על השביל, ממדרשת בן גוריון לעובדת


את סיפור הטיול שהיה על מקטע דרומי נוסף בשביל ישראל אפתח הפעם ב-"סיפוריפוי", בהשראת חג החנוכה שהסתיים שבוע שעבר, חג הניסים והנפלאות. והפעם מעין נס פרטי שהתחולל בחיי לפני שנים אחדות. זהו אינו סיפור על אומץ לב או גבורה יוצאת דופן, אבל יש בו אלמנט של ריפוי ולי הוא תמיד נותן כוח ותקווה ברגעים חשוכים של קושי וייאוש. במיוחד כשאני מביטה לאחור, היכן הייתי לפני כעשור והיכן אני כיום.

והסיפור הוא על אישה עם עודף משקל ועודף בעיות אורטופדיות, כאבי גב כרוניים, כאבי ברכיים, התקפים של כאבים שמשתקים ומנטרלים כל יכולת לזוז, כל תנועה גדולה כקטנה כרוכה בכאב גדול. אינספור תורים לאורטופד שממליץ לה לרדת במשקל ונותן עוד מרשם לארקוקסיה או זריקת וולטרן והפנייה לפיזותרפיה. ואותה אישה, עם גב כואב ולב כואב מהמתחים בבית לא ויתרה על החלום שלה, להיות יום אחד "מיטיבת לכת". יום אחד להעמיס תרמיל על שכם ולצאת רגלית אל עומק השטח, ללכת ולהגיע אל אותם מקומות שאפילו לא ידעה את שמם. וכדי שזה יקרה, כדי שיגיע אותו יום שתכיר במו רגליה מקומות נידחים כמו "הסכין של הנקרות" התחילה לצאת מהבית לטיולים קצרים עם המכונית. חצי יום טיול בגן לאומי זה או אחר בשבילים מרוצפים בשמורה הסגורה, מסלולים מישוריים ללא קושי או מכשול משמעותי. בהתחלה גם המסלולים הקלים הכבידו על הגב התחתון הפגוע הוא הגיב בכיווץ כואב עם השיבה הביתה. אבל רוחה לא נשברה, היא המשיכה ללכת, שבוע אחר שבוע, פעם לפה, פעם לשם, ממסלול של חצי יום האריכה למסלול יום. הכאבים לא הניסו אותה להסתגר במיטה בבית.

היא המשיכה ללכת וההליכה שיחררה משהו, אולי כיווץ פנימי חזק, אולי כעס, אולי תסכול. השהייה תחת השמיים הפתוחים היטיבה עמה והיא רצתה עוד. בלי לשים לב הכושר שלה השתפר.

ואז היא הגיעה למדבר, בבת אחת המרחבים העצומים. שם נפתח לה משהו בנשמה. בדיוק לשם היא רוצה ללכת. בהתחלה מסלולים קצרים, קלים, עם חגורת גב לתמוך בגב הכואב ואח"כ מסלולים טיפונת יותר ארוכים, טיפונת יותר מאתגרים, עד שכבר היתה מסוגלת לטפס לבד על שן רמון, על הר צפחות, גם אם זה אומר לסיים את היום עם גב תפוס.

אותה נחישות, אותה עקשנות, אותו רצון שדחף אותה להמשיך ולא לוותר, כל אלו חיזקו את שרירי הגוף כולו, גם את זוקפי הגב ובלי לשים לב חגורת הגב נזנחה, כנ"ל כדורי הארקוקסיה, הקילוגרמים נשרו ממשקלה.

מאות אם לא אלפי הקילומטרים שצעדה במו רגליה הכניסו אותה לבסוף כחברה מן המיניין במועדון "מיטיבי הלכת".

והינה בימים אלו, בשנת היובל לחייה, היא יוצאת למסע בן אלף קילומטרים על שביל ישראל. בביסים קטנים, כי לא מתאפשר ללכת את הכל ברצף אחד. מהראשון בספטמבר עד קרוב לסוף דצמבר, בשליש שנה צעדה קצת יותר משליש שביל. והשבת התווספו עוד 18.5 ק"מ למניין הקילומטרים (שלא בדיוק סופרת בדקדקנות).

עוד טיול שמותיר אותי נפעמת ומלאת תודה על הדרך הקשה והלא מובנת שעברתי כדי להגיע להיכן שאני נמצאת היום.

הייתי רוצה לנסות מהכל,
לטעום מכל דבר.
אדם חי רק פעם אחת,

ולא כל כך הרבה זמן
שיוכל לבזבז אותו
כך סתם.
אני רוצה לראות הרבה מקומות
להכיר צורות חיים,
והרבה הרבה אנשים.
לנסות כל מיני חוויות
להכיר עוד דרכים ליהנות, לגלות,
שונאת לחשוב
שעברתי
ולא ניסיתי
ולא מציתי
את כל שניתן למצות
וכל שרציתי ותכננתי לעשות
לדעת, לראות.

ורד מוסנזון

השבת טיילנו באיזור שדה בוקר כשההיי-לייט של המסלול הוא חוד עקב ועין עקב. היגענו אל מרכז המבקרים שסמוך למדרשת בן גוריון, נפרדנו לשלום מן המכונית והתחלנו בצעדה הרגלית לעבר ראש מעלה צין. בשעות הבוקר המוקדמות עוד היה צונן, צינה קלה שהתחלפה בהמשך היום לחום שכ"כ לא מאפיין את סוף דצמבר. השמיים בעננות גבוהה יצרו מיסוך שמצד אחד הסתיר את השמש ומצד שני עימעם את הנוף.

כחמישה קילומטרים של הליכה "מנהלתית", הביטוי השגור בפי מטיילים במקום לומר "דרך משעממת", עד שהיגענו לחניון לילה של חוד עקב ומשם למעשה מתחיל "השביל". כאן נפגשנו בסימון השביל הראשון להיום, סימון שמוביל בדרך מתפתלת מעלה עד לקצה חודו של חוד עקב בגובה 576 מטר.

העלייה ארכה שעה, ותוך כדי טיפוס אני עוצרת לסדר את הנשימה ולהביט בנוף של בקעת צין. בסופו של טיפוס מגיעים אל קצה החוד, אל הנוף שנפרש בתצפית מרשימה לכל רוחות השמיים. אלמלא אותו מיסוך שהעכיר קצת את הנוף, זהו מקום שמצדיק כל קריאת התפעלות. שמורת מצוק הצינים בכל יופייה ועל כל גווניה הבהירים כשברקע מצלעות רכס חתירה בשיפועים דרמטיים. לעמוד אל מול הנוף ולהצביע – הינה, שם גבעת מדור, והשיפוע הזה, העפרן, אחריו התלול, הזקוף והינה נחל דרוך, וכאן אם מסתכלים טוב אפשר לראות את הפרסה היפה שלו. ומהצד השני, רמת דבשון ולמטה, הצין שמתפתל לו וחורץ את הקרקע הבהירה. והינה גם נחל עקב שבהמשכו המעיין המופלא עין עקב.

במילה אחת: מרהיב.

ניוולד ונלך לאן שיובילו אותנו
קצת נגדל ונצעד בעצמנו כמה צעדים
זוהי רק אשליה, כעבור זמן יגידו לנו
איך ולמה ולאיזה כיוון זזים

נסתכל במרוץ האבוד אחר האושר
נרמה את עצמנו לפחות כמה פעמים
לא תמיד נוכל להבדיל בין קלות לקושי
אך נצעד קדימה לילות וימים

ואז נשב בצל וננסה לשכוח
את העבר ואת הפצעים במוח
ניקח את זה ונצרח בכל הכוח
ונרגע

בסוף כמובן נאשים רק את עצמנו
על איפה נסחפנו ואיפה איבדנו משמעות
נעשה חשבון נפש קצר ונסכם את חיינו
ננזוף בילדינו על כל שטות

ואז נשב בצל וננסה לשכוח
את העבר ואת הפצעים במוח
ניקח את זה, נצרח בכל הכוח
ונרגע, לתמיד

ארכדי דוכין

תוך כדי ירידה מההר אני מגלגלת בראש את המילה "חוד", מעלה אסוציאציות על מה שחד לעומת מה שקהה. חדות לעומת רכות. שני הפכים. מחשבה חדה, ראייה חדה, לשון חדה. מי לא היה רוצה תכונות כאלו? אני מחבקת בברכה את שתי האפשרויות. גם וגם, לא רק "או-או", לעיתים למקד את המחשבה, לחדד אותה, לזקק אותה, לעתים להניח לה להתפזר בחופשיות, מטושטשת, לא ברורה, מעורפלת. לעיתים לומר מילים חדות, ברורות, מדוייקות, לעיתים להניח סימן שאלה משתהה בסוף מילה, להגיד אולי, או אני לא יודעת. לעיתים לראות רחוק-לראות שקוף, כדברי השיר, לראות חד וברור, לעיתים לראות מעורפל, מעונן, מטושטש. אפשר גם את זה וגם את זה.

צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו
אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף.

בן אדם כעץ שתול על מים
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש.

אז דרכי אבדה
חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת
שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר.

בערה בי אש
יצאתי לבקש
ימים סערתי כסופה
שבתי אל ביתי
למצוא שאת איתי
עד בוא הדרך אל סופה.

יענקלה רוטבליט

"איך יש לך כוח לטייל שבת אחרי שבת?" שאלה שאני נשאלת לא אחת. ואני לא מבינה את השאלה, מה זאת אומרת "כוח"? נכון, בשביל להתמיד בטיולים צריך להיות בכושר גופני טוב, צריך שיהיה זמן, אבל "כוח"? למה בכוח?

כבר כתבתי על זה קודם, יש לי חלום. בשנת היובל לחיי לצעוד לכל אורכו של שביל ישראל, והינה אני מסתערת עליו בשיא ה"כוח", מקטע אחר מקטע, שבת אחר שבת. בימי השבוע אני כלואה במשרד, עסוקה בעבודה שמייצרת כסף, והכנסה שמאפשרת לי בסופי שבוע להתפנות למה שאני הכי אוהבת. לטייל. ובשביל לעשות את מה שאני הכי אוהבת אני לא צריכה "כוח". האנרגיה, המרץ, המוטיבציה, אלו דברים שמגיעים מתוכי, מניעים אותי, ואותה תנועה מניעה את הדימנו הפרטי שלי ומטעינה אותי אנרגיה.

נדרש כוח להיות תקיף, נדרש אומץ להיות אדיב.
נדרש כוח לכבוש, נדרש אומץ להיכנע.
נדרש כוח להיות משוכנע, נדרש אומץ להטיל ספק.
נדרש כוח לדמות לכלל, נדרש אומץ להתלבט.
נדרש כוח לחוש בכאב של חבר' נדרש אומץ לחוש בכאבך שלך.
נדרש כוח לסבול את כאביך, נדרש אומץ להראות אותו.
נדרש כוח לסבול ניצול, נדרש אומץ לעצור ניצול.
נדרש כוח להתמודד לבד, נדרש אומץ להישען על אחר.
נדרש כוח לאהוב, נדרש אומץ להיות נאהב.
נדרש כוח לשרוד, נדרש אומץ לחיות.

מקור לא ידוע

המסלול היפה המשיך אחרי הירידה מחוד עקב אל עין עקב, אותו מעיין עמוק עם מים טובים לרחצה ולשתייה ע"י בעלי החיים. בגלל נגישותו הקרובה למדרשה מהווה מקור משיכה למטיילים, גם כאלו שמגיעים רגלית או האמצעות ג'יפ. מים במדבר תמיד יהיו שילוב מנצח וקרה לא פעם שהיגעתי למעיין אחרי הליכה ארוכה בחום, כשהגוף בוער והטבילה במים ציננה אותו. בביקור הנוכחי במקום המים קרים מדי, אם כי היו אמיצים שפשטו בגדים וקפצו למים.

מהמעיין שוקק החיים עלינו לעין עקב עליון, שבהיעדר גשמים משמעותיים נראה קצת חרב. ההליכה לצד צמחיית הקנים שצמחו בעומק הערוץ היתה מהנה מאוד ומרגיעה מאוד. רחש הרוח בקני הסוף על רקע השקט המדברי יצרה פס קול מוזיקלי מקסים.

לבסוף מגיעים לנקודת הפיצול, בין התוואי הישן של השביל שממשיך לעובדת ובין התוואי החדש יותר שממשיך לעין שביב ועין זיק. ואנחנו שהיגענו לטיול חד יומי בוחרים בשביל שעולה לכיוון עובדת, לכיוון הכביש ובפעם הבאה נשוב אל אותו פיצול ונלך אל המעיינות הנוספים, עין שביב, עין זיק, עין חוה.

וכפי שהיום התחיל ב-5 ק"מ של "דרך מנהלתית", ככה בוא גם מסתיים, ב-5 ק"מ נוספים של דרך נטולת עיניין מיוחד עד שמגיעים לשרידי טראסות וחקלאות קדומה ומעלנו מתנוססים השרידים הארכיאולוגים של העיר הנבטית הקדומה עובדת. עוד כמה צעדים ואנחנו במבואה לגן לאומי, ארומה, תחנת הדלק. וככה הגיע אל סופו עוד מקטע מדברי יפה על השביל.

האישה בטרמפ שמסיע אותי מתחנת הדלק למכונית שלי שחנתה במרכז המבקרים מתעניינת איפה טיילתי. מספרת שגם היא עושה את שביל ישראל במתכונת של "זקנים", פעם בחודשיים יוצאים לחצי מקטע ואז עם שובה הביתה היא צובעת את הקטע שהלכה. אני מודה לה על הנדיבות, נהגים שלוקחים אותי טרמפ ראויים לתודה מעומק הלב. ומודה לה גם על רעיון "הצביעה", אולי גם אני אצבע את המקטעים בהם צעדתי עד כה.

Comments

4 תגובות על “על השביל, ממדרשת בן גוריון לעובדת”

  1. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    כל הכבוד על הטיול ועל הסיפור האישי.
    חוד עקב ועין עקב הם מפנינות החמד של המדבר.

    אגב, לא שמצב הגשמים טוב אבל עין עקב עליון תמיד נראה כך. אין ברכה ורוב המים מוסתרים בצמחיה.
    עין שביב ועין זיק הם לא ממש מעיינות אז אל תפתחי ציפיות כדי שלא תתאכזבי.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה הופאק. הייתי בטיול אחר פעם שהתחלנו דווקא מעין זיק ועין שביב לכיוון עין עקב, וזוכרת את הצל הנפלא שיש שם בין העצים. ומעין עקב עליון דווקא כן זוכרת יותר מים, לא כבריכה עמוקה, אבל מי הגשמים בהחלט נקווים. ועכשיו בגלל היעדר הגשם ניתן לראות בפירוש את קו המים שפעם היו שם, במיוחד באיזור שסמוך לסלע הגדול של פיצול השבילים.

  2. תמונת פרופיל של אילנה לאוף
    אילנה לאוף

    הי אילנה,
    סיפורי המסע הפנימי שעברת והמסעות שבטבע, מעוררי השראה.
    תודה גם ל הכתיבה הנעימה והקולחת. אמשיך לקרוא בשמחה ולהראות גם למטופלי ובעיקר לעצמי, שהכל אפשרי, גם ההתגברות על מכשולי בריאות ותזוזה, וגם על מכשול הפחד לעשות משהו אחר ושונה. אהבתי את ההתחלה האיטית, בקטנה, את הנחישות וכמובן את הכנות.
    אילנה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה אילנה. התגובה שלך שימחה אותי מאוד ומעודדת אותי להמשיך לפרסם, דרך הסיפור האישיש לי, דרך הדוגמא הפרטית שלי שאפשר גם אפשר לצאת לדרכים ולצאת נשכרת גדולה. מוזמנת להמשיך לעקוב אחרי הפוסטים, גם אלו משביל ישראל. כמעט כל שבת אני ממשיכה להתקדם בעוד כמה קילומטרים.