מחשבות על בית

אלו ימים בהם עולות בי מחשבות על בית.

אני מפרסמת את הבית בו אני גרה לשכירות משנה (Sublet), לתקופה בה אהיה בחו"ל, מוסרת לאנשים זרים פרטים עינייניים על חלל הבית, שולחת תמונות של הסלון, מטבח, חדר שינה, מקלחת, שירותים. מתבוננת בחלל בו אני גרה בשנים האחרונות בעינים קצת מרוחקות. בוחנת את משמעותו של מושג ה-"בַּיִת" עבורי.

בַּיִת. מבנה פיסי, חלל שמוקף ארבעה קירות, גג, רצפה, חלונות, דלתות.
בַּיִת. מענה לצורך הבסיסי של כל אחד מאיתנו בקורת גג. מקום לשים את הראש, לנוח.
בַּיִת. מקום בטוח, שקט, מגן עלי מפני תלאות היומיום.
בַּיִת. החלל הפרטי, האינטימי ביותר, שהוא שלי.
בַּיִת. חלל פנימי בו חייה משפחה, מתקיימת בו המולה, שמחת חיים.
בַּיִת. מקום שנוח לי בו, מתאים למה שאני צריכה, מזמין אליו אורחים.
בַּיִת. נמצא בכל מקום בו אני נמצאת, נגיש באופן מיידי, מאפשר לי להיות מי שאני.
בַּיִת. מושג המעיד על שייכות, ביטחון, הגנה, צמיחה, קבלה, אהבה.

מטיילת בסימטאות הכפרים באיים אגינה ואגיסטרי ביוון . חולפת על פני בתים בשולי הדרך. עוצרת, מתקרבת, מתבוננת. מצלמת, נזכרת.

תמונות הבתים בפוסט זה הם משם, מיוון

בית פשוט. בית מפואר. בית מעוצב. בית נקי. בית מצוחצח. בית מבולגן. בית מטונף. בית מסודר. בית מטופח.
בית מוזנח. בית נטוש. בית ישן. בית חדש. בית סגפני. בית צנוע. בית מפואר. בית סטרילי. בית עם גינה. "בית קטן בערבה"

לטפח בית. לנקות בית. להזניח בית. להרוס בית. לקשט בית. לטהר בית. לבקר בבית. להתארח בבית. לגרש מהבית.
לנטוש בית. להתגעגע לבית. להכניס אל הבית. בעיקר אור, אוויר נקי, אנרגיה טובה.

בית ילדותי. הבית בו גדלתי. התבגרתי. עזבתי. חזרתי. הבית שהיה ביתי. פעם. הבית שלי עכשיו.
בית חלומותי. הבית עליו אני חולמת. תוהה באיזו כתובת אמצא אותו.

בית יכול להיות קובייה קטנה בתוך בית דירות גדול, דירה צנועה בשיכון. יכול להיות גם בית פרטי צמוד קרקע, עם גינה גדולה.

לפעמים להיות "אשרי יושבי ביתך", להינות ממנוחה ושהייה בין ארבעת הקירות, מינימום תנועה
לפעמים "יצאתי מביתי למסעותי", בכל הזדמנות לעזוב את הבית ולצאת לעולם.

בית ספר. בית קברות. בית אבות. בית חולים. בית סוהר. בית תמחוי. בית זיקוק. בית מרחץ.
בית משפט. בית בובות.בית הילל. בית שמאי. בית משוגעים. בית קפה. בית שימוש.
בית מרקחת. בית זונות. בית יתומים. בית כנסת. בית המקדש. בית מגורים. בית משותף.

"למילה מקבילות בשפות שמיות רבות:
אוגריתית, מואבית, פיניקית – בת; אכדית – bītu, bētu; אמהרית – bēt; ארמית – בַּיִת; ג'באלית, געז, תיגרינית, תיגרית – bet; מהרית – beyt, bêt; סוקוטרית – beyt; ערבית – بَيْت (בַּיְת); ערבית דרומית – byt."

מתוך ויקימילון

"היום הראשון בחווה מלווה במחשבות על בית. מה זה אומר שיש לי קורת גג זמנית, יש לי מקום לישון בו אבל אין לי דירה משל עצמי שאני מחויבת אליה. אין יותר שכירות ואין מחויבות, אלא רק מחויבות לעצמי ומה שמרגיש לי נכון. מה זה בית. מה זה הבית של ההורים שחזרתי אליו לסופי שבוע והאם קירותיו מגדירים אותו או אלו החוויות שלתוכם גדלתי ונצברו בו. האם בית שווה ביטחון וביטחון שווה אושר. האם בית הוא אותם חפצים שממלאים אותו? מה זו אותה תחושה של בית? אני יודעת שכל מקום בעולם יכול להיקרא בית אבל לא בכל מקום בעולם אני ארגיש בית."

מתוך הבלוג של הילה יוסף Gypsyla Journey Road

"הבית הוא המקום החשוב ביותר בחיינו? כן ולא. האם יש חשיבות לבית הפיזי, למצבור החפצים שגדל והולך, תיעוד מגובב של עברנו? כשמיליוני בני-אדם נאלצים לבחור מה באמת חשוב להם בטרם יעברו הלאה, ייעקרו או יעשו רילוקיישן, בדור של ניידות ושינויים של מקום והקשר, נראה שהבית שב למובנו הנפשי החשוב: כמצבור של זיכרונות. אם כך, אנחנו יכולים לקח אותו איתנו, לרחבי חיינו המשתנים"

מתוך ניוזלטר של המגזין אלכסון

"בעידן של נדודים, הגירה, וזיקות משתנות, האם יש משמעות להיאחזות במקום אחד, בבית פיזי מוגדר? או שמא מדובר במטען עודף ומעיק?"

מתוך מאמר בכתב העת "אלכסון": "מי צריך בכלל בית" מאת רות בהר

"בית הוא מקום מסוים על המפה.
בית הוא אסופת זיכרונות שלא ניתן לתחום על מפה.
בית הוא שושלת, מי ילד את מי ואיך קרה שאת נולדת.
בית הוא תיעוד היסטורי של מי שקדמו לך.
בית הוא האדמה שאבותיך נלחמו למענה והפסידו.
בית הוא אדמה שאבותיך כבשו בכוח.
בית הוא קרובי המשפחה, יקיריך.
בית הוא הקן שיצרת עם זר שהפך לשותפך לחיים.
בית הוא שדה התירס, העצי זית, עדר הכבשים המזינים אותך.
בית הוא האח, האש המבוערת, המטבח שאליו נאספים בני משפחה וחברים.

בית הוא מקרר שיש בו גלידה בטעם האהוב עליך.
בית הוא האופן שבו סבתך הגתה את שמך, כמו ברכה.
ובית, בית אבות, הוא המקום שאליו את שולח את סבתך כשהיא חולה וחסרת תועלת.
בית הוא שיר הערש שאמך שרה לך לפני שנרדמת.
בית הוא שיר הערש שהיית רוצה שהיית רוצה שאמך תשיר לך לפני השינה.
בית הוא שפה משותפת שבה אפילו מחווה זעירה מובנת.
בית הוא המקום שבו את יכולה לרבוץ בפיג'מה כל היום, אם מתחשק לך.
בית הוא מקלט: בית, דירה, צריף, אוהל, במקום שבו את יכולה לנוח ולמצוא מפלט מאיתני הטבע, מחום, גשם, קור, שלג, סערה
בית הוא אהוביך, שלהם את מביאה פרחים, מתנות ושוקולדים.
בית הוא המקום שבו השתעממת וחלמת על אופקים חדשים.

בית הוא עמוד הבית באתר שלך, או מסך הבית בטלפון הנייד שלך.
בית הוא תנור מלוכלך, רצפה שלא נשטפה, מדפי ספרים מאובקים, קורי עכביש בפינות, המאשימים אותך בעצלות ולכלוכיות.
בית הוא המקום הזה שבו נשמרים אוצרות וגנבים אורבים כדי לגנוב מה שאפשר.
בית הוא נכס, לקנות ולמכור.
בית הוא משכנתא שאת עובדת כל החיים כדי לשלם, ושונאת נורא.
בית הוא המקום בין ארבע הקירות שבו אותם אנשים שאמורים היו להגן עליך ולדאוג לך נהגו בך שלא כראוי, התעללו, אנסו, שנאו ללא סיבה.
בית הוא בית בובות שממנו רעיה רוצה להימלט, אבל אין לה אמצעים או אומץ לכך.
בית הוא מקום שבו את יכולה להיות אישה לבדך ואיש אינו מרחם עליך.
בית הוא המקום הזה שבו עינתה אותך ממשלה הפוחדת מנתיניה.
בית הוא המקום שבו הלכת לישון רעבה.

בית הוא המקום הזה שבו לא הורשית להתפלל בפתיחות לאלים שלך.
בית הוא המקום שבו את לא מפחדת ללבוש חיג'אב או לחבוש כיפה ברחוב.
בית הוא המקום שבו מתנהלת מלחמה אינסופית ומעולם לא חשבת בו בטוחה.
בית הוא המקום שממנו הוגלית, ונאמר לך לעזוב או למות.
בית הוא המקום שאבותיך מצאו בו את מקום מנוחתם האחרונה.
בית הוא מקום שבו אבותיך הושפלו באכזריות ונרצחו מבלי שהובאו לקבורה.
בית הוא המקום שקיבלת אותך כמו יתומה, שלא היה לך לאן ללכת.
בית הוא המקום שאליו את חוזרת כל העת.
בית הוא המקום שלעולם לא תרצי לחזור אליו."

מתוך מאמר בכתב העת "אלכסון": "מי צריך בכלל בית" מאת רות בהר

שיר דרך – שלום חנוך

נשבר השרב, עולה הלחות
השמיים מתכסים עננים
נוסע אלייך אישה יפה
והרוח מצליפה בפנים
הכל כבר מחכה לגשם
ואני עייפתי מלרוץ
בא הביתה עוד מעט
הרי לא תעזבי אותי בחוץ

הכביש מתפתל, כפר ערבי
עצי תאנה במדרון
אדם עם כאפייה, נשים בשחור
הרועים כבר כינסו את הצאן
אני עף אלייך כמו ציפור
כל כלי רכב איננו נחוץ
בא הביתה עוד מעט
הרי לא תעזבי אותי בחוץ

כל מקום שאני עובר
יכול היה להיות ביתי
יכולתי לחיות שם, להתבצר
יכולתי גם למצוא את מותי
על אם הדרך ישבתי לא פעם
ממתין לאיזה כח חילוץ
בא הביתה עוד מעט
הרי לא תעזבי אותי בחוץ

הזמן לא עומד, הטבע זורם
ולרוח יש קול חלילים
מתחילה עליה מול ההר היורד
וצריך להתחשב בכללים
וכרגע מתחיל גם הגשם
הגנן רציני וחרוץ
בא הביתה עוד מעט
הרי לא תעזבי אותי בחוץ

כן, את תחייכי ואני אחייך
ובדרך למיטה נתפשט
חסרת לי כל כך, אישה יפה
כל שעה וכל רגע אמת
חומך חסר לי בלילות
בימים נותרתי בלי תירוץ
בא הביתה עוד מעט
הרי לא תעזבי אותי בחוץ

עצות ליוצאים לדרך (מתוך "ספר הטאו" מאת לאו צה, תרגום: ניסים אמון)

בית
כדאי שיהיה קרוב לאדמה
לב
חשוב לשמור פתוח
מגע בין אנשים
חייב עדינות וחסד
שותפות
היא קודם כל נאמנות

כשיש סדר לא צריך חוקים
כדי להצליח צריך להשתמש גם במחשבה
כל תנועה דורשת את זמנה הנכון

כשלא
מתלוננים
מתגלה
המהות
ולא
הפגמים

כל אחד צריך בית – ליאורה בן יצחק

אֲנִי גָּרָה בְּבַיִת מִשֶּׁלִּי.
יֵשׁ בָּזֶה נֶחָמָה,
אֵינִי צְרִיכָה לְהִתְרַגֵּל
לְבַעַל בַּיִת חָדָשׁ.
הוֹלֶכֶת בְּקֹשִי, לְעוֹלָם
אֵינִי מִתְרַחֶקֶת מֵהַבַּיִת.
עִם הַמַּזְגָן, הַיָּמִים חוֹזְרִים
עַל עַצְמָם, כּוֹתֶבֶת.
כָּל הַזְּמַן כּוֹתֶבֶת.
אֵינְסוֹף עוֹלָם
גָּר
אִתִּי
וְהַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ פַּעֲמוֹן

כַּמָּה פְּעָמִים בְּתוֹךְ הַמַּסָּע
אָנוּ רוֹצִים לָשׁוּב הַבַּיְתָה?
בְּאִטִּיּוּת נִפְתָּחִים שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה
שַׁעַר תְּנוּמַת הַחַיּוֹת הַדּוֹהֲרוֹת בַּחֲלוֹם
וְשַׁעַר הַמַּרְאָה בּוֹ הָעַיִן מַבִּיטָה בַּגַּב, וְהַפֶּה הוֹפֵךְ אֶבֶן.
בְּאִטִּיּוּת יוֹצֵאת סְפִינָה אֶל הַלַּיְלָה
זְרוּעַת אוֹר וּפְנִינִים מִבַּעַד לְחַיֵּינוּ
הַגְּלוּיִים שֶׁל רֶוַח וְהֶפְסֵד הִיא נוֹשֵׂאת
אֵיזֶה הוֹד עָצוּב שֶׁל הַבְטָחָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמַלֵּא.
לוּ הָיִינוּ מַבִּיטִים לְלֹא פַּחַד אֶל הָעַיִן הַקּוֹרֶנֶת
לוּ הָיִינוּ מְנַשְּׁקִים מִבְּלִי לִבְגֹּד אֶת הַפֶּה הַמְיַחֵל –
אוּלַי הָיִינוּ נִרְגָּעִים כְּעָלֶה בִּגְבוּלוֹ הַיָּרֹק.
דְּבַר־מָה כַּבִּיר כֹּחַ שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם וְאֵין לוֹ זְמַן
נִתַּק מִתּוֹכֵנוּ וּמָצוּי בְּתַעֲתוּעַ שֶׁל אוֹר הַהוֹפֵךְ לִפְנִינָה
וּתְנוּעָה –
כָּל מַה שֶּׁהוֹשַׁטְנוּ וְלֹא נִלְקַח
וּמַה שֶּׁהוּשַׁט וְנִרְתַּעְנוּ לָגַעַת
אָחוּז בַּסְּפִינָה הַשָּׁטָה עַל קוּר הַפְּגִישָׁה שֶׁל שָׁמַיִם וְיָם.
כַּמָּה פְּעָמִים בְּתוֹךְ הַמַּסָּע אָנוּ רוֹצִים לָשׁוּב הַבַּיְתָה!
לְמַלֵּא מֵחָדָשׁ אֶת הַבָּבוּאָה שֶׁהוֹתַרְנוּ בַּכֻּרְסָה
לְהַעֲנִיק לָהּ אֶת הַפְּנִינָה הַהוֹפֶכֶת לְאוֹר
וְאֶת הַתְּשׁוּקָה שֶׁאֵינָהּ מְחַפֶּשֶׂת מַרְגּוֹעַ, וְאֵינָהּ גּוֹזֶרֶת
מִן הַדָּם הַשָּׁחוֹר הוֹכָחוֹת לִבְדִידוּתָהּ, אֶלָּא מַנִּיחָה לוֹ לִזְרֹם
כַּזָּהָב, שֶׁשָּׁצַף פַּעַם חָפְשִׁי מִבֶּצַע, בַּנְּהָרוֹת

שרון אס

השאלה הזו ששואלת המשוררת "כמה פעמים בתוך המסע אנו רוצים לשוב הביתה" מהדהדת בתוכי, ולא רק "הביתה" במובן של בית עם ארבעה קירות, אלא גם "הביתה" שהוא הבית הפנימי, המקום בו אני מרגישה הרמוניה בין האהבה, לחופש לרצון שלי, מקום בו אני חשה שלווה ונינוחות.

יש כל כך הרבה סוגי בתים. הינה כמה בתים שעולים לי לראש
היום בדרכי עברתי על פני בית ספר, בית כנסת, בית אבות, בית סוהר, בית קברות, בית חינוך, בית מגורים, למעשה ראיתי בדרכי הרבה בתי מגורים. בתים בבנייה, בתים חדשים, יפים, גדולים, אחרים קטנים, צנועים, חלקם מטופחים, מצועצעים, אחרים מוזנחים, מרופטים. עד שהגעתי לביתי שלי.

אותו הצירוף שהוא בעיני הכי-הכי מכולם "הבית שלי". ומהו אותו בית שלי? האם אלו הכך וכך מטרים רבועים בהם אני גרה? אני שעברתי בחיי כל כך הרבה פעמים דירות יודעת שעכשיו זהו ביתי ויתכן שבשנה הבאה יהיו אלו מטרים מרובעים במקום אחר שיקראו "הבית שלי". אם ככה, לא מדובר במקום פיסי, אלא בהרגשה של בית. הרווחה הזאת שאני חשה כשאני אומרת לעצמי "הביתה", "הגעתי הביתה", "אני רוצה הביתה".
"הביתה" זהו אותו מקום פנימי של "בית" שקיים בתוכי, שהיה קיים בי מאז בית ההורים הראשון שאני זוכרת כילדה ולאורך כל הדירות שעברתי מאז ועוד אעבור בהמשך. ה"בית" הוא אותו מרחב בו אני חשה מוגנת ונינוחה. רצויה ואהובה. נכון שהבית הפנימי חשוב, אבל ללא הבית הפיזי שאני אוהבת קשה לחוש לגמרי ברוגע בבית הפנימי.שניהם קשורים זה בזה. ואם אין בית פנימי שום בית חיצוני לא יספק אותנו.

לסיום, שירו של קובי מרימי HOME, ששר את הביטוי השגור בפי כל טייל "I'm coming home", כי מתישהו יגיע הרגע שהמסע יסתיים ואחזור הביתה.