נשים מטיילות לבד: "תאמיני בעצמך, ביכולת שלך להסתדר לבד, לנווט את דרכך לבד בעולם"

ב-20.7.19 יצאתי מביתי למסעותי, למסע הדרכים הנוכחי, בהודו-יפן. לפיכך המדור בו אני מארחת נשים המטיילות לבד שיספרו על חוויית הטיול סולו, יצא לחופשה עד שאשוב לביתי בתחילת נובמבר.
אלו הימים האחרונים שלי בהודו, הטיסה מדלהי לאוסאקה מעבר לפינה, מעבר חד מאוד בין שתי מדינות כ"כ שונות. לפני שמסיימת את הטיול בהודו רוצה לענות בעצמי על השאלון שחיברתי עם שאלות שעד כה הפניתי לנשים אחרות. שאלות שיאירו את חווית ה"טיול לבד" בהודו.

טסתי להודו לבד וביעד הראשון, דהרמסאלה, פגשתי חברה שחיכתה לי שם. ב-12 הימים הראשונים לטיול חוויתי טיול משותף עם חברה וכשהיא חזרה ארצה בתחילת אוגוסט המשכתי בדרכי לבד. וכך יהיה עד שאשוב ארצה מטוקיו.
אני מרבה לכתוב בבלוג על טיולי בדד שטיילתי בארץ ובעולם וכעת שמחה על ההזדמנות למלא את השאלון בתשובות שנוגעות במסע שלי לבד בהודו.

תארי בקצרה מי את, מהיכן את בארץ, היכן טיילת לבד, בארץ או בעולם

מזכיר את השאלות האינסופיות שנשאלת ללא הפסקה ע"י ההודים הסקרנים: what is your good name, what is your country, do you have family, you are traveling alone.
שמי אילנה, גרה באבן יהודה, מרבה לטייל בארץ ובעולם, לפעמים בחברותא ולפעמים לבד. כעת במסע דרכים להודו וליפן. וכן, לבד.
שני שליש מסע מאחורי, נותר עוד שליש.

למה לבד?

יש שיר ישן של להקת בנזין שמכריז בקול עליז "חופשי זה לגמרי לבד". מזדהה עם ההגדרה הזו וחייה אותה ביומיום שלי בטיול. כשמטיילת לבד יש לי חופש גדול להחליט, לבחור, להיות קשובה לרצון שלי ולפעול לפיו. הלבד הוא לא מחוסר ברירה, בגלל שלא מצאתי שותפים לטיול. יש לי כישורים חברתיים לטייל גם עם אנשים נוספים, ויחד עם זה נטיית הלב היא לטייל לבד.
טיול סולו נותן לי מרחב שבנוכחות שותפים לטיול הוא מצטמצם באופן משמעותי.
טיול סולו הוא עיניין מורכב, לפעמים מתיש, מעייף ולפעמים מביא אותי למקומות לא צפויים ולחוויות עמוקות שאני בספק אם הייתי זוכה בהן לו היו איתי אנשים נוספים.
אנקדוטה מהודו:
כמה פעמים שמעתי את השאלה, you are traveling alone, אבל הכי זכור לי זה המקרה הבא:
אני בקאסול, כפר קטן בעמק פארווטי, הולכת באחד הרחובות בשוק ופתאום נזרקת לעברי השאלה Are you a solo traveller?
סקרנית מי זה ששואל, ועוד בניסוח כזה יפה באנגלית, מסתובבת ומולי בחור הודי צעיר, הגיע מדלהי לטייל בכפרים. ולבד. אני מזמינה אותו להצטרף אלי למסעדה הטיבטית הקטנה. מתחשק לי מומו לצהריים ואנחנו מנהלים שיחה של solo travellers כשמאוד מסקרן אותי לשמוע מדוע הגיע הנה לבד, כי ההודים הצעירים, בדומה לתרמילאים הישראלים הצעירים, נוטים לטייל בחבורות. אז איך זה שאת/אתה לבד. עיניין של אופי, מי שיש לו אופי חזק ומי שסומך על עצמו ועל היכולת שלו להסתדר בכל מצב, שלא משתעמם בחברת עצמו יהיה לו קל לצאת לדרכים solo.

ואת לא פוחדת?

פוחדת ממה? שאלך לאיבוד? שלא אסתדר? שלא אמצא את היעד? שיפגעו בי לרעה? שינצלו אותי? שיהיה לי קשה?
לא. לא פוחדת.
טיול לבד מחייב רמה גבוהה של דריכות ועירנות. לשמור על שלומי, על ביטחוני, על בריאותי, על חפצי, על כספי.
זו תשומת לב שבאה ממקום שדואג ל-well being שלי ולא שחושש או חרד שמא יאונה לי רע.
בחודשיים בהם טיילתי בהודו חוויתי מנעד שלם של תחושות, אבל לא פחד.

תארי רגע של שיא, שהרגשת שאת נוגעת ברומו של עולם

הטיול בהודו זימן לי רגעים רבים של התרוממות רוח, של הרגשה טובה, של צחוק גדול מאוד, של עיניין, של למידה. לא בטוחה לגבי ההרגשה "נוגעת ברומו של עולם", לפעמים לגעת בלבו של אדם אחד זה משהו כ"כ נפלא ומרגש.
מקרה שקרה בג'ודפור, כשאיש עם סבר פנים נעימות ברך אותי בפתח ביתו והזמין אותי להיכנס לנוח. היתה שעת צהריים לוהטת ונעניתי להזמנה בשמחה. הוא כ"כ שמח לפגוש מישהו מישראל, my first Israeli friend, סיפר מעט על חייו, התעניין בי, במעשיי, הכין לי כוס תה, לקח מגבון וניגב לי את הזיעה מהפנים וכל הזמן היה בהכרת תודה שהקדשתי לו זמן ותשומת לב. יצאתי מביתו עם הרגשה שהביקור שלי לא יישכח, שהוא יזכור אותי לטובה.
החוויות המשמעותיות שחוויתי בהודו היו קשורות בדרך זו או אחרת למפגשים בינאישיים. בהשוואה לטרקים ומסלולי הליכה ארוכים בהם ההרגשה הטובה נובעת ממאמץ פיסי שמביא אותי לפסגת הר או למקום עם נוף עוצמתי מאוד, בהודו הנוף האנושי הקסים אותי, ובמיוחד הדרך בה השתלבתי בו, לקחתי בו חלק.

מה בעיקר למדת על עצמך תוך כדי טיול לבד?

למדתי שיש בי את הרצון והיכולת להוציא לפועל חלומות. הרעיון לצאת ל"טיול שאחרי ההייטק" נולד לפני חודשים רבים, כשקריירה ארוכת שנים בעולם התוכנה הגיעה לסיומה. ידעתי שאני רוצה לנסוע. לקח זמן עד, שהתבייתתי על היעדים, הודו ויפן. אבל מהרגע שהחלטתי שזה קורה, זה קרה.
כירטסתי, בהתחלה רק one way ticket, ואח"כ למדתי שכעת לא נכון לי לנסוע בלי מסגרת זמן, לכן תחמתי את הטיול בשלושה חודשים, כשהפרופורציות הן חודשיים הודו וחודש יפן.
למדתי שאין בי פחד מהדרכים, גם אם הן לפעמים ארוכות ומתישות, שיש בי עדיין סקרנות גדולה לחקור את העולם סביבי, גם אם מדובר ביעד כביכול מוכר, שביקרתי בו בעבר.
למדתי שהדברים המענינים ביותר קורים ממש מתחת לאף, כשיושבים לשתות צ'אי בדוכן ברחוב ומתחילים לפטפט עם המקומיים. שכייף גדול להתערבב בתוך ההתרחשות ולא להישאר מחוצה לה.
למדתי שאני מסוגלת להתמודד גם עם מצבים לא ברורים, שמסוגלת לקבל החלטות, גדולות וקטנות שקשורות ליומיום שלי בדרכים, שהרצון שלי מאוד ברור לי, שלא מתביישת לבקש עזרה.
המציאות בהודו לימדה אותי שתמיד לומדים ושתמיד יש כוחות מעבר לכוחות.

מה הקושי הגדול ביותר בלטייל לבד?

נסיעות הן אתגר גדול מאוד בהודו גם עבור מי שמטייל עם חברים, הן ארוכות וקשוחות. ועדיין הקושי הגדול ביותר שחוויתי היה כשתקף אותי וירוס אגרסיבי, כזה שבבת אחת רוקן אותי מכל הכוחות, ואני לבד.
הוירוס תפס אותי בפושקר, כשלנתי בגסטהאוס ללא ישראלים, שסביר להניח שהיו נחלצים לעזרתי. עדכנתי את העובדים בגסטהאוס שאיני חשה בטוב והסתגרתי בחדר למנוחה עד יעבור זעם. ברגעים כאלו של מצוקה גופנית, חום גבוה, חולשה גדולה, הלבד מעיק ומכביד. נדרשתי אז לסבלנות גדולה, להרגיע את עצמי שהכל עובר, גם ההרגשה הרעה תעבור. שיחות וואטסאפ עם חברים טובים מהארץ שעודדו אותי וגם ההתעניינות של העובדים בגסטהאוס כל אימת שראו אותי עשו הבדל משמעותי בהרגשה.
ואכן, כמו כל דבר בחיים הוירוס הסתלק כעבור יום וחצי, כך שגם קושי, גדול ומאיים ככל שיהיה, חולף.

לו יכולת לצאת מחדש לדרך, היית בוחרת שוב בלבד?

כן. ללא ספק.
הטיול לבד הפך עם השנים למיומנות שאני שולטת בה היטב, גם בטיולים בארץ וגם מחוצה לה.
הבחירה לקחת לעצמי שלושה חודשים בהם הזזתי הצידה את כל המחויבות ואמרתי, "עכשיו הזמן לטייל בעולם, עכשיו הזמן להגשים חלומות", היא אחת הבחירות הטובות שקיבלתי לאחרונה.
אין בי טיפת חרטה על הבחירה לטייל לבד. זה סגנון טיול שהולם אותי מאוד, שמאתגר ומלמד אותי בו זמנית.

תארי סיטואציות בהן הרגשת שאת מאויימת ופגיעה בגלל שאת לבד

בחודשיים בהם מטיילת לבד בהודו לא קרתה לי כזו סיטואציה. ההודים שפגשתי לא נתפסים על ידי כמאיימים או תוקפניים שצריכה להישמר מפניהם. גם אם נועצים בי מבטים, אני מבינה שזה נובע מסקרנות. לשמחתי לא חוויתי אלימות או פגיעה פיסית.
מה שכן חוויתי יותר מפעם אחת, זו תחושה של ניצול כשלעיתים אני נדרשת לשם מחירים מופקעים בצורה מוגזמת רק בגלל שאני תיירת.
חוויתי סיטואציות של לחץ במיוחד בנסיעות ארוכות לבד. למשל אותה נסיעת ארוכה מאודיפור לפושקר. עשיתי טעות כשיצאתי לדרך בצהריים במקום נסיעת לילה. האוטובוס הגיע לאג'מר בשבע ורבע אחרי שהחשיך, הוריד את הנוסעים בתחנה סופית בפאתי העיר. רציתי להגיע לפושקר ולא היה לי מושג כמה היא רחוקה. נהג ריקשה ברוב חוצפתו ביקש 700 רופי, לא התווכחתי רק ביקשתי שיסביר איך להגיע ל – bus stop של אג'מר. הוא הצביע על ריקשה נוספת לכמות של עד 14 נוסעים שנדחקו בקושי רב, ריקשה שעשתה סיבוב גדול בעיר. מזלי שאחד הבחורים הבין מעט אנגלית, כשאמרתי שאני מישראל אמר משהו על חקלאות והשקייה, לא עיניין אותי לפתח שיחה, רק שיגיד לי מתי מגיעים לתחנת האוטובוס, שיראה לי מהיכן לקחת את האוטובוס לפושקר. הוא אכן עזר והודיתי לו מאוד. לו היו איתי מטיילים נוספים, אלמנט הלחץ היה פוחת, אבל כשאני נגררת מאוטובוס לריקשה, לעוד אוטובוס, נסיעות ארוכות מאוד, כשאני לבד, עייפה, מותשת, רעבה ובעיקר צמאה, כי שותה מעט מאוד על מנת להימנע מבתי שימוש – זו חוויה קשה מאוד…

האם יש הבדל בין בחור לעומת בחורה שמטיילים לבד?

בהודו יש הבדל בין בחור לבחורה שמטיילים לבד. האישה המערבית מהווה אטרקציה מושכת לגברים ההודים. הם נהנים ללטוש מבטים והנועזים ביניהם שמדברים מעט אנגלית גם ינסו לפתוח בשיחה. ייתכן שגם בחורים סופגים כמות זהה של שאלות מתעניינות בסגנון מה שמך, מהיכן את/ה. אבל עם בחור לא ינסו "להתחיל", כפי שמתחילים עם בחורות. מבררים מה מצבך המשפחתי ואם אינך נשואה הם מרשים לעצמם לעגוב בלי חשבון…
לכן בחורה שמטיילת לבד צריכה להיות דרוכה ולשמור על עצמה. אלא אם כן היא מעוניינת בסטוץ עם מקומי, ודברים כאלה קורים.
יתר הדברים שכרוכים בטיול לבד, כמו בחירת יעדים, התניידות ממקום למקום, מציאת מקום לינה, התמקחות על מחיר – לגבי כל אלה אין הבדל מהותי שנגזר ממין המטייל/ת.
בשיחה אתמול עם בחור ישראלי שמטייל לבד ניסיתי לעמוד שוב על ההבדלים, והם אכן מינורים.
ועדיין, אני חושבת שבגלל שאני אישה שמטיילת לבד זכיתי להתעניינות גדולה יותר מצד המקומיים. קיבלתי לא מעט הזמנות להיכנס לחנות, וכשהבהרתי מראש שאינני מעוניינת בקניות, עדיין שמחו לארח אותי, הזמינו אותי לצ'אי, הציעו לי לבוא לכל מיני מקומות. הזמנות שאת רובן דחיתי ולחלקן נעתרתי.

תארי אתגר שהתמודדת איתו בהצלחה בטיול האחרון שלך

כל אחת ואחת מהנסיעות שנסעתי בדרכים היוותה אתגר, במיוחד באוטובוסים בהם הייתי האישה המערבית היחידה. במיוחד זוכרת את הרגע כשהייתי צריכה דחוף לשירותים והנהג מסרב לעצור, בנסיעת הלילה לג'אייסלמר כשהגיע הבוקר והאוטובוס לא עוצר להפסקה ואני מוכרחה טויילט. יורדת באחת התחנות כשצועקת על הנהג והעוזר שלו "טויילט!", שיחכו לי ולא ייסעו בלעדי.
במבט לאחור זו אנקדוטה משעשעת, אבל בזמן התרחשות זה היה סיוט, כולל הטויילט הנוראים ביותר שראיתי אי פעם.
גם תכנון הטיול בהודו נחשב עבורי לאתגר, החל מהשבועיים הראשונים עם החברה ואח"כ הזמן הארוך בו נעתי לבד בדרכים, בוחרת את היעדים אליהם מגיעה, כמה ימים נשארת בכל כפר, כיצד ממלאת את הימים בעיניין ובחוויות. במיוחד כשדבר לא נעשה מראש, כשהתנועה האדירה הזו נעשתה בספונטניות ובהנאה גדולה. עכשיו, בימים האחרונים לשהות בהודו, מרגישה שהצליח לי בגדול, שהיה טיול מוצלח, מהנה מאוד ברובו הגדול.

מה היה הדבר מפתיע ביותר שפגשת בדרך?

בתחילת הטיול בהודו יצרתי רשימת תפוצה בוואטסאפ וכמעט מדי יום שלחתי רשמים מהודו, במילים ובתמונות. הקמתי פינה בשם "אין דברים כאלה" בה תיארתי סיטואציות הזויות שנקלעתי אליהם או שהייתי עדה להן. והיו הרבה כאלה, כי הודו היא מקום שמספק אינספור סיטואציות מפתיעות, לא צפויות.
הכי הפתיעה אותי זו הפתיחות. יש משהו באנרגיה של הודו שפתח את הצ'אקרות שלי, של הסובבים אותי. וכשיוצאים אל העולם ב-state of mind של פתיחות, רק דברים טובים קורים.

תארי מצב שלא הצלחת להתמודד איתו, שנאלצת לאלתר, לחשוב אחרת, אולי להיעזר באנשים אחרים

לא חסרות דוגמאות שנעזרתי באנשים אחרים.
בדרמקוט, כשמדליקה את האייפד והוא נכשל באקטיבציה, שולחת הודעה בקבוצת פייסבוק של מטיילים בהודו, מי כאן בסביבה ומתמצא באייפד, זקוקה לעזרה. והיא אכן הגיעה ובחור חמוד הצליח להתגבר על האתגר.
בצ'לאל: כשל רבה ההפתעה והחלחלה מבחינה בעקרב שחור על ריצפת החדר ורצה מבוהלת לדפוק בדלת של בעל הגסטהאוס
"Escuse me, I have a big scorpion in my room, can you help me"
בקאסול: "סליחה, מישהו יכול לעזור לי בבקשה, יש עכביש ענק על הקיר בחדר שלי"
בג'ודפור, מראה את הפצע באצבע לרוקח, לקבל חוות דעת נוספת:
"Escuse me, do you think it is healing?"

אני שואלת ללא סוף, לפעמים כדי לקבל אישור למשהו שאני כבר יודעת, לפעמים כדי לקבל תשובה לשאלה שמסקרנת אותי. ככה אני לומדת על הסביבה.
לא עולה לי לראש דוגמא של מצב שלא הצלחתי להתמודד איתו וחושבת שזה בזכות קלות הטיול בהודו. מצד אחד זהו יעד קשוח. "מי שמסתדר בהודו, יכול להסתדר בכל מקום אחר בעולם", מצטטת בחור צעיר שמטייל לבד.
למרות הכאוס ההודי והברדאק הגדול, עדיין חושבת שקל לטייל, אולי כי לא יצאתי משביל החומוס, שביל בו הישראלים יצרו תשתית נוחה מאוד. גם העובדה שרוב ההודים דוברי אנגלית, חביבים מאוד ונכונים להושיט עזרה, מאוד תורמת.

מהו הרווח הגדול ביותר בזכות הלבד?

בזכות הלבד ההקשבה וההתבוננות מאוד התחדדו. רעשי הרקע שקיימים בנוכחות שותף נוסף לטיול אינם, ואפשר לבחור היכן למקד את המבט הסקרן, הבוחן, על מה הוא בוחר להתעכב, להעמיק, ועל מה הוא רק מרפרף. תהליך קליטת הנתונים ע"י החושים נעשה לבד, ללא הפרעות וככה גם עיבוד החוויות.
לפעמים הרגיש קצת עצוב שאין את מי לשתף, כמו למשל בקטעים קורעים מצחוק בסגנון של "אין דברים כאלה". במקום לדבר בע"פ כתבתי, שיתפתי את החברים בארץ ברשמים ובתמונות שצילמתי.
רווח משמעותי נוסף שהלב העניק לי הוא המפגשים. עם ישראלים, זרים ומקומיים. כשמטיילים יחד לא תמיד יש סבלנות, זמן ועיניין לפתוח בשיחה עם זרים, כשהייתי לבד הרגשתי הרבה יותר פנוייה לפנות לאנשים שפגשתי, להעמיק בשיחה או לסיים אותה כעבור כמה משפטים.
היכולת של מטייל לבד ליצור קשר גדולה יותר לעומת חבורות מטיילים, שזו קבוצה סגורה.

איך זה מרגיש לא לדבר ימים שלמים עם אף אחד? או לדבר ולא להיות מובנת?

בהודו אין דבר כזה "לא לדבר ימים שלמים עם אף אחד"… בימים שלא הייתי בנוכחות מטיילים אחרים, דיברתי עם המקומיים בגסטהאוס. סוג אחר של שיחות. לפעמים שיחות עינייניות, כמו להסביר למלצר מה מזמינה לארוחת בוקר וכו'. בימים כאלו כשהדיבור החיצוני נרגע, כשהפטפטת איננה, זו תחושה של ניקיון פנימי גדול. אפשר להפנות את תשומת הלב פנימה ולהיות בדיבור פנימי עם עצמי.
הודו סיפקה לי שפע של הזדמנויות לשתיקה שהיטיבה עמי, שהעניקה לי פניות לכתיבה.
במטאורה שבפרווטי חוויתי שתיקה מבורכת כזו, למעט שיחות בודדות עם העובדים בגסטהאוס לא דיברתי. בראג'יסטאן נגמלתי מהעברית ושבועות ארוכים דיברתי רק אנגלית עם המקומיים. לעיתים במפגשים עם אנשים שלא הבינו אנגלית, מדברים עם העיניים, חיוכים, תנועות ידיים. הם פונים אלי בהינדי, אני עונה בעברית…

שאלה בגוון אישי יותר: האם את מחפשת אהבה בטיול? האם תיזמי קשר עם בחור מקומי? האם מחסום השפה והפער המנטלי לא מרתיעים אותך?

לא מחפשת אהבה או רומן מזדמן עם מקומי.
ההתרשמות שלי מהמקומיים שפגשתי היא שהם צמאים לקשר ולמגע. הקודים התרבותיים שמוכתבים להם שונים מאוד מאלו של המערב. הם לא יעיזו לפתות נערה הודית לליל אהבים חד פעמי, מה שלא תופס לגבי בחורה מערבית. כך שאישה שמטיילת לבד ונתקפת בדידות ומעוניינת למצוא חום וקרבה אצל גבר הודי, להערכתי לא צריכה בכלל להתאמץ.
לא חיפשתי כאלו קשרים, נהפוך הוא, בג'אייסלמר פגשתי בחור צעיר ש"נדלק" עלי והייתי צריכה להדוף את חיזוריו בעדינות.
אני לא צופה עתיד למערכות יחסים בין הודי לאישה מערבית, קיים פער גדול מאוד ונדרשת אהבה גדולה על מנת לגשר עליו. שמחתי לראות בפושקר דוגמאות לכמה זוגות מעורבים כאלו, כך שזה אפשרי. אבל לא עבורי…

האם עולים געגועים תוך כדי טיול? למי או למה את בעיקר מתגעגעת?

בוודאי. קשה לי לעלות על הדעת טיילת שיוצאת לנסיעה ארוכה ולא תחוש מפעם לפעם בגעגוע.
געגוע לאנשים, לחברים קרובים, לנוחות של הבית, למקלחת עם מים בדיוק בטמפרטורה שאוהבת, לאוכל שרגילה אליו, לשפע של ירקות חיים, למכונית שלי שמסיעה אותי בנוחות מרחקים ארוכים, למזג אוויר נוח, לים, למדבר שלנו.
הגעגועים באים והולכים, לא מרגישה אותם כנוכחות קבועה. כשמגיע געגוע מכירה בו, מרשה לעצמי להתמסר לו לזמן מה, רק לא לטבוע בו, כי הוא מעצים את מה שאיננו, את מה שחסר ומרחיק אותי ממה שנוכח כאן ועכשיו. אם יש משהו שהודו לימדה אותי כל יום מחדש, זה להיות נוכחת ברגע, וכשאני חייה בכזו הווייה הגוגוע תופס מקום מאוד קטן, אם בכלל.

איזו עיצה טובה או מסר יש לך לומר לאישה שמטיילת לבד?

צאי לדרך!
לפעמים לא כדאי להקשיב לקולות המהססים, הפוחדים, רואי השחורות, אלו שבמקום לעודד מדכאים. לפעמים נדרשת קפיצת אמונה, תאמיני בעצמך, ביכולת שלך להסתדר לבד, לנווט את דרכך לבד בעולם, לדייק את הרצון שלך ואת ההיכרות שלך את עצמך ואת העולם.
כשיוצאים לדרך קורות הרפתקאות, הפתעות, חוויות.
הרווח מטיול סולו הוא עצום, מעמיק את ההיכרות שלך עם עצמך ועם היכולות שלך. מגביר מאוד את תחושת המסוגלות.
תני לעצמך צ'אנס.
אם זה טיול ראשון שלך תתחילי בקטנה, במקום קרוב לתקופה קצרה. לאט לאט תמתחי עוד ועוד את הגבולות שלך.
זו תחושה נהדרת, ממכרת. אין מילים לתאר אותה.
נסי! תתנסי!

ראיונות נוספים של "נשים מטיילות לבד":

Comments

11 תגובות על “נשים מטיילות לבד: "תאמיני בעצמך, ביכולת שלך להסתדר לבד, לנווט את דרכך לבד בעולם"”

  1. תמונת פרופיל של כרמלה
    כרמלה

    איך התארגנת עם לינות?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      זה דווקא אחד הדברים הקלים. בכל מקום יש, שפע של גסטהאוסים, פשוט צריך להסתובב קצת ולבחור, לפי מיקום/תקציב. לא הזמנתי מראש, מצאתי כשהיגעתי.

  2. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    קראתי בהנאה גדולה ואני בטוחה שאת נותנת השראה לכאלה שחוששים לטייל לבד ומתחזקים מהשיתוף שלך. גם אני אוהבת לטייל לבד. זה קרה הרבה לפני שנהייתי אמא וגם עכשיו אני עדיין גונבת לי את הטיולים הלבדיים שלי ולא מוותרת על זה.
    להגיד יפה שלום לכולם ולעלות לבד על המטוס בדרך להרפתקה … אין לזה תחליף.

  3. תמונת פרופיל של שרון
    שרון

    קראתי בהנאה גדולה ואני בטוחה שאת נותנת השראה לכאלה שחוששים לטייל לבד ומתחזקים מהשיתוף שלך. גם אני אוהבת לטייל לבד. זה קרה הרבה לפני שנהייתי אמא וגם עכשיו אני עדיין גונבת לי את הטיולים הלבדיים שלי ולא מוותרת על זה.
    להגיד יפה שלום לכולם ולעלות לבד על המטוס בדרך להרפתקה … אין לזה תחליף.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה שרון. מי שאוהב לטייל לבד מבין ויודע איזה איכות הוא טומן בחובו. לכן את לא מוותרת על טיולים לבדיים. ובצדק. מאחלת לך הרבה טיולים מהסוג הזה.

  4. תמונת פרופיל של שגיא
    שגיא

    היה לי מעניין ומוזר מאוד לקרוא את התשובות לשאלות המאוד “חודרניות” שלך אל עצמך.

    מוזר, מפני שאני שונה מאוד ממך (ומיתר המגיבות),
    אני חושב שלא הייתי יכול להנות מטיול של יותר מיומיים שלושה לבדי. לא כל אחד/ת בנוי/ה לזה (ולא גיליתי כאן אמריקה)

    ממתין לדווח שלך על יפן, שם התרבות שונה ב 360 מעלות (ציטוט של אלון מזרחי) מהודו – ומאחל לך המשך מרתק, מהנה ובטוח

    שנה טובה ועשירה בחוויות

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה! זה ידוע, טיול לבד לא מתאים לכל אחד. כפי שכתבת, אתה יכול להינות מיומיים-שלושה לבד. אני מותחת את זה לשלושה חודשים.
      כשיסתיים הטיול ביפן אענה מחדש על השאלון, כי איכשהו מרגישה ללבד ביפן יש איכות אחרת.

  5. תמונת פרופיל של עטרה
    עטרה

    אכן..לבד זה הכי..מעצים את כל התחושות של הטיול..חזרתי משלושה שבועות תאילנד לבד..והיה מעצים מעל הבחינות..כבר מחכה לטיול הבא שלי לבד שיהיה לארצות הבלקן..בולגריה מקדוניה ועוד…

  6. תמונת פרופיל של מיקי
    מיקי

    את לא מפחדת מבחינת אונס? תקיפה? אנשים שמוציאים איברים פנימיים ומוכרים אותם ?

  7. תמונת פרופיל של טלילה
    טלילה

    מדהים ומעצים לקרוא אותך! אני מאוד נהנית לטייל לבד אבל, ואצלי זה אבל גדול – לבד בטבע. לא יצא לי להיות לבד בארץ אחרת, ועוד ארץ שונה כל כך. קשה לי לקרוא קודים התנהגותיים גם של אנשים מהתרבות שלי אז מפחיד אותי שאצטרך להסתמך רק על עצמי בתקשורת חברתית והתנהגותית בארץ עם קודים חברתיים אחרים. מצד שני זה נראה לי חוויה מסעירה מאוד. מי יודע, אולי פעם גם אגיע להודו …

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      מסכימה עם האבחנה שלך, יש הבדל בין לטייל לבד בטבע לעומת טיול אורבני. היה לי הרבה יותר קל לטייל שבוע ויותר לבד במדבר ולא להוציא מילה מהפה לעומת לטייל לבד ביפן, להיות מוקפת אנשים אבל רחוקה מהם מאוד ולא מסוגלת לנהל איתם שיחה. כלומר אפשר לדבר, לבקש, לשאול – אבל אלו משפטים קצרים, פונקציונלים. אף אחד לא מתעניין בשלומך ובחוויות שלך.
      דווקא בהודו היה לי הרבה יותר קל לטייל לבד, אולי כי הקודים התרבותיים מובנים לי, כי ההודים המקומיים מאוד חברותיים ונגישים.
      בפושקר היו יומיים שהרגשתי לא טוב, בעל הגסטהאוס והעובדים היו כאלה חביבים, התיעניינו, הציעו עזרה. להבדיל מהיפנים שהיו אדיבים, מנומסים אבל קרים ועינייניים.
      לו הטיול שלי היה רק בהודו הכל היה עובר "חלק". דווקא יפן היא זו שעוררה אצלי קשיים ועימתה אותי עם לא מעט עיניינים.