המקום שבין לבין

קראתי השבוע פוסט נהדר שכתבה סיגל גריבי על "הרווח בין הנשימות" והרגשתי איך המילים המדויקות שכתבה קולעות בול לתחושות שקיימות בי מאז שבתי לביתי מהמסע להודו-יפן.
ברשותה מביאה את הטקסט כלשונו בצירוף המלצה חמה להצטרף לקבוצות לימוד בהנחייתה של סיגל, מורה ללימודי ימימה.
הפוסט שלפניכם בסדרת "תרמיל המסעות" מתכתב עם אותו "מרווח", התחושה החמקמקה ברווח שבין לבין, כמו למשל בין מסע דרכים ממושך לבין החזרה הביתה, עד שעולים שוב על אוטוסטרדת החיים השגרתיים.

"בשיעור יוגה אמרה המורה: "שימו לב לרווח בין הנשימות. תנסו להגדיל את המרווח בין השאיפה לנשיפה".
הרווח בין הנשימות, מי שם לב אליו בכלל. מה חשוב הרווח? חשובה השאיפה- לקחת אויר, להתמלא באנרגיה. חשובה הנשיפה- לרוקן את המיותר, לאפשר מקום לאויר נקי להיכנס. חשוב הרצף, חשובה התנועה. לזוז, להתקדם, להגיע, להשיג. מה שקורה באמצע הוא שולי.
שולי? אין דבר כזה במנגנון המתוחכם שנקרא הגוף שלנו, בו שוכנת המערכת המורכבת שנקראת הנפש שלנו. גם לרווח יש חשיבות.
היום בתרגול שמנו לב לרווח. במקום בו כאילו לא מתקיים כלום.
ימימה קוראת לרווח הזה- תווך.
בין לבין.
ושם בעצם קורה הכל, שם נעשית העבודה, שם מתרחשת המלאכה- מלאכת ההמתנה, מלאכת ההתקרבות.
ברווח בין הנשימות, בתווך בין העשייה, יש מקום חדש. מקום של "כבר לא" ו"עוד לא".
כבר לא מה שכבר שאפתי, מה שכבר למדתי, מה שכבר ידעתי. כבר לא המוכר והידוע, הבטוח וההרגלי.
עוד לא מה שאנשוף, מה שאעשה, מה שאלמד, מה שאדע. עוד לא החדש והאחר.
שם, בין לבין, יש את יכולת הבחירה, שם יש את ההזדמנות לשינוי.
כמה אני מוכנה לשהות ברווח שבין לבין? כמה אני מוכנה לחכות רגע לפני העשייה הבאה, לפני התשובה הבאה. לשהות עם עצמי כשאני מלאה לגמרי וכשאני מרוקנת לגמרי?
כמה אני מסכימה להיות בכלום הזה, להקשיב למה שמגיע ממעמקי התודעה?
בתרגול יוגה אני שמה לב שאני לא נשארת שם הרבה זמן, ברווח בין הנשימות. מחפשת מיד את הביטחון של הנשימה הבאה.
אני בודקת עם עצמי: בואי תנסי להמתין עוד שניה אחת, רק עוד קצת. בואי תקשיבי פנימה איך זה נראה, איך זה מרגיש הרווח הזה. ולי לא קל להיות שם. במקום הזה נמצא הפחד, שם נמצאת תחושת האָין הגדול ושם הצורך בשליטה. ויחד עם זה, זהו המקום בו אני לא צריכה להיות כלום. שם מתגלה השקט, המנוחה המלאה.
לְמה אני מקשיבה, למה אני שמה לב?
בתרגול וגם בחיים יש לי הזדמנות לזהות, לנסות, לבדוק, לדייק במידה שמתאימה לי. כבר לא ועוד לא. הכל ולא כלום. התקרבות והתרחקות.
פעימות החיים."

סיגל גריבי, מורה ללימודי ימימה

סיגל מדברת על הרווח, התווך, המקום בו לכאורה לא מתקיים כלום. המקום שבין לבין, בין "שם" ל-"כאן".

"מִרְוָח – רווח, מקום פנוי בין שני אנשים או בין שני דברים"

תָּוֶךְ – תחום המצוי בין שתי נקודות, אמצע, מרכז
למשל: 'חורשת האורנים מימין, שדות המושבה משמאל, ובתווך הבית עתיק הימים"
מילה תווך מקורה בתנ"ך, והיא באה בעיקר בְּצירוף ב' היחס: "וַיִּהְיוּ לְיִשְׂרָאֵל בַּתָּוֶךְ אֵלֶּה מִזֶּה וְאֵלֶּה מִזֶּה…" (יהושע ח, כב).
כן מוכר הצירוף 'עמוד התווך' – העמוד המרכזי של הבניין: "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם" (שופטים טז, כט). בהשאלה 'עמוד תווך' הוא יסוד מכונן של דבר או אישיות מרכזית במפעל מסוים.

מתוך האתר של האקדמיה ללשון העברית

התווך נחווה בעוצמה גדולה במיוחד עבור מי שחוזר לביתו ממסע ארוך. הוא כבר לא נמצא באותם מקומות יפים בהם טייל, כבר לא נושם אוויר זר, כבר לא חווה את הריגושים שטיול מזמן בשפע רב. עם העלייה למטוס הוא נפרד מכל אלה ופניו חזרה הביתה. בבית מקבלת את פניו הרְגִילוּת, שהיא כשלעצמה אינה דבר רע, רק שמול עוצמת הריגושים שחווים בטיול היא נראית אפורה, נטולת עיניין, קצת משעממת.

מזכיר לי את תרגיל הקצוות: מצד אחד של הסקאלה "רְגִילוּת" (שיגרה, פעולות מונוטוניות שחוזרות על עצמן, משהו פשוט, חסר ייחוד, רגיל, וגם ברגיל יש יופי ובעיקר ביטחון), ומצידה השני "טיול" (חווייה חד פעמית, מיוחדת, מלהיבה, מרוממת רוח).
פעם אני שם ופעם אני שם. פעם בטיול יוצא דופן ופעם ביומיום הרגיל.
בחודש האחרון עברתי באופן חד מאוד מקצה אל קצה – מהטיול החד פעמי, המלהיב, המרגש אל הקצה של השגרה הרגילה, הקבועה, הבטוחה, המוכרת, הפחות מפתיעה. ובין לבין נלקעתי לרווח החמקמק הזה.

יש שחווים אותו לזמן ממש קצר, של כמה שעות עד שהם מתמקמים חזרה בתוך השיגרה, אותה תחושה כמו שמכניסים רגליים יחפות לנעלי בית ישנות, נוחות ומחממות, שכבר קיבלו את צורת כף הרגל. ויש שנתקעים ברווח הזה לזמן ממושך יותר. עבורם השהייה במקום ביניים יכולה להיות מאוד מאתגרת. הייתי אומרת גם מתסכלת.

הרווח הזה יכול להתקיים גם במעבר בין מקומות עבודה, כשעוזבים מקום עבודה אחד ועד שמוצאים את העבודה הבאה. או במערכות יחסים, אחרי פרידה מאהוב, כשמערכת היחסים הגיעה למיצוי ואיש-איש הולך לדרכו, עד שפוגשים באהוב החדש.
לרווח הזה מסתנן הפחד, הפחד מהלא נודע, החרטה, מחשבות מייסרות למה עזבתי, למה נפרדתי, למה התפטרתי, זה הרי לא היה עד כדי כך גרוע. וכל המחשבות שמתחילות ב-"מה אם" ומציירות את התסריט הגרוע ביותר, מה יהיה אם לא אכיר אהוב חדש, מה אם לא אמצא עבודה חדשה. הפחד מפני הגרוע מכל הולך ותופח, הולך וגדל ומשתלט על כל חלקה טובה. משכיח ממני את האמונה שהיקום לטובתי, שלכל מה שקורה יש סיבה. שיש לי את היכולת לבחור. שיש לי את הכוחות לפעול, לחולל שינוי בחיי, לעשות.

המקום שבין לבין הוא מקום מאוד דליל. דליל באירועים, בגירויים חיצוניים, בריגושים, במפגשים מטלטלים. דווקא בדלילות הזו יש מתנה מאוד גדולה. התפנה מקום שמאפשר לי לכוון את ההקשבה פנימה. לבחון מחדש את הבחירות שלי, לבדוק מה אני באמת רוצה.
ולא לפחד מהפחד.

זהו מקום פחות מדובר, פחות מצולם, פחות מוכר. רוב הזמן אנחנו נמצאים או "שם" או במה שנוכח "כאן ועכשיו". אצל חלקנו המעברים הללו נחווים כמשהו קליל וזורם ויש שהמעבר הזה קשה להם מאוד.
אני מתבוננת בעצמי, במעבר, ברווח בו נמצאת כעת ומרגישה מצד אחד קושי ומצד שני גם הזדמנות לשינוי. רואה שקיבלתי מתנה חד פעמית שמאפשרת לי לבחור אחרת.

סיגל מזמינה לעצור ולשאול: "לְמה אני מקשיבה, למה אני שמה לב?" וכמו בסשן התמקדות כשעולות תחושות מנוגדות, אני יכולה לתת להן את המקום, גם לתחושת הפחד מפני הלא ידוע, וגם להתרגשות מהשינויים שאני מזמנת לחיי.
אם אני מקשיבה טוב-טוב לפחד, הוא בסופו של דבר בא לטובתי, להגן עלי, לשמור עלי, שלא אפגע, שלא אסבול ממחסור, מאכזבה. בבסיס שלו הוא לטובתי. כך שאין טעם לסלק אותו בבעיטה. כשאני עוצרת להקשיב לו, אני מזמינה אותו לספר לי ממה הוא פוחד, מה הוא חושש שיקרה לי. והיה ויקרה מה שהוא פוחד ממנו, מה ארגיש. אלו ההנחיות שאני נותנת במהלך סשן התמקדות ומפנה אותן כעת לעצמי כדי לדובב את הפחד מהלא נודע.
פחד שברגע שהוא נרגע, הופך פניו לדחף שמניע אותי לפעול, ליזום, לעשות. וברגע הזה, כשהפעולה נעשית, הרווח מצטמצם, נסגר והמעבר לדבר הבא, למקום הבא מתחיל לקרות.

ייתכן שהדברים שנאמרו כאן נשמעים מופשטים, לא ברורים. אני חושבת שמי שחווה בהווה או חווה בעבר מצב של בין לבין, מזהה את התחושות שהרווח הזה מזמן. מצד אחד עולות תחושות מלחיצות ומאידך הוא טומן בחובו גם מתנות. מאפשר ראייה ובדיקה מחודשת של סדרי העדיפויות שלי, מה חשוב לי, מה אני רוצה, אבל באמת רוצה לעשות עם החיים שקיבלתי, האם אני מנצלת כראוי את הכישרונות והפוטנציאל שלי.
תהליך של בירור הרצון הוא חשוב מאין כמוהו. כשנמצאים במירוץ החיים, כשטסים על האוטוסטרדה, כשהיומיום עמוס במטלות, חובות ומחויבויות קשה לעצור ולהתבונן במבט נקי על חיינו, על הבחירות, ההעדפות, הרצונות, הפוטנציאל, ההגשמה.
בזמן הדליל, הנקי מחובות ומחויבויות, יש פניות להתבונן בכל אלו במבט חדש. מבט שבוחן ובודק האם אני נמצאת במקום בו אני רוצה להיות, היכן אני רוצה להיות, אה אני רוצה לעשות עם חיי, מה חשוב לי בחיי.
שאלות נוקבות ששווה לתת עליהן את הדעת כדי לרדת מהאוטוסטרדה לשביל הייחודי לי.

מרווח / שולי מיטלברג-השלי

״סוף זה תמיד התחלה״
אומר השיר,
אך בין הסוף להתחלה
ישנו מרווח,
רגע,
פעימה,
נשימה
של משהו אחר
לא טוב יותר או רע יותר.
האוכל להגדיל את המרווח?
האוכל לנשום נשימות ארוכות,
הוויה קיומית
שאיננה מצפה
איננה דוחפת
איננה מבצעת?
מייחלת למעט שקט
בין הסוף
למשהו החדש
שעדיין לא נולד.
להיות עם השאלות,
ללא תשובות,
במרחב אינסופי
של כוונה.
לקבל את הרגע
כמו שהוא,
בין לבין.

לקריאה נוספת:

"ננסה להתבונן בתחושת החיבור למקום האישי דרך מילותיו של רבי נחמן מברסלב:

"…כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּך אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם… כִּי הָאֱלקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע"ג) : "צוּר לְבָבִי" וְאֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך נֶאֱמַר (שְׁמוֹת ל"ג) : "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי" שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ…נִמְצָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב יִשְׂרְאֵלִי אֵין רָאוּי לוֹ לוֹמַר שֶׁמָּקוֹם זֶה אֵין טוֹב לְפָנָיו כִּי אֵין שַׁיָּך אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל…"

מה משמעות המקום עבור האדם? האם האדם מצוי בתוך מקום בעולם, כפי שנגלה לנו בבירור ברובד הפיזי, או שמא המקום מצוי קודם כל בתוך האדם? על פי הרב דן האוזר, זו השאלה אשר רצה לשאול אותנו רבי נחמן במילותיו הנ"ל. מי המקום של מי? האם אני אדם הנזרק בגסות לתוך חוקי העולם וכלליו הקשוחים, או שמא העולם ראשית כל מצוי בתוכי ואני מעצב ומפרש את התהלכותי בו ממקום למקום? רבי נחמן אינו מתעלם מאילוצי המקום הפיזי, אך מדגיש את העובדה כי המקום נמצא קודם כל בפנימיות הלב. האדם אינו בריאה נעה ונדה המיטלטלת ממקום למקום במציאות חייה. נזר הבריאה מסוגל לחוש את עצמו במקומו בכל מקום שיהא בו, כאשר הוא מחובר לליבו, לנקודת העצמיות הטובה שבו. מנגד, הגלות מן המקום היא קודם כל גלות פנימית של הלב. האדם אמנם עלול לאבד את מקומו הפיזי ולגלות ממנו, אך אין הכרח שיחווה תחושת ניכור. רק כאשר החיבור הלבבי שלו אל עצמיותו מתרופף, הוא יחווה גם גלות פנימית."

מתוך הפוסט "עַד אֲשֶׁר אֶמְצָא מָקוֹם" בבלוג "שובי נפשי" של ד"ר מרים אבנרי-כהן

בהזדמנות זו מזכירה לקוראי הבלוג שאני מלווה אנשים בתהליכי התפתחות אישית  – תהליכים שנוגעים בשינוי, מעברים, קבלת החלטות. בשיחה פנים אל פנים אפשר להבהיר ולברר נושאים רגישים, כמו הנושא בו נגעתי בפוסט שלפניכם.
מי שמעוניין בשיחה אישית מוזמן לפנות אלי למייל (bc.ilana@gmail.com) או לטלפון (052-6687771)

התמונות צולמו ביער ליד הכפר דרמקוט בצפון הודו

פוסטים נוספים בסדרת "תרמיל המסעות":

מסעות ותרמילאים מעוררי השראה
 השביל הנבחר
שביל ישראל כ-
חיידק הנדודים
פוסעי הדרכים
ארץ בראשית
הרפתקה
הארץ המובטחת
אל הלא נודע
תרמילאות כסטייט-אוף-מיינד
On the move
מאחורי הקלעים של מסעותי
~ הכנות מנטליות לקראת הנסיעה