In the Woods

אפשר לומר שהפעם הראשונה שכף רגלי דרכה ביער אמיתי קרתה לפני ארבעה קייצים, ביולי 2014, במהלך טרק בהרי הקרפטים ברומניה.
חוויתי את ההליכה ביער בין עצי האשור והאשוח כחווייה ראשונית, מיוחדת. האווירה החורפית בעיצומו של הקייץ הרומני, כשיורד גשם שמעמעם את התאורה, הילכה עלי קסם.
אלמלא הקבוצה שמיהרה להתקדם הייתי נשארת שעות ארוכות ביער הקסום הזה, מתענגת על הצבעים, הריחות, הטקסטורות, משחקי האור וצל, וקומפוזיציות אנכיות שיוצרים גזעי האשור שזו הפעם הראשונה שאני רואה מקרוב.

כילדה ירושלמית היער הראשון שטיילתי בו היה יער ירושלים, יער האורנים הסמוך להר הרצל. יער קטן, לא סבוך במיוחד, יער שאינו משיר את עליו ואינו מחליף צבעים בשלכת. יער שאופייני למדינתנו השחונה. רק כאשר שביל ההליכה בטרקים האירופאים אליהם יצאתי בקייצים האחרונים, נכנס דרך היער, קיבלתי מושג מה זה באמת יער. גדול, סבוך, צפוף, לא נגמר. צמרות נישאות אל על, חוסמות את קרני האור לחדור.
העצים האירופאים גבוהי הקומה שונים כ"כ מהאורן הישראלי המאובק, המושמץ, בעיקר בגלל היותו דליק כ"כ, מפיץ את האש לכל עבר בשריפות התכופות שפורצות ביערות ארצנו.

ההליכה ביער עבורי היא חוויה חושנית, חווייה בה כל אחד מהחושים מגורה ומופעל. לא רק חוש הראייה הקולט את האור, הצבעים והמראות.
גם חוש השמיעה שמאזין לציוץ הציפורים, למשב רוח בצמרות העצים, לרחש הנשמע כשפוסעים על עלים יבשים או לשקט.
חוש הריח שנושם פנימה אוויר נקי, לא תמיד יש לעצים ריח, אבל שם אני הכי קרובה לחמצן שפולטים העצים.
חוש המישוש ששולח יד להניח על גזע העץ, ללטף אותו, לחוש את חוסנו או יד שנשלחת להרים עלה שצנח או לגעת בעלה ירוק על ענף.
מגע האדמה בנעליים, לעיתים זו אדמה ספוגה רטיבות שבולעת את הד פסיעותי.
חוש הטעם גם הוא בפעיל אם למשל אעצור לרגע ואלגום לגימה של מים או אוציא מהתיק תפוח, למים, לנגיסת התפוח יהיה טעם מורגש יותר.

אשב לרגע, להרפות, פשוט להתבונן, לגלות את היופי שצומח ביער, כאן ועכשיו.
בני-אדם כבר אינם חלק מן הטבע, ורק לעתים נדירות אנחנו יכולים להרפות מן העבר והעתיד ולחוש בחיים עצמם, ברגע זה.
להלך ביער ולשים לב לתחושת הגוף, למה שנעים לי וגם למה שמאיים עלי. כמו ללכת לאיבוד. מה יקרה אם אסטה מהשביל ואכנס לעומק היער.
אינני מומחית בניווט יערות, אני סומכת על השביל המסומן שיוביל אותי דרך היער עד ליציאה ממנו.

זכור לי היטב המקרה בו הלכתי לאיבוד ביער, זה קרה לפני שנים רבות בתום טיול כיתתי, בתחילת התיכון, כשהאוטובוסים עצרו להפסקה קצרה סמוך לשמורת המסרק בהרי ירושלים.
נכנסתי ליער עם כמה ילדים ואיכשהו תשומת הלב שלי הוסטה והם נעלמו מטווח הראייה שלי. ידעתי שאני לא רחוקה מהחניון, אבל לא זכרתי באיזו דרך ללכת, הכל נראה אותו הדבר, עצים-עצים-עצים. מתוך לחץ ומצוקה התחלתי לרוץ, כל פעם לכיוון אחר, לא מוצאת שום סימן לאוטובוסים החונים, עד שהיגעתי לבתים.
היום אני יודעת שאלו הבתים של המושב בית מאיר, אז הבתים היו לי סימן להצלה, כי ניגשתי לאיש הראשון שראיתי פוסע בדרך וביקשתי עזרה. הוא הוביל אותי בדרך קצרה אל חניון האוטובוסים. חזרתי אל המושב שלי באוטובוס בדיוק כשתמה ההפסקה, בלי שאף אחד שם לב להיעדרי, לחווייה המלחיצה שחוויתי.
הרגשתי שקופה, לא נספרת, בודדה כ"כ. לרגע חלפה המחשבה מה היה קורה אילו. אילו לא מצאתי את הבתים ואת האיש שהראה לי את הדרך, האם היו שמים לב לחסרוני, האם היו יוצאים לחפש אחרי. בכל טיולי הרבים בארץ ובעולם מאז אותו מקרה, מעולם לא יצאה משלחת לחפש אחרי. מאז דאגתי שלא ללכת לאיבוד.

אני מביטה ביער לא כמשל אלא כביטוי המוחשי ביותר לחיים עצמם, הקיימים אך ורק ברגע הזה.
זו אינה תובנה ברורה מאליה, משום שהקידמה והטכנולוגיה השכיחו מאיתנו את העובדה הפשוטה הזו וגייסו את כל משאבינו הרגשיים לעיסוק בעבר ובעתיד.
אני נזכרת ברגע הזה כשאני מתבוננת בעצים הנטועים במקומם, שאינם הולכים לשום מקום. חושבת שעץ שגדל ביער כזה שפר עליו גורלו, כאן הוא חלק ממאסה ירוקה, צפופה, שמקבלת שפע מים.
ויחד עם זה גם ביערות אורבות לעצים סכנות. אצלנו בארץ אלו השריפות, לרוב הצתות זדוניות ושם באירופה עצים יכולים לקרוס מכובד השלג אולי גם ממחלות. והאדם, גם הוא יכול לקפח את חייו של העץ ולכרות אותו.
מצער אותי לחשוב שלאדם יש שלטון מוחלט על הטבע ועל בעלי-החיים. זו ברכה שהביאה לאסון אקולוגי שמתרחש בכל מקום בימים אלו, אסון המחסל זנים של בעלי-חיים, מזהם את מקורות המים, מחסל יערות ומערער באופן שאינו ניתן לתיקון את האיזון האקולוגי.

אני לא מבינה גדולה ביערנות, אבל כשאני בתוך יער אני רוצה לקוות שהאדם שנכנס אל היער הוא אורח לרגע, שאינו מתערב במערכת האקולוגית העדינה, לכל היותר מפנה הצידה גזעי עצים מתים שקרסו ונפלו או מדביר מחלות. שאינו ממהר לשתול עצים חדשים שאינם שייכים למקום, שמניח לעצים להפיץ את זרעיהם ברוח ומה שנקלט, נקלט.

"יַעַר הוא שטח שבו יש צפיפות גבוהה של עצים. יערות נפוצים בכל יבשות כדור הארץ, מלבד אנטארקטיקה. כיום, כ-39 מיליון קמ"ר (פחות משלושים אחוז מהשטח היבשתי של פני כדור הארץ) הם יערות, אך שטח זה קטן בהתמדה בעקבות כריתת עצים ובירוא יערות.
כשישה אחוזים משטח ישראל מכוסה ביערות. רוב היערות בישראל הן יערות נטע אדם, לאחר שבמשך מאות שנים ברואו מרבית שטחי היער והחורש הטבעי בארץ ישראל לצורך פינוי שטחים לחקלאות ולמרעה, ולניצול עצי יער כחומר גלם לבניין והסקה.
יערות מכילים בדרך כלל מספר גדול של עצים הצומחים בגבהים שונים, עם צמחייה נמוכה בקרקעית היער. יער בצורתו הטבעית הוא בית גידול למינים רבים של בעלי חיים וצמחים, בהם מינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה שנפוצים רק ביערות מסוימים, והריסת היער גורמת להכחדתם.
העצים ביער קולטים מהאוויר דו תחמוצת הפחמן ופולטים חמצן, ובכך עוזרים לאיכות האוויר על כדור הארץ. משום כך, מכונים לעיתים יערות 'ריאות ירוקות'."
מתוך ויקיפדיה

"מאז ומעולם היו העצים למעני המטיפים והדרשנים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר. אני מעריץ אותם כשהם חיים במסגרת עמים ומשפחות, ביער ובחורש. אבל מעל לכל אני מעריץ אותם, כשהם עומדים כל עץ לעצמו. הם כמו מתבודדים, ולא כאותם שפורשים להם כמתגנבים מתוך חולשה כלשהי, אלא כאותם בני אדם גדולים וגלמודים כבטהובן וכניטשה. באמיריהם רוחש העולם ושורשיהם נחים באין סוף. אין הם אובדים בו, אלא הם שואפים בכל כוח חייהם רק לדבר אחד: הגשמת החוק המיוחד רק להם, בניית עצמם וייצוג עצמם בלבד. אין לך דבר קדוש יותר וראוי יותר לשמש דוגמא מעץ יפה וחזק. כאשר כורתים עץ ופצע מותו נגלה לעין השמש, אפשר לראות על הלוח העגול של גדמו-מצבתו את כל קורות חייו. בטבעות השנים ובכל הסיקוסים רשומים בנאמנות כל מלחמה, כל סבל, כל מחלה, כל אושר וכל צמיחה, שנות רזון ושנים טובות, סערות שהעץ עמד בהן והתקופות שמתוכן יצא שלם. כל נער איכרים יודע, שלעץ החזק והאצילי ביותר הטבעות הצרות ביותר, ושגזעי העצים האדירים – עד שכמעט אין להחריבם – צומחים על ההרים הגבוהים, שבהם הם נתונים לסכנות מתמידות.
עצים הם בתי מקדש. מי שיודע לדבר אליהם ולהקשיב להם, שומע את החוכמה. הם אינם דרשנים ומטיפים בשם תורות, הם אינם משיאי עצות, אלא הם מדברים בשם החוק הקדמון של החיים בלי שים לב לפרטים.
אין מדבר: בתוך תוכי טמון גרעין. בתוך תוכי טמונה מחשבה. חיי הם חלק מחיי הנצח. האם הנצחית העיזה וניסתה לעשות אותי וניסיונה זה הוא חד פעמי. אוצרותי הם חד פעמיים. רשת עורקי, העלעל במרום אמירי, הסיקוס הקטן ביותר בקליפתי: כל אלה חד פעמיים הם. תפקידי הוא להגשים ולראות את הנצח בחד פעמי.
אילן מדבר: כוחי הוא בטחוני. אינני יודע דבר על אבותי, כשם שאינני יודע דבר על אלף הילדים היוצאים מדי שנה מחלצי. אני חי את סוד זרעי עד תום, ואין לי כל דאגה אחרת. אני בטוח שהאלוהים שוכן בתוכי. אני בטוח שמשימתי היא מקודשת ובכוח הביטחון הזה אני חי.
כשהעצבות מתגברת עלינו והחיים נעשים כבדים מנשוא, יוכל האילן לדבר אלינו ולאמור: הייה שקט! הייה שקט!! הבט בי! החיים אינם קלים, החיים אינם קשים. כל אלה הם הרהורי ילדים. תן לאלוהים לדבר בתוכך וישתקו. אתה חרד משום שדרכך מרחיקה אותך מן האם ומן המולדת. אבל כל צעד וכל יום ישיבו אותך מחדש אל האם. מקום המולדת הוא לא פה ולא שם. המולדת היא בתוכך פנימה ולא בשום מקום אחר.
געגועי נדודים קורעים את לבי בשמעי, בערב, את רחש העצים ברוח. אם תקשיב זמן רב בשקט תתגלה לך מהות אותם געגועים ומשמעותם. אין בהם רצון לברוח מן הסבל, כפי שסברת. אלה הם געגועים למולדת, לזכר אֵם, למשלים חדשים של החיים. אלה הם געגועים המובילים הביתה. כל דרך תוביל אותך הביתה, כל צעד, כל לידה, כל צעד הוא מוות, כל קבר הוא אֵם.
כך רוחש העץ בערב בנפול עלינו פחד מפני מחשבות הילדות של עצמנו. מחשבותיהם של העצים הן ארוכות טווח וארוכות נשימה ושלוות, משום שחיי העצים הם ארוכים משלנו. העצים חכמים מאתנו כל עוד לא למדנו לשמוע בקולם. ברגע שנדע להקשיב להם יתמלאו קוצר הנשימה של מחשבותינו וחפזונם הילדותי בשמחה שאין כמוה. מי שלמד להקשיב לעצים, שוב לא יבקש אלא להיות אשר הוא ולא דבר אחר. זוהי מולדת, זהו אושר."

על העצים, מתוך "נדודים" הרמן הסה, תירגם מגרמנית: יהודה עמיחי

השיר מאוד מרשים, כובש בקריאה ראשונה, נכתב בשנת 1914. לאחרונה נתקלתי בהסבר לרקע לכתיבה השיר:
רוברט פרוסט, אב לשישה ילדים, נסע מארה"ב לנסות את מזלו באנגליה. הוא התרועע עם משוררים אנגליים והתיידד במיוחד עם אדוארד תומס, שהיה צעיר ממנו.
הם נהגו לטייל יחדיו ביערות בדרום מערב אנגליה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הם תהו אם יוכלו לשמוע את רעם התותחים.
באחד מטיוליהם הם נתקלו בשומר יערות שטען שהם מסיגי גבול ולגלג על פחדנותם.
המקרה השפיע מאוד על אדוארד תומס ששקל להתגייס לצבא.
פרוסט טען מאוחר יותר בהרצאותיו כי כתב את השיר בנימה מבודחת, אך תומס הגיב בזעם עם קריאת השיר. פרוסט חזר לארצות הברית ואיתו גם בנו של תומס, שתכנן לגור לידו בניו-המפשייר.
תומס לא נרגע והחליט בעקבות השיר להתגייס. בחג המולד 1917 בשדה הקרב באראס, צרפת הוא נהרג. לימים כתב רוברט פרוסט על אדוארד תומס: "הוא האח היחיד שהיה לי אי פעם"
פרוסט גילה שוב ושוב כי קוראיו אינם מבינם את שירו, בהרצאה באחת המכללות אמר: "Mea Culpa – אשמתי".


חלום שלי, שאולי יתגשם ביום מן הימים, ללכת בדרך מיוערת בעונה הזו של השנה בה  השלכת בעיצומה.
לראות עלים בכל הצבעים: סגול עמוק, אדום בוער, כתום צועק וסתם צהוב רגיל. ללכת בדרך שהיא scenic road שתכניס אותי עמוק לתוך היער עצמו, שהשמש תאיר ותעצים את הצבעים.
להביט במדרונות ההרים בוערים בצבעים עזים, לעצור באינסוף נקודות תצפית, לצלם, להתלהב, להתרשם.
להיות ביער בעונה המיוחדת הזו, על התפר שבין קייץ לחורף, כשהשלכת צובעת את הנוף המרהיב, פשוט להתבונן עד שאסתנוור מרוב יופי.
חלום.
לקריאה נוספת על יערות אחרים: יער הקימונו ויער הבמבוק ביפן

Posted

in

by