על "שביל החומוס" בצפון הודו

מצד אחד שמעתי שאומרים לא פעם "זו ממש לא בעייה לטייל בהודו", כשהכוונה לתנועה בחבורה מכפר לכפר על "שביל החומוס" של צפון הודו. מצד שני הודו לחלוטין לא קלה. זהו מקום שדורש תקופת התאקלמות ותעצומות נפש מול מציאות שיותר זרה ושונה מאשר דומה למקום ממנו באנו.

כשטיילתי הקייץ על "שביל החומוס" בצפון הודו (מקומות כמו דרמקוט, מנאלי, קאסול וכפרים קטנים נוספים בעמק פארווטי) פגשתי במטיילים ישראלים רבים שטיילו בפורמטים שונים: יש שמטיילים לבד, בזוג, שתי חברות או שני חברים. יש שבוחרים להשתייך לחבורה גדולה שנעה כמו עדר. ויש גם את הפורמט המשפחתי. פגשתי מטיילים משכבות גיל שונות, החל מעשרים וקצת, שלושים, ארבעים, גם מהשנתון שלי, חמישים פלוס ומבוגרים ממני.

למי שהביטוי אינו מובן לו, להלן הפירוש מתוך ויקיפדיה:

"שביל החומוס הוא ביטוי שגור בקרב תרמילאים ישראלים המטיילים בהודו, ומשמעותו היא המקומות בהודו שבהם מטיילים ישראלים באופן קבוע.
הביטוי נולד בתחילת שנות ה-2000, בעקבות ריבוי הצעירים בוגרי צבא המטיילים בהודו, והפך נפוץ בכלל האוכלוסייה הישראלית. לביטוי יש בדרך כלל קונוטציה שלילית, בהקשר שישראלים צעירים מטיילים תמיד בהתקהלות באותם מקומות שכבר טיילו לפניהם, ולא "חוקרים את הודו" באופן עצמאי."

יש הבדל מהותי בין הצעירים שיוצאים להודו "לטיול אחרי צבא", ללא כרטיס חזור במוצ'ילה הגדולה שסוחבים על הגב, לעומת מי שבוחר לנצל את חופשת הקייץ לביקור של חודש-חודשיים באיזור הצפון. מי שזמנו בידו יכול להיתקע בכפר קטן למעלה מחודש. לי, להבדיל, היה זמן קצוב, לכן בתום ארבעה שבועות בקאסול ובכפרים סביבה פילסתי את דרכי החוצה מהעמק ומצפון הודו דרומה לכיוון ראג'סטאן.

בחודש הראשון למסע הדרכים שלי כשטיילתי בצפון הודו פגשתי מגוון שלם של גילאים וקומבינציות, החל מטיילי סולו, זוגות, חבורות, אחיות, משפחות – לכולם רצון  אחד, פשוט להינות, רק שאצל כל מטייל ההנאה היא אחרת, ע"פ העדפה אישית ושיכבת גיל. התבוננתי בתופעת הטיילנות הישראלית בעיניין רב, ניסיתי לאפיין אותה ולחלק את המטיילים הישראלים השונים לקבוצות גיל עם מאפיינים בולטים.
רוצה לומר מראש שאם אני חלילה נשמעת מתנשאת או מזלזלת, זו אינה כוונתי. בסופו של יום, גם אם אני שייכת לשנתון של בני 50+ שעדיין נשאב לטיול בהודו, גם אני בחרתי להגיע אל היעדים היפים שעל "שביל החומוס", גם אני ישראלית וגאה מאוד בלאום שלי. אז אנא מכם, לא לרדת עלי כשאני מצביעה על צדדים פחות אטרקטיבים בהתנהגותו של התרמילאי הישראלי…

את הפוסט מעטרות תמונות שצולמו בכפרים פולגה, קלגה וטוש שבעמק פארווטי, הכי-הכי "שביל החומוס"…
מפת הכפרים בעמק פארווטי (הנקודות המסומנות באדום הן הכפרים בהם ביקרתי)

עשרים +

הקבוצה הגדולה והדומיננטית ביותר בצפון הודו היא של הצעירים, בני עשרים + שסיימו צבא ויצאו ל"טיול שאחרי צבא". הטיול יכול להתמקד רק בהודו או במדינות נוספות במזרח אסיה, בנוסף להודו. הם לרוב יטיילו בלי כרטיס חזור הביתה, מה שנקרא, "תאריך פתוח", יסחבו על הגב מוצ'ילות ענקיות. יטיילו בזוגות או בקבוצות, אם כי יש כאלה שמטיילים לבד. הם נראים קצת מלוכלכים, מוזנחים משהו. רוב הבנים לא יתגלחו ולא יסתפרו, ככה הם מתהלכים מאורכי שיער ראש ופנים בווריאציות שונות.

חלק מהצעירות לא הפנימו שהחברה ההודית היא ברובה שמרנית ולכן עדיף לא להסתובב בלבוש חשוף. חלקן מתלבש כפי שמתלבשים בת"א באוגוסט, מכנסיים קצרים, גופיות או חולצות בטן חשופות, מה שיכול להסביר מדוע ההודים לוטשים מבטים. הם בכל מקרה ינעצו מבטים, אז למה לתת להם סיבה נוספת, מה גם שרצוי לכבד את הנוהג המקומי ולאמץ טיפת צניעות.

רוב הצעירים מאמצים סגנון לבוש "זרוק", בגדים שאולי בארץ יכולים לשמש כפיג'מה. שארוולים במגוון צבעים ודוגמאות לפי מיטב אופנת התרמילאים ההודית. חולצות צבעוניות או סתם גופיות מרופטות. כמעט כולם מסתובבים עטופים בשמיכה, כלומר שאל צמר גדול להגן מפני הקור של שעות הלילה. חלקם מתהלכים במגף האוסטרלית שעמידה מאוד בהליכה בבוץ ובקקי של בעלי חיים. כולם, בלי יוצא מהכלל מסתובבים היכן שאפשר עם כפכפים. שמתי לב לתופעת "יחפנות" שאינה ברורה לי. צעיר אחד סיפר שנקרעו לו הכפכפים, במקום לקנות זוג חדש החליט, יאללה, בוא נלך יחפים. מאז הוא אומר שהעור בכפות הרגליים התחזק לסולייה. מיותר לציין כיצד נראות כפות הרגליים שלו. אגב, אפילו ההודים העניים הולכים עם כפכפים או נעלי פלסטיק זולות. רק העניים ביותר שידם אינה משגת לקנות כפכפים זולים, ילכו יחפים. הם והצעירים המערביים שחושבים שללכת יחף זה "cool".

הצעירים נוטים להתגודד בחבורות. הם אוהבים את ה"ביחד", הסחבקיות הזו מהצבא לא עזבה אותם עדיין. מניחה שבכל קבוצה יהיה מי שייקח פיקוד ויוביל, שיחליט לאן ומתי נוסעים וכולם ינועו בקצב הזה.

הם אוהבים חיים נוחים, מסיבות, לשבת לאכול במסעדות עם תפריט ישראלי. יזמינו שתייה, מנה עיקרית וקינוח. ישלמו על ארוחה זוגית 700-800 רופי (לשם השוואה, על ארוחה ממוצעת שילמתי 150-200 רופי). בניגוד למה שנהוג לחשוב כי בהודו מרזים, שמעתי לא מעט צעירות שאומרות שהשמינו כהוגן. מה הפלא אם מזמינים קינוח שחיתות בשם "שלום למלכה", או עוגת באגסו או צ'אפטי עם מילקי בר, המקבילה המקומית לפנקייק שוקולד.

הם יזמינו קפה הפוך או יבקשו כוס עם מים רותחים ויכינו קפה שחור טורקי שהביאו מהבית. בשעות המנוחה/בטלה בגסטהאוס ישבו במרפסת, ישחקו קלפים, ישמיעו מוסיקה מה-JBL, כלומר הרמקול הנייד, שעבורם זהו ציוד חובה, יעשנו, "יורידו ראשים", ינהלו שיחות עומק על "כדורי שוקולד", היכן אפשר להשיג את האיכות הטובה ביותר ובכמה, פרטים טכניים על מתקני עישון שונים וכו'.

בסה"כ הם חמודים. צעירים, אנרגטיים שבחרו לצאת לטייל בעולם הגדול, איכשהו התגלגלו לצפון הודו והם בעיניין של לטייל בכפרים, לשבת ליד הנהר אולי למצוא פינה בטוחה להשתכשך במים, או לחלופין לשבת בגסטהאוס במה שנקרא "ישיבות".
אחרי שסיימו שירות צבאי בחרו להתרחק קצת מהארץ, לשחרר/להשתחרר. להוריד הילוך. להתפרע קצת. לפרוק עול. להתלבש כמו שבחיים לא ילכו "באזרחות", ללכת למסיבות טבע, להכיר עוד חבר'ה, ללכת אולי לכפר הזה, אולי לכפר ההוא, להריץ דאחקות על ההודים.
הם חבר'ה נהדרים, כשישובו הביתה רובם הגדול יירשם לאוניברסיטאות, יתחילו ללמוד, לעבוד, להשתלב במסלול החיים הרגיל.
כל זה נראה להם כעת רחוקים מאוד, הם עכשיו בהודו.

שלושים מינוס

הרוב הגדול אם כך הם צעירים בגילאי העשרים ב"טיול אחרי הצבא", אבל אפשר לפגוש לא מעט מטיילים צעירים בגילאי העשרים המתקדמים יותר, 25-28, עד שלושים – מי שלפני פסיכומטרי, לפני התואר, תוך כדי התואר או שסיים את התואר. אלו מטיילים שיגיעו לפרק זמן קצר יותר, בין חודש לחודשיים, תלוי כמה זמן אפשר להיעדר מהלימודים.

כשמגיעים לזמן קצוב, מן הסתם מתכננים תוכנית מראש, לשהות מספר ימים מסויים בכל מקום ומקום. אלו יהיו המטיילים שזזים יותר, נמרצים יותר. אם כי יש כאלה שבפירוש מגיעים לעמק פארווטי ל- vacation. הם יטיילו לבד או בזוג, כמעט שלא יתקהלו בחבורות גדולות ולרוב גם יהיה להם תקציב מפנק יותר, פחות דחוק מזה של הצעירים אחרי צבא שמחשבנים כל רופי.

ארבעים 

הבני ארבעים + לרוב מטופלים בילדים קטנים. מי שבעברו טייל בהודו וכולו אחוז געגוע לשוב לבקר בהודו המהממת יעשה מאמץ להגיע הנה בהרכב משפחתי מלא. מגיעים לפרק זמן של חודש, או חודש וחצי או כמעט כל החופש הגדול.
עבורם זו חוויית יחד משפחתית, מאוד אינטנסיבית בתנאים לחלוטין לא סטרילים. ללא ספק חופשה זולה יותר בהשוואה ליעד אחר, אפילו תאילנד.

הודו מאפשרת מרחב גדול יותר של חופש, גם להורים וגם לילדים. לרוב משפחות פחות ינועו ממקום למקום, יעדיפו לשהות במקום אחד או בכמה מקומות ספורים. הם יתניידו במוניות או ג'יפ עם נהג פרטי ורק אם אין ברירה, יעלו על אוטובוסים מקומיים.

זו ללא ספק החלטה אמיצה לנתק את הילדים מהסביבה היומיומית שלהם ולהביא אותם לכפר נידח בעמק, כשבקושי יש סיגנל ווייפיי. הילדים מוצאים תעסוקה, מטיילים, מסתובבים, פוגשים מטיילים אחרים, סופגים זמן איכות עם ההורים מה שחסר להם בשגרה הלוחצת של ישראל.

חמישים – שישים

יש גם מטיילים מבוגרים יותר, כמוני, שחציתי את החמישים, ופגשתי גם נשים אחדות מבוגרות ממני. ברוב הפעמים זה לא יהיה הביקור הראשון בהודו.
יש מבוגרים מהשנתונים שלי פחות או יותר שכבר ביקרו בצפון הודו לפני כמה וכמה שנים ויש מי שחוזר לצפון לעיתים תכופות יותר, ייתכן שאפילו פעם בעונה, וכך מכירים את הגסטהאוסים, המסעדות וחלק מהמקומיים נותני השירותים.
גם בימים החמים בעמק פרוורטי הפרש הטמפרטורות בין הודו לחמסינים של ישראל יכול להגיע ל- 10-15 מעלות, כך שגם בעונת המונסון נעים יותר כאן.

סביר להניח שמטיילת ותיקה כמוני תשמיע לא פעם משפטי השוואה בין אז לעכשיו, בסגנון "כשהייתי בקאסול לראשונה ב-94 הכפר היה קטנטן ושקט…"
זו טרחנות לשמה ולרוב השתדלתי להימנע ממנה.

משפחות מטיילות

לא מדובר במשפחות בודדות שבחרו להעביר את חופשת הקייץ בהודו, אלא בתופעה שצברה תאוצה גדולה בשנים האחרונות.
מגיע "החופש הגדול", החום ואחוזי הלחות הולכים ועולים, וביחס הפוך העצבים הולכים ומתרופפים ומחפשים מקום אליו אפשר לנסוע להינפש.
בעידן השפע, אחרי שטיילנו ביעדים הקלאסים באירופה, לונדון, פריז, היער השחור באוסטריה, הדולומיטים האיטלקים, רודוס, כרייתים, דיסנילנד באורלנדו – לאן עוד נשאר לנסוע?

– הודו!
– הודו?

כן, הודו. אבא, אימא וילדים. ראיתי את כל הקומבינציות האפשריות, אבא ובן, הורים עם חמישה ילדים, אמא ושתי בנות. אבא עם מנשא גב ובו זאטוט בן שנתיים-שלוש.

אורזים חצי בית, מזמינים כרטיסי טיסה (עסק לא זול במיוחד, טיסה ישירה לדלהי הלוך חזור עולה סביב 700$) ו… היידה לדרך.
ל"שביל החומוס" כמובן. דרמקוט, מנאלי, קאסול, הכפרים הסמוכים לקאסול, לה שבלדאק.
יש שמגיעים לתקופה של שבועיים-שלושה ויש שמגיעים לכל החודשיים, עד סוף אוגוסט.

מנסה לחשוב איך ילד קטן חווה את הודו, עד כמה המראות, הנופים, מגוון חוגי המתנ"ס בדהרמסלה מעניינים אותו. עד כמה יש לו סבלנות לרביצה ממושכת במסעדות, לנסיעות ארוכות ממקום למקום. עד כמה קשה לו הניתוק ממסך הטאבלט לטובת מה שיש למציאות ההודית להציע. עד כמה הנוכחות הצמודה של אמא-אבא והאחים/ות עושה לו טוב. עד כמה משעמם לו, עד כמה יש לו אומץ לגשת לחבורת בני עשרים ולשחק איתם קלפים, עד כמה מציקה לו העובדה שאין כאן מי יודע מה קליטה לוואטסאפ/אינסטגרם עם החברים בארץ.

אין לי תשובות כי אין לי ניסיון בכזה סגנון טיול. מתבוננת במשפחות שפגשתי ותוהה עד כמה הם באמת נהנים, עד כמה טיול כזה לתקופה ארוכה, נגיד רק החופש הגדול, לא מרושש אותם. עד כמה טיול אינטנסיבי כזה מחזק את היחד המשפחתי או עולה לכולם על העצבים.

אני מנחשת שזו בחירה של ההורים ביעד אקזוטי כמו הודו. שלא בדיוק התייעצו עם הילדים, אלא הטיסו אותם הנה, לצפון הודו ספוגת גשמי מונסון ונטולת אטרקציות מלהיבות לילדים.
אולי זה שיעור עבור הילדים לחוות משהו אחר, שאינו "אטרקציה", אלא אינטראקציה עם בני המשפחה, ילדים ישראלים אחרים, הודים מקומיים, תרמילאים בני עשרים פלוס. ללמוד איך להעסיק את עצמם, לא להשתעמם, להגיב לגירויים שהמציאות ההודית מספקת.

לפי כמות המשפחות המטיילות, זו אינה גחמא חד פעמית של כמה משפחות מוזרות.
האם תיקחו את עצמכם וילדיכם ותגיעו להודו להעביר בה את חופשת הקייץ?
ומה לגבי מסע של תקופה ממושכת של חצי שנה עד שנה?

התנועה הערה של מטיילים מהארץ לצפון הודו החל מפסח עד אחרי החגים לאורך שנים הביאה לשגשוג גדול שבא לידי ביטוי בשפע של גסט-האוסים, מסעדות וחנויות. לכן כ"כ הופתעתי לשמוע הערה נבזית מצד בעל בית הארחה אחד במנאלי שאמר כי "המטיילים הישראלים הבריחו את התיירים האחרים". שנאמר, אל תירק לבאר ממנה אתה שותה. אם כי יש אמת בדבריו. מי שהולך בסימטאות מנאלי הישנה ובכפרים בפארווטי ישמע בעיקר עברית. עברית שגם ההודים למדו לדבר.ומוסיקה מערבית כולל זו של מסיבות טראנס שמנגנים בווליום גבוה, כי זה מה שהצעירים אוהבים לשמוע.

הנוכחות הישראלית מאוד מורגשת בצפון הודו. כמעט ולא רואים תיירים מערביים ממדינות אחרות. ייתכן ש"העארסיאדה" הישראלית הקולנית והוולגרית הבריחה אותם, ובצדק. מי רוצה לישון כשבמסדרון או במרפסת ליד רובצת חבורת הוללים שמנגנת טראנס בקולי קולות עד השעות הקטנות של הלילה.

הייתי רוצה לומר שהמטיילים הישראלים מתנהגים באופן מכובד ומכבד, אבל לצערי זה לא תמיד כך. נתקלתי בתופעות של חוסר התחשבות, זלזול בתושבים המקומיים. וחבל. אחד ההיבטים הבולטים של dis-respect הוא הרעש, הקולניות. גם בשיחות וגם במוזיקה רועשת שלא לוקחת בחשבון שיש בסביבה אנשים אחרים שלא מעוניינים לשמוע מוסיקה רועשת אל תוך הלילה. לעיתים משאירים ליכלוך, מה יש, שההודים ינקו, מין גישה אדנותית ומתנשאת כלפי ההודים.
אני לא משמיצה סתם, תאמינו לי, הייתי שם, ראיתי אותם בכל מקום. גם בכפר קטן כמו מאטורה, מגיעים עם ה-JBL, אחת ההמצאות הנהדרות שעושים בה שימוש לרעה, לא מכבדים את רוח המקום לשמור על שקט. מנהלים "ישיבות" בחדר האוכל עד אחרי חצות, אפילו שנאמר שפתוח עד 11 בלילה.
מי שמילצר במקס ברנר בארץ כדי לחסוך כסף לנסיעה להודו יודע שיש שעה בה המטבח נסגר, לא מוציאים מנות. אז למה לא בהודו? למה כאן מצפים שיאכילו אתכם בחצות? חוסר כבוד למקומיים שרוצים לסיים את יום עבודתם שמתחיל מוקדם בבוקר, הרבה לפני שההוללים פוקחים עין תורנית.

אלו כמה קווים לדמותו השלילית של המטייל הישראלי. ברור שלא כולם כאלה, יש נחמדים, שקטים, מתחשבים, מתעניינים באחר, מפרגנים. משאירים רושם טוב על המקומיים, מצטטת משפט שאמר לי הבחור הנפאלי בגסטהאוס שליד הנהר: "Israeli people are nice" .

המטיילים הישראלים ב"שביל החומוס" נתנו בכל יעד ויעד סימנים, והרי הם:

הכפרים באגסו ודרמקוט שבאיזור דהרמסלה =מתנ"ס לחוגי העשרה (יוגה, נגינה, תכשיטנות, מקרמה, מדיטציה ועוד)

מנאלי = האירופה של הודו, קניות, מסעדות שוות

קאסול, כפר ראשי בעמק פארווטי = נקודת יציאה לשוטטויות בכפרים הסמוכים, או לא עושים כלום ורובצים בגסטהאוס

פולגה, קלגה וטוש, כפרים נידחים בעמק פארווטי (הגעה רגלית) = קרחנה, באים כדי לא לעשות כלום, לרבוץ, לעשן וחוזר חלילה.

ואיך מכל הכפרים היגעתי דווקא למוקד הקרחנה כשאישית לא סובלת את התופעה?
לא ברור. בכל מקרה תמיד יכולה לארוז את מיטלטלי ולנסוע מכאן. או לחפש גסטהאוס מרוחק, קרוב ליער, בתקווה לקצת שקט.
מי שמתכנן טיול לצפון הודו וחושב אולי להגיע לפולגה (כשעה וחצי נסיעה באוטובוס מקומי מקאסול עד הסכר ועוד כשעה הליכה ברגל), שייקח בחשבון שזה אינו כפר שקט. הנוף הירוק והיפה סביב יוצר רושם מוטעה. כאן חוויתי את זיהום רעש נוראי במיוחד בשעות הלילה. מוזיקת פופ הינדי בטונים צורמניים לצד מוסיקת טראנס חסרת טעם. דפיקות מונוטוניות בווליום גבוה שלא מתעייפות לרגע. אין מגבלה עד איזו שעה בלילה מותר להרעיש. למי איכפת, אם האורחים (99.9% ישראלים) נהנים מהמקצב המופרע הזה גם כשהשעה מתקרבת לחצות.

תהליך קבלת החלטות זה דבר מרתק, במיוחד בטיול, כשצריך להחליט לאן, מתי, כמה. החלטות קונטרטיות שמשפיעות על מסלול הטיול.
יש כמובן הבדל משמעותי בין סוגי אנשים שונים. יש אנשים מאוד ברורים, החלטיים, שיודעים באופן חד משמעי מה הם רוצים להשיג בטיול, באילו מקומות רוצים לבקר. לפני היציאה לדרך הם לרוב יכינו שיעורי בית ויתכננו מסלול מוגדר. מכאן לשם, ואחרי שלושה ימים לשם.

ייתכן שמטיילים שמגיעים להודו לזמן קצר יהיו הרבה יותר עיניינים ולא ימרחו זמן יקר שאין להם. מטיילים אלה לרוב יעמדו ביעדים שהציבו לעצמם לפני הנסיעה.
לעומתם פגשתי סוג אחר של מטיילים, שזמנם בידם, שלא ממהרים, שלא יודעים מתי ולאן. שאין להם אפילו כרטיס חזרה ארצה. הם מתקשים לקבל החלטה מאוד פשוטה כמו "לאן עכשיו" וכתוצאה מכך נשארים באותו המקום עוד יום ועוד יום. בכפרים הקטנים של עמק פארווטי פגשתי כמה צעירים שנתקעו למעלה מחודש. לא מצליחים/רוצים לזוז מפה. נחמד להם הקטע של לא לזוז, של "לרבוץ".

אני מתבוננת בעצמי, בתהליך קבלת ההחלטות שלי במהלך הטיול – בשבועיים הראשונים כשטיילתי עם חברה "תיקתקנו" שלושה מקומות בזה אחר זה (דרמקוט, מנאלי וקאסול), ומדי יום יצאנו להסתובב, לראות כפרים, מקומות בעלי עיניין. רוב הימים היו גדושים בעיניין, כמעט שלא נשארנו בחדר.
בשבוע שחלף מאז שהחברה נסעה ואני מטיילת לבד, קשה לי יותר להחליט מתי לנוע לעבר היעד הבא.

בטיול הפעם לא סימנתי מראש יעדים ברורים. להבדיל מהטיול לפני עשור, כשהיגעתי להודו לחודש וידעתי שזמני מוגבל ושאני מאוד רוצה להגיע ללדאק. טסתי אז ללה, מלדאק הדרמתי יבשתית למנאלי וממנה לקאסול, לדהרמסלה וחזרה לדלהי. הייתי עיניינית מאוד להבדיל מהסיגנון ה"זורם" יותר של קייץ 2019. יותר קשובה ל-Flow עם המקום, פחות רצה ממקום למקום רק על מנת לסמן V.
החלטה שקיבלתי באחד הבקרים (החלטות חשובות תמיד כדאי להשאיר לבוקר): עד סוף אוגוסט אשהה באיזור הצפון ואז אדרים לראג'סטאן, ככל הנראה בטיסה כדי לקצר מרחקים. זו גם דרך לקבל החלטה. לפעמים המבחר גדול כל כך, כזה היצע של מקומות, רק להושיט יד, לבחור ולומר "לשם אני רוצה להגיע".

פוסטים נוספים ממסע הדרכים להודו-יפן:

Comments

6 תגובות על “על "שביל החומוס" בצפון הודו”

  1. תמונת פרופיל של טלילה
    טלילה

    פוסט יפה ומעורר מחשבה. כשאני נוסעת למקומות חדשים אני מתעניינת בעיקר בטבע – צמחים ובע״ח, אבל במקום בו האוכלוסיה גם מעניינת ושונה מן המוכר לי מן הסתם ארצה גם אינטראקציה עם המקומיים וללמוד קצת על הרקע התרבותי שלהם. סביר שאם אגיע להודו זה יהיה אחרי הכנת שיעורי הבית ויהיה לי איזה תכנון מסלול כעוגן כלשהו. מקובל לעשות טרקים בטבע שם?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה טלילה על הפידבק החשוב, שלך. יש מטיילים כמוך, עם סקרנות גדולה למה שפוגשים בחוץ ויש כאלה שמרוכזים בעצמם, בהנאות הריגעיות. לא בטוחה אם ככה זה הובן מהפוסט, כי לא רציתי להיות בוטה מדי, התרמילאים הצעירים מגלים מנימום סקרנות ועסוקים בעיקר עם עצמם, כשהודו משמשת כתפאורת רקע.
      מסלול החומוס עובר במקומות מאוד יפים ולא בכדי היא מנקז אליו המוני מטיילים. וכל אחד בוחר לטייל לפי מידת העיניין שלו בטבע ובתרבות המקומית.
      בוודאי שיש טרקים, זו תעשייה שלמה, שונה מאוד מהשמורות האמריקאיות בהן את מרבה לטייל. אין סימוני שבילים שאנו רגילים אליהם. ההודים באיזור הצפון ובמיוחד בלדאק הבינו שיש בידיהם אוצר טבע שהם יכולים להרוויח ממנו כמה רופי וכיום האפשרויות לצאת לטרק הם דרך סוכנויות שיארגנו ג'יפ, אוהלים ומדריך.
      הטיול שלי הפעם שם דגש על תרבות וערים, בצפון הודו יצאתי למסלולי הליכה יומיים קצרים.

  2. תמונת פרופיל של זיוה
    זיוה

    את הישראלים בהודו (אלה ואלה) קל לי לדמיין. בתוך עמנו אנו חיים. היה לי מעניין לקרוא על ההתנהלות שלך ודרך קבלת ההחלטות שלך. התמונות יפהפיות ברמות על. קשה לי להביע במילים עד כמה הן יפות.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה זיוה. צפון הודו בורכה בנופים יפים, פחות מלוקקים מהאלפים האירופאים, ירוק שם מאוד, והנהר כ"כ עוצמתי ומכניס אנרגיה טובה לעמק. אולי זו הסיבה שהמקום מושך אליו הרבה ישראלים.

  3. תמונת פרופיל של רבקה קופלר
    רבקה קופלר

    אהבתי את רעיון ההתבוננות על המטיילים דווקא ולא על המקומיים. היה לי עצוב כשקראתי בין השורות על השינוי הגדול הנכפה על המקומיים. אני חייבת להגיד שלא מבינה איך מטיילים עם ילדים ממש קטנים בכזה מקום, מצד שני עם גדולים יותר זו בטח השפעה עצומה על המשך החיים. תודה אילנה על כל התובנות.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבקה. השינויים שקרו ועוד יקרו הם חלק מהחיים, הם בולטים לעין במיוחד כשחוזרים לאותו המקם כעבור שנים. זה לגמרי אפשרי לטייל בהודו עם ילדים, זה מתאים למשפחות פחות היסטריות, כאלו שמשחררות את הילדים, שישחקו, יתלכלכו. בצפון הודו למשל אין אטרקציות למעט הטבע, הכפר, השבילים הקטנים ועדיין אפשר לצאת למסלולי הליכה קטנים, ללכת למפל, לשוק, לשבת עם הילדים באחת המסעדות, להניח להם להתרוצץ בחוץ. חושבת שזה קשור לסגנון של כל הורה והורה. מה גם שראיתי שחלק מהמשפחות פוגשות זו את זו על "שביל החומוס" ואז לילדים יש חברים.