יש שם (הודו/יפן) אוכל נורמלי?

מסע הדרכים הנוכחי הצית געגועים רדומים שכמו התעוררו משנת לילה עמוקה, בעיקר הגעגוע לנדודים ארוכים. כשיוצאת את ביתי למסעותי, לא מסע בן יומיים או שבועיים, אלא 103 ימים. בכזה פרק זמן חדוות ההרפתקאות מתחילה לבעבע.
בשנים האחרונות אני מרבה בנסיעות. נסיעה שמצטרפת לנסיעה, עד שעצם המסע הפך למהות, למשהו שנוכח בתוכי, הרצון התמידי לצאת למרחקים.
הרצון לנסוע לטיול ארוך במזרח אסיה, הודו ויפן, נולד אי שם ב-2018. זה מסע שחיכיתי לו, עד שסופסוף הגיע היום, 20 ביולי 2019, שיצאתי לדרך. קודם הודו, אח"כ יפן.

המסע הארוך אליו יצאתי הזין אותי באינספור גירויים ואתגרים. הזמין אותי לבדוק את כישורי הטיילות שלי, כאישה שמטיילת לבד, מה חשוב לי, במה אני בוחרת למלא את הרגעים. איך אני לומדת וגדלה, כל יום עוד קצת. איך אני מסתדרת גם עם עיניינים טכניים דוגמת נסיעות, לינה ואוכל. המסע הניח מולי מציאות שמתנהלת לפי חוקים שונים, קודי התנהגות חדשים שלמדתי תוך כדי תנועה וכמובן מטבח עם טעמים אחרים להכיר ולטעום.
במהלך המסע אני ניזונה פשוטו כמשמעו מאוכל שמוגש לי במסעדות, מסעדות מקומיות ומסעדות תיירים או אוכל שקונה במכולת/סופר. לפעמים האוכל ערב לחיך, טעמים שאוהבת מאוד ומתענגת עליהם, כמו בהודו, ולפעמים אלו טעמים זרים, שונים, לא מוכרים, כמו ביפן. טעמים שלוקח זמן להתרגל אליהם, או שלא.

בהמשך לפוסטים שבוחנים את הצדדים הפרקטים של המסע (לינה, תחבורה), בפוסט שלפניכם אני בוחרת להתייחס לאוכל, בעיקר לאוכל ביפן ומבקשת שתקחו בחשבון שכל מה שנאמר כאן נכתב מתוך העדפה אישית שלי בלבד ואין כאן המלצה או דיס-המלצה על האוכל ההודי/היפני.

– יש שם (הודו) אוכל נורמלי?
– בוודאי! אוכל מעולה!

אם היה להודו טעם, זה היה הטעם המפתיע המתוק-חריף של הצ'אי הריחני, או הטעם של הטוקפה הטיבטית, מרק איטריות טיבטי סמיך ומשביע שהוגש לי במסעדה הטיבטית במקלאוד גאנג', או החריף שבוער בחלל הפה כשטעמתי מהטאלי שהוגש לי במסעדה לוקאלית בג'אייסלמר, או הטעם המתוק של הלאסי המרווה הייחודי בטעמו של ג'אייפור.

אם היה להודו צבע, זה היה הצבע האדום, הבוער הבולט, הדומיינטי כ"כ, צבע של ויטאליות ותשוקה. וגם הצבע הכתום, צבע שמרבים להשתמש בו במקדשים הינדים, צבע של צ'אקרת המין, צבע עם אנרגיה של יצר, יצירה, יצירתיות.

אם היה להודו ריח, זה היה ריח הקטורת שנישא מדי פעם באוויר, בקרבת מקדשים או ריח רענן של עצים בגשם, של אוויר הרים נקי ושטוף.

אם היה להודו מגע, זה היה המגע של רצועות התרמיל המהודק על כתפיי, תרמיל בו אני נושאת את כל מטלטלי, ממקום למקום, לפעמים מכביד, לפעמים כמעט ולא מורגש.

אם היה להודו צליל, זה היה סרנדת הזמבורות של כל סוגי כלי הרכב שמבשרים את בואם, זו שפה של ממש עם מנעד צלילים, החל מחביבים עד הצורמים ביותר. להודו יש גם צלילים נעימים של מנטרות מנוגנות במונוטוניות מרגיעה, כמו "אום-מאני-פאדמה-אום" הטיבטי או "או-נאמה-שיווה" ההינדי.

– יש שם (יפן) אוכל נורמלי?
– לא… אין פה מה לאכול… כלומר יש, אבל הכל בטעם של דגים ושיקוצי ים, לא טעים לי…

יום אחרי שנחתתי באוסקה, אחרי שנת לילה טובה שפוגגה את העייפות העצומה שהצטברה ביומיים אינטנסיביים של נסיעות, יורדת לרחוב, כשהכיוון הכללי הוא טירת אוסקה. חושבת לעצמי, בשביל מה לנסוע, עדיף לצעוד את העיר ברגל, רק שלא ציפיתי לכזה שפע של גירויים ויזואלים שמושכים את העין לכל הכיוונים בו זמנית.
התיירת הזו שהולכת לאיטה ברחוב, שלא ממהרת לצוד אטרקציות, ללא מסיכה שמסתירה חצי פנים, נהפוך הוא, פנים שלמות מקושטות בחיוך מאוזן לאוזן – התיירת הזו היא אני, כשבבת אחת נופל אסימון, היי, אני ביפן עכשיו!
מרגישה שיש לי כל הזמן שבעולם, שלושים וחמישה ימים, אם לדייק, מינוס אתמול, כשנחתתי במקום שנהוג להצמיד לו כינויים שונים, דוגמת "יקום מקביל" או "פלטה אחרת".
מצויידת בעין טובה, קשב פנימי ויכולת לדלות רגעים מיוחדים בתוך ההצפה שיוצרת עיר גדולה, יוצאת אל רחובות אוסקה.

אוסקה היא העיר השלישית בגודלה ביפן. ביום הראשון שלי בעיר מחליטה ללכת כמה שיכולה. זו עיר שיוצרת אצלי הצפה מאוד גדולה ואז צריך לעצור במקום, לעצום עיניים, להפנות את תשומת הלב פנימה כדי לאפשר לעיניים מעט מנוחה. נעצרת ליד שלט עם מפת העיר, מנסה להצליב את "You are here" שבמפה מול סימון ה-GPS המהבהב במפה הסלולרית, למצוא את הכיוון לטירת אוסקה. ניגשת אלי בחורה יפנית חביבה, "את צריכה עזרה", היא שואלת. אני מתמוגגת מהאדיבות, בדיוק כמו שסיפרו לי. הטירה? או, זה רחוק, היא אומרת, לא בטוחה באיזה כיוון, מציעה לי להיעזר בשייט בתעלות או במטרו. עושה חישוב מסלול מחדש. היכן תחנת המטרו הקרובה? אולי לא, וממשיכה ללכת דרך עוד רחוב מקורה כמו קניון רחוב ממוזג עם שפע של חנויות, מוצרים, קשקושים, פרסומות לאוכל.
וממשיכה ללכת… 
 לטירה היגעתי קצת לפני שהחשיך, יכולתי רק לראות ולצלם מבחוץ. בדרך חזרה ירדתי למחילות המטרו של אוסקה, הקו הירוק ואחריו האדום. יורדת בתחנת "נמבה", לא מוצאת שום שלט באנגלית שמורה היכן ה-EXIT. הולכת בעקבות ההמון אל תוך קניון עצום. לא היתה ברירה אלא לשאול פעמיים איך יוצאים מהמבוך לרחוב. וברחובות האורות דולקים, מיני ניו-יורק בגרסה יפנית מנצנצת ומפתה.
היי, אני ביפן עכשיו!

בבוקר, באחד הרחובות באוסקה נעצרת ליד חנות משקאות, מצביעה על תמונה של משקה בננות בצבע ירוק ואומרת למוכרת "את זה", עוקבת אחריה כשהיא מכניסה לבלנדר כל מיני רכיבים. מגישה לי כוס גדולה, קרה. המשקה הראשון שלי ביפן, הדבר הזה עם הבננות, בצבע ירוק וטעם מתוק מאוד. בלגימה הראשונה מופתעת מגרגירים רכים שנשאבו דרך הקשית. רגע, זה לא אמור להיות משקה? מה זה? לו הייתי בהודו, הייתי שואלת ללא היסוס, אסקיוז מי, וואט איז דיס ת'ינג? אבל אני ביפן עכשיו.
כלומר בבת אחת התקשורת החיצונית הצטמצמה למינימום ואין לי ברירה אלא לנחש: הכדורים העגולים בטעם ומרקם לא מוכר = טפיוקה – שורש של צמח עם טעם עמילני, מוסיף מרקם לאוכל, "טבעונים עפים על זה", כותבת לי אחותי, זה בריא, כנראה מכיל אבות מזון.

הקריינית בשוק האוכל של אוסקה מקריאה באנגלית הנחיות לתיירים: לא לעשן אלא במקומות שמסומנים כ"סמוקינג זון" וגם לא לאכול תוך כדי הליכה. מותר לאכול סמוך לחנות בה רכשתם את המזון/משקה.

מהמעט שהספקתי להתרשם כל האוכל היפני, אבל כולו קשור בדרך זו או אחרת לדגים / חזירים / תמנונים / לובסטרים / שרימפסים / קיפודים / צדפות / ועוד חיות ים שלא מזהה. בכניסה לרוב המסעדות או דוכני האוכל ניצבת ויטרינה עם מנות יצוקות מפלסטיק בליווי כיתוב ביפנית. נעצרת להתבונן מקרוב ביציקות הפוליסטר של המנות האסתטיות והצבעוניות. What yo see is what you get. מנחשת האם יש חיות במנה, עבור 99.9% מהמנות סביר להניח שכן. צדק מי שאמר שיפן אינה מקום ידידותי לצמחונים.

בלילה הקודם כשהעייפות הרקיעה לשחקים והרעב בבטן הציק מאוד, ולא ידעתי איך ואיפה לחפש אוכל צמחוני, נכנסתי ל-"קומביני" (חנות נוחות שפתוחה 24/7). ארוחה ראשונה ביפן: יוגורט אוכמניות, לחמניה ונודלס, דוגמת מנה חמה שעושה צרבת בגלל התבלינים הסינטטים.

שני דברי מאכל שקניתי והיו סבירים עד טעימים לחיך הצמחוני שלי:
(1) משולש אורז עטוף באצה עם מילוי של טונה במיונז (נקרא "אוניגירי" או הסנדוויץ' היפני עם שיטה מיוחדת כיצד לפתוח את עטיפת הניילון בלי לקרוע את האצה). טונה עבורי הוא אוכל של "אין ברירה" בעיקר לטיולי מדבר, וגם כעת, כשאני בסוג של טיול. לו היה משלוש עם ציור של אבוקדו הייתי בוחרת בו, בלית ברירה מסתפקת בטונה. ברגע זה עולים געגועים לאוכל ההודי המתובלן, הערב לחיך. מנחמת את עצמי שעד שאמצא אוכל צמחוני, בכל קומביני יש מבחר משולשי אורז
(2) גלידת מאצ'ה – גלידה בטעם זר של תה ירוק, מתוק ו…שונה.

יוצאת למחרת בבוקר מההוסטל לרחוב, היישר לשוק האוכל. רבע לאחת עשרה וכבר תורים של מקומיים ותיירים בדוכני אוכל שונים. העיניים נפערות בתדהמה: זה אוכל? אנשים אוכלים את הדברים האלה? זה מתעכל בקיבה אנושית? ב"דברים" אני מתכוונת לתמנונים, צדפות, לובסטרים, קיפודי ים ועוד כל מיני בעלי חיים לא מזוהים. טריים, מיובשים, מטוגנים. נועצת מבט חשאי בשלושה שהזמינו צדפות, קודם מצלמים את המנות, תופסים עם המקלות… ו… הופ זה נבלע בפה…
אל תיראי כאילו היגעת ממאדים, נוזפת בעצמי, כדאי שתסתירי את הבעת הגועל/תדהמה מאחורי המצלמה….
לרוב בעלי הדוכנים אין בעייה שתיירים מצלמים את האוכל בתקריב, אז מצלמת הרבה פריימים, חלקם מאוד אסתטיים וצבעוניים. במיוחד בחנויות הפירות והירקות, כשהתוצרת היקרה להחריד מוצגת בדרך כ"כ יפה ומושכת את העין וכל אגס, אפרסק או מלון עטופים אחד-אחד בכזה סדר מופתי.

כמו בפושקר שבהודו שלכל מסעדה או דוכן יש נציג מכירות שמנסה לפתות את העוברים ושבים להיכנס לאכול, ככה גם באוסקה. יש עובדים שעיקר תפקידם הוא לעמוד בפתח החנות עם כרזות להכריז בקול רם או להציע פליירים. לא יוצרים קשר עין ולא מנג'סים כמו ההודים. מי שירצה ייגש לדוכן ויקנה, מי שלא, לא.

לא מקובל ביפן לאכול בפרהסיה ואם לדוכן אין פינת ישיבה, עומדים בצד ואוכלים בנימוס. מצד אחד אני עדה לזלננות גדולה, מצד שני יש משהו מאופק באכילה היפנית.
מגיעה לחלל ישיבה ציבורי בשוק האוכל (Rest Area), שולחן ארוך וסביבו כיסאות, לכל מי שמעוניין לשבת לאכול ליד שולחן. כולם, אבל כולם מצלמים את מנות האוכל שקנו, דקה לפני שנבלע פנימה. משמע כולם תיירים. מעט מערבים, הרוב אסייתיים. אולי בתום חודש ביפן אלמד להבחין בין היפנים המקומיים לעומת אסייתים אחרים (סינים, קוריאנים, טאייונים ועוד). מוציאה מהתיק שלוש בננות מנויילנות שקניתי בדוכן פירות  180¥, ואוכלת בננה מושלמת לארוחת בוקר. בהמשך אדגום כל פעם אריזה אחרת של פחמימות ארוזות יפה במדף המתוקים בקומביני, כי אי אפשר בלי משהו מתוק ליד הקפה של הבוקר.

מודה באשמה: אני שמרנית באוכל, כמו הילדים שמעדיפים אוכל פשוט, לא מסובך, טעם מוכר. כמעט שאין לי סקרנות קולינרית. אני נמשכת בעיקר לצבע, לצורה ולטקסטורה של האוכל הזר, פחות מושך אותי לטעום. במובן הזה האוכל היפני מספק לי מגוון קומפוזיציות צבעוניות ואסתטיות לצלם, אבל גם תיסכול גדול שכלא מוצאת "משהו" סביר לאכול.

לפני הנסיעה ליפן לא נגעתי באוכל יפני, זהו מטבח שמעולם לא משך אותי וב-35 ימים בהם טיילתי ביפן הוא איתגר אותי למצוא מנה צמחונית חמה,מזינה, להיכנס למסעדות מקומיות ולהסביר מה אני רוצה ("נו מיט, נו פורק"), לא להתייאש, לנסות בכל זאת לטעום טעמים חדשים, זרים, לא מוכרים.

שלא יגידו עלי שאני משעממת, טעמתי ביום הראשון שלי ביפן משקה טפיוקה וגלידת מאצ'ה. רק לא ב-11 בבוקר. צריך לתת לקיבה להתעורר, לא?
להגיד ש"עפתי" על האוכל ביפן? שהיה לי טעים? שלטעמי זהו מטבח מוצלח ונהדר? – אמממ…. לא….

בקבוצת הפייסבוק המעולה "מטיילים ביפן" ממנה אפשר ללמוד הרבה על טיול ביפן, לשאול שאלות, להתייעץ, לקבל טיפים ועוד – קראתי לא מעט על התיסכול של מטיילים צמחוניים למצוא "אוכל נורמלי". אמממ… כל גולש שמעז לכתוב מילה רעה על האוכל ביפן זוכה ל"שטיפה", וננזף כיצד הוא מעז להשמיץ את המטבח המשובח, מטבח שמשתמש בביצים לא מבושלות במרק, שכמעט לכל התבשילים יש טעם דומה של דגים – מה הוא מבין…
מביאה דוגמא לתגובות שנזפו בי כשהעזתי להגיד על האוכל היפני "איחסא" או "איכס" – לא משנה איך תאייתו את זה, הטעם נשאר אותו טעם…


מודה, אני לא מבינה דבר, רק יודעת שלהגיד שכל העיסוק סביב "אוכל" היה מאוד מאתגר, העיף אותי לחלוטין מאיזור הנוחות, לימד אותי כמה וכמה דברים על עצמי, על הפתיחות שלי לטעמים חדשים. וזה בסדר ללמוד שיש בי פתיחות גדולה לתרבויות, נופים, אנשים, אבל כשזה מגיע לצלחת שלי, אני מעדיפה את הטעם הפשוט והמוכר של אוכל רגיל, לא מתוחכם, ולא כזה שמדיף ניחוח דגים.

התמונות בפוסט צולמו בשוק האוכל המפורסם של אוסקה וברחוב דוטונבורי המפורסם

פוסטים נוספים ממסע הדרכים להודו-יפן:

Comments

18 תגובות על “יש שם (הודו/יפן) אוכל נורמלי?”

  1. תמונת פרופיל של מלי
    מלי

    כמה יפה ההשוואה (יש שם) – ממש שירה! אוהבת את הכנות שלך ואת השיח הבלתי אמצעי שאת יוצרת בינינו. פוסט חשוב לצמחוניים ( מזל שיש ירקות ופירות). אין להם לחם?? כמוך – יש בי פתיחות לתרבויות, אנשים ונופים אבל לא לאוכל יפני. לא מבינה מה טעים באורז בטעם דגי שארוז באצה. גם אותי סוקלים על התבטאויות כאלה😀

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה מלי, כמובן שנכנסתי לסופרים שם וסקרנתי בסקרנות את המדפים. יש לחם, בעיקר לחם לבן מתוק, כמו עוגה. בואי נאמר שהמאפים הם לא הצד החזק של היפנים. הרבה מאוד סוכר וקמח לבן.
      מאידך הפירות – להתענג עליהם. שם אכלתי את הבננות המושלמות והטעימות ביותר!

  2. תמונת פרופיל של ינינה | אפקים-מטיילים
    ינינה | אפקים-מטיילים

    תודה על השיתוף אילנה. אכן לא פשוט האוכל במזרח. לי לא פשוט לא עם אוכל הודי ולא עם אוכל יפני. אבל מהתמונות שלך רואים שיש המון פירות וירקות, ובוודאי אפשר תמיד לאכול אורז או נודלס במרק. לנו היה קשה עם האוכל בסרילנקה – אבל לאט לאט התרגלנו והיום אנחנו נבשלים בבית עם טעמים הודיים.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ינינה, אני חושבת שלוקח זמן להתרגל לתבלינים ולטעמים השונים של המזרח. יש כאלה שזה בא להם בקלות ויש מטיילים שלאט-לאט נפתח להם חוש הטעם.
      אולי אם הייתי נשארת ביפן עוד כמה חודשים, מחוסר ברירה הייתי מתרגלת.
      ממה שזכור לי בסרילנקה האוכל היה חריף בצורה קיצונית, הייתי אוכל והיו יורדות לי דמעות מרוב חריפות…

  3. תמונת פרופיל של אורית מצא
    אורית מצא

    אילנה, אין ספק שדרך מצויינת להכיר תרבות היא דרך האוכל שלה והתאורים השונים שלך את האוכל בהודו וביפן בהחלט מעידים על שתי תרבויות שונות שסיפקו לך שתי התנסויות חדשות. אהבתי מאוד את הרצון שלך להתנסות ולא להימנע ולהעביר התרשמויותייך דרך הצלחת

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה אורית.
      ביפן לא ניתן להתעלם או לברוח מהאוכל, הוא נוכח בכל מקום, גם מחוץ לשווקי האוכל התוססים של אוסקה וקיוטו. לשים עליו איקס ולא לנסות רק בגלל ש"לא טעים" זו טעות לכן אני שמחה שלא וויתרתי וכן ניסיתי לטעום קצת. לחוות את יפן דרך האוכל.

  4. תמונת פרופיל של ציפי
    ציפי

    מעניין ככ. אני יודעת שאם הייתי מטיילת בהודו היתה לי בעיה – לא אוכלת חריף, קארי, קוקוס. 3 מרכיבים שנמצאים בהרבה מאכלים, ככה שזו בעיה. לגבי יפן – אני מאד אוהבת את המאכלים הרגילים, הבשר הצלוי, הדגים, הסושי. מה שכן הבנתי שהטעם שלנו במאכלים יפנים עוברת לטעם הישראלי, וכבר טעמתי ראמן שעשה שף שהובא מיפן לארץ, וזה היה בעיני רע ומר. אז יפן מאד מאתגרת אותי מהבחינה הקולינרית. בהודו כנראה הייתי מרזה, או אוכלת הרבה אורז ומשמינה 🙂 תמונות נפלאות. לומדת ממך הרבה על הויזואליה של 2 האומות.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      מאמינה שבהודו היית מוצאת מה לאכול או שהיית מסבירה לטבח מה את אוהבת והיו מכינים לך. הם פשוט מבשלים נהדר. ולא הכל מטובל בקוקס או קארי. למשל המומו הטיבטים המאודים – זה מעדן של ממש ועונה על הקריטריונים שלך.
      לגבי האוכל ביפן – הבנתי ממטיילים אחרים שאמרו שהסושי בארץ שונה מאוד מזה היפני. לדעתי זה תופסב גם למטבחים אסיאתים אחרים שעברו אדפטצייה לחיך הישראלי וכאן הם הרבה יותר טעימים.

  5. תמונת פרופיל של מלי
    מלי

    ההשוואה בין הודו ליפן (יש שם) בפתיחה ממש כמו שירה! מזדהה מאוד עם סלידתך מאוכל יפני. גם אני חוטפת סקילות כשמכריזה שאיני אוהבת סושי.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה מלי. שמחה שאת מבינה ללבי. מפתיע אותי שאנשים מצפים שתאהבי לאכול את כל מה שגם הם אוהבים…

  6. תמונת פרופיל של זיוה רענן
    זיוה רענן

    אילנה, ראשית את מתארת מאוד יפה את הודו, את יפן ואת החוויה שלך, ומאוד נעים לקרוא את התיאורים. אני חושבת שהדברים שאת כותבת עליהם עשויה לעזור למטיילים צמחונים/טבעוניים שילכו בעקבותייך. אולי ישקיעו בהכנה מוקדמת ולמידה. לא ניסיתי אבל אני מניחה שאפשר להצטרף לסיורים קולינריים בערים הגדולות ואני מניחה שזה עשוי לעזור. את כוהנת (במובן החיובי) של הספונטניות ושל החוויה הבלתי אמצעית ואת אוהבת את העצמאות שלך (ובעניין העצמאות אני אפילו מכירה את זה מעצמי), אבל יתכן שניתן להיעזר לצורך הרחבת ההיכרות והלמידה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה זיוה, יצא לי רק פעם אחת להצטרף לסיור קולינרי, בחיפה. וגם שם כשניגענו לסושי בר רק צילמתי ולא טעמתי, כי זה מטבח שלא נמשכת אליו.
      ידעתי על האפשרות להצטרף לסיורים מודרכים בטוקיו למשל, אבל לא עשיתי זאת. אין שום בעייה למצוא אוכל ביפן, יש כמות בלתי נתפסת של מסעדות ומזללות.
      הקושי העיקרי שלי היה של תקשורת, של להסביר מה אני רוצה, של להבין אילו מרכיבים יש במנה. לפעמים התמונה לא ממש עזרה.
      במבט לאחור זה חלק מהחוייה ולפעמים היא כזו של "לא", לא היה לי טעים או שהייתי רעבה – וגם זה בסדר…

  7. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    נהנתי לקרוא את הפוסט. אני מאלו שחושבים שלאוכל יש מקום מרכזי בטיולים. מאוד מתחברת לקושי שלך עם האוכל היפני בתור אחת שלא מאוד בררנית באוכל היה לי קושי עם האוכל בטיול הראשון ביפן. בטיול השני היה יותר קל, אבל מגיע רגע שבו נמאס לגמרי מהאוכל היפני ואז נכנסים למסעדה הודית ( מקרה שקרה באמת).

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      דיברנו על זה תוך כדי השהייה שלי ביפן… הקושי הוא כמובן סובייקטיבי ושמחה שהבנת ללבי.
      לצערי המסעדה ההודית היחידה שמצאתי בטקיאמה היתה עם שירות כזה גרוע, שאחרי חצי שעה של המתנה קמתי והלכתי. מניחה שפבעם הבאה שאגיע ליפן אדע לקראת מה אני הולכת, אביא איתי אוכל מהבית ליתר ביטחון…

  8. תמונת פרופיל של רבקה קופלר
    רבקה קופלר

    אני מאוד מעריכה את הכנות שלך. יחד עם זאת עשית לי חשק עם התמונות היפות שלך ועם תאורי ה"מה לא" שעבורי הם בהחלט מתאבנים….

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבקה. אני מקבלת את זה שיש מאכלים שעבור האחד הם מתאבנים טעימים ועבור האחר הם בגדר השתוממות איך בכלל אוכלים את זה…
      היה לי חשוב להשמיע גם את הפן הזה, כי לו היה זה פוסט שמהלל ומשבח את האוכל היפני, אין פה שום ייחוד ולא חסרות המלצות על מסעדות טובות ביפן.

  9. תמונת פרופיל של בנצי גורן
    בנצי גורן

    תודה אילנה. האוכל ביפן הוא נפלא בעייני. כחובב נלהב של מאכלי ים, כל נסיעה ליפן משלבת בתוכה עבורי גם חוויה קולינארית. חולשה מיוחדת יש לי לסשימי.
    הצילומים שלך נהדרים וכמובן שנהניתי לקרוא.
    תודה!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה בנצי. שנאמר על טעם ועל ריח. מניחה שלחובבי מאכלי ים האוכל היפני אכן נחשב למעדן.
      במובן מסויים גם עבורי זו היתה חווייה קולניארית, בגלל שלא מצאתי אוכל מערבי, לא היתה לי ברירה אלא להתמודד עם האוכל המקומי.