לפני הנסיעה

(11) 20.7.19

ואז, אחרי ימים רבים מגיע היום המיוחל. היום שכל ההכנות בשלב שנקרא "לפני הנסיעה" מתנקזות אליו.

"הודו היא כל כך לא צפוייה שהמילה שליטה לא רלוונטית בה! תזרמי!
יפן מהממת, מסודרת ובטוחה – דווקא כאן כדאי לתכנן קצת במיוחד בכרטיס הרכבות.
תהיני מיליון"

ככה כותבת לי גולשת בתגובה לפוסט בפייסבוק. שני המשפטים הללו מזקקים את הודו ויפן לתמצית ומרגיעים אותי. בוקר כזה שהבטן מתחילה להתהפך, ההתרגשות מתחילה לבעבע. החפצים שלי עדיין מונחים על הכורסה, מחכים שאגש ואדחוס אותם לתיק, 36 ליטר נפח. ה-backpack הצמוד אלי לשלושת החודשים הקרובים, עם כל מה שאזדקק לו. בין היתר אורזת את הספר שקיבלתי משולי "שירי מסע" שאעביר אותו הלאה כשאגיע להודו.

מקצרת בכתיבה. אמשיך אולי לכתוב בשדה התעופה, בהמתנה לטיסה. כעת נרגשת מדי ועדיין לא סיימתי כל מה שעלי לסיים עד שאנעל את הדירה ואצא לכיוון שדה התעופה. כך או כך, זו הרשומה האחרונה בדף שכותרתו "לפני הנסיעה". המשך הרשומות בשבועות הקרובים יכתבו בדף "הודו".
מי שעוקב אחר יומן המסע הזה, מוזמן לדף הבא. אני לא מזמינה תגובות והערות, אבל אם מתחשק לכם לכתוב לי, המייל שלי מופיע בדף האודות ותרגישו חופשי לשלוח לי כמה מילים.
לכל מי שקורא, תודה! אני תמיד שמחה שקוראים את המילים שלי ומעריכה שמקדישים לי מזמנכם, זה אף פעם לא מובן לי מאליו.


(10) 19.7.19

מצפן. שושנת הרוחות, עם ארבעה כיוונים ראשיים וארבעה משניים. מעגל שלם שמכיל בתוכו עולם ומלואו.
לרוב הכיוון המועדף עלי הוא דרומה. הפעם הוא נע מזרחה.
מחר, 15:10, הטיסה להודו ממריאה. המראה-נחיתה ושוב המראה-נחיתה. ובין לבין זמן אוויר, כשאני לא פה ולא שם. ואח"כ כשאגיע ליעד, ההתרגשות, הדופק המהיר, העיניים הפקוחות לרווחה, שמחה שמבעבעת.
ובינתיים ההכנות לקראת סיום. הבית נקי, מסודר. על הכורסה מונחת ערימה קטנה של חפצים שאכניס לתיק, "הבית" שאקח על הגב בשלוש חודשים הבאים.
הבוקר כחלק מסיום ההכנות הזמנתי בבוקינג מיטה בשלושה הוסטלים שונים ביפן: אוסקה, קיוטו וטוקיו. שמות של מקומות זרים שעוד מעט יקבלו צבע, ריח, צליל.
ואת לא מתרגשת?

קודם בפייסבוק אני קוראת פוסט שנכתב ע"י בת זוגו של מי שטיילתי איתו בטרקים בשני הקייצים הקודמים. היא מקבלת משלוח תמונות עם נופים קסומים של האלפים האירופאים ומוסיפה את המילים הבאות:

"יום שישי לטרק באלפים הצרפתיים: אני מקבלת "חבילת אושר" של תמונות שצולמו לאורך המסלול, בו גיא וחבריו צועדים מבונוויל לואל דיזר, דרך פאס בגובה 2800 מטרים. הוא מספר לי על יום של טיפוס קשוח בעליות ועל ירידות תלולות שעברו, צועדים תחת שמיים תכולים, בתוך מרבדים ירוקים ופרחים ובעלי חיים… אווחחח איזה נוף!
ושלא תטעו, החיוכים שבתמונות באים לאחר התנסויות מאתגרות גופנית ומנטלית: דופק גבוה, נשימה מאומצת, מפרקים ושרירים שעובדים קשה מאוד, לצד עבודה על אמונה ביכולות, סלחנות וקבלה עצמית. החיוכים הם חיוכי סיפוק, שמתדלק את המשך הצעידה, שמדרבן את הרוח לקראת הצעד הבא, בהנאה.
עם רדת הערב, לאחר מקלחת חמה וארוחה טובה, אנחנו תוהים על חשיבות השהיה בעליות ובמורדות, כמו בטרק כך גם בחיים היומיומיים שלנו… כמה חשוב לאפשר לעצמנו את השהיה הזו באזורי הנוחות שלנו וגם לצאת מהם מדי פעם. לאפשר לעצמנו לטייל במנעד עשיר של רגשות ותחושות ואז לחזור לעצמנו, למקום השקט והבטוח שלנו"

כמה נכון. להיות גם במקומות הנוחים וגם לצאת מהם מדי פעם. אם בחצי שנה האחרונה הייתי בעיקר בבית, עכשיו אני יוצאת אל העולם הלא מוכר, עוזבת את איזור הנוחות לפרק זמן. לחוות תחושות וחוויות שאפשריות רק כשזזים מאיזור הנוחות המוכר והידוע.


(9) 16.7.19

"גם הודו, גם יפן, מה עוד צריך בחיים?"
"שלושה חודשים? איזו שחיתות… באמת שחיתות"
"וואללה, מקנא בך. אבל קנאה במובן החיובי"
"לבד? את נוסעת לבד? את אמיצה"

כמה מהתגובות שאני מקבלת לאחרונה כשמספרת על הנסיעה הקרובה. בעיקר עולה הקנאה וגם עיניין האומץ. אני מנסה להבין במה בדיוק מקנאים בי, או במעשה שאני עושה, לקחת את הזמן לעצמי, לנסוע רחוק, לשתי מדינות שונות, מסקרנות. לא נסיעה קצרה של שבועיים, לכל היותר שלושה. לא. שלושה חודשים, או בתרגום למספרים – 103 ימים (ספרתי כי שילמתי 2 דולר ליום עבור הביטוח נסיעות).

"הגיע הזמן לרעיונות חדשים" מסר שקיבלתי על גבי גלויה שנשלחה אלי במסגרת פרוייקט החלפת גלויות. "אילנה יקרה, בהצלחה בעבודת היומן, במיקס מדיה וביצירתיות בכלל". איזו ברכה כייפית לקבל ממי שאני לא מכירה. זה בדיוק מה שאני מרגישה, ללא ספק הגיע הזמן לשנות את התפאורה, את הלוקיישן שמשפיע על הלך הרוח. הגיע הזמן למקומות חדשים, לאנשים חדשים, לגירויים חדשים, לרעיונות חדשים. לכל מה שמשמש כטריגר ליצירה.

הפעם לא לוקחת איתי קלמר צבעים. רק מחברת קטנה שתשמש כיומן מסע ואייפד שאוכל להקליד בו את רשמי המסע ישירות לבלוג. מקווה למצוא שם צבעים וחומרים ליצירה. אולי אמשיך עם פרוייקט הגלויות ובמקום לסחוב אותם פיסית בתיק אשלח בדואר אוויר. אולי. אלו החלטות שמשאירה לאחר כך. כשאהיה שם אבחר את הדרך המתאימה ביותר ליצור. לא יכולה לחשוב על מסע ארוך שלא כולל בתוכו זמן ומקום ליצירה. לכתיבה. לרעיונות חדשים שבאים לידי ביטוי ויזואלי וטקסטואלי.

זו הרשומה התשיעית מאז שהעלתי לאוויר את העמוד הנ"ל תחת הכותרת "מסע דרכים". לפני כמה ימים פיצלתי לארבעה דפים נפרדים, חלוקה מלאכותית של המסע ל-"לפני הנסיעה", "הודו", "יפן" ו-"אחרי הנסיעה". אני לא מפרסמת את קיומם של דפים אלו ברבים. הם שם, בבלוג, תחת התפריט של "מסע דרכים".
מי שרוצה לגשת, יכול להגיע ולקרוא אותי. אני גם לא מזמינה תגובות, לא בגלל שלא חשוב לי או שלא מעניין אותי מה חושבים הקוראים שלי. מי שרוצה לדבר איתי יודע איך הגיע אלי. ותמיד אשיב למי שפונה אלי בפרטי. כאן זה המרחב שלי. אישי מאוד. למה בעצם? למה אני כותבת כאן ולא ביומן שאפשר לסגור ולא להראות לאיש? אלו שאלות מצויינות שעולות ונוגעות בעיניין החשיפה. עד כמה אני מוכנה לחשוף אותי, את המניעים שלי, את הפחדים בפני קוראים אדוקים של הבלוג או מקריים.

המסע הזה שלי להודו-יפן בכלל מעניין מישהו אחר חוץ ממני?


(8) 15.7.19

נסיעה ארוכה שאיננה חופשה קצרה של שבוע-שבועיים שמוקדשת בעיקר ל-"כייף", מעמתת את הנוסע עם עיניין מהותי של שליטה לעומת חוסר שליטה.
אלו שני היבטים של הנסיעה שאני רואה עכשיו.
מצד אחד השליטה שנותנת תחושה של ביטחון, של פוקוס חד. כשאני מחזיקה את המושכות צמוד לגוף, אני שולטת בתנועה של הסוס, מכוונת אותו שידהר קדימה, כפי שאני רוצה. יש בשליטה גם הרבה עייפות. זה ללא ספק דורש הרבה כוחות ואנרגייה כדי להיות בשליטה כל הזמן, להחזיק את הדברים קרובים אלי, לנתב ולמשמע אותם לרצון שלי. כשאני מנהלת את שגרת היומיום בבית, אני לכאורה בשליטה מלאה. יש לי רשימת מטלות, אני יודעת מה לעשות, מתי לעשות, איך לעשות. מוחקת משימות שבוצעו, מוסיפה משימות חדשות. בשליטה מלאה על הלו"ז היומי ושבועי שלי. ומה יקרה כשאהיה שם? האם גם שם, רחוק מהבית, תהיה לי תחושה שאני בשליטה? שאני בוחרת להיכן להגיע, לכמה זמן, לאן להמשיך הלאה?
קוראים לזה "לתכנן מסלול". התיכנון יוצר מסגרת שנותנת תחושה של ביטחון, של סדר, של אירגון, של ניצול הזמן בצורה אופטימלית.
מצד שני חוסר השליטה שנותן תחושה של חופש ושיחרור. הדברים קורים כפי שהם קורים, בקצב ובזמן שלהם. אני לא יכולה לדעת מה יהיה, מה יקרה כשאגיע למקום מסויים. האם יהיה קר או חם, מעניין או משעמם, טוב או רע. חוסר הוודאות נותן את הטון השולט וזה יכול להלחיץ ולהפחיד מאוד. אני לא יודעת כיצד להתכונן, לקראת מה להתכונן, איך אגיב כשאפגוש שם את מה שאפגוש.
אולי אהיה בשוק. אולי ארגיש משותקת מרוב פחד. אולי אעלוץ משמחה. אולי הלב ידהר מרוב התרגשות בריאה. אולי אשתעמם למוות.
הכל יכול להיות.
הצד שמצדד בחוסר שליטה מעדיף להימנע ככל שניתן מתיכנון מסלול מהודק מדי. אם אין ברירה, אז לבנות רק שלד. לסמן על המפה כמה מקומות עיניין ולהשאיר מקום גדול לשינויים תוך כדי תנועה. הרי אין לי כרגע שום דרך לדעת אם מקום מסויים ימצא חן בעיני או לא. אם ככה למה מראש להחליט שכאן אני נשארת שלושה ימים. אולי ארגיש שמיציתי את המקום תוך יום והגיע הזמן לעבור הלאה. ואולי המקום כ"כ מושך ומסקרן ושלושה ימים לא מספיקים לי כדי לחוות אותו לעומק.
אני חושבת שלכל אדם מתאים סוג תיכנון שהולם את תכונות האופי הדומיננטיות שבו.
אנשים מסודרים ירגישו נוח עם מסלול מסודר ומוקפד מראש, כזה שיורד לרזולוציה הכי נמוכה, שלא משאיר הרבה מקום להפתעות.
אנשים אינטואיטיבים שאוהבים ללכת בעקבות תחושות הבטן יעדיפו לתכנן כמה שפחות, להגיע למקום, לחוות אותו מקרוב, להניח ללב להוביל את הרגליים. לכן ישאירו הרבה מקום למקריות, להפתעות, שחלקן טובות יותר וחלקן פחות. הם יגידו, "זה כל הקסם".

וזה, קוראים יקרים, ה"חפירה" הכי טובה שיכולתי לחשוב עליה כדי לתרץ למה אני לא מכינה שיעורי בית. למה אני לא מציבה במחשבון הרכבות של יפן את הנסיעות הצפויות כדי לקבל תשובה חד משמעית מהאלגוריתם האם כדאי או לא כדאי לרכוש JP Pass שבועי או דו שבועי.
שלא תחשבו שאנ לא מכינה שיעורים בכלל. מכינה. הינה היום, למשל, נסעתי במיוחד למשרד של דיזנהויז ברמת השרון כדי לקנות את הכרטיס הנ"ל. שילמתי 1007 ש"ח לשבוע של נסיעה חופשית ברכבות. "אבל למה שבועי?" חברה שטיילה ביפן ומודעת למרחקים שואלת אותי בוואטסאפ כשהייתי בדרך לחנייה, "זה לא יספיק לך, למה שאת רוצה לראות"
נו, איך אפשר לענות על כזו שאלה, להודות באמת שלא התכוננתי מראש, שלא בדקתי, שלא למדתי את החומר העיוני לפני שניגשתי לשלב הביצוע.
בתכ'לס – כן. לא עשיתי שיעורי בית.
"יפן מפחידה אותי", אני מתוודה בפני סוכן הנסיעות שמוכר לי את כרטיס הרכבות
"אין לך מה לחשוש מיפן, היא אחת המדינות הידידותיות ביותר לתייר", הוא מרגיע אותי, מתעניין לאן חשבתי לנסוע, זורק לחלל החדר שמות כמו נגאסאקי (איפה היא במפה?), מציע לי להשתמש בכרטיס ולנסוע דרומה, כשאני חשבתי מזרחה.

בקיצור, במקום להמציא תירוצים אינטילגנטים, לכי תשנני את המפה של יפן בע"פ. יעירו אותך באמצע הלילה וישאלו – נאגאסאקי – מייד תדעי להגיד היכן במפה.


(7) 14.7.19

השבוע האחרון לפני הנסיעה, "מפשילה שרוולים" (כביטוי, כי חם כל כך שלובשת רק חולצות קצרות) וניגשת "לתקתק" משימות שקשורות לנסיעה. שיטת הרשימה מוכיחה את עצמה. הרשימה המסודרת ממקדת אותי, לא מניחה לי להתפזר, אלא לעבור שורה-שורה ובהדרגה למחוק עוד משימה שטופלה.
ברגעים אלו הגיעה הודעת SMS שכרטיס האשראי החדש ממתין לי בסניף. יוצאת מהבית לבנק לקחת את כרטיס הפלסטיק, פלסטיק שהוא אמצעי תשלום נחוץ גם מחוץ לישראל.
מוחקת את השורה "כרטיס אשראי חדש" מהרשימה הארוכה. אולי אצלם אותה, מזכרת מהימים הטרופים הללו טרום הנסיעה. נסיעה שלרגעים בודדים נתפסת כמיותרת. משהו בסגנון, "בשביל מה אני צריכה את הכאב ראש הזה"… נכון לעכשיו, כשאני בעיצומה של ההתארגנות שלפני, מדובר בכאב ראש. ולמה? למה זה הסתבך כ"כ? למה יש כ"כ הרבה דברים לטפל בהם ברשימה המעצבנת הזאת? ולמה אני דוחה הכל לשבוע האחרון? למה?


(6) 13.7.18, שבת, שלוש ועשרים

בשעה כזו בדיוק (!) אם לא יהיו עיכובים המטוס לקייב ימריא. עצירה בתחנת ביניים לכמה שעות והחלפה למטוס שייקח אותי לדלהי.
שולחת הודעה לשותפה שלי לשבועיים הראשונים בצפון הודו: "בודקת את רף ההתרגשות. את בסדר? מאורגנת? מתארגנת לקראת ההמראה? יש לך כל מה שצריך? כולל מצב רוח טוב?" והינה מגיעה תשובה: "לא מתרגשת בינתיים. ולא ארזתי כלום. איך אצלך?"

איך אצלי? את רצינית? איך זה שאת לא מתרגשת? אצלי מתחילים ליפול לאט-לאט האסימונים. הינה זה קורה!!! במקום להקליד הודעה אני מקליטה מלל נרגש שעולה לטונים גבוהים של התלהבות ומשלחת לחלל הוואטסאפ.
איך אפשר שלא להתרגש.

תרגיעי, אני אומרת לעצמי. נשאר שבוע ורשימת ה-To Do עוד ארוכה. לפחות אתמול ישבתי עם יפנולוג מושבע מול מפת יפן ועברנו על המקומות המומלצים. הוא עשה לי טונות של ספויילרים, דרך התמונות שאת חלקן מכירה. ואז במקרה מדפדפים בגוגל והינה תמונה של השער הענק במים. איפה זה? אני אגיע לשם? אה… זה ליד הירושימה, את יכולה להגיע לילה אחד אחרי אוסקה ומשם לקיוטו. רשמתי את שמות המקומות, עכשיו צריך לפנות זמן לשבת מול Google Maps ולסמן במפה, להתרגל לצורה של יפן, של האיים ממנה היא מורכבת, איפה ממוקמת כל עיר ברשימה. מדי פעם להציץ בתמונות, גם אם זה יקלקל את הרושם הראשוני מהמקום.
שיחת ההכנה של אתמול הרגיעה אותי קצת. לא מאמינה שאומרת את זה, יפן הפחידה אותי, או יותר נכון הפחידו אותי מטיילים לחוצים שנוהגים לתכנן בקפדנות כל שעה בימימה במהלך הטיול. "את מוכרחה להתכונן לטיול ליפן" נשמע כמו "את מוכרחה להתכונן למבחן". ואני בשלי, לא עכשיו, עכשיו זמן לא טוב, לא בא לי להתכונן, מה כבר יכול לקרות לי. למשל שלא יהיה לי JP, שזה ה-Pass השבועי לרכבות המהירות שאפשר לקנות רק מחוץ ליפן. ואז מה? הנסיעות יעלו לי ביוקר.
יש לי שבוע לקנות את ה-pass הזה לפני ההמראה.
טוב שנזכרתי בזמן. גם לגשת לאחות לקבל חיסון נגד טטנוס. ולברר בדואר על המבצע לסים בינלאומי.
אם כך, עדיף לא להירגע. יש עוד מה לעשות.

אחותי שואלת: ולא יהיה לך משעמם לבד? ואת לא מתעייפת?
אימא שלי שואלת: שלושה חודשים זה לא הרבה זמן?
וכשהיא מגלה סימני דאגה מלווים בדמעות אחותי מרגיעה: היא יודעת איך לטייל, היא מומחית בטיולים.


(5) 10.7.19

עוד עשרה ימים ממריאה להודו. ההכנות מתקדמות בעצלתיים.
הבוקר הזמנתי תור למרפאת אחיות כדי לקבל זריקת טטנוס, יש לי מרשם מרופאת המשפחה לאנטיביוטיקה גלובלית. אני מקשיבה לתיאורי הסימפטומים שהיא מפרטת, מתי להשתמש באנטיביוטיקה. מקווה שמאוד שלא אזדקק, אם כי אף פעם אי אפשר לדעת.
ההתרגשות עדיין לא נוכחת, אולי תגיע ימים ספורים לפני הטיסה. בינתיים ממשיכה לסמן V ברשימת המטלות. ממשיכה לסדר את הדירה, לאחסן חפצים אישיים ולפנות מקום עבור הדיירת שתגור כאן בהיעדרי.
אני עדיין כאן ומגלה שקשה לי מאוד לחשוב על הזמן שלא אהיה כאן, שאהיה במקום אחר.

מהו הטיול הארוך ביותר שנסעת אי פעם? נשאלתי לאחרונה. היו שני טיולים ארוכים, הראשון, "הטיול אחרי צבא" כשנסעתי לאירופה לשמונה חודשים והשני, "הטיול אחרי התואר" כשנסעתי להודו ונפאל לשנה וחודש. אח"כ היתה תקופה של קרוב לחצי שנה באוסטרליה שלא ממש מקטלגת כ"טיול" ושני טיולים ארוכים לחודש ימים בהפרש של שנה זה מזה (נפאל וסרילנקה) כשעבדתי בהייטק. והינה עכשיו אני נוסעת ל"טיול שאחרי ההייטק" להודו ויפן לשלושה חודשים ועשרה ימים (=103 ימים בדיוק , ע"פ פוליסת הביטוח שרכשתי).
מזמן לא נעדרתי תקופה כזו ממושכת מהבית, מהארץ, מהשגרה המוכרת. טבעי שיעלו חששות, דאגות, פחדים. איך אסתדר, איזו שגרה תהיה לי שם.

באחד הפתקים רשמתי את הדברים הבאים:
אני אוהבת ל… לטייל, ליצור, להתבונן, לעשות
אני מאחלת לעצמי… טיולים. הרבה. בארץ ובעולם. עשייה יצירתית מבורכת, ממלאת, מספקת. רמה גבוהה של אנרגיה שתוקדש לעשייה. מבט חד, בוחן, רענן. מבט על העולם עם הרבה אהבה, עיניין, סקרנות
זה מה שמניע אותי, זה מה שבוער בי… תשוקה ליצירה, לעשייה משמעותית, ללמידה, למציאת משמעות, רצון לנוע, לזוז, ללכת, לטפס על הר

אם למדתי משהו על עצמי, במה אני טובה, מהם הכישורים שלי – מייד עולה המילה "מסע". אני טובה במסעות. אני אוהבת מסעות, אני חייה ונושמת מסעות. יש לי יכולת להיות בתוך מסע, להביט בו מבפנים ומבחוץ, ללמוד ממנו על העולם החיצוני לי והפנימי.
אם ככה הכל בסדר. אין סיבה לדאגה.


(4) 4.7.19

בית קפה בעיר העתיקה, מוסיקה קלאסית ותייר שמדבר נון סטופ בטלפון בגרמנית, שיחה שלא נגמרת.
סיימתי לשתות את האמריקנו שלי, נושמת קצת אוויר מזגנים ובעיקרון מחכה לערב, שהשמש תרד. שיחשיך. שידליקו את מתקני האורות.
זו הסיבה שאני כאן. בירושלים אהובתי. תיירת שבאה במיוחד כדי לבקר בפסטיבל.
בשולחן ליד תיירת צעירה כותבת גלויות. על הגלויה יש בול ובול נוסף של דואר אוויר שלטענת האיש בדואר לא ממש נחוץ. והיא כותבת, בכתב יד. הייתי מצלמת אותה או לפחות שואלת אותה למה היא שולחת גלויות במקום הודעות וואטסאפ בטלפון, שמונח על השולחן לידה.
מצאתי קודם שני דברים שיכולים לשמש חומרי גלם לגלויות היומיות. פרויקט שאני זונחת עכשיו, כי בקרוב יוצאת לדרכים ולא יהיה לי איך לעבוד על גלויות.
או שאכין ואשלח בדואר כדי לא לסחוב משקל מיותר בתיק.
נכנסתי קודם לחנות שמוכרת ציוד טיולים לברר האם יש ליינר. כן, יש, מבד מנדף. עולה 320 ש"ח. קצת הגזמתם, אני מתלוננת באוזני המוכר, בחור צעיר שגם הוא נדרש לשלם הון תועפות על ציוד טיולים. תעשיית הטיולים יצאה מכל פרופורציה, יש הכל מכל ובמחירים שערורייתיים. אין ליינר במאה שקל, אני שואלת. במחיר הזה הוא מציע לי להביא ציפה מהבית.
בינתיים התיירת סיימה לכתוב גלויות והלכה לדרכה ולא ניגשתי לשאול אותה למה. למה גלויות. אולי כשאהיה גם אני תיירת זרה, הפתיחות תבוא לי ביתר קלות. עכשיו זה נתפס כהפרעה. למה שאפריע לה. למה שאתרברב בעיניה על פרויקט הגלויות שלי. למה זה אמור לעניין אותה.
היום חשבתי על היחסים שלי עם כסף בהקשר של הנסיעה להודו-יפן. אתמול בלילה נמאס לי סופית מהדחיינות ובכמה לחיצות כפתור מילאתי טפסים לויזה להודו, הזמנתי כרטיס טיסה חזרה לת"א ושילמתי ביטוח נסיעות עבור 103 ימי טיול. עדיין יש סידורים נוספים לעשות, להזמין מקומות לינה ביפן, לתכנן את מסלול הטיול ביפן, לארוז, לבדוק שיש לי כל מה שצריכה לנסיעה. כולל מזומן.
יש לי קובץ אקסל בו אני מנהלת רישום של הוצאות טיולים, בארץ ומחוצה לה. זהו קובץ הפירגון שלי בו אני מתרגמת כסף להנאה. כסף שקונה לי חוויות.
לכל טיול יש עלות. האם זהו מחיר שאני מוכנה לשלם? יש טיולים שלא, שהם יקרים מדי, שמחוץ לתחום עבורי ויש טיולים שכן. קובעת שזו עלות סבירה עבורי, שזה שימוש מצויין לכסף שלי.
הטיול להודו-יפן עדיין לא התחיל, אבל כבר שילמתי מראש על טיסות, ביטוח, ויזה. בשבועיים הקרובים אמשוך מזומן ואמיר לדולרים ויינים. אני יכולה לשער כמה כסף יעלה המסע, לפחות טווח מחירים. האם נוח לי עם הסכום הזה? להגדיל אותו? או אולי לנסות לכווץ על חשבון נוחות ומקומות לינה בהוסטלים זולים. הינה אני מזהה שמתיישב עלי הלך רוח תרמילאי, כזה שמתקצב כל דולר, האם מתאים לי בגיל 50+ לטייל ככה, כמו שטיילתי בשנות העשרים שלי?


(3) 28.6.19

לפני כמה שבתות הייתי בים התיכון שלנו עם חברה ותוך כדי שיחה על טיולים ומסעות היא מתעניינת איך באמת היגעתי לשושן בחורף.
את מתכוונת לפוסט שפירסמתי בפורים על שביל סובב שושן?
אכן כן.
וחשבת שבאמת נסעתי לשם? אני שואלת נדהמת
והיא עונה לי בשיא הרצינות: כן
הגיע הזמן להגיד גם לאותה חברה וגם למי שחשב שבאמת נסעתי לשושן בירת פרס שהכל היה בדימיון שלי. לא היה ולא נברא.

המצאתי טיול ועכשיו כשאני לפני הנסיעה למזרח אסייה, חושבת אולי כדאי לי בעצם להישאר ספונה בביתי, מול המזגן וצלחת של פלחי מלון ולהמציא את הודו ואח"כ להמציא את יפן.
עצמי מייד מזדעקת – נראה לך???????
מה פתאום להמציא! את נוסעת! יש כרטיס, יש תאריך.
עוד שלושה שבועות ויום את ממריאה לדלהי.
ומתי תחזרי? זו שאלה שאני עדיין שואלת את עצמי ואין תשובה כי….
אולי במקום לטוס טוקיו-ת"א, אעבור באירופה, למשל אטוס לג'נבה ומשם לקמינו הצרפתי ואח"כ הספרדי עד קמינו דה-קומיסטלו.
ואולי לשנות כיוון ולטוס לאמריקה. ויזה הרי יש לי. טוקיו-סן דייגו, ומשם לעלות על אחד המקטעים של ה-PCT.

ואולי תזיזי את האצבעות על המקלדת לסקייסקנר, תקלידי מ-טוקיו אל-….. ותגהצי את האשראי שלך.
עד שזה לא יקרה אני יכולה להשתעשע איך בסתיו אני ממשיכה לטייל לעשות טרקים בכל העולם כולו.


(2) 16.6.19

היום מתחילה להירשם התקדמות. חזרתי למנוע החיפוש לבדוק יעדים, מחירים. לפעמים דווקא כשיש מסגרת נוקשה של זמן החיפוש ממוקד יותר, כמו שקרה עם הנסיעה לניו יורק. ידעתי בדיוק כמה ימי חופשה מוקצבים לנסיעה, היעד היה ברור ומוגדר, לא היתה כמעט התלבטות, רק לבחור חברת תעופה ולכרטס. עכשיו, כשפני אל מזרח אסיה עם מסגרת זמן חופשית, הכל פתוח, הכל אפשרי. ההתלבטות מתי ומהיכן לשוב הביתה הפכה למתישה, מעצבנת במידה מסויימת.

נו, מה הבעייה שלך. תחליטי כבר. תחפשי, תמצאי ותעשי את זה. אני גוערת בעצמי, אבל זה עדיין לא מניע אותי לפעולה. עדיין מהססת. השארתי את תוצאות החיפוש תלויות באוויר ועברתי למשהו אחר.


(1) 12.6.19

בעוד פחות משישה שבועות אני יוצאת למסע בן שלושה חודשים כשהיעד הוא מזרח אסיה: הודו ויפן. שתי מדינות שהן הפכים גמורים. החלטתי הפעם לתעד את המסע תוך כדי תנועה. מדי פעם לכתוב קטעים שמתארים מצב רוח, התלבטויות, שאלות, קשיים טכניים-טכנולוגים, חוויות וכו'.

כל מסע מורכב מאינספור רסיסי מידע ורגש. הכל מתערבב לתערובת מיוחדת וחד פעמית שמזיזה אותנו מאיזור הנוחות ולוקחת אותנו למקום אחר. לא רק במימד הפיסי, של לנחות בדלהי למשל. למסע יש גם אספקטים רגשיים, רוחניים, תחושתיים. הכל מתערבב למשהו מאוד מרגש, מסעיר, מבעבע.

בדף זה אתן דרור לאצבעות להקליד כרצונן ולשתף את מי מהקוראים שמעוניינים לקרוא ולקחת חלק במסע הדרכים הנוכחי של חיי. זה אולי נשמע דרמטי ("מסע הדרכים הנוכחי של חיי"), אבל ככה בדיוק זה מרגיש לי.

נכון לרגע כתיבת הרשומה הראשונה בדף זה, המסע עדיין בשלבים המוקדמים של תיכנון, או אם לדייק, היעדר תיכנון. עד כה שילמתי על 3 טיסות (ת"א-דלהי, דלהי-דהרמסאלה, דלהי-אוסאקה). משום מה אני עדיין מתעכבת ברכישת כרטיס חזרה הביתה. כל יום שעובר אני מצד אחד עפה על עצמי על האומץ לקנות one way ticket, מצד שני לחוצה וכועסת על הדחיינות, חוסר האחריות, חוסר היכולת לקבל החלטה וליישם אותה.

מה כבר כ"כ מסובך בלמצוא כרטיס טיסה? תתפלאו, זה מסובך. דרך הזמנת הכרטיסים לכיוון "הלוך" נעזרתי באנשים שהמיומנות שלהם בחיפוש טיסות זולות הותירה אותי פעורת פה. קיבלתי שלל עיצות איך להשתמש במנועי חיפוש ייעודיים לטיסות. עדיין לא סיימתי את המלאכה וכדי לזרז את התהליך כתבתי הבוקר פוסט בקבוצת מטיילים כדי לשמוע מה "ההמונים" אומרים לקבל החלטה.

"אני מגיעה ליפן בספטמבר הקרוב לטיול של חודש. כבר יש לי כרטיס הלוך (מדלהי לאוסאקה).
עדיין לא רכשתי את הכרטיס חזור ומתלבטת בין כמה אופציות:

  • לטוס בטיסה הזולה ביותר שאמצא ישירות לת"א
  • לטוס להונג קונג/טייפה/סיאול, להישאר שם כמה ימים ומשם בטיסה ישירה לת"א
  • לקצר את השהות ביפן, לטוס לבנגקוק ולהעביר את עשרת ימים האחרונים בצפון תאילנד

אחרי חודשיים בהודו וחודש ביפן איך הייתם בוחרים לסיים את הטיול, בהנחה שיש זמן ואפשר להסתדר עם כסף…
אשמח לנקודת מבט אחרות"