אחרי הנסיעה

(6) 20.11.19, רביעי, מכתש רמון – רשומה אחרונה "אחרי הנסיעה"

הנשמה שלי בתנועתיות מבורכת ובריאה. מושכת אותי אל המדבר, להקשיב להרצאה בנושא "מסע זן יפני (ומצפאי…)" במסגרת סדרת "מסעות" של עמותת קשת. היגעתי אתמול לקראת ערב למצפה רמון, לראות שקפים עם תמונות מיפן, להיזכר בחווייה מהטיול ביפן, כשאני קרובה כ"כ למדבר.

הערות שרשמתי לעצמי תוך כדי הקשבה להרצאה המרתקת של זיו סגל:

מסע משמעו תנועה ממקום למקום, ממקום מוכר ונוח אל מקום אחר, זר, לא מוכר.
מהות המסע היא להיות זר, כשאני כופה על עצמי חוויה של זרות, זרות שדרכה קורים לי דברים שלא יקרו לי במקום המוכר, הנוח, הרגיל. ודברים אלו מאפשרים לי לחוות את העולם בדרך כזו שתאפשר לי להשתנות.
~
"להיות במסע בלי להשתנות זה להיות נווד
להשתנות בלי להיות במסע זה להיות זיקית
להיות במסע ולעבור התמרה (טרנספורמציה) זה להיות pilgrimage"
~
יש דרכים שונות לחוות מסעות, אבל בסופו של דבר מטרתו העיקרית של המסע היא שאבין מהו בית עבורי, האם יש בית בתוכי, איפה אני מרגישה בבית. המסע כולו נעשה עבור החזרה הביתה.
~
רוח הזן היא של השלה של דברים. מכאן ההנחייה לארוז מעט. יש כאן גם הזמנה לבחון מה מיותר בחיי. ככל שאשיל דברים מחיי, אהיה משוחררת יותר. אפנה מקום לחוויות חדשות להיכנס, חלקן יהיו פחות נוחות לי. זה חלק משמעותי במסע, לבחור בחירה שלא תהיה לי נוחה, לקבל את הלא ידוע, ללכת לפעמים לאיבוד – כל אלו יכולים לשרת את הטרנספורמציה שאני רוצה לעבור.
~
תרגול החזרה הביתה – מטרת המסע היא לחזור הביתה. הרעיון העיקרי הוא לא להגיע אלא לשוב הביתה, לא בהכרח עם תשובות, ייתכן שעם שאלות נוספות.

בלילה, מתכרבלת בשק שינה על מזרון בחאן באיזור התעשייה במצפה רמון, מתכתבת עם חברה בוואטסאפ. מצאתי פינה נעימה ושקטה להעביר את הלילה הקר במדבר. מספרת לה על רשמים מההרצאה, ועל המסע האישי שלי כעת באמצע החיים, למצוא כיוון חדש, להמציא את עצמי מחדש, בעיקר בעולם התעסוקתי, אולי למצוא קהילה להשתייך אליה ובעיקר מספרת לה על תחושת התלישות וחוסר השייכות שמלווה אותי.
החברה החכמה שלי עונה לי תשובה נבונה שאני רוצה לשמור ולזכור.

"חיים לבד חווים הרבה מאוד אנשים. למעשה יותר ויותר אנשים מנהלים חיים עצמאיים וחיים לבד על כל המשתמע מזה. אנחנו חיים בעידן שמצד אחד מאפשר פחות ופחות תלות חברתית וקהילתית. "הלבד" או חוסר אינטראקציה אינו שונה גם עבור הורים לילדים. יש אנשים עם ילדים והאינטרקציה שלהם מאוד מוגבלת כי הם חיים בקהילה שלא נכונה להם או מכל סיבה אחרת.
את גם בגיל אחר. כשצעירים יותר האינטראקציות נעשות מהר ולרוב בלימודים או במקום עבודה. היום האינטראקציה היא בפאב ודרך אפליקציות. ולכן בין היתר הרבה מאוד אנשים חיים לבד. וככל שאנחנו מתבגרים כך מופיע הלבד. מצד אחד זה מבורך מצד שני בעייתי.
אל לך להיכנס לפינה לא טובה עם עצמך שאת עוף מוזר. את לא. את פשוט אשה באמצע החיים ובצומת כלכלי וחברתי. יש לך את המזל שאת יכולה לחפש ולבחור. את ברוכת כישרונות ונבונה מאוד. החיפוש מתיש ומתסכל. אבל תמצאי. יכול להיות שתמצאי בצפון, במרכז, או מקום כלשהו בדרום."

זה גיל כזה או תקופה של משבר, שמה שסיפק אותי עד כה כבר לא עובד יותר, שדרוש, שינוי, שאני מחפשת תכנים חדשים לצקת לחיי, מקום אחר לחיות בו, לטעת בו שורשים.
זו תמצית השיבה הביתה מהמסע. יצאתי לדרכים לפרק זמן לא ארוך מדי ולא קצר מדי, מספיק ארוך שאוכל לחוות ניתוק והתמסרות לחוויות שהמקומות בהם ביקרתי זימנו לי. כשלמעשה הפרק המשמעותי ביותר קורה עכשיו, אחרי שנחתתי בארץ, כשאני חוזרת הביתה עם שאלות משמעותיות. שאלות שנוגעות לייעוד, תפקיד, משמעות, כיוון. בית. איפה הבית שלי. איפה אני מרגישה שייכת. רצוייה. נחוצה. משמעותית. תורמת.

מי ששקוע עד צאוור במירוץ החיים, חי את חיי היומיום השיגרתיים והלא סקסים שלו, חולף על פני השאלות הללו, לא מתעכב עליהן. למי יש זמן וסבלנות לחפור בסוגיית התפקיד שלו בחיים, כשצריך לקום כל בוקר, לצאת אל הכבישים העמוסים והפקוקים, להגיע לעבודה ולמלא את המשימות המצופות ממנו במסגרת תפקידו.
הייתי שם, אני יודעת איך זה להיות שקועה עד, צאוור ביומיום שיגרתי, חוזר על עצמו ולא סקסי בעליל.
יצאתי משם והיום אני מחוץ למסגרת, מחוץ לשגרה, מחוץ לתפקיד. על פניו חופש ללא גבולות. חופש שנלוות אליו תחושות של פחד, תלישות, לבדות מאוד חריפה.

יושבת על סלע מוצל על קרקעית מכתש רמון, מול הר ארדון, בשעה הזו, 10:30, הייתי אמורה לסיים את הטיפוס עליו, להגיע לרמה, ללכת, להינות מהמרחב. במקום זה, יושבת, חוככת בדעתי לאיזה כיוון לנסוע…
הדרך לחניון היום עברה על שביל כורכר שחלקו היה עם חולות עמוקים. המכונית הקטנה שלי אינה ג'יפ, לא מתאימה לנסיעות בדרכי עפר כאלו. שבתי על עקבותי. חניון בארות עמוס בתלמידים שהקימו אוהלים, יצאו לטיול יום וישובו לישון שם הלילה. אם חשבתי להעביר שם את הלילה הקרוב, לא מתאימה לי ההמולה הזו.
להלן הפער בין מה שחשבתי שיהיה, לבין מה שקורה בפועל. מפת סימוני שבילים מס. 18 שברשותי לא מכסה את השבילים סביב הר ארדון, גבעת חרוט וכו'. בהודו, על מנת לחסוך במקום הסרתי את ההתקנה של עמוד ענן ואפליקציות של שביל ישראל שלא היו רלוונטיות למקומות בהם טיילתי אז. שכחתי להתקין מחדש, כלומר אין לי מפה לקרוא את השטח, אם אצא לטיול, צריכה להסתמך על הזיכרון בלבד.

להלן הנתונים + הזבובים שמציקים לי ומזרזים אותי לקום, לחזור לשבת על כיסא הנהג ולהחליט, אנא פני.
לאן אני רוצה להגיע? מה אני רוצה לעשות? לטפס על הר? לחזור הביתה?
עדיין יושבת במקומי, מוציאה קלמנטינה ו… מחשבת מסלול מחדש…


(5) 15.11.19, שישי, ירושלים

בוקר, ברכבת הקלה מפסגת זאב לעיר, המבט בידידי הסלולרי ופתאום "בום"… וקולות של אנשים… הלב מחסיר פעימה… מה קרה? אישה מבוגרת נפלה. מייד ניגשו אליה, המאבטח ועוד אנשים, מדברים איתה בערבית. עוזרים לה לקום, מציעים מים.
נבהלתי כ"כ… לרגע עוברת בראש מחשבה שקרה פיגוע דקירה…
אחד הצעירים שניגש לעזור חזר למקומו, ונחשו איך הוא יושב? עם רגליים על המושב ממול, אלא מה.
ברוכה החוזרת לישראל. לאיכפתיות, לדאגה החובקת, וגם לזריקת הזין על המרחב הציבורי.
קחי את יפן וסובבי אותה 180°.

אחרי היעדרות ארוכה אני מגיעה לחצי יום שוטטות בעירי האהובה. "מה התוכניות שלך היום?" החברים אצלם אני מתארחת מתעניינים. "לרדת לעיר", אני עונה. ביטוי ירושלמי עתיק יומין, שאולי נולד מתוך הטופוגרפיה הירושלמית שהרים סביב לה. מצחיק אותי, כי מה זה "לרדת לעיר" או "העירה", ירושלים היא "העיר" כשרחוב יפו נחשב ל"מרכז העיר".
הקריין ברכבת הקלה מכריז בקול את שם התחנה "שבטי ישראל", מזכיר את העובדה הכואבת שגם ב-2019 אנחנו עדיין שבטים-שבטים, הנפרדות שאנחנו חווים כעם מורגשת הרבה יותר מהאחדות.
אלו ימים לא קלים, ימים של ממשלת מעבר, משרדי הממשלה בקושי מתפקדים, לא מעבירים תקציבים לחברות שפרנסתן תלוייה בהם. הכאוס הפוליטי הזה שמעורבת בו כמות עצומה של אגו משפיע על חיי היומיום של כולנו. לא רוצה להיכנס לפינה הזו… מעדיפה להתחיל את השוטטות הירושלמית בבוקר סתווי חמים בהתבוננות בטוב וביפה שיש למציאות הישראלית להציע.

ירושלים משופעת ספסלי ישיבה. רק ירדתי מהרכבת וכבר מתיישבת "לנוח" ברחבת כיכר ספרא. מישהי פורטת על קלידי הפסנתר שמוצב ברחבה. נזכרת בטוקיו, בבניין העירייה, גם שם היה פסנתר שעמד לרשות המבקרים. בחור מלוכסן ניגן קטע כ"כ יפה בכישרון רב שנקטע כשהבחורה היפנית סימנה לו שכעת ארבע וצריך לפי הנהלים לסגור את הפסנתר. אבל למה? התחשק לשאול. תודות למרובעות ולציות לכללים יפן נראית כפי שנראית, נקייה, מסודרת, מטופחת.

"שמי שרב חיוורים, כך זה הצטייר בילדותינו, שהיתה יפה…"
נעימת שירו הישן והיפה של אהוד מנור מתנגנת כרגע ברמקולים, סוג של מוזיקת מעליות, רק שבאוויר הפתוח. אומרים "אדם הוא תבנית נוף מולדתו", כמה מדויק, מרגיע אותי שאני בכל זאת שייכת לאנשהו.

בשבועיים האחרונים נשאלתי כ"כ הרבה על הודו, על יפן, איך היה, איך לחזור. שאלות שאפשר לפטור בחיוך ולומר "היה נהדר" או למצוא איזה משפט, נקודת פתיחה לחפירת עומק.
קונה קפה-מאפה של ה"בזול", חמישה שקלים למוצר. כמו הקפה במאה יין בקומביני של יפן. פעם אחת, קפה בטוקיו, פעם אחת, קפה בירושלים.
בתחילת המדרחוב מתיישבת לשתות מים, ניגשים אלי כמה צעירים מחו"ל, שואלים, "את מפה?" מבקשים אם אפשר שאגיד להם את הסלנג הירושלמי לארבע תמונות שקיבלו במסגרת תרגיל מצחיק: "אבויויו" , "אג'ואים" (חרצנים של משמש), אבן-נייר-ומספריים ולאפה. אני מקלידה באייפון של אחד מהם את השמות בעברית. הם מדברים עברית מאוד בסיסית, סטודנטים שהגיעו לאוניברסיטה העברית במסגרת חילופי סטודנטים, רומניה, סין, ארגנטינה, ארה"ב. "ואיך ירושלים? מוצאת חן בעיניכם?", אני מתעניינת.

מעניין להתבונן על ירושלים מנקודת מבט של תייר שזו פעם ראשונה שמגיע לעיר הקודש, האם גם הוא ב"היי" כמו שהייתי לפני זמן לא רב כשהיגעתי לראשונה בחיי לטוקיו? "היי" מעצם העובדה שהוא בעיר הקודש?

מי שרוצה לנוח בירושלים, עומדים לרשותו אינספור ספסלים. רק לבחור. הפעם ישבתי על ספסל עץ לצד שלט הנצחה: "במקום זה בתאריך 4.9.97 נספו חמש נפשות ע"י מחבלים, וכל אחת מהן ציפור גן עדן"
אוי, ירושלים, ירושלים של אוויר הרים צלול, של כאב ושכול.

בוקר יום שישי, המדרחוב לא עמוס,תקיעת שופר קצרה, רחש שיחות אנשים, עשן סיגריות. מתקרבת לקצה רחוב בן יהודה, מצטלב עם רחוב (המלך) קינג ג'ורג', עיוותי שמות שרק ירושלמים מכירים…
מצלמת חלון ראווה של חנויות נוחות/קומביני ישראלים, "סופר העיר" וכו'. שורות של משקאות אנרגיה XL, כאילו אנחנו לא מספיק היפרים, שצריך לתדלק אותנו בממריצים נוספים. ובתוך הקומביני הישראלי קרמבו מוקה. ממתק ישראלי של חורף. יש! החורף הגיע! קרמבו, קלמנטינות, תפוזים, סחלב (עדיין לא).

הולכת לכיוון גן הסוס, בתחילת הקייץ הקימו שם בית עשוי כולו חלונות, מיצג שמסקרן אותי לראות ולא רק בתמונות. מאוכזבת שהוא איננו, פורק. ניגשת למשאית שהיא גם מודיעין לתיירים לשאול למה וממתי ביניין המשביר המיתולוגי נפתח מחדש לחנויות אופנה ומתחם עבודה של WeWork. יושבת על קוביות אבן ליד השעון של "טליתא קומי" (נערה קומי) שריד של שער וחלון מבית יתומות עתיק יומין שפעם עמד סמוך לרחבה הגדולה של המשביר. נקודת מפגש שהרבה ירושלמים זוכרים, כאן קבענו להיפגש, "מול המשביר".
כל סיבוב שלי בעיר גולש לזכרונות מימים רחוקים, אבל נטול נוסטלגיה. לא, אני לא מהתרפקים על העבר, כמה טוב היה כאן פעם. היה מה שהיה, חלק ניכר ממה שהיה נשכח, חלק עדיין טמון בזיכרון ודרוש איזה גירוי חיצוני כדי שיתעורר.

רחוב המלך ג'ורג' הוא הרחוב, של המוסדות המכובדים, ביניין הכנסת הראשונה שעובר שיפוץ, "כאן ייפתח מוזיאון הכנסת", הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית, קרן קיימת, בית אבי חי, עם כרזות שמפרסמות "פסטיבל ספרות": זה היה סיפור של חורף, אתי החיים משחק הרבה, מסע דילוגים, נועדנו לגדולות אחרות. מלקטת כותרות שנשמעות מסקרנות, "ערב רב תחומי לחימום מזג האוויר הסגרירי".

בהמתנה לרמזור שיתחלף לירוק, מול שלט שמסמן ימינה ל"מוסדות הלאומיים" אני שואלת את עצמי למה אני נועדתי, לשם מה אני טורחת לעלות על הכתב אלפי מילים. מי קורא, מי מקשיב, מי יזמין אותי באחד הימים להשתתף בפסטיבל ספרות זה או אחר. אחרי שקראתי את הספר "הראיון האחרון" של אשכול נבו אני תוהה איך עדיין מזמינים אותו לכנסים והרצאות ועוד תולים תמונה שלו על כרזה ענקית. גם אם חלק מהטקסט בספר הוא המצאות ופרי דמיונו, דעתו על הקוראים והמשתתפים בערבי ספרות כ"כ לא מחמיאה, שלא בא לשלם עבור כרטיס כניסה על מנת להקשיב לו live. לי לפחות לא בא.
בשביל מי או בשביל מה אני כותבת. זו שאלה שבאה לעמת אותי מול המוטיבציה לפרסם/להתפרסם. לבחון מאיזה מקום היא נובעת. האם על מנת ללטף את האגו, שיגידו לי "את מאוד מוכשרת" או "הכתיבה שלך מרתקת" או "דרך הסיפורים שלך הרגשתי שותפה לטיול, כאילו אני נמצאת שם". או שהכתיבה נובעת מצורך פנימי שמבעבע בי לבטא/להתבטא. להשתמש במילים ובשפה כדי להשמיע מחשבות, רעיונות, דיעות. ולא כדי שיאהבו אותי, יזמינו אותי לפסטיבל, יראיינו אותי לתוכנית בוקר בטלוויזיה, או יקנו ספר שאוציא לאור.
האם את רוצה להוציא לאור ספר על מסע הדרכים שלך? האם את רוצה לערוך את יומן המסע האישי שכתבת לאורך הדרך לספר שיוצג על מדפים בצומת ספרים, "שלושה במאה"?
האם זה בוער בך שכמה שיותר עיניים יקראו את הריהורי לבך, או יתבוננו בערימת הגלויות שעמלת על יצירתן למעלה מחצי שנה?
לא יודעת. שנאמר, "אם יש ספק, אין ספק". כלומר, לא. לא בוער בי. מי שבוערת בו תשוקת הפרסום, האגו דואג להגדיל ולהעצים אותה, כך שלא ניתן יהיה להתעלם ממנה, עד שנעשה פעולות בעולם כדי להאכיל אותה.
בעיני להוציא לאור ספר, זה להאכיל את האגו.
להוביל שיטוט-הרהור, דומה למה שאני עושה כעת בירושלים וכפי שעשיתי במקומות אחרים בארץ ובעולם, זה לללמד אחרים כלי. עליתי על הרכבת הקלה בפסגת זאב, כשלא היה לי מושג שאגיע לפתחם של המוסדות הלאומיים ושם אפגוש את האגו לשיחה אינטימית על פרסום. זה משהו שנראה לי חשוב להעביר הלאה.

באחד הפוסטרים, הבת של רם כרמי, אדריכל מפורסם כתבה ספר על אביה. "אבא שלי,…" צריכה לחצות שוב את הכביש כדי לקרוא את הטקסט המדויק, או שלא. אבא שלה היה איש חשוב, מפורסם, מוכר, הטביע חותם.
יושבת כעת מול המשרד הראשי של "קרן קיימת לישראל" וחושבת, "אבא שלי,…" לא מפרטת כי לא רוצה לחשוף דברים אישיים, משפחתיים, כואבים.
כואבים מאוד.
צובטים את הלב בכזו אכזריות.

הו ירושלים, ירושלים של זהב ושל חרא, של שלושת אלפי שנות היסטוריה, כולל שמונים וקצת של אנשים שנולדו בה, נלחמו למענה, נתנו מכוחם וממרצם לבנות אותה ולעת זיקנה… לא משנה…

היעד הבא, היכל שלמה, אחת התערוכות המרתקות שזכיתי לראות לאחרונה. שילוב של סיפור עם איור/ציור. קרוב למאה עמודים מ"ספר" שפרשו בפני מסע מרתק. פנימה לתוכי. לשאלות החשובות שכל בר דעת שואל את עצמו.
"בוא נצא יחד למסע, נשתעשע יחד במרחב, בו תמונות ומילים משמשות בערבוביה, נטייל דרך סיפורי ילדותינו"

ואיזה מזל שהתשוקה לספר את הסיפור במילים וציורים בערה בלבו של האומן, שעמל על התערוכה הזו שלוש שנים. ואיזה מזל שהזדמנתי לגמרי במקרה לחלל התצוגה הזה, לראות, לקרוא, לצלם, להפנים מסרים.

צהרי שישי, השבת נכנסת מוקדם, אין טעם להמשיך עד ימק"א לעוד תערוכה במסגרת הביאנלה לאמנות. במקום חוזרת לכיוון רחוב בצלאל, שוק מחניודה. בדרך מלקטת חוברת שהיתה מונחת על ספסל "מדריך לניקוי גוף, נפש ורוח". דפים בגודל A4, אם לא לקריאה החוברת יכולה לשמש כדפי טיוטה ליומן אמנות.
אחת וחצי, זמן לחפש להזמין את עצמי למנת פלאפל. האוכל הכי ישראלי שיש. כמעט כמו בפושקר… ולקינוח כנאפה מתוקה, מה שסיפק את הצמא לאוכל של בית.


(4) 14.11.19, חמישי, תשע וחצי בבוקר

חלפו בדיוק שבועיים מאותו בוקר חמישי, כשיצאתי מוקדם מהחדר טוקיו, חציתי את הכביש הקטן להמתין לרכבת של 07:21 לנאריטה. בשעה כזו הייתי בתור האיטי לצ'ק-אין, חשבתי שאוכל לעלות עם התרמיל הירוק למטוס, רק שהפקידה היפנית הקפדנית ביקשה לשקול אותו, 11 ק"ג. למטוס מותר לעלות עם 8 ק"ג בלבד,כך שהייתי מוכרחה להוציא ממנו מספר חפצים ולשים בתיק הקטן. זו היתה טיסה ארוכה, צפופה, מתישה. טוב שחלפה וכעת, שבועיים אחרי, מאוקלמת לגמרי לשעון ישראל, חוזרת לסורי ונשארת ערה עד הרבה אחרי חצות.

ממעיטה לכתוב בעמוד הזה, שמטרתו לתעד את ההתאקלמות ואת התהליך שעוברת בפרק האחרון למסע והוא השיבה הביתה. פרק שלרוב מדלגים עליו, אחרי יום-יומיים של התאוששות מהטיסה, אחרי שפורקים את התיק, מכבסים את הבגדים, חוזרים מהר לשגרה.
אבל מה אני עושה כשאין לי שגרה לחזור אליה?

השבוע היו ימים שלא יצאתי מהבית. בחוץ מזג אוויר שרבי, רוחות של חמסין ובדרום הארץ רוחות של מלחמה, טילים שמשוגרים עד לאיזור גוש דן, אזעקות, פיצוצים. תודה לאל שהטווח לא מגיע עד לאיזור השרון, כאן שקט. שקט מדי. ובשקט הזה אני יושבת בביתי, סופגת "זמן בית" במקום סגור, נוח.
השעות הארוכות שישבתי אל מול צג המחשב הולידו סדרת פוסטים שיתפרסמו לאט-לאט בבלוג. לוקחת את הטקסטים שכתבתי בזמנו בהודו ושלחתי לרשימת התפוצה בוואטסאפ, קטע מפה וקטע משם, גוזרת, מדביקה, עורכת, מוחקת, מוסיפה, לשה לפוסט עם נושא ומשבצת בתמונות שצילמתי.
השבוע פרסמתי פוסט אחד שמתבונן מתוך בגרות וניסיון חיים בשינויים שעברו על הודו מאותו טיול מיתולוגי באמצע שנות התשעים. הפוסט שמתוזמן לפרסום הערב ימנה את סוגי הישראלים השונים שפגשתי על שביל החומוס בצפון הודו.
אתמול נשארתי ערה עד אחרי אחת לערוך טקסטים של שלושה פרקי יומן מסע מראג'סטאן. זו טיוטה ראשונה או שנייה ויש להמשיך לערוך ולשלב תמונות.
שמחה מאוד בשוונג היצירתי שנמצאת בתוכו, שהשיבה הביתה לא פגעה בו, לא חסמה את שטף המילים שאיפיין אותי כ"כ כשהייתי בדרכים.

חבל מאוד שהבלוג אינו מניב הכנסה ולו מועטה, משהו קטן שלפחות יממן את התשלום השנתי שמשלמת לוורדפרס, או את השכר שרוצה לשלם למעצב גרפי שיעזור לי לשכלל ולשפר את התבנית העיצובית. אני שמחה בבלוג שלי, בביצועים הצנועים שלו, בחשיפה שלו, שגם אם היא לא היסטרית, עדיין מגיעה למספר לא מבוטל של קוראים שקוראים את התכנים שלי, חלקם גם מגיבים ונוצר סוג של דיאלוג שמאוד חשוב לי.

אתמול פגשתי את הילה, מי שראיינתי אז בסדרת הפוסטים "נשים מטיילות לבד". כמה שאני אוהבת את המפגשים הללו, המעבר מהעולם הוירטואלי לעולם הממשי. נסענו ל-meetup של קהילת הנוודים הדיגיטלים בישראל.
"את נמצאת עכשיו בנקודה הגרועה ביותר של חייך המקצועיים", כלומר מכאן ואילך זה רק יכול להשתפר. אומר לי דין, הבחור שמנהל את קבוצת הנוודים הדיגיטלים בפייסבוק, כשניגש אלי להציג את עצמו. מה הקשר שלי לקבוצה? יש מי שבעבר היה נווד דיגיטלי עד שהתקרקע, יש מי שבהווה חי כנווד דיגיטלי ויש מי שחולם להיות כזה. אני מהחולמים, מהמפנטזים לצאת יום אחד לדרכים עם לפ-טופ, לעבוד במידה הנכונה לי כשאני בוחרת בלוקיישנים שמתאימים לי.
כמו כל דבר בחיים, מה שנראה נוצץ מבחוץ, מבפנים יכול להיות מחוספס ודוקר. קשה ולא נוח.
כמו שאני לא אוהבת שאומרים לי, "וואוו, כמה הרבה את מטיילת, כמה שאני מקנא/ה בך", ככה לא אגש לנווד דיגיטלי ואומר לו, "וואוו, כמה שאני מקנאה בך, איזה כייף לך שמצאת את הנוסחה לנדוד ממקום למקום ובמקביל גם לעבוד".
כמי שחוותה לא מעט מעברים בחייה, אני יודעת היטב במה כרוך בכל מעבר, מה זה אומר נסיעות ארוכות, מה זה אומר לישון כל כמה לילות במיטה אחרת, להתרגל לחדרים אחרים, אקלים אחר, אוכל אחר. דין מספר על 46 טיסות בשנה כדי לדלג ממקום למקום, לצבור עוד ועוד מדינות לאוסף – על פניו נשמע חלום, אבל בפועל יש לזה פוטנציאל של ס-י-ו-ט. 46 טיסות???

בזמן שמוקדש ל-"מינגלינג" ולהיכרויות, אני יושבת על כיסא בצד ומתבוננת באנשים. אלמלא הנוודות לא היתה עיניין בחייהם, לא היו כאן. לרובם עסק שמנהלים מרחוק, מה שמאפשר להם לבחור את מקום המגורים שלהם, בארץ או בחו"ל.
האם אני מקנאה בהם?
למה אני מקנאה בהם?
מה הייתי רוצה לקחת מהם או ללמוד מהם?
הם שמחים להיפגש, מצטלמים סלפי, אנשים שביום יום חווים בדידות גדולה, כי ככה זה חיי נוודות. נודדים לבד, עם תרמיל או טרולי ולפ-טופ.
כמו כל דבר בחיים גם לאורח חיים כזה יש יתרונות ויש חסרונות. קוראת בקבוצה לא מעט פוסטים שמשתפים בתחושה חזקה של בדידות גדולה. זה תוצר הלוואי של התלישות שנגזרת מחוסר קביעות. זה מה שאני רוצה? זה יכול להתאים לי?

נקודה למחשבה: השפעת החופש. מגיל צעיר מאוד משבצים אותנו במסגרות. החל מגן טרום חובה, דרך 12 שנות לימוד,שירות צבאי, הטיול שאחרי הצבא, תואר אוניברסיטאי, חתונה, עבודה משמונה עד חמש. יש תקופות בהן נמצאים "בין מסגרות", כמו בטיול אחרי הצבא או בחיפוש עבודה, אבל רוב חיינו אנו במסגרת.
מה קורה כשיום אחד מוצאים את עצמנו ב-"אין-מסגרת"? האם אנו נבהלים ומייד מחפשים מסגרת אחרת, חדשה להשתלב בה, או שנשאבים לוואקום שמושך אותנו לעומקי הדיכאון, או ש… חוגגים את ה-"אין-מסגרת"?


(3) 8.11.19, שישי, שמונה בבוקר

חלף שבוע מאז הנחיתה בארץ. ההתאקלמות חזרה לוקחת זמן, זה לא קורה תוך יום, במיוחד כשההיעדרות היתה ארוכה.
"לוקח זמן להתאקלם" כותבת לי חברה שמתעניינת איך אני מתאקלמת. בינתיים מה שחשוב זה שהגוף התכוונן מחדש לשעות היום-לילה של ישראל, העינים כבר לא נעצמות מרוב עייפות בשש בערב.
כן, העיקר שאני בבית, ישנה במיטה שלי, סופסוף אוכלת את האוכל שאוהבת, פוגשת חברות שאוהבת.

חזרתי הביתה לסיטואציה שאינה מוכרת לי של היעדר מסגרת. להבדיל מהנסיעות בשנים האחרונות בהן מייד אחרי השיבה הביתה נאלצתי לחזור לעבודה, היום מצבי אחר. אין מקום עבודה לחזור אליו, ומאידך יש שפע של זמן פנוי. היומן כרגע ריק מפגישות וממחוייבויות וברור לי שבהמשך אצוק לתוכו תכנים. זו האחריות האישית שלי למלא את סדר היום שלי בתוכן מעניין, ממלא, מספק ומצמיח. אני גם מבינה שזו סיטואציה חד פעמית, שהריק שאני חווה כעת לא ישאר ככה לנצח ובקרוב יתמלא ולאט-לאט אגלוש לתוך מסגרת של שגרה. שגרה חדשה שאצור יש מאין.

"כותבת את עצמי לדעת" (רינה בן עמי)
אם זה מה שעשיתי במהלך המסע, כעת מרשה לעצמי לנוח מעט מהמילים. לא מוכרחה לכתוב/לתעד/לרשום כל מחשבה שחולפת. בגלל זה הרשומות בדף הזה לא יהיו על בסיס יומי. מדי פעם, כשיתחשק לומר משהו, אכנס ואכתוב. כבר לא דרך הפתקאות הסלולריות, אלא ישירות בוורדפרס, במחשב הגדול. יחי ההבדל הקטן ו.. הנוח. יש יתרונות לשוב לאיזור הנוחות, להתרווח בו, אבל לא לשקוע לעצלות.
הדרך הטובה ביותר לשחרר תקיעות היא לפעול. אחרי התנועה הגדולה בה הייתי נתונה לאחרונה, אני מעוניינת להמשיך בה, אם כי בעוצמה נמוכה יותר. ובהקשר של תנועת הכתיבה, כעת זה הזמן לכתוב עבור הבלוג, פחות רשומות של "יומן אישי/ציבורי" אלא פוסטים משובצים בתמונות ולפרסם ברבים. הפוסט הראשון בסדרת "הודו-יפן" עלה לאוויר לפני יומיים ובעקבותיו יגיעו פוסטים נוספים.

הכי אני לא אוהבת כשאומרים לי "כל הכבוד לך על המסע", כאילו יצאתי למסע כדי לזכות בהערכה או מדלייה כלשהי. המסע היה מסע אישי, שלי, קודם כל עבורי. להגשים חלום ישן. כתבתי ושיתפתי במהלך המסע, אולי יותר מדי. הכתיבה היתה ללא ספק החברה הטובה ביותר שלי שם, כשהייתי רחוקה מאוד. זו שאלה שאני שואלת כעת, כשפוגשת אנשים שמספרים לי איך עקבו אחרי. האם הגזמתי, האם נכנסתי ליותר מדי דקויות, האם חשפתי יותר מדי פרטים אישיים?

בכמה לחיצות על מקש ה-Delete אני יכולה למחוק את הדפים הארוכים שמכילים את הירהורי לבי מהבלוג. לגבי הטקסטים שנשלחו לרשימת התפוצה בוואטסאפ, המלצתי כמה וכמה פעמים למחוק ולנקות את הצ'אט. יתכן שיש אנשים שאפילו חסמו אותי, כי התמונות ששלחתי תפסו מקום רב מדי במכשיר.
שאלת השאלות היא מה לעשות כעת עם החומרים הללו. האם הם מספיק טובים ומעניינים כדי להוציא אותם לאור בספר? או אולי לגנוז?
מכירה כמה נשים ששבו מטיול ארוך וארזו את שלל חוויותיהן לספר, ספר שירה או ספר איורים. האם גם אני רוצה ספר? "מסע הדרכים של אילנה להודו-יפן"?

ובינתיים פוזלת שוב לסקייסקאנר ולבוקינג, מריצה חיפושים לטיסה ומלון ליעד קרוב, ארבעה עד חמישה לילות. גיחת התאווררות קצרה. כרגע רק משתעשעת ברעיון, עדיין לא לחצתי על כפתור "הזמן". לנסוע? לא לנסוע?
אני אוהבת שאלות פתוחות. הן מאפשרות כיווני מחשבה, נגיד אסע בעוד שבועיים, מה יקרה לי… היכן אמצא את עצמי… האילנה שבי שהתמכרה לתנועה, שהתרגלה להחליף נופים ואווירה על בסיס כמעט יומי מבקשת … כן… תזמיני, תיסעי, ולבד.


(2) 4.11.19, שלישי, שמונה בבוקר

הבוקר התעוררתי כשאור יום בחלון, בהשוואה לבקרים קודמים שפקחתי עיניים כשעוד היה חשוך בחוץ. הגוף לאט-לאט ישכח את שעון יפן ויתאים את עצמו לשעון ישראל, לסתיו הישראלי, פעם חם ופעם קר. ובעיקר הראש יסתגל למצב חדש בו לוח השנה שלי ריק. כן, ריק. ריק-ריק. זה היכה בי אתמול ועל מנת לעודד את עצמי אמרתי, תראי, קלנדר ריק, נקי מפגישות, ישיבות משמימות, עוד פגישות, מחוייבויות, ריצות – זו משאת נפשם של אנשים עסוקים. משהו שרבים יקנאו בך, ירצו להתחלף איתך. לכן, תהני מהמצב כל עוד הוא נמשך.

אתמול היה יום בו לא יצאתי מהבית, צעדים ספורים בין החדרים בבית. כפות הרגליים כואבות, מטופלות, מתחילות להחלים. הגוף פולט עייפות גדולה ושולח אותי למיטה בארבע אחה"צ. לא מתנגדת. עכשיו זהו זמן מנוחה.
קשה לי עם המושג "מנוחה", קשה לי עם הפער בין האינטנסיביות הגדולה של הימים האחרונים בטוקיו, כמו נסיעה על 150 קמ"ש, לבין הילוך החנייה בו נמצאת כעת. לא זזה לשום מקום. למעט סידורים דחופים, קופ"ח, בית מרחקת, סופר, טכנאי מחשבים – אני עכשיו בבית, נחה. מבלה שעות ארוכות מול צג המחשב הגדול, מעבירה תמונות מזיכרון המצלמה לזיכרון של המחשב. בינתיים רק מעתיקה, ממיינת, מקטלגת בתיקיות. עדיין לא מדפדפת ומוחקת את התמונות הפחות טובות. הסינון הראשוני הזה היה צריך להתבצע online כשצילמתי, אבל לא תמיד היה זמן או סבלנות. ובינתיים התמונות נערמו לכדי אלפים. שלא לדבר על כמות המילים שהקלדתי ב-103 ימי טיול.
אפליקציית וורדפרס במחשב הגדול סוכמת את המילים בכל אחד מהעמודים בו כתבתי את יומן המסע המתגלגל.
במספרים:

  • תיקיית "הודו" מונה סך של 8700 קבצי תמונות וסרטונים שצולמו בקנון ובסלולרי, ותיקיית "יפן" – 11,236 קבצים
  • הדף על צפון הודו מונה 27,150 מילים, הדף על ראג'סטן – 23,133 מילים
  • הקובץ בו שמרתי את הטקסטים שנשלחו לרשימת התפוצה בוואטסאפ מונה 28,478 מילים
  • הדף על יפן מונה 34,470 מילים, הדף על טוקיו – 15,404 מילים

סה"כ: 19,936 תמונות ו- 123,290 מילים

האם אחרי הגודש הבלתי נתפס הזה יש צורך בעוד? עוד מילים לתאר את הוואקום בו נמצאת כרגע?
מישהו בכלל קורא את כל המלל הזה? נעצר להתבונן בכמות הבלתי נתפסת של התמונות?
זה בכלל מעניין אחרים שלא היו שם ולא חוו את מה שאני חוויתי?

פז כותבת בתגובה לפוסט שהעלתי בפייסבוק "קשה…קשה לחזור". כמה שהיא צודקת. ברשומה הקודמת התחייבתי לרשומה יומית עד סוף החודש, חודש ההתאקלמות. אתמול לא כתבתי כאן. לא היה מה. בהשוואה לאינטנסיביות ולעיניין הרב שרציתי לשתף כשהייתי שם, כאן היה יום שקט, נטול עיניין. ועם הרבה עייפות.
הבוקר, אחרי כמות נאה של שעות שינה מרגישה קצת אחרת. חושבת שיש עיניין במה שקורה למטייל ששב הביתה מטיול עמוס וגדוש. ששווה לבדוק מה קורה כשאני פוגשת ב"ריק", וב"מנוחה".


(1) 2.11.19, שבת לפנות בוקר, בבית – הרשומה הראשונה "אחרי הנסיעה"

שמו של הבלוג שלי הוא: "יצאתי מביתי למסעותי", ומגיע הרגע שהמסע מסתיים ואני "שבה לביתי ממסעותי".
גם השיבה הביתה היא חלק משמעותי מהמסע, כי אני כבר לא אותה אילנה. הדרכים בהן עברתי ב-103 הימים האחרונים הטביעו בי חותם.

כששבתי אתמול הביתה, פוגשת פנים מוכרות ואהובות, אני מתעניינת, מה שלומכם, מה חדש. ועונים לי, תשמעי, מאז, שנסעת, הכל כאן אותו הדבר. הקייץ נגמר, נפתחה שנת הלימודים, הילדים חזרו למסגרות, היו החגים, נגמרו החגים, היו בחירות (לא הבנתי, יש ממשלה חדשה או לא). כן, לא הרבה השתנה. עדיין לא סיימו את השיפוצים על כביש 4, מה נראה לך, שכאן יפן? שכאן מתקתקים פרויקטים הנדסיים ביעילות ומהירות? בטח ייקח עוד שנה, כי צריך לחפור להניח צינור חשמל, אח"כ לחפור שוב להניח צינור מים.

בינתיים החיים ממשיכים.
כאן, שם.
חזרתי משם. מהדרכים של הודו ויפן. עשרה שבועות בהודו, חמישה שבועות ביפן.

בשינה הטרופה במטוס ואח"כ כשנזרקת על המיטה בבית פוקדים אותי חלומות מיפן. בחלומי אני עדיין בטוקיו, לא מצליחה לגשר על הפער בין היכן שאני בחלום לבין אותו מסלול מצוייר שעקבתי אחריו במטוס, מטוקיו, חוצה את יפן לכיוון צפון, מעל סין ורוסיה עד למזרח אירופה, ומסתיים בוורשה, פולין.
אין מה להרחיב על הטיסה. היתה מזעזעת. צפופה, דחוסה במושב קטן עם מינימום מרחב תנועה. בטיסה הארוכה העסקתי את עצמי בכתיבה של פוסט שסקר את מקומות הלינה ביפן. פוסט שרציתי לכתוב עוד בימים שהייתי בטוקיו והייתי עסוקה/עמוסה מדי. וטוב שיכולתי להתרכז גם כשהמטוס היטלטל מעט בכיסי אוויר, כשמדי פעם נשמעו הודעות מקפטן המטוס.

וכעת, בתום 103 לילות בהם לנתי בחדרים זרים, מיטות זרות, לשוב לחדר שלי, למיטה שלי. לנוחות של הבית. לקפה של הבוקר, או לפנות בוקר, כי הגוף עדיין זוכר את שעון יפן. 7 שעות קדימה.
ייקח זמן להתקרקע, לנחות במלוא מובן המילה ליומיום של חיי, שכרגע עדיין לא ידוע.
זה כל היופי שבלא לדעת. להתכוון, אלא לא לתכנן לפרטי פרטים. להשאיר מקום להפתעות קטנות.

לפעמים פחות צפויות ופחות נעימות.
כמו למשל, המחשב האישי שלי. מחברת חוטים, מדליקה ו… אין תמונה במסך. כנראה כרטיס המסך הלך, צריך לתקן. מה שמונע ממני לחבר את המצלמה למחשב ולהעלות את אלפי התמונות שצולמו בטיול אל ההארד דיסק. הן צרובות ומאוחסנות במדור מרוחק יותר בארד דיסק של הזיכרון שלי. תוהה איך זה ירגיש לשוב ולדפדף באלפי התמונות ממקומות רחוקים…

התרגלתי בחודשי המסע לידידי הסלולרי, ואם אין מחשב, עדיין יש מקלדת סלולרית ואינטרנט מחבילת הגלישה החודשית שלי.
הכל טוב. יכולה להמשיך במסורת הכתיבה היומית שלי.
ממשיכה באתגר הכתיבה היומית והעלאת רשומה לבלוג לדף "אחרי הנסיעה", לחודש הקרוב. עד סוף נובמבר.
מי שעקב אחרי קורותי בהודו ויפן מוזמן להמשיך לקרוא איך זה מרגיש לשוב הביתה אחרי ימים רבים כ"כ בדרכים.

בהמתנה לטיסה בטוקיו פוגשת פנים מוכרות של מורה דרך איתו טיילתי בסיני. איזו הפתעה משמחת. מחליפים חוויות על יפן, מעלים זיכרונות מסיני. לחלל שדה התעופה נאריטה נזרקים שמות כמו הצ'באח, ההר האימתני ההוא שטיפסתי עליו, גם הת'בת שרצינו לטפס עליו ולא יצא בגלל מזג האוויר וטיפסו עליו בטיול אחר וגם שמו של אבו-שומר שראינו אז מרחוק. ניחוחות של מדבר מגיעים אל אפי ואני תוהה מתי אשוב אל הנגב, אל הרי אילת, אל הרי סיני, אולי גם חופי סיני.
בקרוב, מבטיחה לעצמי.
בינתיים אני כאן. בבית. וזו הרגשה טובה.


כמו כל דבר בחיים, גם נסיעה, ארוכה ככל שתהיה מגיעה לסיום. דף זה מוקדש לרשמים אחרי ששבתי הביתה מהדרכים.
עד כמה הנסיעה השפיעה עלי? רוממה את רוחי? העניקה לי כוחות ואנרגיה לעשייה?
אלו שאלות פתוחות, ממתינות בסבלנות למענה שיגיע בבוא העת.