הודו – צפון הודו

על המשך קורותי בראג'סטאן עד הנסיעה ליפן אפשר לקרוא כאן: הודו – ראג'סטאן


(40) 29.8.19, חמישי, עשר בבוקר, שדה התעופה של מחוז קנגרה

כדי להגיע לשדה נדרשת נסיעה של קצת פחות משעה, דרך היורדת מההרים של דרמקוט, מקלאוד, דהרמסאלה והחוצה, עד לאיזור המישורי. מביטה מבעד לחלון המונית, מנסה להיזכר בנופים שראיתי לראשונה לפני חודש ושבוע, אחרי שנחתתי בשדה הקטן וטיפסתי במונית מהמישור לכפר דרמקוט. הצמחייה הירוקה, הריחות, הכבישים, הביניינים, השווקים.
לו הייתי לוחשת לעצמי באוזן שלקראת סוף אוגוסט אעשה את אותה הדרך, בכיוון ההפוך, מדהרמסלה דרומה, בטיסה לראג'סטאן, לא הייתי מאמינה. ולמה לא. הרי לא היה לי מסלול מתוכנן מראש. באותו היום אחרי הנחיתה בדלהי וטיסת הפנים צפונה, הייתי כ"כ עייפה, מותשת מהתרגשות וממחסור בשעות שינה. חיכיתי לפגוש את השותפה לטיול ואז להתחיל בטיול.

היום, כשהמטוס ימריא, עוזבת את צפון הודו, חלק א' בטיול להודו. וכשהמטוס ינחת בג'אייפור יתחיל חלק ב' בטיול להודו. אין לי עיניין לסכם כעת את השהות בצפון. אתמול בלילה, בשיחה עם השכנים לקומה, זוג צעיר שרק נחת בהודו ודרמקוט הינו היעד הראשון, נזרקו לחלל האוויר שמות רבים של מקומות מומלצים. הם התלבטו בקול רם לאן להמשיך. מנאלי? עדיף לוותר. פארווטי? כן, בהחלט. קאסול? אפשר לחלוף דרכה או להישאר ימים ספורים. הכפרים? בוודאי ובוודאי. לכל אחד המלצה משלו באיזה כפר היתה לו חוויה טובה.

לו הייתי מתניידת רק באופן יבשתי ולא מרשה לעצמי לפתוח את הארנק ולפרגן לי טיסת פנים נוספת (58$ או 205 ש"ח + 900 רופי מונית לשדה ו- רופי מונית מהשדה), ייתכן שהייתי נוסעת לרישיקש ומשם אולי לקאסר דבי, מקום שזכור לי לטובה מהטיול הראשון הגדול ב-94 והפך ליעד מועדף על ישראלים. אבל רציתי ראג'יסטאן.
מאז הטיול הראשון לא חזרתי לאיזור הססגוני והמרתק הזה. כעת, כשאני ב"טיול אחרי ההייטק", לקראת סוף עונת המונסונים, זה הזמן לבקר שם, לחוות את המקום ולצלם אותו בשתי המצלמות שלרשותי.

ספירת מלאי: 2743 תמונות בסלולרי, 1950 תמונות בקנון
הסלולרי ללא ספק לוקח מקום ראשון בכמות ונוחות הצילום. אולי אנצל את ההמתנה בשדה עד לשעת הצ'ק אין למיון התמונות, אחד העיסוקים החביבים עלי.

בבידוק הביטחוני החרימו לי את המספרים וקוצץ הציפורניים. אצטרך לקנות חדשים.
עוד כמה דקות עלייה למטוס. טיסה קצרה. באחת וחמישה אמורה לנחות בג'אייפור. משם תתחיל הרפתקה חדשה.


(39) 28.8.19, רביעי, דרמקוט

למרות המיטריה נרטבתי כהוגן בגשם השוטף. לא אמרו שהמונסון לקראת סיום? אז אמרו. קצת אחרי ארבע אחה"צ נפתחו ארובות השמיים וירד מבול. עד שמצאתי מסתור מס. אחד בדוכן צ'אי וכשהיה נדמה שהגשם נרגע נכנסתי למסתור מס. 2 בבית קפה עם מרפסת צופה לנוף. ואז היא הופיעה, הקשת בענן. שלמה וכפולה. יפהפייה.
קליק. תמונה ועוד אחת של הקשת היפהפייה.

יש גם ישראלים אחרים, חובבי שירה, שיושבים לעת ערב במרפסת ומנגנים שירים עבריים יפים, שקטים, כמו השיר הזה לדוגמא, "מרחבים שלי ודרך", שמעלה געגוע עמוק מאוד לדרכים, למסעות.

"ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת."

נתן אלתרמן

וגם השיר הזה, שמאוד אוהבת, שיר עם ניחוח ילדות ותשוקה שנולדה אז, ללכת בדרכים, לצאת אל העולם העגול, הפתוח, המסקרן, המפתיע כל פעם מחדש.

"הָעוֹלָם עָגֹל וּפָתוּחַ
עֲנָנִים בַּסָּךְ הוֹלְכִים
עִמָּהֶם בְּצַעַד בָּטוּחַ
טוֹב לָלֶכֶת בַּדְּרָכִים.

עֲנָנִים שָׁטִים בָּרָקִיעַ
וְרָחָב כָּאוֹר שְׁבִילָם.
אִם נֵלֵךְ וַדַּאי שֶׁנַּגִּיעַ
עַד סוֹפוֹ שֶׁל הָעוֹלָם.

בִּנְתִיבֵי הָרִים נַעְפִּילָה,
נַעֲבֹר שְׁבִילֵי עָפָר,
כָּל דְּרָכֵינוּ בֶּטַח יוֹבִילוּ
לְעוֹלָם אֶל זֶה הַכְּפָר."

נתן יונתן, 1951

"טיול ראשון לבד זה כמו נסיעה ברכבת הרים לרגשות. פעם בדידות, פעם געגוע, פעם התרגשות ופעם אדישות. תנסי לתת לעצמך זמן לחקור את כל הרגשות."

תגובה לפוסט בקבוצת פייסבוק של נשים מטיילות לבד. וכמה שזה מדויק, טיול לבד מזמן מנעד רגשות, החל מהתרוממות רוח עד לעצבות ודיכדוך. ויש לתת לכל רגש את הזמן והמקום ולא להאיץ בשמחה שתגיע, כי היי, אני עכשיו בטיול. יש גם רגעים של עייפות, של חוסר חשק, של עצבות. וכמו כל דבר בחיים, גם הם חולפים.

כשפחתי הבוקר את דלת החדר ויצאתי למרפסת השמיים היו בתכלת משגע, בהירים, ללא עננים. שמש של בוקר האירה את הכפר. ככל שהבוקר התקדם לקראת צהריים הגיעו עננים שכיסו את שמי התכלת. כפי שלמדתי להכיר את מזג האוויר בתקופת המונסון, בצהריים יירד גשם.
מעבירה את שעות הבוקר שגולש לצהריים על המרפסת של הגסטהאוס אותה אני חולקת עם יתר האורחים בקומה. מנסה לייבש את הנעליים שהתרטבו בגשם השוטף אתמול. סיימתי לערוך את הפוסט לבלוג על שימוש תרבותי בלתי הולם בלוכדי חלומות ודגלי תפילה טיבטים, רק שסיגנל הווייפיי אינו חזק מספיק על מנת להעלות את הפוסט עם התמונות לאתר. יחכה להזדמנות אחרת, בה יהיה לי ווייפיי חזק יותר. בינתיים ממשיכה לכתוב offline.

"הרבה סמלים רוחניים איבדו את משמעותם המקורית לאורך ההיסטוריה האנושית. היטלר אימץ את הסוואסוואטיקה, צלב הקרס ההינדי שמסמל עומק רוחני ותפישת עולם שאין בה אפלייה והכחדה, והפך אותו לסמל שהרבה מדינות העולם אוסרות להשתמש בו… עישון גראס בתרבות ההינדית הוא אקט דתי הקשור לאל שיווה. גם שתיית באנג לאסי היא חלק מטקס דתי. ועישון מקטרת השלום במעגל בטראנס האינדיאני מזמן הפך לג'וינט… לוכדי החלומות והדגלים הטיבטים כל-כך צבעוניים ושובי עין וכלכך קל למכור אותם בחסות הפילוסופיה בגרוש שהעולם המערבי מייחס להם."
תגובה מחברה טובה על משלוח האושר היומי

התלבטות מה לעשות היום: ללכת לשיעור יוגה למתחילים ב-11:00, לרדת לכפר לשעה של לימוד כיצד להכין לוכד חלומות, לטפס במעלה הכפר, כיוון שעדיין לא ביקרתי בו, לטייל לכיוון טושיטה, לרדת למקלאוד לאכול מומו בדוכני הרחוב, להישאר על המרפסת הצמודה לחדר הכייפי שלי בגסטהאוס.
כל כך הרבה אפשרויות. כרגע בוחרת להישאר במקום ומניחה שבקרוב תחושת הרעב תניע אותי לקום, לנעול את החדר ולחפש מסעדה קרובה לאכול משהו לצהריים.
כרגע פשוט נהנית מהכאן ועכשיו שהודו מזמנת לי.

מבט חטוף בלוח הימים של המסע הנוכחי מראה כי נותרו לי בדיוק ארבעה שבועות לטיול בהודו. עד אז נכונות לי הרפתקאות שעדיין לא יודעת איזו צורה ילבשו. העתקתי כתובת של אחד הגסטהאוסים שחברה שלחה לי, זו תהיה הכתובת שאנווט אליה עם מונית מהשדה.

עשרה לשלוש, Ever Green Cafe
אחרי שנרגע הגשם יצאתי למסעדה, לאכול ארוחת צהריים. איטריות עם ירקות ולקינוח באגסו קייק עם כוס תה חם. ובהמשך, שעה ללימוד קשירת לוכדי חלומות, ובשש שיעור מדיטציה ב"Lotus".
ענן אפור וסמיך התיישב על הכפר והמטיר הרבה גשם. בקרוב הנוף ההררי, המיוער והמעונן ישתנה בנוף שטוח, צחיח יותר. עד אז אני כאן. חצי יום של כתיבה ומנוחה, חצי יום שמקווה להקדיש לפעילויות כייפיות שמתנ"ס דהרמסאלה מציע למבקריו. משקיפה על החלל בו נערך כעת שיעור יוגה. נראה כמו ריקוד, תנועות גמישות של גוף שנע בקלילות. תנועה חופשית. תוהה לו הייתי לוקחת חלק בשיעור הזה, אילו תנועות הגוף שלי היה מבצע, בלי לחשוב, אם אני רוקדת יפה או לא.
התיישבה מולי חבורה המונה ארבעה תיירים סיקים שנעצו בי מבט בוחן ואח"כ כל אחד שקע בטלפון שלו. כמוני, שעסוקה בטלפון שלי מהבוקר, בכתיבה, פרסום פוסטים, תגובות לחברים וכו'. רק שאני מקפידה על שקט ואלו, כמו העארס הישראלי המצוי, מנגנים בווליום סרטונים מהרשת. כאילו, אוזניות, דא?

גשם, אווירה חורפית, אווירה תיירותיות עם נטייה ישראלית מובהקת. זוהי לא הודו "האמיתית", זוהי הודו של "שביל החומוס" הלעוס עם נוכחות ישראלית גדולה מאוד, בעיקר צעירים בגילאי עשרים פלוס. אם בהתחלה חשבתי שהילדים הללו חמודים, אחרי כמה שבועות בנוכחותם הרועשת, חסרת ההתחשבות, שיניתי דעתי. יש ביניהם אנשים גועליים שמתנהגים בגסות ובוולגריות, שאין לי שום מכנה משותף איתם, ולעניות דעתי הם אלה שמוציאים שם רע לישראלים. וחבל. פגשתי גם אנשים בוגרים יותר, בני שלושים, ארבעים, שאיתם התפתחו שיחות עומק מעניינות. כך שיש ויש. נמנעת מהכללות ובגדול הייתי שמחה לסטות מעט מ"שביל החומוס", להגיע למקומות פחות מתויירים ע"י בני עמי. אולי ראג'יסטאן תפתיע לטובה במיעוט ישראלים שעדיין רובצים ב" ישיבות" ומסיבות בצפון הודו.

משעות הצהריים יורד גשם לסירוגין. חמש אחה"צ ושוב נפתחו ארובות השמיים. בשש שיעור מדיטציה, שיעור שרוצה להשתתף, רק שנמצאת בצידו השני של הכפר, בטושיטה. יושבת על ספסל תחת סככה, מוגנת מהגשם. צילמתי קודם כמה פריימים אמנותיים של העצים ביער. הערפל יוצר אפקט של מסתורין, של הפשטה. רואים צבעים וצורות, פחות ברור שמדובר ביער.

ההתלבטות בין ללכת לדרכי ולהירטב, לבין להישאר לשבת מוגנת מרטיבות כד שהגשם ייפסק או ייחלש. בוחרת באפשרות השנייה. אמתין חצי שעה ואז אשים פעמי חזרה לכפר, לכיוון מתחם המדיטציה. למה הגשם לא יכול היה לחכות למחר, אחרי שאעזוב את המקום. למה דווקא היום.
כי ככה.

"כשאת מתגעגעת, לְמָה את מתגעגעת?
האם את מתגעגעת לזמן ההוא? לאיש ההוא? או שאת מתגעגעת לעצמך, כמו שהיית אז, כמו שהרגשת אז?
כשאת מתגעגעת, האם את רוצה שהאיש יחזור, שהזמן שהיה יחזור, או שאת רוצה שאת תחזרי? תחזרי למקום ההוא בתוכך, למקום שיש בו שמחה, שיש בו התלהבות, שיש בו הנאה. למקום בו את מרגישה אהובה, מוערכת, עטופה."

מתוך פוסט של סיגל גריבי על" געגוע"

שאלה ששואלת את עצמי, לְמָה בהודו התגעגעתי. שנים שליווה אותי געגוע למקומות בהם טיילתי פעם, געגוע למי שהייתי אז, צעירה, נועזת, אמיצה, הרפתקנית, מעט תמימה, בטיול של שנה, געגוע לטיול ללא כרטיס חזור, כשבכל נקודת זמן יכולתי לבחור אם לחזור או להמשיך ובחרתי להמשיך, געגוע לתחושת החופש הבלתי מוגבל שליווה אותי אז.
הגעגוע הזה הוא אחיזת עיניים. אשליה. ב-25 השנים שחלפו מאז ביקרתי בהודו לראשונה ועד הביקור הנוכחי, אני השתניתי, הודו השתנתה. המעט שנותר בזיכרון מאז נראה היום אחרת. הכפרים גדלו, התרחבו, שינו ציביון, הפכו לתיירותיים, הודו עצמה נהייתה מערבית יותר, מרצה את התייר המערבי בנוחות אליה הוא מורגל מהבית, תמורת תשלום הגון. הודו התייקרה מאוד. אם פעם כוס צ'אי עלתה רופיות בודדות היום צ' אי יכול לעלות בין 10 ל-70 רופי, תלוי היכן מזמינים.
אם בעבר רק התרמילאים הקשוחים, אוהבי הודו, היו מגיעים לחקור את נפלאות תת היבשת, היום אפשר למצוא בהודו את כל חתכי הגילאים. מצעירים בני עשרים פלוס בטיול אחרי צבא, טיולי משפחות, אימא ובת, אח ואחות, שתי אחיות – כל הפורמטים הולכים. וגם אלו שמטיילים לבד, שיודעים להעריך את האיכויות שבטיול סולו. יש את המטיילים לפרק זמן קצוב, חופשה של שבועיים עד חודשיים ויש את אלו הנודדים בדרכים חודשים רבים. שמגיעים עם ויזה בדרכון לשנה.
נדמה לי מה ש"תפס" פעם את המטיילים בהודו, "תופס" גם היום. הודו היא מקום כ"כ רב גוני כך שכל מטייל יכול למצוא את מה שמוצא חן בעיניו, טבע, טרקים, נופים, תרבות, מסיבות. לכל מטייל המסלול המועדף עליו, בין אם על "שביל החומוס", או "אנטי חומוס".
אם חשבתי שאמהר לסטות מ"שביל החומוס", יצא ככה שלאורך כל השהות שלי בצפון הודו נעתי עליו. דרמקוט, מנאלי, קאסול. כל אלו יעדים ישראליים מובהקים עם נוכחות ישראלית מאסיבית ולאו דווקא נעימה. מקווה מאוד שבארבעת השבועות האחרונים בהודו אמצא את האיזון בין לטייל על שביל החומוס לבין להתרחק ממנו למקומות פחות מתויירים.

"בזמן האחרון אני חושבת הרבה על ה'לבד'. חושבת איך לך ב'לבד' הזה בין כל הישראלים ובכלל. […. ] את כל הזמן כותבת ונמצאת בקשר עם הבית ובין ישראלים. האם זה מחדד את ה 'לבד'?"

שאלה ששלחה לי חברה. כעת כשנעה בדרכים ה'לבד' לא מפריע ומציק לי עד כדי כך. במובן מסויים אני רגילה שאין עם מי לחלוק את הרשמים ושאין עם מי להתייעץ. כשרוצה לדבר או לשאול, פשוט עושה זאת עם האנשים שבסביבה, תיירים ישראליים או מקומיים. הקטעים ששולחת לאנשים בבית על בסיס יומיומי משמשים אותי על מנת להשמיע מחשבות ולהראות תמונות שצילמתי. מעטים מגיבים, כשחלק מהתגובות הן מדבקה כלשהי, אייקון של לב, או "מקסים" שנחמד לקרוא אבל זו לא תגובה שמייצרת שיח. מעטות הן השיחות בהן מספרת דברים אישיים יותר.
הכתיבה ברשומות היומיות לבלוג, הרשומות הקוליות שמקליטה והדף היומי שכותבת ביומן המסע שלי, כל אלו עוזרים מאוד לעבד את מה שעובר עלי. וזו גם ההמלצה שלי למטייל/ת לבד. לכתוב. להקליט. דיבור פנימי בכתב ובעל פה שיכול להקל על תחושת ה'לבד'.

מחשבה שלא קשורה: לו ממשלת הודו היתה מקבלת החלטה לאומית שפינוי ומחזור אשפה הינה עבודה מועדפת, ובהתאם לכך מתגמלת יזמים שיפתחו חברות ניקיון, אולי הרחובות בהודו היו נראים קצת יותר נקיים.


(38) ,27.8.19, שלישי, דרמקוט

לצערי זה יכול לקרות גם למטיילת מנוסה כמותי, שמגיעה מותשת ומעוכה אחרי לילה כמעט נטול שינה באוטובוס, שכל מה שרוצה זה לחלוץ נעליים, לפשוט את הבגדים, להתקלח מקלחת חמה ולהניח ראש על כרית לכמה שעות. בגלל העייפות שיקול הדעת שלי לא עבד והסכמתי לקחת את החדר העלוב בו אני שוהה כעת. הוא שואל אם אני נשארת לילה, עניתי שאולי שלושה. נראה לך??? מייד אחרי שפקחתי עיניים משינה קצרה הבנתי שאני צריכה לחפש אלטרנטיבה שפויה ומאווררת יותר. אחרי חיפוש קצר מצאתי, שילמתי 500 רופי פיקדון, תשלום עבור הלילה הראשון כדי שישמור לי את החדר. מחר בבוקר אורזת ועוברת לקצה הכפר, בתקווה ששם יהיה מאוורר ושקט יותר.
בכל מקרה, בעוד שלושה לילות אני בג'אייפור. עיר שונה לחלוטין מאיזור הצפון.
השניות בין המקומות השונים בהם ביקרתי בהימאצ'אל היא לא כזו דרמטית. בסופו של דבר רוב הכפרים בעמק דומים זה לזה, מנאלי יכולה להזכיר את השוק הקטן בקאסול. רעש הטראנסים הוא אותו רעש שמוציא אותי מדעתי בכל מקום. מומנט ההפתעה כשמגיעים לעיר/כפר חדש אינו דומה למה שמקווה להרגיש בראג'יסטן. ייתכן שאופתע לטובה כשאנחת בג'אייפור. "עיר מטורפת", כותבת לי חברה. אספתי המלצה מקבוצת הפייסבוק, מה לראות, איך להתנייד, היכן ללון ולאכול. נראה עד כמה אלך בעקבות ההמלצה או שאמצא את הדרך שלי להגיע אל המקומות התיירותיים המעניינים.
עד אז אני כאן. לילה ראשון בגסטהאוס של בעל המכבסה ועוד שני לילות בגסטהאוס בקצה הכפר, עם מרפסת גדולה שמשקיפה לנוף. וכבר יש לי תוכנית ליומיים הקרובים, מה אעשה, אחרי שנת לילה טובה. צ'ק אאוט, צ'ק אין ואח"כ חזרה לקצה השני של דרמקוט, סיבוב בטושיטה, ביער הדגלים הטיבטים, לרדת למקלאוד דרך הקיצור ביער, לאכול מומו מדוכני הרחוב ולחזור לדרמקוט דרך באגסו. סיבוב.
לשם כך זקוקה לאנרגיה. צריכה לישון. האטמים מרככים את הרעש מבחוץ. אנסה לעצום עיניים ולשקוע לתוך שינה.

בוקר.
כמה ששינה היא דבר חשוב, משמעותי, נחוץ לתפקוד יעיל של הגוף והמיינד. מתעוררת הבוקר משינה טובה, על אף כתם הרטיבות בתקרה וחוסר האוורור, ממהרת לארוז ולצאת מהחדר. משלמת עבור לילה אחד וצועדת לכיוון הגסטהאוס, בקצה הכפר. You are traveling light, מעיר לי אג'ו, בעל המקום, כשרואה את התיק הירוק שלי. כן, ככה הכי טוב. 8 אולי 9 קילו. יש לי כל מה שזקוקה לו. לובשת אותם בגדים שמקפידה לכבס, אם כי הפיתוי לקנות חולצה ומכנסיים חדשים מאוד גדול, אבל מסיטה אותו הצידה בתואנה שאין מקום בתיק. דוחה את הקניות לימים האחרונים בפושקר, שם אפרד מהתיק הירוק לטובת חיקוי הודי בגודל 50 ליטר.

כשהתחברתי הבוקר לווייפיי הגיעו כמה הודעות, בדיוק המילים שהייתי זקוקה לקרוא, להרגיש. במיוחד אחרי יום כמו אתמול, כשהרגשתי את הבדידות בחריפות גדולה.
"בדידותם של המטיילים לבד". אפשר לכתוב על זה שיר או סיפור… מה חשבת, שאת הטיילת היחידה שמוגנת מפני תחושת הבדידות. היא מגיעה לביקורים מדי פעם, כשזה קורה לא למהר לגרש אותה. אפשר להזמין אותה לכוס תה, לדובב אותה, להקשיב לסיפור שיש לה לספר, להרגיע אותה, עד שתלך לדרכה.

יושבת כעת בצ'אי שופ בכניסה לכפר, היכן שירדתי מהמונית משדה התעופה, ביום הראשון שלי בהודו. 21.7. והיום, 27.8, מבררת מחירי נסיעה לשדה התעופה. סוניל, נהג הריקשה אומר לי 700 רופי לעומת 1000 רופי במונית. נראה. עד אז יומיים תמימים לרשותי, לכל התוכניות שלי. להסתובב-להסתובב-להסתובב.
בינתיים, לגימות איטיות מהמשקה החם. משום מה לא בא לי על חלב, לכן נמנעת מלהזמין את הצ'אי ההודי המפורסם. (בסוגריים, הקישקושים הללו מעניינים מישהו? כן? לא?)

מעלה תמונה ראשונה מהזיכרון, שלי, יורדת מהמונית, מעמיסה את התיק על הכתפיים, שואלת היכן שם המלון שגבי כתבה, מנסה לשווא לצלצל אליה, נוכחת שוב שהסים שברשותי לא עובד. טרייה בהודו, קצת אבודה, לקראת מפגש עם חברה איתה אטייל 12 יום. מתרגשת.
לעומת התמונה הנוכחית, שלי, יושבת בצ'אי שופ לשתות תה, שליש מסע מאחורי, שני שליש מצפים שאחווה אותם. עוד יומיים מחליפה איזור גיאוגרפי בהודו. מתרגשת.

ברחבה מול החנות מתקבצת קבוצת תיירים מיוזעים. לא ישראלים. ייתכן שטיפסו ממקלאוד, תיכף יפנו לכביש הקטן שמוביל לדרמקוט. בבת אחת נהייה רועש, המולה שמזרזת אותי ללגום לגימה אחרונה, לשלם 10 רופי עבור התה ולהמשיך בסיבוב.

המשך הסיבוב. ביער, ליד מקבץ דגלי התפילה הטיבטים.
מקום מיוחד. לא סתם קשרו כאן כ"כ הרבה דגלים בין גזעי העצים. מתעצלת לטפס מעלה, בעקבות שני הנזירים שחלפו על פני. ייתכן שבעומק היער ישנו מנזר או מבנה קדוש לטיבטים, לכן תלו כאן כ"כ הרבה דגלים: כחול, צהוב, ירוק, אדום ולבן. יש גם בצבע כתום ותכלת, על כולם מודפס טקסט מתוך הסוטרות הקדושות בכתב טיבטי, אותיות שאינן מובנות לי בשחור, לבן או אדום.
אני שיושבת על הסלע בין הדגלים, נעה בחוסר נוחות, מגרשת יתוש שמתיישב על היד, מנגבת זיעה. מביטה בדגלים שנעים ברוח, תנועה איטית, רכה, כמעט לא מורגשת. דגלים שחשופים לרוח, שמש, גשם. חלקם חדשים, חלקם ישנים מאוד, פרומים בקצה, חלקם נפלו על האדמה, ייתכן בגלל רוח עזה, הרוב עדיין קשורים בין הגזעים בגבהים שונים, כמו כביסה צבעונית.
הינה חלף קוף, היה בגבו אלי, ייתכן שלא הבחין בי. במורד השביל עומד איש עטוף שאל ירוק. יש מי שקר לו ויש כמוני שהגוף מתקשה להתאים את עצמו ללחות הגבוהה. מכיוון העיירה מקלאוד גאנג' נשמעים צפצופי מכוניות, ביער להבדיל נשמעים צירצורי חרקים בווליום גבוה. ואשפה שמונחת למרבה הצער על האדמה. צילמתי קודם שלט שמנסה בדרך מקורית לעורר את המודעות לניקיון, לשמירה על אוצרות הטבע, היער, הנהר. דרושה סבלנות רבה ובעיקר התמדה בחינוך עד שלאט-לאט יחול שינוי ביחס של ההודים לניקיון ולשימור הסביבה.

לשבת. ישיבה שקטה. לרוקן את הראש ממחשבות, טרדות, דאגות, מועקות, עצבויות. לא לייחס חשיבות או משמעות גדולה מדי לחוסר הנוחות הפיסית, לזיעה, לגירוד בגוף היכן שעקצו אותי היתושים.
אתגר. ויחד עם זה לא תזיק מעט רוחניות בחיים. נהפוך הוא.

אחת ורבע. Tushita Meditation Center
השלטים הפזורים כאן מבקשים Please keep quite. תודה רבה על ההקפדה על שקט. מקום בו אפשר להתנקות מהרעשים, חיצוניים ופנימיים כאחד.
אם כבר ביקור שני שלי בדרמקוט, אז להגיע הנה, גם אם לזמן קצוב. בביקור הקודם היגעתי לבד, בגלל הגשם ישבתי תחת הסככה וגם אז כתבתי. "מדיטציה בכתיבה", יש דבר כזה? במאטורה פגשתי בחורה שסיפרה שהגיעה לכאן לקורס של עשרה ימים, חלקו ויפאסנה, מדיטציית שתיקה וחלקו לימודי בודהיזם. כיוון שעיקר העבודה שנעשית כאן היא פנימית, אין לדבר עם המשתתפים האחרים. היא סיפרה שבימים הללו כתבה הרבה מאוד.
האם הכתיבה המרובה שלי היא בגלל שאני מטיילת לבד? כדי לטשטש את היותי לבד? שאלה פתוחה, מעדיפה לא לתת תשובה חד משמעית, גם לא לחפור בסיבות למה כותבת.
התיישבתי על ספסל שפונה ליער, חבורת קופים משחקת בין הענפים. מעונן ואפור. ללחות שהצטברה אין מנוס אלא לרדת חזרה לאדמה כגשם. אומרים שהמונסון מתקרב לסופו, הימים ייעשו בהירים יותר, קרירים יותר ופחות רטובים, למעט הזיעה הניגרת מהגוף…
הרעב בבטן מכתיב לי לקום ממקומי ולפסוע במורד הדרך ליעד הבא בסיבוב שלי: דוכני מומו במקלאוד.

סופסוף אני מעיזה לאכול אוכל רחוב, מומו מאודה ואח"כ גם מומו מטוגן שהיה טעים-טעים ולקינוח צ'אי וכדור ראס גולס מתוק-מתוק, משהו להתנחם בו כשעצוב וקודר.
בדוכן של הסמוסה והראס-גולס אני מקבלת הסבר מפורט איך להכין צ'אי וגם פוגשת בחור קשמירי שמזמין אותי לחנות שלו, לשיחה מעניינת שנגעה בפוליטיקה הודית, ישראלית, קצת על המצב המתוח בקשמיר, עלי, על הטיול שלי בהודו. הוא אומר לי: את מאוד פתוחה וישירה, את לא אוהבת בולשיט, את אישה מעניינת, אני רוצה לצאת לבלות איתך. נו, הפעם הראשונה בהודו שמרגישה מחוזרת ולבקשתו נותנת את מספר הטלפון שלי. אמר שכשיסיים לעבוד ישלח הודעה. סביר להניח שלא אהיה זמינה…
בינתיים התחיל לרדת גשם. מבול. זו המילה המדויקת. מסתתרת בצ'אי שופ קטן, מקום שלרוב הייתי חולפת על פניו בלי לשים לב. תחילה ישבתי על כיסא בחוץ, אח"כ כשהמטח גבר נכנסתי פנימה. בעל המקום מדבר בטלפון, כשמסיים מכין לי כוס תה.
מכאן ועד לגסטהאוס בדרמקוט נכונה לי הליכה של כשעה, ייתכן שפחות. חלקה בטיפוס. מקווה שכשאסיים את התה, כשאסיים לכתוב ולעדכן בבלוג, הגשם ייחלש ואז אצא לדרך.
דרך, שמאז יצאתי אליה מביתי, מרתקת, מפתיעה, סוחפת אותי. לא הייתי מוותרת על אף מטר בה…


(37) 26.8.19, שני, דרמקוט-באגסו – מקלאוד גאנג'

לשמחתי הנסיעה עברה בשלום, גם אם רוב הזמן נשארתי ערה. העיקר שהמנוע של האוטובוס לא התפוצץ ולא נתקע באמצע הדרך. לקראת סוף נסיעה נרדמתי מעט, נים-לא-נים. העייפות שהכבידה מאוד הרדימה את שיקול הדעת וגרמה לי לבחור לישון בחדר נוראי, מריח מרטיבות, ללא איוורור. אחרי מקלחת חמה ומנוחה של כשעה יצאתי לסיבוב.
מדרמקוט לחלק העליון של הכפר, שם אין חנויות ומסעדות, רק כמה גסטהאוסים עם נוף פתוח, יפהפה. אחרי הגשם, כשהשמיים התבהרו, הנוף נפתח ופתאום אפשר לראות את קו האופק. בעמק פארווטי ההרים הגבוהים הסתירו את האופק, כאן הוא חשוף. נוף קצת אחר, אם כי הגוון הירוק עדיין שולט.
נחמד לפגוש פרצופים שפגשתי בהם במקומות אחרים. להחליף כמה מילים, היכן היית, לאן את ממשיכה מכאן. שיחות טיילים שמתעניינים בשמות המקום ופחות בחווייה שחוויתי.
"אפשר להציע לתום יער שתבוא להודו, 'תום יער עושה את שביל החומוס', איזה קטעים זה יהיה", רעיון שהחבר'ה הצעירים שחלקתי איתם אתמול ג'יפ לבונטאר זרקו לחלל האוויר וצחקו מהשטות שבדבר.
האם היא תהיה חדת אבחנה, תדע להבחין בפרטי-פרטים, בדקויות. זו קומיקאית וולגרית שאין לי טיפת הערכה להומור הירוד שלה. ויחד עם זה היא מוכרת ומוערכת.
הכרה והערכה שגם אני רוצה לקבל.
תוהה לו היה זה הפוך, אני הייתי בארץ, עסוקה בשגרת יומי, האם היתה לי סבלנות לקרוא כזה יומן מסע מפורט וארוך של מישהו אחר.
מה צריך להיות ביומן מסע כדי שיהפוך לחומר קריאה מרתק?
תשובה שלי: התבוננות. מבט חד ששם לב לפרטים. שמפנה את תשומת לב הקוראים לפרטים שלרוב חומקים מהראדר, שמלמדים אותו, מעוררים אותו לחשוב.

מתוך מייל שהגיע לתיבת הדואר שלי מדינה אייזן:

"אולי הדרך הטובה ביותר להיטען היא – להתבונן. לתת לחיים תשומת לב. תשומת לב היא הדבר היקר ביותר בעולם, כי היא העולם. וכשאני שמה לב לאנשים אחרים, לטבע, ליפי הבריאה, לחום השמש וקרירות המצעים הנקיים, לשקיפות הכוס ולשלמות התפוח – אני נטענת באנרגיית חיים."

וכשמפנים את תשומת הלב לתוכנו:

"מה שמונח לפנינו או מה שנמצא מעבר לנו, הם דברים קטנים לעומת מה שבתוכנו."
הנרי דייוויד תורו

היום אין לי חשק להרבות בכתיבה. אין לי חשק לכלום. כנראה בגלל העייפות, בגלל שלא מוצאת מנוח לגוף, לראש. ומתחילות להתגנב מחשבות על בדידות, שלא בא לי להרחיב עליהן את הדיבור.
יש גם ימים כאלו בטיול. של חוסר חשק וחוסר עיניין וטוב שבדרך פגשתי את הזוג שמפעיל את בית חב"ד והוזמנתי להגיע למקום לנוח מעט.


(36) 25.8.19, ראשון, יום אחרון בקאסול

אחרי שהגשם פסק הטמפרטורות התקררו משמעותית. שש וחצי בערב, אני בבגדים ארוכים, ככה נעים לי.
השהות בעמק הנפלא מתקרבת לסיומה. מחר יהיה יום של אריזה, אולי לפני שאארוז אכנס לטבילה אחרונה ב-hot-tab, הנביעה החמה הנפלאה שעל גדת הנהר.
עזבתי את הרחובות, המבנים, המסעדות, החנויות וכל מה שרוצה לעשות כרגע זה לשבת ליד המים הזורמים. יודעת שזו הזדמנות אחרונה לצפות בנהר, תופעת טבע עוצמתיות ומרשימה. ראג'יסטאן היא ברובה הגדול מדבר, אקלים מדברי. בכמה ערים יש אגם, אבל לא אותו הדבר כמו פארווטי ריבר. בלי השוואות. לקבל כל דבר, באשר הוא.
מישהי כתבה לי תגובה "איזו בטלה", הרמתי גבה בתימהון. האמנם? זה הרושם שאני מותירה באנשים, של "בטלה"? אני מתבטלת??? הרי הימים שלי מלאים בעיניין, גם כשיושבת כמה רגעים מול הנהר ומביטה במים.
"אילנה יקרה, היא כותבת לי, בטלה זו לא מילה גסה… סורי אם התרשמתי כך…"
נכון, זו אינה מילה גסה. רק שלי יש עיניין עם למצות, להספיק, לחקור, להתבונן, להיות בתנועה שלא עוצרת לרגע. גם במקום כמו קאסול, כשהאפשרויות לפעיליויות ודברים מעניינים לעשות בכזה מקום קטן הן מוגבלות, עדיין יצאתי לבדוק מה יש בכל כיוון. ביקרתי במניקרן, צ'לאל, מלנה, פולגה, קלגה, טוש, מאטורה וג'וג'י. היו כפרים שהיגעתי לטיול של כמה שעות והיו כפרים שנשארתי ללון כמה ימים, לספוג את האווירה.
לו רציתי יכולתי להישאר בעמק עד מועד הטיסה ליפן, אבל הסקרנות לראות ולגלות עוד מקומות גברה וסימנתי את ראג'יסטאן כיעד הבא. שם הטיול ייקבל אופי אחר, של Sight-seeing אינטנסיבי, ביקור בשווקים, ארמונות, מבצרים. כאן בעמק אפשר היה להוריד הילוך, להרגיע את התזזיתיות, להתמלא אנרגיה של רוגע, של טבע.
אולי זה סוד הקסם של העמק, מעבר לנופים היפים. התחושה שמטייל מקבל שכאן אפשר להרגיע ולהירגע, לנקות דברים שמציקים, מפריעים, מטרידים. לנקות, לנקות, לנקות. את ה"מיותרים", לאט לאט להיכנס למיינד-סט נקי, פחות מוטרד מהסחות דעת ומרוכז יותר בכאן ועכשיו.
כל מטייל ממלא את הימים שהוא בעמק בגירויים וריגושים אליהם הוא זקוק. יש מי שזקוק למוסיקה רועשת, מסיבות, ריקודים, המולה חברתית, יש מי שזקוק לשקט, מנוחה, מרגוע מול נוף יפה, יש מי שזקוק להליכה אינטנסיבית בהרים, לבקר בכמה שיותר כפרים, להיחשף לתרבות המקומית, ללמוד. יש מי שבא להעביר את חודשי הקייץ במקום פסטורלי ליד הנהר ולחיות כאן בכפר חיים של שיגרה פשוטה. כל אחד לפי נטיית ליבו.
הבחור ששוחחתי איתו אתמול אל תוך הלילה אומר שהוא מרגיש את הרטט הגבוה של העמק הזה. אני מייחסת את זה לטבע המאוד נוכח. הנהר. ההרים. היער. יש כאן אלמטנים של מים, אדמה, צומח וכמובן האוויר של העמק, רווי לחות וגשם. אוויר בריח ירוק.
גם מי שלא שם לב לכל אלו ותשומת ליבו בפיטפוט אינסופי בחברותא, עדיין הוא נושם באוויר מולקולות של מים, אדמה וצומח. כשבאים ליומיים-שלושה ייתכן שלא שמים לב, עסוקים מאוד ב-To Do. כשנמצאים באותו איזור ארבעה שבועות מתישהו מניחים ל-To Do ומתמסרים ל- To Be.
זה מה שאני בעיקר חווה כאן, חוויה של הווייה, של כאן ועכשיו. ובכל פעם שהמחשבות נודדות לאיזה טרדה מן העבר, מפנה את תשומת הלב לנהר, למים שזורמים.

"הפי בירת'דאיי טו יו, חלומות מתגשמים…"
שיר שמתנגן בקולי קולות כשהבחורה הצעירה נכנסת למסעדה, חברות קנו עוגות מהמאפייה, הדליקו נרות, והן מתחילות לפזז, לרקוד, לצהול. "יום הולדת שמח!"
הפוך ממה שסיפר לי הבחור בגסטהאוס ישר כשפקחתי עיניים ויצאתי לצחצח שיניים, "אבא של אישתי נפטר", ביום שהיגעתי לחדר היא ארזה תיק ונסעה לדלהי ומשם תטוס היום לישראל. הקדימה את הטיסה ארצה בעקבות בשורות לא טובות.
שמה לב איך דברים שקורים לאנשים אחרים פולשים למרחב שלי, דורשים תגובה, התייחסות. כן ולא. יש לי אפשרות לבחור למי ולמה מגיבה. ועד כמה מסכימה לערבב עיניינים של אחרים בעיניינים שלי. למשל, העיניין העיקרי שמטריד אותי כרגע הוא למצוא שותפים למונית לבונטאר. לא בא לי לשלם 1500 רופי למונית על נסיעה של שעתיים. מילא אם חולקת מונית ומשלמת חצי או שליש. או שאסע באוטובוס מקומי. כלומר, אצטרך להחליף היכן שיש מפולת, ללכת עשר דקות ברגל ולעבור לאוטובוס נוסף. נסיעה של שעתיים שתימתח אולי לארבע שעות.
עד אז אלו השעות האחרונות בקאסול. כפר שלא בטוחה אם אשוב אליו בעתיד. אולי כן, אולי לא.
צהרי היום, התיישבתי לשתות תה במסעדה אחרת, מעין רשת מסעדות, עם סניף במנאלי וגואה. מנגנים רגיי, ווליום סביר, רק שחסר לי קצת אוויר. עברתי עם כוס התה לשבת בחוץ, מול חנות העופות. הגיעה משאית קטנה עם עופות ועובדי החנות לוקחים כמה תרנגולות לשחיטה. מה שמחזק את דעתי להישאר צמחונית עד יומי האחרון.
"סטראט א-רוולוז'ין" שר מי ששר, לאיזו מהפכה הוא מתכוון, האם לשינוי שהבחור הישראלי הבטיח לי שיקרה עוד ארבע שנים. אוקיי, אמתין ל-2023 בסבלנות, אולי אז יקרה נס.
ראשון, עשרה לאחת, מעונן, מתישהו יירד היום גשם. ככה זה בעמק, שמש, גשם, שוב שמש, שוב גשם. אבל זהו, בספטמבר נגמר המונסון, מבטיח לי סוצ'ין, הבחור בסוכנות הנסיעה שהיא גם הבוק שופ של קאסול. שם קיבלתי הצעת עבודה וסירבתי. אבל ביקרתי שם לא מעט והחלפתי כמה וכמה ספרים. יש לי ספר חדש לדרך, שומרת לזמנים שקטים יותר.
התיק שלי ארוז, בסלון של הזוג הישראלי, בעלי הספרייה.
"אברית'ינג איז גויינג טו בי אולרייט", מבטיח מי ששר. ברור. הכל יהיה בסדר, הכל כבר בסדר. וזו כל החכמה על רגל אחת, תהיי שמחה בכל מה שיש לך, תחיי בהכרת תודה למה שישנו. "יו דונט וורי".
הריכוז ממני והלאה. מחשבות מתעופפות, זיכרונות צצים ומתחלפים זה בזה. החל מהביקור הראשון שלי בקאסול בטיול התרמילאי הראשון שלי להודו ב-94, ב-2009 וכעת ב-2019. ומי יודע מתי יהיה הביקור הבא, אם בכלל.


(35) 24.8.19, שבת, קאסול, טיול רגלי לכפר Choj

הנהר. זו הסיבה למה בחרתי את הגסטהאוס של טאג'י, אפילו שקיבלתי חדר ב-400 רופי עם ריח של עובש קל ומקלחת/שירותים משותפת מלוכלכים למדי. החצר הפנימית עם פינת הישיבה תחת העץ, הספסל המאולתר מבול עץ שצופה למים – אלה מפצים על הסטנדרט הנמוך של החדר. לשבת ככה הכי קרוב למים, להרגיש את זרימת המים בנהר. נפלא. זה משהו שממלא אותי, מטעין אותי. בשביל להיות קרובה לטבע, מוכנה לישון בחדר לא מי יודע מה, העיקר להירדם לקול זרימת מים נטול חרא של טראנס, מקצב מלא תוקפנות ואגרסיביות.
שלוש ורבע, נעשה קריר, מטפטף גשם קל. אולי אכנס למים החמים, "huttab", כפי שההודים מכנים את הנביעה. מצדו השני של הנהר יש נביעה חמה טבעית, העבירו צינור שמוליך מים חמים מגדה לגדה, וברחבת הגסטהאוס בנו מבנה דמוי ג'קוזי. המים חמים מאוד. נעימים. מסוג ההנאות הגופניות הקטנות שהדרך מזמנת. לכמה דקות לפשוט בגדים ולטבול כל כולי במים. כמה דקות של שקט, של עייפות שמתפוגגות מהגוף, נמסה במים.

שוב טיפטוף.
לנעול נעליים גבוהות, לקחת מיטריה ולצאת ל- Roof top הטיבטי לאכול מומו ולהסניף אינטרנט.

סוף סוף צבעים של שקיעה. השמיים מקבלים גוון סגלגל, המים שזורמים מפיצים צינה. וגם כאן רעש, חבורה של הודים "מערביים" שותים בירות ומנגנים מוסיקה רועשת מה-JBL הנוראי. אני יכולה לבחור להתרחק, לעבור לפינת ישיבה תחת עץ הארז הגדול, הרעש של המים יטשטש ויבלע את הצלילים הצורמים.
מחכה לכוס תה שהזמנתי. שישי, שבע בערב. מגלגלת בזיכרון את שגרת ערב שבת שלי בבית, בימים שלא נסעתי לטייל. את ארוחות ערב שבת, החברים, הים, הטיולים.
האם נשמע כאן צליל געגוע? ייתכן.
תרגיל מחשבתי: את מי הייתי מביאה לפה עכשיו, ברגע זה, שיצטרף אלי לשבת על הספסל והיינו שותים יחד כוס תה חמה. את החברה שטיילה איתי בשבועיים הראשונים, שכבר חזרה הביתה והתקרקעה חזרה לשגרת יומה. כשהיינו יחד בקאסול היא לא באה איתי לחצר הזו. יש מצב שהיתה שמחה לחזור לשבת איתי כאן, כמה מטרים מהנהר. או שאולי הייתי מזמינה אחד מהחברים הטובים שמעולם לא היה בהודו. מעניין איך היה חווה את המקום מנקודת מבט רעננה, שונה מזו שלי שחוזרת אל אותו הכפר בפעם הרביעית.

ייתכן שלו הייתי נוחתת בהודו עם מסלול טיול מתוכנן מראש, ביום שהפרטנרית נסעה לדלהי הייתי אני עצמי יוצאת מהעמק, למשל לג'יבהי. ומשם ממשיכה לעמק כינור ולספיטי. אפשרות שלא מומשה. במקום יצאתי לחקור את העמק, מבקרת בעוד כפר ועוד כפר. מחר, אחרי ארוחת בוקר אחצה את הגשר ואפנה ימינה לכיוון הכפר Ghoj, כעשרים דקות הליכה. שווה ביקור.
אני כאן לבד, לא מוצאת אנשים לדבר איתם. הווייפיי בגסטהאוס לא תקין, לא מצליחה להתחבר, ייתכן שהחליפו סיסמא. אלך לבדוק כשאסיים את התה. "מי ששותה לבד, מת לבד", פתאום עלה המשפט הדבילי הזה. כשמטיילים לבד יש אינספור רגעים כאלו, שנכנסת למסעדה ומתיישבת לבד מול שולחן ואוכלת לבד. ככה גם בגסטהאוס, ישנה בחדר זוגי, אבל לבד. על הצד השני של המיטה לרוב מניחה את הבגדים ומעט החפצים שלי.
לאילו חפצים אני הכי זקוקה כעת: נעלי הליכה גבוהות, משקפי קריאה, טלפון, מטען לטלפון, מצלמה, שטרות הכסף וכרטיס האשראי, דרכון, תיק טיולים, מחברת יומן המסע שלי, בקבוק המים עם ציור של הימאליה שקניתי בטרמינל בדלהי.

שבת לקראת צהריים, תה וטוסט ב"שאנטי קפה" בכפר Choj
"קאסול נו שאנטי, יו וואנט שאנטי, גו ווילאג'"
ואללה נכון. ביום הלפני אחרון בקאסול צעדתי מהגסטהאוס שליד הנהר לעבר הכפר, קצת יותר מעשרים דקות הליכה ברגל. דרך היער, על קו גובה אחיד פחות או יותר, תצפית יפה על הנהר ועל קאסול שהלכה והתרחקה. כפר שיכולתי לראות את עצמי נחה בו כמה ימים, נראה ריק מתיירים. שקט. רוח נעימה שנושבת, מייבשת את הזיעה בפנים.
ככה זה, אם יוצאים, מגיעים. ושמחה ששאלתי, התעניינתי, הסתקרנתי ובאתי. אתמול מאוחר בלילה בשיחת מטיילים אני נשאלת "איך זה לטייל לבד". אני מחייכת חיוך גדול ואומרת קודם כל שזה כייף גדול. עבורי, הדרך הטובה ביותר לתור את העולם. פורמט הטיול שהכי הולם אותי. אח"כ תוך כדי שיחה נגעתי בנקודות נוספות שקשורות לאיכויות של טיול סולו, הדריכות, העירות, הפתיחות, הסקרנות, ההתרגשות, ההתגברות על פחדים, ההזדמנויות ללימוד של הסביבה החיצונית ושלי את עצמי.
אולי באחד הימים ארחיב על המשמעות של" טיול בדד" בהודו, או שאענה בעצמי על השאלון שהכנתי עבור טיילות סולו אחרות.

ההבדל בין מה שכתוב בתפריט, Cheese tomato toast, בין מה שחשבתי שאקבל ובין מה שקיבלתי בפועל הוא עצום. צילמתי את פרוסת הלחם הבודדה עם גבינה ומעט עגבניות מתובלת בפלפל. נחמד, אבל לא משביע. אח"כ אחפש מקום נוסף לאכול בו. אוכל הודי! לא מערבי, כי את אף פעם לא יודעת איזה טעם ומראה יהיו לפרשנות ההודית, כמו למשל לטוסט גבינה עם עגבניות. זו הסיבה שמאז תחילת הטיול נצמדת למנות קבועות, אורז, נודלס, צ'אומיין, מומו.

כפר קטן מצידו השני של הנהר, בדרך למניקרן. כמה וכמה בתי הארחה בשלבי בנייה שונים. תושבי העמק ראו כי טוב, הישראלים מגיעים בהמוניהם וכמעט כל בית שני או שלישי משנה פניו לגסטהאוס. תוהה עד כמה העסק הזה ריווחי. מספרים שהיו שנים שכל החדרים היו בתפוסה מלאה, שהיתה תחלופת תיירים. העונה הזו, פחות. "נו טוריסט קום דיס טיים, נו וורק", הם אומרים לי.
ועדיין, ממשיכים לבנות.

להרטיב את הסמרטוט הירוק שלי במי פלג צלולים ולהניח על הרגל, היכן שבטעות נגעתי בשיח דוקר והמגע צורב. וגם על עקיצה בגב כף היד. חם היום. חום שיישבר מן הסתם בגשם קל בשעות אחה"צ – ערב. מעט מאוד אנשים חולפים בסימטאות הכפר, פה ושם תיירים הודים. מצחיק לראות בחור הודי בתספורת מערבית, חצי גאלח, ושיער צבוע לחום בהיר. הדרך בה הם מנסים לחקות את התייר המערבי מעוררת גיחוך בעיני. גם על זה שווה להרחיב בהמשך, כי זה חלק משמעותי מחוויית "הכר את המקומי".
והינה בהמשך הדרך היתה לי הזדמנות לדבר מעט עם שני בחורים שגרים מערבית לכולכתא, הגיעו לעמק זו פעם שלישית ושהו באחד הגסטהאוסים בכפר.

50% סיכוי לגשם הפכו ל-100% כשבסביבות אחת התחיל לרדת גשם, לא מבול סוחף, טיפטוף שגרם לי לחפש מסתור באחד ממחנות האוהלים שעומד כעת ריק. סככה עם שטיח ירוק ומזרוני ישיבה, על רקע פוסטר של בוב מארלי, "One Love". המשפחה למטה מסמנת לי עם הידיים לבוא אליהם, בסוף הגיעה האישה, שואלת, וואט יו וואנט, אני עונה, סטיי היר אנטיל נו ריין. יו הב בלאק טי? כן, יש תה, בלי סוכר ועם ריח וטעם של ציפורן בכוס וורודה.
בינתיים הגשם פסק ואני לוגמת בגמיעות איטיות, משתהות מהכוס הוורודה והיופי הירוק סביבי.


(34) 23.8.19, שישי, בין מאטורה לקאסול

את הרשומה אפתח הפעם עם קטע מתוך "נדודים" מאת המשוררת רחלי ראובן:

"נגזר עלי לנדוד.
כך נגרל על ראשי כשהתגלגלתי לכאן,
ילדה לבנת עיניים ובליבה מפעמים פיוטי חיים.
כיסופי נצח למלאכי הדרכים הלא חרושות.
לאחרונה, הכתה בי ההבנה כי
עד יומי האחרון אעמוד
פשוקת ידיים
האחת – תמשכני אל הבית.
חלקת אדמה קטנה.
כמה עצי פרי.
נשמה שתצעד איתי אל סופנו
שני ספלי תה
צחוק הנכדים
תמונות באלבומים
בוקר ואז ערב
ושקט. ומנוחה. ודי. מספיק לי. אשרי וטוב לי
והשניה – לא תנום ולא תישן
"לנדוד" היא תקרא לי
"לנדוד. הלאה מכאן
הלאה ממך
מכל מה שידעת"
ושוב – תמשוך האחת
ותפציר בי להניח את שיגיונותיי
ודמיונותיי, תפרוק את מזוודתי הלוחשת, הכוספת אל טל הממתין לי בפסגות ההרים שאין גופי יכול להעפיל אליהם
"הנה לך כל מה שחפץ האדם
בית, ילדים, משפחה,
קיץ וסתיו והעונות
צאלון עצום בגינה
אוחז אותך בביטחה
שבי תחתיו ונוחי
הלא נדדת כלכך הרבה
לא די לך?"
וידי השנייה תדמע את געגועיה אל השבילים ואל השפות שלא שמעו אוזניה, ידי השניה לא תוכל להניח לאהבה שנגעה בה כנגוע דובדבן בדבוקתו…"

וציטוט נוסף מאת ג'פרי צ'וסר מהספר הסיפורים שקוראת כעת: …"אז לב אדם יכלה לצאת לנדוד…."

על הגעגוע לנדודים, לעזוב את הבית ולצאת אל המרחבים. ונראה כי גם בנדודים יש סוג של בית, בית של לימוד, התרחבות וצמיחה, בית של תנועה והוויה רחבה. בית שגבולות האינסוף הם קירותיו.
ולפעמים הגעגוע לקירות של בית קטן יותר עולים וגואים, מבקשים מקום בו ניתן לשים את הראש ולנוח מהמרחב רק לרגע. לצבור כוחות להמשך המסע.

ומביאה כאן כמה ממילותיו של משה שרון:

"האם באמת הסתיים המסע? האם הוא מסתיים אי פעם? ואולי, כפי שכתב נכדו של הבעש"ט, רבי משה חיים אפרים ("בעל הדגל") מסדילקוב:
"כל מסעות היו מ"ב (42) והם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו"
כל אדם מתחיל את חייו ב"יציאת מצרים", בתהליך הלידה, וממשיך במסע חייו מתחנה לתחנה. המסע נגמר כשאנחנו עוברים לעולם הבא."

תחנה בדרך. צפון הודו במונסון.
אחרי שנחתי ואגרתי כוחות במקום שקט, קטן ונינוח כמו הכפר מאטורה, לשים פעמי חזרה לקאסול כברירת מחדל. משיקולים שונים לא מתאים לנוע עכשיו מחוץ לעמק אלא להמתין בסבלנות למועד הנסיעה אל היעד הבא בתחילת שבוע הבא.

אפשר לספר על טיול לארץ רחוקה בכל מיני דרכים, בדרך לינארית שמתארת את קורותי לפי סדר המקומות בהם ביקרתי, אפשר גם בדרך עיניינית שסוקרת מלונות, מסעדות, המלצות. אפשר להתמקד באנקדוטות מעניינות שקרו בדרך. ואפשר גם לספר על מקום כמו הודו בקו ישר שחודר לעומק, שמקלף שכבות, שמסלק הצידה "מיותרים".
אני מערבבת בכתיבה קצת מזה וקצת מזה ומתקבל קליידסקופ צבעוני שקוראים שלי מעידים עליו ש"מעניין ומרתק" . התחלתי לאסוף חלק מהתגובות שנשלחו אלי ל"משלוחי האושר", לחגוג הצלחות. אם הצלחתי לקלוע בתיאור המקום או החווייה והעברתי את המסר הלאה, מה טוב. מותר לי לשמוח בכישורי הכתיבה שלי.

מתעוררת לבוקר שישי, שקט, עקבות של גשם על השביל מחוץ לחדר, שמיים מעוננים, שמש שמגיחה החוצה ומסתתרת לסירוגין. מזמינה כוסות תה להרטיב את הגרון ולפני שנכנסת לחדר לארוז את התיק מתרווחת בכיסא הקש במרפסת… במרפסת ליד מתנהלת שיחה שקטה, "בארץ…", גם אני תוהה איך נראה שישי בבוקר בארץ, שבוע לפני תום חופשת הקייץ וחזרה ללימודים. מניחה שחם ולח מאוד, מזג אוויר מעיק ומתיש שוודאי משפיע על הלך הרוח, עצבים מרוטים, חוסר סבלנות וסובלנות…
כמה שאני רחוקה מכל זה, מהדחיסות ההבילה, סוחטת הכוחות. נמצאת במקום שמחזק כוחות, שמעורר בי השראה, שמעניק לי רעיונות רבים לכתיבה, ליצירה.

יכולה לשבת כאן כל הבוקר, למצוא איזה עיניין להאיחז בו ולכתוב עליו קטע. נזכרתי קודם במצגת שהעברתי מייד אחרי ששבתי מיוון בנושא "תרמילאות כסטייט אוף-מיינד" ובהזדמנות כשאתחבר לווייפיי לחפש את הפוסט שכתבתי בעקבות המצגת בבלוג, לקרוא אותו שוב ולראות האם אני יכולה לפתח את הנושא, לכתוב אולי פוסט המשך. "תרמילאות" בעיני זה נושא מרתק, שאפשר לכתוב עליו ולבחון אותו לעומק, במיוחד בהקשר של התרמילאות הישראלית בעמק פארווטי. לא חייב להיות פוסט ארוך, לא חייב להכיל הרבה תמונות כפי שאני רגילה. שתיים-שלוש תמונות שהקטנתי ביישומון החדש שהורדתי לנייד.
אני אוהבת את הרגעים הללו שכותבת ברשומה היומית מחשבות על הבלוג. כתיבה שמתבוננת בעצמה, מחפשת כיוון, שואלת שאלות. כביכול "לא סגורה על עצמה".

ואני? האם אני סגורה על עצמי? יודעת מה התוכניות שלי להיום? כן. לארוז. לעשות צ'ק אאוט, לשלם חשבון עבור ארבעה לילות וארוחות טעימות (4100 רופי), לרדת ברגל לכפר, לעלות על אוטובוס מקומי לקאסול, למצוא גסטהאוס ללילות הבאים, לגשת לספריה/סוכנות נסיעות, להחליף ספר קריאה ולנסות להקדים את הנסיעה לדהרמסלה.
אה… וגם לקנות עוגת שמרים, שבלול קינמון עם כוס תה…. עוגה מתוקה לכבוד שבת…

"Smile is a tax free item"
סלוגן שהיה כתוב על המראה באוטובוס מג'ארי לקאסול, צילמתי והעתקתי הנה, כי מצא חן בעיני. חיוך אכן לא עולה כסף, פטור ממס, מאיר את הפנים, עושה שמח בלב.
כעת חזרה בקאסול. לקחתי חדר בגסטהאוס שעל הנהר לשני לילות בלבד. הלילה ומוצ"ש. בראשון בתשע בלילה אעלה על האוטובוס לדהרמסלה, ליעד הבא.
חדר לא משהו. סביר. בהשוואה לחדר במאטורה. התקמצנתי על 200 רופי ולקחתי את החדר בקומת קרקע, שירותים מחוץ לחדר. אסתדר. ויתכן שבהמשך היום אכנס לטבול בג'קוזי הטבעי.

קאסול כ-hub שאליו יוצאים אל הכפרים חוזרים אליו. הפעם הרביעית שחוזרת אליו וגם אם לא אוהבת את ההמולה, עדיין יש כאן מבחר מסעדות, אפשרות להחליף ספר, להזמין כרטיס אוטובוס, להמיר כסף.
שישי היום, נראה ומרגיש כמו יום סתמי, יום שיחלוף וגם זה שאחריו כדי לנסוע מפה. ודווקא כשמשתלט עלי הלך רוח כזה, להתנגד לו. מה פתאום "סתמי"??? ראית איפה את נמצאת???
ניגש, אלי המלצר, הבחור הנפאלי, שואלת אותו מה העיניינים, are you OK, עונה לי, full power all the time…
אולי גם אני אעתיק ממנו את הסלוגן, full power.
הינה התחילה רוח. תיכף אקבל כוסות תה עם עלי נענע, ליד הנהר, מה עוד יכולתי לבקש ולא קיבלתי…


(33) 22.8.19, חמישי, מאטורה

צריכה לסנכרן בין הוורדפרס שמותקנת בסלולרי לבין הבלוג שעודכן דרך האייפד. מבינה עד כמה האמצעים הטכנולוגים שעומדים לרשותי כעת מגבילים את חופש הפעולה שלי, מקשים עלי דברים פשוטים כמו ליצור עמוד, להכניס קישור שלא לדבר על לשבץ תמונות. אני אפילו לא מתאמצת לשבץ תמונות, רק מעתיקה מלל. כמויות עצומות של מלל, גם לרשומות וגם לרשימה.
בוקר שלם התעסקתי בהעתק- הדבק של כל הטקסטים ששלחתי עד כה ברשימת הוואטסאפ. תוהה מדוע צריכה להעביר את התיעוד הזה גם לבלוג. מחשבות שחושבת בקול רם, גם אם בסופו של דבר, זו אני שקובעת. אני הבעלים של "יצאתי מביתי למסעותי" וחושבת שכל סוג של תיעוד מבורך, שכל פורמט מתאר צד אחר בחווייה.

שוב מטפטף, גשם עדין מאוד. קיצרתי את הטיולון בכפר כדי להוריד את המכנסיים מהחבל. כביסה שכבר התייבשה חבל שתירטב.
היום הגיעו עוד שני זוגות ישראלים, שני בנים ושתי בנות. ישנים בחדרים בהמשך המרפסת. חדרי VIP כפי שהבחור שהראה אותם טרח לציין. החבורה ממול מנגנת בגיטרה ושרה קצת, כתוב במפורש KEEP QUITE, מה לא הבנתם. שמתי לב כמה הם מעסיקים אותי, כטרדה, כהפרה בוטה של השקט, כגירוי שמחייב אותי להתייחס אליו. בסוף שמתי אטמים כדי לסנן רעש. כ"כ חבל שאין לי מוסיקה בנייד, הייתי מנגנת לי שירים. ההחלטה הדבילית ביותר היתה לקחת רק אוזניות ללא הנגן בתואנה שלא יהיה היכן להטעין אותו ואז אסחב איתו סתם.
אולי אחבר אוזניות להקשיב שוב לשני השירים בפלייליסט המינימליסטי שלי. "יש לנוע, לנוע", ו-"אני אוהב להיות בבית". הציר עליו חיי נעים בשנים האחרונות. בין הבפנים לבחוץ. בין הבית למרחקים, למרחבים.
איזה דבר נפלא זה נדודים. ובאותה המידה זה יכול לנער, להציק, לגרום לחוסר נוחות מקסימלית. ככה זה כשזזים מאיזור הנוחות.

חושבת שהיום, רביעי, למעשה היה היום הקל ביותר בהודו. לא נסעתי לשום מקום, הלכתי מעט מאוד, התעוררתי מאוחר, שקעתי שעות בעבודה אונליין, עם הטקסטים שלי, צילמתי מעט, אכלתי מעט, דיברתי מעט.
יום של מנוחה

צהריים. מזה שעתיים שיושבת בחדר האוכל, עם הנייד והאייפד ומנסה כוחי בכתיבה. היום המילים באות אלי באיטיות, פחות ממוקדת, פחות מרוכזת. יודעת שאלו תנאים מעולים ושמחר בבוקר אחזור להמולה של קאסול, אם כך, כיתבי! אבל אי אפשר לצוות על המילים להתייצב, ברורות, מדויקות. אני מניחה להן, מזפזפת בפייסבוק, מסיח הדעת האולטימטיבי, מבקשת לקבל השראה משיר או קטע טקסט שקוראת.
היום ההשראה ממני והלאה. גם ספר הקריאה, סיפורים קצרים, אינם לטעמי, לא מושכים אותי לצלול לתוכם. מה גם שהגיעה חבורה ישראלית רעשנית נוספת. ייחלתי לשקט וקיבלתי "ישיבות" ממושכות נוסח קאסול כמה מטרים מהמרפסת שלי.
הפסקת חשמל. לוקחת הפסקה מהגסטהאוס לסיבוב בכפר, פוסעת באחד השבילים מחוץ לכפר עד למבנה שמרחוק נראה כמו בית ספר. כל אחד ואחת מהילדים שלומדים פה נחשבים לברי מזל, על ההשכלה והחינוך שמקבלים. לא דבר מובן מאליו בהודו. מעניין היכן מדינת הימאצ'ל ממוקמת במדרג הארצי מבחינת חינוך. זו מדינה שזכתה בנופים מהיפים שיה להודו להציע וככזו מהווה מוקד משיכה לתיירות פנים וחוץ. גם את זה שווה לבדוק, האם עיקר פרנסת התושבים היא מתיירות. בנוסף לחקלאות.

זו עונת קטיף התפוחים. כל העמק מלא במטעי תפוחים שכעת עונדים עמוסי פרי בשל, מחכה להיקטף. ובהודו, כמו בהודו, הכל ידני, גם הקטיף וגם נשיאת נפרי בבלים גדולים וכבדים על לסככה שמשמשת כבית אריזה. אח"כ מעמיסים את הארגזים על משאיות ומשנעים אותם הלאה, לשוק סיטונאי מן הסתם, עד שמגיעים לירקנים שמוכרים לקונים. עבור 3 תפוחים שילמתי בחנות 40 רופי, האחד היה רקוב מבפנים, השני היה עסיסי וטעים, השלישי עדיין בחדר.
טוב עשיתי שיצאתי מהגסטהאוס ואני מתהלכת בחוץ. המעברים בין חוץ לפנים הכרחיים וקורים כל הזמן, גם כשיושבת על גזע עץ כרות, על שביל צדדי מוצל.

כיוון שההשראה היום ממני והלאה אעתיק לרשומה היומית שיר שצד את עיני הבוקר, "אני מטפסת הרים", גם אני כזו, מטפסת הרים קטנה שמכירה בחשיבותו של צעד ועוד צעד, כשאני בדרך, מפה לשם. שם קורים הדברים החשובים באמת, הלימוד, ההתמודדות, ההתגברות על קשיים ואתגרים. הפיסה, יפה ככל שתהיה היא לא מקום שאפשר לשהות בו לאורך זמן. הפיסגה אינה היעד, הדרכים אליה וממנה הן היעד, שם אני לומדת על עצמי, על העולם, על היפה שבו.

ובמילים היפות של המשוררת רחלי ראובן:

"פסגות הן לא מקום שניתן לשהות בתוכו זמן רב
רוב החיים מתרחשים בטיפוס אליהן
שם בפסגות – יש רגעים ספורים של תרועת ניצחון
של דמעות מתפרצות כמו זלעפות
וזהו.
שיירה אינסופית ממתינה מאחוריך
לנעוץ גם הם כף רגל בחוד החנית ותמו דקותייך.
אי אפשר להתבגר בפסגות, לא ניתן לצמוח שם,
רק, מפעם לפעם, לבקר אותן.
אין שם מספיק חמצן, אין אדמה רחבה לנוע עליה
ואין שם אריכות חיים,
פסגות הן לא מנוחה ולא נחלה.
רק הטיפוס הוא בית.
הטיפוס הפך להיות הפסגות שלי
כל צעד שרגליי חורצות בעולם –
אני נעצרת ומניחה שם דגל רב הוד:
כאן טיפסה אישה שלא מוותרת
כאן טיפסה אישה שבוראת עולם ברגליה
שתרה אחר שבילים שנשתכחו
שמציירת את יבשת הנפש על הסלעים.
הטיפוס הפך המורה החכם והטוב שלי
הוא לימד אותי איך ליפול עליו
ואיך לקום מחדש, איך לנוח ואיך להסתער
איך לנהוג עם שמשות לוהטות ועם שברי ברד ניתכים.
הטיפוס חשף בפניישמדליקי המשואות,
מובילי המהפכות, משני העולם, ל"ו צדיקים, חסידי האומות,
הם כולם כולם מטפסי הרים מהטובים בעולם.
הטיפוס גילה לי יותר מכל
שאני יכולה לחיים
יכולה להם."


(32) 21.8.19, רביעי, מאטורה

אפתח בציטוט שכולו השראה:

"כל הזמן היה בידייך את הכוח יקירתי, היית פשוט צריכה ללמוד את זה בעצמך"
גלינדה, המכשפה הטובה מהדרום, לדורותי מתוך "הקוסם מארץ עוץ" מאת ליימן פרנק באום.

“You’ve always had the power, my dear, you just had to learn it for yourself.”– Glinda (The Good Witch), The Wizard of Oz

"הלימוד מתוך הפעולה, מתוך החוויה האישית הוא מקום בו האדם באמת מצליח לגלות את הכוחות שבתוכו. פעמים רבות, אנשים מבחוץ יכולים לראות לפנינו את המקומות העיוורים שלנו, את מעגלי התגובה שאנחנו תקועים בהם ,את התשובות לכל שאלותינו, אך כמו גלינדה בקוסם מארץ עוץ עלינו לתת לאדם את כל התמיכה האפשרית אך להבין כי השינוי האמיתי והתשובות ל"שאלות המסע" שלו יכולים לבוא רק מתוך הפעולה וההתנסות של האדם עצמו. לפעמים כאשר אנחנו מנסים לזרז את השינוי, לקצר את התהליך לאדם שמולנו, אנחנו לא מאפשרים לו למצוא את כוחותיו בעצמו ולא נותנים לו לבנות ולהפנים באמת את השינוי בתוכו. קצת כמו הפרפר שחייב את התקופה בגולם על מנת לבנות את הכוחות בתוכו ולהצמיח כנפים על מנת לצאת ממצב הזחל ולעבור למצב הפרפר אחרת לא יצליח לעוף לעולם".
מתוך עמוד הפייסבוק עתיר השראה – "החופש לפעול".

ללמוד בעצמי. מה למדתי בעצמי? אלו תשובות לשאלות המסע שלי למדתי בעצמי?
ככל שאני מטיילת יותר, ככל שפוגשת את העולם לומדת עד כמה החיים שניתנו לי הם חד פעמיים, מיוחדים, יפים. על פניו זרקתי ססמאות שבלוניות לחלל הוירטואלי. "החיים יפים", לא הגזמת קצת… ובכן, המסע שאני עוברת מראה לי שאפשר להתבונן במציאות בעין עקומה, ביקורתית, להשמיע אינספור תלונות שנובעות מחוסר שביעות רצון. או שאפשר להתבונן בעולם בעין יפה, אוהבת, חומלת. מבט שמחפש רגעים של חסד, של נדיבות הלב.
העולם מציע גם מזה וגם מזה, הבחירה על מה לכוון את הפוקוס היא כמובן שלי.
עוד למדתי ממסעותי זה לזהות את נקודות התורפה שלי, המקומות בהם אני רחוקה מהבית, מאיזור הנוחות, מהמוכר והידוע ונאלצת לנוע בעולם חדש, ללמוד אותו, ללמוד להסתדר בו. ניסיון העבר מחזק את מה שאני יודעת. אני מסתדרת. זו מילה שמקפלת בתוכה כמה משמעויות, גם את ה"בסדר" הסטנדרטי וגם מעבר אליו. כי אני שואפת ליותר, למיצוי של חוויה והנאה, ללימוד, לקילוף שכבות, לנגיעה במהות. אלו דברים שמגיעה אליהם בעצמי, בקצב שלי, בזמן שלי.
כעת, "זמן הודו". הכביש לבונטאר עדיין סגור. לא ברור לי מה מצב הכביש לג'יבהי, אם נפתח לתנועה. כך או כך, אין לאן למהר ומחר אשאר כאן בכפר הקטן. "בית מרגוע" מטופח, פינת חמד יפה ושקטה. רק, שלצערי היום אחה"צ השקט הופרע כשחבורה של ארבעה צעירים קולניים הגיעו לגסטהאוס, התמקמו במרפסת ולא מפסיקים לחפור בקולי קולות. טוב שלפחות מוסיקה הם לא מנגנים, חוקי המקום לא מאפשרים זאת. עלי ללמוד לסנן רעשי רקע. אילו היו אלו דיבורים בהינדי למשל לא הייתי שמה לב, בגלל שהאוזן נמשכת לעברית, אני קולטת שברי משפטים וכועסת על עצמי מדוע אני מצותתת לשיחה שמושכת את תשומת הלב שלי. אין מסעדה אחרת בכפר, כלומר הם ישבו בחוץ ויקשקשו עד הלילה. אני במרפסת מולם שומעת כמעט הכל. ומתרגזת. מתעצבנת. מקטרת.
עד שהגיעו היה שקט, שליו כ"כ.
אולי מחר הם יעזבו. מקווה. בינתיים יושבת בחדר האוכל, ממתינה למנת האורז שהזמנתי לארוחת ערב.
עוד מעט שמונה. כמעט יום שלם שחלף. יום טוב. יום בו טיילתי לכיוון המפלים, רק שלא היגעתי כי השביל קרס. בערב, כשנמאס מהדיבורים לקחתי את שתי המצלמות ויצאתי לשבת ברחבת המקדש, צופה בילדים משחקים.

שלוש ועשרים. מהבוקר התיישבתי בחדר האוכל של בית המרגוע עם האייפד והקלדתי במרץ. התחברתי לווייפיי ולבלוג , יצרתי עמוד חדש, קישרתי קישורים וכו'. דברים טכנים שקל יותר לעשות עם מסך גדול.
אח"כ ניגשתי למלאכת העתק-הדבק, כדי לרכז לעמוד אחד את משלוחי האושר ששלחתי בחודש הראשון לטיול בהודו, החל מה-21.7 עד 20.8. וזו היתה מלאכה שגזלה זמן רב, היתה מייגעת, דורשת הרבה סבלנות, היכן להניח את האצבע, לבחור, למחוק וכו'. עדיין לא סיימתי.
כרגע האייפד בהטענה בחדר. חזרתי לכיסא שבמרפסת. תוהה מה לעשות בשעות הקרובות עד רדת החושך. קראתי סיפור אחד בספר רק שהדיבורים של הצעירים במרפסת מולי רועשים מדי, פוגגו את הריכוז שלי.
ייתכן שזקוקה להליכה קצרה, להניע את הגוף, לנשום אוויר, לשבת מול הנוף.

אילולא הצעירים שמפזרים אינספור מילים בעברית רועשת לחלל החצר, הייתי יכולה לחוות כאן חוויה של "התבודדות", כפי שחוויתי בצ'לאל, רק בתנאים נוחים פי כמה וכמה. אני אמנם לבד, ממעיטה בדיבור, אבל כל הזמן מוקפת בשפת האם שלי.
אומרים שהכביש נפתח לתנועה, בעיקר ג'יפים ומוניות. עדיין לא לאוטובוסים. אם כך אשאר בעמק עד הנסיעה לדהרמסלה. מוותרת על הביקור בג'יבהי. עיניין של עלויות. לא מתחשק לשלם 1000 רופי למונית. מחרתיים אשוב לקאסול עד שיגיע המועד לעלות על אוטובוס הלילה בשני.

קטעי שיחה שגונבו לאוזני, מתוך סקרנות על מה בני 25 מדברים, מה ממלא את עולמם מעבר לשיחות סמים. קיבלתי תיאור חי מאוד מה שימוש בקוק עם אלכוהול עושה לאדם, גורם לו להרגיש שהוא מלך העולם. למה זה כ"כ ממכר בהשוואה לסמים אחרים. שמעתי על אפליקציית זיונים להומאים עם פירוט על העדפות ברזולוציה מפחידה. וגם את הקול הנואש שרוצה "להיות מישהו", ללמוד, לפתוח עסק, עד גיל 27 להיות בעל נכס. לא להיתקע אצל ההורים, לעשן בלי סוף שאכטות ולראות איך השנים עוברות ולא עשית דבר משמעותי. לא קל להיות היום צעיר, זהו דור מבולבל, פוחד מבדידות, מקיף עצמו באינספור הסחות דעת, צורך סמים ומסיבות כדי לטשטש את הפחד. אין להם ברירה, הם חייבים לגייס טונות של אומץ ולצאת אל "החיים".
ממליצה לצפות בסדרה YYY בכאן 11 למי שמעוניין לקבל מבט עמוק יותר על הדור הצעיר ועל האתגרים שניצבים בפניו.
ואם ישאלו אותי, מהם החיים, האם תהיה לי תשובה… למישהו יש בכלל תשובה. החיים הם אולי סך כל ההתנסויות, החוויות, השיעורים שעברו עלי מאז בואי לעולם ועד יומי האחרון. במחשבה שנייה, קטונתי מלתת תשובה לכזו שאלה שמעסיקה רבים וטובים ממני.


(31) 20.8.19, שלישי, מאטורה

אני מבקשת Black Tea ובכל מסעדה מקבלת כוס אחרת, צלחת הגשה שונה והכי מפתיעה זו הכף בתוך הכוס. אין כפית?
"הודו היא מדינה בהפרעה" כותבת לי אחותי. ייתכן. אם כבר מדינה בהפרעה, זו ישראל. לא מתגעגעת הביתה. שמחה שרגלי הביאוני הנה, לכפר הקטנטן הזה, מאטורה, על צלע ההר בעמק פארווטי.
בראשון אחר הצהריים הגשם פסק בשעה טובה. השמיים מתבהרים ומספרים שמחר יתבהר. ארד לג'ארי לאכול צהריים, יש שם מבחר מסעדות גדול יותר, אקנה כמה דברים קטנים ואעלה בשביל חזרה לכפר.
קול התופים עדיין נשמע, הד לפסטיבל מקומי בכפר, כשהוציאו מהמקדש את "האלוהים המקומי" לטיול, לשם הברכה. הייתי עדה לחלק מן הטקס. האפיריון הצבעוני מקושט בפרחים שנישא על גבם של שני בחורים, אלו שנושאים את הקטורת, זה שמקבל שטרות כסף ממי שניגש אליו ונותן לו כמה פרחים. צפיתי בהתקהלות הגברים ברחבת המקדש, לי נאמר לשבת בצד ועדיין יכולתי לצפות בהם, לצלם. התיירת המערבית היחידה.
תוהה מה חושבים עלי המקומיים כשרואים תיירת אוחזת במצלמה ומצלמת. הם עסוקים בעמל יומם, חלקם עובדים עבודת כפיים קשה, ואני מטיילת. זרה. לא שייכת.

שני, שעת בוקר מאוחרת. יום בהיר ויפה. השמיים כחולים, אין עננים שמסתירים את הנוף והוא גלוי ופתוח לרווחה. הרים עצומים, מיוערים, מנוקדים כפרים קטנים.
רציתי לראות את המפלים וצעדתי בעקבות החץ האדום ל- David Cafe עד שהיגעתי למפולת עפר סמוך לפלג המים והבנתי שעד כאן. השביל צנח מטה ככל הנראה בעקבות הגשמים העזים, הבחנתי בעוד ערימת סלעים שהתמוטטה מקיר הסלע. בימים של גשם, סכנה להגיע למקום כזה, ביום בהיר וחמים כמו היום, זו ברכה. במקום המפל מצאתי פיסת סלע מוצלת ליד מפלון קטנטן. נזכרתי בטבילה בעין ריחאנייה בחברת שתי חברות טובות חודש שעבר לפני שנסעתי. פתאום עולה גל של געגוע. היכן הן, היכן אנוכי. טוב שיש ווייפיי לקצר מרחקים והערב אשלח להן דרישת שלום אישית.
כמה שקט, כמה פסטורליה, כמה עוצמה.
טובלת את תיליון הזכוכית הטורקיזי שהבאתי מאתונה במים הזורמים ואח"כ בודקת האם הצ'אקרות שלי פתוחות ומאוזנות, כפי שנוהגת לעשות לאחרים בטיפול אנרגטי. עצם הישיבה השקטה ליד פלג מים זורם, מוקפת הרים טמירים וצמחייה ירוקה, כל אלו בהחלט תורמים לאיזון הצ'אקרות.
מה הפלא להרגיש כזו התרוממות רוח, כשנמצאים רחוק מהבית, מטרדות היום יום, האתגרים שהעיסוק החדש בו בחרתי מציב בפני. החוכמה היא להרגיש ככה גם כששקועה עד צאוור במטלות ביורוקרטיות, בירורים מול מס הכנסה, ביטוח לאומי, בנק. בתור לקופה בסופר, בפקק המשתרך לאיטו בכביש החוף, כשנוטפת זיעה ומרגישה שעוד רגע כולי נמסה לשלולית קטנה. אני יכולה לשחזר עוד רגעים רבים של "איחסה", רגעים זוללי אנרגיה שלרוב מעצימים את הרוגז, העצבנות, הייאוש. אז, ברגעים כאלה להיזכר ברגעים כמו עכשיו, לנשום עמוק, לרגע להפליג על כנפי הדמיון, לחשוב שאני כאן…
אבל אני כ-א-ן… המחשבות מתעתעות בי, מניידות אותי מכאן לשם וחזרה לכאן. בגלל זה חשוב לי לתאר לפרטי פרטים את המקום, מקום שאני רוצה לצרוב בזיכרון ולא רק לצלם בשתי המצלמות. שתישאר גם תמונה מנטלית של המקום, מקום שנתן לי בוסט חזק של אנרגיה, ש"העיף לי את הפוני" כמו שאומרים…

הרשומות בבלוג הן רשומות מילוליות, ללא תמונות. לו הייתי בביתי, ברור שהייתי משבצת תמונות, רק שקשיים טכניים מכתיבים לי לתאר במילים תמונות שאני רוצה לחקוק בזיכרון. שמים כחולים, הרים גבוהים, יער ירוק, רענן אחרי הגשם, פלג מים קטנטן שזורם, מצטרף לפלג גדול יותר שנשפך בסופה של דרך לנהר פארווטי בתחתית העמק. הכל כאן גדול מאוד, קנה מידה שלא מורגלת בו. ויפה. כמה שיפה. שונה מהיופי הסטרילי והמוקפד באלפים האירופאים, ביופי ההודי יש פראות, לא נוגעים בו, לא מטפחים אותו וחבל מאוד שלא שומרים על ניקיונו.

אחרי הביקור במאטורה אני יכולה לאשש את הביטוי "אם רוצים, אין זו אגדה". אם תושבי הכפר רוצים לשמור על ניקיון ומדרכות שמאפשרות מעבר נוח, הרי זה אפשרי. מדוע לא נוהגים ככה גם תושבי מלנה שהכפר שלהם מזוהם להחריד?

אחת בצהריים, בכפר ג'ארי.
קשה למצוא פה דאבה נורמלית שאני יכולה לבטוח בניקיון המטבח שלה. קניתי מילד קטן בדוכן בצד הדרך 5 מומו בצלחת, take away. שילמתי 50 רופי, בשטרות של עשר, אח"כ רץ להחזיר לי שטר של עשרה רופי, כי עולה 40. ההגינות. כמו שאני עומדת בפיתוי ולא שולחת יד לקטוף תפוחים מהעצים. זו הפרנסה של המקומיים. ולי יש מספיק כסף כדי לקנות אצל הירקן. שלושה תפוחים ב-40 רופי. תפוחים שמקווה שנקטפו כאן. הראשון שאכלתי נראה אדום ומפתה, אבל רקוב בפנים…

ארבע אחה"צ, במרפסת בפתח החדר.
השמש עדיין מחממת, מייבשת את החולצה והגרביים שכיבסתי קודם.
מעתיקה לכאן קטע שכתבתי במלאת חודש מאז יצאתי מביתי למסעותי.

תיאורים רבים נכתבו על הודו ומכולם אני זוכרת שלוש מילים שאמר לי לפני שנים בחור אוסטרלי שפגשתי בדרך:
Unbelievable
Unpredictable
Unforgettable

בעברית עכשווית שם התואר ההולם ביותר את הודו הוא "הזויה". מקום הזוי, מקום בו הכל אפשרי, הכל יכול לקרות.
מנסה להבין את סוד הקסם, את סוד המשיכה, מה מניע רבים כל כך להזמין כרטיס טיסה, להגיש בקשה לויזה, להמריא ולנחות בלב הכאוס.
הודו מניחה מולי מציאות שמתנהלת לפי חוקים שונים, קודי התנהגות חדשים שאני לומדת כשאני נעה בדרכים.
הודו מזמינה אותי לבדוק את כישורי הטיילות שלי, כאישה שמטיילת לבד, מה חשוב לי, במה אני בוחרת למלא את הרגעים, איך אני מסתדרת, איך אני לומדת וגדלה, כל יום עוד קצת.
אם היה להודו צבע, זה היה הצבע האדום, הבוער הבולט, הדומיינטי כ"כ, צבע של ויטאליות ותשוקה. וגם הצבע הכתום, צבע שמרבים להשתמש בו במקדשים הינדים, צבע של צ'אקרת המין, צבע עם אנרגיה של יצר, יצירה, יצירתיות.
אם היה להודו ריח, זה היה ריח הקטורת שנישא מדי פעם באוויר, בקרבת מקדשים או ריח רענן של עצים בגשם, של אוויר הרים נקי ושטוף.
אם היה להודו מגע, זה היה המגע של רצועות התרמיל המהודק על כתפיי, תרמיל בו אני נושאת את כל מטלטלי, ממקום למקום.
אם היה להודו טעם, זה היה הטעם המפתיע של החריף באוכל שמוגש לי, בין אם במסעדת תיירים או מסעדה מקומית.
אם היה להודו צליל, זה היה סרנדת הזמבורות של כל סוגי כלי הרכב שמבשרים את בואם, זו שפה של ממש עם מנעד צלילים, החל מחביבים עד הצורמים ביותר. יש להודו גם צלילים נעימים של מנטרות מנוגנות במונוטוניות מרגיעה, כמו "אום-מאני-פאדמה-אום" הטיבטי או "או-נאמה-שיווה" ההינדי.

הביקור הנוכחי בהודו הצית געגועים רדומים שמתעוררים משנת לילה עמוקה. בעיקר הגעגוע לנדודים ארוכים. כשיוצאת את ביתי למסעותי, לא מסע בן יומיים או שבועיים, אלא 103 ימים. בכזה פרק זמן חדוות ההרפתקאות מתחילה לבעבע.
בשנים האחרונות אני מרבה בנסיעות. נסיעה שמצטרפת לנסיעה, עד שעצם המסע הפך למהות, למשהו שמתחדש בתוכי, צימאון תמידי למרחקים.
לפעמים תוהה איך אני, שאוהבת טבע, מרחבי מדבר פתוחים, איך אני מתאהבת בעמק סגור, שני פיסטינים ענקיים מצופים ביערות אורנים וארזים וביניהם נהר רחב ידיים.
אני שגמעתי שבילי מדבר רבים מספור בהליכה אינסופית, אני שיודעת מפות, שיודעת לתכנן מסלול, לנתח קווי גובה, להעריך זמני הליכה, שמאוד מדויקת, שלרוב לא טועה בדרך – איך אני מטיילת עכשיו בצורה כל כך אחרת.
בוחרת איזור, למשל צפון הודו, ובמקום ללכת אותו לכל כפריו הקטנים, בוחרת כמה מקומות יפים ומוצאת בהם את עיקר העניין. דרך השהייה הממושכת, דרך ההתבוננות מוצאת את עצמי צופה בזמן החולף, משתהה בו, סופגת אותו לקרבי, עד הרגע הבא.
רגע שמצטרף לרגע. שנאמר, זמן הודו. זמן אינסופי לפני (עד הטיסה ליפן לקראת סוף ספטמבר). אני יכולה לנדוד לבד בין אזורים גאוגרפים שונים, בין זיכרונות שהודו מעוררת בקרבי, בין מקומות חדשים שהודו מזמינה אותי לבקר בהם.


(30) 19.8.19, שני, בין קאסול למאטורה

בוקר חדש הגיע, כשהסטתי את הוילונות השמיים היו בכחול עמוק, כל כך יפה. חבל שהצבע דהה והתחלף באפור-לבן.
תשע וחצי, במסעדה החדשה שאימצתי לארוחת בוקר קלה, כוס תה וחביתה עם טוסט. ומכאן אלך לכיוון הגשר, להמתין לאוטובוס לג'ארי ומשם כקילומטר וחצי עלייה עד למטאורה. אפשר גם ברגל. הבחור בגסטהאוס ענה לשאלתי שכן, יירד גשם. מקווה שלקראת הצהריים או הערב, אחרי שאגיע למחוז חפצי.
לא מוותרת על מטאורה. אם ביוון דילגתי, בהודו אטפס אליו, כפר קטנטן, רחוב וחצי, ככה נאמר לי.

הבוקר מנגנים במסעדה מוזיקת מדיטציה, רגועה, מרגיעה. מחליקה ברכות על פני עור התוף. חושבת על ההזדמנויות שהיו לי לשבת ישיבה שקטה ליד הנהר. עד כמה הנהר של פארווטי ריתק אותי, משך אותי. בעקבות הגשמים האינטנסיביים שירדו מפלס הנהר עלה מאוד, מאתמול הוא מתחיל לרדת, גם השלולית לאט-לאט מתאדות, מחלחלות.

מסמנת לי שכשאשוב לדרמקוט, אם מזג האוויר יאפשר זאת, ללכת למפלים, ללכת שוב ליער הדגלים הטיבטים. בשני הבא בלילה נוסעת לשם. נותר לי שבוע לשיטוטים באיזור, שני לילות במטאורה והיתר בג'יבהי. זו נכון לעכשיו התוכנית, וייתכן שתשתנה לפי מזג האוויר או מזג הרוח.
מאתמול אני מנותקת מהרשת. ייתכן שבדרמקוט אקנה כרטיס סים, ולו כדי שתהיה לי אפשרות בחירה, אם להיות מחוברת או לא. שאוכל לקרוא לקראת סוף השהות בהודו חומר על יפן.

צהריים. כמה שמחה שיצאתי היום לדרך, שעליתי על האוטובוס וצעדתי אח"כ ברגל עד הכפר. Matura, לא מטאורה כמו שהגיתי בטעות. היגעתי ל-Village Guesthouse שהוא מעין בית מרגוע הודי, קיבלתי את אחד החדרים השווים שהיו לי בהודו. נוח, מרווח, מים חמים, מרפסת פרטית, הנחייה לשמור על שקט, ווייפיי זמין. יש במקום גם מסעדה.
כשייפסק הגשם אצא לסיבוב בכפר עם שתי המצלמות.
כל כך יפה פה.

הדיווחים בקבוצת הודו בפייסבוק מספרים על כבישים חסומים בעקבות הגשם העז שירד, התעדכנתי לגבי קאסול, לא ניתן כרגע לצאת מהעמק לכיוון דלהי, דהרמסאלה או מנאלי. הכבישים לג'יבהי סגורים.
בינתיים אני פה. לשניים, שלושה לילות או יותר, תלוי בעדכוני התנועה.
מחכה בסבלנות שייפסק הגשם ואז אצלם את הגינה היפה, את הפרחים. יש כאן פרחים ענקיים בצהוב, כתום וורוד. יפים, במיוחד עם טיפות גשם. מצלמת מבעד לחלון המסעדה ענפים עירומים של עץ בשלכת. גם הכפר הזה מוקף במטעי תפוחים וצימחייה. כשיתפזר הערפל, על ההר ממול אפשר לראות את הכפר Coki, שה שחלפנו על פניו בדרך ל-Melana.

תפילה חרישית: שייפסק כבר הגשם, שיתייבש הבוץ, שיתוקנו הכבישים החסומים. מזג אוויר סוער כזה גובה קורבנות בחיי אדם. מסוכן להיות כעת בכבישים, צריך לחכות עד שישתפר.

הזמנתי Veg. Noodles לצהריים, קצת שמנוניים, אבל מנה חמה ומשביעה. כוס התה שקיבלתי משמשת גם כאובייקט צילום, כשמניחה על אדן החלון. אוהבת לצלם את התה שלי, אלו צילומים שמזכירים לי את ההפסקות הקטנות שלוקחת לעצמי ביומיום, מעין פסק זמן לעצור הכל לכמה לגימות חמות. מודה על מזלי הטוב שבכזה יום גשום לי יש קורת גג חמה ויבשה. תיכף אחזור לחדר, לקרוא בנחת עד שייפסק המבול, בינתיים נהנית מהיותי האורחת היחידה בחדר האוכל המרווח והאלגנטי יחסית לטעם ההודי, יושבת על כורסה ליד החלון. הייתי רוצה לצאת החוצה, לשוטט בכפר, אבל לא כעת.

כשהתחברתי לווייפיי הגיעו צרור הודעות ביניהן אחת עם סרטון שמכיל 9 עיצות לחיים מלאים ושמחים יותר. על פניו נשמע נדוש, אבל כשקומיקאי מוכשר מגיש את הטקסט השנון, אי אפשר שלא לצחוק מדי פעם ולהנהן במרץ.

אחת העיצות דיברה על חלומות, אל תחלמו, הוא אומר. או לפחות תחלמו בקטן ותממשו את החלום שלכם בקטן. חלומות גדולים יכולים לקחת חיים שלמים להגשים, ומה אז. אאזין שוב לדבריו לרשום את המילים המדויקות. ואולי אתפנה סופסוף לכתוב את הפוסט על לוכדי החלומות.

"אני משתדל לא להטריד אותך בטיול, כותב לי מכר לדרך, אך זה הייתי מוכרח (כלומר לשלוח את הסרטון). את מאלה שמממשים, ואפילו בגדול. כבלוגרית את מפיצה את הנ"ל וזה רק יחזק את כולנו."
אמן ואמן.
לשבת במרפסת בגסטהאוס בכפר ציורי בצפון הודו, להדליק את האייפד ולכתוב. להלן חלום קטן שמתגשם כאן ועכשיו.

"אתמול חשבתי עלייך המון. הסתובבתי כשלוש שעות ברחובות (תל אביב). היה נורא חם ורטוב והשוטטות היתה סתמית. הרגשתי ריקנות והעין לא התרגשה… חשבתי שאם היית איתי העין והמצלמה שלך היו מאתרות כתבה נפלאה של חידודי מחשבה והתבוננות. והיינו מקטרות על החום והלחות… וחשבתי שוב ושוב על הגשם הזה שמצד אחד עוצר אותך פיזית, מצד שני מאפשר לך האטה למחשבה. והתפללתי שהגשם לא יעכב אותך מהגעה בזמן לדרמסלה."
הודעה מרגשת מחברה טובה. לוקחת אותה איתי במחשבות לכאן, לגשם וקרירות החורפית משהו שעכשיו בעמק.

בסוף לא התאפקתי ויצאתי לסיבוב בכפר עם המיטריה. חיפשתי מכולת כדי לקנות נישנוש מתוק לקינוח. ובכן, אין מכולת. גם אין רעש. אין מוסיקה. אין תיירים. אין מכוניות. אין ציפוצופים. אין המולה. פתאום הבנתי כמה שקט כאן, פה ושם נביחות כלבים ברקע, געייה של פרה או כבשים, חיצרוץ קצר במקדש מעל הגסטהאוס. מעט בתים, מסורתיים, חקלאות, משק חי, מקומיים שחיים כאן, כמה מקדשים. כל זה במרחק הליכה מהכפר ג'ארי, שכשירדתי מהאוטובוס בבוקר, רק רציתי להתרחק ממנו. וטוב שכך.
מצאתי פינת גן עדן. רצינית לגמרי. לפעמים הפינות הקטנות הללו, מטר ממרכז הצנטרום, הן השקטות, היפות, הלא נגועות.

מקבלת את העובדה שהגשם יפסק מחר, עד אז אני במתחם הגסטהאוס, בחצר הקטנה הצמודה לפתח החדר. כזו מרפסת הייתי רוצה שתהיה לי גם בארץ.
"כל בית צריך שתהיה לו מרפסת", ספר שקראתי לפני יובל, משהו שאני עורגת אליו שנים. מרפסת. איזור בבית שמיועד למרגוע. לא לשינה, לבישול, לעבודה, לניקוי הגוף, לתליית כביסה. אלא מקום שאפשר לשבת לשעה קלה עם כוס תה, ספר, טלפון, מחשבות.
כמה שמחה במרפסת הקטנה ומוגנת מגשם שיש לי כאן במאטורה.

ובינתיים פסק הגשם, קיבלתי כוס תה חמה להעביר עם כמה עוגיות אוראו.
תודה! תודה על הדברים הפשוטים, כוס תה ועוגיה, במרפסת בכניסה לחדר מול ערפל הולך ומתפוגג.


(29) 18.8.19 , ראשון, קאסול

לפעמים תנאים חיצוניים דוגמת מזג אוויר גשום משנים תכניות, כי בשום פנים לא רוצה לנסוע בגשם שוטף וגם לא להגיע לכפר קטנטן כשאי אפשר יהיה לצאת החוצה ולהסתובב. אם כבר להסתגר בחדר, עדיף בחדר הנוכחי שלי בקאסול.
הגשם לא מפסיק לרדת, מה שמגביל את התנועה של שאר האורחים בגסטהאוס. אחרי ארוחת הערב יושבים בחבורות במרפסת הקדמית ומדברים, צוחקים, מנגנים מוסיקה. קודם, בזמן ארוחת הערב, הצטרפתי לחבורה שישבה במסעדה, כעת פחות מתאים לי להיסחף לשיחות של אחרים. בגלל זה אני בחדרי, במיטה.
כותבת רשומה חדשה מחוויותיי בהודו, רשומה שתקבל את התאריך של יום ראשון.
מאז שנחתתי בהודו לימים כאן יש איכות אחרת, הם חולפים בזה אחר זה, כמעט ולא מורגשים. אני לא רוצה שהזמן יעבור מהר מדי, גם לא לאט מדי. כאילו ככה, זה הקצב האמיתי, הנכון של הדברים. לסופי השבוע יש אותה איכות כמו לכל אחד מימות השבוע. זו רק אני שצריכה לתת בימים סימנים. בראשון שעבר הלכתי לצ'לאל, בראשון הקרוב, כלומר מחר, אשאר בקאסול בגלל הגשם.
יודעת שיש אנשים רבים בישראל שישמחו להתחלף איתי עכשיו, לספוג קצת גשם ואווירה חורפית במקום החום והלחות שמתישים את הגוף והנשמה.
לא מתלוננת. רק שרציתי לנוע הלאה, למקום אחר ואילוץ חיצוני בולם אותי. אולי גם זו חוויה, התנסות שעדיין לא חוויתי במהלך המונסון, חוויה של גשם ממושך, שאינו פוסק לאורך כמה ימים.
אם קודם בירכתי על השקט בגסטהאוס, כעת שוכן בקומה השנייה בחור צעיר שמנגן יפה על הגיטרה ויחד עם חבר ששר יפה, מנגנים ושרים עכשיו שיר של דודו טסה. לומדת להתעלם מהרעש, לסנן אותו וכשזה נעשה מוגזם אין מנוס משימוש באטמים.
את המשך הלילה עד שארדם אני מבלה כעת עם הספר שלי. ציטוט מהפתיח לספר:

"הוא (הילל הזקן) היה אומר כן:
למקום שלבי (אני) אוהב, שם רגלי מוליכות אותי."
מתוך בבלי סוכה נ"ג.

עשרה לאחת. קודם התחוללה דרמה קטנה בחדרים שבקומה הראשונה ב- Royal Orchid. עכביש ענק בגודל של עשרה סנטימטרים + התגלה בחדרי. במקרה הארתי בפנס לכיוון הקיר וגיליתי את בעל החיים המפחיד הזה. רצה מייד החוצה ומבקשת עזרה מהבחורים שיושבים בחוץ. הוא לוקח מגב ורודף אחריו כשאני מאירה בפנס. אחרי כמה ניסיונות צדנו את המניאק והרגנו אותו. אח"כ התגלה עכביש דומה בשני חדרים נוספים בקומה. גם אם לא מדובר בעכביש ארסי, עדיין לא הייתי רוצה להיעקץ ע"י כזה דבר. החרקים העצומים הללו מתגלים כנראה בעקבות הגשם. זהו בית המחייה שלהם, אנחנו האנשים, מפריעים להם. כמו הצעירים שהרעישו והפריעו ויחד עם זה גם עזרו לי. יתכן שלבד לא הייתי מצליחה לתפוס אותו, במיוחד כשאין אור בחדר.

עשר וחצי בבוקר, יוצאת מפתח הגסטהאוס, כל הרחבה הפכה לשלולית אחת ענקית. מזל שהניחו אבנים, שאפשר לדלג. כמות הגשם שירדה אתמול מטורפת. אם אשאל את המקומיים כמה מ"מ ירדו ביממה האחרונה, יגידו הרבה גשם, כמו שאם אשאל מהי ספיקת המים בנהר, יגידו הרבה מים. אלו שאלות מערביות, מדעיות, מחפשות דיוק.
ההחלטה להישאר עד יעבור גל הגשמים התקבלה אתמול. עדיף שלולית עבירות בקאסול לעומת בוץ טובעני בכפרים המרוחקים. הייתי בחלקם, יודעת איך נראים השבילים והמעברים ב"רחובות". מה שמפתיע זה שהמונסון חוזר על עצמו בעקביות מדי שנה, מדוע אם ככה לא לפלס למים שיפוע נוח, שיזרמו ישר לנהר? הנהר הוא המקור אליו מנתקז הכל, כולל הג'יפה ברחובות.
כרגע קיבלתי את כוס התה הראשונה שתרטיב את הגרון הבוקר. תוהה במה אמלא את היום עד הלילה.

בינתיים התבהר, פיסות של שמיים כחולים. לו הייתי רואה את השמיים קודם, ייתכן שהייתי אורזת ונוסעת. כך או כך, מאחר מדי לנסוע, אולי מחר. ואולי אצא החוצה מהעמק.
אחרי ארוחת הבוקר חציתי את הכפר, רחוב שטוף שמש ותנועה. הלוואי ולא תרד היום אף לא טיפת גשם אחת, הזדמנות לייבש כביסה, לייבש את הבוץ והמים שנקוו כמעט בכל מקום וגם ל קן את נזקי הגשם בכבישים.

בשיטוטי הקודמים סימנתי לי בית קפה/מסעדה שצופה לנהר, להגיע, להתיישב מול הנוף ולשתות תה. היום זה קורה.
נהר פארווטי זורם כמו נהר הסמבטיון, בצבע של שוקו בהיר, מהאדמה והעפר שהוא סוחף עמו. שאון המים הזורמים מהפנט אותי. ממהרת לצלם את ההר הגבוה, מצופה כולו צמחייה, על רקע השמיים הכחולים, יודעת שעוד זמן מה יגיעו עננים לבנים ויסתירו את תכול הרקיע.
ככה זה כאן, עננים באים והולכים, המים זורמים, הגשם יורד ומפסיק. תנועה מורגשת מאוד של טבע ובתוכה התנהלות של כפר תיירותי שמארח תיירים מקומיים וישראלים.
ככל שאני נמצאת יותר בנוכחותם של הצעירים הישראלים, פחות אוהבת את ההתנהגות שעדה לה. נזהרת לא להיות שיפוטית וביקורתית, יש הבדל בין לומר "זה לא לטעמי" ולתפוס מרחק לבין להעביר ביקורת קטלנית עד כמה הערסיאדה של קאסול רועשת, המונית, דוחה וכו'.

המשך המסע שלי מחר תלוי אם כך במזג האוויר. אם יהיה סביר, כמו הבוקר, אם הכבישים יהיו פתוחים, אני נוסעת. יהיה גשום וסוער, או כבישים חסומים, נשארת.

תוהה עד כמה המילים הללו שאני משרבטת מעניינות קורא זר, שלא היה כאן ואינו מכיר. זו מעין התלבטות פנימית שאני מעלה על הכתב שקשורה להמשך הדרך. "Should I stay or Should I go", יש מטיילים שברור להם שנשארים, שמלכתחילה הגיעו על מנת להישאר בעמק. ויש שרצים ממקום למקום כי הזמן קצר והמלאכה מרובה. אני נעה על הציר בין שניהם. חלק מהמקומות מזדרזת לעזוב ובחלק נשארת ימים רבים. כמו העמק הזה. שלושה שבועות מאז שהגענו במונית ממנאלי. ומחר אעזוב באוטובוס מקומי. לאן? החלטות כאלו כאמור מקבלים רק בבקרים…

קפה שחור של ארבע אחה"צ בחצר הפנימית היפה בעולם.
מצד אחד הנהר, עצי תפוח, עץ ערז שמשמש כמטריה ענקית, גסטהאוסים, פינת ישיבה. ובעיקר שקט.
כמה טוב להיות פה.


(28) 17.8.19, שבת, קאסול

בוקר סגרירי, אני לבושה בבגדים קייציים, חולצה ומכנסיים קצרים, סנדלים. קצת קר לי. כשאסיים את ארוחת הבוקר הפשוטה שלי, כוס תה חם וחביתה עם טוסט אגש לג'קוזי בגסטהאוס שליד הנהר, לטבול במים החמים ואז אשוב לחדר ואחליף למכנסיים ארוכים וסווצ'ר.
"אום-נאמה-שיווה" מנטרה שמתנגנת ברדיו בווליום קצת גבוה לטעמי, אבל בוודאי לטעמם של העובדים, שממתינים לבואם של התיירים.
צלילים של הודו אחרת, אותנטית יותר להבדיל מצלילי הטראנס שבמובן מסויים גם הם שייכים להודו של המסיבות, של הקרחנות.
כמה שהוקל לי שמצאתי גסטהאוס יחסית שקט, עם מטיילים יחסית מתחשבים, שמצליחה להירדם ולישון שנת לילה רצופה. כמה ששינה טובה הכרחית ל-well being של האדם. ובמידה הנאותה. לא להפריז ולא להמעיט. ההקשבה לגוף מאפשרת מנוחה בשעת הצורך.
הבוקר קמתי מחלום עם המילה "שמיכות", וכל המילים שכביכול כתבתי בחלום אחריה התמסמסו ונמחקו. מה רציתי לומר בקשר לשמיכות? הפעם אין ברשותי שק שינה ככה שמתכסה בשמיכות שבחדר, שמיכות צמר צבעוניות, חלקן מאוד נעימות למגע, חלקן פחות, חלקן דקות, חלקן עבות מאוד, מתאימות ללילות החורף הקרים. שמה בצד את הגופים שישנו על המיטה לפני והתכסו באותה השמיכה ללא ציפית. זוהי הודו. לולא הייתי מוכנה להתגמש, לא הייתי מניחה לשמיכה לגעת בעור החשוף שלי, כי איך אפשר, זה לא ממש נקי וכו'. השמיכה היא דוגמה אחת מיני רבות לעיגול פינות. להסכמה לקבל את עולם החומר שהודו מניחה בפני. הבחירה בידי, להתכסות בשמיכה כפי שהיא או להתעטף בסדין מהבית. אין לי. כמי שמטיילת עם תיק קטן ומטען מצומצם לא הבאתי ציפה מהבית, רק שני צעיפים קלי משקל.

דיברנו על זה אתמול, כששטפתי כלים בתום ארוחת ערב שבת. לכמה מעט חומר אנו זקוקים ואיך שכחנו את האמת הפשוטה הזו והקפנו את עצמנו בערימות-ערימות של חפצים שרובם הגדול אינו באמת נחוץ. המרדף אחרי החומר מסנוור, מטעה, משבש עלינו את דעתנו, משכיח מאיתנו את מה שחשוב באמת.
ומה חשוב באמת? יחסים קרובים, נקיים, אוהבים ביני לבין עצמי, ביני לבין הקרובים אלי, ביני לבין העולם הסובב אותי. להתהלך על פני האדמה הזו בתחושת פליאה, לרצות להעשיר את עולם החוויות, ללמוד, לצמוח, לא להיתקע חיים שלמים במקום אחד.
חשוב ליצור יומיום שיהיו בו כל המרכיבים שעושים אדם לשמח בחלקו, שתהיה בו אהבה, חברות, נתינה, עשייה תורמת ומתגמלת, רוגע, לימוד.

איך נפל עלי הלך רוח פילוסופי כזה, שבת בבוקר, ההודים מזמן קמו לעמל יומם, המטיילים הישראלים עדיין לא. שמיים אפורים שמסתירים את השמש. ליד המסעדה שביל שמוביל לבית ספר, ראיתי קודם כמה ילדות קטנות לבושות מדי בית ספר בדרך לשם, וכעת אימא שמלווה את בתה. מהגג של בגסטהאוס ראיתי ילדים משחקים בחצר באלה שחובטת בכדור, לא יודעת איך קוראים למשחק הזה.

מחר בשעה כזו אשב לשתות תה עם חביתה באותה מסעדה קטנה, עם התיק ארוז, בדרכי לכפר קטנטן בשם מטאורה. וויתרתי על הרעיון לשהות ממושכת באותו הכפר. הרצון לחוות עוד, לראות עוד כפרים בוער בי. וגם זה בסדר. כל עוד אני לא נעה כמו פורפרה, לילה כאן ולילה שם.
שבתי לקאסול מצ'לאל בשלישי בבוקר ואעזוב את קאסול למטאורה בראשון בבוקר. מרגישה שמוכרחה להגיע לכפר בשם "מטאורה", שמזכיר לי את המנזרים התלויים בצפון יוון, מקום שוויתרתי עליו, כיוון שהיה מסובך להגיע.
לשמחתי בהודו שום דבר אינו בגדר impossible. הכל אפשרי, אם מתעניינים, מבררים וכמובן משלמים את העלות הדרושה כדי להגיע ליעד הנחשק.
לשמחתי לא היתה לי רשימה מסודרת של מקומות כשנחתתי בהודו. אמרתי, "נזרום", והינה אני זורמת, חודש בצפון וחודש בראג'יסטאן. והבוקר, אחרי שאשלם 90 רופי לחשבון של ארוחת הבוקר, אזרום לכיוון הנהר, המים החמים. ואח"כ להחליף לבגדים ארוכים, לקרוא, להמשיך במלאכת הכתיבה.

אחרי"מלאכת כתיבה" בחדר, אחרי שיצאתי לסיבוב ברגל, אל הנהר, חלפתי על פני הרשות ליערנות של קאסול וצילמתי כמה תמונות של המשתלה, שם מגדלים עצי ארז תינוקות, שוב התחיל גשם. בגלל שאין לי חשק להירטב, נכנסתי לצ'אי שופ ומזמינה תה. עדיין לא chai הודי מחלב. בהמשך אזמין כזה תה מתובלן ומתוק, עדיין נרתעת מחלב וכמויות הסוכר. אפשר לומר שבעל כורחי נגמלתי ממוצרי חלב.
נזכרתי בשיחה אתמול עם הבחור ההודי שטייל לבד, שרצה להכיר, לפגוש. כשנכנסתי לצ'אי שופ ישבו ארבעה הודים, תיירים, אף לא אחד הביט לעברי. אני לא מעניינת אותם. לפעמים זה ככה, מגיעה למקום ומתקבלת בו באדישות. ולפעמים יש מי שמגלה כלפי התעניינות וסקרנות. הזוג מספריה שאירח אותי אתמול לארוחת ערב שבת נתן לי חוויה קצת שונה, שמבדילה את הארוחה הזו מעוד ארוחה שמזמינה במסעדה. עוקבת אחרי הבחור שעובד כאן, כיצד מכין שני טוסטים עם גבינה לזוג הודי שנכנס ויושב בשקט. הוא שקוע בטלפון והיא בוהה.
גם אני מרימה מבט למדפים, מסודרים שם כוסות חד פעמים, צנצנות של קוביות סוכר, קפה, זיתים. פעם לא היו זיתים בהודו. היום אפשר להשיג הכל, גם אם מדובר בייבוא ולא תוצרת מקומית.

"Way to Grahan"
אני הולכת בעקבות החץ, דרך עבירה לכלי רכב, עדיין מישורית, לצד יובל שנשפך לנהר. אין לי כוונה לטפס 4 שעות על מנת לבקר בכפר. רק ללכת מעט ביער, לצד המים הזורמים. התיישבתי על הסלע מול מים שנשפכים במפלונים קטנים, עדינים ויחד עם זה מלאי עוצמה. זה מקור מים שלא הייתי מעיזה להיכנס אליו וגם לא להתכופף לטבול את המטלית הירוקה שלי.
כמה יפה כאן. להתמוגג מרוב יופי, מרוב אנרגיה של טבע לא נגוע. הנגיעות האנושיות הן בדרך שסללו לכלי רכב ובליכלוך הרב שמשליכים. את קליפת הבננה ועטיפת חטיף הבוטנים שסיימתי אני שומרת בתיק ואזרוק לפח זבל בחדר. פח שבסופו של דבר ירוקן לרחוב וכך גם הזבל שלי, בניגוד לרצוני, יגיע לנהר. חבל מאוד.

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", ציטוט נפלא של ד"ר סוס וגם אם הוא שחוק מרוב שימוש, יש בו מן האמת. כשחשבתי קודם על יציאה מהחדר לרחוב, ליער, לנהר, לא תיארתי לעצמי שאפגוש כזה יופי. סלפי נעליים שיתווסף לאוסף התמונות שלי וחזרה לכיוון הכפר, מזמינה את עצמי למומו צמחוני באחת הדאבות.

לשבת במסעדה מקומית, מקום פשוט, בשולחנות הקדמיים שתי נשים מקומיות שותות טוקפה, מרק איטריות טיבטי. להתבונן במתרחש ברחוב דרך החלון והדלת הפתוחה. המסעדה נמצאת בקצה השוק, אותן חנויות מכולת, ירקות וקישקושים לתיירים. בזכות התיירים שקונים את שלל הקשקושים לא מעט הודים מקומיים מוצאים פרנסה יפה מאוד.

שלוש אחה"צ. שוב יורד גשם. חזרה לגסטהאוס, עליתי למרפסת שבקומה השלישית. מסיימת את הרשומה היומית ומעתיקה לדף "הודו" בבלוג, שהולך ומתארך.

אם מי מהקוראים קורא אותי כעת, מודה לו מאוד. זה אף פעם לא מובן מאליו עבורי, שקוראים אותי.
תודה.


(27) 16.8.19, ערב שבת, קאסול

"שם רגלי מוליכות אותי", שם הספר שקניתי בספרייה של קאסול ושם הציעו לי לעבוד כספרנית ויתכן שאקבל את ההצעה ואשאר כאן עוד כמה ימים להתנסות הזו. כשמטיילים לבד, קל יותר להחליט אם להישאר במקום, לא למהר ליעד הבא. וזו גם חוויה שהייתי רוצה לחוות במסע שלי, לשהות מקום לאורך זמן, לתת לאווירה לחלחל פנימה. בתחילת השבוע חוויתי ליומיים וחצי חוויה של התבודדות, עד שהרגשתי שדי לי וחזרתי לקאסול, לחוויה יותר חברתית.
גם אם רוב היום אני לבד, אני חווה כאן יותר אינטראקציות חברתיות. מפגשים עם אנשים. זהו חלק משמעותי מהמסע בהודו. וגם התיעוד של מה שעובר עלי בזמן אמת. כולל עדכונים שוטפים לרשימה ולבלוג.
מצד אחד, הישארות במקום כזה לעוד כמה ימים תאפשר לי ליצור הרגלים, מעין שיגרה והזדמנויות ללקט מפגשים, שיחות. וגם לקרוא.
איך אפשר לסרב לכזו הצעה. לכזה שפע של ספרים. לנוחות מסויימת. הבטתי היום בבגדים שמונחים על השולחן בחדר, רובם נקיים וחשבתי כמה מעט חפצים יש לי כרגע. כל מה שאני זקוקה לו נכנס לתוך התיק הירוק של 36 ליטר.
משהו שאני לומדת מאז שהמסע החל, להסתפק במועט. מעט בגדים, מעט תכשירי קוסמטיקה, ויתרתי על קונדישינר ומעצב שיער, איך שהשיער מסתדר, ככה טוב. היום קניתי מספריים קטנות, פריט קטן ונחוץ שאשאיר בדלהי לפני הטיסה ליפן. קונה מים, חטיפים במכולת, אוכל, לינה, שירותי כביסה, כרטיס נסיעה לאוטובוס. זה הכל. אולי בהמשך אקנה כמה חפצים נוספים, מזכרות מהודו. אולי זוג מכנסיים, כי המכנסיים הנוכחיים בקושי ישרדו את הודו וביפן כולם נקיים. לא יכולה להתהלך בבגדים מסמורטטים.
המסע הזה מלמד אותי דברים רבים כ"כ.

יש אנשים שפשוט נמשכים להודו. אין מילה מתאימה יותר מאשר "משיכה". כמו שנמשכים לבן/ת זוג, אני מעיזה לשים את המשיכה למקום מסויים על אותו משקל.
הודו משכה אותי מאז הלימודים בבצלאל, כשגמעתי בצימאון סיפורי מהאבארטה ומיתולוגיה הינדית, כמו איך נוצר גאנש. כשלמדתי על הבודהיזם הטיבטי, על נזירים מציירים מנדלות.
כל אלו משכו אותי להגיע, לראות במו עיני. היגעתי. ומהפעם הראשונה נשביתי בקסם. שנים אחרי הטיול המיתולוגי להודו, "הטיול" בהא הידיעה, רציתי לבוא ולא יכולתי, כמעט שוויתרתי עד שלפני עשור הזדמנה לי הזדמנות, ומייד תפסתי בשתי הידיים. כנ"ל המסע הנוכחי, אני כאן בגלל השתלשלות של כמה צירופי מקרים. ובעיקר בגלל אותה משיכה ישנה למקום, לאווירה, לחוויה.

Are a solo traveler?
שאלה שנזרקת לעברי במבטא הודי. מסובבת את הראש ומולי בחור הודי, שמספר לי שגם הוא מטייל לבד ומעוניין להכיר אנשים. כנ"ל אני. התפתחה שיחת "מטיילים לבד", הוא סיפר מהיכן הגיע, מה עוסק לפרנסתו, למה בא דווקא לקאסול בגפו, להבדיל מצעירים הודים שלרוב מטיילים בחבורות. היה לי מעניין להקשיב לו. יכולנו לתקשר בעיקר בגלל האנגלית המצויינות שלו, וגם שלי, כי יש לא מעט צעירים ישראלים עם אנגלית גרועה שמקשה על שיחת עומק. סיפר שעובד בחברה בתחום המיסוי וחולם להיות שחקן הוליווד. בשביל זה הוא מתחיל לימודי משחק, יעשה כושר, יוריד במשקל, יתחטב, יהיה אטרקטיבי יותר. סיפר שמוכן לעשות כל מה שנחוץ כדי לקבל תפקיד ואז יעזוב את העבודה. היה לי מעניין להקשיב לחלום הזה, להיות שחקן, בגרסה ההודית. מזכיר את הרצון שמפעם בקרב ישראלים רבים להפוך למפורסמים, לשחק בטלוויזיה, להופיע, להיות סלב.
סיפר שדלהי וערים גדולות נוספות בהודו, כמו מומביי, פונה, בנגלור, אפילו כלכותא מאוד מערביות. עד כדי כך שאתם יכולים להתחתן מאהבה ולא נישואי שידוכים מאורגנים ע"י ההורים? שאלתי, כן, הוא עונה לי. זה נפוץ יותר ויותר שצעירים בוחרים להם בן/ת, גם מקאסטות אחרות ואפילו בני זוג מערביים. הודו אם כך מגלה פתיחות בנושא שהגישה אליו עד כה היתה מאוד שמרנית.
"ממליצה לך מחר לנסוע לטוש, תהיה לך הזדמנות לראות איך נראים החיים בכפר מסורתי". יראה שם פנים אחרות, אותנטיות יותר של אותה הודו ענקית שמבקשת להידמות למערב.
כמה שאני אוהבת מפגשים מקריים כאלו, להיתקל ברחוב באנשים זרים, לפתח שיחה, ללמוד מהם משהו חדש. נגיד, מהצעיר מדלהי למדתי שהמושג YOLO לא עד כדי כך רדוד. שבחיים הללו ניתנות לנו הזדמנויות להגשים חלום, כל שנותר הוא להושיט יד ולקחת. לקחת לעצמי מהטוב שיש לעולם הזה להציע לי.
עבורי, זה עיקר מהותו של המסע שחווה כאן ועכשיו.

חלפו ארבעה שבועות למסע. מרשים. הסתכלתי קודם בטבלת התאריכים ומסתבר שזו השבת השלישית בקאסול. ערב שבת שעברה הצטרפתי לקבלת שבת בבית חב"ד, הערב הוזמנתי לארוחת ערב אצל הזוג מספריה. בגלל שנרדמתי והתעוררתי רק בשבע, כשהיגעתי לחצר שלהם, הם היו לקראת סיום. קיבלתי צלחת עם פירה, שעועית, כרובית וסלט כרוב. ארוחה צמחונית טעימה ביותר. וחברה נחמדה מאוד. הגברים שיחקו משחק קלפים של בני 6+, כל אחד שם קלף ומי שמזהה ראשון את הצורה המשותפת לשני הקלפים ואומר זאת לוקח את הקלפים אליו. מי שנגמרו לו הקלפים, הוא המפסיד. כששני גברים משחקים, התחרותיות באה לידי ביטוי, זה לא משחק קל, לפעמים זיהיתי מייד צורה של דולפין, סהר, איגלו, לפעמים לא.
היתה אווירה משועשעת סביב השולחן, משחק, תמונות, הודעות וואטסאפ, שיחה מתגלגלת. ערב נחמד.

כעת חזרה בחדר, אחרי מקלחת חמה. סוף היום. סוף השבוע. מחר שבת, שבת מנוחה. אולי לא אנוח, אבל בכל מקרה לא מתכוונת לנסוע בשבת. בראשון אזוז הלאה, למקום הבא. כשיגיע מחר הוא יתמלא במעשים קטנים ונחמדים, כאן בקאסול שבעמק, אחד היפים בעולם.


(26) 15.8.19, חמישי, קאסול

אתמול אחר הצהריים הגשם נרגע, התבהרו השמיים, בין העננים ניתן לראות מעט שמיים בכחול, צבע נדיר יחסית לעמק פארווטי. אחרי שהסתובבתי מפה לשם, לאכול מומו לארוחת צהריים מאוחרת, לקנח בעוגת שמרים עם קינמון צימוקים וקוקוס. יושבת בחצר הפנימית של הגסטהאוס השכן, מקשיבה למים הזורמים בנהר.
היתה לי קודם שיחה משעשעת עם המלצר, בחור נפאלי בן 25, חצה את הגבול להודו כדי לעבוד כאן, כי המחייה בהודו זולה יותר מנפאל. עבד הגואה, בבנגלור וכעת בקאסול. סיפר לי באנגלית שבורה מה שנקרא Way Too Much Information, כמו למשל שהוא עדיין בתול, שכשיחזור לנפאל ימצא אישה ויתחתן איתה, שהפאנג'בים דפוקים, שהם אוהבים לשכב עם גברים ועושים רק מין אנאלי עם הנשים שלהם. נו, באמת, למה אני מעבירה את כל הג'אנק הזה גם לבלוג??? כי זו למשל דוגמא לתסמונת WTMI שאני חווה כאן, שרובה הגדול מרתק אבל חלקה מיותרת לחלוטין ומותירה אותי המומה, על מה אנשים מדברים.
לפעמים נושאי השיחה הם עד כדי כך נמוכים. לפעמים מעניין לקשקש עם הודי קצת יותר אינטליגנט מהמלצר הנפאלי, כמו הבחור בספריה בקאסול ולשאול אותו איך יחגגו בקאסול את יום העצמאות של הודו, מה דעתו על מה שקורה כעת בקשמיר, מה הוא חושב על האיסלם, על השכנים המוסלמים שלו. אלו שיחות מעניינות וצריך ליזום אותן, לשאול שאלות, להביע התעניינות אמיתית. אחרת זה מיד גולש לשמאל טוק סתמי וחסר עיניין. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי גרועה בשמאל טוק, גם כאן, כשאין לי מה לתרום לשיח, אני מתנתקת, לא משתתפת, נשארת בחוץ. לשמחתי, פגשתי כאן כמה אנשים שתוך כלום זמן זכיתי לנהל איתם שיחות עומק. שיחות מלב אל לב.
ככה שלפעמים פוגשים אנשים מעניינים ואולי בהזדמנות אעלה רשומה שתעסוק בקשרים חברתיים שנרקמים בטיול, בתחושת הבדידות, כשאין עם מי לדבר ומתבשלים במיץ של עצמנו.

שמונה וחצי בערב, בחדר בקאסול, במיטה, מכוסה בשמיכה.
שקט, נעים, מוגן. לעת עתה קורת גג נוחה שאשמח לשהות בה בין שלושה לארבעה לילות. עדיין לא החלטתי בדיוק כמה. הערב בחרתי לבלות בחברת עצמי. לא יוצאת לשבת במסעדות הישראליות או מחפשת את קרבתם של מטיילים אחרים. יכול מאוד לעייף לנהל כל פעם מחדש שיחות מטיילים שחוזרות על עצמן. מה שמך, מהיכן את, מה את עושה בארץ, נשואה, יש ילדים, כמה זמן את בהודו, לאן את ממשיכה מפה.
חלאס.אחרי למעלה משלושה שבועות של טיול הדיבור האינפורמטיבי הזה מתחיל לשעמם. לפעמים מזדמנות שיחות עומק לא צפויות, כשמישהו פותח את הלב בפני, ואז מרגישה שיכולה להתבטא במלואי.

קמתי הבוקר ליום בהיר, שמיים כחולים מנוקדים עננים. להתענג על השמיים האלו, כי רוב הזמן מכוסים עננים אפורים וסמיכים של גשם. מאחלת לי יום רגוע, יום של קריאה, כתיבה, אולי טבילה בג'קוזי בגסטהאוס הסמוך. דברים קטנים. העיקר לצאת מהחדר אל הודו שבחוץ, הודו שחוגגת היום יום עצמאות 72 במספר.
"הורדת מהלך, מנוחה ובמחשבה הם הבונוסים שמציעה הדרך. במיוחד בהודו. ערבוביית השאנטי והרעש ועצם העובדה שלא צריכים לקום בבוקר 'למשימה' מביאים טוב. מחשבה בונה ובריאה." כותבת לי חברה בהודעה הבוקר וניסחה באופן קולע את הווייה שלי בימים האחרונים.
כבר לא ממהרת לנוע ממקום למקום, ייתכן שאחליט לוותר על הכפר מטאורה, אולי לא, אולי מחר, אולי בעוד יומיים. וויתרתי על הביקור בספיטי. ההתניידות בתחבורה ציבורית, נסיעות ארוכות, קשוחות ומטלטלות כבר לא לגילי, מה גם שלא בא לי לחזור למנאלי לחפש שותפים לג'יפ. גם נסיעה של 15 שעות בג'יפ אינה תענוג גדול. המטרה שעומדת מול עיני במסע הנוכחי היא בנוסף למקומות בהם מבקרת גם לנוח, לכתוב. לפנות מקום מבפנים למחשבות חדשות.

למקומיים להבדיל יש אינסוף משימות לביצוע: טיטוא יסודי של הרחבה מילים, לא ברור לי למה לא מחברים למטאטא הקש מקל ומטאטאים בעמידה. כל פעולות הניקיון נעשות בכיפוף של הגב, לא בריא. הינה הודי שהשכיל לחבר מקל ועדיין הוא מטאטא בכיפוף של הגב.
השהות כאן פוטרת אותי מהצורך לנהוג, לנקות, לקנות אוכל, לבשל, לשטוף כלים, לכבס. את כל אלו אני קונה בכסף. אם כי היגעתי למסקנה שעדיף לכבס פריטי לבוש בודדים ורק אם צברתי ערימה גדולה למסור לכביסה ועדיף ביום שמשי, כדי שתתייבש כראוי.
משלמת חשבון עבור ארוחת הבוקר, תה, חביתה עם שני טוסטים, 160 רופי. הווליום הגבוה של המוסיקה על הבוקר קצת גדול עלי.

ההפתעות שהודו מזמנת למי שמקפיד על ראש פתוח. כזו הזדמנות לטבילה מרעננת במים חמים, נביעה טבעית ממש מול הנהר שסביבה בנו מעין ג'קוזי ומבנה ששומר על הפרטיות. משלמים 50 רופי תמורת עשרים דקות של מרגוע לגוף ולנשמה.
אחרי הטבילה המרעננת הצטרפתי לטיול לכיוון הסיפריה עם זוג צעיר ושני ילדים קטנים. הם הזוג שהקים את הספריה שבמבט ראשון מאוד הרשימה אותי. יש בה אוסף ספרים איכותי מאוד להשאלה, להחלפה וגם למכירה. מגיעים ישראלים שמחפשים משהו לקרוא, כי יש גבול כמה ספרים אפשר להביא במוצ'ילה מהארץ. הספרה היא מעין מסננת ועם מי שמגיע לחפש ספר יכולות להתפתח שיחות מעניינות.
בגלל הילדים הם לא יכולים לשהות רוב היום בספרייה ומחפשים מישהו שיישב כאן ויהיה אחראי לספרייה. הציעו לי את הג'וב הזה. מצחיק אותי לקבל הצעת עבודה בהודו. מבט בלוח מראה שנותרו לי עשרה ימים עד דהרמסלה, משם אעלה לטיסה לג'אייפור.
התלבטות: האם להישאר בקאסול בעשרה ימים הללו, להגיע מדי יום לספרייה, לכתוב ולקרוא, לשוחח עם אנשים ועל הדרך להרוויח כמה רופיות? או להמשיך ליעד הבא? לכפר הבא, שסוף סוף היגעתי למסקנה שכולם דומים למדי, כל כפר בווריאציה אחרת.
בעד: הזדמנות לשקט, מקום קבוע ונוח לעשרהת הימים הבאים, מקום שיאפשר לי לקרוא ספרים, להיפגש עם אנשים, להמשיך בכתיבה. עלויות המחייה היומיומית יכוסו במלואם או חלקית מהפידיון היומי.
נגד: לא באתי להודו לעבוד, חבל לי לפספס הזדמנות לראות עוד כפרים, אני רוצה להיות בעלת הבית של הזמן שלי ולא להיות כבולה לחנות רוב שעות היום.

בדאבה הקטנה שישבתי לאכול מומו לצהריים, תלויה תמונה של איינשטיין עם ציטוט שמשוייך לו:
"Only life lived for others is a life worthwhile"
וכמה אמת יש באמירה הזו, בחיים שיש בהם שירות למען האחר, חיים עם מטרה, ייעוד, שליחות. לא רק "אני ואני ואני", אלא עשייה למען האחר.
יש בפרויקט הספרייה שירות למען המטיילים הישראלים, כדי להעשיר להם את חיי הרוח. שתהיה להם האפשרות להחליף, לקנות, להשאיל ובעיקר להעשיר את העולם הפנימי. כי אין כמו ספר שמתפקד כמו חבר טוב בזמן טיול.
בינתיים החריפות של המומו התמסמסה מעט, יכולה לבקש לשלם 80 רופי, לקנות כמה בננות, חטיף, בקבוק מים נוסף וחזרה לחדר.


(25) 14.8.19, רביעי  קאסול

נתקלתי אתמול בקבוצת הפייסבוק "מטיילים בראש טוב" בשאלה "איזה מן מטיילים אתם?"

הבלוגרית זיוה רענן שואלת: "האם קורה לכם שאתם מגיעים למקום יפה ומרגישים שהגעתם ואין צורך לחפש יותר? האם סרגתם, רקמתם, ציירתם, קראתם ספר מול הנוף? האם לדעתכם זה מתאים רק לטיולים ארוכים או למקומות מסוימים בלבד?"

במסע הנוכחי שלי שיימשך 103 ימים יהיה לי גם מזה וגם מזה. גם טיול אינטנסיבי בין מקומות אטרקטיביים ומעניינים וגם ימים מרווחים יותר, של מנוחה, של שהות בחדר, של קריאה, כתיבה ועיסוקים יצירתיים אחרים מול הנוף.
תלוי מאוד בלוקיישן בו שוהים. היום למשל, שזה היום מי סופר כמה ששוהה בקאסול, וכבר טיילתי ברובו, פחות סקרנית "לצאת לסיבוב". מוכנה להוריד הילוך ולהיות קשובה לגוף, לרצון במנוחה.

פוקחת עיניים הבוקר לצליל גשם שיורד ויורד וחושבת איזה מזל שאני בחדר הנוח והמפנק בקאסול. אם כבר להיתקע בגשם, שמגביל את יכולת התנועה, עדיף במקום עם תנאים פיזיים נוחים. יעבור עוד זמן מה והגשם ייפסק, החשמל יחזור. עד אז לוקחת את הזמן לאט. לא ממהרת לצאת מהחדר.

לפעמים לגלישה ברשת יש תכלית והיא מנגישה לי קטעי השראה דוגמת הקטע הבא מתוך "כוחו של מיתוס" מאת ג'וזף קמבל:

"מרחב מקודש הוא צורך הכרחי היום לכל אחד. אתה צריך שיהיה לך חדר, או שעה או יום מסוימים שם לא תדע מה כתוב בעיתוני הבוקר, לא תדע מי הם חבריך, מקום בו אתה לא חייב לאף אחד דבר, ואף אחד לא חייב לך דבר. זה מקום שבו תוכל פשוט לחוות וליילד את מה שאתה ואת מה שאתה יכול להיות. זהו מקום של דגירה יצירתית. בתחילה אולי תמצא ששום דבר לא קורה שם. אבל אם יש לך מרחב מקודש ואתה משתמש בו, משהו לבסוף יקרה"

או באנגלית:

"Sacred [space] is an absolute necessity for anybody today…"

קטע שמזדהה עם כל מילה ומילה בו, מרגישה איך בימים הללו בצפון הודו אני יוצרת לי "מרחב מקודש", מרחב שאני פשוט יכולה להיות, לשהות, בלי למהר להספיק דברים, ללא מחויבויות והתחייבויות. מרחב שמאפשר לי להיות קשובה לרצון שלי, לקול פנימי שמבקש לכתוב ליצור, להתבטא, לנסח מילים מדויקות.

לפעמים אני גם מטיילת כזאת, ששוהה, שלא ממהרת, שנשארת זמן מה באותו המקום, שסופגת לתוכה את אווירת המקום, שמפנה זמן ליצירה, לכתיבה, לקריאה, למנוחה. זהו שינוי משמעותי עבורי, כאשר יצאתי למסעותי הייתי מתרוצצת ימים שלמים להשביע את הסקרנות הלא נגמרת.
מניחה שראג'יסטאן תעניין אותי בצורה כזאת שאקום בבוקר ואצא לסיבוב sight-seeing אינטנסיבי, או עד שהחום יכריע אותי. בעוד שבועיים בדיוק אדע איך זה להיות שם. עד אז, הינני כאן, בין ההרים הגבוהים המיוערים לנהר רחב הידיים.
בטיול לפני עשור כשהיגעתי לקאסול הימים שלי היו מדודים וספורים. ייתכן שהיו לרשותי שלושה או ארבעה ימים לכל היותר. ככה זה כשמגיעים לפרק זמן של חודש. הפעם עומדים לרשותי חודשיים וקצת לטיול בהודו, וכשכירטסתי אתמול את הטיסה דרומה חתכתי את השהות בהודו לשניים. עד 29.8 צפון ועד 25.9 ראג'יסטאן.
אם ארצה אני יכולה בשבועיים הקרובים לא לזוז מקאסול. לחוות את החווייה של המטיילים שמגיעים לעמק ו"נתקעים". נעים בתזוזות קטנות מכפר לכפר. כמו שעשיתי עד כה. פולגה, קלגה, טוש, מלנה, צ'לאל, והבא בתור – מטאורה, אולי בעוד יומיים. ואח"כ גם ג'יבי. אולי. מוסיפה סימן שאלה, כי הכל נזיל.

"שום דבר לא ידוע, לא שנה, לא שבוע, יש לנוע, לנוע, ולחשוב שהייתי יכול, לחזור על הכל"
מהשיר המופלא של אריק לביא.

היום מגיעים לקאסול עוד ועוד צעירים לקראת מסיבת היער שתתקיים מחר. מתבוננת בהם, יושבים בחבורות גדולות, שותים קפה שחור/תה, אוכלים שקשוקה עם צ'יפס וסלט לצהריים, מגלגלים סיגריות. המון וצחוקים וסיפורי ציז'בטים של מטיילים, כמו "הנסיעה מקשמיר לדרמקוט היתה לי הכי קשה בהודו" .
מצד אחד, מתבוננת בהם במבט שיפוטי שמעביר ביקורת על חוסר התעוזה לזוז מטר משביל החומוס, על חוסר הסקרנות להתבונן במה שסביבם. הם עסוקים בעצמם, שקועים בקשקשת אינסופית, מחוברים ל-JBLשמנגן להם פלייליסט ישראלי. מגיעים למקום חדש ומייד מחפשים היכן בית חב"ד, היכן הגסטהאוס של הישראלים, בודקים אם החדר נקי, אם התשלום סבבה, היכן אפשר לקנות פיסת שוקולד טעימה, איפה אוכלים שקשוקה לארוחת בוקר.
מצד שני, הם נמצאים עכשיו בגיל לא פשוט, סיימו צבא, ורגע לפני שיוצאים אל החיים האזרחיים סוג של פורקים עול ב"טיול שאחרי הצבא". הרוב הגדול לא יודע לאן, עד מתי. זורם עם העדר. תקופה כזו של מעבר היא לרוב תקופה לא פשוטה, מעלה הרבה סימני שאלה. שאלות כמו, מה ללמוד, היכן לגור, איזו עבודה לחפש, מהיכן יהיה לי כסף. ללא ספק, צריך הרבה אומץ כדי לצאת לאזרחות.

ישבתי קודם במסעדה של בית חב"ד, שתיתי כוסות תה חם כשאני מארחת חברה לצעיר שפגשתי ושוחחנו קודם. הבוקר ארז את התרמיל ובדרכו לנאגאר, לחווה האורגנית של ימאס, מחוץ לשביל החומוס. "כולם עכשיו מגיעים למסיבה ואני נוסע להתבודד". נפרדתי ממנו באיחולי דרך צלחה וחזרתי לגסטהאוס. כעת יושבת במרפסת שבקומה העליונה, עדה למו"מ על חדרים ומחיר עבור קבוצת בנות שחולקות חדר. רוצות לבדוק אם אפשר לשלם 300 לחדר של ארבע מיטות. אני משלמת 600 ומבסוטית.
פחות מבסוטית מכמות העברית ששומעת סביבי. רחש רקע שמסיט את תשומת הלב לשיחות מקריות.

חזרה לחדרי שבקומה הראשונה עם חלון פתוח אל חצר פנימית. החשמל עדיין לא חזר, זה יכול להימשך ככה כל היום. עדיין יש מים חמים בברז, עדיין יש מספיק אור לכתוב ולקרוא, מה גם שיש לי גם פנס לשעת הצורך. רק הבטריה של הטלפון תלך ותתרוקן ואולי גם זה לטובה, שהמכשיר הסלולרי יוותר כבוי לזמן מה.
ומה לגבי הבטרייה הפנימית שלי? הולכת ונטענת בעוד אנרגיה, עוד השראה. הולכת ומחזקת אותי ואת הדבר הזה שמניע אותי מבפנים.
הודו טובה אלי.


(24) 13.8.19, שלישי, בין צ'לאל לקאסול

פתאום נבהלתי ששכחתי את הקוד של הכרטיס אשראי שלי, שעבר כ"כ הרבה זמן מאז השתמשתי בו וכשארצה למשוך כסף, אתבלבל בקוד והוא ייבלע אחרי כמה ניסיונות.
לפעמים אני קצת אבודה. לא ברורה.
כמו למשל, לא ברור לי עד הסוף מה אני עושה כאן. כ"כ זרה. לא שייכת. מסתובבת מ"מסעדה" לדאבה (מסעדה מקומית בסיסית), בחיפוש אחר משהו לאכול. מעדיפה לשהות בכפר עם קצת יותר אופציות, ושגם שאוכל לסמוך על איכות האוכל וניקיון המטבח.
שוב שכחתי את המניפה בחדר דווקא כשזקוקה לנפנוף הגון, להעיף מעלי את היתושים והזבובים, לאדות את הזיעה. המקלחת שהתקלחתי לפני שיצאתי מהחדר שווה לכפרות, כשאשוב לחדר, אשטף שוב במים פושרים ולא אזוז מהחדר עד הבוקר, כשאצא עם התיק ארוז, החוצה מהכפר.

ספגתי מעט שקט ומנוחה ביומיים האחרונים, אבל לא אהבתי את המקום. אולי בכפר הבא, מטאורה, ארגיש אחרת. ואם לא, אז אצא מפארווטי לכפר ג'יבי.
סוף- סוף הדליקו את הפתיל שמבריח יתושים ועדיין מרגישה עקוצה ומתגרדת, תחושה פיסית לא נוחה. מה שהכי בא לי עכשיו זה לקום ולעוף מפה לחדר עם מזגן. לא מבינה איך עדיין לא יורד הגשם. שיתקרר קצת, שהלחות תרד. עם חוקי מרפי זה יכול לקרות בעיתוי הכי לא מתאים כשאהיה במעבר בין א' לב'.

מתרגלת נשימות. בדאבה שבמבט ראשון מי רוצה להיכנס אליה והינה אני כאן, יושבת ליד שולחן פלסטיק אדום, מתאפקת לא לגרד, מחכה שהמים לתה ירתחו כבר, שה"טבח" יטגן את הפרנטה שהזמנתי.
בינתיים נכנסים עוד מקומיים, מקשקשים. רעש. מחנק. גירוד של יתושים. וכשהגיע האוכל זו היתה ארוחת הערב מהגרועות שאכלתי בהודו. צ'אפטי מטוגנת עם קצת פירה חריף ותה מתוק. התה סביר, אבל כל הסיטואציה פחות סבירה, אישה זרה בדאבה מקומית בלב כפר נידח, כשביוב או מעין מי נחל מטונפים זורמים בשביל הצר, צינור שמתפקד כברז מים בכיור, כל הזמן זורמים ממנו מים, אי אפשר לסגור. ארוחה שעדיף היה לוותר עליה.
מאוד מקווה שבגסטהאוס במטאורה אפשר יהיה לאכול במחיר ובטעם סביר, כמו בפולגה ובקאסול. היכן שהישראלים מתקבצים האוכל טוב יותר, השירות של ההודים טוב יותר. אני לא חווה שום סקרנות מצד ההודים כלפי. אפילו לא ביקשו סלפי. למעט הבחורה מדלהי שפתחה איתי בשיחה קצרה תוך כדי הליכה למרכז הכפר. וטוב שכך. אם אני מבקשת תפריט, או כוס תה, הם יגישו לי. בנימוס. לא יצאו מגדרם לתת שירות. אהבתי את החיוך האדיב של הבחורצ'יק מה-roof top הטיבטי ושל המוכר בקונדיטוריה בקאסול, שמחייך אלי כשבאה לקנות cinamon roll.

תה וחביתה לארוחת בוקר, עדיין צ'לאל.
הבוקר אני בדרכי חזרה לקאסול, מתוך כוונה להישאר לילה או שניים ולהמשיך למטאורה. צריכה אינטרנט חזק כדי לרכוש כרטיס טיסה, לברר את המחיר אצל סוכן הודי. ויש לא מעט סוכנויות כאלו בקאסול, רק שפותחים מאוחר, אחרי עשר. בעצם זו השעה שייקח לי ללכת את כל הדרך חזרה ביער ועל גדת הנהר.
זה נשמע כזה פסטורלי, וזה אכן פסטורלי.
אם יהיה חדר בגסטהאוס שליד הנהר אשן שם הלילה. יש זמן. אני לא מוכרחה לזוז מהר מנקודה לנקודה. רק אם לא טוב לי או לא נוח במקום בו נמצאת, אז לנוע קדימה.
באופן עקרוני, אני בעד התנועה קדימה. זו התנועה של זרימת המים, אנרגיה של התחדשות, של חיוניות, של זרימת חמצן תקינה. זרימה אנרגטית, כל הצ'אקרות פתוחות ומאוזנות. הצ'י, כוח החיים זורם לכל אורך עמוד השדרה. מכפות הרגליים, דרך האגן, הבטן התחתונה, החזה, הגרון, העין השלישית עד קצה הראש.

חמש וקצת בחדר שלי בקאסול
הפעם הייתי לארג'ית עם עצמי ופירגנתי לי חדר אחר, מאוורר יותר, מרווח, עם המקלחת הכי שווה שהיתה לי בהודו. חלון שפונה לגינה, קרוב לנהר. בהתחלה ביקש 700 רופי, אח"כ ירד ל- 600 רופי לחדר ליחיד בקומה הראשונה. סטנדרט אחר לחלוטין, נוח יותר. מודה שלפעמים הנוחות הזו נחוצה לי, כמו שהווייפיי נחוץ לי. אחרי שהתמקמתי בחדר עולה בגשם ל-roof top הטיבטי. מזמינה מומו צמחוני, כוס תה ומתנפלת ברעבתנות על הווייפיי. שכה יהיה לי טוב, לפחות שעתיים ישבתי שם, כשהאף תקוע במסך הקטן. עם קצת עזרה מבחור הודי מקומי שהמליץ לי על מנוע הודי לחיפוש טיסות הצלחתי להזמין כרטיס טיסה לג'אייפור, להתעדכן במצב חשבון, פירוט הורדות בכרטיס אשראי, תשלום שנתי עבור חידוש הרישום לבלוג. מיילים, וואטסאפים.
ובעיקר מרגיעה את חברה שדאגה "לאן נעלמת"… סה"כ יום אחד שלא הייתי מחוברת, ולמי שבארץ, שרגיל להיות online מאור ראשון עד אור אחרון, לא יכול להיות מצב offline.
זו לעיתים הבחירה שלי, כפי שבוחרת מדי יום להתמיד במשלוח טקסט ותמונות. היום התווספו שלוש נשים לרשימה, שתיים שפנו אלי באופן עצמאי ואחת שפגשתי לכמה שעות בדרמקוט ונפגשנו שנית בקאסול לשעה וקצת. השיחה זורמת, מתגלגלת, והזמן גם הוא עובר מתגלגל, גם אם לא עושה הרבה.

היום ירד גשם. ציפיתי לגשם, אפילו נהינתי ממנו. מזכירה לעצמי שוב: תלכי רק בנעליים סגורות! הלכתי קודם עם כפכפים מרחק קצרצר דרך שלולית בוץ, נזהרת לא להחליק, לא להתלכלך. אתגר גדול מאוד.

שמחה בחדר החדש שלי בקאסול, מהנעימים ששהיתי בהם. וכמה זה חשוב חדר נעים, שקט, חלון פונה לגינה, מזרון נוח, מצעים נקיים, או כאילו נקיים, מקלחת מאווררת, לא מעופשת ומטונפת. בסוף מתרגלים לכל, גם לסטנדרט נמוך. מדי פעם כייף להינות מתנאים נוחים יותר.
במובן הזה הודו מאוד השתנתה, לא ככה זכור לי בביקור הראשון שלי. כצעירה שסיגלה לעצמה תנאי סגפנות, לנתי במקומות מאוד פשוטים, לעיתים דיקט של מיטה, חלון ודלת. כמובן ששירותים ומקלחת מחוץ לחדר.
בעלי נדל"ן הודים שמשקיעים היום בבית הארחה לתיירים מערביים/הודים ורוצים לכוון גבוה, יודעים שעליהם להשקיע יותר בנוחות וניקיון, אם כי עדיין יש מקום לשיפור.

כמה שהיומיום שלי בקאסול שונה מהיומיום שהיה לי בצ'לאל. שוב יורד גשם, שוב צעירים ישראלים עושים שמח עם מוסיקה רועשת, שוב פוגשת פנים מוכרות של מטיילים שפגשתי לפני שהלכתי לצ'לאל.
כשפני המקום מוכרים, כשנרגע הדחף להיכנס לכל סימטה, ללכת פעם לכיון זה ופעם לכיון הפוך, אחרי שצילמתי כ"כ הרבה פריימים של המקום, נרגע הצורך לצלם כל הזמן, להסתובב כל הזמן. ופתאום מתחשק להיות במקומות סגורים, במיוחד כשרטוב וקריר. וגם זה טוב, להיות בחדר, מוגנת, יבשה, כשבחוץ גשם.
כשבחוץ ממתינה לי הודו על שלל הפתעותיה.


(23) 12.8.19, שני, צ'לאל

על מרפסת הצרה בגסטהאוס בצ'לאל, בפתח הדלת. הדלת סגורה כיוון שיש הרבה יתושים ולא רוצה שיציקו לי בלילה. היה ברור שמתישהו יירד גשם ככה שלא הופתעתי לראות ברקים בשמיים.
כמה מוזר, ברקים בשמיים וגשם באוגוסט. מהמעט שהספקתי לראות בקבוצת הודו בפייסבוק דרום הודו מוצפת. מדינה כמו קרנטקה ספגה אובדן חיי אדם ונזקים גדולים לתשתית ולרכוש. מפחיד ורצוי לא להיות בכאלו מקומות בתקופת השיטפונות. באחד הסרטונים רואים תנין שהגיח באחד הרחובות המוצפים. שנאמר, אין דברים כאלה.
כאן בעקבות הגשם הכל הופך לעיסת בוץ וקקי של בעלי חיים. התשתית בכפרים המרוחקים של פארווטי ירודה מאוד, בקושי מתוחזקת. המונסון רק מרע את המצב.
בצ'לאל יש שבילים יחסית סבירים. אם כי ראיתי באחד הפיתולים את כל הג'יפה מנוקזת החוצה כחלק מעבודות מע"ץ. מיותר לציין איזה ניחוח עלה מהרחוב. כן, יש קטעים מצחינים בהודו שמומלץ לסתום את האף ולהזדרז לעבור הלאה.
זו הודו. לא סטרילית, לא מתייפייפת, לא מונגשת למטייל. מי שמטייל באיזור הצפון צריך להתאמץ. מאמץ שבא לידי ביטוי בהתניידות ממקום למקום, בהליכה בשבילים בוציים, חלקלקים, בהתקלות פנים אל פנים עם שיירות חמורים או סוסים שמחרבנים וצריך להיזהר לא לדרוך בתוך החרא הטרי. נו מה, זה וודאי נשמע מגעיל, אבל מי שכאן מספיק זמן מתרגל.
גם ההסתגלות לתנאי מחייה בחדרים בגסטהאוסים דורשת מאמץ. אלו לא סטנדרטים מערביים. איפה באירופה או באמריקה תקבלו חדר במלון, מוטל או צימר פשוט שבשירותים אין כיור, רק טוש ושני ברזים נפרדים למים הקרים והחמים. כשפותחים המים נשפכים לרצפה או לדלי. לכו עכשיו תצחצחו שיניים ותשטפו פנים בבוקר.

זו הודו. עד שמסתגלים, עד שהדברים הקטנים הללו פחות תופסים תשומת לב, מגיע הזמן לעזוב…

מוקדם מדי לישון, אכתוב עוד קצת.
חושבת על הסטנדרט הנמוך של המיטה עליה אני ישנה. מקווה מאוד שלא תתפרק בלילה. שתשרוד את שני הלילות שמתכננת להיות כאן. יש לי אמנם מקלחת בחדר, אבל גובלת בקיר עם המקלחת של השכן. אם הדלת פתוחה אני יכולה לשמוע כל מה שהולך שם. ולחשוב שמחיר החדר 800 רופי. אם אשן כאן שני לילות המחיר יירד ל-600 ללילה. לא תנאים מי יודע מה. לא בטוחה איזו איכות שינה תהיה לי הלילה על מזרון שמרגיש כמו אדמה. מקווה שהגב שלי ישרוד. בטיול הקודם סבלתי מאוד מכאבי גב. הפעם אני בסדר גמור.

היתה קודם הפסקת חשמל לכמה רגעים. הייתי בטוחה שזהו, הלך החשמל עד הבוקר. אבל הוא חזר, וטוב שחזר, כי לפעמים יכול להיות מפחיד בחושך.
האורח בחדר השכן עדיין לא סיים להתקלח. אני ישנה הלילה בגסטהאוס הודי. כלומר האישה המערבית היחידה. מה שכן ראיתי בחורות צעירות מדלהי מטיילות בכפר, כמובן שחלק מחבורה. היו בדרך לראשול. מחר אני רוצה לעלות לכפר הזה, שעתיים וחצי הליכה בשביל די ברור, לדברי בעל הגסטהאוס. תלוי במזג האוויר מחר. אם לא יירד גשם אצא מוקדם בבוקר, אגיע לשם בצהריים.
אם אני כבר כאן, רוצה לראות עוד כפר.
מזכיר לי את הדיבוק שנכנס בי לפני עשור בלדאק כשאספתי גומפות (מקום תפילה מקודש). התרוצצתי מגומפה אחת לאחרת וכמו שבסופו של דבר רוב הגומפות דומות זו לזו, ככה גם הכפרים בצפון הודו.
לכל הכפרים בהם ביקרתי יש upper, איזורים עליונים שצריך להתאמץ בטיפוס כדי להגיע אליהם. השיא היה בטוש, עלייה קורעת של שעה ברגל. והיתה גם העלייה למלנה, לפולגה ומחר העלייה לראשול. בהמשך שוב אחזור לעלייה לדרמקוט והירידה לבאגסו.
יהיה משעשע לחזור שוב לכפרים הללו לפני הטיסה לג'אייפור. לא הזמנתי כרטיס היום כי לא היה אינטרנט. נקודה. אולי כשאחזור לקאסול, אעלה ל-roof top הטיבטי, שם יש קליטת ווייפיי סבבה. אכנס למנוע חיפוש ואזמין טיסה. אתחום בזמן את ההתמכרות לכפרים… אני עוד רוצה אחרי צ'לאל, לעבור בקאסול, לנסוע לג'רי ומשם לעלות למטאורה עם מונית. את קולטת כמה כפרים עברת במשפט אחד? לכל כפר האנרגיה שלו ועדיין לא עמדתי על טיבה של האנרגיה שבצ'לאל. מעט תיירים, בעיקר הודים מדלהי או פנג'ב. מעט מערביים. חרא של תשתיות ותנאים, גם בגסטהאוס חרא של תנאים. ובכל זאת אני כאן, מתאמצת להתגבר על הנטייה הטבעית לנוחות.

למחרת בבוקר, אחרי תקרית העקרב (כן, מתחת למיטה בחדר שלי, עקרב שחור, לא ארסי ועדיין… ) ואחרי ארוחת בוקר פשוטה מצטיידת בבקבוק מים קרים נוסף ומתחילה לטפס לכיוון ראשול.
בעל הגסטהאוס אמר שעתיים וחצי, המוכרת בחנות אמרה שלוש שעות. בקצב שלי שלוש שעות וחצי. בתום 45 דקות טיפוס, כשכולי נוטפת זיעה, יושבת לנוח ושוקלת לחזור חזרה. נכון שרציתי להגיע גם לכפר הקטן והמרוחק הנ"ל, אבל עליה בתנאי לחות גבוהה קשה לי מאוד. קשובה לגוף שלי וחוסכת לו את המאמץ הפיסי. יורדת חזרה ומתיישבת קרוב לשעה ליד הגשר הקטן שחוצה את אחד היובלים שנשפכים לנהר הגדול.
במקום להתאמץ בעלייה, יושבת על סלע ליד פלג המים. שטפתי פנים וידיים. סידרתי את הנשימה. במקום טיפוס ביער לשבת ליד המים, טבע נטו, לא מופרע. פשוט לשבת. להתבונן: יער. מים זורמים. גשר עץ קטן. שמש שמסתתרת בין העננים ויוצאת לסירוגין.

צהריים, Freedom Cafe, חיפשתי מקום לשבת לנוח, לשתות תה וככה התגלגלתי הנה. מבנה עץ שמזכיר בנייה אירופאית עם הרבה נגיעות פסיכודליות. המקום מארח מסיבות טראנס עם DJ מכל העולם, כולל ישראל. במבנה הסמוך יש אולם למסיבות. הרבה פוסטרים בצבעים זרחניים שמפרסמים סשנים מוסיקלים מדי סופשבוע. או כרזה בסגנון "בוא ליצור איתנו" ומבטיחים מגורים וכלכלה חינם לאמנים שיגיעו ויציירו על הקירות. בחצר תלויים כמה מהסדינים המצויירים שראיתי למכירה במנאלי. העץ על רקע וורוד פוקסייה ותכלת, וכמובן, איך לא, גיבור התרבות ההודית, בוב מארלי. ציור מוזר של הכלאה בין הפנים של הדמות לאריה. ולכולם, כולל לאריה תקוע ג'ויינט ענק בפה. ברצינות? זה האידיאל אליו אתם נושאים עיניכם? נראה כאילו ההודים נתקעו אי שם בשנות השישים-שבעים, כשבוב מארלי היה בשיא הפופלאריות. לא הגיע הזמן לעדכן, לשאת עיניים לגיבור תרבות חדש, אם יש כזה.
ההודית שהגישה לי את התה שמה עכשיו מוסיקה הודית שמזכירה ניגון של מנטרות. יש כ"כ הרבה סוגי מוסיקה בעולם, איך זה שכאן נתקעו דווקא עם הטראנס המזעזע.

לגימות איטיות מהתה. משתהה עוד קצת. טוב שלא המשכתי בטיפוס. שלוש שעות של מאמץ אינטנסיבי בלחות הגבוהה היו מחסלות אותי.
הרגע חלף על פני בחור מעובדי המקום עם שני דליי זבל. כעבור רגע חזר עם הדליים ריקים. מעניין היכן השליך את האשפה. בחוץ?על השביל? ליד השביל?
חוסר המודעות ההודית לניקיון הסביבה יכולה להטריף. זו אחת הסיבות העיקריות שמרחיקות אנשים רבים מהודו. הרתיעה מהליכלוך וההזנחה, אחד המאפיינים של מדינת עולם שלישי.

"אום נאמה שיוואיה", מנטרה הודית מוכרת בעיבוד פסיכדלי, מוזר משהו. נעים לי כאן, יכולתי להישאר עוד קצת, אבל אסיים את כתיבת הרשומה, תיקונים קטנים ואעתיק לדף הודו. הדף יעודכן כשיהיה סיגנל של ווייפיי חזק. אתמול השתמשתי באייפון של בעל הגסטהאוס שפתח עבורי hot spot, רק שהקמצן סגר את הנקודה אחרי רבע שעה. העיקר שעדכנתי את רשימת התפוצה, אם כי קצת התבלבלתי בהעתקות ושלחתי רשומה של הבלוג. לא נורא. הערב אבקש להשתמש שוב בנקודה.
זמן אינטרנט קצוב. בגלל העקשנות שלי לא לקנות סים הודי. לפעמים אני עצמי לא ברורה לי. מה שכן, לו היה לי ווייפיי זמין כאן, בכזה מקום, שאין הרבה מה לעשות, הייתי נכנסת לרשת ולא יוצאת ממנה… עדיף ככה, לזמן מה, להיות offline.


(22) 11.8.19, ראשון, צ'לאל

"משעמם לי", אמר לי אתמול הבחור שפגשתי בלובי של הגסטהאוס בקאסול, "רק היגעתי וכבר משעמם לי"
"טוב, באמת אין הרבה מה לעשות כאן", אני עונה לו
מי שזקוק לגירויים ואטרקציות, אין לו מה לחפש בכפרים של פארווטי. לכל אחד מהכפרים ייחוד משלו, קאסול הוא הגדול והרועש מכולם. נקודת יציאה לטיולים לכפרים הסמוכים, הקטנים יותר שחלקם אינו נגיש לרכב.

המקום מצא חן בעיני, מוצאים חן בעיני ההרים הגבוהים, המיוערים, וביניהם הנהר שזורם בשצף, כזו עוצמה מרשימה של מים זורמים.
רחש הזרימה שנמצא כל הזמן ברקע נותן לי תחושה של מרחב, של טבע גדול שנהנית לשהות בו.
רחוקה מהסחות דעת מיותרות. כאן הראש נרגע, מוריד הילוך, מפנה מקום למחשבות אחרות.

עזבתי את קאסול הבוקר ובמרחק של פחות משעה הליכה היגעתי לכפר הסמוך, צ'אלאל, לאותו גסטהאוס מרוחק, בסוף הכפר שראיתי אתמול ונדלקתי עליו. הייתי צריכה להניח יד על המזרון כדי להרגיש שהוא קשה כמו אבן ולהעיף מבט בשירותים ולראות עד כמה הם עלובים. בחדר הראשון המרפסת פנתה לאתר בנייה קטן עם שלושה פועלים שלא הפסיקו לקשקש. לא בדיוק השקט שייחלתי לו. הוצע לי חדר אחר שפונה לכיוון הנהר ואמרתי בסדר. אשאר כאן לפחות יומיים. אולי שלושה. תלוי עד כמה ארגיש כאן בנוח.
אני למשל, לא פוחדת משיעמום. התרחקתי מהישראליאדה של קאסול, אתמול נהיה שם ממש צפוף, מגיעים עוד ועוד אנשים, צעירים. עם חלקם יש לי מעט נושאי שיחה, עם הרוב הגדול לא. מתבוננת בהם, בדינאמיקה בחבורות. כאן אני רחוקה מכל זה. יש בכפר מעט ישראלים, אם בכלל. יותר תיירים הודים. נכון, גם כאן אין הרבה מה לעשות, לכן דווקא מקומות כאלו מלמדים אותי שיעור בהווייה. פשוט להיות.

אחרי שהתמקמתי בחדר, יצאתי לחפש מקום לאכול ולשתות את כוס התה המסורתית שלי. מצלמת את "קפה מאיה" בו התיישבתי, ציור ילדים של מטע תפוחים על רקע ההר, הסלט הישראלי שקיבלתי, מלפפון, עגבנייה וגזר. אולי טעות לאכול ירקות לא מבושלים בכזה מקום. היה סלט טעים, גם האלו-פרנטה, כמו לאפה מטוגנת ממלואת בתפוח אדמה, היתה מתובלת וטעימה.
לשלם 110 רופי ולהמשיך למקום הבא, בדרך הלוך סימנתי לי את הקמפינג על גדת הנהר, ממש צמוד למים. בוודאי יש שם בית קפה שיגיש תה.

הינה אני כאן, יושבת בצל, קרובה מאוד לגדת הנהר. עוד שלט אזהרה שצילמתי ומתווסף לאוסף. Dont go river side. ולמי שלא מבין סימן של גולגולת עם איקס שחור, סימון בינלאומי לסכנה. אכן, הנהר מסוכן וקרוב לגדה פועלים ביניהם נשים, עם את גדול הוא אוספים חול רטוב שהנהר מסיע ועורמים בערימה על הגדה. כשהחול יתייבש יכניסו לשקים שישנעו באומגה לגדה השנייה. את השקים יעמיסו על חמורים ויובילו לאתרי הבנייה לעירבוב מלט. ניצול מושלם של משאבי הטבע וכוח עבודה זול לבנייה פרימיטיבית. במחנה שהוקם קרוב למים יש כעשרה אוהלים גדולים שאפשר לעמוד בהם, מוקמים על משטח בטון, מעליהם פרושה יריעת פלסטיק קשיח להגנה מפני הגשם.
מי שוהה כאן? בעיקר צעירים הודים. "אם ישראלים ילכו לישון באוהלים האלו סימן שהם ממש התכלבו. קר שם רצח בלילה, הקיר של החדר נותן קצת הגנה", כך אמרה לי מישהי כשהגסטהאוסים בפולגה היו בתפוסה מלאה לפני המסיבה.

מזג האוויר היום בלתי נסבל. חום אימים. לחות נוראית. שמש קופחת. כולי דביקה מזיעה. שותה תה חם ממותק על גדת הנהר, מייחלת לענן שיסתיר את בשמש ולרוח נעימה. בסופו של יום, חום כזה יישבר בגשם.

בחנתי קודם מקרוב את התרמיל הירוק שלי והיגעתי למסקנה חד משמעית שעלי להחליף אותו בחדש. הוא יכול לסחוב עוד קצת, עד שאגיע לראג'יסטאן. תרמיל שקניתי לפני למעלה משלוש שנים וטייל איתי בארץ וברחבי העולם. יש לי נטייה להיקשר לחפצים, והתרמיל הזה, עם זיכרונות הדרכים שהוא נושא עמו, יישאר בהודו…

ראשון, צהרי היום, בשעה כזו לפני שלושה שבועות בדיוק, המתנתי לעלייה למטוס לדהרמסלה. כשיהיה לי ווייפיי אמין אזמין טיסה מדהרמסלה לג'אייפור לסוף אוגוסט. ובזה אני מחלקת את הנסיעה שלי לשני איזורים עם ווייב ועיניין שונים לחלוטין.

גם בכפר שקט ומרוחק דוגמת צ'לאל לא ניתן להימלט מהבאסים הנמוכים של המוסיקה הרועשת שמנוגנת מרמקולים עם סאונד גרוע מאוד. לצערי גם בגסטהאוס הנוכחי בו אני שוהה. יכול להטריף את השכל. וכאן זה מקום שבאמת אין מה לעשות, למעט שוטטות קצרה בכפר, מנוחה וכתיבה בחדר. גם האטמים לא עוזרים לסנן את צלילי הבאס. אין מנוס אלא להתרגל. או לצאת מהחדר לטיול.

המטסיקה נרגעה, מזג האוויר גם כן ונעשה נעים מאוד. יושבת בפתח החדר ומביטה בהרים, בשמיים. יופי של מקום.


(21) 10.8.19, שבת, טיול רגלי בין קאסול לצ'לאל

תהליך קבלת החלטות זה דבר מרתק, במיוחד בטיול, כשצריך להחליט לאן, מתי, כמה. החלטות קונטרטיות שמשפיעות על מסלול הטיול.
יש כמובן הבדל משמעותי בין סוגי אנשים שונים. יש אנשים מאוד ברורים, החלטיים, שיודעים באופן חד משמעי מה רוצים להשיג בטיול, באילו מקומות רוצים לבקר. לפני היציאה לדרך הם לרוב יכינו שיעורי בית ויתכננו מסלול מוגדר. מכאן לשם, ואחרי שלושה ימים לשם. ייתכן שמטיילים שמגיעים להודו לזמן קצר יהיו הרבה יותר עיניינים ולא ימרחו זמן יקר שאין להם. מטיילים אלה לרוב יעמדו ביעדים שהציבו לעצמם לפני הנסיעה.
לעומתם אני פוגשת פה בהודו סוג אחר של מטיילים, שזמנם בידם, שלא ממהרים, שלא יודעים מתי ולאן. שמתקשים לקבל החלטה וכתוצאה מכך נשארים באותו המקום עוד יום ועוד יום.
אני מתבוננת בעצמי, בתהליך קבלת ההחלטות שלי ורואה איך בשבועיים הראשונים עם גבי "תיקתקנו" שלושה מקומות בזה אחר זה (דרמקוט, מנאלי וקאסול), ומדי יום יצאנו להסתובב, לראות כפרים, מקומות בעלי עיניין. רוב הימים היו גדושים בעיניין, כמעט שלא נשארנו בחדר.
בשבוע שחלף מאז שגבי נסעה ואני מטיילת לבד, ההחלטה לנוע ליעד הבא, כמו למשל מפולגה לקאסול, מקאסול החוצה מהעמק או למטאורה או להישאר עוד יום – קשה לי יותר.
החלטה משמעותית שקיבלתי: עד סוף אוגוסט שהי בצפון ואז תדרימי לראג'יסטן.
אתמול קראתי בקבוצת פייסבוק על דרך מהירה ויעלה להגיע מקאסול לראג'יסטן באמצעות טיסה מדהרמסלה. צריך לברר. בכל מקרה, טיסה תקל עלי מאוד. תקצר מרחקים. עלות תועלת שווה, רק צריכה לבדוק עלויות.

איכשהו התקבלה אתמול ההחלטה לא למהר לצאת מהעמק, אלא לנסוע לכפר הקטן מטאורה שאומרים עליו שהוא יפה לכמה ימים ושוב לחזור לקאסול לכמה ימים ולנסוע לג'יבי לכמה ימים וחזרה לדהרמסלה לכמה ימים. להעביר זמן עד הטיסה דרומה בסוף החודש.

זו גם דרך לקבל החלטה. לפעמים המבחר גדול כך כך, כזה היצע של מקומות, רק להושיט יד, לבחור ולומר, לשם אני רוצה להגיע. הפעם לא סימנתי יעדים ברורים מראש. להבדיל מהטיול לפני עשור, כשהיגעתי להודו לשלושה שבועות וקצת וידעתי שזמני מוגבל ושאני מאוד רוצה להגיע ללדאק. טסתי ללה, מלדאק הדרמתי יבשתית למנאלי וממנה לקאסול, לדהרמסלה וחזרה לדלהי.
הייתי אז מאוד עיניינית להבדיל מאיך שאני עכשיו. יותר נמרחת. יותר זורמת, יותר קשובה ל-Flow שלי עם המקום.

השעה עשרים לעשר. אני עדיין יכולה לסיים את התה, לעלות לחדר, לארוז את מעט הציוד, הכביסה יבשה. לשלם עבור שני לילות ולנסוע לג'רי ומשם למטאורה.
לא היום, אני אומרת לעצמי. מחר.

הבוקר התבהרו השמיים, כחול מנוקד עננים, אין סימן לגשם שצפוי בקרוב. אם ככה אני מסיימת לשתות תה ומתחילה ללכת לכיוון הגשר, לכיוון הכפר צ'לאל, שרציתי לבקר בו אתמול ולא יכולתי בגלל הגשם.

אני מתבוננת בתהליך קבלת ההחלטות שלי הבוקר, בהיעדר ההחלטיות, לכאורה "מריחה" של זמן ואומרת – הכל טוב. אני לא במירוץ. חלק מהעיניין של להיות בהודו זה גם לזרום עם זמן הודו. כלום לא בוער, לא דחוף, לא נחוץ לבצע. אני לא במסדר טירונות עם לוחות זמנים נוקשים. הינה אני לומדת לשחרר, לאפשר לעצמי גמישות. לתכנן לו"ז שמשתנה מיום ליום.

טוב שהבוקר הסלולרי שלי לא מצליח להתחבר לווייפיי של הגסטהאוס, ככה אני לא מזהמת את הראש עם הודעות וואטסאפיות, תגובות בפייסבוק וכו'. יכולה לשבת ולכתוב מה שעולה מתוכי. זו גם החלטה. לקנות סים מקומי או לא, להתחבר לווייפיי או להישאר offline.

Should I stay or should I go
זו שאלה שמסתובבת באוויר של העמק, בעיקר בקרב המטיילים הצעירים, שמתקשים להחליט, לעבור הלאה או להישאר עוד יום. כמו שתי האחיות שהיו שכנות שלי בגסטהאוס בפולגה והיגענו באותו היום חזרה לקאסול. תכננו להמשיך היום הלאה, הן לדהרמסלה ואני לג'יבי. בסוף הן נשארות עוד יום, כנ"ל אני.
העיקר להיות שלמה עם כל החלטה שהתקבלה. ואם השארתי, למלא את היום במראות, בהרפתקאות, במפגשים.
לגימה אחרונה מהתה וקמה ללכת לכיוון הגשר, הנהר, הכפר הקטן. שעה הליכה ברגל לכל כיוון.

לא הערכתי נכון את מצב השמיים. אחרי הגשם של אתמול נהיה חם ולח מאוד, שילוב קטלני שמביא עוד הץטיפטוף של גשם. עוד מעט אחת, התחיל לטפטף, מצאתי מחסה באחד מבתי הקפה של צ'לאל. הספקתי קודם ללכת עד סוף הכפר, להמשיך ביער עד לקראנגה, הכפר השכן, שם נאמר לי מתאכסנים התיירים המערביים שאינם ישראלים. כך או כך, בסוף צ' לאל ראיתי גסטהאוס שנראה מושלם. המיקום, הנוף מהמרפסת. אם אשהה שם מעל שני לילות אקבל את החדר, עם שירותים ומקלחת ב-600 רופי. אח"כ ראיתי חדר נוסף עם רצפת שיש ומרפסת שחבל על הזמן ב-600 רופי. מעדיפה את הגסטהאוס המרוחק יותר. אגיע לשם מחר עם הציוד על הגב. הליכה של כחצי שעה, ללא עליות. אם טיפסתי לפולגה ברגל כשעה עם התיק על הגב, הפעם זה קלי קלות.
הינה החלטה נוספת שמשאירה אותי עוד באיזור.

עוד כוסות תה ממותקת, כי לא ציינתי no sugar. עוד ישיבה שקטה, כשמתבוננת סביבי. הבחור שעובד פה, רובץ בפינת ישיבה הסמוכה, הכין לי תה וחזר להתעסק עם הנייד. בפינת ישיבה מרוחקת יותר כמה מקומיים משחקים קלפים. כן, בהחלט מקום לשהות בו כמה ימים.

הפקת לקחים: תמיד שיהיו איתך בתיק כובע השמש הוורוד והמניפה. עכשיו למשל, כמה ניפנופים היו עוזרים לי מאוד. האוויר לא זז. הלחות מקריעה לשחקים.


(20) 9.8.19, שישי, קאסול

יש ימים שפשוט צריך להניח בצד את הרצון לנוע-לנוע. כמו היום, שעוד מהלילה לא הפסיק הגשם. אמנם בבוקר היתה הפוגה, אבל הוא שוב התחדש והתחזק, בדיוק כשהיגענו לבית חב"ד על מנת לשלם 200 רופי לארוחת ערב שבת. הבנות שהכרתי הציעו שנלך לקבלת שבת, אם הן מגיעות, אבוא גם אני. מה כבר יכול להיות כ"כ גרוע בלחוות מעט אווירה יהודית, עוד חוויה לאוסף.

אם היתה לי מחשבה ללכת לאורך גדת הנהר עד לכפר צ'לאל, היא נגוזה בגלל הבוץ. הכביסה עדיין לא יבשה, אולי עוד כמה שעות יעזרו, אחרת מחר אני אורזת בגדים לחים.

שאלה: למה שלא תישארי עוד כמה ימים בעמק? סעי למטאורה. קחי אוטובוס מקומי עד לג'רי ומשם מונית לכפר. כפר קטן עם נופים יפים, מקום שאין הרבה מה לעשות בו, רק להיות.

החדר שלקחתי בגסטהאוס של פינקי הוא "לא להיט", בלשון המעטה. כלומר נוח, פשוט, אבל לא כזה שעושה חשק להישאר בו במהלך היום. לכן אני מסתובבת. בגלל הגשם פחות מסתובבת אלא יותר עוברת ממקום למקום. מחוברת לסלולרי שלי. היום יש קליטה טובה של ווייפיי ותודות לנפלאות הטכנולוגיה אני יכולה לשגר גלוייה לחברים בארץ. הוספתי היום לרשימה את הדיירת שמסבלטת את הדירה שלי, ובזה מספר המשתתפים עלה ל-53. מכובד. אולי עד סוף יפן הרשימה תגדל למאה. אולי כן, אולי לא ויהיו שיבקשו שאסיר אותם.
בכל מקרה הרשימה, או כפי שאני קוראת לה "משלוח אושר", מאתגרת אותי לכתוב קצר. לתמצת. לזקק. לא להציף, לא להאריך. עד עשר תמונות. לא יותר. וכל פעם לכתוב מזווית אחרת, נקודת מבט אחרת. ולקבל פידבקים, כמה שמעניין לקרוא. ויש מי שגם מסמן עבורי נקודות על מפת הודו. זה כמו לקחת את מי שכעת מתמודד עם החום הבלתי נסבל של אוגוסט לטיול בעמק פארווטי.

הרעיון שאולי מחר אעשה צ'ק אאוט מקאסול ואסע למטאורה מוצא חן בעיני יותר ויותר. לחוות עוד כפר קטנטן. ברור לי שהרבה אין מה לעשות שם, ובכל זאת, לטעום עוד מהעמק הזה. ליומיים. ואז לזוז הלאה. ליעד הבא.
מודה שקשה לזוז מכאן. גם בעיירה הומה וסואנת כמו קאסול, אפשר ללכת לכיוון הגשר, לחצות אותו, להתקדם קצת בשביל ולשבת על סלע אל מול הנהר.
למען האמת חיפשתי מקום מבודד לשירותי טבע, רק שיש הודים בכל מקום. על הסלע תחתיי התיישבה חבורת בנים. גם הם מביטים בנהר ובנייד לסירוגין. אומת הסלפי, זה מה שיש לומר עליהם. לא יאומן כמה שהם אוהבים להצטלם… בפעם הבאה שיבקשו להצטלם איתי סלפי אסרב. יש גבול כמה אני מוכנה שהפנים שלי יככבו בפייסבוקים הודים…

משפט אחרון לפני שקמה מהסלע על גדת הנהר, חזרה לעיירה, לבית של הכובסת שתלתה את הבגדים שלי לייבוש. לקחת ממנה את הכביסה ולפזר על המיטה בחדר בתקווה שתתייבש עד מחר. לפי צבע השמיים, מקווה שסיימנו עם פרק הגשם להיום ומקווה שגם לימים הבאים. חאלאס, רוצה קצת שמש ושמיים כחולים.


(20) 8.8.19, חמישי, קאסול

לפעמים בטיול יש רגעים שהעייפות משתלטת. שפשוט אין כוח. לא לזוז, לא לטייל, לא לטפס. רק לשבת במקום. ולבהות. לא לעשות דבר. לישון מוקדם. לאגור כוחות.
הודו דורשת כמות מכובדת של אנרגיה. כדי להתמודד עם שפע הגירויים, עם הנסיעות ממקום למקום. לא הכל הולך חלק, לא תמיד אני מובנת, לא תמיד מבינה אחרים.

חשבתי על ההבדל בין תרמילאות של גיל עשרים + לעומת תרמילאות של גיל חמישים +.
בגילי המתקדם מנפנפת את ה-FOMO בביטול, לא מעניין. פשוט ככה. אין בי שום חשש שמא אני "מפסידה". גם אם מתקיימת מסיבה ביער במרחק חצי שעה הליכה מהחדר שלי, לא מעניין אותי. אני יודעת מה כן מעניין. הסקרנות, החקרנות. להתבונן במציאות ההודית, במקומיים, בתיירים. לאפיין אותם, למצוא את הדומה בשונה והשונה בדומה.

המבט שלי בוגר יותר, בשל יותר ובאופן כללי, הרצון שלי ברור יותר, בהיר, לא מבולבל, לא הולך לאיבוד בשפע האפשרויות.
הרי יכולתי להישאר עוד כמה לילות בפולגה. יכולתי להיצמד לכמה אנשים נחמדים שפגשתי שם. יכולתי להידבק לעדר קטן. יכולתי, אבל אני לא. חתכתי משם היום, לבד, חותרת להמשיך הלאה בדרך.

הצצתי קודם בגוגל מאפס וראיתי היכן ממוקם הכפר ג'יבי במפה. לשם פני מועדות. ומשם הלאה לכיוון עמק כינור וספיטי, בתחבורה ציבורית.
לא פוחדת להחמיץ דבר. ברור לי שבזמן המוגבל שעומד לרשותי אני יכולה להספיק להגיע לכמות מסוימת של מקומות. בכל מקרה, סימנתי את ראג'יסטאן כיעד לספטמבר. כשבשבוע האחרון אשהה בפושקר.

הבוקר, הבחור ההודי בעל "קפה פיות", מברך אותי לשלום. אומרת לו שעוזבת ושככל הנראה מגיעה לפושקר בספטמבר. יהיה מגניב להיכנס ל"קפה פיות" , סניף פושקר, להזמין בננה לאסי ולשתות לחיי הטיול שהיה. אז אתקרב לקראת סוף הטיול, שכרגע אין לי שמץ של מושג איך ייראה ואיך ייחווה.

"את חייבת לעשות הסבה לכתבת בנשיונל ג'יאוגרפיק", כותב לי היום ידיד טוב שעוקב אחרי מעללי דרך רשימת התפוצה.
"הלוואי שהיו משלמים לי כדי שאגיע לכל מיני מקומות, לכתוב ולצלם. חלום. בינתיים עושה זאת בחינם…" עונה לו.

ארוחת ערב במקום חדש שנפתח השבוע, מרחק כמה צעדים מהגסטהאוס שלי: תה, חביתה עם שני טוסטים. משהו קטן ללעוס. ומשהו חם לשתות, אם כי הם מגישים תה בכוסות זכוכית לא מתאימות. גבוהות וצרות מדי. מוסיקה מערבית נעימה, בשולחן ליד זוג תיירים. בהפסקה בין שיר לשיר אני שומעת דיבור באנגלית. לא עברית, לשם שינוי. שפת הגוף שלה עורגת עליו, היא כולה נוטה לכיוון שלו. אני יושבת זקופה המקומי. מרכיבה משקפי קריאה, מקלידה במרץ בסלולרי.
זה בסדר שיש ערבים בהם לא משוחחת עם איש.
הם קמו לשלם. תיכף גם אני אבקש חשבון. 90 רופי. לפני שאקום ללכת אעשה קופי-פייסט לדף הודו בבלוג. מחר, כשיהיה סיגנל ווייפיי חזק, אעדכן את הדף. היום העדכון נכשל. זה בכלל משנה? מישהו קורא אותי כאן?


(19) 7.8.19, רביעי, פולגה

הלכתי היום לטייל ביער, יער שזכה לכינוי "יער הפיות". מוצאת שביל והולכת עליו עד שמגיעה למבנה נטוש. ואז, כשרוצה להוציא את המצלמה לצלם נכנס זבוב לעין שמאל. הוא טס כ"כ מהר שלא הספקתי לעפעף. באעסה, עכשיו לכי תוציאי את השיט הזה מהעין. שוטפת, מצלמת סלפי בעין פתוחה לרווחה, מגדילה כדי לוודא שהשיט הזה יצא מהעין. מרגישה גירוי נוסף בעין, שוב שוטפת.
עכשיו העין נקייה.

שמחה בזוג עיניים שלי שרואות כזה נוף יפה, ענן לבן גדול שהתיישב על קצה ההר, פיסות שמיים כחולים, מולי הכפר בראשני שמחר אגיע אליו בדרכי חזרה לקאסול, שדה תירס, כמה בתים ויער, המון עצים מחטניים בירוק כהה.

אני חולקת את הרחבה המרוצפת בטון עם איש הודי שניגש אלי וביקש סיגריה. היצעתי לו מהטבק שלי, הוא יושב במרחק מה ממני, סיים לעשן. השתעל. ניסה למכור לי חתיכת שוקולד. סירבתי בנימוס, ניסיתי לשאול לשמו. לא יודע אנגלית. עכשיו ניגש אלי עם שטר של 10 רופי לשלם לי, החזרתי לו. ביקש עוד "פייפר" וקצת טבק לגלגל לו סיגריה עם פירורי שוקולד.
להיגנב מהסיטואציות שנתקלת בהם כאן. הכי לא צפוי שאפשר. איש הודי מקומי, נראה פועל, יושב בישיבה הודית אופיינית בבירכיים כפופות, מעשן ומדי פעם משתעל. תוהה מהיכן להיכן הוא הולך. לפני שניגש אלי שם בצד מקל ושק. מקומי, מפשוטי העם. האם הוא נשוי? יש לו אישה? ילדים? בית? בן כמה הוא? מה שמו?
איש כזה שייך לקבוצה ענקית של האנשים השקופים בהודו. חלק מהמון פשוט, קשה יום, שאנחנו התיירים לא נותנים עליהם את הדעת. קל לנו להתחבר להודים שאימצו אורחות חיים מערביים, שמדברים אנגלית ואפילו עברית, שמכירים אותנו, את האוכל שאנחנו אוהבים לאכול, הסמרטוטים שאוהבים ללבוש והשוקולד שאוהבים לצרוך בכמויות. האנגלית, גם אם היא שבורה, מאפשרת תקשורת.
עם איש כזה, אין לי דרך לתקשר, למעט מילים ספורות ופנטומימה. הוא מניח לי לנפשי, אני מניחה לו לנפשו. מעניין מה הוא חושב עלי. אישה מערבית גדולה, שמנה, בטח יש לה הרבה אוכל והרבה כסף. אולי תרצה לקנות את הכדור שוקולד שלי. עכשיו קם והלך, עשה סימן של נמסטה בידיים, חייך, לקח את השק עם המקל והלך לתוך היער.
הייתי כמעט בטוחה שכאן לא אפגוש אנשים. ובכן, כל עוד את בהודו רצוי שלא תניחי כאלה הנחות… כי כאן כאמור, הכל יכול לקרות.
כמו למשל, צעיר ישראלי לבוש בתחתונים רוקד על הדשא. הטלפון דחוף לתוך התחתונים, אוזניות באוזניים, והוא מפזז, שקוע בעולם שלו.
שולחת לעברו מבט מחוייך ומחזירה את המבט לטייל בנוף.

מחשבות: איך האחר נראה בעיני? איך אני נראית בעיני האחר? נקודות מבט שונות, לרוב זרות זו לזו. האם האחר יכול להבין אותי, את המניעים שלי, האם אני יכולה להבין מה באמת עובר על האחר?

היער. אני בהחלט יכולה להבין איך אפשר להתמכר למקום הזה. לשקט שבו. מאז השיטוט בדרמקוט לא הייתי ממש ביער. וגם כאן, כמו שם, מטפטף ואפור.

ההודי הזה, עם השק והמקל, חלף על פני שוב. הפעם הוא נושא על גבו שק מלא זרדים. מושיטה שטר של 50 רופי לתת לו. הוא לא מבין למה. פרזנט, פור יו. הוא זקוק לכסף יותר ממני. כמה מרוויח פועל פשוט שסוחב זרדים מהיער? פועל ביניין? מוביל החמורים?

מזג האוויר התהפך. ממעונן לטיפטוף קל ולמטח גשם חזק. בינתיים חזרתי לכפר, נמנעת בכוונה ממקומות שיושבים בהם ישראלים. היגעתי למחנה אוהלים של בחור חביב שביום הראשון הראה לי את האוהלים והסכים שאצלם. בספק אם ישנים אצלו כעת אנשים. אם יגיעו, אלו יהיו הודים. ישראלים פחות מתחברים לקטע של הקמפינג, מעדיפים חדרים בגסטהאוסים רקובים ועבשים. מקטעי שיחות ששמעתי ומהמעט שראיתי, הסטנדרטים כאן מאוד נמוכים. ובצדק. כפר פשוט, תנאים בסיסיים. החדר שלי אם כך נחשב לדה-לוקס.

יושבת בגינה תחת שימשייה שמגנה עלי מפני הגשם. בעל המקום הלך קודם לקטוף כמה עלי נענע לתה שביקשתי.
לא טוב. אני נרטבת. אין כוח להיכנס פנימה, רק להזיז מעט את הכיסא, שהגשם לא ישטוף אותי.
הגשם ממשיך לרדת. טוב שלא תפס אותי אתמול בטיול לטוש. כאן אני קרובה לחדר, יש לי מטרייה בתיק. אם אחליט לחזור מחר, אעשה זאת מוקדם בבוקר.
יכולה להבין את אלה שנתקעים, שמתמכרים, שאומרים שמחר יעזבו והמחר מגיע, והם עדיין כאן. חלק מה-Flow האופייני להודו. תחושת הזרימה. זורמים לפי מה שמתחשק, לפי מצב הרוח.
בודקת מה אומר מצב הרוח שלי? "יש לנוע, לנוע", מהשיר של אריק לביא, השיר מס. 1 בפלייליסט שלי שמונה סה"כ שני שירים. אולי יש דרך להעביר כמה שירים ישראלים מטלפון אחד לשני, כדי שיהיה לי מבחר קצת יותר גדול להשמעה… נדמה לי שבקאסול הם הדליקו את ה bluetooth כדי להעביר קובץ תמונה. אם כך למה שלא יתפוס גם עבור קובץ של שיר.

החלטה: מחר אני חוזרת לקאסול. מקווה שלא יתפוס אותי גשם בהליכה עד לתחנת האוטובוס בבראשני.
לפעמים הגשם הזה עולה על העצבים. שייפסק כבר, שיתייבש הבוץ, שאפשר יהיה לנוע בחופשיות, בלי החשש להירטב.
ככה זה. הודו במונסון. גשם שמרווה את האדמה, גשם שמגיע בסופו של דבר לנהר רחב הידיים שזורם בעמק.
טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה.
טיפות על עונג, של לימוד, של צמיחה.
מרגישה שכל יום שעובר גדלה עוד קצת, גם אם מדובר במילימטר אחד. גדילה לעומק. זה בעיני הכיוון החשוב ביותר, הראשוני. וממנו נובעים יתר הכיוונים. החוצה, למעלה, למטה, ישר, אחורה, ימינה שמאלה.
הבחירה בכל כיוון היא משמעותית ביותר, לשם או לכאן. כל כיוון ייקח אותי למקום אחר כשבכל מקום טמון פוטנציאל של עיניין עבורי.
עד כה אני חווה את הודו כמקום מעניין, מלמד. בגלל שהיא מפגישה אותי עם הלא מוכר, השונה, המוזר, הלא צפוי.


(18) 6.8.19, שלישי, פולגה

עשר ורבע בבוקר, תחילת העלייה לכפר טוש, השמש קופחת. עוצרת ליד דוכן קטן לכוס תה ראשונה לבוקר יום שלישי.
היום אני מבקרת בכפר טוש ובכך אסיים את הסבב של פולגה, קלגה וטוש. על העלייה המתישה לקיריגנגה מוותרת.
כמה מתוק התה. כמה טעים. זקוקה לקלוריות המתוקות הללו לפני העלייה לכפר.
מנוחה קצרה לפני העלייה.
אתנחתא קצרה לפני שיוצאת מהעמק אל היעד הבא. בתחילת שבוע הבא רוצה להגיע לג'יבי. אולי קאסר דבי, שם של מקום שזכור לי מהביקור הראשון בהודו.
הפעם אני מחדשת בקטנה. אם כי יודעת שגם אם אני חוזרת למקום בשנית, הוא כבר לא אותו המקום. הכפר טוש אלי פני מועדות, איננו הכפר שזכור לי מ-2009.
זיכרון זה דבר מתעתע. הרי לו הדברים היו נשארים במקומם ולא משתנים כלל הייתי אחוזת התפעלות, כיצד ייתכן. וכאשר המקום משנה את פניו לחלוטין, גדל מאוד, אני שוב אחוזת פליאה, איך יכול להיות…

אחת עשרה וחצי. בקפה הראשון של הכפר אני מתיישבת ומזמינה שייק בננה, העיקר לשתות משהו קר ועוד פרנטה עם תפוחי אדמה, כי החלטתי לטעום אוכל הודי.
השייק חוסל בשתי לגימות. מוכרחה להתאושש מהעלייה. הטיפוס לכפר ארך למעלה משעה. היה קשה. מפרך. אני כבר לא בכושר הליכה כמו שהייתי פעם. אין לי מושג מהו הפרש הגבהים בין הנהר לטוש, זה נראה גבוה ודי תלול. לו הייתי מגיעה לבראשני הייתי יכולה לתפוס מונית שהיתה חוסכת לי את המאמץ. אבל התעקשתי ללכת. להניע את הגוף. יודעת שהירידה תהיה לי קלה ומהירה יותר.
בינתיים שותה מים בצל, נחה, תיכף תגיע מנת הפחמימות. ורק אז אצא לשוטט בכפר, שגם הוא בתנופת בנייה.

צריך להיזהר מאוד מהחמורים והסוסים. מעמיסים עליהם לבני חימר אדומות ושקי מלט ומדרבנים בהם לצעוד בטור, הלוך ושוב. בכל מקום בונים, מבנים שיהפוכו לגסטהאוסים, ולא חלילה לבתי מגורים עבור המקומיים. את הכפרים הלכאורה ציוריים הללו פוקדים גם תיירים הודים אמידים וגם צעירים שרוצים להגיע לנפוש בהרים. יכול להיות שהם מורגלים בסטנדרטים הודים, לכן לא מפריעה להם הזוהמה, הבוץ בשבילי ההליכה.

סקרנית לראות איך הכפר הקטן שזכור לי מהעשור שעבר התפתח לעיירת נופש. סביר להניח שאין שום תוכנית מתאר כללית, שכל אחד בונה היכן שמתחשק לו. היות וכל התשלום בין נותני השירות לתיירים הוא על בסיס מזומן, תוהה עד כמה הדיווח לרשויות מדוייק, כמה מיסים נדרשים לשלם. בעלי הגסטהאוסים מנהלים רישום במחברת, מצלמים את הדרכון בטלפון ורושמים במחברת, שם, תאריך, מספר חדר ואת האוכל והשתייה שאותו אורח הזמין. את החשבון עושים בזמן הצ'ק אאוט.

עשרה לשתיים עשרה, חם, לח. עננים בשמיים שייתכן שלקראת ערב ימיטרו גשם. רק עכשיו האוכל הגיע.
זמן הודו.

אחת ועשרה, בבית קפה שנקרא "פינת השלום". מזמינה בננה לאסי ואיטריות. רעבה, עייפה. סוג של מותשות. השמיים לא מבשרי טובה. אחרי האוכל, אחרי שאאגור כוחות אתחיל בירידה מהכפר.
כמעט שלא רואה תיירים, ייתכן שהם בגסטהאוסים למעלה, לשם לא טרחתי לעלות. עיניין אותי לראות את הכפר עצמו, את הבתים של המקומיים. להתבונן במה שעושים: מובילים שיירות של חמורים וסוסים עם חומרי ביניין לאתר, נשים וגברים שסוחבים על הראש/גב מטען, שק של עפר, קרטונים למכולת, ערימת זרדים, בלון גז גדול. נשים מכבסות, אישה מבוגרת פורמת שק. אני נעצרת לידה ושואלת בעברית, בשביל מה את פורמת, מה תעשי בחוטים הללו. היא מחייכת, לא מבינה. גם אני לא מבינה. לא מבינה איך חיים כאן אנשים. ועובדה שחיים. בבתים הישנים, כשהשירותים ומקלחת בחצר. רק לתיירים שמוכנים לשלם למעלה מ-500 רופי ללילה לחדר יש את הפריבילגיה לשירותים ומקלחת צמודים לחדר.
טוש ומלנה הם הכפרים האותנטיים ביותר שראיתי עד כה. בעיקר בגלל מיעוט התיירים, אם כי גם בהיעדרם אפשר לראות שהכפר ערוך לקראתם, שיש מקומות לינה ומקומות לשבת לאכול.

עשרה לשתיים. עדיין לא זזתי מפינת השלום. קיבלתי תה, אחרי שאסיים, אשלם ואתחיל בדרך חזרה לפולגה. מרגישה סחוטה. הכי מתחשק זה להניח ראש ולישון שעה-שעתיים. ייקח לפחות שעה וחצי עד שאגיע לחדר, בתקווה שהחשמל עובד ויהיו מים חמים.

ארבע וכמה דקות מגיעה לחדר, Valley View Guesthouse, חולצת נעליים מרוחות בבוץ. כולי עיסת זיעה דוחה. יש לחשמל. מייד למקלחת. פיג'מה ונשכבת על המיטה לנוח.
איזה יום היה היום. ועדיין לא נגמר…


(17) 5.8.19, שני, פולגה

היום בלילה אמורה להתקיים ב"יער הפיות" מסיבה. מסיבת יער למי שלא יודע היא מסיבה שמנגנים מוסיקת טרטנס בפול ווליום וכולם רוקדים. עושים סמים. רוקדים. ככה כל הלילה, בלי להתעייף.
לשיחה של ארוחת בוקר/צהריים משתרבבות מילים כמו MD, אסיד, רקוטן, קוק וכו' (מי שלא מכיר שיעשה גוגל, גם אני לא היכרתי, התעניינתי והרחבתי את ההשכלה שלי בנידון…).
איפה תהיה המסיבה? איך יודעים להגיע למקום? מי יגיע למסיבה? מי מארגן? מי סוחב את ציוד הגברה לשם? מה עושים במסיבה? כמה כסף עולה להשתתף במסיבה?
אלו כמובן שאלות תם, כי גם אם מעולם לא הייתי בכזו מסיבה, גונבה השמועה לאוזני…
תבואי? שואלים אותי. המסיבה תתחיל בשתיים בלילה, עד שמונה בבוקר.
אמממממ…. לא….
אולי בכל זאת? תראי איך זה קורה בעיתוי שאת כבר כאן. תצטרפי לאחת החבורות שתעלה ליער לקראת חצות בעקבות סימון בנייר טואלט. תרקדי קצת. מה רע?
Not my style

ואולי עכשיו זו הזדמנות להתנסות בסגנון אחר. לטעום טעימה קטנה ממה שהצעירים כ"כ מתלהבים.
לא מספיק משכנע. מעדיפה להישאר בחדר, לבד, לקרוא, לישון בשעה סבירה כדי מחר לקום מוקדם וללכת לכפר טוש.
מצד אחד אומרת שהיגעתי הנה כדי לספוג קצת שקט, מצד שני ממשיכה לתזז.
סיימתי לשתות עכשיו בננה לאסי נוזלי ופושר, שהגיע באיחור. אבקש חשבון, אשלם ואחזור לחדר.

"זה כפר קטן, העיקר כאן זו האינטראקציה החברתית", ככה נאמר לי ובצדק. אין כאן אטרקציות, אין יותר מדי אקשן, למעט מסיבות יער אחת לשבוע-שבועיים. אנשים באים הנה כדי לצמצם את התנועה, כדי לשבת במקום אחד, אח"כ לעבור למקום הבא.

'ישראלים רעשנים ולא מתחשבים… חכי שתגיעי ליפן ששם ההתחשבות באחר היא "דת"" כותבת לי תמר בשיח וואטסאפי, כשאני מתלוננת על הרעש. נכון, אין מה לצפות להתחשבות ממי שהגיע הנה על מנת להוריד הילוך, לבלות, לעשות חיים.
בכלל, ככל שאנמיך ציפיות, כך אופתע מדברים שיקרו לי. לפעמים לטובה, לפעמים לרעה.

לא ממש תכננתי להיקלע ללב הקרחנה. סמים ומסיבות מעולם לא היו "כוס התה שלי" גם כשהייתי בגיל המטיילים הממוצע כאן, סביב העשרים. על אחת כמה וכמה בגיל 52. מצטרפת לחבורה שמזמינה אותי לרדת לדשא," אנחנו אוכלים ארוחת ערב, מוזמנת להצטרף". מתלבשת חם, נועלת את דלת החדר ויורדת למטה ומזמינה לי אורז ותה לארוחת ערב.
הבטחתי לעצמי שמעתה ואיך אנסה לטעום גם מהמטבח ההודי, להרגיל את החיך לטעמים ההודים ולא רק אוכל ישראלי או אורז /איטריות מטוגן עם ירקות.

ואז באמצע האוכל, הפסקת חשמל. ייתכן שתימשך עד מחר. ייתכן שתימשך כמה ימים. תופעה ידועה. מדליקים נרות, את אפליקציית הפנס בטלפון, מניחים על השולחן כשהאור כלפי מעלה ומניחים על הנורה הדולקת בקבוק מים. נסו את זה בבית בחושך. מתקבל אחלה פנס.

אני עכשיו בהודו וכל כך טוב לי לומר את המילים הללו. א-נ-י  ע-כ-ש-י-ו   ב-ה-ו-ד-ו.
משהו שכל כך רציתי, ייחלתי לו, תכננתי, ארגנתי, והינה הוא קורה.


(16) 4.8.19, ראשון, פולגה

לו הייתי זריזה יותר הבוקר ולא מתעכבת עם קפה שחור נוסף, כשהבנים ירדו לרחבת הכניסה, ייתכן שהייתי מספיקה לסגור חשבון ולתפוס את האוטובוס של עשר. הבא בתור ברבע לשתיים עשרה. עד אז החלפתי כסף, פרטתי עוד מאה דולר ל-6800 רופי, קניתי מים ועוגיות לדרך ונכנסתי למאפייה לקנות עוגת קינמון טרייה עם כוס תה. לשבת כאן עד שתגיע השעה לאוטובוס.
הנסיעה הראשונה שלי לבד באוטובוס מקומי בהודו. התיק ארוז, לא מוצ'ילה ענקית, אותו תיק טיולים ירוק. התיק איתו טיילתי במון בלאן, בדולומיטים, בשביל ישראל, ביוון וכעת בהודו.
בוקר יום ראשון. לפני שבועיים העברתי זמן בטרמינל טיסות פנים, בהמתנה לטיסה לדהרמסלה. כעת מעבירה זמן בהמתנה לאוטובוס מקומי לבראשני ומשם הליכה של כשעה עד לפולגה.

היכן אהיה בבוקר ראשון עוד שבועיים ועוד עשרה שבועות, ימים יגידו.
ובימים הללו מתרוצצת בדרכים, חווה, מתבוננת, לומדת. מעבדת את הרשמים למילים, לקטעי סיפורים.

למה אני כותבת את מה שכותבת. כי ככה.
על הציר שבין שמירה קנאית על הפרטיות ושיתוף מינימלי עם מעגל החברים הראשון, מצד אחד ובין שיתוף פתוח וכנה עם מי שרק רוצה לקרוא, מצד שני – אני נוטה לכיוון השיתוף. כמובן שמסננת ושומרת על הפרטיות שלי ויחד עם זה שמחה לשתף. להעביר את הרשמים שלי הלאה. לספר לחברים על מסע הדרכים שלי, לאפשר להם דרכי לחוות עולם אחר שאינם מכירים.
אני שמחה לקבל תגובות אוהדות, מפרגנות. זה כייף לקרוא שקוראים אותי, שנהנים לקרוא מילים שלי. זו הרגשה טובה ויחד עם זה לא "עפה" על עצמי, כמה אני מהממת ומוכשרת וכו'.
זהו המסע שלי, מסע בו פוגשת מקום, אנשים, נופים, מנהגים. מי שמנחה ומובילה אותי זו הסקרנות, שכעת שמה את האצבע על הכפר הקטן, פולגה, ואמרה, "לשם". אם ככה לשם פני מועדות.

… באיחור של רבע שעה מגיע לאוטובוס המקומי, נסיעה שהתארכה לשעה וחצי ואח"כ עוד שעה הליכה בשמש, בחום, בבוץ עד שמגיעה לפולגה. הכפר המרוחק שבעמק פארווטי, מקום חביב על תרמילאים ישראלים.
כאן מקווה למצוא שקט, כדי להניח את עצמי, להניח למחשבות, להוריד להילוך ראשון. דבר ראשון מחפשת חדר להתמקם בו. חדר שיעשה לי חשק להיות בו, ורצוי בסטנדרט סביר, עם מקלחת ושירותים צמודים. היגעתי לגסטהאוס שראיתי לפני כמה ימים כשביקרתי בכפר לראשונה עם גבי, רק שהחדרים בקומה התחתונה, במחיר 500 רופי ללילה תפוסים. יש חדר בקומה העליונה ב-600 רופי ללילה. חדר נעים. מחשבת את ההפרש בשקלים. 100 רופי שווה 5 שקלים. אחרי שראיתי עוד שני חדרים עבשים חזרתי לחדר השווה. כן, מוכנה לשלם עוד 5 שקלים תמורת נוחות. השכנים בקומה, כולם ישראלים. מניחה שעוד נקשקש בהמשך.
מישהו פורט בגיטרה, צלילים נעימים. הבנות בחדר ליד משמיעות מוסיקה מהנייד ומצחקקות. שקט מוחלט לא יהיה כאן, זה ברור לי. זו הודו. זו פולגה הידועה בקרב המטיילים הישראלים. וכאן פוגשת בהפתעה בחור צעיר שפגשתי בסיני. איך מכל המקומות, נפגשנו שוב כאן. מפגש שמזכיר לי את סיני בסוף החורף, כשנסעתי עם חברה טובה. שם הייתי מול הים האדום, כאן מול ההרים הגבוהים המצופים צמחייה ירוקה. כמה מטרים מעל הגסטהאוס מתחיל היער. "יער הפיות", יער שטיילתי בו ממש טיפונת עם גבי ובימים הבאים אטייל בו שוב.
כמה טוב להיות פה. שכובה על המיטה, מקלידה מילים בעוד פתקה סלולרית, מילים שאעתיק לדף "הודו" ויעלו לאוויר כשתהיה קליטה. לא שאלתי אם יש כאן ווייפיי, סביר להניח שלא. וגם אם לא, שמחה להתנתק לכמה ימים.
ניתוק שמאפשר נוכחות גדולה יותר ברגע, בכאן ועכשיו. פחות נוכחות וירטואלית-דיגיטלית.
כרגע מרגישה בעיקר עייפות גדולה שמתפשטת בגוף.
להניח את הטלפון בצד, להסיר משקפי קריאה, לעצום עיניים ולהתמסר לעייפות.


(15) 2.8.19, שישי, קאסול

מרגישה שבהודו אני יותר ערה. שהראייה שלי נפקחת, שהחושים דרוכים יותר, שאני מרגישה יותר.
מדהים איך תוך פחות משבועיים הנחתי את כל המטען שבאתי איתו מהארץ בצד והתמסרתי לחוויה של כאן ועכשיו. אני עכשיו כולי בהודו. במיוחד עכשיו כשאני מטיילת לבד.
כ"כ שמחה על ההזדמנות שהיתה לי לחוות טיול בצוותא, עם חברה למסע. וכעת היא בדרך לדלהי ומשם הביתה. ואני נשארתי כאן, כמעט שלא זזה היום, מתרצת את היעדר התנועה בגשם שלא מפסיק לרדת, עם הפוגות קצרות. יום של מינימום תנועה, לעומת מחר שניסע לכפר מלנה, ונטייל ונחקור. עכשיו, זה זמן כזה שיושבת, נחה, מתבוננת, קוראת. מעבדת גירויים שנאספו ונאספו בכמעט שבועיים האחרונים.
יושבת כעת עם הגג של המסעדה הטיבטית. יש סיגנל חזק של אינטרנט, אבל לא מתחשק להיכנס לרשת ולא לעדכן אף אחד בשלומי, למעט הודעה ששלחתי לקבוצה המשפחתית. ביקשתי שימסרו בשמי דרישת שלום להורים ונזכרתי בירושלים, שקודם אמרתי את שמה. וחשבתי איך העיר הזו מעולם לא עוזבת אותי, אפילו שעזבתי אותה לפני שנים רבות. אחד הבחורים שפגשתי הבוקר עובד בהדסה עין כרם. נולדתי בהדסה עין כרם. להיזכר בעין כרם ובמאגר המים הקטנצ'יק שכילדים הצמדנו לו את הכינוי "הסכר", לעומת הכפר הקטן בו אני נמצאת כעת, צפון הודו.
גשם של מונסון, גשם שכמעט ולא פוסק.
אתמול אחה"צ השמיים התבהרו. העננים זזו הצידה, קצה הפיסגה המושלגת הציץ. כמה יפה. כמה יפה לי להיות כאן. חלום שהתגשם. בלי בכלל שידעתי לאן אני חולמת, רק חלמתי "טיול שאחרי הייטק" ואמרתי יפן. ואולי גם הודו. והינה אני בתוך זה. בדרכים. הינה זה קורה.
הגשמה של חלום. תחושה של סיפוק, של גאווה פנימית, שהינה, יעד אחד שסימנת לעצמך, את חותרת לקראתו, את מתכננת, מתכוננת, יוצאת לדרך.
"יתר הארצות מזרח אסיה הן למעשה הכנה להודו" . פחות או יותר רוח הדברים שאמר לי מטייל צעיר. "אם אתה מסתדר בהודו, אתה יכול להסתדר בכל מקום" . וסה"כ נוח להסדר בהודו, במיוחד כשמטיילים על" שביל החומוס". עדיין לא היגעתי למקומות שמכונים hard core הודו. מקומות יותר קשוחים, פחות מתויירים, פחות נגישים. פחות מורגלים בנוכחות תיירים. שם גם מעניין יותר, להתבונן באורח החיים המקומי. אפשר לעשות זאת גם על"שביל החומוס", אני ממש עליו כעת ונהנית להתבונן גם בישראלים שפוגשת וגם במקומיים. אני נהנית לדובב אנשים, להקשיב לסיפורים שלהם. ללמוד מכל אחד משהו קטן.
כפי שכתבתי בתחילת הרשומה, בהודו ההקשבה שלי חדה יותר. כמעט שאין הסחות דעת. הווייפיי הוא הסחת דעת שתופסת את תשומת הלב למה שאחרים אומרים או מגיבים למה שכתבתי ברשימת התפוצה.
אין לי מושג על מה אכתוב היום. אתמול היה יום פורה מבחינת כתיבה. כתבתי כמה פתקים, טיוטות לרעיונות ל"משלוח אושר" מהודו-יפן. האנקדוטות הללו הן כמו סיפור קצר עם עשר תמונות. אמנות הסיפור הקצר שאני מבקשת לשכלל יותר ויותר.
סיפרתי קודם לבחורים ששוחחתי איתם שיש לי בלוג. "באינטרנט?" כן, באינטרנט. ולא הוספתי ופרטתי שאני כותבת "יומן מסע", תוך כדי תנועה. יכול להיות מביך שמישהו שאני פוגשת פנים-אל-פנים, יקרא את המילים האישיות שלי. אם ככה, למה לפרסם באינטרנט?
זה בדיוק הקו הדק עליו הכתיבה כאן נעה. לבחור מה לחשוף ומה לשמור.
שאלות: אולי להמציא? אולי לתאר מנקודת מבט של מישהי אחרת? לכתוב בגוף שני או שלישי, במקום בגוף ראשון כל הזמן.
עד כמה הכתיבה בגוף ראשון מקלפת ממני שכבות, משאירה אותי נקייה מקליפות, מהגנות. חשופה. האם בכלל מעניין לקרוא מה שרואה, שומע, חווה וחושב הגוף ראשון הזה? זה לא משעמם?
הדף הזה בבלוג בכוונה נעול לתגובות. אני יוצאת מנקודת הנחה שאף אחד לא קורא. שאני רק שומרת כאן קטעי מחשבות שמעתיקה מהפתקים הסללורים. זה הכל.


(14) 1.8.19, חמישי,קאסול

יש נושאים שלפעמים טוחנים אותם עד דק ולא מתקדמים מילימטר. תקועים באותו המקום, לא מצליחים למצוא מוצא החוצה. לפעמים נסיעה להודו פותחת ערוצי מחשבה נוספים. מאפשרת פרספקטיבה רחבה יותר. ואז כל מה שנדרש זו תזוזה של שני סנטימטרים ימינה. זה הכל. 2 ס"מ.
היגעתי להודו עם לא מעט מחשבות, תהיות, התלבטויות. חלקם עדיין לא ידועים לי ובוודאי יצוצו במחשבה בהמשך הדרך.
הודו מאפשרת את הפניות למחשבה. בגלל השוני, הניתוק. העובדה שבבת אחת נזרקת מהשיגרתי, המוכר והידוע אל הלא נודע שמאתגר אותי, מכריח אותי להסתדר, למצוא פתרונות, למצוא את הדרך המתאימה לי ביותר לחוות את המציאות העכשווית.
חלק מהדברים שידעתי שאעשה בהודו זה לכתוב. יצאתי למסע בין היתר כדי לחזק את שריר הכתיבה, לשכלל אותו, לחדד אותו. לכן אני מקפידה לכתוב מדי יום, לכן חשוב לי מאוד גם לדבר עם אנשים.
הכתיבה שלי אישית מאוד. אני מתארת עולם מנקודת המבט שלי, איך אני חווה את המציאות, איך אני מעבדת את מה שנקרא בדרכי, איך אני חוקרת את העולם, לומדת אותו, נעה בו.
אני חווה הכל, מעבדת וכותבת. אין לי אג'נדה סדורה של כתיבה. זה לא רק יומן מסע אישי, זה יומן מסע שמקווה מאוד שגם אחרים ימצאו בו עיניין. שלפחות משהו אחד מהדברים שאני כותבת עליהם וחווה אותם ידבר אל מי שקורא את המילים שלי.
חלק מהכתיבה, היא כתיבה לעצמי, מילים לעיני בלבד וחלק מהמילים מיועדות להיקרא ע"י אנשים אחרים, חלקם זרים לי. לכן זו כתיבה שיש בה יותר מן האנקדוטה. אני מתארת סיטואציה או תופעה שנתקלת בה. חלק מההוויה הגדולה הזו המכונה בשם "הודו".
בסוגריים, כל פעם מחדש אומרת שאעבור להקליד באייפד, במקום בסמסונג. כי שם הרבה יותר נוח לכתוב וכי לא לחינם אני סוחבת את האייפד והתעקשתי כ"כ להשמיש אותו בדרמקוט. אולי מחר.
הפעם אין התייחסות למשהו מסויים שראיתי או שמעתי או חוויתי. יותר להווייה הכללית הזו של "הודו". אינטראקציות אנושיות, להיפגש עם אנשים, לפגוש את עצמי במצבים מסוימים. להתבונן בכל מה שעולה. גם אם לפעמים מגיעה חוסר ידיעה, תחושה של בילבול או אולי חשש מפני היעד הבא הלא ידוע.
חדר זוגי בגסטהאוס של פינקי, בקצה הכפר קאסול. שמיכות צמר סגולות, חלונות פתוחים שייכנס אוויר קריר. על המאוורר המקרטע וויתרנו. שייכנס אוויר הרים נקי ורחש של זרימת מים. אנחנו כמה עשרות מטר מגדת הנהר. חוויה לישון כ"כ קרוב לטבע. טבע של הרים גבוהים מיוערים ונהר זורם בשצף.
פתאום חולפת בי מחשבה, כמה טוב לכתוב, לנסות לתפוס את מהות החווייה, ה-Flow העדין הזה, להכניס אותו למילים, לתחביר נכון בשפה העברית. כדי שאוכל להזכיר לעצמי איך היה, וכדי לשתף אחרים שרוצים לשמוע איך היה.
למה יש צורך כזה לפרוט למילים את מה שהיה ולשתף אחרים החווייה שהיא מאוד אישית?
למה הרשמים האישיים שלי מעניינים מישהו?
יצרתי רשימת תפוצה שמונה כ-40 אנשי קשר מספר הכתובות הוואטסאפי והם מקבלים ממני רשמים על בסיס כמעט יומיומי. עד כה רק אחת ביקשה לצאת מהרשימה, כי המכשיר שלה עמוס ואין לה פנאי לפנות מקום. התווספו עוד כמה אנשים, ביניהן שתי נשים זרות לי לחלוטין. עד כה מקבלת תגובות אוהדות, שאני כותבת יפה, שמעניין ומלמד ושהתמונות מדהימות.
תגובות שמשמחות אותי. ולפעמים מתפתח שיח פרטי ביני לבין מי שמגיב לי. אני משתדלת לענות לכל מי שטורח לכתוב לי. אם הוא פינה זמן כדי לשלוח לי תגובה, גם אני צריכה לעשות זאת.


(13) 1.8.19, חמישי, ליד הנהר, קאסול

יושבת על סלע ליד הנהר וחושבת שזרימה של מים בנהר יכולה לשמש כהשתקפות לזרימת המחשבות בתודעה.
יש שהמים בנהר צלולים, זכים, נעים בשלווה, כמו מחשבות רכות, נעימות שבאות והולכות בתנועה רכה, עדינה, כמעט ולא מורגשת. לא מעייפת. תנועה שמשרה אווירה של שקט ושלווה.
ויש שהמיים בנהר עכורים מעט, שוצפים, גועשים. קשה לעקוב אחרי טיפת מים אחת, היה נדמה שראיתי אותה כאן ותוך שבריר שנייה היא שם. זרם חזק מאוד, נע בכיוון אחד, מפחיד לחשוב מה יקרה למישהו שבטעות ייכנס למים. זהו זרם שאין שום סיכוי לשחות נגדו, רק עמו, מתגבר על סלעים בדרך, על הפרשי גבהים, על פיתולים בתוואי הדרך, מפלס דרכו קדימה.
ויש גם מחשבות שמציפות את המיינד בזרם שוצף, גועש, סוער. מגיעה מחשבה, צוברת תאוצה, נעה קדימה והינה עוד מחשבה שבאה בעקבותיה ועוד אחת ועוד אחת. וזהו זרם שתופס, קשה להתנגד לו.
במצבים כאלו אפשר להתבונן בזרם התודעה כמו שמתבוננים במים זורמים. כמו טיפת מים שבאה והולכת, ככה גם המחשבה, באה והולכת. לפעמים בזרימה נעימה לפעמים בתנועה סוערת שמותירה רסיסי מים באוויר.
אני מבינה שהמחשבות הן חלק ממני ויכולה להיות להן תנועה שונה. אני מתבוננת בהן, מקבלת אותן. לא נאבקת. לא שוחה נגד הזרם, לא מנסה לעצור את הזרם.
אלה ימים בהם הראש עסוק מאוד במחשבות. התנועה שלהן מזכירה את נהר הפרוורטי. מחשבות באות והולכות בצורה כאוטית, לא מאורגנת.
חושבת בעיקר על הדרך. מהיכן באתי ואנה פני מועדות.
הבוקר סימנתי בדפים שהכנתי טרם צאתי מהארץ את שמות המקומות. זוהי לא "טבלת יאוש", אלא "טבלת תכנון והתמצאות". מאה ושלושת ימי המסע שלי כתובים במשבצות, מה-20.7 עד ה-1.11. היום הראשון באוגוסט, כלומר נותרו לי בדיוק שלושה חודשים.
עיניין הזמן בטיול מאוד משמעותי. זמן הטיול של גבי אוזל. מחר היא מתחילה בדרך חזרה הביתה עד שבמוצ"ש תנחת בישראל ובראשון חזרה לשגרה. אני פוגשת מטיילים צעירים ללא כרטיס חזרה הביתה. הם באמת חיים את תפיסת העולם של One way ticket שכתבתי עליה כשהתכוננתי לטיול וקניתי רק כרטיס הלוך. למשך זמן מה התמהמהתי עם קניית הכרטיס חזור ונהינתי מהעובדה שאני נוסעת ללא תאריך חזרה. שהכל פתוח.
היום אני יודעת ששלושה חודשים יתנו לי מספיק מרחב נשימה, ניתוק, הטענה, אנרגיה והשראה.
תמיד אפשר עוד, עוד זמן, עוד תקציב לטיול, עוד מקומות לבקר בהם. מתישהו צריך לתחום את ה"עוד", כאן הוא מתחיל וכאן מסתיים.
החל ממחר בבוקר יתחיל הטיול שלי לבד ואני מרגישה תערובת של התרגשות, ציפייה לקראת מהולה במעט חששות.
אני אהיה בסדר. אין לי שום ספק. אני אסתדר. ועדיין… היתה לי חוויה מיוחדת הטיול הזה בשתיים, חווייה שאני לא מורגלת בה ונראה ששתינו הקנו הנאה גדולה. עכשיו היא עושה שופינג ואני יושבת בחצר של אחד הגסטהאוסים מטרים ספורים מגדת הנהר.
יש כעת הפסקת חשמל בכפר, ככה שאין שום ווייפיי פעיל. המילים הללו נכתבות כאן ועכשיו ומשקפות את הלך הרוח הנוכחי. כשיחזור החשמל ותחזור הקליטה אעתיק לבלוג.


(12) 31.7.19, רביעי, קאסול

“לא כתבת היום", היא מעירה לי בצחוק.
בתכ'לס, צודקת. אני פחות כותבת. יותר קולטת. יש ימים כאלו שעיקר ההקשבה מופנית כלפי חוץ. ויש ימים שההקשבה בעיקר פנימה.
מצאתי פרטנרית סקרנית וחקרנית שמזכירה לי אותי במובן מסויים, כך שאת רוב היום אנחנו מעבירות בסיבובים בחוץ. פעם לכיוון הזה, פעם לכיוון ההוא. מגיעות לפה, לשם.

אתמול, התחלנו את הבוקר בהליכה לכפר השכן ג'אלאל, אח"כ חזרה למרכז קאסול, ארוחת בוקר-צהריים, הארוחה היקרה ביותר שאכלתי בהודו, חזרה לחדר ובצהריים זזות לכיוון הכפר הסיקי מניקארן. הלוך עם מונית, חזור עם אוטובוס מקומי. ובין לבין שיטוט מעניין ברחוב השוק, במקדשים, בבריכות עם המים החמים.
היום נסענו מוקדם בבוקר אל שני כפרים מרוחקים, פולגה וקלגה. המונית הורידה אותנו כעבור שעה בכפר ברשאני ומשם בהליכה בשבילים בוציים היגענו לשני הכפרים.
הביקור בכפרים המרוחקים, המסורתיים, הישנים, כאלו שקדמה עדיין לא הגיעה אליהם בעיקר בזכור חוסר הנגישות שלהם, זו חוויה מיוחדת. שבילים בוציים, סמטאות צרות, בתים ישנים, סגנון בנייה של פעם, חבלי כביסה, מקומיים שחיים שם כאילו הזמן עצר מלכת.

מרתק להתבונן בהם, בסביבת המגורים האותנטית שלהם. להבחין באנטנה שקולטת שידורי טלוויזיה מצד אחד, מצד שני לתהות כיצד מחממים את הבתים בחורף, בהתחשב בעובדה שלרוב הבתים אין ארובה. חוץ המקומיים לצפות גם בתיירים שמאכלסים את הגסטהאוסים, רובם הגדול ישראלים. או הודים נובורישים, שהתעשרו ומבקשים לחקות אותנו, את המערביים.
הכפר פולגה מצא חן בעיני כמקום להגיע אליו לבד, אחרי שגבי תיסע. אולי אשאר עוד לילה בקאסול. אח"כ אסע לכפר. לחוות לזמן מה ניתוק, שקט.

ערב. יושבת על המיטה בחדר, הוילונות מוגפים, המאוורר מסיע את האוויר ומשמיע רעשים של טרקטור. בעל הגסט האוס לא הצליח לתקן, ככה שגם הלילה נישן עם חלונות פתוחים ובלי מאוורר. העייפות של הימים האחרונים נופלת עלי בשיא הכובד. מחר יהיה יום קל. לא ניסע רחוק, נסתובב ברחבי הכפר, נאט את הקצב. נקרא בספר. ננוח.


(11) 30.7.19, שלישי, קאסול

טיול מאפשר התבוננות במערכות היחסים שיש לי עם כל מה שסובב אותי. בין היתר עם אנשים.
כשיצאתי מישראל טסתי לבד ונחתתי לבד בדלהי. רק בדרמקוט פגשתי את גבי, חברה טובה מהארץ, ומראשון שעבר עד שישי הקרוב מוקדם בבוקר אנחנו מטיילות יחד.
הנוכחות שלה מאפשרת לי נחיתה רכה יותר להודו, כנ"ל לגבי בחירת היעדים על "שביל החומוס" שמאפשרים נוחות גדולה ומרככים את המגע עם הודו הקשוחה.
לשימחתי כמעט ולא רבנו. יש בנינו הבנה גדולה, כשכל אחת מאפשרת מרחב לשנייה. מחליטות מה עושות יחד, לפעמים אני מוותרת, לפעמים היא מוותרת. זה נקרא התחשבות.
היא למשל ראתה כמה אני רוצה ללכת להופעה של אביתר בנאי במנאלי והסכימה להצטרף, עד שאתמול ביקשתי אם זה בסדר שלא נלך וראיתי כמה הוקל לה. וכשביררנו איך מגיעים לקאסול ונאמר שבאוטובוס מקומי או במונית. ולמרות המחיר הגבוה, נעתרתי ויחד חלקנו מונית.
קבלת החלטות במשותף היא תהליך מסובך שלרוב יכול להכניס לעימותים, לויכוחים. לרוב צד אחד מוותר והשני יוצא "מנצח", הצד שרצונו גבר על הרצון השני.
מפגש עם אנשים הוא גם מפגש בין הרצון שלי לשלו. במקרה של מנאלי שתינו רצינו לעוף משם אחרי יומיים. הרגשנו שמיצינו את ההמולה של המקום. להבדיל מדרמקוט, שם רצינו להישאר עוד יום.
שלושה מקומות שונים בכמעט שבועיים של טיול משותף. שני מעברים ביחד, כשאת הנסיעה החוצה מקאסול כל אחת תעשה בנפרד. היא לכיוון דלהי והביתה ואני לאחד הכפרים צפונה מכאן. עדיין לא החלטתי. וזו החירות שיש בטיול לבד. אני לא מוכרחה להחליט מראש על הכל. אני יכולה להשאיר יעדים וזמנים פתוחים, להחליט לפי תחושת הבטן.
אחרי שגבי תיסע בשישי יהיה לי מן הסתם מוזר מאוד מעתה לא לחלוק חדר עם אף אחד. חדר לבד. אני מחליטה מתי הולכת לישון, מתי קמה, היכן אוכלת ארוחת בוקר, לאן נוסעת, איך בוחרת להעביר את היום.
כאן באה לידי ביטוי מערכת היחסים עם עצמי. עד כמה אני מרגישה נוח לטייל בחברת עצמי. מניסיון קודם יודעת שנוח לי מאוד. כמו שנוח לי מאוד לטייל עם גבי. אולי בגלל שהיחד שלנו תחום בזמן. שזה לימים ספורים כי יש לה רק שבועיים חופש ולי למעלה מחודשיים להיות בהודו.
לא מרגישה שאני במירוץ להספיק לראות כמה שיותר יעדים, שנחוץ לי לסמן V על מקומות. אני יותר בעיניין של הווייה וכשאמצא את המקום בו נעים לי להיות, אשאר. מצאה חן בעיני הספרייה שראיתי בקאסול, בבית הקפה, ליד המכבסה. אפשר להשאיל ספרים לתקופה של שבועיים או להחליף תמורת 200 רופי. אני עדיין מתעקשת עם גבי שתיקח חזרה את הספר שלה ותחליף בספר אחר. אני אשאיל תמורת פיקדון ואקרא כל עוד אני כאן. כבר ראיתי שם כמה ספרים פוטנציאלים.
זה בדיוק מה שהודו מהווה עבורי, פוטנציאל לעיניין גדול, פוטנציאל שאני מגלה לאט לאט בכל יום שעובר.
היבט אחד של אותו עיניין הוא הדינמיקה ביני לבין גבי.
"אתן חברות מהארץ?" שאלה אותי ענבל, ועניתי שכן, שאנחנו מטיילות לא מעט בארץ. גבי הצטרפה אלי לכמה מקטעים בשביל ישראל. בהרי ירושלים, חוד עקב, הכרבולת והעפרן. טיילנו גם במדבר עם ג'יפים ובדולומיטים ועכשיו אנחנו בהודו.
"לבוא עם חברה מהארץ זה סיוט", אומרת ענבל
"הדבר הכי טוב שקרה לי בטיול זה שהשותף חזר ארצה אחרי שבוע וחצי. הווייב, של הודו לא בא לו טוב", אומר נבו, צעיר ישראלי שמטייל בהודו חודשיים.
ובכן, הווייב, של הודו בא לשתינו טוב, אם כי לפעמים זה קצת too much …..


(10) 29.7.19, שני, קאסול

כמה שכיוונים זה דבר חשוב בחיים. הרי החדר שלקחנו באולד מנאלי הוא חדר טוב, נקי, מרווח, עם מים חים, ווייפיי חינמי, מיקום טוב, מחיר סביר. עד כאן הכל טוב, אממה-מה, אין מאוורר, לכן מוכרחים לפתוח חלונות. אלו שפונים לחצר הפנימית הם בסדר גמור, אבל אלו שפונים לרחוב, פחות מוצלחים. בגלל השכנים. ומיהם השכנים? אותם מטיילים ישראלים צעירים, שמסתובבים בחבורות, מעשנים, מדברים בקול רם, משמיעים מוסיקה רועשת.
רעש והודו – אלו מילים נרדפות. זה אינו חדש לי ועדיין מפריע לי כל פעם מחדש.
אין באיזור הזה של מנאלי ולו טיפת פסטורליות אחת. למרות ההרים המיוערים, הפסגות המושלגות שנגלות כאשר העננים סוטים הצידה. באיזור קטן דחסו ובנו בצפיפות גדולה המוני מלונות ובתי הארחה. חלקם פשוטים, חלקם מפוארים יותר. לזה יש להוסיף מסעדות, חנויות, סוכנויות נסיעות. כביש ראשי שחוצה את המתחם התיירותי מלמטה למעלה, כביש ברוחב נתיב אחד שנוסעים עליו בצפיפות מכוניות, ג'יפים, ריקשות שבקושי שמות על הולכי הרגל.
הליכה במורד או במעלה הכביש מחייבת עירנות ודריכות כדי חלילה לא להידרס.
באופן כללי הודו מגבירה את העירנות בגלל עומס הגירויים. רק בחדר או כשמתיישבים במסעדה נחמדה, אפשר להרפות ולהיות קצת יותר נינוחים. הדריכות הזו מעייפת.
לוקח זמן להתרגל ולהתמצא במקום, עד שזה קורה, מגיע הרגע לעזוב.
כמו הבוקר במנאלי. בהיר. שמים כחולים, אם כי פה ושם יש עננים. בתקווה שאלו אינם ענני גשם.
במסעדה, עד שמגיע המלצר לקבל את ההזמנה לארוחת בוקר, אני מצוטטת לשיחה של מטיילים שהשכימו קום.
האימא מספרת לבחור האנגלי שהבת בטיול ארוך, שמונה חודשים בדרכים והיא ניצלה את חופשת הקייץ הקצרה להגיע לבקר אותה. זו תופעה שנתקלתי בה גם בדרמקוט. הורים שבאים לבקר את הילדים בטיול אחרי הצבא. זה לא היה קיים בזמני, כשטיילתי בהודו לראשונה. ילדים היו יוצאים לטייל, מצלצלים הביתה פעם בשבועיים-שלושה דרך חנות טלפונים מיוחדת, לרוב בשיחת גוביינה, כדי לא לשאת בעלות השיחה.
היום כולם, אבל כולם, מטיילים עם טלפונים חכמים ועם חבילות גלישה או סים מקומי. ברוב המקומות על "שביל החומוס" יש ווייפיי, ככה שממש קשה להיעלם ולנתק מגע. אבל כנראה שזה לא מספיק, זה עדיין לא כמו לחבק את הילד שלך ולדבר איתו פנים אל פנים.
אני בודקת עם עצמי איזו מידת קרבה-ריחוק אני מבקשת, מתי אני מתחברת לווייפיי ושולחת הודעות ארצה, מתי טוב לי להיות ב"מצב טיסה" נטול קליטה.
בשבוע הראשון לטיול כתבתי על בסיס כמעט יום-יומי ושיתפתי בבלוג, בדף הפייסבוק, ברשימת התפוצה בוואטסאפ. לא העתק-הדבק, אלא טקסט ותמונות שונות. שפע מילולי שבורכתי בו בעקבות שפע של גירויים שסופגת. האם כמות המלל ותדירות הפרסום תימשך על בסיס יומיומי או שתלך ותפחת. הכל יכול לקרות, אני לא מחוייבת לדבר.
יש דיבור תיאורי שמספר על הדברים מבחוץ ויש דיבור עמוק יותר שמספר עלי, איך אני חווה את המקום, ההתמודדות, הלימוד, ההתבוננות בי ובמתרחש.
עוד כמה דקות נשלם את החשבון עבור ארוחת הבוקר, נחזור לחדר, נעמיס תרמיל, נמתין למונית וניסע ליעד מס. 3 על "שביל החומוס", הכפר קרסול שבעמק פארווטי.
זו הפעם השלישית וככל הנראה האחרונה שלי במנאלי. לא אומרת שסבלתי או לא נהינתי, רק שלא אהבתי את האווירה. מקווה שהאווירה בעמק פראווטי תהיה שקטה יותר, מרווחת יותר, שיהיה יותר אוויר נקי.


(9) 28.7.19, ראשון, מנאלי

הודו היא כמו יריעת בד ססגונית, עצומה בגודלה. כל מטייל שמגיע הנה יכול לבחור בחוט לטעמו.
כל מטייל יחווה את הודו אחרת.
יש שיגידו "הודו לא עושה לי את זה" או "מעולם לא נמשכתי למדינה הזו" ויש שיגידו "אין על הודו" או "חולה על הודו"…
כך או כך הודו לא מפסיקה להפתיע גם אותי, אפילו שזו אינה הפעם הראשונה שלי במדינה הענקית הזו.
ייתכן שלו הייתי מגיעה לביקורים תכופים מדי קייץ לא הייתי שמה לב לשינויים. עכשיו, במרחק של עשר שנים מהביקור הקודם, הכל נראה לי עמוס מדי, רועש מדי, צפוף מדי, גדול מדי, בנוי מדי, צבעוני מדי.
כמעט כל דבר הוגדל והועצם בצורה מוגזמת ומוקצנת.
אפילו לוכד החלומות האינדיאני, אותו מעגל קטן עם חוטים קשורים אומץ ע"י ההודים והוגדל למיימדי ענק בשלל צבעים. רק הכבישים באיזור ההררי נשארו צרים ומשובשים, אם כי ראיתי שמע"צ ההודי עובדים בשיא המרץ, קודחים, חופרים, יוצקים בטון, מתקנים טלאים בכבישים שנסחפו בגלל הגשמים.
כנ"ל תנופת הבנייה. בכל מקום בונים. מזכיר את הבנייה בכפרים הערביים שלא שמעו מעולם על תוכנית מיתאר כללית. מספיק שיטוט קצר ברחוב רנדומלי כדי להתרשם מצנרת המים, מעמודי החשמל. הכל על" כרעי תרנגולת" ועדיין מתפקד. עובדה, יש מים זורמים, יש מים חמים במקלחת, יש חשמל, יש תאים פוטואלקטרים, יש ווייפיי. יש גם משאיות זבל שמפנות פחים. יש גם אינספור "מוקשים" בדמות קקי של פרות על המדרכות.
לילה אחרון במנאלי. שמחה שנשארנו כאן רק שני לילות. לא אהבתי את המקום, האווירה, הרעש. מקום שהרגיש קצת כמו "שכונה", אבל מהגרועות שיש בארץ.
מחר בבוקר נוסעות לנקודה מס. שלוש על שביל החומוס. מקווה שהחדר בו נלון יהיה שקט יותר.


(8) 27.7.19, שבת, מנאלי

מילים שהיקלדתי בפתק במכשיר הסלולרי תוך כדי נסיעת לילה ארוכה בין דהרמסאלה למנאלי. היה לי ברור שזו הפעם האחרונה, שלדהרמסאלה ולכפרים הסובבים אותה אני לא חוזרת. ואל מול תחושת הסוף, ניזכרתי איך התחיל העיניין שלי בטיבט.

ביקום מקביל לפני שנים רבות כשלמדתי בבצלאל, נדרשתי לקחת קורסים עיוניים בתולדות האמנות. כשסיימתי את קורסי החובה יכולתי לבחור נושאים אחרים. לא זוכרת את שם הקורס, אבל זוכרת היטב את המרצה. הוא לא היה אמן פלסטי, אלא אמן הסיפור. ממנו שמעתי לראשונה את המונח "מספר סיפורים". הוא לימד על מזרח אסיה, הודו, התרבות ההודית, המהבארטה, טיבט, טקסי קבורה טיבטים, האמונה הטיבטית ועוד.
היה מחשיך את הכיתה, מקרין שקופיות שצילם במסעותיו ומספר סיפורים שריתקו אותי.
ממנו למדתי על חלק אחר של העולם שלא ידעתי על קיומו.
במיוחד טיבט עשתה עלי רושם גדול. מושגים כמו קבורת שמיים, ספר המתים הטיבטי, הבארדו, שמניזם טיבטי הקסימו אותי.
שם נזרע הזרע לצאת לטיול במזרח עם תום הלימודים. חסכתי כסף ואחרי שסיימתי את כל החובות לתואר קניתי כרטיס לכיוון אחד לבנגקוק. אחרי כמה שבועות בתאילנד טסתי לכלכותא. הרי לך נחיתה קשוחה להודו שמספקת מראות קשים לעיכול כמו תופעת חסרי הבית שישנים על קרטונים ברחובות.
בתחילת הטיול בהודו היתה לי שותפה ישראלית ויחד טיילנו בסיקים, וראנאסי, קאג'וראו, וראג'יסטן. כעבור חודש היא שבה ארצה ואני המשכתי הלאה לבדי לחרוש את הודו לאורכה ולרוחבה.
וטיבט? מי חשב אז על טיבט. נשבתי בקסמה של תת היבשת, סיימתי סבב ראשון של ויזה בת שישה חודשים, יצאתי לנפאל לחדש את הויזה וחזרתי שוב לצפון הודו לסבב נוסף של שישה חודשים.
יחלפו שנים רבות עד שאשוב לביקור נוסף בחלק זה של הגלובוס . הפעם רציתי לבקר במדינה הצפונית ביותר של הודו, לדאק. בלה זכיתי לבקר בארמון שמזכיר במבנה שלו את הארמון בלאסה, לבקר בגומפות ולבוא במגע עם לדאקים מקומיים.

הכי קרוב שהיגעתי אי פעם לטיבט.
חלפו שנים אחדות ואני נוחתת בקטמנדו. זכור לי עד כמה הופתעתי מפירסומים של סוכנויות נסיעות רבות על טיול מאורגן לטיבט. לו באמת רציתי להגיע לשם יכולתי להיכנס לאחת הסוכנויות, להירשם לקבוצה מאורגנת שהיתה דואגת לכל הניירת וכעבור שבועיים לנסוע לטיול מאורגן קצר בטיבט. היה לי מספיק זמן, אבל לא מספיק מוטיבציה. רציתי אז לגעת הכי קרוב שיכולתי בהימאליה. זו היתה הסיבה שהביאה אותי לנפאל.
השנים שחלפו עימעמו את התשוקה והסקרנות להגיע לטיבט. והינה בארוחת ערב שבת ב"בית בינה" בדרמקוט שבצפון הודו יושבת מולי אישה מבוגרת ומספרת חוויות ממסע של קרוב לחודשיים בארבע מדינות: סין, טיבט, נפאל והודו.

"טיבט? היית בטיבט? איך שם?", אני שואלת בסקרנות גדולה.
"מדינה נפלאה, נופים נהדרים, אנשים נחמדים, הסינים מגעילים, נורא מה שהם עושים שם", עיקרי התשובה הלאקונית שאני מקבלת.
ביקום מקביל אחר, במסע הנוכחי בהודו, כשמבקרת פעם נוספת ביישוב שזכה לכינוי "טיבט הקטנה", מבינה שהחלום להגיע לטיבט עצמה התפוגג.
אין לי היום שום כוונה ללכת את האקסרה מייל הנדרש על מנת להגיע לסין או לקטמנדו על מנת להצטרף לקבוצה בהובלה סינית שתיקח אותי לטיבט.
לפני ימים אחדים בלעתי בשקיקה את הנופים המצולמים בסרט "שבע שנים בטיבט". בדיעבד הבנתי שחלקם צולם בחשאי שם. אם ארצה להשביע את סקרנותי מספיק חיפוש בגוגל כדי למצוא תמונות נוספות.
פתאום עולה בי זיכרון ישן על אותו מספר סיפורים מבצלאל שידע בכישרון רב לתוות מילים שגירו את הסקרנות, ריתקו, שלחו אותי לגלות עולם חדש.
הלוואי וגם אני אדע לספר ככה סיפורים. לבנות במילים ספורות עולם ומלואו. מילים שיגרו את הסקרנות של הקוראים/השומעים, שירצו לצאת לחקור את המקום בעצמם. או דרך מילות ותיאוריי ירגישו שהם שם, חווים, רואים, מגלים כל מה שאני חווה בעצמי.

Explore. Experience. Evolve.


(7) 26.7.19, שישי, דרמקוט

ערפל סמיך.
המעבר בין היומיום שהיה לי בארץ לעומת היומיום שמסגלת בימים האחרונים בהודו הוא חד מאוד.
למשל חמישי שעבר, תשע בבוקר, נוכחת בשיעור האחרון בקורס, משתפת בקבוצה מחשבות ותחושות על תהליך הגדילה והבשלה שחוויתי תוך כדי לימוד. לעומת חמישי כעבור שבוע, תשע בבוקר, יושבת ב"שמיים" , מחכה לקפה וארוחת הבוקר שהזמנתי, יום חדש בפתח, יום בו אבקר במקום חדש, אחווה חוויות חדשות.
או למשל שישי שעבר, בשעה זו של הצהריים סיימתי להזמין מקומות לינה ביפן עבור מחצית הלילות מהשהות שם. לעומת שישי בצהרי היום כעבור שבוע, משלמות לבחור בקבלה עבור חמישה לילות + מחצית העלות היומית עבור צ'ק אאוט בשבע בערב.
או למשל שבת שעברה, כשיצאתי מהבית עם תיק על הכתף לכיוון שדה התעופה והתחלתי בשרשרת נסיעות וטיסות עד שהיגעתי לכפר בו אני נמצאת כרגע. לעומת השבת הקרובה, מוקדם בבוקר, כשאוטובוס הלילה יגיע ליעדו ונרד בתחנה הסופית.
זו תנועה חדשה של להגיע – להתרגל – לחוות – לעזוב – להיות בדרך ליעד חדש – להגיע וחוזר חלילה. מעגל מרתק של תנועה שתלווה אותי בחודשים הקרובים. בתוך ה"לעזוב" טמונה הפרידה מאנשים, מקומות, נופים, מזג אוויר, נוחות או היעדר נוחות. לכל פרידה יש גוון רגשי שמלווה אותה. לפעמים הוא בהיר ועליז, לפעמים כהה וקודר. בכל פרידה קיימת דריכות מסוימת והתרגשות לקראת בדבר הבא. אני יודעת את מה אני עוזבת אבל עדיין לא יודעת לקראת מה אני מגיעה.
בעיני זו התרגשות בריאה שמפעילה כל מיני חלקים בתוכי, לפעמים ההתרגשות מציקה בבטן, תוקעת גוש גדול בגרון, שמקשה לבלוע, אולי גם לנשום. לפעמים מרטיבה את העיניים בדמעות.
האם אפשר להיות מתורגלים בפרידות? האם העובדה שחוויתי לא מעט פרידות בזמן האחרון הופכת אותי לחסינה מפני תופעת הלוואי של הפרידה? לא בהכרח.
אלו מילים שנכתבות במקום העונה לשם Tushita, בכניסה לכפר דרמקוט בצפון הודו. זהו מרכז מדיטציה וותיק שלפי השלט חוגג 40 שנה. מגיעים לכאן לרטריטים ומדיטציית ויפאסנה. לא תכננתי להגיע לכאן, רציתי לטייל שוב ביער, להגיע למקבץ הגדול של דגלי התפילה, רק, שאז החל טיפטוף של גשם, שכעת יורד ויורד וייתכן שיימשך ככה עוד זמן מה.
אני יושבת תחת סככה במתחם, ליד שולחנות וכיסאות פלסטיק. לידי יושבים אנשים, אבל כל אחד בעינייניו. קורא, כותב, מצייר, בוהה. אף אחד לא מדבר, אף לא צליל מוסיקה רועשת בודד. שקט. אפשר לשמוע את טיפות הגשם טופפות על גג הפלסטיק. להרים את המבט מהמסך הקטן אל היער. עצים מחטניים תמירים, מדי פעם קופים קופצים מענף לענף. ערפל. גשם.
אני מנסה להתייחס לגשם כפי שהוא. גשם הוא גשם הוא גשם. הוא יכול להיות מטרד שמונע ממני לטייל עכשיו ביער, או סכנה שמשבשת את הדרכים ועלולה לגרום למפולות סלעים. הוא גם יכול להיות מקור ברכה, מקור לשפע מים שמשקים את הצמחייה והתבואה.
גשם הוא גשם הוא גשם. טיפות מים שיורדות מהשמיים כשאני בוחרת להטעין במשמעות כזו או אחרת. כמו שנסיעה היא נסיעה, מעבר ממקום א' למקום ב' ואני, הנוסעת בדרכים, בוחרת להטעין במשמעויות ופרשנויות.
קשה לי לחשוב איך אפשר בלי. ואולי גם זה סוג של פרידה. פרידה מהלך רוח מפרש, שמחפש את מה שמסתתר בין השורות. הוא יילך ובמקומו ייגיע הלך רוח שמקבל כל דבר כפי שהוא.
ייתכן שהאנשים שיושבים כאן לידי, בסככה שמגנה עלינו מפני הגשם, לומדים איך לעשות את המעבר הזה תוך כדי תרגול מדיטציה. הנשימה מהווה עוגן שאפשר לחזור אליו כל פעם כשתשומת הלב זזה הצידה.
נסיעה להודו מעמיסה על ה-mind טונות של data. נתונים שנקלטים בחושים ועוברים עיבוד. תהליך העיבוד כשנמצאים בהודו מאוד אינטנסיבי.
כל מי שהיה פה מכיר את התופעה. אני אוהבת אותה, מקבלת אותה בברכה. בבקשה, הודו יקרה, תעמיסי עלי טונות של data. מידע זר, חדש, לא מוכר, כזה שמכריח אותי להניע את כל הגלגלים במוח, שמפגיש אותי עם כל מיני עיניינים שביומיום הנוח הם רדומים, כמעט ולא מורגשים. והינה כאן, במרחק של למעלה מ- 5000 ק"מ מהבית, הם מתעוררים ומעוררים אותי.
המרווח בין טיפה לטיפה גדל, כלומר הגשם הולך להיפסק? נעים לי מאוד לשבת בחלל הזה שיש בו אנרגיה של טבע, של שקט פנימי, של לימוד, של יצירתיות.
ברגע שאקום ואצא להסתובב במקום ואולי גם ביער המבט ישנה כיוון. מפנימה להחוצה. זה עוד מעבר שאני מאוד אוהבת ומתורגלת בו. להתבונן בי, במה שבתוכי, מחשבות, תחושות, דימויים, ולהתבונן בעולם, בתופעות הטבע, בנופים, באנשים.


(6) 25.7.19, חמישי, דרמקוט

גשום, אפרורי.
יש ביטוי כזה באנגלית, down the memory lane, ובהקשר של הלוקיישן הנוכחי בו אני נמצאת עכשיו, צפון הודו במונסון, אני הולכת במורד הזיכרונות שהכפר באגסו, סמוך לדהרמסלה, מעורר בי.
בטיול התרמילאי הראשון שלי להודו, אחרי סיבוב ארוך ברחבי תת היבשת, היגעתי אל זה הכפר בעיצומו של קייץ 95. טיילתי אז לבד ונשארתי שבוע, אולי שבועיים במהלכם נעשיתי חולה מאוד.
הזיכרונות מאותה תקופה עמומים מאוד, לא התאדו לחלוטין, כי עובדה שזוכרת, אבל זיכרון מעורפל.
מצרה על כך שהמחברות שכתבתי באותו מסע הוכחדו. שלא שמרתי תיעוד מאותם ימים.
זה היה אז כפר קטן שאירח תרמילאים בחדרים פשוטים, אפילו מזרון לא היה, רק מיטת עץ. שירותים היו מחוץ לחדר. במרכז הכפר סמוך לבריכה שבמקדש ההינדי היו כמה מסעדות. זה כל מה שהיה.
היום, 24 שנים מאותו זיכרון רחוק, אני מסתובבת ברחובות הסואנים של הכפר. המולה הודית אופיינית, ליכלוך, הזנחה.
הקסם, אם היה, התפוגג לחלוטין.
לא יודעת אם קרה גם לכם, שמקום מסויים נחקק בזיכרון, וכששבתם במרחק של שנים רבות, מנסים לשחזר את הזיכרון ההוא, המציאות הכעורה טופחת בפניכם.
זה קורה לי עכשיו. ממש עכשיו כשממתינה לחברה ליד ה- German Bakery ומבינה שאחרי שנעזוב את האיזור בעוד יומיים, לכאן ככל הנראה לא אחזור.


(5) 24.7.19, רביעי, דרמקוט

עליתי הבוקר לשמיים.
בימים המעטים שחלפו מאז שיצאתי מביתי למסעותי הספקתי להתרגל ל"כאן ועכשיו" החדש. החלפתי מדינה, שפה, אקלים, נוף. מישראל המעולפת מחום לצפון הודו ההררית בעונת המונסון. היעד הראשון במסע הוא הכפר דרמקוט באיזור דהרמסאלה, כפר קטן שבעבר התפרנסו תושביו מחקלאות ובשנים האחרונות בעקבות העלייה הגדולה בתיירות הפך למעין מושבה ישראלית שמנקזת אליה המוני מטיילים ישראלים.
כשיצאתי לדרך החלטתי שלא משנה מה קורה או יקרה, אני בוחרת להביט על המתרחש בעיניים טובות. כך שגם אם אני מבחינה בתופעות שאינן לרוחי, אני נמנעת מציניות, מביקורת מרושעת וכו'. העובדה שגם אני נמצאת כאן כרגע מעידה עלי, על הבחירה שלי לפתוח את המסע שלי במזרח אסיה, במקום פופולרי שממוקם באופן בולט על "נתיב החומוס".
יש את דרך המשי, דרך הבשמים ודרכים נוספות שזכו לפרסום. לרשימה המכובדת הזו אפשר ורצוי להוסיף גם את "דרך החומוס", הקרויה על שמם של המטיילים הישראלים הרבים הפוקדים את המקום. עד כדי כך שהמקומיים טורחים ללמוד עברית, לבשל מאכלים ישראלים כמו שקשוקה, חומוס, טחינה, לכתוב, שלטים בעברית ועוד ועוד. יש כאן יחסים הדדיים שכל צד מרוויח, ההודים מרוויחים מקומות תעסוקה והכנסה מכבדת והישראלים מרוויחים אירוח תפור לפי צרכיהם וטעמם. זו תופעה שקיימת לאורך שנים בהודו, תאילנד וגם בדרום אמריקה.
והינה, בימים הראשונים לשהות שלי בהודו, בחרתי להתמקם בכפר החביב, דרמקוט, מול מסעדת "שמיים", עם תפריט טעים, מלצרים חביבים, ווייפיי חינמי, זולות ישיבה נוחות, ובעיקר נוף אנושי של מטיילים ברובם ישראלים שמייד פותחים בשיחה זה עם זה.
כשנוסעים רחוק מייד משתנה שגרת היומיום ואנחנו הרי אנשים של הרגלים. אני רגילה לפתוח את הבוקר עם כוס קפה. ובכן, הרגל שתופס בבית יכול להמשיך לתפוס גם כאן, לאור ההיצע המדהים של בתי קפה ומסעדות, כשכולם מציעים בתפריט כמה סוגים של קפה, כולל קפה טורקי. מודה שלא ציפיתי לזה, שהופתעתי. בדיוק באותה המידה בה הרחוב הראשי של העפר שכל כולו רצף ארוך של בתי הארחה, מסעדות, חנויות וחוזר חלילה הפתיע אותי. לא ככה זכרתי את דרמקוט מהנסיעה שלי לפני עשר שנים. בקייץ 2009 ישנתי בחדר ספוג רטיבות בבאגסו, הכפר השכן. גם אז היה שם מקבץ מרשים של מסעדות וחדרי אירוח בהשוואה לזיכרון העמום שהיה לי מהמסע הראשון להודו, בקייץ 95. כעת, בקייץ 2019, אני שוב נדהמת מהקידמה שהגיעה לכל מקום, גם מקומות שנתפסו בעיני כנידחים.
מסתבר שגם בהודו, מקום שבעבר נתפס כ"נידח" ונטול עיניין למעט חבורה קטנה של תרמילאים, היום שינה פניו ומושך אליו תיירים רבים מרחבי העולם. כולל תיירות פנים.
מה שאני כ"כ אוהבת במסעותי זה הלימוד. להגיע למקום, גם אם הייתי בו בעבר, לבחון אותו במבט עכשווי, ללמוד אותו, ללמוד דרכו על תופעה רווחת בעולם התיירות, ללמוד גם עלי, איך אני משתלבת בתופעה הזו.
האם ככה אני רוצה לטייל בחודשיים הקרובים עד שאמריא מדלהי ליפן? לא. חד משמעית לא. ברור לי שבהמשך אסטה מדרך החומוס לדרכים צדדיות, פחות מוכרות.
אם במסע התרמילאי הראשון באמצע שנות התשעים הלונלי פלנט, הספר עב כרס שימש כגורו ממנו למדתי על מקומות, דרכי הגעה וכו', היום, בעשור השני של האלף השלישי, עומד לרשותי גורו גוגל. מפה, תמונות, תשובות לשאלות, מידע עובדתי, פוסטים אישיים – כל אלו נגישים בלחיצת כפתור ובחיבור אינטרנטי. כמובן שיש גם את בדרך המסורתית, הישנה והטובה, של לשאול אנשים. "תגידו, מה יש לעשות פה", ומיד כל אחד שולף את רשימת ההמלצות האישיות שלו.
אם תשאלו אותי, כשאתם מגיעים לדרמקוט, מומלץ מאוד לעלות לשמיים.
יש להם קפה אמריקנו מעולה, אם כי חזק מדי לטעמי.


(4) 23.7.19, שלישי, בחדר בדרמקוט

מחוץ לחדר יורדים גשמי מונסון. כשהלחות באוויר מגיעה לשיאה, נפתחים ארובות השמיים ומתחיל לרדת גשם. זה יכול להימשך כמה שעות. בתקווה שאחר כך האוויר נעשה קצת יותר רענן, השמיים מתבהרים, העננים זזים הצידה ואפשר לראות את ההרים הגבוהים ומיוערים.

העייפות בגוף ניכרת, אני קשובה לה ומאפשרת לגוף מנוחה. אתמול היה יום של סיבוב רגלי ארוך, משעות הצהריים עד הלילה. היום בשעות הבוק, שוב, יצאנו לסיבוב הליכה ברגל, הפעם לכיוון כפר אחר. אני אוהבת את סיבובי ההתמצאות הללו, לבחון מה יש כאן מעבר לרחוב הראשי של הכפר בו אני שוהה.

מודה כרגע לעייפות שמכתיבה קצב איטי, שהניעה אותי לחזור לחדר, להיכנס למיטה, לעצום עיניים ולהאזין לקול הגשם היורד.


(3) 21.7.19, ראשון בבוקר, טרמינל טיסות פנים, דלהי

העייפות גומרת אותי. מחסלת אותי.
מוכרחה למצוא מקום להניח את הראש ולצוף.
הטיסה נחתה בדלהי בשש ועשרים שעון הודו. עבורי שתיים או שלוש לפנות בוקר. לא ממש נרדמתי, מין נים לא נים. היה קשה למצוא תנוחה נוחה במושב הצפוף ועד כשכבר נרדמתי, הדליקו אורות וחילקו קפה וסנדוויץ' לארוחת בוקר מוקדמת.
הפרוצדורה הטכנית של ביקורת דרכונים, מעבר לטרמינל לטיסות פנים, בידוק ביטחוני – כל אלו עברו בקלות ובהצלחה. ההתקנה של הסים לא הצליחה. אין קליטת רשת, אי אפשר להתחבר לווייפיי החינמי של השדה אם לא מכניסים קוד אימות שנשלח בסמס.
העובדה היא שאני מנותקת מהרשת. פרטתי 100$ לרופיות הודיות, אפילו שהשער שהוצע לי היה נמוך. אלו שטרות חדשים יחסית, מלפני כמה שנים. דבר ראשון שקונה זה קפה. אמריקנו. מים שחורים חמים וחזקים שאולי-אולי יקלו במעט על העייפות.
Welcome to India!
לא הצלחתי להתחבר לווייפיי להודיע שנחתתי בשלום בהודו
Namaskar Mam
כמו שאמרה לי המנקה בשירותי נשים שחשבה שאני הודית בגלל השיער החום והצבע הכהה שלי. לא, לא הודית. ישראלית. Very powerfull country, כדברי אחד השוטרים שהציץ בדרכון.
פעם ראשונה שקורה לי דבר כזה, שתוך כדי קפה נופלת עלי תרדמה… מוכרחה לנמנם.
חוזרת להודו אחרי עשור וכל ההתלהבות – התרגשות – התפעמות מתנקזת לבקשה אחת פשוטה, לישון.
ההמתנה הארוכה בשדה מתישה. סה"כ טיסת פנים שאורכת כשעתיים במקום נסיעה ארוכה ומתישה באוטובוס.
מצאתי קודם כיסא-מיטה פנוי ונשכבתי עליו קרוב לשעתיים. נדמה לי שנרדמתי לצלילי פסנתר שניגן באופן אוטומטי מנגינות מונוטוניות מעצבנות. השלטים מכריזים שזהו טרמינל שקט ואכן, אין כאן את הקריזה המעצבנת שמכריזה על טיסות יוצאות. הטיסה שלי תצא בשתיים וחצי. בשתיים ארד לגייט.
מקווה שביציאה מהשדה בדרהרמסלה אמצא ישראלים נוספים שנוסעים לכפר אליו פני מועדות ונוכל לחלוק מונית.
רוצה שהשעות יזוזו קצת יותר מהר, שאגיע לחדר, שאוכל לחלוץ נעליים, להיכנס להתקלח, להחליף בגדים. לנוח.
אני עדיין בתנועת מעבר, משם לפה. הרוב הגדול מאחורי, נותרו שעתיים המתנה, שעתיים טיסה והגעה משדה התעופה למלון בכפר.
כשתהליך השינוע אורך למעלה מיממה, הנוסע המותש מתחנן על נפשו שזה ייגמר כבר.
גם בלג האחרון, בחזרה מטוקיו חזרה הביתה צפוי מסע ארוך, בעיקר בגלל המתנה של שמונה שעות בשדה בוורשה. עד אז צפויים 100 ימים של עיניין והנאה גדולה.


(2) 20.7.19, עצירת ביניים בקייב

פעם ראשונה שטסה עם חברה אוקראינית.
הדיילות ממחישות בפעולת פנטומימה הוראות לשעות חירום. למרבה הצער בשורה אחרי יושבים ילדים חסרי מנוח, בועטים במושב הכיסא. צועקים. מקווה שעם ההמראה יירגעו. האבא מחלק להם מסטיקים. מעניין מה יעשו כשהטעם יתפוגג , אם ישליכו לפח או על הרצפה.
חוויית הטיסה גם ככה היא לא מהנעימות שיש, וכשהיא מלווה בצרחות וניג'וסים של ילדים לא מנומסים, זה רק מעיק יותר.
גרוע יותר זו העובדה ששכחתי להעתיק שירים למכשיר הנייד, למעט שניים. אריק לביא ואריק איינשטיין.
זה המבחר שעומד לרשותי בהיעדר רשת.
מרגיז, שהאבא שיושב ליד הצרחנית הקטנה לא מנסה לרסן אותה. היא לא רואה את המטוס, האבא רוצה שתחליף מקום עם אחיה. האח הגדול יותר אומר לה, "את תפחדי" . מושיב אותה עליו. "הינה המטוס. עוד מעט ייסע מאוד מהר" .
הילדים האלו טסו בעבר וכעת הם טסים להימאליה ההודית. כשהייתי בגילם מי חלם על טיסות לחו"ל. מטוס בשמיים היה חלום רחוק.
ועכשיו אני בתוך מטוס שמוציא אותי מישראל אל הטיול שחיכיתי לו כל כך הרבה. אני נחושה ששום דבר לא יקלקל לי את החווייה. גם לא ילדים צווחניים.
מזל שהטיסה לקייב קצרה וכבר מגיעים. המטוס לדלהי הוא ג'מבו רציני, גדול, מרווח. השכנים שלי למושב הם הודים. אנשים מתורבתים. סליחה על הבוטות, אבל שיקום מי שנהנה כשבמושב אחריו יושבים זעטוטים שבועטים בגב, מנגנים משחק בווליום גבוה, לא מפסיקים לזוז או לדבר בקולי קולות לרגע.

דלהי. 5294 ק"מ ליעד. שש שעות טיסה ותשע דקות.
מקווה שבג'מבו הגדול יהיו נדיבים לחלק לנוסעים ארוחה חמה ושתייה. שלא מדובר בארוחה בתשלום נוסף, כמו שהיה בטיסה מת"א.
תעשיית שינוע אנשים באוויר היא מהגדולות ברחבי העולם. תעשייה שמעסיקה מיליוני עובדים, משתמשת בכלי טייס משוכללים ומערכות מורכבות שמתפעלות את כל העסק הלא נתפס של "מטוס טס בשמיים". מערכות שאמורות לעבוד עם אפס טעויות. כלומר מערכות שנבדקו היטב, בקרת חומרה קפדנית כדי לוודא שכשהמטוס בגובה כמה קילומטרים באוויר, חלילה לא יזוז חלק ממקומו וישבית את המנוע. וגם אם יש תקלה באחד המנועים, שיהיה מנוע גיבוי. וכמובן גם בקרת איכות מקיפה לכל המערכות הממוחשבות.
מי יודע להגיד איך בודקים שמטוס כשיר להמראה? שלא יתרסק באוויר בגלל כשל טכני? שיטוס בנתיב שלו ולא יתנגש במטוס אחר.
בחייאת אילנה, אין לך משהו אחר לחשוב עליו, בדיוק ברגעים שהמטוס מאיץ על המסלול, לפני המראה.
משהו אחרון חביב על סטטיסטיקת תאונות. הסיכוי להיקלע לתאונה כשאני נוהגת במכונית שלי גדול פי כמה וכמה מאשר להיקלע לתאונה אווירית, גם אם אני טסה עם חברה אוקראינית שאין לי שמץ של מושג מה איכות כלי הטייס שברשותה, האם הם נבדקים, האם יש גוף חיצוני שאוכף תקנות בטיחות.
העיקר שרכשתי מיומנות לחיפוש טיסות זולות. ולא רק אני, כל הציבור שמשנע את עצמו באוויר ממקום למקום רוצה לטוס בזול. ולקבל ארוחה חמה וטעימה, מושב מרווח, מטוס נקי, סרטים מעודכנים, אפס תקלות, שקט, עמידה בלוחות זמנים, שירות אדיב. לא ככה?


(1) 20.7.19, שבת, נתב״ג, בהמתנה לטיסה לקייב

איתותים של הגוף של התרגשות כ"כ גדולה שלא יכולה להכיל והיא זולגת מהעיניים בדמעות.
הינה זה קורה. הרגע הזה. היום הזה שיוצאת לדרך.

״תראי לי את הויזה להודו״ מבקשת הפקידה בדלפק הצ׳ק אין. אני מראה ואוהבת איך היא משתפת אותי שלפני כמה ימים טיפלה בנוסעת צעירה שטסה להודו ללמד עברית. אלפי ישראלים נוסעים להודו, תת יבשת שהפכה ליעד מועדף. איך מים המבקרים זוכרים אישה אחת שנוסעת לבד עם תרמיל אחד במשקל 8 קילו. אני טיפה בים התיירים שנוהרים להודו, טיפה שתצטרף לזרם השוצף של ההווייה ההודית הסואנת.
הפרידה הפעם היתה לי טעונה ורגשית מאוד. כשהורידו אותי בפתח הטרמינל עמדו לי דמעות בעיניים. התור התקדם במהירות ויעילות ומוצאת את עצמי יושבת ברחבה העגולה ממתינה לעלייה למטוס. טוב שהבאתי סנדוויץ׳ מהבית ואפרסק. הלעיסה מרגיעה אותי. נזכרת ששכחתי להטעין בטריות. של המצלמה, הנייד, האייפד. יושבת צמודה לעמדת הטענה. ומטעינה.

וזה בדיוק מה שהנסיעה הזו תהיה עבורי. מקור הטענה.


פעם אחרונה בה ביקרתי בהודו היתה לפני 10 שנים. הפעם אני מגיעה לקצת יותר מחודשיים.
נוחתת בדלהי ב-21.7.19, וכעבור המתנה בת כמה שעות וטיסת פנים לדהרמסאלה, עד טיסת הפנים לג'אייפור ב- 29.8.19 

בדף הזה אכתוב רשמים מהשהות בת חודש + בצפון הודו.