הודו – ראג'סטאן

על קורותי בחודש הראשון בצפון הודו אפשר לקרוא כאן: הודו – צפון הודו


(67) 25.9.19, רביעי, דלהי

"פושקר גואינג דלהי, דלהי טראוולינג טו ג'אפאן."
זה נגמר. בבת אחת קולטת ש… נ ג מ ר….
עד לפעם הבאה…

אומרים לי, תבואי בשבע, האוטובוס מפושקר נוסע בשבע וחצי. מגיעה ברבע לשבע, אומרים לי תחזרי עוד שעה, האוטובוס נוסע בשמונה. מסתובבת אחורה, נכנסת לבית חב"ד להמתין את השעה האחרונה בפושקר. זו השעה של השקיעה, השמיים נצבעו כתום. בערבים קודמים הייתי יורדת לגאת שליד האגם להתבונן במים, להקשיב לצלצול הפעמונים, גם אם לא חוויתי פוג'ה, ראיתי לא מעט טקסים כאלו.
בקרוב יתחיל מטר ברכות לשנה החדשה. ובסוף לא כתבתי טקסט ההתכוונות משלי לשנה החדשה. התרשלתי… דבר רדף דבר ולא התפניתי למחשבות מהסוג של "שנה חלפה, שנה באה". להתרוקן על מנת להתמלא, לשחרר, להיפרד מכל מה שחלף, על מנת לפנות מקום לימים הטובים ולמעשים המבורכים שעוד יבואו.
חשוב לחשוב על השנה שחלפה, לא מתוך התחשבנות ביני לביני מה עשיתי/לא עשיתי, להניח לעיקר ההתרחשויות לחלוף במחשבות, להתבונן על מה שכן נעשה, על ההישגים, השינויים שהתחוללו. להביט ביש, ולא להלקות את עצמי על מה שלא נעשה. ולהתכוונן לקראת השנה החדשה, מעין קווים גסים מאוד של תוכנית עבודה, דברים שרוצה להשיג, לעשות, לחוות, להיות.

בשעת צהריים היגעתי לאחת הגאתות, סוף סוף לא היו ברהאמינים שיציקו, בשעה החמה של היום כמעט ואין תיירים, מי שכן נמצא שם זו קבוצת נשים כפריות שמוכרות אוכל ליונים, מציעים לי שקית אבל מסרבת. על רחבת בטון, בצלו של עץ גדול שני ילדים קטנים שוכבים, ישנים. האמהות עובדות, מנסות למכור אוכל ליונים. הילד הקטן מתעורר בבכי, ניגש אליו איש מבוגר, מתיישב לידו וטופח טפיחות עדינות ומרגיעות בבטן. הילד ממשיך לבכות, זבובים עפים על הפנים שלו והאיש בשלו, ממשיך לטפוח על הבטן. לרגע לא חשב עם היד השנייה להעיף את הזבובים מהפנים. בסוף הילד נרגע ונרדם.
חשבתי כמה מעט גינוני חיבה ראיתי בין הורים לילדיהם. הילדים הללו שנולדו לקאסטה הנמוכה יוצאים לעבודה מגיל צעיר מאוד. יש בפושקר כנופיית עניים שפושטת על השוק, נשים עם תינוק או פעוט, אוחזות בו ומסתובבות איתו כאמצעי סחיטה רגשי. הן לא מבקשות כסף, אלא שהתייר יקנה להם צ'פאטי או חלב במכולת. אח"כ הם יחליפו במכולת את המוצרים שקנו להם בדברים אחרים. ככה שגם תינוק בלי שיהיה מודע לזה, עובד מינקותו. הילדים נעים בחבורות, נטפלים לתיירים ומסמנים עם היד לפה, שהם רעבים. לפעמים גם ישימו לאחד הילדים תחבושת על הראש, שיראה פצוע. אלו לא ילדים מפונקים, לא ילדים מחובקים ומנושקים כמו הילדים הישראלים שפגשתי שמטיילים עם הוריהם בהודו. ילדים שמרעיפים עליהם אהבה ושפע חומרי.
יחי ההבדל הקטן בין להיוולד במערב השבע ומפונק או להיוולד למעמד נמוך בהודו העכשווית.

06:45, דלהי, המיין באזאר. שרדתי את הסליפר האחרון בהודו! כל הכבוד לי! בין הברירה לקפוא מקור או להתכסות בשמיכה שלא יודעת מי נגע בה, העדפתי להתכסות, קצת לנוח. לא ממש נרדמתי, יותר צפתי, עד שהאוטובוס נעצר והבנתי ש… היגענו. ניו דלהי. לוקחת את מיטלטלי, נהג ריקשה ממתין בסבלנות שאשטוף פנים מביא אותי לכניסה לבית חב"ד. עדיין סגור. בינתיים בקפה ממול, שוטפת פנים, מצחצחת שיניים, שירותים. מתפלאת על הבנות שעוד לא הפנימו שבהודו לא משליכים נייר טואלט לשירותים. ביפן כן.

בוקר יום רביעי, יום מבוזבז, במובן מסויים מיותר. יום בו ממתינה שהזמן יעבור, כשאני עייפה, כשאין לי היכן לשים את הראש. בית חב"ד נתן פיתרון חלקי, אם כי אחרי כמה שעות הרעש וההמולה, כמו בתחנת רכבת, התישו יותר. כשישבתי שם עם ישראלים נוספים שגם הם הגיעו גמורים מעייפות אחרי נסיעת לילה, כולנו הלומי עייפות, ניסינו לנחש מי מהנכנסים בדלת הוא משלוח טרי מהארץ ומי לקראת סוף הטיול שלו.
אני בשני שליש טיול. בכל מקרה, סוגרת את הפרק של הודו, מספיק מנוסה כדי לתת טיפים ועצות טובות למטיילים טריים שרק היום נחתו בהודו. מי לתקופת החגים ומי עם כרטיס פתוח. חלקם עולים צפונה, מנאלי, פארווטי, ספיטי וכינור לפני שהעונה מסתיימת. חלקם יגיעו לפושקר או גואה.

לא מצאתי מנוחה, ושמחה שלמרות העייפות הצטרפתי לסיור של כשעתיים וחצי במסגרת עמותה שפועלת לטובת ילדי הרחוב באיזור הפהרגאנג' בדלהי. סיור שהראה לי את ה-dark side of India, כשמקלפים מתחת לקליפה המקסימה… יש להודו צדדים קשוחים, מכוערים, אכזריים מאוד. כזו כמות גדולה של ילדים שבורחים מהבית לרחובות, שסופגים אלימות, ניצול מיני, אונס. שאין להם ברירה אלא לשרוד כגנבים, רמאים קטנים שמנסים בדרך לא דרך להרוויח פרוטות על מנת להוציא על סמים. מגיל צעיר מתמכרים לסמים. המדריכה תיארה בפרטי פרטים את הרעות החולות של החברה ההודית לצד ניסיונות של ארגון כזה לעזור לילדים הללו לחזור לחיים נורמטיבים, לקבל עזרה, רפואית, נפשית, ללמוד לקרוא ולכתוב, לסייע להם לרכוש מקצוע.
שמחה שהצטרפתי לסיור ואותם 400 רופי ששילמתי הולכים למטרה טובה.

בבית חב"ד שותה קפה שחור, במיין באזאר שותה צ'אי אחרון מתוק-חריף בו זמנית. מתענגת על הטעם, טעם שעוד אתגעגע אליו. בשדה, אחרי הצ'ק אין, ביקורת גבולות ובידוק ביטחוני, בזמן שממתינה מבזבזת את שארית הרופי שנותרה לי וקונה גביע גלעדה סינתטי וקפה פילטר בסניף של מקדונלד. אותו טעם טפל כמו באמריקה, כך גם בדלהי. חזרה לטעמים ולסטנדרטים מערביים.

במטרו של דלהי נדחקתי קודם בין מאות אנשים, אלו כנראה היו שעות לחץ, או שבעיר המונה מיליונים זהו סצנריו שכיח. צפוף כמו בטוקיו? בקרוב אדע. בינתיים עוברת מהקו הכחול, לקו הצהוב, מחפשת את הדרך החוצה בעקבות הצעדים הכתומים. קונה כרטיס נוסף ויורדת לרציף של הקו הכתום. נסיעה שעלתה 80 רופי, פחות מהסכום ששילמתי לריקשה שלקחה אותי הבוקר מהאוטובוס למיין באזאר. יותר מהכסף, רציתי לחוות מעט את המטרו של דלהי.

עוד בעינייני תקציב, לפרוטוקול:
בחודשיים וקצת פרטתי 1400$, כלומר כ-700$ לחודש. (סכום שעומד בטווח בין 600 ל-800 שנאמר לי לפני הטיול), לא כולל הזמנת כרטיס הטיסה לג'אייפור שנעשה אונליין ושולם בכרטיס אשראי, 56$ ובשקלים 205 ש"ח, טיסה שחסכה לי נסיעת לילה ומעבר בדלהי.
נשאר אלף רופי עודף ששומרת לנסיעה הבאה.

מותשת. נסיעות הן דבר מתיש. סוחט כוחות. כמו הודו עצמה. מורידה את הכובע הוורוד בפני ההודים שהקימו מערך מסועף של רכבת תחתית. סחתיין. גם על הניקיון ברחוב השוק המאוד לא אטרקטיבי של המיין באזאר. ראיתי שווקים יפים וססגוניים ממנו.
גם לו הייתי מתקלחת ומחליפה בגדים לרגל הטיסה, הייתי מתמלאת זיעה. אגיע ליפן מסריחה מכף רגל עד ראש…
גם הערב זכיתי לראות גוונים כתומים ויפים של שקיעה,

כשהרכבת הגיחה מהמנהרה ונסעה על פני האדמה. יום שהתחיל כ"כ מוקדם בנים-לא-נים בסילפר ואולי יסתיים בתרדמה שתיפול כלי אחרי שאתמקם במושב המטוס.

עוד חצי שעה boarding.
מקווה להמשך מסע בטוח ליפן, ובעיקר, מה שמעניין אותי הוא לתפוס כמה שעות שינה בדרך.

הודו, עייפת אותי כהוגן…
תם פרק הודו.


(66) 24.9.19, שלישי, פושקר (יום אחרון)

באוטובוס בדרך חזרה מאג'מר עברנו ליד אגם או מקווה מים גדול שסביבו היתה טיילת והוצב עליה מעין פסל חוצות עם הכיתוב I LOVE AJMER כמו שראיתי בת"א ובירושלים. דברים שתיירים אוהבים לצלם ולהצטלם לידם ואח"כ להעלות לאינסטגרם. בטח יהיה אחד כזה גם בדלהי. רק שמי אוהב את דלהי… זו עיר שאני רוצה להימנע ממנה ככל שאפשר. צימצמתי את השהייה בה למינימום.

את הלילה הקרוב אעביר בסליפר, דרגש, שינה יחיד עליון באוטובוס ממוזג שתוך 13 שעות ייקרב אותי לשדה התעופה. את הלילה הבא אחריו, בין רביעי לחמישי אעביר במטוס. ורק בחמישי בלילה אשן במיטת יחיד בחדר נשים משותף בהוסטל באוסאקה.

מחכים לי ימים של מעברים. חדים מאוד. קשוחים מאוד. אני נדרשת לדריכות, עירנות גבוהה. לא יהיה לי מקום משלי. רוב הזמן אהיה בחוץ. אני ותרמיל המסעות שלי.
הבוקר נוהל צ'ק אאוט: לארוז את כל חפצי, לשלם חשבון ו… בשבע וחצי בערב לעלות על האוטובוס לדלהי.

תם זמני בפושקר. לילה אחד בחדר עם מאוורר בלבד ועוד שמונה לילות בחדר 114 במלון אוורסט, מיטת אפיריון מוגוכחת, שמיכה לא מי יודע מה, מזגן מגמגם, אבל איכשהו מקרר, ציור קיר מזעזע בכיעורו, מים חמים מדי במקלחת, ריח רע בחדר במיוחד כשנכנסים מבחוץ. בהמשך אלון בחדרים אחרים שאתרגל גם אליהם, עד שאשוב לנוחות של הבית.

יש משהו ממכר בנסיעות. תחושת ההתרגשות הזו שמטפסת מתחתית הבטן. מצד אחד נפרדת ממקום שחוויתי בו חוויות ומפגשים ומצד שני מצפה לפגוש את המקום החדש, עם התהיות של איך יהיה. איך יהיה מזג האוויר, האור, הצבעים, הצפיפות, העניין, האנשים שאפגוש. המון מחשבות קטנות עם סימני שאלה בסופן. ואז כשמגיעים מגלים שזה נראה ככה, שזה מרגיש ככה. לפעמים יותר טוב ממה שחשבתי, לפעמים מאכזב מאוד.

מבינה שהמקום שאני פוגשת, בין אם בפעם הראשונה או בין אם זה ביקור חוזר, משקף לי מקומות בתוכי. מה אני אוהבת. מה מעניין אותי. מה מסקרן אותי. מה אעשה שוב ושוב, מה רק פעם אחת. איזו שיגרה אסגל לי בזמן שנמצאת במקום.
בראג'סטאן אימצתי פורמט של טיול בוקר עד שעות הצהריים החמות, מנוחת צהריים בחדר עד שהשמש יורדת ובארבע או חמש יוצאת לסיבוב ערב עד שמחשיך. חוזרת לחדר, משאירה את הודו מחוץ לדלת עד למחרת. סגנון טיול שמתאים לימים חמים מאוד. אם ביפן יהיה מזג אוויר נוח, אוכל לוותר על הפסקת הצהרים ולטייל רצוף יום שלם. יש בזה משהו מאוד אינטנסיבי, יכול להתיש, אבל ככה אני אוהבת. ללכת את העיר, לאורכה ולרוחבה. ואם יש אגם בעיירה, אז מה טוב, אפשר לצאת להקפה…

הבוקר אחרי שסיימתי לארוז את מעט חפצי, לפני שיוצאת מהחדר, נכנסת לדף הפייסבוק שלי. קופץ זיכרון ישן. אלבום תמונות סרוקות שצילמתי בטיול הגדול בהודו, 1993-4, מעתיקה את מה שכתבתי בפתיח:

ספטמבר 1993 יצאתי לדרך, כמו גיבורה ברומן וכעבור שנה וחודש היגעתי אל סוף המסע, חזרתי הביתה, אחרי שעברתי מאות אם לא אלפי קילומטרים לאורכה ולרוחבה של הודו הגדולה, אחרי שנחשפתי לעולם שונה לחלוטין ולרגע לא הרגשתי מאויימת ע"י אותו עולם. כבר לא הייתי אותה בחורה צעירה שיצאה לדרך. זו היתה חווייה של התמודדות עם הסביבה, סביבה שונה שהשתנתה ללא הרף ושינתה גם אותי.
טיילתי לבד, לפעמים היו ימים של בדידות מוחלטת. הייתי לבד ובכל זאת ראיתי את הקסם. הלא מוכר משך אותי אליו, ריתק אותי. מדי פעם היו שותפויות, אנשים שפגשתי בדרך שהצטרפו אלי. יש כמה סיפורים של שותפויות מיוחדות שזכורים לי עד היום.
לפעמים אני נזכרת באותה שנה, שזכורה לי כאחת השנים המאושרות בחיי, ותוהה איך השתניתי תוך כדי מסע, איך נדבקתי אז בחיידק הנדודים, איך לא נרפאתי ממנו עד עצם היום הזה, איך בכל שלב ושלב שעברתי מאז בחיי התנועה היא זו ששומרת עלי.

דיפדפתי הבוקר באלבום הדיגיטלי, זיכרונות ממקומות בהם התהלכתי לפני 26 שנה. זיהיתי גם את האגם של פושקר ומקומות נוספים בראג'סטאן. מעניין איך טיול מסויים נצרב בזיכרון כ"שנה המאושרת בחיי". מעניין איך החודשיים האחרונים יעלו בזיכרון עם חלוף הזמן. האם אתבונן לאחור ואומר שאלו היו ימים מאושרים? שהייתי שמחה?
אז, בשנת 93 סיימתי תואר ראשון באמנות ולפני שיצאתי אל "החיים" על האתגרים והמחויבויות שמזמנים, יצאתי לאתנחתא ארוכה בהודו. עברו 26 שנה ואני שוב בתקופת מעבר, מסיימת קריירה ארוכה בעולם התוכנה ולפני שיוצאת אל החיים העצמאיים, לדרך מקצועית ואישית חדשה, שוב לוקחת אתנחתא. הפעם קצרה יותר. חודשיים בהודו, חודש ביפן. חלום שהתגשם. איך אפשר שלא להרגיש שמחה?

ייתכן שזו הרשומה האחרונה מהודו, סביר להניח שלא שאהיה פנוייה לכתוב רשמים בדלהי ואת שארית היום עלי להקדיש לעיניינים וסידורים אחרים.
שמחה מאוד על שהתמדתי בכתיבה, היא היתה בעיקר עבורי, לתעד מחשבות ותחושות תוך כדי תנועה, ושמחתי לשתף בבלוג המסעות שלי.
אם מי מהקוראים קרא ועקב אחר המסע של בהודו, מוקירה תודה. זה אף פעם לא מובן מאליו שקוראים אותי.

נ מ ס ט ה!


(65) 23.9.19, שני, פושקר/אג'מר

כשעליתי בלילה לגג לקנח את היום בכוס תה, מתמוגגת מהרוח הנעימה שנושבת, שסופסוף נעשה נעים, פותחת את הנייד ומרשה לעצמי לצרוך מעט אינטרנט, אפילו מעלה פוסט על "אמנות רחוב הודית". אחרי זמן מה מגיע הבחור הגרמני, מכפר קטן בבאווריה, ליד מינכן. תרמילאי צעיר שהגיע בימים האחרונים להודו, מטייל לבד. שוחחתי איתו קודם, בחור מעניין. אנגלית רהוטה, סקרן מאוד לגבי הודו, מתייחס בעדינות ואדיבות לצוות המסעדה. מתגלגלת שיחת מטיילים, היום הוא לא הרגיש טוב, הקאות וכאבי בטן. בלי חום. "הגוף שלך מסתגל עכשיו לתנאים החדשים, למזג האוויר, לאוכל, למים, לליכלוך, לזיהום אוויר", מנחמת אותו.
לוקח זמן להתאקלם, לצאת מהשוק שהודו מפילה על מבקרים טריים. אני כאן כבר חודשיים, מכירה בנחיצותו של שילשול הגון, אחרת מה? יחשבו שיש לי קיבה מברזל. העיקר שחזרתי לעצמי, לכוחות ולאנרגיה הגבוהה שלי.
תענוג היה לבדוק היום את מצב הצ'אקרות שלי. כולן פתוחות ומאוזנות. בדקתי ליד האגם, אם כבר מים קדושים, מאז שהיגעתי הנה, מקפידה כל יום לשבת זמן מה ליד המים, בעיקר בזמן השקיעה. למרות ההצקות הגדולות שחווה. הערב גערו בי בגלל שהנחתי את הסנדלים קרוב מדי למים. מלמלתי משהו וטיפסתי כמה מדרגות.
מחר אסע לעיר השכנה. תכננתי לנסוע לשוק ולמסגד בשישי, ואז נהייתי חולה וכו'. עכשיו כשאני שוב אילנה 'הטיילת הבלתי נלאית', רוצה לכתת מעט רגליים בעיר שהיגעתי אליה בחושך, בראשון שעבר ורק רציתי לעוף ממנה לפושקר. מחר אסע בנחת לגלות חלקיק ממקום חדש.
המילה "יפן" חוזרת שוב ושוב, בתדירות גדולה, ככל שמועד ההמראה קרב. לא יודעת מה מחכה לי שם, לא יודעת איך להכין את עצמי למה שאפגוש שם. בגלל זה אני אומרת, כשיגיע תור יפן, אעניק לה את מלוא תשומת הלב, בינתיים אני כאן. בהודו! עשר שנים מאז הביקור הקודם…. איך קרה שהתמהמהתי כ"כ…
קודם על הגג, הגרמני אומר להודי, I must have been an Indian in my previous life, אני מחייכת ואומרת, כן, כנראה גם אני. וההודי מצביע עלי, כן, you look 90% Indian…. אולי הייתי אישה הודית יפה ומבוססת ממומבי, אשת רוח, סופרת מצליחה, עם צמה שחורה וסארי בטורקיז משגע.
האם אשוב לסיבוב נוסף בהודו? כן. לאיזור אחר, למקומות חדשים. לא נראה לי שאשוב לראג'סטאן, גם לא לצפון הקלאסי. בפעם הבאה אגיע למקומות כמו ווראנאסי, כלכותא, קרלה, האמפי, סיקים ועוד שמות חדשים שמעולם לא הגיתי, אבל אלמד להגות ולהכיר. בטיול הבא אצא משביל החומוס ואתווה שביל משלי.
השביל בו טיילתי הקייץ, גם אם לא סטה מ"שביל החומוס", עדיין היה מרתק ומהנה וזימן לי הרבה מאוד נופים יפים, עיניין תרבותי ומפגשים אישיים. חוויתי אותו בדרך שלי, שמבקשת לספוג כמה שיותר מראות, צבעים, מראות, קולות. הודו הרעיפה עלי כמויות של data , שיהיה לי מה לעבד, שחלילה לא ישעמם. הודו נתנה לי כ"כ הרבה, מלבד דבר אחד, שעמום.
שמחה שהטיול כמעט נגמר. לולא היה נגמר, הייתי ממשיכה אולי לווראנאסי, אולי דרומה. בכל מקרה, הייתי משנה כיוון. ובכל מקום אליו הייתי מגיעה, הייתי פוגשת בגוון אחר של הודו. בדלהי אני הולכת לפגוש את הגוון העז, הצעקני, המזוהם זיהום אוויר קשה. הפנים הפחות מאירות של הודו. ובלב הברדאק הזה לזכור את הבעת פניו של האיש מג'ודפור שהחזיק את היד על הלב וחזר ואמר שוב ושוב, oh, Israel my friend, my dear friend.
ואני אומרת, Oh, India my friend, my dear friend.
אבל עדיין לא נפרדת…

הודו מתחילה להכביד עלי, שמה לב לקוצר הרוח שמגלה כלפי הפרות. בדיוק באה לעקוף אחת שמנה, היא מרימה זנב, פי הטבעת נמתח והינה יציקת חרא טרייה נופלת על הרחוב, סנטימטרים ספורים מהסנדלים שלי. אוייי, איחסא!
ממשיכה ברחוב ומגיעה לחנות למיצים, הנער שעומד בפתח מושיט לי תפריט. ראיתי אותו לפני ימים אחדים. זהו תפקידו. לעמוד על היום בפתח החנות עם התפריט ולהושיט לעוברים ושבים. לגרש פרות, לפנות כוסות שתייה ריקים לפח וכשאקבל את קערת הסלט, הוא יגיש לי אותה. במקום בית ספר, זו עבודתו. נער נמוך, מכוער, שקט, לא למד לקשקש בעברית כמו היתר, יש לו פצעים פתוחים ברגל, מדי פעם הוא מעיין בתפריט, אני בספק אם יודע לקרוא אנגלית, אם אי פעם טעם את מנה מס. 1 בתפריט, יוגורט עם מוזלי וסלט פירות. זו מנה שעולה 150 רופי, ייתכן שזה השכר שמקבל ליום עבודה ארוך, מהבוקר עד שסוגרים את החנות. זהו מקבץ של ארבע חנויות, שני דוכני פלאפל ושני דוכני שתייה ולכולן יש "נציג" שתפקידו למשוך קליינטים לחנות… איזה מין תפקיד זה. קיים גם במקומות תיירותיים אחרים בעולם, פושקר לא מחדשת דבר.

השעה של השקיעה. קול תיפוף וצילצול פעמונים. ערב אחרון שמגיעה לאגם. מחר בשעה כזו אלך לכיוון תחנת האוטובוס. בשבע וחצי האוטובוס יעזוב את פושקר לכיוון דלהי. התחנה האחרונה במסע בהודו.
בינתיים, עוד עשר דקות מתחיל הטקס, הפוג'ה של הלילה, עם הפעמונים והאש וטבילה במים. קודם לכן ניגש למים איש עם שקית אוכל וזרק לדגים, אני אוהבת לראות אנשים מאכילים חיות. מעיד בעיני על רגישות גדולה. רק חבל שזו רגישות שאני פחות רואה בשיטת הקאסטות, המעמדות ההירארכים שיצרו מבנה נוקשה שמכתיב מי למטה ומי למעלה. הברהאמינים למעלה, הם הקאסטה הגבוהה ביותר. אלו שהציקו לי כאן שוב ושוב, בניסיון להכריח אותי לקבל מהם פרח כדי שכביכול "יברכו" אותי תמורת תשלום גבוה, הם מבחינתי זבל. לא ככה נוהגים וכפי שאני נדרשת לכבד את אמונתו של האחר, כבדו את הסירוב שלי, את האמונה שלי ששונה משלכם.

האם עכשיו זה הזמן לדברי סיכום או פרידה מהודו? יותר מעניין אותי לראות איך האישה כורכת סביב עצמה את בד הסארי בגוון ירוק – טורקיז. וממש עכשיו מתחיל טקס הערב. ממקומי על הספסל צופה במתרחש, הסנדלים למעלה, אין סיבה לגעור בי היום.
המאנייק שהתנפל עלי בימים הראשונים עובר לידי ומסמן לי עם האגודל: "גוד קרמה". תחנק. לעזאזל עם כל ההיתקלויות הלא נעימות היו לי סביב האגם ה"קדוש" הזה…

מכל המקומות בהם ביקרתי בהודו, בפושקר וקאסול שהיתי את התקופות הארוכות. שניהם יעדי "קרחנה" טיפוסיים, את שניהם לא חיבבתי במיוחד ולשניהם לא מתעתדת לשוב בעתיד.
במובן מסויים שמחה שהמסע בהודו מתקרב לסיומו.


(64) 22.9.19, ראשון, פושקר

טיול מחייב קבלת החלטות כל הזמן. במיוחד כשמדובר בנסיעה ממקום למקום. יש לי כרטיס טיסה לרביעי בלילה, צריכה להגיע לשדה בין שמונה לתשע בלילה. מכאן נגזר לאן ומתי.
לאן? לדלהי. מתי? העיתוי נתון לבחירתי. אפשר מחר בלילה (ולהעביר לילה בדלהי ההבילה) או בשלישי בלילה וככה לוותר לחלוטין על לינה בדלהי ולהקדיש לה שעות ספורות במהלך היום.
יש מי שנהנה מאוד בדלהי, שמצא היכן לישון, מה לעשות כדי להעביר זמן עד לטיסה ויש מי שסובל בכזה מקום לא נעים. ככל שאשאל יותר אנשים, לכל אחד תהיה תשובה אחרת. כדאי לך להגיע יום קודם, שני שם לילה, ליתר ביטחון. או, למה לך הטרחה הזו, הישארי היכן שאת כעת, סעי בשלישי בלילה, תגיעי מוקדם בבוקר. לכל היותר יהיה עיכוב של שעה-שעתיים. עד הלילה יהיה לך זמן להעביר בסיבוב במטרו של דלהי, בקרון נשים, בנסיעה ממקום למקום. לכי למשל לשוק הנחמד שקראת עליו הבוקר.
ההחלטה שלי בלבד. גם אם אינה ההחלטה הנכונה ביותר, היא זו שמתאימה ביותר למזג הרוח הפרטי שלי ולמזג האוויר, שבאופן כללי די גרוע. חם ולח.
אלו הימים האחרונים בהודו. חוזרת ואומרת זאת שוב ושוב, כדי להתרגל לרעיון שהשבוע מבצעת תפנית חדה מאוד.
הבוקר בשוק, כשהתיישבתי בצ'אי שופ והזמנתי black tea פנו אלי בשיחה שני תרמילאים זרים, בחור הולנדי, נראה כמו סאהדו, שיער ארוך, זקן לבן, עיניים כחולות. סיפר קודם לכן לבחורה שישבה לידו על הקושי להוציא ויזה להודו, שלפעמים נציגים הודים בשגרירות פשוט מסרבים לבקשה, שמכריחים לשלם על הויזה היקרה לשנה גם אם מעוניינים להגיע לחודש או חודשיים.
תוהה ביני לבין עצמי שוב על סוד המשיכה של הודו. מה מושך אנשים מכל קצוות עולם להגיע להודו.
למה דווקא הודו.
ולמה דווקא יפן.
וטוב, שלפחות בחרתי בסדר הזה, קודם הודו ואח"כ יפן. שההלם יהיה לכיוון החיובי, ממקום כאוטי, מלוכלך, מוזנח, שיא הבאלאגן למקום נקי, מסודר, מאורגן. אם כי שם צפוי אתגר גדול בכל מה שקשור לתקשורת בגלל האנגלית הדלה של המקומיים.
אסתדר.
מאמינה שבסופו של יום הכל יסתדר לטובה.
כוס צ'אי מס. 2 לבוקר יום ראשון, 11:11, מסעדת גן קטנה באחד הרחובות המרוחקים מהשוק, היכן שרוב הישראלים מתאכסנים. למה לא בחרתי לישון כאן, הייתי מוצאת חדר עם מיזוג, במחיר פחות או יותר דומה למה שמשלמת היום.
שוב, עיניין הבחירה. יש כזה שפע של חדרים, מסעדות, חנויות, צריכה לבחור מה הכי מתאים לצרכים שלי, לתקציב שלי, לעיניין שלי, להעדפות שלי.
העדפתי להתרחק מההמולה הישראלית, לא רציתי שידור חוזר של הקרחנות מקאסול ודרמקוט, רציתי שקט. קיבלתי חדר נוח במיקום שקט, מקווה שבזמן הצ'ק אאוט כשאשלם עבור 9 לילות אקבל הנחה.

18:25, השעה של השקיעה, על ספסל באחת הגאתות ליד האגם. מה כבר ביקשתי, משב רוח קלה, לקראת ערב, רוח שתעזור להפיג את חומו של היום. ייתכן שנושבת, רק בעוצמה נמוכה.
את רוב הבוקר העברתי בישיבה שקטה במסעדה הצמודה לגסטהאוס קטן, עם ידידי הסמארטפון ורשימה ארוכה של שאלות מתוך השאלון. עדיין לא סיימתי לענות על השאלון שלי במלואו, שאלון של אישה שמטיילת לבד, אישה במסע דרכים, 2/3 דרך מאחורי.

כותב לי זהר: "איזה כייף שפעם שלישית במקום ומחדשים לך כ"כ הרבה. אייך את מסתדרת עם כ"כ הרבה חוויות לעכל כל יום. זה לא מתחיל להתערבב לפעמים? וכעת זה רק שניי שליש מהחוויות…"
נכון, הרבה חוויות שמתחלפות בקצב מהיר, ושונות אחת מהשניה, מתערבבות לתערובת מיוחדת שקוראת לה "המסע שלי בהודו".
למשל חוויות שקשורות למים, המבול שירד בדרמקוט, כשבבת אחת נפתחו ארובות השמיים ומטח גשם כזה חזק, מי הבריכה הצמודה למקדש בבאגסו, המים בגוון חום קצת עכור של נהר פארווטי, מים שזורמו בעוצמה חזקה מאוד, ועוד הרבה מים שירדו מהשמיים ונקוו בשלוליות בוץ עמוקות, מי שפונות שגרמו להצפות, מי האגם באודאיפור בו טבלו את פסלי גאנש, האגם הקדוש של פושקר.
משום מה האגם של פושקר מתקשר אצלי אסוציאטיבית ל
עם הצקות בלתי פוסקות מצד הברהמימים שרוצים לכפות עלי פוג'ה בתשלום או שמעירים על הנעליים, אפילו כשהולכת יחפה.

18.45, השמש כבר שקעה, השמיים כמעט נקיים מעננים בכתום-וורוד, פסקול של צלצול פעמונים וקול שירה מהגת הסמוכה. זו הפוג'ה של סוף היום. ובינתיים הכתום נעשה עמוק יותר.
לצד ההצקות פושקר העניקה לי יופי של שקיעות.


(63) 21.9.19, שבת, פושקר

להלן שתי בנות ישראליות שקיבלו ברכה ליד האגם, קיבלו סימן אדום באיזור העין השלישית ועם סיום הטקס הושיטו שטר כסף. מאה-מאתיים רופי תמורת ברכה. תופעה שמעוררת בי שאט נפש ומנסה להפריד בינה לבין האמונה בלבם של המאמינים הפשוטים שמגיעים למקור המים הקדוש הזה.
היום אני חשה טוב. חזרו אלי כוחותי. ההתלהבות, הרצון לחקור ולגלות. "את ראג'סטאן מיצית לגמרי" כותבת לי חברה, לא עונה חזרה, כי יש משהו מקומם בקביעה הזו. אפשר חיים שלמים להסתובב באותו מקום, לספוג אותו לעומק בלי להרגיש מיצוי. מי שמשתמש בביטוי "למצות" בהקשר של טיולים הוא לרוב התייר שמחפש ריגושים, אטרקציות, מרפרף על פני מוקדי העניין המרכזיים שהמקום מציע, מסעדה טובה, קניות ו… מיצינו, הלאה, למקום הבא.
בארבעת השבועות שעמדו לרשותי בראג'סטאן נעתי בין חמישה מקומות: ג'אייפור – ג'אייסלמר – ג'ודפור – אודאיפור – פושקר. מסלול שחוק, לא חידשתי דבר, ההיילייט של ראג'סטאן ויחד עם זה חושבת שהיה לי טיול מיוחד, שונה, יוצא דופן בצבעוניות שבו ובמפגשים השונים שזימן לי.
בג'אייפור זו היתה בעיקר חוויית ההתאקלמות להודו אחרת שנחתתי אליה בבת אחת, מהצפון השקט, הרגוע הקריר יחסית להמולה רועשת של עיר גדולה ולוהטת. לוקח זמן להתאקלם לשילוב הקטלני של חום עם לחות, להבין שחדר עם מזגן זה must ולא פינוק, ללמוד איך להגיב/להתעלם מהצקות אינטנסיביות של מוכרים ברחובות. אחרי הלילה השני הרגשתי צורך עז לעוף משם ליעד הבא. לג'אייסלמר שמכל היעדים הכי אהבתי אותה, שם היה לי את החדר הכי מיוחד, בתוך המבצר, עם נוף לגג של המקדש הג'ייני. שם היו לי מפגשים מעניינים עם מקומיים, הוזמנתי כאורחת לכפר במדבר. שם ביליתי שבוע והמשכתי לג'ודפור, עיר גדולה וכחולה, שלושה לילות, שוטטות אינטנסיבית במבצר, בשווקים. הבאה בתור היתה אודאיפור שאולי הייתי צריכה להישאר לילה נוסף, כי אהבתי את העיר. שם היה מזג האוויר הנוח ביותר. לילה ראשון בחדר לא מוצלח ואח"כ שלושה לילות בחדר סביר בתעריף היקר ביותר ששילמתי עד כה. ביקור בארמון שהיה המרשים ביותר, נגיעות של אמנות, שיחות על אמנות, על ציורי מיניאטורות. עיר חביבה שם זכיתי לחוות את היום האחרון בחגיגות של פסטיבל גאנש. ואז אחת הנסיעות הגרועות ביותר עד לאג'מר ופושקר. ובפושקר, שמראש הקציתי לה שבוע ויותר, חווה הצקות בלתי פוסקות מצד אנשי הדת, חוטפת ווירוס שמעלה את החום, מחליש ומרתק אותי לחדר ליום וחצי. ויחד עם זה נהנית משוטטות נינוחה סביב האגם, בשווקים, בסמטאות.

בעוד יום לכל היותר יומיים אסע מכאן. בהתחלה תכננתי לנסוע לדלהי מחר בלילה. דוחה את הנסיעה ביום. ואולי אסע בשלישי בלילה, כדי להגיע ברביעי בבוקר. לקצר את הזמן בדלהי ההבילה למינימום ההכרחי.
בקרוב מאוד יסתיים פרק ראג'סטאן, מקום שאני בספק אם אשוב אליו פעם נוספת בעתיד.
מיצית, לא ככה? בערך…


(62) 20.9.19, שישי, פושקר

לא לדעת זה הנורא מכל, כלומר אני חשה בסימפטומים, שלשולים, הקאות, חוסר תיאבון. תשישות של הגוף. רצון כביר להניח ראש ולישון. האם זה אותו וירוס שהזכירו המטיילות הישראליות? האם זה זיהום שהתפשט בגוף בגלל העקיצה הארסית והפצע הלא מטופל? האם להניח לגוף להחלים לבד? לזרז את התהליך עם נורופן? אולי אנטיביוטיקה כללית?
דבר ראשון מעדכנת את העובדים בגסטהאוס שלא מרגישה טוב. רואים עלי שאינני במיטבי. פנים חיוורות,
נפולות. חוסר תיאבון, במיוחד אצלי שתמיד שמחה לאכול משהו קטן. אבל היום הגוף מרוקן את עצמו מאוכל, מכוחות. מה שנותר זה לתת לו תנאים נוחים, מקלחת, מיטה, מזגן. היום הוקדש במלואו למנוחה. לא מסוגלת לעשות דבר, רק לקראת ערב יכולה לכתוב קצת בנייד. שולחת הודעות, מתארת את המיחושים, מקבלת חיזוק מרחוק.
אחד הדברים הקשים בטיול בדד זה כשתופסת אותך מחלה, ואת קודחת בחדר ואין מי שידאג או יניח יד על מצח לוהט, יביא כוס תה מהמסעדה שעל הגג.
ברגעים כאלה מוכרחה להיות חזקה, ובו זמנית לאפשר לעצמי לשחרר התנגדות, לא להיאבק במחלה, להניח לגוף להתגבר, ייקח כמה זמן שייקח.
לא קרה לי מאז שיצאתי לדרך. עייפות, כן, אבל לא מחלה שהפילה אותי לקרשים.
"ככה זה בהודו. אי אפשר לא לחטוף משהו", כותבת אחותי. וצודקת.
שמונה בלילה, עולה לגג להזמין תה וטוסט. יותר מאוחר אקח עוד נורופן להורדת החום. ולמיטה.
יום שהגוף זועק "עצרי! נוחי!"
מקווה שהגרוע ביותר אחרי ולזכותי ייאמר שטיפלתי בסיטואציה הכי טוב שיכולתי.
מצד אחד, כמה נעים שאין השתלטות ישראלים על הגג, עם הילולת עישונים ומוסיקה רועשת. מלבדי, יושב זוג אירופאי, הראש שלו מונח בחיקה, ושניהם קוראים.
מצד שני, לו היו כאן ישראלים והייתי מספרת להם שאני חולה, כמעט בטוח שהיו נחלצים לעזרתי. ואיזו עזרה אני צריכה? מידע. לדעת מה זה, אילו סימפטומים היו למטיילים אחרים שחטפו את הוירוס, כמה זמן לוקח עד שעובר.
האם מתנהגת כמו ילדה מפונקת? לא בטוח. כאישה שמטיילת לבד, צריכה להתנהל בחוכמה כשחולה מאוד, כשחלשה, כשזקוקה לעזרה. מזכירה לעצמי כיצד הסתיימה השנה ההיא בהודו, בטיפוס הבטן, מחלה שאילולא טופלה היתה הורגת.

קמה הבוקר ומרגישה כמו אדם חדש. הינה, חזרה אלי ההרגשה הטובה. כמה טוב. לברך ולהודות לגוף שהצליח להביס את הוירוס, שהתאושש, שחזר לעצמו. כל כך לא מובן מאליו. שמחה לשבת על הגג, לשתות כוס תה, טוסטים יבשים, כי עדיין לא רוצה להציק לבטן עם אוכל. משב רוח קלה. כמה נעים. כמה שמחה להיות פה.
בשבת, 20.7, יצאתי לדרך, בלי להרגיש חלפו חודשיים למסע הדרכים. עוד פחות משבוע אעזוב את הודו ליפן, עדיין לא "מעכלת", ואולי זה כל העיניין, "עיכול" של חוויות, כמו עיכול מזון, שעד כה עבד אצלי בצורה נהדרת ואתמול השתבש בצורה קיצונית. שייך לאתמול. היום יום חדש.

המקום היחיד בפושקר שמצאתי, בו מניחים לי לנפשי הוא ליד המים. אחרי שהדפתי ניסיונות לפוג'ה, אחרי שהעירו לי על הסנדלים, מתיישבת על אחת המדרגות המוצלות ומתבוננת במאמינים שהגיעו לקיים את הפוג'ה שלהם. ריטואל דומה, התזה של מים על הגוף כמה וכמה פעמים, חלק לוקחים חופן מים בשתי הידיים ועומדים כמה דקות בהתכוונות. חלק שופכים על עצמם מים מדליים, חלק טובלים את כל הגוף במים. חלק עושים את הפוג'ה באופן אינדיבידואלי, חלק נעזרים בשירותיו של איש הדת, הברהמין. אני תוהה איך זה עובד, אם התשלום שמקבל כל ברהמין עבור טקס שקיים הולך לכיסו, או שזה מעין קואופרטיב וכלל הברהמינים מתחלקים בכסף שקיבלו כולל מה שמשלשלים לקופות צדקה שמפוזרות בכל מקום.

אלו מים קדושים, אם כך גם אני ניגשת לקצה האגם, טובלת את כפות הרגליים והידיים. המים פושרים, נעימים. קצת מלוכלכים, אבל בהתחשב בעובדה שהאגם התמלא בחודשים האחרונים ממיי גשמים, המים יחסית נקיים.
פושקר עצמה רחוקה מלהיות נקייה, בסימטאות יש ריח של ביוב באוויר. בזמנו מנתה כמה אלפי תושבים והיום מונה 25000 איש. עיירה קטנה ומוזנחת מוקפת הרים שאפשר ללכת אותה ברגל.

שישי, שעת צהריים. אני עדיין לא במיטבי, פילסתי את הדרך חזרה למלון, לגג, מזמינה צלחת אורז לבן להשקיט את הרעב ואח"כ ארד חזרה לחדר. מנוחת צהריים עד שיתקרר מעט. אלו ימים חמים, תוהה מה היה קורה לו הייתי נשארת בצפון, שם הימים נעימים, קרירים, לא חום לוהט של מעל 30 מעלות עם אחוזי לחות גבוהים. כשנושבת מעט רוח נעשה נעים. ואם אין רוח, אז גם רוח מלאכותית של מאוורר טובה באותה מידה.

ערב שבת, בשעה של השקיעה, על הגג של אחת המסעדות, צופה לכיוון האגם. עוד מעט אקבל תה עם טוסט. החולשה שוב באה לבקר. אסיים לשתות וללעוס ואשוב לחדר. גם אם לא החדר הנעים ביותר, עדיין זו קורת ביתי בשבוע זה.

היום אני סוגרת חודשיים בדרכים. תרמילאות ייחודית, גם בגיל, גם בבחירת המסלול. ברגעים כמו עכשיו הייתי רוצה לעצום עיניים ולפקוח אותם בבית שלי. להיות עטופה בדאגה ואהבה. זה יקרה, לא מייד, אבל יגיע היום שאגיע לפתח ביתי, אניח את תרמיל המסעות ואפרוק אותו, שלא על מנת לארוז ולנסוע ליעד הבא.
בשעה זו ממש נשמע צלצול פעמונים וקול תרועה. הרגע בו היום מתחלף בלילה. אני בעיקר עייפה וחלשה.


(61) 19.9.19, חמישי, פושקר

איך זה שמכל האנשים אני פוגשת פנים מוכרות מג'אייסלמר, כאן באודאיפור. לא של מטיילים ישראלים, שצפוי שינועו מיעד ליעד ויגיעו לפושקר הפופולרית. אלא של אותו צעיר הודי שמצאתי חן בעיניו. נסע לטייל עם בן דוד שלו מהכפר. היו באודאיפור וכעת בפושקר. הוא מתכנן לשכור אופנוע וכמובן שהציע לי להצטרף. קבענו בחמש וחצי ליד הפלאפל. היגעתי בחמש ארבעים. נו באמת, זמן הודו… מי בהודו מדייק… במחשבה שנייה רווח לי שלא ראיתי את השניים מחכים לי.
"בעבור גבר הודי אשה מערבית היא בהחלט אטרקציה שיש להשקיע בה. פרגני לעצמך שבגיל 50 פלוס את מחוזרת בעיקר כי את אשה. כי את לבד ומקרינה חוזק ועצמאות. דברים שהגברים המערביים בורחים ממנו…"
כותבת לי חברה כשאני מספרת לה שפגשתי כאן את "המחזר" מג'אייסלמר.
חלק מהמכלול של "אישה מטיילת לבד" הוא לדעת מתי ואיך להדוף ניסיונות חיזור. מתי לאפשר לאנשים זרים להתקרב אלי, מתי מותר ורצוי לתת אמון בבן שיחי ומתי עלי להיזהר. להיסגר. לא לנדב פרטים אישיים. להתרחק.

תופעה החיזור די שכיחה בהודו, בחורה מערבית, תיירת, אישה שמטיילת זמן מה לבד ומרגישה את הבדידות מציקה, זקוקה לחום, לחיבוק, כמהה ליחס חם, פוגשת מקומי שמחזר, מגלה עיניין, מחניף, אומר מילים יפות, מציע הצעות, מפתה. לפעמים הפגישות הללו נשארות כפי שהן. מפגש בין שני אנשים, גבר ואישה משתי תרבויות שונות שנפגשו לרגע והחליפו רשמים. אבל לפעמים ניצת הניצוץ הזה שמדליק את האהבה.
יש לא מעט סיפורי אהבה, רומנים שהתלקחו בין בחורות ישראליות לגברים הודים. כמעט שלא שמעתי על מקרה הפוך, על בחור ישראלי שמתאהב במקומית ומתחתן איתה. ההודים מקפידים להרחיק את הנשים שלהן מעיני התיירים הגברים ולא מרגישים שום בושה ללטוש מבטים בבחורות המערביות. ממה שאני רואה עד כה, המערביות לא ממש מודעות לכללי הצניעות, מסתובבות בלבוש חושפני, כמעט חצי ערומות. לו הייתי גבר הודי, גם אני הייתי נועצת מבטים בחזה, בטן, רגליים. ואם אפשר to make a move ואם אותה בחורה ישראלית מאפשרת ומתמסרת, למה לא…
הצעיר מהחנות לציורי מיניאטורות באודאיפור סיפר על קשר שהיה לו עם בחורה ישראלית, her name Yasmin. פלירט קצר, שלא היה לו המשך.
הצעירים ההודים מתעניינים במצב המשפחתי שלי, אם יש לי boyfriend או במילים שלהם "a friend with benefit". אלו רגעים שלא יכולה אלא לפרוץ בצחוק גדול. לפעמים הם קורעים מצחוק…

סיימתי את הצ'אי, זמן טוב לרדת לאחת הגאתות באגם עד השעה של השקיעה. ליד המים הקדושים מנשבת הערב רוח נעימה. קול תיפוף קצבי, מצד שני גם קול שקורא לי remember me, אותו נודניק מאתמול שסירבתי לקבל ממנו פרחים. לא רוצה שום פוג'ה, רק לשבת, להביט במים, להינות מהרוח, מהתיפוף. מורה ותלמידה מערבית. ההבדל הבולט לאוזן בין כישרון לבינוניות.
בצהריים נכנסתי לבקר ב"חנות של מנש", חנות שהיא תופעה ויזואלית מעניינת. הוא מצייר "ציורים פסיכדליים" בצבעי ניאון זוהרים. אין אף לא טיפת מקוריות בציורים שלו, ווריאציות על נושאים שחוקים.
מתישהו היה ההודי הראשון שהעתיק את הפרוטריט של סאלוודור דאלי עם המבט המוטרף בעיניים והשפם שעולה כלפי מעלה, ומאז כולם מחקים ומציירים אותו הדבר. בגלריות בקאסול, מנאלי, באגסו, פושקר או גואה יהיה תלוי ציור גם של באבא מעשן צ'ילום, בוב מארלי עם ג' ויינט בגודל של אבוקה, גאנש שמנמן חמוד. ומנגדלות? אתה מצייר גם מנדלות? מנש מראה לי כמה. יפות. חבל שאת אלו הוא לא תולה לראווה. הוא מצייר בבית שלו מחוץ לעונה ובקייץ עולה לדהרמסלה ומשם חוזר לפושקר. נע בעקבות נדידת הישראלים דרומה. לימדתי אותו שתי מילים חדשות בעברית והסברתי על ההבדל בין אמנות לאומנות עם שורוק. הצבע אהוב עליו הוא כתום-צהוב. הוא מבקש לא לצלם בחנות, לכן לא ביקשתי רשות ולא צילמתי דבר, רק התבוננתי בצבעים הזוהרים וחשבתי איזה הבדל יש בין האמנות הזו לזו שראיתי באודאיפור של ציורי המיניאטורות.

הוא מדליק שני מקלות קטורת, מעיף את הגפרור למי האגם, ממלא כלי קטן במים, משאיר את מקלות הקטורת נעוצים במדרגות והולך. ושוב ניגש אלי אותו נודניק שמנסה בכוח להכריח אותי לקבל ממנו פרח. מצד אחד, נעים לשבת כאן, בשעה של השקיעה ולהקשיב לתיפוף, מצד שני, לא נעים שרוצים ממני משהו שלא רוצה לתת. ואני עקשנית. ככל שהבחור הזה העונה לשם "גיל" יתעקש יותר, אסרב לפרחים ולברכות ביתר עקשנות.

הבוקר קמתי עם הרגשה לא טובה, שילשול, בחילות. בכל זאת יוצאת בתשע לרחוב, הולכת לכיוון המקדש על קצה הגבעה התלולה שמוקדש לאישתו של ברהמה.
התיישבתי על ספסל בצל ליד דוכן קאצ'ורי וסאמוסות. היום יהיה יום של צום, מיעוט באכילה ושתייה מרובה.
חישוב מסלול מחדש: חזרה לחדר.

סה"כ עברה שעה מאז שיצאתי מהחדר ועד שיושבת כעת על גג המלון, לפני מונחת כוס תה.
היא צדקה, הבחורה שנתנה לי דיס-המלצה על פושקר, שתיארה כמה מטונף פה. כשהלכתי לכיוון המקדש שעל גבעה, חלפתי על פני ערימות זבל, כנראה עובדי התברואה של העירייה מפנים את הג'יפה שהצטברה בתעלות הניקוז ואת הגועל הזה הם עורמים בערימות ברחוב. שלא לדבר על הפרות שמחרבנות בלי סוף, השיא היה פרה ענקית יושבת באמצע הרחוב ומשתינה, תוך כדי ישיבה, אפילו לא טורחת להרים את העכוז… ברחובות הצדדיים פועלים שחופרים ופותחים את מעט המדרכה שיש. אולי קשור לעבודות התחזוקה.
כך או כך, עיירה קטנה ומטונפת. גם האגם שמהללים כאגם קדוש, ושמחים במי הגשמים שמילאו אותו עד גדותיו, מטונף. לפחות תנקו את הגאתות, תאספו את שאריות הפרחים וג'יפה שהצטברה, אל תשליכו זבל למים.
הודו, מה נסגר איתך? אי אפשר להשקיע קצת יותר בניקיון? בחינוך לניקיון? כוח עבודה זול לא חסר כאן, אז למה לא לתת לאנשים עבודה כעובדי עירייה במחלקת תברואה ושיפור פני העיר.
במחשבה שנייה מי אני, תיירת שבאה לביקור קצר, שאשיא עיצות לתת יבשת שמתנהלת ככה שנים על גבי שנים.
ודווקא הבוקר הפסקת חשמל. החשמל מגיע מאג'מר, זה יכול לקחת עשרים דקות, שעה, שעתיים. אין לדעת. דווקא כשאני זקוקה למזגן. לפחות המאוורר עובד ונושבת קצת רוח.
צדקה גם הבחורה השנייה שדיווחה על הוירוס באוויר של פושקר. נשמתי אותו היכנשהו וכנראה אחרי כמה ימים של דגירה הוא מתפרץ. חולשה גדולה, חוסר תיאבון, שילשול, בחילה. טוב, שחזרתי לחדר.
מכל שמות התואר שאפשר להצמיד להודו, הייתי בוחרת ב-"סוחטת כוחות". זה מה שמרגישה עכשיו, סחוטה. במקום התרוצץ ברחובות, בשווקים, במקדשים כפי שנוהגת לעשות, אני נותנת לעצמי מנוחה. כמה שהגוף צריך. לא כועסת עליו שדווקא עכשיו, לקראת הסוף נהייה חולה, אלא שולחת לו איחולי החלמה.
הזמנים הללו של מחלה בזמן טיול הם זמנים קשים. במיוחד כשצריך להעביר אותם לבד. לכן העזרה והסימפטיה של ההודים במלון בו נמצאת כ"כ חשובה. Feel at home, if you need any help.


(60) 18.9.19, רביעי, פושקר

אני מתעוררת בבקרים פחות או יותר באותה השעה, בין שבע וחצי לשמונה ולוקחת את הבוקר בניחותא. לא ממהרת לצאת מהחדר, אלא משתהה, כותבת, קוראת. אלו בשעות שהראש נקי עדיין מרשמים, מתעורר ליום חדש.
מתחילה את היום בכתיבה של דף יומי ביומן המסע שלי. מחברת שקיבלתי באחד הכנסים ועטפתי במפה ישנה של הודו. כתבתי ביותר ממחצית המחברת, כתיבה אינטואיטיבית, ראשונית, אוטומטית. לא כזו שמתעכבת על סיגנון משפטים והקצעה של פסקאות. אני בספק אם אקרא את העמודים הקודמים ועדיין כותבת, כתרגול, כפעולת ניקוי וקילוף שכבות.
באודאיפור לא יכולתי לעמוד בפיתוי מול מדפים עמוסים יומנים וקניתי שלושה, בגדלים שונים. רק צבעים אין לי. ראיתי שמוכרים בשוק פיגמנטים צבעוניים, כשאחלוף שוב על פני הדוכן אבדוק כיצד הם מציירים. מאז שסידרתי את חדר העבודה/הסטודיו שלי בבית, כשהכנתי את הגלוייה האחרונה, ידעתי שיחלוף זמן מה עד שיזדמן לי לצייר שוב. לו רציתי יכולתי להגיע לשיעור ציור בסטודיו של מייק באודאיפור, אבל לא התחשק. מה שאני עושה במקום זה לצלם אלפי תמונות ולשרטט קווים לדמותה של "הודו שלי" במילים. זו התנסות חדשה עבורי להעלות דפים ארוכים לבלוג, נטו טקסט, בלי תמונות. מסקרן איך מתוך המילים הקורא מדמיין את הודו, או למשל פושקר, המקום הנוכחי בו נמצאת בימים אלו.

רביעי בבוקר, יחלוף שבוע וברביעי הבא בשעות הלילה אעזוב את הודו.
האם הודו קיבלה אותי בסבר פנים יפות? כן!
האם הודו האירה לי פנים? כן!
האם הודו לימדה אותי דבר או שניים על עצמי? כן!
האם הודו איכזבה אותי? לא!
האם הודו שעממה אותי? לא!
האם הודו איתגרה אותי? כן!
האם הודו הפתיעה אותי? כן!

מדי לילה כשנכנסת לחדרי בגסטהאוס, סוגרת את הדלת, משאירה את הודו מחוץ לחדר, נוהגת להיפרד ממנה:
"לילה טוב הודו, נתראה בבוקר, עכשיו זה הזמן שלי". ובבוקר, כשפותח את הדלת ויוצאת אל הרחוב, אומרת לה:
"בוקר טוב הודו, מעניין אילו הפתעות תזמני לי היום."

שמה לב שבין הפריימים שמצלמת בימים האחרונים יש לא מעט קירות. מכוונת את העדשה לקיר מתפורר, מתקלף, נראה כמו ציור מופשט. היופי שאפשר למצוא גם בקיר ישן, שכמעט נרקב, שזקוק לטיוח וסיוד.

חם היום, שמיים כחולים ללא ענן. בוחרת בדרך אחרת שיוצאת מהמלון והולכת בה עד לרחוב הראשי. לפני ארבע שעות לשוטטות אקראית עד שהחום יאלץ אותי לחזור לחדר הממוזג.

צ'אי ראשון לבוקר. להחליף כסף וספר קריאה. לחפש משהו קטן לארוחת בוקר. מתבוננת בדוכני הרחוב, איך על הבוקר נבלע להם האוכל המטוגן והחריף? מצאתי דוכן שמציע מנות מדרום הודו וגם מומו מאודים. ננסה. רק לקראת צהריים מסוגלת לחשוב על אוכל מטוגן וחריף.
המוכר בדוכן רואה שחם לי ומזמין אותי לתוך החנות, מפעיל מאוורר, מתעניין מאיפה אני, בטעות חושב שאני מאיטליה. אומר עלי שאני נראית כמו coconut, מבחוץ קשה אבל רכה מבפנים. כשאני מעמידה אותו על טעותו ומתקנת "ישראל", מקבלת תגובה מופתעת, את לא נראית מישראל. אני אומרת: אומרים לי שאני ממומבי, הנשים במומביי מאוד יפות. כן, הוא עונה, את נראית כמו הודית. You look very different… ובאופן כללי, גם מרגישה אחרת. הרגשה ש"טוב-לי-טוב-לי". הרגשה חדשה, קצת שונה מההרגשה הסטנדרטית הרגילה שיש במרבית הימים. הרגשה של "הינה התחיל עוד יום", עוד יום לשאת בעול, לציית, לעשות את הדברים הרגילים, השיגרתיים.
How young are you?
הוא שואל אותי. אני אוהבת לתת לשואלים לנחש. 24, הוא אומר. חיוך גדול. 26? 52, אני מדייקת. הוא לא מאמין לי. מה הסוד שלך? הוא מקשה… לו היתה לי נוסחה לחיים צעירים ושמחים, לא הייתי שומרת בסוד.

לחלק מהמקדשים הכניסה למערבים אסורה. רק להינדים. אבל מרשים לצלם את המבנה מבחוץ ולהקיף אותו.
זהו מקום צמחוני, אין ביצים, גם לא אלכוהול, בגאתות אסור לעשן, גם לא ברחוב הראשי. טוב שמקפידים על כללים שחשובים למקומיים.

שעת צהרים. היגעתי ל"עין השלישית", בית הארחה, מסעדה, ספרייה, גינה נעימה – מקום שמנוהל ע"י זוג, ישראלית הנשואה להודי. הכירו ב"טיול הגדול", התאהבו, התחתנו, נולדו שתי בנות. גרים כאן ומנהלים עסק שנראה מצליח עם אווירה נעימה. במסעדה, תחת המאווררים יושבים צעירים ומשפחות ישראלים. להג רב בעברית. אני מבינה הכל ומנסה להסיט את הדיבור הצידה, לא להתייחס, להתמקד בי, במה שאני רוצה לכתוב ולומר.
פוגשת כמה פנים מוכרות ממקומות אחרים בצפון. ילדים קטנים שאיבדו עיניין וסבלנות, "אבא, אני רוצה ללכת", "אבא"… ילד בן עשר, שבמקום להיות עכשיו בביה"ס, מטייל עם ההורים בהודו. מעניין אילו חוויות והתנסויות הוא צובר בדרך, בטוחה שיחזור ארצה עם מטען משמעותי יותר לו היה מגיע יום-יום בכיתה.
"לראות כמה שיותר", חלקיק משפט שאמרה בחורה לחבריה, כשהיא ממליצה על ביקור בויאטנם. בשמאל טוק הקודם עם הבחור שפגשתי בקאסול, פולגה ובאגסו דיקלמתי את רשימת המקומות בהם ביקרתי, כמו רשימת מכולת. גם אני רציתי "לראות כמה שיותר", אבל מתישהו הנחתי לשאיפה המוגזמת ומופרזת הזו. אי אפשר לראות הכל, אפשר לבחור לראות חלק קטן. את המקומות שמושכים אותי, מעניינים אותי.

21.7 עד 31.8 – צפון הודו
31.8 עד 23.9 – ראג'סטאן + יום/יומיים אחרונים בדלהי.
שבוע הבא – מעבר חד מאוד ליקום מקביל, יפן.
עד אז, ביקום הנוכחי.

עושה כעת מה שחשבתי לעשות כשחשבתי על "פושקר". למצוא מקום נעים לשבת בו ולכתוב. ה-Settings הנוכחיים רחוקים מלהיות נעימים. חם, המון זבובים, שיחות צולבות בעברית, השתוללות רעשנית של ילדים קטנים.
אני, שמתורגלת לכתוב בכל מקום, עושה זאת גם כאן, מושפעת מאווירת המקום, אבל לחלוטין לא "עפה" עליה. תפריט מערבי עם אוכל ישראלי יקר, חדרים ממוזגים, נעימים, מניחה שגם יקרים, בכל מקרה אין כעת חדר פנוי עם AC.
זו עיר בה לא אוכלים ביצים מטעמים דתיים, למעט בתפריט של "העין השלישית" שמציע שקשוקה ישראלית…
לא בא לך? כן בא לי, אולי כארוחה חגיגית לשבת.
"לא חוסכים בקניות בפושקר"
זו תמצית החווייה הישראלית בפושקר, אוכל טוב, סיגריות מגולגלות בשביל ההרגשה הטובה והרבה קניות. תכשיטים, בגדים, תיקים, מוצרי קוסמטיקה של הימאליה, הכל הולך.
ומהצד הנגדי:
Nomad people accumulate less
וזה בדיוק הלך הרוח שלי, במיוחד כשהחלטתי לא לשדרג את התיק לנפח גדול יותר. ממשיכה לטייל עם אותו תיק טיולים ישן וטוב, 36 ליטר, מה שנכנס זה מה שאני צריכה, לא פחות ולא יותר.


(59) 17.9.19, שלישי, פושקר

אני יוצאת לרחוב ומייד תשומת הלב החוצה, מה אני רואה, שומעת. איך אני מרגישה, סקרנית, ממהרת, חסרת סבלנות לנשים שפונות אלי ורוצות כסף, כועסת כשמוכר הבננה מבקש 20 במקום 10 על שתי בננות כפי ששילמתי במקומות קודמים.
או שאולי רוצה שקט. פונה אל הסמטאות לכיוון האגם, מתיישבת על אחת ממדרגות השיש.
במדרגות לפני משפחה, שתי נשים בסארי, שני גברים, שלושה ילדים. ומי שנתתי לו את התואר "הכומר", ברהאמין שערך טקס דתי בטון דיבור של מורה שרודה בתלמידיו.
זה חלק מהמסח'רה של המקום, שגם את הפוג'ות הדתיות הם מנסים למכור לתיירים. מילא לתיירים ההודים, אבל גם למערביים שאין להם ולא דבר עם האגם הקדוש או עם בראהמה. שמעתי מראש על התרמית הזו, ניגשים אליך עם כמה פרחים ואז אין מנוס לגשת עם הכומר לאגם, לקבל "ברכה" תמורת תשלום נאה… דורשים 250 רופי ואם לא משלמים, מקבלים קללות…
"אום נאמה שיוואיה", מנטרה שמשנן הסבא שאוחז בילד הקטן שקודם צרח בקולי קולות, הנשים כעת פושטות חלק עליון, מקפלות את בסארי ותיכף יטבלו במי האגם הקדושים. ברקע פעמון מצלצל שוב ושוב ושוב. מעין מנטרה שמיעתית. קצב מהיר, עד שפתאום הפסיק. אסור לצלם בגאתות. ובצדק. לכבד את הפרטיות של מי שטובל בעירום חלקי במים. פריים יפה להתבונן בו במציאות. במיוחד כשהבוקר נושבת רוח נעימה.
חושבת על האיכות המטהרת שיש במים.
חולצת סנדלים ויורדת להליכה על השביל שמחבר בין הגאתות. עדיין לא מוכנה להתמודד עם העיר.
בלי להתכוון הצלחתי להכעיס מישהו… Dont say to me religion, God is only one
כאילו כתוב לי על המצח "ישראל", ואם אני מגיעה לאגם הקדוש של פושקר בהכרח ארצה ברכה. הם מנסים לדחוף לי ליד פרחים, good for holy lake, Rama festival
אני מסרבת לקחת ומסרבת לקבל את ברכה של כהני הדת הברהאמינים שבעיני נתפסים כסרסורים תאבי בצע של אלוהים. או שאולי לשנות נקודת מבט ולראות בזה את העבודה שלהם. זו פרנסתם, למצוא קליינטים לפוג'ה ואז יושבים עם האדם או המשפחה עם הצלחת בה יש פרחים, אורז, גרגירי חומוס מצופים לבן (סוג של ממתק), אבקה אדומה לשים על המצח, אגוז קוקוס, קטורת. הוא אומר כמה משפטי תפילה, הם חוזרים על דבריו. מן הסתם תפילות לבריאות, טובה, לפרנסה טובה, שהילדים יהיו בריאים, שיצליחו. וכמובן שליד התפילה יש את המים הקדושים, הנוכחות של מקווה מים שהתמלא הקייץ במים טריים, נקיים, מבורכים. מים שהמאמינים טובלים בהם, או שופכים על גופם עם קערה קטנה.
אני מתבוננת על הריטואלים הללו מבחוץ, לא מעוניינת לקחת בהם חלק. זה לא בשבילי. לא רוצה תפילה בתשלום, באמת שלא תודה. אם אלוהים אחד, אני לא זקוקה לתיווך שלכם. אני פונה אליו בלב, בדרך השקטה והאינטימית שלי. רק שכאן ואולי גם בדתות אחרות, המאמינים זקוקים לחפצים כדי לקבל אישור להיותם מבורכים. הסימון של הצבע האדום במצח, מעל גשר האף, היכן שנמצאת צ'אקרת העין השלישית. החוט האדום ביד. אם זה מה שעושה להם טוב, מה טוב.
אני לא שופטת, לא מעבירה ביקורת. מתבוננת בפולחני הדת כפי שהם. כל בזמן מזכירה לעצמי שאני אורחת כאן.

צ'אי מס. 2 לבוקר, בכד חרס, קטן, כמות של 3 כוסות נייר קטנות ובהתאם לכך גם המחיר. אני בדרכי להקיף את האגם. השוק מתחיל להתעורר לחיים. הבטן שלי גם התעוררה ודורשת מזון, רק דבר ממה שנמכר ברחוב למאכל לא מושך אותי, גם לא לחזור לאותו rooftop של אתמול או דומיו. מנסה להימנע ממקומות מערביים מדי. מולי שלט עם חץ ימינה לכיוון Pink Floyd Cafe & hotel. THE WALL CAFE. ליד מופיע אייקון של Wi Fi. מעניין איזה אייקון יופיע בעוד עשרים שנה, כיצד תתבצע אז התקשורת. חושבת על הניגוד בין הצ'אי המסורתי ששותה מכלי חרס שזו דרך ישנה וידידותית לסביבה להגיש משקה, לעומת הווייפיי הטכנולוגי, סיגנל שמחבר את כולנו לרשת הגדולה.

כדי להתקדם מגאת לגאת אני נדרשת לחלוץ סנדלים, ללכת יחפה, לסרב לבאבות שמבקשים לברך אותי.
Did he say not nice things about me?
אני שואלת כאילו בתמימות את איש הדת כשסאהדו אחד פתח עלי את הג'ורה. גם אם לא הבנתי מילה בהינדי, הבנתי את טון הדיבור. יש משהו קצת מזויף בבאבות האלה שמסתובבים כמו דוגמנים ומבקשים תשלום תמורת תמונה. לא מצלמת אבל בהחלט נועצת מבטים. סקרנית מי היו בגלגול הקודם שלהם, בחייהם הקודמים עד שהחליט לפרוש ולהקדיש את יתרת חייהם לשיווה/ברהמה/וישנו/קרישנה. כל אחד והאל שלו. היות וזו עיר קדושה היא מושכת אליה סאהדו רבים. ממש עכשיו יושבת על ספסל מול האגם, מימיני כמה מהם שמעבירים ביניהם צילום (מעין מקטרת לעישון חשיש הודי), היות ושיווה עצמו היה אל סטלן שעישן מלא בתקופות המדיטציה הארוכות שלו בהימאליה, מותר ע"פ חוק לסאהדו שעובדים את האל שיווה לעשן כאוות נפשם. יש אפילו חנויות באישור ממשלתי לממכר החומר הנ"ל בצורת משקה או עוגיות (נקרא Bhang Lassi)
אתמול הציעו לי special lassi או lassi full power, כמובן שסירבתי. שומר נפשו ירחק ממשקאות כאלו שאין שמץ של מושג מה עירבבו בפנים, באיזה מינון ואיכות של "חומר". יש לא מעט סיפורים על צעירים שהתנסו באכילה/שתייה והגיבו רע מאוד.
What do you want madam?
Hey madam, picture
All tourist take photo, cobra, Shiva God
אם כבר שאלתם, אז שום דבר. באמת שלא תודה. לא רוצה לקנות דבר, גם לא לצלם אותך, כי יודעת שאם לא אשלם לך על התמונה (סאהדו, נחש קוברה, אישה מקבצת נדבות) אקבל קללות. אז למה לי. לא רוצה לספר מי אני, מאיפה באתי, איפה אני גרה. להחמיא לכם על העברית הטובה, לדבר איתכם בעברית עילגת.
לא כולם מציקים, אבל אלו שכן, קשה להתנער מהם בלי לפגוע או להעליב.

אחרי שתיים עשרה. מזכירה לעצמי שאני ערה מארבע לפנות בוקר. העייפות בשילוב רעב, זיעה יוצר תחושה גרועה, שמובילה אותי הישר לחדר אחרי מנת פלאפל לצהריים. אם כבר אוכל רחוב, אז אפשר לגוון עם טעם של בית. חומוס, כדורי פלאפל, חצילים, עגבניות, בלי חריף בבקשה. טרי-טרי. וריח שמגרה את התיאבון.
יש כאן שני דוכני פלאפל שמתחרים זה בזה. כולם דוברי עברית ברמה סבירה, אם כי זה מתחיל לעצבן כשמדברים איתי עברית ואני עונה באנגלית.

אחרי חמש בערב, מבקרת במקדש ברהמה, מקום קדוש, ייחודי לפושקר. יש עשרות אלפי מקדשים ליווה, לוישנו, לקרישנה, אבל לבהרמה רק אחד. אומרים שמי שיבנה מקדש לכבודו, ימות. הוא האל האחראי על הבריאה.
האלוהות ההודית ביסודה היא מונוטאיסטית, מאמינה בניצוץ אלוהי אחד שברא את העולם, האנטמן. ולאותו ניצוץ אלוהי יש שלוש פנים: האל הבורא – בהרמה, האל המגן והשומר – וישנו והאל ההורס – שיווה.
לכל אחד מאלו יש עוד בנות זוג וילדים. לכל אל יש אבטרים, גיל ולים שונים שלו מה שמסביר את ריבוי האלילים באמונה ההינדואיסטית. כשרואים את המקדשים, הבובות, הצלמים, קל לשכוח שמתחת לכל זה מסתתרת אמונה בניצוץ אלוהי אחד. האמונה ההינדית מאוד ויזואלית, צבעונית, מסקרנת, שונה מאוד מהאמונה המונותאיסטית היהודית.
אסור לצלם במתחם המקדש, אין תמונות, רק אומרת שמחוץ הוא צבוע כתום, מבפנים כחול, יש מדחס של מזגן מחוץ לאיזור המזבח, היכן שנמצא הפסל של בהרמה בעל ארבעת הראשים, הרביעי מופנה אחורה ולא נראה ממבט חזיתי.
בפתח המזבח יושב כוהן דת שמקבל מהמאמינים את שקית המנחה, פרחים וסוכריות מתוקות. הוא אוסף את הפרחים לקערה גדולה וחלק מהחומוסים המתוקים מוסיף לסיר שכמעט מלא עד גדותיו + מיליון זבובים.
את הפרחים מניחה שזורקים בסוף היום, מה עושים עם כל הממתקים? ממחזרים?

המיתולוגיה ההינדית מסקרנת אותי, מוצאת בגוגל כמה מאמרים מעניינים לקריאה.


(58) 16.9.19, שני, פושקר

פעם ראשונה שמגיעה למקום בלילה ומגלה את פניו בשעות הבוקר. עדיין לא התמקמתי בחדר שארגיש בו נוח. ממתינה. ובהמתנה הזו יש גם מתנה.
מתנת ההשתהות, הקצב האיטי, להפנים ששום דבר לא בוער. קמתי מוקדם כהרגלי, סיימתי לארוז, עליתי לגג לארוחת בוקר, להתרשם כיצד נראה המקום ביום.
חם, לח, שמיים אפורים. לא שונה בהרבה מקומות אחרים בראג'סטן.
ממתינה עד שהחדר עם המזגן יתפנה ויסיימו לנקות, כדי להיכנס, לפרוק את התיק, להתיידד עם החלל שיהיה "ביתי" בשבוע הקרוב. גסטהאוס שיש בו גם כלב וגם צב.
רק אחר כך אצא לרחוב, כולי תקווה שאוהב את הסמטאות, שאמצא את דרכי במבוך הצפוף ומקווה שגם פוטוגני.
לפעמים תוהה על הפער בין הציפייה ממקום לבין החווייה שנחקקת אחרי ההיכרות עם המקום.
כשעלה הרעיון לחלק את השהייה בהודו לשניים, לצפון ולראג'סטן היה לי ברור שאת השבוע האחרון אעביר בפושקר. למה? כי יש למקום הזה מוניטין של מקום חביב, רגוע גם אם עמוס ישראלים, כזה שבקלות אפשר להיתקע בו חודש.
לפני שיצאתי לדרך באודאיפור קיבלתי עליו דיס-המלצה, מסתובב שם וירוס, תיזהרי. וגם מסריח שם, הסימטאות בשוק מאובקות, צפופות, מלוכלכות. ההצקות של המוכרים בחנויות עלתה כיתה…

צהריים. עדיין לא יצאתי לרחובות. בוקר איטי, מתעכבת בגלל החדר. ישבתי קודם במסעדה על הגג, אח"כ בלובי וכעת על כיסא עץ קטן ברחבת הכניסה של הקומה השלישית. קרובה לגג ולמוזיקה שבוקעת ממנו.
אם יהיה לי רועש מדי אחפש מקום אחר.
ביפן ההוסטלים יהיו שקטים, ביפן הנסיעות יהיו נוחות ומהירות, ביפן השירותים יהיו נקיים
עידוד שמעודדת את עצמי כשרעש פולש למרחב הפרטי שלי, כשמעבר ממקום למקום תובע ממני תעצומות נפש, כשבמקומות שרוצה שהזמן יעבור מהר הוא זוחל לאיטו.

דבר ראשון, לזכור איך במבוך הסימטאות אני חוזרת חזרה לחדר. לא בעייה כי יש את מי לשאול. אקסיוז מי, וור איז הוטל אוורסט. אח"כ לקנות מים קרים ואז לגלות את הברזייה הציבורית, מה שאומר שלא מוכרחה לקנות מים, יכולה למלא בבקבוקים שלי. למצוא צ'אי שופ ולהיכנס לשתות כוס תה. לגימה ועוד אחת מהנוזל החם, המתובלן.
צ'אי של מקומיים בעשרה רופי – יש, לאסי טעים ומרווה – יש, מבחר חנויות של מתוקים – יש. אוכל ישראלי, כולל פלאפל – יש.
בינתיים שקט, רמת ניקיון סבירה, מינימום הצקות.
בינתיים אני שמחה, מלאה תחושה טובה של הכרות הטוב והודייה על מסע הדרכים הזה שלי, כפי שהתנהל עד כה, על המפגשים, החוויות, ההזדמנויות ללמוד, לצמוח, להתגבר על חוסר הנוחות.

First time in Pushkar?
במובן מסויים כן. Arrived last night
ועונים לי: Welcome, come back again

שתי אחיות מהאמפי שבדרום הודו מבקשות להצטלם איתי סלפי. מצטלמת איתן ומצלמת אותם. פריימים קטנים, הפתעות קטנות כמו כשפתאום רואה ציור קיר. לא נושא דתי או מסורתי, אלא סגנון מערביי. וואלה? Street Art בפושקר, ליד פרות אוכלות זבל, התוספת הייחודית לרחוב ההודי.
ושוב דרכתי על קקי של פרה. Not the first time, אני מחייכת לאיש הודי כשמנסה לנקות את הסנדל. It comes from earth התגובה המחוייכת שלו. נכון, אבל מסריח…
הודו תוקפת גם את חוש הריח, בנוסף לחוש הראייה, השמיעה, הטעם וכמובן המגע שבימים אלה הופך לדביק מזיעה + עקיצות יתושים ברגליים גם בשעות היום, כדי לגוון את חוסר הנוחות…

התנועה בין עיר לעיר, כשכל כמה ימים מחליפה מקום מספקת כזה שפע של גירויים, קליטה מואצת של נתונים ועיבוד שלהם למשהו ש"עושה שכל" במושגים שלי.
הפסקת צהריים במסעדה של שיווה, רציתי פלאפל, פתאום התחשק טעם של הבית. אבל עדיין לא מוכן, אז משהו אחר במקום. לצהריים. להשלים את הסיבוב בשוק, להגיע אל האגם ולחזור לחדר הממוזג עד שעת אחר הצהריים.
גם כאן שוק עם חנויות תיירים שחוזרות על עצמן. בגדים, נעליים, תבלינים, תיקים, רק לא התיק שמחפשת. והשוס של פושקר – חנויות חרבות. ראג'פוטים או לא.

כמה פעמים צריך להגיד "לא" עד שאותו רוכל יבין שהתיירת הזו לא מעוניינת, שלא יראה ממנה רופי.
יש בשוק משפחות קבצנים שזה עיסוקם, קיבוץ נדבות, במיוחד הילדים שנשלחים בחבורות להזדנב בעקבות התיירים ולעשות תנועה עם היד לכיוון הפה, רוצים לומר, אין לנו מה לאכול. האמנם? לא בטוחה ואני מסלקת אותם ב-"לא" תקיף, כי לא אוהבת שעושים עלי מניפולציות. אני אתן כשארצה לתת וכמה שיתחשק לי ולא כשידחפו לי את המסכנות שלהם לפנים.

איך מכל המסעדות של פושקר מצאתי את זו עם פס הקול הדוחה ביותר, עדן בן-זקן מיללת "בום-בום" ואח"כ זבל אמריקאי רועש. האם כדי לקלוע לטעמם של המערביים? הנוכחות הישראלית מורגשת כאן מאוד, שלטים בעברית, מוכרים ששולטים היטב בשפה, מכינים פלאפל ואוכל ישראלי. הזדמנות לטעום טעמים של הבית, לפני שנוסעת ליפן.

ההודים שנולדו לתופעת התרמילאות הישראלית ספגו מגיל צעיר השפעה מערבית. למדו אנגלית ועברית, למדו לעשות עסקים עם הישראלים. אימצו אורח חיים דומה מאוד לישראלי. מי שנולד בפושקר לא נשאר בהכרח בפושקר כל השנה, הם נודדים בעקבות ה"ישראליאדה" לפי עונות השנה: בתקופת המונסון הם בצפון במקומות כמו קאסול, פולגה, באוקטובר יורדים לפושקר ולקראת דצמבר לגואה. לחלקם יש סניף של אותה החנות/מסעדה גם בקרלה.
שונאת מסעדות שמנגנות מוסיקה רועשת. לו פס הקול הנ"ל היה מתנגן דקה קודם, לא הייתי נכנסת. רעש בווליום גבוה מדי מבריח אותי, לא משנה כמה אני רעבה. איך הם לא מבינים שלפס הקול במסעדה יש חשיבות גדולה מאוד ביצירת אווירה. מעבר לאיך המקום נראה ואיכות המנות שמגישים לסועדים.
כמו שהסברתי למוכר שקניתי ממנו תיק קנבס עם הדפס של מנדלה. תסדר את החנות, תפנה את ערימות הבדים, תעשה אותה יותר אטרקטיבית, שתמשוך את העין של הבחורה שחולפת ברחוב ורוצה לעשות שופינג.

אסיים לאכול, אשלם ואחזור לפרטיות החדר שלי. ממחר רק מסעדות מקומיות. שם לפחות לא מנגנים מוזיקה מזרחית…


(57) 15.9.19, ראשון, בין אודאיפור לפושקר

מחר בשעה כזו אהיה עדיין בנסיעה, בדרך לאג'מר ומשם לפושקר. כעת לראשונה מאז, שהיגעתי לראג'סטאן נהנית להתהלך יום שלם מחוץ לחדר, רק בגלל שמזג האוויר הנוח מאפשר זאת. לו גם בפושקר ובדלהי יהיה נעים ככה, דייני…
Are you from Mumbai?
You look like Indian
כל מה שאני צריכה זה ללמוד כמה משפטים בהינדי ואז להמם אותם באיזה ספיץ' בהינדי שוטפת…

בוקר. השעות האחרונות בעיר עד שאסע לתחנת האוטובוס. הבוקר פחות נעים מאתמול. לח. האוויר עומד, מרגישה את הזיעה מצטברת על הפנים.

חברה שואלת: איך את? עם עצמך מעבר לטיול?
איך עונים על כזו שאלה. איך אני?
התשובה מורכבת מתערובות של תחושות, חלקן גופניות חלקן רגשיות, חלקן תודעתית. חלקן טובות יותר חלקן פחות. כמו העירבובייה הכאוטית שהודו מגישה למבקר, ככה אני מבפנים. הכל מעורבב, מתערבב לסחרחורת כייפית מאוד, כזו שמעיפה את הלב מהתרגשות. כי הודו היא לא סתם תפאורת רקע, היא נכנסת פנימה ללב, לחלומות. הודו כיכבה בחלומות שלי כיעד שרוצה מאוד לבקר בו, במיוחד בראג'סטאן, עם מצלמה טובה לתפוס את המראות, למסגר פריימים צבעוניים.
מוצאת את עצמי חוזרת לאותם מקומות בהם ביקרתי בתחילת המסע שלי ב-1993, בטיול שאחרי התואר. לא מגוונת, לא מחפשת את המקומות יוצאי הדופן. נשארת על הנתיב השבלוני, הלעוס. ג'אייפור, ג'אייסלמר, ג'ודפור, אודאיפור והיום בערב אגיע לפושקר. היעד החמישי והאחרון. משם אמשיך באוטובוס לילה לדלהי, ליומיים אחרונים בעיר עד הטיסה ליפן.
בתוך המוכר אני מוצאת את המקומות הפחות מוכרים, ברחובות הצדדים, סמטאות השוק המקומי, מפגשים עם אנשים, בעיקר מקומיים. בכזה מקום קטן לא מן הנמנע שאני הולכת הלוך ושוב באותם הרחובות ופוגשת באותם אנשים. ניגשים לומר שלום, נפרדים ממני לשלום כשמספרת שבצהרים יש לי אוטובוס לאג'מר. אוהבת את היחס האישי שמקבלת, כי גם אני נותנת יחס אישי, מקדישה מזמני, מתשומת הלב למקומיים.
תודה לאל שכעת כמו אז ב-93, רוב ההודים עדיין אוהבים לפטפט עם תיירים, צמאים לשיחות, לפעמים שמאל טוק מעצבן שאין לי סבלנות אליו, ולפעמים שמאל טוק משעשע, נותן לי הזדמנות לשאול שאלות, ללמוד משהו חדש.

שבוע שעבר, אחרי הביקור במבצר בג'ודפור כתבתי פוסט בקבוצת פייסבוק של המטיילים בהודו, שאלתי מתוך סקרנות איך מגיבים לפער העצום בדמי הכניסה לאתרים בין תעריף שתייר מערבי משלם לעומת המקומי. יש מקומות בנם הפער הוא עצום, בין 700 ל-50, ויש מקומות כמו בארמון העיר אודאיפור שכולם משלמים סכום זהה ל-300, מה שמונע מהמקומי הפשוט לבקר במקום, כי עבורו זה סכום גבוה. הבוקר מישהו שלח לי תגובה "תראי את זה כהטבה למקומיים" בין התגובות הנעימות שקיבלתי, שמציעות נקודת מבט אחרת על אותה סיטואציה, בה תייר נדרש למחיר גבוה (יחסית לרמת המחירים המקומיים) ומקומי מקבל הטבה כדי שיוכל להיכנס ולהינות ממקומות יפים ששייכים לתרבות שלו, דוגמת ארמונות המהארג'ה, מבצרים ומוזיאונים.
לי כתיירת מערבית יש את הפריבילגיה לקנות כרטיס טיסה, להגיע לארצות רחוקות.

ואח"כ לא המשכתי לכתוב ויצאתי לדרך, דרך ארוכה מאוד. בדיעבד בחרתי בדרך הגרועה והארוכה ביותר להגיע לפושקר בנסיעת יום שהתארכה לשבע שעות. מתישות.
סוף כל, הכל טוב, היגעתי בשלום ליעד, לגסטהאוס עם השם הקליט "אוטרסט". קיבלתי חדר פשוט עם מאוורר ועוד מעט אתשדרג לחדר ממוזג. אחרי שאתמקם מחדש אצא לסיבוב במקום החדש.


(56) 14.9.19, שבת, אודאיפור

ישראלים בהודו מתגעגעים לאוכל של הבית, לחטיפים של הבית. במבה, ביסלי. יש בהודו מקומות שאפשר להשיג למכירה במבה, קפה שחור או חטיף חלבה. למי שחי בארץ זה נראה מובן מאליו. לא למטייל בהודו. הוא יכול למצוא במכולות הקטנות שלל חטיפים הודים בטעמים שונים, לפעמים ניטרליים (כמו חטיף הדאל המהולל שאני אוהבת) או חריפים או סתמיים עד דוחים (כמו הפתי בר ההטדי מלפני מיליון שנה שקניתי לשם קוריוז, עשרה רופי לחבילה).
בקיצור, בפושקר יש חנות שאם תרצי תוכלי לקנות במבה ב-300 רופי. תחליטי מה שווה לך. 10 או 300.
כך או כך סיימתי לאכול היום. אוכל מעורבב, הודי, אורז בסגנון סיני, מטוגן עם ירקות, מסלה דוסה מדרום הודו ולסיום משקה טרופיקנה בטעם אננס (דוחה). טעמים עדיפים: גויאבה או מנגו. תרכיז מיץ קר ומתוק שמספק לי את מנת הסוכרים היומית. והחטיפים כמובן.
האם אני זקוקה גם לחומרים מעוררי תודעה שנמכרים כאן? בפושקר אפגוש שוב בתופעת הסמים. ישראלים שמעשנים ומתמסטלים. דומה למה שראיתי בצפון ולא אהבתי.
מאז הספקתי להתרחק מהסצינה, בכלל התרחקתי מאנשים למעט אינטראקציות בודדות עם המקומיים כשאני שולטת במינון, כמה בא לי להישאר במחיצתם ולדבר. כשנמאס, קמה והולכת. מדייקת את מידת בזמן שנותנת לאחרים, יודעת מתי לוקחת זמן לעצמי וחוזרת לחדר או לעיסוקים שלי. נוכחות של אדם נוסף מאלצת אותי להתייחס אליו, להקשיב לו, לענות לו. ולפעמים לא בא לי. לא לדבר, לא לענות, לא להתייחס לאחר. הרחוב ההודי לא מאפשר לי את זה וכל יציאה החוצה היא מלחמה על תשומת הלב שלי. אני לא רוצה לתת אותה רק בגלל שדרשו או ביקשו. אני אתן רק אם אני רוצה. וזה מחייב אותי לעמוד על המשמר.
למה שארצה להיכנס לחנות שלך ואאפשר לך לשים לי קצת שמן על היד שאריח כדי לנסות לשכנע אותי לקנות שמן. מי בכלל חשב על שמן. יש לי בקבוקון ושליש, מי רוצה לקנות. אם ארצה, אכנס לחנות. עד אז, לא רוצה להתמודד עם ההחלטה הזו, כן/לא לקנות. להיכנס. לראות. לענות.

בבת אחת כבה האור. חושך. שקט למעט הרעשים שבאים מהכביש. מקווה שמדובר בהפסקת חשמל קצרה, אחרת אין מאוורר, אין מזגן, אין אור. מילא האור, אבל עלולה להיחנק בלי אוורור. כרגע החדר עדיין נעים, אבל בקרוב יעשה מחניק. ולא שטפתי את המניפה שנפלה על רצפת השירותים בארמון….
חזר החשמל. קמה מהמיטה לנקות את המניפה עם מעט סבון כביסה. מטיילת צריכה שיהיו לה סדרי עדיפויות.

יוצאת לרחוב הבוקר ו… נעים… מזג אוויר נסבל ביותר. לא זקוקה כעת לא לסמרטוט הירוק ולא למניפה הרחוצה.
יושבת באותו מושב אבן במעבר המקורה, שותה צ'אי ראשון לבוקר. לידי יושב איש מבוגר, בגדים של סאהדו, פותח מחברת קטנה וכותב את אותו משפט בעט אדום. אני לא מבינה רק רואה שאלו אותן אותיות. אולי מנטרה. יש משהו בחזרתיות שמאוד מרגיע. גם אני חוזרת על אותם דברים. שתי כוסות תה בבוקר. כתיבה בפתקים, אפילו שנדמה לי שאין לי משהו חשוב לומר. זה בכלל משנה? מי קובע מה חשוב יותר או פחות?

הבוקר מגיעה לכיכר המרכזית ורואה שלטים, תמונה של בחור צעיר והרבה תמונות של אנשים. כולם גברים. "מה זה? מי זה?" אני שואלת. החברים שלו מאחלים לו יומהולדת שמח. הוא בן 21, מזמין את כולם למסיבה. אומרים לי שהוא איש עסקים, ברשותו מלון ומסעדה. זו קבוצת חברים וככה נוהגים לחגוג ימי הולדת זה לזה. בשלטים ובמסיבה.
בינתיים האיש לידי כותב את אותו משפט בן שלוש מילים בטור מס. 2.

במקדש בראש המדרגות קבוצת תיירים הודים יושבת על השטיח. שירים וריקודים, עם תופים ומצילתיים, שירה דתית לשבח האל. קונים פרחים ארוזים בפיסת עיתון מהמוכרות בתחתית המדרגות ומביאים כמנחה לכהן שתולה על הדלת. הפרגוד מאחוריו צלם האל מוגף, לא רואים את הפסל. מגיעים עוד ועוד מקומיים, ניגשים לתת את מנחת הפרחים, שמים שטר של עשרה רופי במגש, אורז, קוקוס. מקבלים ברכה.
נתינה וקבלה.
יש שלטים שאוסרים צילום, אבל עם הסלולרי זה בסדר. ראיתי כמה מהמקומיים שמסריטים סרטונים, גם אני גונבת כמה פריימים חטופים.
הקצב המונוטוני של התופים ומצילתיים מרגיע מאוד גם אם איני מבינה מילה.
רושמת לעצמי לבדוק בגוגל מהו המקדש, מה ההיסטוריה שלו. מוצא חן בעיני שזהו מקום פולחן עתיק הפעיל עד עצם היום הזה.

ברחבת המקדש ניגש אלי איש נחמד ומפתה אותי להציץ בבית ספר לאמנות ולציורי מיניאטורות. מדובר בקואופרטיב של 11 אמנים, כשנמכרת עבודה של אחד מהם, הרווח מתחל' בין כולם כי יקר מדי להחזיק סטודיו לבד. הם לא מתחרים בחנויות לתיירים ברחוב שמוכרים מיניאטורות פשוטות או משוכפלות. כאן מדובר בעבודות יד של אמנים שונים, ברמות שונות. אותם נושאים: הגמל שמשוייך לג'אייסלמר, הפיל שמשוייך לג'איפור והסוס שמשוייך לאודאיפור. שלוש החיות הללו חוזרות על עצמן בכמה גוונים, וורודים של שעת שקיעה, כחולים של שעת לילה וחומים של אור יום. בסגנון ציור כזה הדגש הוא על המיומנות הטכנית של האמן שאוחז במכחול והכישרון שלו לרדת לפרטי פרטים. רק מי ששולט היטב בטכניקה יכול לגוון ולצייר נושא חופשי. בביה"ס בו ביקרתי הבוקר מלמדים קורס של שלושה חודשים למי שיש לו ניסיון בציור, שמעוניין ללמוד הצללות וקווי המתאר ייחודיים לסגנון של אודאיפור. הקורסים הקצרים של שעה-שעתיים שמעבירים בחנויות בשוק הם ככל הנראה שיטחיים, לתיירים שרוצים לצייר גמל או פיל…

הספרייה הציבורית סגורה, כמה חבל. התקדמתי במורד הרחוב מגיעה למתפרה, שואלת את החייט אם עושה תיקונים, מראה לו את השארוול הטורקיז שקניתי ואחרי יומיים נפרמו התפרים. You make it strong. הוא אומר שכן. כמה? Pay as you like, morning time. מציעה חמישים רופי. בסדר גמור. הוא מחזק את התפרים הנוספים של הרגליים. כזו איכות ירודה של תפירה, של בדים שכשמכבסים נותנים צבע. מי הקליינטים של הבגדים הפשוטים הללו?

הכי בסדר זה מזג האוויר שסוף סוף נרגע. כמה אפשר להזיע ולסבול. לכולנו מגיעה הפוגה, מעט רוח נעימה וטמפרטורה נוחה יחסית. בתום התיקון ממשיכה לצד השני של השוק, לחפש מסעדה מקומית לאכול צהריים. 12:36 ושוב דילגתי על ארוחת בוקר.
מול החייט בית מרקחת. להראות לרוקח את הפצע ביד? מתלבטת. עדיין כואב כשלוחצת. מחלים או עדיין לא?

מסוג הדברים שאין, "אין דברים כאלה". קונה צמד בננות בעשרה רופי, מחפשת פח לקליפות ואז מולי חנות למשקפיים. כמה שחיפשתי כזו חנות, עד שמצאתי בג'אייסלמר. כעת רק מתבוננת ומה רואה: עין מזכוכית, שיניים תותבות ומסגרות ישנות של משקפים. מה זה??? אההה, זה וינטאג', ג'אנק של אנשים שיש מי שמוצא אותו חינני. רק בהודו תמצאו בויטרינה של חנות אופטיקה מסגרות למשקפיים, עיניים מזכוכית ושיניים תותבות.

ליד כיכר השעון נכנסת לחנות של מתוקים. סיר ענק של כדורים במי סוכר. גולאב ג'לאבי. מבקשת מנה. התכוונתי לשני כדורים, קיבלתי ארבעה. חמים, נימוחים בפה וכל כך מתוקים. להתמוגג מרוב שטעים. מצלמת, יוצאת עוד כמה צעדים לדוכן צ'אי, להעביר את המתיקות במשקה חם ומתובלן.

הבוקר הסברתי למיקי, בעל הגסטהאוס, בחור עם ארשת פנים כ"כ ידידותית, למה הישראלים מזמינים אוכל ישראלי. אומרת שחלק ניכר מהתפריט שלנו מושתת על ירקות חיים. אנחנו אוהבי סלטים וכאן בהודו נהוג לבשל את הירקות. זה הגעגוע לסלט חי, לטוסט עם חביתה, הטעמים הפשוטים שמכירים מהבית. כמו הקאצ'ורי או הפוייה שאתם אוכלים לארוחת בוקר. את זה הבין.

14:30, מתיישבת במסעדה מקומית ומזמינה masala dosa, אוכל של דרום הודו. מי יודע מתי אגיע לבקר שם, בינתיים למה לא לנסות טעם מקומי נוסף.

קניות להיום: צבע לשיער, dark brown, לצבוע את שורשי השיער שהלבינו. 80 רופי. לו הייתי מוצאת גוזייה בגודל שלי, הייתי קונה, אבל אין big size… דברים שחשוב להביא מהבית כי קשה להשיג בהודו: תחתונים, חזיות, גרביים, נעליים. כל היתר זמין בשוק. עדיין לא מצאת את המסרק לשיער, מדי פעם רואה בחורים משתמשים בדבר הנ"ל. בג'ודפור סרקתי את דוכני משכית ומצאתי קשתות לשיער בשלל צבעים, אבל לא את הנ"ל.

… חריף אש הדוסה הזה… לוקח זמן עד שהחריפות בפה מתפוגגת… מבקשת צ'אי.
מה עוד ביקשתי ועדיין לא קיבלתי… חוויות, הרפתקאות, שוטטות אקראית צבעונית, מזמינה. מפגשים מעניינים, שיחות עם מקומיים. והשראה לכתיבה שמוצאת כאן שם ובכל מקום. הרגל שאימצתי, שהפך לחלק מהיומיום, לכתוב כל פעם פיסקה או יותר. כתיבה בהמשכים, כתיבה שמתובלת בצבעים, ריחות וקולות המקום. כתיבה שמשתמשת בחומרי גלם שהיומיום מזמן לי.
הייתי שמחה לקבל גם שירותים נקיים, האם זה אפשרי בכזו דאבה? כשאסיים את הצ'אי אדע. כד כה מרבית השירותים היו בקושי בדרגת אסלה אחת לפי המדד של שמוליק ידידי לדירוג בתי שימוש.


(55) 13.9.19, שישי, אודאיפור

– דרום אמריקה? ספרד? אוסטרליה? US?
– יו לוק לייק אינדיאן
ככה אומר לי בחור הודי צנום עם תג של מדריך בארמון בתור לצ'אי. לא מצליח לנחש את ארץ המוצא שלי. "ישראל", אני מגלה לו.
– ההורים שלי ממרוקו, איך אתה אומר שאני הודית? בגלל צבע העור שלי?
כשהוא מסיים את הצ'אי שלו אומר לי:
– הייתי אומר לך שאלוהים יברך אותך, אבל הוא כבר בירך
– אתה באמת חושב ככה?
קשה לדעת עד כמה אלו משפטים לעוסים שהוא נוהג לשלוף מהשרוול להרשים תיירות מערביות ועד כמה הוא באמת חושב ככה. לי זה לא משנה. אני מתהלכת בעולם בתחושה של מבורכת. ידיעה פנימית שמחזקת את האמונה שאני ברת מזל. שזכיתי להגיע עד הלום. להגשים חלום. חלום הטיול שאחרי ההייטק. מסע דרכים להודו-יפן. שמונה שבועות מאחורי, שבעה שבועות לפני.

כרגע באודאיפור, הבוקר שאחרי חגיגות גאנש צ'אטורצ'י, יורד גשם קלוש שמנקה את האוויר מעודפי לחות ואת הרחובות מהליכלוך של אתמול.
כוס צ'אי מס. 2, משלמת 20 רופי וממשיכה לכיוון הארמון.
מתכננת להיום חצי יום סיבוב בעיר וחצי יום כתיבה. לכבוד השנה החדשה. רוצה לכתוב לפי הנחיות. לו הייתי בארץ הייתי נוסעת להשתתף בסדנת כתיבה אינטואיטיבית של דגנית. אני מאמינה שאני יכולה לכתוב בכל מקום, כמו שעושה עכשיו, בפתח הצ'אי שופ, תחת מעבר מקורה, על קצה מדרגה. שולפת את הנייד, משקפי קריאה, תיק המצלמה משמש כשולחן קטן. האנשים שעוברים, האופנועים, הצפירות, כל אלו הם חלק מתפאורת הרקע. לא מפריעים לי, לפחות לא כרגע.
קודם כשהלכתי ברחוב, בדרך לצ'אי שופ, לפני פרה ענקית, רכבים שמגיעים משני הכיוונים. הולכי הרגל פה בעדיפות אחרונה. צריך לחכות עד שהדרך תתפנה, לעקוף את הפרה בזהירות, להישמר על נפשי מהאופנועים.
אני אומרת: כזה כאוס תחבורתי לא יהיה ביפן.
מצד שני מי ביפן ייגש אלי ויגיד לי שאלוהים יברך אותך.

בקשר לפרות: לפי מה הן הולכות בדרך? יש להן שכונה קבועה או שהן משוטטות בכל העיר? ראיתי שמשאירים להן שאריות אוכל. האם הן זוכרות להגיע למקומות הקבועים שלהן? הן חיות טריטוריאליות?
תשובה חלקית: הקופים חיים בחבורות, הפרות לא, לרוב הפרות יש בעלים. אם הפרה לא נותנת חלב זורקים אותה לרחוב שתשרוד.

כמה מילים על book binding, משהו ש"מעיף לי את הפוני", כמו שאומרים. וכשאני מגיעה למקום עם כ"כ הרבה חנויות לממכר ספרים בכל הגדלים והצורות, במגוון עיצובים ועם סוגי ניירות שונים, לא יכולה לעמוד בפיתוי שלא להיכנס פנימה, לדפדף בספרים, לבקש רשות לצלם, לשאול שאלות. אתמול קניתי ספרון קטן וייתכן שאקנה אחד נוסף, כי לא יכולה שלא. רק מקווה שיהיה מקום בתיק לספר קטן נוסף, ספר שאולי אשתמש בו ליומן ויזואלי עם חומרים שאוספת במסע דרכים הנוכחי.

Big mistake:
לצאת לרחוב בלעדי הסמרטוט הירוק לניגוב הזיעה. כיבסתי אתמול ושכחתי בחדר. למרות הגשם, עדיין לח.

בארמון המהראג'ה: המדריך מסביר לבחור שאם עומדים בנקודה מסוימת מצלמים דרך המראה, מתקבלת השתקפות על רקע החצר הפנימית. הבחורה נעמדת בסבלנות עד שהבחור מכוון ומקליק. בחורה יפה. כיוון שבלאו הכי אוחזת במצלמה שלי, מכוונת ומצלמת אותה בפרופיל. היא מחייכת לעברי ואומרת לי "תודה". זו אני שצריכה להודות לה. מראה לה את התמונה במסך הקטן. המדריך אומר "she is a star", שחקנית מדרום הודו, מקרנטקה, התחתנה לאחרונה והגיעה לביקור פרטי באודאיפור. פעם ראשונה שהיא בעיר. מספרת לה שאני מישראל, אומרת שהיתה שם, אני מתעניינת היכן, עמאן. ובכן, לא, עמאן נמצאת בירדן, שכנה של ישראל. חיוך אחרון, מודה לי על התמונה וממשיכה עם בעלה והמדריך.

קוריוז קטן: אני עומדת ליד ציור מיניאטורות, מתבוננת מקרוב, מגיעה קבוצה, המדריך מסביר בהינדי ומצביע על אובייקטים בצילום. אני מבינה את הרוב, בעיקר את ההסבר על סוגי הסארי השונים, כמה עולה כל בד. אוהבת שמשלבים הרבה מילים באנגלית במשפט, ככה שגם זר יכול להבין פה ושם את רוח הדברים.

שתיים בצהרים. סיימתי את הסיור בארמון, אחד היפים. נכנסתי למסעדה שמגישה אוכל של דרום הודו, Masala Dosa. דילגתי על ארוחת בוקר, הקיבה דורשת כעת מזון. חיסלתי את המנה במהירות שיא. מחכה שהחריפות בפה תתפוגג… ואז כוס צ'אי וגם קאצ'ורי עם לאסי. אוכל רחוב הודי. פחות אוכל תיירותי/ישראלי. עדיין לא התרגלתי לחריפות, בספק אם אי פעם אצליח. או שאוהבים את זה או שלא.
בלי לשים לב, כבר שלוש… חמש וחצי… ועדיין לא ניגשתי לתרגיל כתיבה לשנה החדשה…


(54) 12.9.19, חמישי, אודאיפור

מצאתי כמה דוכני צ'אי מקומיים, היכן מוכרים סאמוסה וקאצ'ורי וגם דוכן לבוטנים. קניתי חופן בוטנים קלויים ב-80 רופי ועוד צא'י.
השעה כעת חמש וחצי, מתחילת היום זו הפעם הראשונה שמרגישה שטופת זיעה. עד עכשיו היה טוב. בעצם, רוב היום עבר עלי בנסיעה, היגעתי לעיר באחת וחצי ועד שהיגעתי למלון, לקח זמן. חדר לא מוצלח בעליל ב-700 ללילה, שוב הייתי צריכה להקשיב לתחושת הבטן, לא לפחד מהגשם, לצאת חזרה לרחוב ולהמשיך לחפש. מילא. מצאתי חדר אחר, מחר בבוקר אעבור עם מטלטלי לשם. 800 ללילה עם מזגן. כן, מחירי הלינה יקרים יותר וכאן אני מיישמת את עצתה של גבי, 100 רופי = 5 שקלים. כן, אני יכולה להרשות לעצמי לשלם עוד חמישה שקלים.

דבר ראשון וחשוב ביותר באודאיפור זה לשים לב היטב לתנועה, לריקשות, לאופנועים. אם לא אזהר, ידרסו אותי. רחובות השוק צרים מאוד, עם תנועה סואנת לשני הכיוונים. הכל דחוס ורועש ומתנקז למקום כ"כ קטן. אלו אותן חנויות שראיתי עד כה במקומות אחרים ואותם מוכרים שמנסים לפתות תיירים להיכנס לקנות, שואלים אות אותה שאלה בנאלית שמכריחה אותי להתעלם.
מחפשת את הייחוד שבעיר. האמנות? ציורי הקיר? ציורי המיניאטורות? חנויות הפינקסים?
עד כה צילמתי כמה ציורי קיר יפים מאוד. לא גרפיטי בועט, אבל אימיג'ים וויזואלים נעימים לעין.

"קורא לך, אימא, אני רוצה לחזור לנפש פנימה, שלא אצא מדעתי", אייל גולן, לא? ומי זה שנהנה מהשיר הזה? בחור הודי שיושב לידי על ספסל מול האגם, מעשן, מאזין למוסיקה ישראלית מהטלפון. הכי לא צפוי, ומצד שני למה לא. אודאיפור להבדיל מג'ודפור ממוקמת היטב על שביל החומוס, מורגשת נוכחות ישראלית, שלטים בעברית, מוכרים שמברכים אותי ב-"שלום"…
"רק חכי הלילה עוד צעיר, אין עוד אפלה, הלילה כה יפה, אותך אני רוצה, יפה שלי"…. אני מזמזמת יחד עם אייל גולן
ופתאום עולה זיכרון של בית. השילוב בין פס הקול של שירי אייל גולן לצלילי המואזין, אללה ואכבר, על ה- Settings של אודאיפור בעת שקיעה – "אין, אין דברים כאלה".

השמיים מעל האגם נצבעים בוורוד-כתום. מולי הארמון, מחרתיים אכנס לבקר. מחר אמשיך לתור את השוק, הלוך-חזור, עד שעות הצהריים, שתחל התהלוכה בה יקחו את גאנש אל האגם. מחר יחגגו את היום האחרון בחג הינדי לכבודו של אל הפיל.

דו שיח שהתנהל לפני זמן מה:
Me: Are you a pharmacist?
Him: yes
מראה לו את הפצע באגודל הימני שלי, נפוח בצבע אדום, כואב כשלוחצת, בפנים יש קוץ
Me: Is this getting any better? It's healing?
Him, looking: No, still not healing
Me: What can I do?
Him: You can put antybiotic cream. It will go waway by itself
Me: Are you sure?
מחמישי שעבר כשקיבלתי מכה חזקה ביד מענף של עץ שיטה ונכנסו קוצים. מילא השריטות, קוץ אחד הוצאתי ואת הנ"ל פספסתי. לא יכולה לחפור עמוק לתוך הפצע לבדי, זקוקה לעזרה. סומכת על המערכת החיסונית שלי שתרפא את הזיהום. מחר אמשיך בסקר בין שני רוקחים נוספים ולפי דעת הרוב אחליט מה לעשות. אם להניח לגוף לרפא את עצמו או לחפש מי מוכן לחפור בתוך הפצע.

דו שיח נוסף ביני לבין מקומיים שראיתי במקרה ברחוב, בעקבות הודעה שחברה שלחה לי והזהירה מפני הקופים
אני: אסקיוז מי, יש קופים באודאיפור?
הוא: כן, שלושה (ומצביע עליו, על החבר שלו ועלי)
אני: ברצינות…
הוא: יש, אבל לא בעיר, באיזור הטבע.
אני: הם יכנסו לחדר שלי אם השארתי את החלון פתוח?
הוא: לא…
ומלמד אותי את ההבדל החשוב בין קוף עם פנים שחורות שהוא קוף טוב ולבין קוף עם פנים אדומות שהוא קוף אגרסיבי.

כך או כך, לא מתה על קופים. החייה הזו מפחידה אותי, מעדיפה לשמור מרחק. להבדיל, אוהבת מאוד פילים. וגאנש היא אל עם פנים של פיל, אל של good luck והערב חוגגים לכבודו. פסטיבל שהחל לפני תשעה ימים ומחר החגיגות מגיעות לשיאן. תתקיים תהלוכה. "ותזרקו את גאנש לאגם?" אני שואלת. לא, מסביר לי הבחור, זה פסל יקר שמורכב מחמישה חומרים, בין היתר זהב, הוא מופקד למשמרת בביתם של המאמינים מהקהילה, בזמן החג הוא מוצב ברחוב במקום בולט ומקושט, מחר יקחו את הפסל לאגם, ישטפו אותו במים ויחזירו אותי למשמרת בבית של מאמין אחר שישמור עליו במהלך השנה.
מישהו אחר הסביר לי שהממשלה אסרה על השלכת בובות של פסלים לגנגס או למי אגמים. זה גורם לנזק סביבתי. אם מוכרחים, עושים מקלחת ממי הנהר/אגם לפסל, אבל משאירים אותו על היבשה.
סמוך למלון המעאפן שלי יש רחבה קטנה, מקושטת בבלונים בצבעים של הדגל ההודי, ירוק, כתום, לבן ותלו גם עלים של צמח קדוש. עוד מעט תתחיל חגיגה, ירקדו, הילדים יעשו פירמידה וינסו להגיע לכד שתלוי בגובה ולשבור אותו.
"שבי, שבי", הוא מזמין אותי ואני מתיישבת על כיסא כתר פלסטיק, נוטפת זיעה, כמעט מאבדת את השמיעה מהווליום הגבוה בו מנגנים את שירי הדת. ואם זה לא מספיק אז הצופר של הריקשות מתווסף לחגיגה.
הכל פה מוקצן, מוגזם. חום מוגזם. רעש מוגזם. חריפות מוגזמת באוכל. כמות מוגזמת של סוכר בצ'אי.
וואוו…הגזמתם עם הווליום…. הולכת מפה.

כמה חשוב שבכל עיר יהיו פינות מרגוע עם ספסלים, שעוברי אורח יוכלו לשבת על הספסל לזמן מה, למנוחה קצרה. התרעננות, התמלאות. קראתי לפני יומיים או שלושה באחת מקבוצות הפייסבוק על "תרגיל הספסל", והנחייה היתה פשוטה מאוד. למצוא ספסל ולשבת עליו לפחות עשר דקות.
הספסל של אתמול היה בחנות תבלינים ברחוב הראשי בג'ודפור. בעל החנות הזמין אותי להיכנס לחנות, לשבת על הספסל, מתחת למאוורר, לא מוכרחה לקנות שום דבר, רק לנוח קצת. נכנסתי לשבת על הספסל בחנות, לשוחח, לשאול שאלות על התבלינים, להביט, להריח, הוא שם לי שמן ריחני על היד. עד, שקמתי והמשכתי הלאה בדרכי.

הספסל של היום, מול האגם אחרי שחציתי את הגשר להולכי רגל, כשבמקרה מגיעים אלי צלילי שירים מוכרים בעברית, נהנית ממשב רוח קל, מהצבעים של השקיעה עד שהיתושים התחילו להציק והבריחו אותי.

What is your country name?
Israel? I watch TV, very powerful, small country. Netanyahu….
מה יהיה עם נתניהו? כאן הוא מאוד פופולרי, מקווה שאולי בבחירות הבאות יחליפו אותו אחרי כהונה ארוכת שנים…

ארוחת בוקר הודית: פוייה, אורז צהוב וקאצו'ורי, נראה כמו קציצה מטוגנת עם מילוי עדשים. ולמי שלא מספיק מטוגן אפשר גם סאמוסה, מאפה מטוגן במילוי תפוח אדמה.
שותה פעמיים תה וצלוחית אורז צהוב עם חטיף קצת חריף, כי מוכרחים קצת חריף באוכל ההודי – ארוחת בוקר פשוטה בארבעים רופי. פחות ממה ששילמתי אתמול על כוס תה במסעדת תיירים.
למי שמפריע האיזכורים של כמה עולה, וחושב בינו לבינו שאני קמצנית איומה, אז רק לידיעה,זהו הלך רוח תרמילאי. נכון שאני לא צעירה אחרי צבא שאין לה גרוש על התחת, נכון שאני בטיול אחרי ההייטק ויש לי חסכונות, ועדיין… כתרמילאית אני מנסה להתנהל במסגרת של תקציב נמוך. עד כה פרטתי 1250$ בפרק זמן של פחות מחודשיים. ייתכן שאצטרך לפרוט עוד 100$ עד ההמראה לאוסאקה בעוד פחות משבועיים. יחסים עם כסף, קוראים יקרים, זה לא דבר גס, לא צריך להסתיר את זה, אין מה להתבייש בזה. הינה, מוסרת לכם את המספרים בלי להסתיר. כעת אני בדרכי לכספומט לבדוק שהזיכרון שלי עובד, שאני זוכרת את הקוד הסודי של האשראי. אם לא, אני בצרות.
(זכרתי נכון, הכל טוב)
לפני כן מתיישבת על מדרגות המקדש ונותנת למוכר המניפות הרצאה קצרה על נוצות הטווס. הוא מסביר לי שאלו נוצות שנאספו אחרי שהטווס השיר אותן. קצת כבוד לבעלי חיים לא יזיק, אפילו שהטווס הוא חייה רעשנית וצרחנית.

כשהיגעתי אתמול לעיר, בדיוק בשעה הזו, 13:30, החל לרדת גשם שצינן את האוויר. כשנשבה הרוח היה נעים. לרגע התפתיתי לחשוב שהלחות כאן סבירה. אבל לא… גם כאן חם, לח, רועש, סואן. תלוי באיזה רחוב הולכים.
הספקתי ללכת בארבעת הרחובות המתפצלים מהכיכר מול המקדש הגדול. מקדש עם כניסה חינמית. ביקרתי אתמול ותיכף אמתין שם עד שתחל התהלוכה הדתית לכיוון האגם.

בינתיים עדה לנוכחות גדולה מאוד של שוטרים/ות. בכל פינה. ערוכים לאבטח את התהלוכה הדתית מן הסתם. למה יש להם מקל ביד? כלי נשק? להבריח את הפרות?
קודם, כשישבתי לשתות צ'אי בדוכן שליד כיכר השעון נעצתי מבט בוחן בשוטר שסיים לשתות, הוציא מהכיס חבילת טבק, לקח מעט והתחיל למולל ביד, הוסיף משחה לבנה, שוב ערבב ואז דחף לתוך הפה, נדמה לי לרווח בין החניכיים לשיניים. טבק לעיסה כתחליף לסיגריות.
רק כאן בראג'סטאן ראיתי שמוכרים את ה"פאן", עלה ממולא משחה חומה ועוד כל מיני goodies, שמכניסים לפה, מרענן את חלל הפה ואז יורקים את הנוזל האדום. כשהעלה מאבד מטעמו יורקים החוצה.
תופעת היריקות בהודו ידועה ומוכרת, עד שבמקומות מסוימים הציבו שלטים שאוסרים לירוק. Do not spit. מסוג הדברים שרואים רק בהודו.


(53) 11.9.19, רביעי, אודיאפור

India – Isarel best freinds
איך אני יכולה לדאוג כשאומרים לי כזה משפט שמקפל במילים ספורות יחסים אוהדים וחמים בין שני העמים. אין מה לדאוג, אני בידיים טובות, בין חברים. הודים אוהדי ישראל וישראלים שאימצו את הודו כיעד טיולים מועדף. שלא לדבר על שיתוף פעולה בין ישראל להודו, כשישראל מעניקה ידע ועזרה בתחומים רבים (חקלאות, הייטק, נשק, אימונים צבאיים משותפים) וההודים מצידם מספקים כוח עבודה זול, כמו במקרה של תעשיית התוכנה.
נכון, חברים טובים, אבל כשזה נוגע לכסף חברות הייטק רבות פותחות מרכזי פיתוח או call center בהודו, מכשירות עובדים, מאמנים אותם לדבר אנגלית במבטא אמריקאי וכל זה כדי לשלם להם מחצית או פחות מהשכר שמרוויח עובד הייטק ישראלי או אמריקאי.
עבורם זו הזדמנות לעבוד בעבודה נחשבת ונחשקת עם שכר גבוה במונחים הודים. הם מרווחים יפה ויוצרים את מעמד הביניים המבוסס, שקונה דירה, מכונית, מתאמן בחדר כושר, לובש מותגים מערביים, וגם נוסע לנופש בצפון הודו, למשל.
בתקופה בה עבדתי בהייטק יצא לי לעבוד מול קוליגות הודים. המשרד שלהם היה היכנשהו בדרום הודו. עדיף היה להתכתב במיילים מאשר לשוחח בטלפון, בגלל המבטא הלא ברור. דווקא כעת, כשמטיילת בדרכים, אני מבינה אותם מצויין. זנחתי לחלוטין את האנגלית התקנית, ההייטקית ומדברת אנגלית פשוטה. נושא, נשוא. אם אפשר להשמיט מילות קישור או שמות תואר, מה טוב. העיקר שיבינו אותי.
למשל, אני מנסה לאשר את מה שראיתי בעיניים אתמול בשוק הטקסטיל, שאדום הוא אכן הצבע הדומיננטי והמועדף בביגוד של האישה ההודית.
אפשר לשאול את זה ככה:
What is the most favorite color by the Indian ladies?
או ככה:
Indian ladies, what color they like? Red color?
זה עוד נחשב למשפט ברמה. היו פעמים שהדהמתי אפילו את עצמי בעילגות/פשטות השפה. לו היו שומעים את האנגלית ההודית שלי במשרד או שהיו מתפקעים מצחוק או שמפטרים אותי לאלתר…( כבר פיטרו אותי לאלתר כך שממש לא משנה לי… )

07:30, האוטובוס עוצר בתחנת איסוף שנייה. אני במקומי, בסליפר עליון, דרגש יחיד, קצת קלסטרופובי, אבל העיקר יש שני פתחי אוורור שמזרימים קירור. בשש וחצי, כשיצאתי לרחוב האוויר היה נעים יחסית. הרחוב רק יילך ויתלהט בהמשך היום. סקרנית לגלות מה מזג האוויר באודאיפור, אם גם שם לוהט ולח, מקווה שפחות.
האוטובוס נוסע דרך השכונות היוקרתית יותר של העיר. אני זוכה לראות את הבתים הפרטיים של המעמד הגבוה, ילדים בתלבושת אחידה בדרכם לבית הספר. יום חדש מתחיל. גם עבורי שהשכמתי קום לפני שש בבוקר כדי לארוז ולצאת לדרך. ע"פ מה שנאמר לי, נגיע ליעד בשעה אחת בצהריים. עד אז אני בתא הממוזג שלי, כותבת, מביטה בנוף, מנמנמת.
ביציאה מהעיר שורה ארוכה של מאהלים, כאן גרים עניי העיר, חסרי הכל, ישנים על שמיכה או מחצלת או מיטה תחת כיפת השמיים. כביסה תלוייה על חבלים, אוהלים עלובים שבקושי מספקים מחסה. ודווקא כשתנאי המחייה ירודים, כשהעוני גדול יותר, הילודה גם היא גדולה יותר. זה האתגר הגדול של הודו, לחנך את העניים להשתמש באמצעי מניעה, להוליד פחות ילדים. אם ההורים בקושי מסוגלים לקיים את עצמם, אל תביאו עוד ועוד ילדים לעולם, ילדים שמראש נגזרו עליהם חיי עוני ודחק. את הטיעון הזה, במילים פחות או יותר דומות שמעתי מהודים רבים שמתרעמים על הריבוי המוגזם של השכבות העניות. והמוסלמיות.

ראג'יסטאן מחוץ לערים המפורסמות די מכוערת. שטוחה, ירוקה בעקבות הגשמים שירדו, מלוכלכת. פה ושם כפרים קטנים. רוב הזמן הכביש באיכות סבירה, כך שאפילו מצליחה להקליד. ומדי פעם קטעים בכביש שהאוטובוס נוסע כמו נהיגת שטח. דרגשי הסליפר תוכננו לגודל של הודי ממוצע ואני אישה גדולה. קשה לי למצוא תנוחה נוחה. רק בשכיבה. וגם כאן הברירה בין גרוע יותר לגרוע פחות. או לסגור את פיתחי האיוורור ולפתוח את מחיצת הזכוכית כדי לא להפוך לשלגון או לקפוא מקור…

התעוררתי מנימנום כי האוטובוס עצר להפסקה. יורדת להשתין ולשתות כוסית צ'אי, מצד אחד מרוקנת את השלפוחית מצד שני ממלאת אותה בתה חם ומתוק. צ'אי ראשון לבוקר. סחתיין על ההתחשבות בנוסעים. כשהאוטובוס ממשיך בנסיעה אני עוברת למצב ישיבה, אוכלת חטיף הודי, דאל מלוח, בסוגריים חשוב שכל מטייל בהודו ימצא את החטיף האהוב עליו. חובה לנסות כמה חטיפים, הם נמכרים בכל קיוסק, עשרה רופי לאריזה. אני מצאתי את ה- favorite שלי, Moong dal בצבע כתום.

לוקחת בחזרה את העלבון שאמרתי על ראג'סטאן שהיא מכוערת. הכביש עבר קודם ליד פלג מים, נחל קטן, לא הנהר השוצף של פארווטי, הרבה יותר צנוע ובטמפרטורה הנוכחית מניחה שהנשים שראיתי שטבלו בו, בטח נהנו מאוד. צמחייה ירוקה, פה ושם הרים נמוכים, כבר לא מישור משמים. לגבי הניקיון, כמובן יש מקום לשיפור וביחס לטמפרטורה בחוץ, שיפור משמעותי לעומת הגיהנום הלוהט של ג'ודפור. אנחנו מטפסים להרים. ואם יירד גשם היום, אולי יצנן את האוויר. יש מקום לאופטימיות.

זה מדבר, זה? לא חושבת. נדמה לי שרק ג'אייסלמר המערבית ביותר גובלת במדבר טאר. יתר שטחי המדינה מזכירים סוואנה.
חשבתי קודם ששני התיקים שלי מזוהמים להחריד, בהתחשב במקומות בהם אני מניחה אותם. רושמת לעצמי שבימים האחרונים בפושקר לכבס אותם מהג'יפה של הודו. ברגעים של ליכלוך וסירחון קשים מנשוא אני אומרת לעצמי, "ביפן יהיה נקי", או "ביפן יהיה שקט", או "ביפן לא יטרידו אותך בשאלות על ארץ המוצא שלך", או "ביפן לא יצטלמו איתך סלפי".
הבוקר באוטובוס, ילדה שנראית לי סובלת מפיגור קל, קוראת לי "דידי", שזה כמו אחות או דודה. "סלפי", היא מבקשת, רוצה לחבק אותי, מושיטה לי יד. איך אפשר לכעוס עליה.
כולם עסוקים בנייד, כולל אותי שמשבע בבוקר הספקתי להקליד מגילה, מה גם שאני ספונה בדרגש שלי, כך שאין שום אינטראקציה ביני לבין המקומיים. אני מבינה לבד כשהאוטובוס עוצר להפסקה. אמור להגיע לאודאיפור באחת. עוד שעה וחצי בערך. אם תעבור השעה ועדיין לא היגענו אוצי את הראש מפתח בסליפר שלי ואשאל, Udaipur, what time?

מצד אחד אומרים שהנסיעות בהודו קשוחות. משהו שצריך לעבור אותו, אם רוצים לבקר בכמה מקומות ולא להיתקע כל השהות במקום אחד. אלו נסיעות ארוכות, הרבה יותר מת"א – אילת ובתנאים קשוחים יותר. גם מי שמטייל עם רכב צמוד חשוף לתלאות הדרך, חלק מהדיל. לא בטוחה שבסיבוב הנוכחי ייצא לי לעלות על רכבת. מאודאיפור לפושקר אקח אוטובוס ממוזג, נסיעה של עד חמש שעות. ופושקר לדלהי סליפר לילה.


(52) 10.9.19, שלישי, ג'ודפור

יכולתי להיות בשעה זו באוטובוס בדרך לאודאייפור, אבל החלטתי להישאר יום נוסף. היום יום חג, חג מוסלמי כלשהו, יתכן שגם ההינדים חוגגים. אתמול הייתי עדה לכמה תהלוכות קולניות מאוד, נושאים על גבי אפריון מזבח נייד עם פסל האל, ייתכן גאנש, מלווים אותו בקול תופים ופעמונים. דיסהרמוניה צורמת מאוד ומבינה ששוב מפעילה שיפוטיות, ששוב בוחנת את האמונה ההינדית בעיניים מערביות.

9:45, על גג אחד הגסטהאוסים. הזמנתי תה וחביתה לארוחת בוקר. הרוח באה והולכת, שרק תמשיך לנשב, תייבש את הזיעה שאני מתחילה להגיר. אין לי תוכנית מוגדרת להיום. למעט שוטטות ברחובות, בשווקים. כשיצאתי לרחוב בתשע רוב החנויות היו סגורות. ייתכן שהעיר מתעוררת מאוחר יותר בצירוף העובדה שחלק מהחנויות סגורות לרגל חג.
מרחוק נשמע קול שירה. גם אם לא ברור לי לכבוד מה, זה נשמע נעים לאוזן. הישיבה על הגגות נותנת נקודת תצפית על חצרות הבתים. מהחצר ליד עולים קולות בכי וצעקות. האם ילדים לא אמורים ללכת לבית הספר?
העיר הכחולה מצטלמת יפה בתמונות, אבל כשהולכת בסימטאות הצרות ריח של אשפה מגיע לנחיריים, צועדת לפעמים על עיסת ליכלוך רטובה. מצד שני יש חן רב בקירות הצבועים גוונים שונים של כחול, חלקם כחול דהוי, לפעמים כחול חזק. יש כמה סיבות לצביעת הבתים בכחול/אינדיגו. צבע שבמקור הבדיל את הבראהמינים מיתר העם. ואח"כ בימים שהמבצר היה פעיל, כל תושבי הכפר שבתיהם סובבים את המבצר התבקשו לצבוע בכחול, גם כי זה צבע מקרר, במיוחד בעיר חמה ולוהטת דוגמת ג'ודפור וגם כי הצבע הכחול מקרין על המבצר כך שהוא נראה זוהר או מואר יותר.

10:00, החביתה היתה מהטעימות שאכלתי או שהייתי רעבה. לוגמת לגימה נוספת מספל התה. נהנית ממעט הרוח. הנאות קטנות של בוקר שלישי. טוסט עם חביתה, תה, רוח. ובעיקר החופש לבחור במה אמלא את היום. יכולה לשוב למזגן בחדר ולקרוא כל היום, או לנדוד מגג לגג, לתצפת על העיר העתיקה כל פעם מזווית אחרת. או לצאת לרחובות. אולי כעת נפתחו החנויות. אפשר לשלם דמי כניסה ולטפס לראשו של מגדל השעון או לנסוע לארמון, מה שלא יקרה, כי לכל עיר מקציבה אתר תיירות אחד בתשלום, לרוב תשלום גבוה מאוד במונחים הודים.

אתמול היתה לי הזדמנות לבחון את היחסים שלי עם כסף. עד כמה אני נדיבה/קמצנית/מחושבת/מעריכה את ערכו/מודעת לפער הגדול בין מה שיש לי לבין המקומיים חסרי האמצעים/מודה על כל רופי או שקל שברשותי/דואגת שמא בעתיד יחסר לי.
טיול ארוך שכרוך בעלויות גבוהות של טיסות, ביטוח, לינה, כלכלה ועוד מזמן לי נקודות מבט לבחון את עצמי, איך אני מתנהלת עם כסף. מתי משלמת בשמחה (הדיסק שקניתי אתמול מהמוזיקאי במבצר), מתי מתרגזת כשנדרש ממני תשלום גבוה ומשלמת בלית ברירה (דמי כניסה למבצר או לארמון), מתי מתעקשת לא לחרוג מסכום שהקצבתי (עד 700 רופי ללילה לחדר עם מזגן), מתי סתם מתקמצנת כי חושבת כמו תרמילאית בת עשרים פלוס בלי גרוש על התחת (הולכת ברגל במקום לקצר מרחקים עם ריקשה/מונית, ממלאה בקבוק מים במי שתייה של המקומיים, מכבסת בגדים ביד במקום למסור לכביסה, no shopping למעט מה שנחוץ ליומיום), מתי נדיבה (ממירה 40 ש"ח באלף רופי לבקשת איש נחמד שהסיפור שלו נגע ללבי)

10:26, עדיין על אותו הגג. לא מזדרזת לשלם וללכת. עוד קצת רוח, עוד קצת מנוחה. כאן מניחים אותי לנפשי, לא מציקים, לא מאיימים לדרוס, לא שואלים לשמי או למדינה שלי.
אלו ימים שממעטת לדבר. מעט מאוד מילים, רק אלו הנחוצות לתקשורת עם המקומיים. "נשארת בחדר גם מחר" , "כמה עולה כרטיס לאודאיפור, כמה שעות נסיעה, באיזו שעה יוצא האוטובוס". שאלות טכניות. ויש שאלות מתעניינות כמו למה הבתים צבועים בכחול או מה נותן ללאסי את הטעם המיוחד שלו.
ככל שאתעכב יותר על הגג, יהיה לי קשה לרדת לרחובות.

שבועיים אחרונים לשהות בהודו ומי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שאשוב לבקר. ובטח ובטח שלא אגיע שוב לראג'סטאן. לכן כל מקום אליו מגיעה הוא ביקור חד פעמי.
מה שלפעמים גורם לי להיות יותר נמרצת…
ויש בקרים שהתכסיס הזה לא עובד, שפשוט בא לי לשבת על הגג המרוצף מוזאיקה, להינות מהרוח הקלה, לחלום, לבהות, לכתוב.

14:00, בחדר, אחרי מקלחת. במיטה. נעצמות לי העיניים. העייפות אומרת את דברה. עוצרת לכמה דקות של מנוחה…
נרדמתי לכמעט שעה וחצי. כזאת עייפות סוחטת כוחות. מרגישה מותשת.

16:00, בחוסר חשק מובהק קמה, מתלבשת ויוצאת לרחוב. לקנות כרטיס נסיעה לאוטובוס ממוזג למחר. המזגן אינו מוצר מותרות. אני משלמת עליו יותר כי יודעת שבלעדיו אסבול מאוד. יודעת שאני מגיעה להודו כתיירת, שאני מסתובבת במקומות לוהטים, שלו הייתי מחכה לאוקטובר-נובמבר מזג האוויר היה יבש וקריר בלילות. האם זו טעות שהיגעתי הנה בעיתוי הנוכחי, כשהלחות מרקיעה לשחקים?
כך או כך, עוד שבועיים אני עוזבת את הודו. מקווה שלמקום נעים יותר.

18:15, מסיימת לשתות לאסי מס. 3 להיום. סוד הטעם המוצלח: יוגורט, זעפרן, קרדימון וסוכר. מוגש עם כפית חמאה מעל. בצבע צהוב בהיר. יודעת שמחר, באודאיפור ישתנו המראות וגם הטעמים.

19:05, השמש שקעה, צבעים של בין ערביים, פה ושם משב רוח קלה. על גג אחת המסעדות מביטה במבצר שחולש על העיר. חם לי כ"כ… מסכנים המקומיים שהחל ממרס סובלים מעומס חום בלתי נסבל, רק חודשיים בשנה חורף וחודשיים נוספים נעימים עם תום המונסון. כל היתר, זוועה.

הרשומות מג'ודפור מלאות בתלונות על החום. כל אחד אחר במקומי היה מזיע וסובל. זה מה שזה. מחר נוסעת ליעד הבא, מותר לי לקוות שבאודאיפור יהיה נעים יותר.


(51) 9.9.19, שני, ג'ודפור

הרגע הזה שמכבה בבוקר מזגן ואורות בחדר, נועלת ויוצאת החוצה, מרגישה את האוויר החם שאינו זז, כאילו נכנסתי לסאונה. ויודעת שככה יהיה המשך היום. חום בשילוב לחות גבוהה שגורמת לי להזעה מוגברת. הבונוס הוא שגם אם שותה הרבה לא צריכה לרוץ כל הזמן לשירותים.
לפני שמתחילה את היום עליתי לגג, לשתות כוס תה עם טוסט וחביתה. ולהינות מהנוף. המבצר מתנוסס על צוק גבוה, מרשים. לשם פני מועדות בהמשך הבוקר. יש מצב, שאשאר בעיר יום נוסף. שמחר לא אמהר לנסוע ליעד הבא. שההתמהמות במקומות שמעניינים אותי תבוא על חשבון שבוע ה"בטלה" שתכננתי לסוף הטיול בפושקר. Pushkar" "is only drugs אומר לי המוכר ההודי החביב שהזמין אותי לחנות. תישארי כאן, את תאהבי את העיר, יש הרבה כפרים מסביב. יש גם סמטאות ללכת ברגל, מבוך שלם, בצבע כחול. וקראתי שגם בונדי שווה ביקור.
בעוד שבועיים אהיה בדרך לדלהי, לקראת הטיסה ליפן. מזיזה את יפן הצידה, עם כל הכבוד, אני עוד כאן, ומפנה את כל תשומת הלב לעיר הכחולה, הסואנת, השוקקת חיים.

תשע ורבע בבוקר, 30 מעלות, 84% לחות. שמיים אטומים, ללא ענן אחד. ובחום הזה אני מתכננת לטפס לכיוון המבצר.
מבקשת לשלם עבור תה וחביתה. 140 רופי. הם מבקשים 50 רופי לכוס תה של תיירים. בצ'אי שופ כוס עולה 10 רופי. מגישה להם שטר של 200, במגירה יש רק 40 עודף, חסר שטר נוסף של 20. אחד הבחורים שעובד כאן מוציא את הארנק מהכיס. אין לו כסף. כלום. ריק. תוהה כמה כסף מתוך ה-700 שמשלמת ללילה מגיע לידיו של הפועל הפשוט.

ועוד בעיניין כסף: קונה בקבוק מים קרים, מושיטה למוכר 20 רופי, למרבה ההפתעה הוא מחזיר לי מטבע של חמישה רופי. באמת? חשבתי שיש מחיר קבוע למים, 20-30. פעם ראשונה שמכרו לי ב-15. ואז חוטפת חום בכניסה למבצר כשרואה את התשלום הנדרש מתייר. 600 דמי כניסה פלוס 100 עבור המצלמה. שיא החוצפה היה לדרוש 50 רופי נוספים לכרטיס עבור המעלית. נמאס! באמת שנמאס. עלות לינה של לילה בחדר ממוזג שווה לביקור של שעה וחצי באתר תיירות. למה? ככה. כי הממשלה ההודית החליטה לשלוח יד לכיסו של התייר העשיר, שאם הגיע עד הלום, הוא ישלם כמו טהטל'ה… יקטר, אבל ישלם. בדיוק כמוני, שמנסה להסביר לפקידים שזה לא הוגן, אבל זו החלטה ממשלתית שתופסת בכל אתרי התיירות. שחיטה של תיירים מערביים.

כשהמקומיים מתבוננים בי כמו חייזרית אני מחייכת אליהם ומציעה להם תמונה. מצלמת אותם ומצטלמת איתם. ככה נשבר הקרח. יושבת לידי תיירת קוריאנית אטרקטיבית ממני שמשפחה הודית התנפלה עליה לסדרת צילומים. אם אני לא רוצה להיות מושא למבטים כדי שאקום ואלך.

בקומה העליונה של המבצר שהפך למוזיאון, באחד החדרים מוזיקאי הודי מנגן בכלי מיתר מסורתי. צלילים נעימים, כמו של נבל. מרגיעים. מסביר לקבוצת התיירים מגרמניה שבגוף שלנו שבעה מרכזי אנרגיה הידועים כצ'אקרות, החל מצ'אקרת הבסיס ועד לצ'אקרת הכתר. נעים לשבת ולהקשיב לצלילים מרגיעים, הדגמה קצרצרה כשבסופה הוא מציע שני דיסקים למכירה. קניתי ב-200 רופי את הדיסק עם מוסיקה לאיזון צ'אקרות. אם יהיו שם קטעים דומים למעט שניגן בהדגמה, זו הקנייה הכי מוצלחת שעשיתי בהודו. אוכל להאזין כשאגיע הביתה, דרך המחשב או אם יזדמן לי נגן CD.
נכון לשעה זו של היום, 12:10, מרגישה מרוקנת מאנרגיה. עד כה היגרתי לפחות ליטר זיעה.

התעכבתי במיוחד בחדר שהציג את ציורי המיניאטורות, טכניקה מרשימה מאוד בדיוק, בירידה לפרטי פרטים.
הביקור בארמונות ובמבצרים של ראג'סטאן ממחיש את הפער העצום בין הפאר וההדר של הממלכות הקדומות לעומת העליבות, ההזנחה, הליכלוך ששולטים בנוף ההודי האורבאני העכשווי. סטנדרטים ירודים, בנייה ברמה נמוכה, נטולת גימור, תעלות ניקוז חשופות, היעדר דיוק שלא לדבר על חוסר תשומת לב משווע לדברים בטיחותיים כמו מעקה.
פעם ידעו לתכנן ולבנות מבנים מפוארים, לקשט אותם בפיתוחי אבן שנראים כמו ריקמת תחרה. לעטר תיקרות וקירות בקישוטים מרהיבים. לאן נעלמה האסתטיקה הזו? טוב שנשארו שרידים מהעבר שהפכו למוזיאונים. ובמוזיאון, כמו במוזיאון מציבים שומרים בכל חדר, לשמור שהתיירים לא יזיקו, לא ייגעו. ובסוף הסיור חנות מזכרות, מובילים את המבקר במבוך, ממוזג כמובן, שיהיה לו נעים לבחור, לקנות. טכניקה ידועה בכל מוזיאון שביקרתי בו. כולל הודו.

13:30, ממלאת מים קרים בבירזייה. מי שתייה שטובים עבור ההודים, טובים גם עבורי. יוצאת ממתחם המבצר חזרה לעיר הכחולה, חזרה לחדר, למנוחת צהריים.

יש אנשים אוהבי ישראל שכשפוגשת בהם אני כולי אחוזת התפעלות. איך יכול להיות שאוהבים אותנו כ"כ כשאנחנו אלופים בשינאה עצמית.
מקרה שקרה בירידה מהמבצר לכיון העיר. בפתח אחת הדלתות פונה אלי הודי מבוגר, שואל מהיכן אני וכשאמרתי מישראל אורו פניו. כ"כ שמח לקראתי, הזמין אותי להיכנס אליו הביתה. ממש פתח את ביתו בפני, שאנוח מהחום בחוץ. עשה עלי רושם של אוהב ישראל אמיתי. כולו מילים טובות על ישראל. מאוד ריגש ושימח אותי לשמוע. הכין לי תה עם לימון, הביא מגבון וניגב לי את הזיעה מהפנים כמו שאף אחד לא טרח לעשות לי…
ואז הוציא מאיזה מחבוא ליד הדלת שני שטרות של 20 ש"ח שאישתו קיבלה פעם מישראלי, במקום לתת לה רופיות נתן לה שקלים, שתקנה תרופות. היא חולה, סוכרת, לב, לחץ דם. שאל כמה זה ברופי, אמרתי לו 800 רופי. ביקש אם אני יכולה להחליף את השקלים ברופי. הוא לא עובד, אישתו חולה, צריכים כסף לתרופות.
לרגע אחד חלפה מחשבה שהכל היה הצגה. מהרגע ששמע "ישראל" רצה לנצל הזדמנות להחליף את השקלים וכל ההלל לישראל, אלו היו סתם מילים. לא היה לי 800 במדויק, נתתי לו אלף. היה אסיר תודה והמשיך להלל, להזמין אותי לישון אצלו בבית. My House, your House.
מצד אחד יכול להיות שזו כוס התה היקרה שאי פעם שילמתי עליה, מצד שני, יכול להיות שעשיתי חסד עם איש בצרה, עם אישה חולה שזקוקה לעזרה.
לפעמים יש רגעים נדירים שאנשים מקומיים רואים אותי, שמחים לקראתי, אומרים מילים טובות על ישראל. מגלים טוב לב בלי לבקש דבר בחזרה. ברגע שהמילה "כסף" נזרקת לחלל האוויר, אני מרגישה מרומה. החסד מתפוגג ומתחלף בסחר חליפין. הם יגידו מילים יפות על המקום ממנו באת ואת בתמורה תשלמי כסף.
אני רוצה להאמין שבסיטואציה שקרתה לי היום עם האיש הזה, סאפנה שמו, ברהמין, איש פשוט, בן 55, אישתו חולה, אוהב ישראל מכל הלב, הוא אכן זקוק לעזרה, רצה כסף הודי במקום שטרות של כסף זר שאינו מועיל לו. אני הייתי שם כדי לעזור. זה הכל. לא היה שום אלמנט של ניצול, רק נדיבות, שלו כלפי ושלי כלפיו.
המפגשים האינטרסנטים עם המקומיים, שתמיד רוצים ממני משהו (כסף, סלפי, תשומת לב, ביקורת טובה בטריפ אדווייזר, המלצה) לימדו אותי להיות חדשנית. לא להאמין לאפשרות שקיימת נדיבות לשם נדיבות.
האופן שבו ניגש לחדר השני, לקח מגבון וניגש לנגב לי את הזיעה מהפנים, מעל השפה, שם תמיד מצטברת אצלי זיעה, במצח, מעל העפעפיים, בלחיים, בסנטר, בצאוור – מי עושה כזה דבר לאדם זר? מחווה שריגשה אותי עד דמעות
אלף רופי או ארבעים שקלים לא יהפכו אותי לענייה או עשירה יותר. עבורו מדובר בסכום שיקל עליו מעט.

18:53, לקראת שקיעה, על גג אחת המסעדות. בבת אחת נדלקו המגאפונים של כל המסגדים בג'ודפור וכל המואזינים מייללים עכשיו לאללה אלרחמן והרחום. יש להם חג היום, עברתי קודם ליד התקהלות מוסלמית סביב מתקן מיוחד שבנו. באופן מפתיע לא חשתי מאוימת, מה שלרוב קורה בארץ במקומות מוסלמים.


(50) 8.9.19, ראשון, ג'ודפור

הערב האחרון בעיר מפנק אותי בשקיעה צבעונית, גוונים עזים של וורוד וכתום. קצת מצטערת שלא הלכתי לתצפית על השקיעה, במקום יושבת על גדות האגם, אגם שהתמלא במי גשמים ושוחים בו שפמנונים… קבעתי להיפגש עם Ameen, שתינו קודם צ'אי ליד בית המרקחת, שוב ביקשו להצטלם איתי, הפעם עוזר הרוקח שרוצה לרקוד בוידיאו עם התיירת מישראל, סרטון שיהפוך אותו למפורסם בעיר ובכפר. עוד כמה דקות אקום ללכת, חזרה לשוק, לפגוש את אמין, נצא יחד לארוחת ערב.

שמונה בערב, ליד הכיכר הגדולה של התחנה המרכזית של העיר. מסעדה מקומית שמגישה טאלי. מגש עגול עם כמה תבשילי ירקות, עדשים, אורז, צ'פאטי. לו היו פחות מגזימים עם החריף, היה יכול להיות טעים מאוד. אוכלת ודומעת, כי שורף לי בפה. אמין מתנצל, אין לך על מה להצטער, זה אוכל הודי אותנטי, לא אוכל תיירים.
"כשתחזרי לישראל תכירי אותי למשפחה והחברים שלך. תמליצי עלי לאנשים שאת פוגשת בדרך."
הכל בסדר. כותבת עליך, אמליץ עליך. מתישהו הבקשות החוזרות ונשנות הופכות טרחניות ומעייפות. הבנתי. התחרות קשה, יש למעלה מ-50 מחנות בכפר שלו, שלא לדבר על כפרים אחרים. יש כאלו עם מוניטין וקשרים בסוכנויות, יש כאלו שמציעים חבילות אירוח בסטנדרטים מפנקים יותר. עולם התיירות הוא עולם תחרותי מאוד, אכזרי מאוד. ומה קורה בחודשים הלוהטים, לפני המונסון כשהטמפרטורות מטפסות לחמישים ואף תייר לא מגיע? או מה קורה אם זו עונה חלשה ולא מגיעים הרבה תיירים? מה עושים? מגרשים זבובים?

07:47, נו אלא מה. אני קמה בזמן, אורזת, עוזבת את החדר לפני שבע וחצי, מגיעה לנקודת המוצא רכובה על טוסטוס של בעל המלון. ו… האוטובוס יאחר ברבע שעה… זמן הודו. ומזג אוויר של הודו. יהיה יום חם, אין עננים בשמיים, אין רוח. יושבת לחכות בצ'אי שופ. שותה צ'אי ומקווה לא להזדקק לטויילט עד שאגיע ליעד. היעד הוא כיכר השעון בעיר העתיקה של ג'ודפור, שם אחפש בעצמי גסטהאוס ללילות הקרובים. מתרה בעצמי שוב, לא להתקמצן על מזגן. זה must בכאלו תנאים של לחות.
לו היה לי יותר זמן, לו מזג האוויר היה יותר נוח הייתי שמחה להישאר בג'אייסלמר עוד שבוע, ובימים הללו לצאת מחוץ לעיר, לבקר כפרים קטנים, עם בתי בוץ מצויירים. זוכרת במעומעם נסיעה כזו לאחד הכפרים עם הבחור הבריטי, היינו התיירים הבודדים שהגיעו אי פעם לכפר, זכינו להתעניינות מכל התושבים. באותו היום היינו האטרקציה של הכפר.
היפוך תפקידים, תייר מגיע לכפר מרוחק, מקום שהחיים נעצרו, כמו לפני שנים רבות, מחפש אטרקציות צילומיות, לראות כיצד חיים המקומיים, לצפות בנשים שואבות מים מהבאר. כמו פעם. והוא עצמו הופך לאטרקציה כשנועצים בו מבטים בוחנים, משוטטים על פני גופו מכף רגל עד ראש, מתעכבים על הבגדים, הציוד, צבע השיער, העיניים, המשקל, המראה החיצוני שלו.
אם שואלים אותי, לא זה ולא זה. לא לנעוץ מבטים בוחנים באנשים כפריים ולצלם אותם כ"אטרקציה" מעניינת ולא להיות מושא למבטים שמפשיטים אותי וגורמים לי לתחושה חייזרית לא נוחה.
אנשים הם אנשים. לא אובייקט צילום ואת זה מרבית התיירים שכחו לגמרי. אם אני מצלמת אנשים, אלו אנשים שדיברתי איתם, שיצרתי איתם קשר עין או חיוך. כשמבקשים לא לצלם או דורשים תשלום עבור תמונה, מוותרת. מכניסה חזרה את המצלמה לתיק. אני לא במרדף אחרי הצילום האטרקטיבי שיגרוף הרבה לייקים. מעט התמונות שמשתפת מדי פעם ברשתות החברתיות זוכות להתעניינות מסוייגת, לפעמים התעלמות מוחלטת. ממשיכה לפרסם ולו בזכות אותו קורא/צופה שראה תמונה שלי וחייך. על רשימת התפוצה כבר כתבתי שהיא יותר בשבילי מאשר בשביל הקוראים. יודעת שהטקסטים עם הסיפורים היומיים נקראים בעיניין, גם אם לא תמיד מגיבים. אם בזכות המראות והקולות שאני מביאה מהודו יחליט מי מחברי לנסוע ביום מן הימים להודו, הרי ששתלתי זרע חשוב.

אני כותבת את עצמי, את קורותיי, וכיוון שמשוטטת בהודו, מקום בו הכל אפשרי, קורים לי דברים מופלאים. עיניין של פתיחות ונכונות לזמן אלי את הבלתי אפשרי. סיטואציות שלא יכולות להתרחש בשום מקום אחר, רק כאן, כמו סצינת השקית עם החומר השחור שהועבר מיד אל יד בצ'אי שופ אתמול בבוקר. או ארוחת הערב במסעדה מקומית עם בחור הודי שהתעקש להזמין אותי ל-dinner, מגש טאלי חריף אש, ולקינוח כוס צ'אי מתוק.

עד כמה הקורות אותי מעניינים קוראים שמעולם לא ביקרו בהודו, או אנשים שהיו פה פעם וחוו הודו אחרת. הרי ברור שהכל הוא בעיני המתבונן ובכישרון הכתיבה בו ניחן הכותב על מנת לזקק אירועים וחוויות ויודע איך להגיש אותם לקוראיו בחן, בעיניין. לא למדתי איך לכתוב, למעט סדנת כתיבה אחת, אז בדרמקוט בשבוע הראשון של הטיול, לא השתתפתי מעולם בסדנאות כתיבה. אני פשוט כותבת. מוצאת את המילים שקולעות לתחושות או מחשבות, מחברת ביניהן למשפטים, פסקאות. בונה סיפור.
זה כזה פשוט.

אתמול במהלך גלילה אינסופית בפיד של הפייסבוק קוראת פוסט על מילות מסע. זוג אוהב, הוא נסע לטיול אופניים של חודש, היא נשארה לעבוד בסטודיו בארץ ובקרוב תיסע גם היא וכדי לשמור על קשר הכינו זה לזו פנקס. מילה ליום. מילה שצובעת את היום, מעניקה לו גוון ייחודי, מצב רוח. מילים פשוטות, מילים שנבחרו עבור האהוב/ה, מילים עם התכוונות. כמה יופי יש במחווה הזו וכמה שמחתי בשיתוף הזה.

08:47, עשיתי בשכל כשביקשתי לצלצל לוימל, שיברר מה קורה עם האוטובוס של שמונה, כי מדובר באיחור מוגזם. הוא מגיע כעבור דקות אחדות, הנהג באבל,מישהו במשפחה מת, האוטובוס של שמונה בוטל. מסדר לי מקום באוטובוס של רבע לתשע. מקפיץ אותי לנקודת המפגש ומוודא שאני עולה לאוטובוס. מעריכה מאוד את ההשתדלות שלו עבורי.
תודה לאל יש באוטובוס איוורור/מיזוג. בפקקים ביציאה מהעיר הצופר מזמר נעימות רועשות.
דרך צלחה.

המילה שלי להיום "דרך"
סימני דרך, ציון דרך, אבני דרך, מורה דרך, תחנה בדרך.
לדרוך, לפסוע, לצעוד, ללכת, לטפס, לגמוע מרחקים.
"הדרך ארוכה היא ויפה, יפה"
"אנו ניפגש בתום דרכים ושאלות, ניפגש בתום ימים רבים, בתום הרבה לילות"

לנשים הכפריות מבנה גוף צנום, שחומות, לבושות סארי בצבעים עזים, מסתירות את הפנים בצעיף צבעוני שקוף. אתמול בלילה בצ'אי שופ אומר לי אחד המקומיים, למה שלא תלבשי סארי, תיראי יפה יותר. פוסלת את הרעיון על סף. לא בשבילי. לא מתאים לי. אין חולצות בטן במידה שלי. ייתכן שיש כי לא כל ההודיות דקות גיזרה, אבל זו התלבושת שלהן, לא שלי. תוהה אם לא חם להן תחת שכבות הבד ואיך זה שהן מסתירות את הפנים, אבל הבטן חשופה. איזור בגוף שאני מקפידה להצניע, גם בחוף הים. עיניין של תרבות. מה נחשב צנוע ומה לא.

הנוסעים באוטובוס מג'אייסלמר לג'ודפור רובם מקומיים, למעט שני מערביים ואנוכי. כמו שנועצים בי מבטים, כך גם אני מתבוננת. בוחנת. תוהה מה מטרת הנסיעה של כל אחד מהם לעיר הגדולה. עבודה? ביקור משפחתי? בילוי?
ומה מטרת הנסיעה שלי? לסמן V על יעד נוסף ואטרקטיבי בראג'סטאן? להרחיב את אוסף החוויות? להוסיף צבע נוסף לאוסף הצבעים – העיר הוורודה, הזהובה וכעת הכחולה.

אוטובוס מאסף, עוצר בתחנות בדרך, מעלה ומוריד נוסעים. שורה אחת של מושבים, מעליהם דרגשי סליפר ובשורה השנייה דרגש סליפר בודד עליו יושבים דחוסים שלושה או ארבעה אנשים, וכשלא נותרו מושבים פנויים פשוט עומדים. טוב שפתחי האיוורור שופכים אוויר מקורר, שלא מנגנים מוסיקה רועשת למעט רעש הצופר והמנוע החורק מרוב מאמץ.

גם בהודו יש כבישי אגרה, מה שפעם, בטיול הראשון לפני 26 שנים כנראה שלא היה. אחת השאלות הנפוצות שאני נשאלת היא first time in India ואני מסמנת עם שלוש אצבעות, פעם שלישית. או, זה סימן שאת אוהבת את הודו. כן. ומתי היתה הפעם הראשונה? nineteen ninty four. חלק עונים לי שעדיין לא נולדו… כן, הייתי אז צעירה מאוד והודו היתה קצת אחרת. הקסימה אותי, הותירה כזה רושם שרציתי לשוב. מקווה שעד הביקור הבא לא יחלפו כ"כ הרבה שנים…

יש לי חברה בלוגרית בשם ניני שמכינה בימים אלו פוסט על תעלומות בטיולים. כשנתקלים במשהו שסיקרן מאוד ולא מצאנו הסבר. כשזה קורה לי, אני פשוט שואלת. ככה מלקטת מידע מהמקומיים. נקודות שרושמת לי לברר בהמשך:
מה פשר העגילים שגברים עונדים. שמתי לב שחלקם יש שני יהלומים או אבן שנראית כיהלום. ילדים קטנים גם עונדים כאלו עגילים, קטנים. למה לחלק מהגברים יש מין קוקו קטן, ציצית שיער שלא גוזרים? האם בגלל שהם ברהאמינים? איזה סממנים חיצוניים נוספים יש להם? איך מזהים מוסלמים? איך נראה הלבוש שלהם? מה פשר צמידי הפלסטיק שמכסים את כל הזרוע שעונדת מקומיות? הן ישנות עם זה בלילה, או שזה חלק מההופעה החיצונית כשיוצאות החוצה?
איך הם משלמים עבור החבילה הסלולרית, הרי לרובם הגדול אין כרטיס אשראי. כל העסקים שראיתי מתנהלים על בסיס מזומן.

הבחורה בספסל אחרי פתחה חלון, הוציאה את הראש החוצה, עטוף בצעיף כתום ומקיאה. מסכנה. האוטובוס עמוס נוסעים. לי יש מקום מרווח למדי, התיק מונח על הרצפה לידי, הלוואי ובטיסות יהיה לי כזה מקום לרגליים.

12:50, אם לי כמבוגר הנסיעה ארוכה ומתישה יכולה להבין את הילד הקטן במושב לפני שבוכה. חם, נמאס, צריכה לשירותים אבל לא מעיזה לזוז ממקומי עד שנגיע ליעד. נרדמת ומתעוררת לסירוגין. שונאת את הנסיעות באוטובוסים הודים. הרכבות לא יותר טובות, עמוסות נוסעים, עוצרות בתחנות בדרך.

נסיעות בהודו זה דבר קשוח. צריך לעבור את זה וזהו. סופרת עוד שלוש נסיעות עד לדלהי. אם אוסיף עוד יעדים בדרך אגדיל את כמות שעות הנסיעה. מה שפחות מלהיב אותי. איכות הכבישים בראג'סטאן סבירה, מישוריים, לא כאלו שניזוקו מגשמי המונסון. אבל אין אוטובוסים יעודים לתיירים. נסיעה של חמש שעות בחצי סליפר-חצי מושבים, באוטובוס שעוצר בכל תחנה ודוחס בצפיפות עוד ועוד נוסעים – לא כייף. כשעוצרים בתחנה מייד מקיפים את האוטובוס נערים עם בקבוקי מים קרים, חטיפים, גלידה, מוכרים לנוסעים דרך החלון. מיותר לציין שאין הפסקת שירותים. מחכה שייגמר.

14:00, פאתי העיר. כביש מחורבן, מלא מהמורות. כמו נסיעת שטח. שנגיע כבר לתחנה הסופית, שייגמר כבר הסיוט הזה.
נגמר. תחנה סופית אוספת את התיק נדחקת החוצה. טויילט? זה הדבר הכי דחוף לי. מתרגזת על סחטנות של נהג ריקשה שדורש תשלום כמו ששילמתי עבור נסיעה של חמש שעות. זורקת לעברו צרור קללות בעברית. מחץמשיכה לחפש טויילט, הגברים פשוט מוציאים את בזה שלהם ועושים את זה מעבר לכביש. מצחין שם. מתקדמת לקראת כמה בתים. טויילט? ואיש נחמד פותח בפני את דלת המשרד ומאפשר לי להיכנס לשירותים, מגיש לי מים קרים לשתות, להירגע. אומר לי שריקשה למגדל השעון אמורה לעלות 80-100 רופי. מוצאת נהג שתרצה למאה, מוריד אותי לפני השעון ומכאן סיבוב קצר עד שמגיעה למלון כחול, חדר עם מזגן, קטן, נקי בתקציב שלי.
15:00, אפשר להירגע, לשתות מים, להתקלח, לנוח מעט.

ברוכה הבאה לעיר הכחולה.


(49) 7.9.19, שבת, ג'אייסלמר

לפעמים זה מוגזם, אני הולכת ברחוב וכמעט כל אחד שואל, איזו מדינה, מה השם שלך, come to my shop, עד שנתקלת במישהו שאומר, hey, you are the first person I see this morning with the most happy smile.
כזה משפט גורם לי לעצור, לתהות ביני לבין עצמי, וואלה, באמת רואים עלי שאני שמחה? והתשובה היא שכן. מי שמסתכל מקרוב יכול לראות שאני שמחה, גם אם אני לא נראית במיטבי, שערות לבנות מבצבצות בשורשים, גבות לא מרוטות יפה, כי כשמזיעה נון-סטופ למי יש חשק להיראות מטופחת. מסתבר שיש בנות שעיניין הטיפוח חשוב להן, כמו הסינית מהספארי במדבר, שאחרי ארוחת הבוקר נכנסה להתקלח, מבקשת שמפו, לא קולטת שהיא במדבר, וכשיצאה מהמקלחת מאווררת את הפנים עם מאוורר אישי, מברישה את השיער הארוך, מתאפרת. בינתיים החבר שלה מבלה רבע שעה אם לא יותר במקלחת, שאני מיהרתי לסיים כי במקום לא הכי נקי איך אפשר להינות ממקלחת ארוכה… שניהם לא קולטים שהם מעכבים אנשים אחרים, שמחכים רק להם. היא מבינה מעט אנגלית, הוא לא מבין מילה באנגלית, לא מגיב כשמדברים אליו. תוהה איך זה לטייל ככה, שמילה ממה שנאמר אינו מובן, שיש צורך להישען על התרגום של מישהו אחר. כמו לטייל בבועה. הנזקקות הזו לתיווך חיצוני היא ההיפך הגמור מהדרך בה אני מטיילת, כשהתיקשורת עם האחר חשובה לי מאוד, וההקשבה לסיפורים של אנשים אחרים מאוד מעניינת אותי.
אם לחזור לפתיח של הרשומה, מה שהכי חשוב זה הניצוץ הזה בעיניים, ניצוץ שמאיר את הפנים בחיוך שמח, כשאני אומרת, כמה טוב להיות פה, אני מתכוונת לזה מעומק הלב.
בעוד פחות משלושה שבועות אהיה במקום שונה לחלוטין. יפן. מקום בו אנוע ככל הנראה בתוך בועה, כמו הבחור הסיני, לא אבין מילה מהנאמר. יודעת עד כמה התקשורת ביפן מאתגרת. עד אז, הודו, ראג'סטאן. קניתי כרטיס נסיעה לג'ודפור לראשון בבוקר. שני לילות ומשם הלאה לאודאיפור, בדקתי עכשיו בתחזית, 60-80 אחוזי לחות. כלומר גם שם אמשיך להזיע למוות…
בינתיים נהנית משהות ארוכה במקום אחד, לא נחפזת הלאה, אל היעד הבא. עם כל התלונות על מזג האוויר אפשר לומר שהתרגלתי. אומרת לעצמי, הזיעה שלך כמו מים, את לא מסריחה. והינה, כדי להרגיש בכל זאת טוב עם עצמי קניתי מאיש הבשמים מלאקנאו שמן פצ'ולי וכבונוס קיבלתי בקבוקון קטן של שמן למון-גראס. נגיעה קטנה של הפאצ'ולי ויש לי ריח טוב. מי אמר מסריחה…
הערב התמזלנו ברוח נעימה, מקלה קצת, ושמחה ביום מנוחה שפירגנתי לי. אחרי הצ'ק אין ואחרי שקניתי את כרטיס האוטובוס ליעד הבא הסתגרתי בחדר, המזגן דולק, שוטפת מעלי את הזיעה שהצטברה משעות הבוקר, מכבסת בגדים שעד הערב יתייבשו בתוך החדר. הסנפה קצרה מהאינטרנט, קוראת ושולחת הודעות עד שהעיניים נעצמו מאליהן.

לילה. רק אני והעובד הנפאלי נמצאים כעת במלון. לא הייתי משלמת את המחיר המלא של 1500 רופי תמורת חדר ללא חלון. בעל המלון שהתיידדתי איתו ברחוב, בערב הראשון שלי בעיר הסכים למחיר שלי, 700 רופי, ולא מתוך ווכחנות לשמה. אחרת הייתי חוזרת לחדר במלון הקודם, חדר שמאוד אהבתי, עם אור ומרפסת. שמחה לבלות שני לילות בחדר הזה, בקטגורה של "Luxsury room ", כאורחת יחידה במלון. הצחיק אותי השימוש הרווח כאן במונח Luxsury, ואיך הם מכנים את האוהלים הגדולים הפזורים במדבר בשם Swiss tents, כי לו היו מפרסמים אותם כ-Indian tents מי היה מגיע לבלות באוהל הודי…

שבת בבוקר, עדיין לא יצאתי מפתח החדר, חדר נטול חלון החוצה, עדיין לא בדקתי באיזה צבע השמיים. הם כחולים. להבדיל מאיזור הצפון שם היו שמיים מעוננים, אפורים, קודרים. כאן השמיים פתוחים לרווחה, קו האופק כ"כ רחב, גדול. תחושה של מרחבים, שמאוד אוהבת. לו מזג האוויר היה נעים יותר, הייתי נשארת עוד יום בכפר. לא רלוונטי לכאן ועכשיו שמאלץ אותי לנוע הלאה, לעיר הבאה. מחר בשעה כזו אהיה באוטובוס לג'ודפור. כשש שעות נסיעה. אגיע בשעות צהריים. מקווה שהנסיעה תעבור בשלום, שיהיה לי מושב נוח, ליד חלון, שלא יהיה חם מדי. בג'ודפור צריכה לדעת לאן אני הולכת, כתובת של גסט האוס, חדר עם מזגן לשני לילות. מניסיון יודעת שהכל יהיה בסדר, שאסתדר. לא דואגת.
את היום האחרון בג'אייסלמר רוצה לבלות בניחותא. לגלות מקום חדש, אולי להגיע לנקודת התצפית בזמן השקיעה, להסתובב ברחובות שעדיין לא ביקרתי בהם.

הבטרייה של הטלפון מלאה, כנ"ל הבטרייה הפנימית שלי. לפני שיוצאת לסיבוב עולה לתצפית מגג המלון, צ'אי מתוק בדוכן מחוץ לחומה ורק אח"כ לתפוס כיוון וללכת.

עשר בבוקר. בדוכן צ'אי ליד זה המועדף עלי, כי הבוקר סגור.
כשמקלפים את השכבה החיצונית מגלים שמתחת אנחנו מאוד דומים. ישראלית, הודי, יהודייה, הינדי, ברהמין. שמחה לפגוש אדם שמגיע מרקע תרבותי שונה אבל מחזיק בדיעות ואמונות דומות שלי על יושר, הגינות, צניעות. שיחת בוקר עם ואמיל מסוכנות הנסיעות שמתגלגלת לכיוונים מפתיעים, על שכר ועונש, על חוק הקארמה של סיבה ותוצאה, על "מעפר באת ואל עפר תשוב", על כך שנולדנו עם יד קפוצה שמבקשת לאחוז בכל ונמות ביד פשוטה שמשחררת את כל ההישגים החומריים אליהם היגענו בגלגול הזה.
יושבת בדוכן צ'אי מקומי, רחוק מלהיות נקי, ודווקא כאן מוצאת שקט גדול ואת הפניות לצלול פנימה, להתחבר למהות של חודש אלול, חודש הסליחות. להכיר בעובדה שאינני נקייה מחטאים ומעשים רעים, פגעתי, אמרתי מילים לא יפות, לא נהגתי כשורה באנשים. לבקש מחילה. גם ממני, על כך שהייתי קשה ונוקשה עם עצמי, לא קשובה, לא מדויקת, לא חומלת. יש משהו מנקה מאוד בבקשת הסליחה. ראשית הכרה בכך שעשיתי ההיפך מטוב, שזייפתי, שלא הייתי נאמנה לערכים שלי. ובמקום להמשיך להיות קשה עם עצמי ולהכות על חטא, לשחרר. לבקש סליחה. לעבור הלאה, להתמקד במה שנוכח מולי ולבחור בטוב. זה בדיוק מה שציטטתי קודם לואמיל מהמקורות היהודים, "הכל ידוע והרשות נתונה". כלומר, יש לי אפשרות לבחור בכל רגע מחדש. לבחור בטוב, בעשיית הטוב, בהכרת הטוב, לחפש ולמצוא טוב, גם בדברים הקטנים בחיים, לשתף אחרים בטוב שמצאתי בדרכי. להרבות טוב בעולם. וזה החוט שמחבר בין יהודים, הינדואים, בודהיסטים. סור מרע ועשה טוב. ואם רק נרצה אלוהים יראה לנו את הדרך להיות אנשים טובים יותר.


(48) 6.9.19, שישי, הכפר Khuri, ג'אייסלמר

צריחות הטווסים והזבובים שהחלו להציק כבר בחמש לפנות בוקר העירו אותי. לקח זמן רב עד שנפלה עלי השינה, למרות העייפות. הגשם שטיפטף אחרי חצות הבריח את רוב מי שישן על מיטה תחת כיפת השמיים לחפש מחסה. אם חשבתי לישון במיטה בחדר, פסלתי את הרעיון והעדפתי לישון על שמיכה שקצת נרטבה, אבל לפחות לנשום קצת אוויר.
לא פעם אני מוצאת את עצמי בהודו מתחבטת בין ברירה גרועה לאחרת גרועה ממנה. חוויית בשינה בכפר היא ללא ספק מהחוויות הגרועות, בגלל החום והלחות. מי שיגיע הנה אחרי אוקטובר יזכה להינות מלילות קרירים. מספרים שבחורף הטמפרטורה צונחת לשש עד עשר מעלות. בלילות החורף הקרים מדליקים מדורה, אפשר להתכסות בשמיכה ולישון בחדר ללא תחושת מחנק.
כשפקחתי עיניים השמיים היו מוארים בצבעים של טרום זריחה. עד ששטפתי פנים ולקחתי את המצלמה הבוקר האיר, הוורוד והכתום התפוגגו, כמות הזבובים הפכה לבלתי נסבלת. השמש עדיין לא עלתה וכשתעלה ייתכן ותסלק את מעט הרוח הנעימה שנושבת כעת.
אחרי ארוחת הבוקר, בסביבות שמונה וחצי או תשע ניסע חזרה לג'אייסלמר ובזה תגיעה לסופה חוויית הלינה בכפר. בינתיים התרחקתי מעט מהמחנה, מחכה לזריחה.
רואה את השמש מתחילה לעלות.
הילדה שניגשה אלי הבינה סופסוף שלא תקבל ממני לא רופי ולא שוקולד. "אוקיי ביי" והלכה. ככה צריך לנהוג בילדים שבאים לקבץ כסף מהתיירים. הם לא עניים, יש להם די צרכם, אין כל צורך לרחם עליהם. התיירים שחילקו להם ממתקים ושטרות כסף קילקלו אותם ויצרו אצלם הנחיה פאבלובית, תייר=ארנק עם הרבה כסף.
אתמול למשל, ליד הבאר, רציתי מאוד לצלם את הנשים שואבות מים. אמרו לי "40 רופי", אמרתי "לא תודה". אתן אלו שצריכות לשלם לי כדי שאצלם אתכן, זו אני שמפרסמת את התמונות שלי ברבים. בזכות המצלמה שלי הפנים שלכן יכולות להגיע להרבה אנשים. לא מתעקשת לחטוף צילומי פפרצ'י של מי שלא מעוניין שיצלמו אותו. תמיד אפשר לצלם את השמיים, המדבר, קו האופק, הצבעים של השקיעה. ולצד צילומי הטבע – דומם, גלריית האנשים שמצלמת הולכת וגדלה מיום ליום, כי יש לא מעט שמתמסרים למצלמה בשמחה.
תיכף אחזור לבונגלו, להתקלח תחת זרם מים שישטוף ממני את זיעת הלילה. לו היו אומרים לי שביום מן הימים אשן על כזו שמיכה, שמי יודע מי התכסה בה, הייתי מעקמת פרצוף. מזל שבחשיכת הלילה לא ראיתי. הודו היא ללא ספק מקום שאינו מתאים לאינסטניסטים. שלא תטעו, גם לי חשוב הניקיון, רק שכאן למדתי להעלים עין, אומרת, נו, זה ככה, אל תעשי מזה עיניין גדול. רק כשמגיע זמן שינה, אם הגוף לא מרגיש מספיק נוח, אם הוא נדרש להתמודד עם חום ולחות על חשבון שעות מנוחה, הוא לא יירדם בקלות. לצערי מאז שהיגעתי לראג'סטאן בסוף אוגוסט זה קורה לי מפעם לפעם, בעיקר בגללי, כי בחרתי בעיתוי בעייתי.

הם כ"כ מתאמצים לתת לנו, התיירים, תחושה טובה. מים, אוכל, חיוכים, התעניינות, good morning, did you sleep good וכל התיירים, בלי יוצא מהכלל עונה שכן, שישנו טוב. אף אחד לא אומר, I had a terrible night. הרי על כל מי שישן במדבר ליד הדיונה טיפטף גשם אחרי חצות, ומי שנכנס לישון בחדר נחנק ממחסור בחמצן ואוויר צח. ומי שכמוני ישן על המיטה מחוץ לחדר, אולי לא נחנק, רק שהלחות שגרמה להרגשה כאילו אני ישנה על שמיכה קצת רטובה ו… מסריחה. בקיצור לא שינה עמוקה ואיכותית. נזכרת בגעגוע באוהל שלי במדבר, בלילות החורף הקרים בנגב, איך הייתי ישנה נהדר מכוסה בשק שינה, עד ההשכמה המוקדמת לקראת זריחה. ייקח עוד כמה חודשים עד שאגיע שוב לנגב שלנו. נוף קצת אחר מהנוף המדברי שרואה כאן.

בשהות הקצרה בכפר הזדמן לי להתבונן בתיירים מלאום שונה. סינים, איטלקים, ספרדים, אוסטרלים. הנימוס היא התכונה הבולטת ביותר. הם שקטים ומנומסים, לא יוזמים שיחות עם המקומיים, רק עונים בקצרה ובנימוס על שאלות שנשאלו. מאוד מאופקים, סגורים בתוך עצמם, לא מתעניינים לא בהודים ולא בתיירים אחרים שיושבים מטר לידם. סוגרים את המלונות והאטרקציות מראש דרך אפליקציות טיולים, נראה לי שהספונטניות מהם והלאה. כ"כ שונים מהישראלים הרועשים, אלו שפונים לכל הודי עם הכינוי, my friend. לא כל הישראלים נחמדים להודים, הייתי עדה גם להתנהגות גועלית שגרמה לי להתכווץ מבושה. אבל רובנו בסדר, אם כי יש מקום לשיפור…
You are different, you are honsent person, very kind
מחמיא לי בעל המלון בו אני מתארחת ביומיים הבאים, עד שאעזוב את העיר החמה והנחמדה הזו בראשון בבוקר.
תמיד נחמד לשמוע מחמאות ויותר חשוב, שתהיה הלימה בין ההתנהגות שלי בפועל לבין מילים יפות שאומרים/חושבים עלי.


(47) 5.9.19, חמישי, ג'אייסלמר

בלי לשים לב חלף שבוע מאז שעזבתי את צפון הודו ונחתתי בג'אייפור. שני לילות בעיר הגדולה והסואנת, נסיעת לילה והבוקר אשלם עבור ארבעה לילות בהם לנתי בחדר החמוד והממוזג במלון הקטן בתוך המבצר.
מבט חטוף בלוח עם התאריכים מראה לי שנותרו בדיוק שלושה שבועות עד שאעזוב את ההודו.
איך שהזמן עובר…
אורזת את התיק, משאירה מאחור שני זוגות מכנסיים קצרים שסיימו את הקריירה. הגיע הזמן להיעתר להזמנה של בעלי החנויות, להיכנס ולחפש זוג ידש מבד קל ומאוורר עבור הימים החמים הללו.
עוד מעט תשע וחצי ועדיין לא יצאתי מהחדר.
אכניס את מעט הציוד לתיק ואעלה לגג לאכול ארוחת בוקר, לשלם עבור החדר ואמשיך בדרכי.
בשעות הצהריים אפגוש את Ameen שהזמין אותי להתארח אצלו בכפר Khuri. כמי שאוספת חוויות, נעניתי להצעה בשמחה. נפרדת הבוקר מהחדר הממוזג ומהעובדים הנחמדים כשמחר בבוקר אשוב למבצר לשני לילות נוספים.
"You are leaving?"
הם שואלים אותי כשצועדת עם התיק הארוז על הגב בסימטה הקטנה ליד המקדש. אחרי שהתרגלו לראות אותי פוסעת הלוך ושוב, בדרך אל ומהחדר בימים האחרונים, כשרואים אותי עם התיק הארוז, מנחשים שעוזבת. ואני עונה להם "Going to village, coming back tomorrow". ההתעניינות הזו נעימה בעיני, מעין יחס אישי שמקבלת מהמקומיים שחיים את היומיום הלוהט בפתח החנות, מחכים לקליינטים שיקנו ממרכולתם. כששוהים מספיק זמן באותו המקום וכשמתייחסים למוכרים כאל אנשים ולא אוויר, אפשר להתיידד עמם. לא עם כולם, אבל לפחות כמה.
במעט הימים שאני כאן יצרתי קשרים עם שלושה, כולם גברים, בגילאים שונים, מעמדות שונים, כשכל אחד רוצה ממני משהו אחר. ובעיקר את חברתי. בודקת עד כמה זה מחניף לי, שמתעניינים בי. שמחים לקראתי, שמזמינים אותי לצ'אי, משוחחים איתי, שואלים שאלות, מקשיבים לי.
בטוחה שעבור גבר הודי להיראות במחיצת תיירת מערבית, לזכות בתשומת הלב שלה, נחשב לכבוד גדול. יתכן שבגלל זה הם "מתים" על צילומי סלפי עם תיירות.

צהרי היום, עוד שעה קבעתי עם Ameen כדי שניסע לכפר שלו. זה אומר שהיום מדלגת על מנוחת צהריים.
לארוחת צהריים אוכלת שני סמוסה עם בננה לאסי ותיכף אזמין משקה בטעם מנגו, לשם הגיוון.
אתמול לארוחת ערב אכלתי תבשיל ירקות ביתי עם צ'פאטי, ארוחה שהיתה טעימה במיוחד גם בגלל הלוקיישן. בבית קברות עתיק, מבנים מוגהולים עתיקי יומין, יפים כל כך. אחרי שיחה נעימה עם מי שנתתי לו את הכינוי desert boy. אמר שמרגע שנכנסתי לחנות של הדוד שלו התחשק לו לחבק אותי. הרגיש איזו אנרגיה שמשכה אותו אלי. בן 34, צעיר הודי מהכפר ליד בית הקברות, בצעירותו עבד כרועה צאן, בא ממשפחה ששייכת למעמד הגננים. Free spirit שאוהב לשוטט ברחבי העולם. סיפר לי שנסע עד קרלה עם ריקשה. התקין עליה רמקולים כדי שיוכל להאזין למוסיקה בנסיעה ונסע קילומטרים ארוכים דרומה, למעט פנצ'ר, לא היו כל תקלות במנוע. טייל גם בצפון הודו, תאילנד, אירופה. אם תהיה עונה מוצלחת ייסע לדרום אמריקה. רוצה ביום מן הימים להגיע לישראל, אם יקבל ויזה. בגרמניה ישן על ספות של אנשים, תבוא לישון על הספה שלי בבית, אני מזמינה אותו. תבוא איתי למדבר שלנו, תזיע שם הרבה פחות ממה שמזיעים במדבר שלכם.
אתמול נעתרתי להזמנה ונסעתי איתו באופנוע למקום מיוחד, שישה קילומטרים מחוץ לעיר. 'אם תרצי ניסע לעוד מקומות רחוקים במדבר, אקח אותך לדיונות, נישן ערומים תחת הכוכבים." הוא קצת נסחף ועל זה אני אומרת, לא תודה, אבל אולי אצטרף אליו לנסיעה למקום נוסף מחוץ לעיר, שיראה לי עוד מיופיו של המדבר הראג'סטאני.

סקרנית לראות אילו נופים אראה בעוד שעות אחדות בכפר.
Can i have mango lassi?
משקה פירות על בסיס יוגורט, להעביר את החריפות בפה. כמה שזה טעים. מרווה. קר. כאן אני לומדת טעמים חדשים ובעיקר להעריך את טעמו של אוכל פשוט.
מניחה את הסלולרי בצד, לוגמת עוד לגימה אחת ועוד אחת מהמשקה האלוהי הזה. ונהנית.

21:20, בכפר Khuri, אחרי ארוחת ערב
יושבת לבד על מיטה, חלק מקבוצת תיירים מרחבי העולם שהגיעו אל ה-desert Base להינות מאטרקציה הכוללת טיול גמלים לעבר הדיונה, הופעה של שירה וריקוד ראג'סטני, ארוחת ערב ולבסוף שינה במדבר תחת כיפת השמיים.
בינתיים הקבוצה התפזרה, חלק חזרו עם הנהגים למלון המפואר בעיר, חלק נסעו לישון במדבר, ולי ולעוד כמה תיירים מספרד הכינו מיטה מחוץ לחדר, כי בכזה מזג אוויר עדיף לישון בחוץ ולא בחדר הלוהט. הסתיימה הארוחה, כוסות צ'אי אחרונה לפני שסוגרת את הבאסטה להיום.

וואוו, איזה יום היה היום. גדוש חוויות, בסגנון "סיור בלוגרית של טיולים" שקיבלה הזמנה לאירוח חינמי בכפר מדברי. הבחור הזה, אמין, הוא טוב בשיווק, יודע איך לגשת לאנשים בדרך יצירתית, יש לו חזון, רואה בעיני רוחו איך העסק המשפחתי מתפתח וגדל לאט-לאט. מודע למגבלות שלו ולכן מבקש עזרה. הציע לי "עבודה", תישארי בג'אייסלמר כל העונה, תקבלי ממני מגורים וכלכלה ובתמורה, תעזרי לי לקדם את העסק במדיות החברתיות, בוקינג.קום, תהיי זמינה לשאלות של תיירים, תהיי הפנים של העסק שלי. נשמע מפתה, אבל לא בשבילי שהיגעתי לזמן קצר מאוד. כנראה שמצאתי חן בעיניו, כי אחרת אין לי הסבר להזמנה מכל הלב לבוא אליו לכפר, להיות האורחת שלו. משעות הצהריים עד מחר בבוקר.
אמרתי לעצמי, למה לא. זו תהיה עוד חוויה לאוסף החוויות. ואכן כך. להקשיב לאדם שיודע מה הוא רוצה, שיש לו כבר עסק רץ והוא רוצה להגדיל אותו, שיגיעו עוד תיירים. לבונגלוסים וגם לאוהלים דה-לוקס. מספר לי שבתקופה של ראשית השנה האזרחית החדשה מגיעים זוגות מדלהי לאוהלים המפוארים ומשלמים 20K רופי לשני לילות, כולל ארוחות עם הופעת פולקלור ראג'סטאנית, רכיבה על גמלים.
שוב, חוזרים לאותה נקודה משמעותית – שיווק. איך אני מפרסם את המקום שלי, את השירותים שלי. איך אני גורם לאנשים לרצות להגיע אלי. הוא כל הזמן מדליק את הטלפון שלו, פותח את טריפ אדווייזר ומראה לי את הריוויוז שכתבו עליו. גם ממני מצופה לכתוב ביקורת אוהדת. ואעשה זאת בשמחה, בנוסף לתשלום של 500 רופי. לא המחיר המלא שהוא גובה על כזה יום טיול (1200 רופי), ובכל זאת לא מרגיש לי נוח לא לשלם בכלל, גם אם קיבלתי הזמנה להגיע כאורחת. וכמובן שאכתוב עליו, שאפרסם בפייסבוק, באינסטגרם וגם בבלוג.

לא ציפיתי לקבל בהודו הזמנה לאירוח תמורת סיקור, ובמקום הכי פחות צפוי, ההזמנה הגיעה.
עוד מעט 23:00, עשו כיבוי אורות כללי, עדיין נשמעים דיבורים, מקווה שבקרוב אנשים יירדמו וגם אני, תחת כיפת השמיים. אמנם לא בדיונה, אלא בפתח החדר תחת השמיים והרוח הנעימה שמקררת כמו מזגן טבעי. כמה וכמה קילומטרים מכאן יורד גשם, לפי סופת הברקים שהאירו קודם את השמיים.
וכעבור שעה בערך הגשם הגיעה גם אלינו, הבריח את כל מי שישן בחוץ או לחדר המחניק בבונגלוס או במסעדה המוצלת. המאוורר בחדר מרעיש מאוד, אנסה לעצום עיניים למרות התחושה הלא נוחה.


(46) 4.9.19, רביעי, ג'אייסלמר

יום של טלטלה רגשית.
יום שהלבדות במסע היכתה בי חזק.
יום של עצב גדול שהתחלף בשמחה כשישבתי במקום ההוא מול אופק פרוש לרווחה והיבטתי בשמש השוקעת.
שקיעה ראשונה מאז שאני בהודו.
חצי מסע מאחורי, חצי עוד לפני.

"למה *את* מטיילת? מה *את* רוצה לעצמך במסע הזה?"
שאלות חשובות שנשאלתי היום.
למה אני פה. איזו הווייה אני בוחרת לאמץ לעצמי כל עוד אני פה.
מה אני מרוויחה מהמסע הזה, ובאותה נשימה מה אני מפסידה.
אילו חוויות ימחקו מהזיכרון ואילו ינעצו בו לזמן רב.

היום הזה מחולק לכמה חלקים, את החלק של שעות הצהריים, מהרגש ששתיתי את הלאסי בחנות ההיא ועד שהיגעתי לחדר, את החלק הזה להשמיט.
לנעוץ בזיכרון את הערב במחיצת ה- desert boy ההודי שהרכיב אותי על אופנוע עד לבית הקברות המלכותי ליד הכפר שלו ושם חיכינו לשמש שתשקע. ירד גשם, נשבה רוח נעימה, הפסיקה הרוח, השמש ירדה לאט לאט, גדולה, עגולה, השמיים נצבעו בגוונים יפהפיים של כתום וורוד. אח"כ, כשאמרתי שמחשיך ואני רעבה הוא ביקש מחבר מהכפר שיביא לנו ארוחת ערב. חיכינו וחיכינו וכשאוכל הגיע זו היתה הארוחה המוצלחת ביותר בהודו, צ'פאטי עם תבשיל ירקות, לא חריף וטעים ומרק עדשים.
רגעים לנצור בזיכרון: אותי יושבת בחושך בבית קברות עתיק בחברת בחור הודי, חולקת איתו ארוחת ערב בייתית, מדהרת שיחה של שותפים לדרך על מסעות ועל מה שחשוב באמת בחיים.

לאט לאט העצבות הסתלקה ואת מקומה תפסה חדוות המסעות.


(45) 3.9.19, שלישי, ג'אייסלמר

חצות היום. מעולם לא הזעתי כ"כ הרבה. הגוף כולו מתגייס למלאכת הצינון, להוריד את הטמפרטורה לערכים סבירים, פולט עודפי חום באמצעות זיעה. ולא רק אני, גם המקומיים מזיעים, מי יותר, מי פחות. מנסה לא לעשות מזה ביג דיל. חובשת כובע שמש, ביד הסמרטוט הירוק איתו מנגבת את הפנים, גם הידיים. מתי בפעם האחרונה היזעתם בידיים? תגיעו לג'איסלמר בתחילת ספטמבר, צאו לרחובות ולשווקים בשעות הבוקר ותרגישו איך אתם טובלים באמבט של זיעה.
לא מתלוננת… זה חלק מהעיניין. רציתי הודו בחודשי הקייץ, רציתי ראג'סטאן לקראת סוף המונסון וקיבלתי בוסט מטורף של צבעים, ריחות, קולות, טעמים. למשל, הבננה לאסי הטעים ביותר בהודו, 40 רופי לכוס גדושה בנוזל מתוק, סמיך, קר, מרווה. או הצ'אי הטעים ביותר בהודו, שילוב של מתיקות וחריפות בו זמנית, 10 רופי לכוס עם צורה מאורכת, או הסאמוסה הכי מוצלחים בהודו, אוכל רחוב מטוגן במילוי תפוחי אדמה, לא חריף ומשביע, 17 רופי ליחידה.
שלא לדבר על המראות, השיחות עם המקומיים, הפתיחות, החיוכים, כמה שהם מצחיקים אותי בידיעת הארץ שמפגינים. נהנים לזרוק שמות ערים בארץ, את שמו של נתניהו, לפרט את מלחמות ישראל, מבצע אנטבה וכו'. מעניין לשמוע מה חושבים עלינו, מדינה חזקה, עוצמתיות, נלחמת בערבים, החיים בארץ טובים, מאושרים.
אנחנו שמגיעים הנה כתיירים בוחנים את המקום, את הנופים, השווקים, הסמטאות הציוריות. המקומיים מחייכים אלינו, מסבירי פנים, עושים עלינו רושם של אנשים פשוטים, נחמדים.
מעניין איך אני כתיירת נתפסת בעיניהם. הסקרנים שבהם מתעניינים באנגלית רצוצה מה אני עושה בארץ, מה המקצוע שלי, איפה אני גרה, האם גרה עם ההורים, כמה אחים ואחיות יש לי, האם אני נשואה, כמה ילדים. אף אחד לא שואל האם אני מאושרת, האם אני שמחה בחלקי.

זוכרת כמה משמעותי לתרגל הודייה על בסיס יומיומי. להודות על הטוב שבורכתי בו. על הסקרנות שהניעה אותי לצאת לדרך, על הפתיחות שגורמת לי לגשת לאנשים, לשוחח איתם, על ההקשבה העמוקה גם לעצמי, לרצון הפנימי העמוק שלי וגם לסיפור של אחרים, על הכישרון לתרגם את הסיפור שלי ושל מה שאני מלקטת סביבי לטקסטים שיש בהם עיניין.

משמונה בבוקר כשיצאתי את חדרי לסיבוב, כוס צ'אי ראשונה, אח"כ צ'אי נוסף בחברת הבחור Ameen שהזמין אותי להתארח אצלו בכפר וביקש עזרה בתרגום ושיווק שירותיו לתיירים, מים שלוגמת מדי פעם, כמעט ליטר ששתיתי, בננה אחת ועוד כוס של בננה לאסי. בהמשך השוק אגש לאותה חנות מאפים לקנות סאמוסה לצהריים. אולי, אם יהיה לי כוח אמשיך ברחוב שמקיף את החומה. נקודת תצפית נוספת על המבצר ואז לחדר עד חמש בערב, שאצא שוב לכיוון האגם, לצלם שוב את המקום בצבעים של בין ערביים.

בחדר, אחרי מקלחת וכביסה של הבגדים ספוגי הזיעה, רוצה להקדיש זמן למלאכת הכתיבה. לכתוב לפי הנחיות, כמו למשל, "שנה חלפה, שנה באה". ביום ראשון, האחד בספטמבר החל גם חודש אלול, חודש הסליחות. בשנים קודמות עברתי בחודש הזה תהליך של ניקוי רעלים פנימי, התכווננות לקראת השנה החדשה. מדי בוקר הייתי מקבלת מסר ותרגיל קצר להתבוננות פנימית. ייתכן שהמסרים הללו שמורים במייל. כך או כך, כפי שאני נותנת הנחיות כתיבה לאחרים, יכולה להנחות את עצמי. צריכה מעט שקט ואיוורור. אם יש מיזוג, מה טוב, כי אז הגוף יכול לנוח, למעט יד ימין האוחזת בעט או מקלידה במקלדת הוירטואלית. כפי שמתמידה לעשות בארבעים וקצת הרשומות האחרונות… כותבת אותי, את הודו כפי שחווה בכל חושי, את המחשבות, התחושות הגופניות, הרגשות שמבקשים ביטוי. בגלל זה אומרת, הודו היא מקור להשראה. הודו מספקת את הגירוי, מציעה נושא למחשבה או להתבוננות. כל היתר תלוי רק בי. אם בוחרת לפעול, לצלם, לכתוב, לפרסם, לשתף. או לפעמים רק לשבת, ישיבה שקטה.

חצי שעה של מנוחה בחנות הלאסי. אתמול כשנכנסתי לשבת היו כמה מקומיים שנעצו מבטים, ביקשתי לצלם, הם ביקשו להצטלם והיתה הילולת צילומי סלפי. לא היתה פניות להקליד מילים שבאות מתוכי. לפעמים הקשב כלפי חוץ ולפעמים כלפי פנים. זו תנועה שלמדתי לאהוב, בין פנים לחוץ, חוץ לפנים. בין דיבור להקשבה, בין צילום להתבוננות שקטה. בין הליכה שדורשת התמודדות פיסית וקירור הגוף באמצעות הזעה מוגברת לבין מנוחה של הגוף בחדר הממוזג. ואני נעה בין זה לזה, פעם ככה, פעם אחרת. ותוך כדי, שימחה גדולה.


(44) 2.9.19, שני, ג'אייסלמר

העיר לוהטת. לשם המחשה אתן דוגמה כמה מהר התייבשו המכנסיים הקצרות שכיבסתי כששבתי מהסיבוב בשתיים וחצי בצהריים. מילא החולצות המנדפות, אבל אלו מכנסיים מבד עבה שלא הקפדתי לסחוט עד הסוף.
לו היה יורד גשם, האוויר היה צונן יותר, כך אומרים לי. אולי עוד יירד.
מה שצריכה לעשות בימים הבאים זה לטייל בקצוות של היום, מוקדם מאוד בבוקר ובשעות הערב. נפלה עלי עייפות כבדה בעקבות הנסיעה הארוכה והמתישה. עוצמת עיניים לשעה לאגור כוחות.

17:50, עדיין חם מאוד בחוץ, אני לבושה ומוכנה לצאת לתור את הסמטאות בין החומות. למצוא מסעדה ולהזמין מנה משביעה כי הרעב מציק מאוד.
על גג מסעדה טיבטית, הזמנתי את המנה הקבועה שלי, מומו צמחוניים וכוס תה. הנוף של העיר הזהובה שנשקף מהגג מרהיב. בנייה נמוכה, לכל היותר שלוש קומות, פרושה לרוחב סביב המבצר. שמחה שהחדר שלי נגיש, מאפשר לי להסתובב בתוך המבצר וכשמתעייפת לחזור לנוח. יש רק עיניין פעוט אחד והוא החום הלוהט. חום מדברי שלצערי יש בו יותר מדי לחות מכבידה.

המבט משוטט על פני העיירה, מחפש נקודות עיניין אליהן ארצה להגיע. המקום מלא הודים מטרידים, כאלו שרוצים שאכנס לחנות שלהם לקנות את מרכולתם, או נהגי ריקשות שרוצים להסיע אותי לכאן או לשם, או מדריכים שרוצים לקחת אותי לסיבוב מודרך במבצר. אני לומדת להתעלם, לא להגיב. להגיד "later" או להנהן משהו בסגנון של "לא תודה", או להמשיך הלאה בלי לומר מילה, כפי שעשיתי כעת.
זו ללא ספק מיומנות נרכשת, ללמוד להתעלם מרעשי הרקע, להמשיך הלאה בדרכי בלי להתייחס להפרעות, מצד שני גם לא להתייחס לאנשים כאל אוויר. זה לא יפה ולא מכבד. מצד שלישי, מעייף מאוד לחזור ולומר שוב ושוב, "לא תודה", כשדוחפים אותי לפעולה שלא בחרתי בה.
חוויתי מעט מההטרדות הללו בג'אייפור וכעת בג'אייסלמר. ייתכן שזה הסגנון הראג'יסטאני, להילחם על כיסו של התייר. כולם הרי מוכרים פחות או יותר את אותם קישקושים/בגדים/ספארי מדברי "off the beateb track" , כולם מנסים להתפרנס, במיוחד בתקופה שמחוץ לעונה, כשאין נוכחות גבוהה של תיירים מערביים.
התיירות ההודית שמגיעה הנה היא בעיקרה תיירות דתית, מגיעים להתפלל במקדשים, אוכלים בדאבות, ישנים במלונות זולים. אלו לא תיירים שקונים מזכרות ויוצאים ללילה במדבר.

שמחה להשאיר את הישראליאדה מאחור, לגלות מקום נקי משלטים בעברית, ללא נוכחות ישראלית מורגשת. ייתכן ומגיעים לכאן ישראלים, אבל אני לא רצה לחפש את קרבתם. טוב לי לבד. נוח לי בחדרי הקט הממוזג. הראוטר של הווייפיי ממוקם מחוץ לדלת הכניסה לחדר, כך שיש לי קליטה טובה לחפש חומר, להעלות תכנים חדשים לבלוג, לקרוא ספר, לנוח.
היגעתי היום בשעות הבוקר, פסעתי עם התיק על הכפתיים דרך שער הכניסה למבצר לקראת אחת עשרה. תוהה לאילו מקומות אגיע עד היום בו אצעד עם התיק על הכתפיים מחוץ למבצר, בדרך ליעד הבא. בינתיים מקציבה לשהות בעיר בין ארבעה לחמישה לילות.

בדרך חזרה לחדר בשעת צהריים לוהטת פיתה אותי אחד המוכרים להיכנס לחנות, לנוח, לשטוף את העיניים, בלי הצורך המעיק לקנות, כי מראש הכרזתי "נו שופינג". התפתחה שיחה מעניינת, טרח לעדכן שאותי שראש ממשלת הודו, מודי ומיודענו נתניהו הם חברים טובים, שקיים היום שיתוף פעולה הדוק בין ישראל להודו, שהודו מביעה באופן גלוי את התמיכתה בישראל. וישראל מצידה מוכרת נשק לצבא ההודי, חיילים ישראלים מגיעים למדבר הלוהט במאי יוני לאימון משותף עם הצבא ההודי. קיים שיתוף פעולה ובעיקר העברת ידע להודים בתחום החקלאות. מלמדים אותם לגדל מטעי תמרים וזיתים בגוג'ראט. אם פעם לא היו זיתים בהודו, הינה, למדו מאיתנו. מה שאנחנו צריכים ללמוד מהם זה כיצד לנהוג באוכלוסיה המוסלמית, דוגמת מקרה קשמיר. לפני כמה שבועות החליט מודי לבטל את החוק הדתי הידוע כ-"טלעאת", באמצעות חזרה שלוש פעמים על המילה "טאלעת" נהגו הגברים המוסלמים לגרש את נשותיהם בחוסר כל. לא עוד. רוצים להתגרש? עשו זאת ע"פ חוק. כך שמה הפלא שהנשים המוסלמיות מצדדות במודי בעוד הגברים מתעבים אותו. הזכרנו גם את עיניין הילודה. האוכלוסייה ההודית המשכילה מולידה ילד לכל היותר שניים, רק הכפריים הנבערים והמוסלמים ממשיכים להביא כמות גדולה של ילדים, גם אם אין ביכולתם לפרנס אותם. בדיוק כמו האוכלוסייה הערבית והדתית בישראל, שמתרבה בקצב מבהיל.
קשה להשוות את הגודל של הודו לישראל. הודו עצומה, מונה 1.3 מליארד. איך מנהלים דבר כזה עצום? מי שעומד בראש הפירמידה חייב להיות חד משמעי, ברור, נחוש להוביל לשינוי, אחרת המצב יילך וידרדר. המספרים בווקיפדיה דווקא מראים על מגמה אופטימית של צמיחה כלכלית וירידה באחוזי העוני במדינה.

10:50, הפסקת התרעננות בחנות שגיליתי אתמול בשוק, שם שתיתי את הלאסי הטעים ביותר בהודו. מתוק, קר, מרווה.
לא יכולתי לכתוב בפתק כי הבחורים שישבו שם לא הפסיקו לנעוץ מבטים, להתפעל ממני, ביקשו להצטלם סלפי. למה לא. זרמתי איתם. צילמתי אותם והצטלמתי איתם. אם זה עושה להם שמח בלב להצטלם עם תיירת מערבית, לבריאות.

כמה בתים ליד חנות הלאסי אני רואה הוואלי, מהביניינים העתיקים מתקופת המהארג'ה. הביניינים הללו בבעלות פרטית ומאפשרים למשפחות לגור בחלק מהבניין ובחלקו האחר משמש כמוזיאון. סגור בגלל הגשמים, מצב הביניין רעוע, מה שכן האיש שעמד בכניסה הסביר לי באדיבות רבה מה פשר ציור הגנש שראיתי על הקירות. כי שאלתי. אם לא אשאל, איך אדע. מדובר בהזמנות לחתונות. עם שם החתן והכלה ואיחולי מזל טוב.
על קיר המבנה משורטטות טבלאות מספרים. כמו סודוקו. אפשר לתרגל מדיטציה בשלוש דרכים, הוא אומר לי, מנטרה, יאטרה וטנטרה, באמצעות מילה, מספר או black magic. טבלאות המספרים הללו הן יאטרה, בכל כיוון אפשרי סכום המספרים שווה למספר שמצויין למטה. היאטרה שומרת על המבנה. כנ"ל שרשראות הצ'ילי עם הלימון, 7 פילפלים ולימון אחד מושחלים בחוט, נגד עין הרע, מחליפים לטרי פעם בשבוע.
הפרטים הקטנים שאם לא שמים לב, מחמיצים.

18:45, לפעמים בא לי להגיד מה אני רוצה, למשל תה וצ'אומיין עם ירקות ושילכו. יניחו לי לנפשי, לבהות, לשתוק, לכתוב, לצלם. אבל לרוב הם נעמדים ליד ומתחילים לקשקש ואני נסחפת לשמאל טוק סתמי שחוזר על עצמו: כן, אני מישראל, פעם שלישית בהודו, כן, ג'אייסלמר עיר יפה, קטנה, מיוחדת, אחרי אוקטובר יגיעו הרבה תיירים.

אוהבת את המקום, אוהבת את גגות הגסטהאוסים והמסעדות במוך מתחם המבצר שעולה עליהם לקראת שקיעה, לתצפת על הנוף, להינות ממעט בריזה.
מהרחוב נשמע פס קול הודי אותנטי, צרור שירי דת, לרגל חג שחוגגים היום. עכשיו המואזין פצח בשירה. אוהבת את העובדה שזו עיר קטנה שאפשר ללכת אוצה ברגל, עיר נטולת טראנסים וכדורי שוקולד. אוהבת את האנגלית הפשוטה שמדברת עם המקומיים, שלא מדברת עברית.
לו רק היתה פחות לחות, היה נהדר.


(43) 1.9.19, ראשון, ג'אייסלמר

עשרה לתשע בלילה, בסליפר לג'איסלמר
סופסוף ישובה בתא בסוף האוטובוס, צמודה לפתח המזגן. מושב עליון, יחיד, אני והתיק שלי. אין מתג לאור, הסטתי את הוילון הצידה ונכנס אור מהחלון. האוטובוס כרגע עומד, אולי רמזור. בשמונה בבוקר אמורים להגיע ליעד.
הפכתי לנודניקית נוראית. כדי להיות בטוחה שאני על האוטובוס הנכון שואלת מאה פעמים, Jaisalmer ושוב Jaisalmer. הכאוס שהייתי עדה לו קודם בתחנת האוטובוס הפרטית קצת הלחיץ. חלפה מחשבה מטרידה שאולי האוטובוס לא יגיע ואאלץ להעביר לילה נוסף בעיר הוורודה ההבילה.
אחרי השהות בכפרים הקטנים בצפון זימנתי לי חוויה של עיר גדולה. עיר הודית טיפוסית, סואנת, רועשת, עמוסה מאוד. מצד שני יש בה שכיות חמדה דוגמת העיר הוורודה, ארמון המהארג'ה, ארמון הרוחות, מבצרים, שערים בוורוד, שווקים לרוב. כדי להסתובב בנחת יש לצאת לסמטאות השוק בשבע בבוקר, כשהרחובות מתעוררים ליום חדש. החל מעשר בבוקר נעשה צפוף, עמוס, דחוס, רועש מאוד עד שעות הלילה. לא יישמתי את העיצה שנתן לי בעל הגסטהאוס להתחיל את היום מוקדם, כיוון שקמתי לקראת תשע אחרי מעט מאוד שעות שינה.
התחושה העיקרית שחוויתי ביומיים וחצי מאז נחתתי בעיר היא של חוסר נוחות פיסית. זיעה שנטפה ממני כמו מים כשהתהלכתי בחוץ, בין אם במהלך היום וגם בשעות הלילה בחדר נטול המזגן בו ישנתי. התשה של הגוף. ביעד הבא מבטיחה לעצמי שאבחר בחדר ממוזג ומפנק כדי לאפשר לגוף מנוחה.

23:36. זחילה איטית בתור לכניסה לכביש אגרה, מתרוממת לחצי ישיבה, מביטה מבעד לחלון באוטובוס המקומי שנוסע צמוד אלינו. הנוסעים דחוסים כמו סרדינים, כמה מסתכלים עלי, אני מנופפת להם לשלום, מחייכת, מנופפים לי חזרה לשלום. נו טוב, שילמתי 1050 רופי על התא הקטן והממוזג שלי. מגיע לי להתרווח. מפעם לפעם פתחי האוורור עוצרים לרגע, "שלא תעיז להפסיק את המזגן" , אני ממלמלת לכיוון הנהג. קשה שלא לשים לב לזמבורה של האוטובוס, יש לה צליל מנגינה עולה ויורד ולפעמים נשמע כמו חיצרוץ מעצבן. אבל לפחות נוסעים, מתקדמים לכיוון היעד.

חלפו שעתיים, השינה ממני והלאה. שוכבת ומזמזמת בשקט שירים. מחוץ לתא שומעת כמה הודים שמנהלים שיחה ערה, אני האישה המערבית הלבנה היחידה באוטובוס, מסתתרת בתא שלי, מאחורי וילון כהה. הבטן קצת מקרקרת אבל מייד משתיקה אותה, לא זמן לאכול או לשתות עכשיו, תנוחי. בימים של נסיעות לילה מקפידה לאכול מעט אוכל קל, שחלילה לא יהיו עינייני קיבה כשאני רחוקה משירותים. גברים למשל יכולים לפתור בקלות יחסית את הלחץ בשלפוחית ולהשתין לבקבוק ריק. לנשים אין ברירה אלא להתאפק עד להפסקה.
מתי נעצור להפסקה? אולי לקראת חצות.
מחכה בסבלנות שהעייפות תכריע אותי ותיקח אותי לעולם החלומות.

רבע לאחת. האוטובוס עצר קודם להפסקה. יוצאת מהדרגש הממוזג לשירותים מסריחים וקונה כוס צ'אי. כשחוזרת לאוטובוס מבחינה שמעל לחלון הנהג תלויים לייבוש תחתונים וגופייה. תחתונים לייבוש באוטובוס? על זה הייתי אומרת "אין דברים כאלו"…

ממשיכים לנסוע. עוד שש-שבע שעות נסיעה. אולי כדאי להישכב פוזה אופקית, לעצום עיניים ולהירדם. קצת קר לי ואין כי במה להתכסות למעט צעיף דק מאוד.

08:45. עוד שעה וחצי מגיעים לג'איסלמר. התחננתי קודם להפסקת שירותים. כשהאוטובוס עצר באחת התחנות להוריד נוסעים ירדתי גם אני,"טויילט!", מנסה להבין לאן שולחים אותי, לתא מטונף עם חור ניקוז מלא שתן. איזה ברירה היתה לי. השירותים המצחינים ever. קודם כל, לרוקן את השלפוחית, אח"כ לצעוק עליהם באנגלית בסיסית שיתביישו להם, כמה מטונף. לצערי אף אחד לא מבין אנגלית, בתחנה הזו עלה לאוטובוס הודי העונה לשם "דודו" מייד קולט שאני ישראלית. יש למשפחה שלו גסטהאוס בעיר, "תבואי לראות", משווק לי את המקום ומתנצל שלא איפשרו לי להתפנות בשירותים נקיים. "אם את צריכה טויילט תגידי לי ואגיד לנהג". מעריכה את הנכונות לעזור רק לא מבינה איך אחרי לילה שלם כל האוטובוס לא זקוק לטויילט. מה, האינסטלציה של ההודים עובדת אחרת?
הנוף מהחלון שטוח, חום עם קצת ירוק. מזכיר את הערבה שלנו. החל משש וחצי בבוקר כשהתעוררתי והסטתי את הוילון רואה תהלוכות אנשים על הכביש, צועדים בעקבות טנדר עם מגפונים שמנגנים מוסיקה רועשת. "פסטיבל ראמה", ככה נאמר לי.
בכל פעם שנהג האוטובוס הלא מתחשב יוצא לעקיפה הוא מפעיל את הזמבורה שמנגנת מנגינה. אחרי למעלה מ-12 שעות נסיעה שהתארכה בגלל תיקון פאנצ'ר, זה מתחיל לעצבן. ואם להסתכל על ה-bright side, המזגן קירר עד כדי כך שאפילו לי היה קר, התא הקטן אפשר לי פרטיות, יכולתי לשכב ולא רק לשבת כמו בסמי-סליפר ואפילו נרדמתי לזמן מה. יש שקע להטעין את הטלפון ואחרי כמות המלל שהקלדתי תוך כדי נסיעה הבטרייה התרוקנה וזקוקה להטענה.
בחור נחמד שהבין את מצוקת הטויילט שלי כיבד אותי בתפוח וזו ארוחת הבוקר שלי עד שאגיע ל ג'אייסלמר ואתמקם בחדר.

בסוגריים, מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה הייתי במדבר שלנו. ייתכן שזה היה בטיול יומהולדת לאיזור מצוקי דרגות במדבר יהודה. עבר מאז כ"כ הרבה זמן.

בגלל הפנצ'ר בגלגל היגענו לג'איסלמר בשעה איחור. עשר וחצי וכבר לוהט בחוץ, שלושים מעלות שמרגישים כמו ארבעים. נסיעה מתישה מאוד. דודו שרצה שאבוא לגסטהאוס שלו אירגן ג'יפ לנסיעה קצרה, רק שהגסטהאוס נמצא בשוק ואני רוצה לישון בתוך המבצר. הבחור ההודי שפגשתי אתמול על ה-rooftop בג'אייפור נתן לי את שם הגסטהאוס שלו ולשם הלכתי. תמורת מחיר כפול מהחדר הפשוט אצל דודו קיבלתי חדר קומפקטי עם מזגן, מאוורר ונוף למקדש הג'ייני ולמדבר. אחרי מקלחת קרה מוטלת בפישוט איברים במיטה, עייפה ורעבה.
היום יום למנוחה, התמצאות ושוטטות קצרה באיזור המבצר בעיקר בשעות הערב.


(42) 31.8.19, שבת, ג'אייפור

היגענו לקצה של קצה הקיץ, בארץ מדווחים על פריחת החצבים ועל שנת הלימודים שתיפתח ביום ראשון.
זוכרת את השיחות לאחר חופשת הקיץ שחזרו על עצמן כל שנה, "ספרו לכיתה איך היה בחופש הגדול, מה עשיתם בחופש הגדול? איפה ביליתם? היה כיף?"
ותחושת התחרות מי נהנה יותר, מי בילה יותר.
היו ילדים שסיפרו על טיולים, קמפינג, בילוי בים, נסיעה לחו"ל ועוד. והיו גם ילדים, כמוני, שלא היה להם מה לספר, שלא נסעו ובילו, שמה שעשו לא היה מספיק אטרקטיבי, לא עומד "בדרישות" הכיף של החופש הגדול לעומת ילדים אחרים. לא זוכרת מה סיפרתי בתורי. לא אהבתי את השאלה הזו "מה עשית בחופש הגדול", כי לא אהבתי את החופש הגדול, לא נסעתי, לא טיילתי, בקושי כמה טיולים קטנים עם אימא לת"א או לים. שבוע שהיינו נוסעים לדודים באשדוד ושבוע שהם היו מגיעים אלינו לירושלים לביקור. לא להלכתי לישון אצל חברות, רוב הזמן הייתי בבית, רואה תכניות בטלוויזיה החינוכית, קוראת ספרים. האם שיעמם לי? האם היה לי כייף?
בשנים שבאו אח"כ, כשהייתי בצבא, באוניברסיטה, בעבודה חופשת הקייץ עברה נטולת אירועים מיוחדים, למעט נסיעות קצרות לחו"ל מדי קייץ. מאז שגיליתי את האלפים האירופאים בקייצים האחרונים נוסעת לטרק ביעד כלשהו, מסלול הליכה ארוך של עד שבועיים ברומניה, סלובקיה, צפון איטליה, צרפת.

הקייץ החלפתי את ההרים של אירופה בהרים של צפון הודו. עזבתי את הבית לפרק זמן של 103 ימים, זמן שמאופיין בחוסר מחוייבות לדבר, למעט הטיול עצמו. טיול נטול מסלול קבוע מראש, טיול שמביא איתו הפתעות לא צפויות.
אם ישאלו אותי היום "אז מה עשית בחופש הגדול? איפה בילית? היה לך כיף?" אספר שבחופשת הקייץ סיימתי קורס מאוד משמעותי, סידרתי את הבית לקראת נסיעה, ניקיתי וזרקתי חפצים מיותרים, סגרתי קצוות ולקראת אמצע יולי הרפיתי מכל המחויבויות והתפקידים שלי, ארזתי תרמיל קטן וטסתי להודו. מאז אני נעה בדרכים, מקשיבה ללב, לעצמי, לרצון שלי, לומדת עלי, על העולם, על הלְבַדִיוּת (Aloneness) שלי.

"טוב לאדם היות פעם בדד
לא ספר, לא רע, לא ציבור ולא פרט,
רק הוא עם לבו, עם הלב רק בלבד,
טוב לאדם היות פעם בדד.

וטוב כי יצא פעם ריק מנכסיו,
לא בית, לא שדה, לא נדרש, לא חייב,
רק יקשיב אל ליבו ויחריש חרש רב
טוב כי יצא האדם מנכסיו.

כי יקשיב אל ליבו ויבין לחייו
וידע אשר יש ויחוש מה חייב."

זלמן שַזָּ"ר

הודו אצלי התחילה לפני 25 או 26 שנה, בשנה הרביעית ללימודים בבצלאל, כשידעתי שאיך שמסיימת את התואר טסה מזרחה.
בזמנו את המידע על הודו היה אפשר להשיג בסניפים של חנויות "למטייל" או ב'לונלי פלאנט' שהיה כמו התנך של התרמילאים. זו היתה עבורי תקופה נטולת מחוייבויות והתשוקה העזה לנסוע ולגלות עוד מקומות הניעה אותי לקנות כרטיס לכיוון אחד. אזרתי אומץ לעזוב הכל, לארוז תרמיל ולעלות על מטוס. אני גם זוכרת שרציתי טיול ארוך אבל לא ידעתי היכן להתחיל. הודו קצת הרתיעה אותי לכן נחתתי בבנגקוק ושם פגשתי בחורה נחמדה שחיפשה שותפה להודו. הגשתי בקשה לויזה להודו ועד שאושרה נסעתי לצ'אנג מאי. בינתיים היא טסה לכלכותא וחיכתה לי. כירטסתי בנגקוק – כלכותא ושם נחתתי. בין המקומות קשוחים ביותר בתת היבשת. הרי לך קבלת פנים לבבית להודו…
עליתי על מטוס לבד, בלי לדעת האם אוהב את הודו ולאן המסע הזה ייקח אותי. מצאתי את עצמי מגיעה למקומות שלא ידעתי שקיימים, דרג'ילינג שבסיקים ומשם ברכבת ארוכה לואראנסי, המקדשים האירוטים בקאג'וראו, הטאג' מאהאל באגרה ומשם לג'אייפור, אודאיפור ויתר היעדים המפורסמים של ראג'סטאן. שם החברה החליטה שהספיק לה מהודו ומ"הטיול הגדול" , חזרה הביתה ואני המשכתי בדרכי לבד. מדי פעם פגשתי שותפים למסע וחברתי אליהם לזמן קצוב, אבל רוב הזמן טיילתי לבד.
ויזה של חצי שנה שפג תוקפה באפריל, יומהולדת 27 בקטמנדו, חודש בנפאל על מנת להגיש בקשה לויזה לחצי שנה נוספת. ובתום שנה של נדודים לשוב הביתה.
כל זה קרה בין ספטמבר 1994 לאוקטובר 1995.

מאז חזרתי להודו פעם אחת, בקייץ 2009, לטיול של פחות מחודש בצפון הודו. והינה שבתי אליה פעם נוספת, לחודשיים. האם ארצה לבקר בה שוב? בוודאות שכן. לדרום או לאיזורים לא מוכרים כמו "שבע האחיות".
אמרו את זה לפני, "הודו כמו כישוף שמושך אותך פעם אחר פעם".

"לא מזמן שאלתי את עצמי מה יש במדינה הזו שכל כך מושך. שאתה תמיד רוצה עוד. מקום שאתה יוצא לטיול אבל בעצם אתה יוצא למסע. מדינה, שמביאה אותך להסתכל הכי רחוק שאתה יכול, ובו זמנית הכי קרוב ועמוק שאפשר. ואז הבנתי שזה לא באמת משנה למה. יש דברים שעושים בחיים פשוט כי ככה. כי זה עושה טוב, כי זה מעמת, כי זה משכר, כי זה פשוט נכון ותופס אותך במקום בחיים הכי מדוייק וזה שאתה הכי צריך להיות בו עם עצמך באותו רגע."
מתוך פוסט של בחור בשם לירן שהתפרסם בקבוצה "מטיילים בהודו עם מירון"

יש משפט שגורס שהרפתקה היא סיוט בזמן ההתרחשות רק בדיעבד נגיד שזו היתה עוד חוויה לאוסף. כמו הלילה האחרון בג'אייפור. בשתיים וחצי הרמתי ידיים, לקחתי את הסדין והצעיף שמשמש כציפית לכרית, טלפון ופנס, נעלתי את החדר וירדתי למרתף, לישון בדורמיטורי בחברת הצעירה הישראלית. בבחירה בין ריח טחב לאוויר ממוזג, בחרתי במזגן וככה נרדמתי לכמה שעות.
קמתי הבוקר בהחלטה שהלילה עוזבת את העיר. עשיתי צ'ק אאוט ושילמתי גם עבור הכרטיס לסליפר עם מזגן לג'אייסלמר. נסיעה של 12 שעות.
לא ממהרת לצאת לחום הגדול. רק עכשיו קיבלתי צלחת עם חביתה, טוסט וסלט קטן לארוחת בוקר. עוד מעט נזמין ריקשה דרך הובר וניסע למקדש הקופים, אטרקציה נוספת בעיר.


(41) 30.8.19, שישי, ג'אייפור

הלם. אחרי השאנטי של דהרמסאלה ופארווטי לנחות בג'אייפור, בירת ראג'סטאן, אין מילה אחרת לתאר את ההרגשה. ידעתי שכאן אפגוש הודו אחרת, רק שלא תיארתי לעצמי עד כמה אחרת. גדולה, חמה, לחה, רועשת, סואנת. דבר ראשון למצוא חדר, והחדר שלי הפעם, איך לומר זאת, לא להיט. מאוורר שעובד במרץ, מסיע את האוויר, נותן תחושה של טיפת רעננות. שוב, יגיד מי שיגיד, אבל למה את "מתכלבת"? למה לישון בכזה חדר שרק עושה חשק לצאת ממנו? כבר היית בסיטואציות דומות והבטחת לעצמך שדי. שאת מפרגנת לך נוחות. חדר ממוזג עולה הרבה יותר, אבל גם נותן אפשרות לנוח כמו שצריך.

מזהה כאב ראש שהולך ונבנה. מבט חטוף בבקבוק המים מראה שלא שתיתי מספיק היום.
מחכה לכוס תה שהזמנתי. אין מנוס אלא לאכול ולשתות במסעדת התיירים שעל גג הגסטהאוס. מצאתי פינה מוארת ומעט מאווררת על המזרן, ליד שקע חשמל, שוקעת שעות בקריאה בידידי הסמארטפון.
עייפות. כאב ראש. מערכות בגוף שמגייסות אנרגיה יקרה להתמודד עם אחוזי לחות גבוהים. אמרו לי שלא כדאי לנסוע להודו בחודשי הקייץ, או שגשום מאוד או שחם בטירוף. אבל זה היה העיתוי שהתאים לי ורציתי לבקר בהודו אחרי היעדרות ארוכה. "גם זו חוויה", משפט שנאמר כדי לסלק את ההרגשה הלא נוחה.

היום היה יום של מעבר, משם לכאן, ממזג אוויר גשום וקריר יחסית של צפון הודו למישורים הלוהטים. אין מנוס אלא להתרגל למקום החדש, לאווירה, למזג האוויר. לו רציתי להישאר באיזור הנוחות, הייתי נשארת בקאסול או שהייתי מזדרזת לנסוע לפושקר ונשארת שם עד מועד הטיסה ליפן. אבל לא זה ולא זה רלוונטי עבורי. יש בי סקרנות להגיע למקומות חדשים, רוצה לראות את המיטב שיש לראג'סטן להציע לתייר. היא ללא ספק אחד המקומות המתויירים בהודו, אבל לפני הכל, מזג האוויר הנוכחי דורש התמודדות עם תנאים מאוד לא נוחים לגוף.

ביום של מעבר חד מאוד כמו היום מרשה לעצמי לקטר, להתלונן, לקלל נהגים שכמעט דרסו אותי, לשאול כמעט כל מקומי מתי ייגמר המונסון המחורבן הזה.
ביום כזה ממעטת בעשייה, בהסתובבות בחוץ. אוגרת כוחות. מנסה לתפוס כיצד נראית מפת העיר, מה יש לראות ולעשות כאן, היכן העיר הוורודה ביחס למלון. יש לא מעט נקודות עיניין ומקווה להגיע אליהן מחר, אחרי שאשן טוב בלילה, אאגור כוחות ורענן את מצב הרוח.

עוד מעט צהרי היום, City Palace, העיר הוורודה.
"הינה שער המונסון, וזה שער הסתיו, חורף ואביב" . כך מסביר מדריך לכמה תיירים. מסתבר שבהודו עונת הקייץ שווה למונסון. במיוחד בג'אייפור, כשכל כך חם ולח. כולם בלי יוצא מהכלל מזיעים ומנגבים את הזיעה הנוטפת במטפחת. לי יש מטלית ירוקה, מטלית ניגוב הזיעה מטיולי המדבר, כמה טוב שארזתי בתרמיל להודו.
כמה זמן תהיי עוד בהודו? שואל אותי הודי מבוגר ואני עונה שעוד פחות מחודש. Oh, lucky you, הוא עונה ותודה לו שהזכיר לי עד כמה אני ברת מזל. להיות כאן, בחום ובלחות ולראות את היופי הזה סביבי.
Wow, gorgeous
לגמרי וואוו. וכמה שמחה להעביר את שעות הבוקר בארמון, היכן שבעבר היה מעונם המפואר של המאהרג'ות ובשנים האחרונות מוזיאון. קניתי כרטיס רגיל, ללא ליווי קולי ומדי פעם נעצרת היכן שבא לי להתעכב, קצת קוראת, קצת מאזינה להסברים באנגלית. מגלה עוד ועוד פינות חמד במקום הכל כך יפה הזה. גן עדן לצלמים, גם אם לא מאפשרים לצלם בחללים הפנימיים.

מכאן לשם, היה יום עמוס, דחוס, מיוזע מאוד וגם מהנה. לא פחות חשוב. בבת אחת להיזרק להודו האמיתית, זו שחיים בה המקומיים, לא הצגה לתיירים. וגם אם ביקרתי היום במוקדי עיניין תיירותיים, ראיתי בעיקר תיירים הודים ומערביים אחרים. סוף סוף לא ישראלים. למעט הבחורה הצעירה מהגסטהאוס שראיתי במקרה בגן האסטרולוגי ונסענו יחד למבצר. אולי מחר נטייל מעט יחד או שלא. בכל מקרה היום היתה "טבילת האש" שלי בכאוס ההודי, למדתי מהר מאוד ללכת ולהתעלם ממאות הבקשות "come to my shop", לא. לא בא לי. גם לא רוצה לקנות שום דבר. לפעמים עונה, בעיקר מתעלמת.
הלחות הגבוהה, ההזעה המוגברת, כל אלו התישו מאוד. חלק מההתמודדות עם מה שהמקום מזמן לתיירת מזדמנת כמוני.
מאוורר התקרה מסתובב במרץ, מניע את האוויר. לקרוא עד שאתעייף וארדם. החדר אמנם חם, אבל לפחות לא רועש כמו במקומות אחרים. ייתכן שזה יהיה הלילה האחרון. רק היגעתי לעיר וכבר חושבת על What next. ג'אייפור לקראת סוף המונסון היא לא מקום כייפי להישאר בו מעבר ליום-יומיים. מחר בבוקר אברר פרטים על נסיעת לילה לעיר הבאה.


קישור לעמוד הקודם: הודו – צפון הודו

בלי לשים לב חלף חודש מאז נחתתי בדלהי. בזמן שחלף התמדתי בהעלאת רשומות (כמעט) יומיות לבלוג עד שהדף הלך והתארך.
זהו הדף עבור החודש השני למסע הדרכים בהודו בו טיילתי בראג'סטאן.

עד שאעלה לטיסה שתיקח אותי מדלהי לאוסקה, יפן, אני עדיין כאן, בכאוס ההודי, חווה, לומדת, כל יום עוד משהו קטן.