יפן

החוויות מהפרק האחרון בטיול בטוקיו נמצאות בעמוד שמוקדש ל… טוקיו.

(26) 21.10.19, שני, בדרך לטוקיו

כשתיכננתי את הטיול והתלבטתי מאוד מתי לכרטס את הכרטיס חזור. ידעתי מתי אני ממריאה לדלהי, ב-20/7, אבל התאריך מתי אחזור הביתה נשאר פתוח זמן מה. חשבתי אולי אטוס רק עם כרטיס לכיוון אחד, עד שהגיעה ההבנה שיהיה מתאים לחזור "אחרי החגים". שלושה חודשים זה בהחלט פרק זמן ארוך ל"טיול של אחרי ההייטק".
אם אני לא טועה היום שמחת תורה ומחר יחזרו כולם לשגרה של "אחרי החגים". באותם ימים כשישבתי מול מסך המחשב, מריצה חיפושים בסקייסקאנר, מתלבטת מתי ואיך לכרטס את הטיסה חזרה, נשמע קול קטן שביקש, אפשר עוד קצת יפן? אפשר בבקשה עד סוף אוקטובר?
כיוון שאני במילא בתקופה של בין לבין, כשאין לי בוס שמאשר בקמצנות ימי חופשה או יתרת ימי חופשה מצומצמת שצריכה להתחשב בה, אמרתי לאותו קול, יאללה, הולך. נסגור טיסה לסוף החודש.
וככה הרווחתי עשרה הימים נוספים שמצטרפים לשלושה חודשים מלאים. כששואלים אותי לכמה זמן את נוסעת קל יותר לומר, "שלושה חודשים", כי זה מספר עגול. המספר המדויק הוא 103 ימים, לפי התחשיב של הביטוח ששילמתי. אתמול סגרתי שלושה חודשים בדיוק, ובעוד עשרה ימים בדיוק יסתיים הטיול ביפן ואעלה על הטיסה מטוקיו לת"א.
באוטובוס ממטסומוטו לשינג'וקו, טוקיו. מתחברת לווייפיי, שמה אוזניות ומנגנת כמה שירים מיוטיוב. מתחילה עם השיר של אריק לביא," זה קורה", מהפלייליסט המינימליסטי שלי. שומעת אותו בלופ שלוש פעמים. אין לי מצברוח לעליצות של האריק השני, שאוהב להיות בבית. מי בכלל חושב עכשיו על הבית, כשאני בדרך לטוקיו.
אחותי הקטנה שולחת לי מדי פעם שירים, הפעם שיר ישן ומופלא של רדיוהד, לא מבינה הרבה מהמלל וזה לא משנה, זו מוזיקה עם איכות של ריחוף. וגם קטע נגינה שהיא פורטת על מיתרי הגיטרה כ"כ יפה.
אח"כ הגיע הזמן להקשיב לאלפאוויל מבצעים את שיר הדיסקו הנוסטלגי, זה שאני מזמזמת לעצמי מהיום שנחתתי באוסקה, Big in Japan.
יש כמה וורסיות לשיר. ותודה לעפר ששלח לי את הקישורים.
הוורסיה המקורית משנת 1984:

https://youtu.be/BOKQFTH5w5I

בביצוע המלנכולי משהו של ANE BRUN:

בקליפ הנהדר של הצלם המוכשר עפר קיידר, עם תמונות של טוקיו:

ואחרון חביב, קליפ מדהים עם תמונות מהטיול ביפן של עפר קיידר, והפעם בגרסת דאנס של "ביג אין ג'אפאן":

להלן מילות השיר:

Winter's cityside
Crystal bits of snowflakes
All around my head and in the wind
I had no illusions
That I'd ever find a glimpse
Of summer's heatwaves in your eyes
You did what you did to me
Now it's history, I see
Here's my comeback on the road again
Things will happen while they can
I will wait here for my man tonight
It's easy when you're big in Japan

Aah when you're big in Japan-tonight…
Big in Japan-be-tight…
Big in Japan…ooh the eastern sea's so blue
Big in Japan-alright
Pay! – Then I'll sleep by your side
Things are easy when you're big in Japan
Oh when you're big in Japan

Neon on my naked skin, passing silhouettes
Of strange illuminated mannequins
Shall I stay here at the zoo
Or should I go and change my point of view
For other ugly scenes
You did what you did to me
Now it's history I see
Here's my comeback on the road again
Things will happen while they can
I will wait here for my man tonight
It's easy when you're big in Japan

Aah when you're big in Japan-tonight…
Big in Japan-be-tight…
Big in Japan…ooh the eastern sea's so blue
Big in Japan-alright, pay!
Then I'll sleep by your side
Things are easy when you're big in Japan

ומשמעות השיר, כי סיקרן אותי לקרוא, למה התכוון המשורר ב-"Big in Japan".
אפשר לקרוא את הגרסה המלאה כאןוהינה כמה משפטים שתפסו אותי מתוך מה שאומר סולן הלהקה הגרמנית:

'Big In Japan' tells about a couple of lovers trying to get off Heroin. They both imagine how great it would be to love without the drug: no steal, no clients, no ice age in the pupil, real emotions, true worlds.
'Big in Japan' meant so much as if you are nothing in your environs, you can be big somewhere else. You can be a king in another world. And if you aren't that, you can tell it at home. Japan is so far away. Anyway that statement fit perfectly to the story of the couple of lovers. So I used it for the refrain of the song."
The title of the song is kind of a joke. Many rock bands that are well past their prime continue to be "Big in Japan" long after they cannot draw a large audience in the UK or US.

ועל משמעות הביטוי בעולם המוסיקה, בהקשר של הצלחה מהי ועד כמה היא יחסית. מתוך ויקיפדיה:

"Big in Japan is an expression that can be used literally to describe western based musical groups who achieve success in Japan but not necessarily in other parts of the world."

אחרי חפירות העומק היסודיות על השיר, רק אומר שעבורי הביטוי סימל בעיקר את ההתרגשות הגדולה להיות במקום ששנים רבות היה בגדר "חלום". יפן הרי רחוקה מאוד, יקרה מאוד, שונה מאוד. אם לא תסעי בטיול מאורגן, איך תסתדרי, איך תתמצאי, איך תממני את השהות שלך שם?
עד, שיום אחד זה קרה. היגעתי, לא עם קבוצה, לבד, אני ותרמיל הטיולים הירוק שלי, לא לזמן קצרצר, לתקופה של 35 ימים, לא עם תקציב דחוק, כזה שסופר כל דולר ודולר, עם כרטיס פלסטיק שמושכת איתו מוזמן. ובעיקר עם ההכרה שחלומות מתגשמים וכשזה קורה זו הרגשה פנטסטית. גדולה כזו.
חברתי הבלוגרית, תמר גרינברג כתבה על חלום ילדות שלה להגיע ליפן, חלום שהתגשם,.
ממליצה לקרוא את הפוסט "יפן – חלום ילדות" מתוך הבלוג "החיים סילאן?"

ובינתיים האוטובוס Shinjuku Line ממשיך לנסוע על האוטוסטרדות היפניות. עוד שעה בדיוק נגיע לטוקיו.
כולי התרגשות אחת גדולה.
אחרי שהגשמתי ועדיין מגשימה את חלום ה-"טיול שאחרי ההייטק", החלום הבא שלי יהיה "Wild at the PCT"
למה הכוונה? מי שלא מכיר, חפשו בגוגל PCT. ואם הכל יסתדר, זה יקרה באפריל, בחודש של היומהולדת שלי.
כי כשחלום אחד מתממש במציאות הוא יוצא מרשימת החלומות ומפנה מקום לחלום חדש.

נתראה ברשומה הבאה מטוקיו


(25) 20.10.19, ראשון, מטסומוטו

אחרי ארבע שעות ברכבת אתמול + נסיעה קצרה באוטובוס עד הטירה + הליכה קצרה ברגל במבול, היום יהיה יום של "ללכת את יפן ברגל", עם סנדלים.
במטסומוטו יש טירה יפהפייה שהשתמרה ויש גם מוזיאון אמנות עם כמה מעבדותיה של יאיוי קוסאמה, ילידת העיר. אלו המקומות בהם רוצה לבקר, ובין לבין, לשוטט ברחובות, הלוך ושוב. להיכנס למקדשים, אם אתקל בהם בדרך.
מי מנחש מה נושא הצילום החביב עלי ביפן?
הברכות ב- shinto shrine.
בכל מקדש יש סטנד עליו תלויות הברכות, כשלכל מקדש יש סגנון שונה של ברכות. אלו יהיו לרוב לוחיות עץ דומות, כשבכל מקדש יופיע איור שונה שמתייחס לאל הראשי של אותו shrine. אני נהנית לדפדף בין הברכות, אם כמה מהן כתובות באנגלית קוראת בהן. לפעמים בנוסף לברכות על פיסת העץ יהיו תלויים גם אובייקטים דמוי בובות, כדורי בד צבעוניים, שרשראות נייר צבעוני של עגורים. אלו ההבדלים שמייחדים כל מקדש ואני שנמשכת לויזואליה הייחודית הזו ועושה לי אוסף תמונות שהולך וגדל.

עושה סדר במסנג'ר, מוחקת הודעות ישנות ו… פתאום המשפט הזה שכתבה לי מישהי: "תהיי בהקשבה והדרך המתאימה תראה את עצמה".

אתמול בלילה אחרי שהגשם פסק נכנסתי לגן הטירה, סיבוב קצר בחושך.
הבוקר, כשהשמיים לאט לאט מתבהרים והשמש יוצאת, נכנסת שוב לגן הטירה, להתפעל מיופייה. לפעמים המילה "יפה" קטנה מלהכיל את ההתרגשות, ההתפעלות, החיוך הגדול שמאיר את פני.
שלושה חודשים מאז שיצאתי למסע הדרכים הנוכחי. מיולי, עד אוקטובר. היית מאמינה שיעברו בדיוק שלושה חודשים ותשבי לשתות קפה על ספסל מול מבנה עתיק של טירה יפנית, מבנה של פעם, מזמנים רחוקים של יפן הפיאודלית, של שוגונים, סמוראים, גישות. מבנה שטומן בחובו פיסת היסטוריה והיום הוא מעין אייקון של טירה. מבחוץ משומר ויפה, מבפנים ריק. אין מה להיכנס לתוכו. מכל הטירות ביפן ביליתי יום שלם בזו של קיוטו, את זו של אוסקה והירושימה ראיתי מבחוץ. דומה לאופן בו אני חווה את יפן, מבפנים ובחוץ. חלק מהדברים חולפים על פני, לא מותירים רושם או סימן וחלק נכנסים פנימה, מניעים איזה רגש. לפעמים התלהבות, תדהמה, סקרנות, לרגע לא שעמום. לפעמים עייפות, אבל זה בהחלט מתבקש לאור המרחקים שגומעת מדי יום. ברכבות ובהליכה.

אני האחרונה שתמליץ על אוכל ביפן, אבל כוס קפה ועוגה עם מילוי קרם בננה, כאלה שקונים בקומביני, פשוט אין דברים כאלה, על אחת כמה וכמה אם יושבים לשתות ולאכול על ספסל מול טירת מטסומוטו בבוקר קצת מעונן, אחרי הגשם.
בכניסה לפארק יושב יפני עם שלט שמודיע על סיורי מתנדבים באנגלית, בחינם, ללא טיפים, רק חיוכים. רק ביפן. הנדיבות, הנתינה. אם כי אתמול נתנו לי להתייבש חצי שעה בלובי, ספוגה מגשם, כד שהתפנו לרשום אותי ולהניח לי להיכנס פנימה. כך שיש ויש.

11:00, סיימתי את הפרוצדורות הטכניות להמשך הדרך. קניתי כרטיס אוטובוס למחר לטוקיו. ההפרש בין 9800¥ ברכבת לעומת 3800¥ באוטובוס, ברור שאבחר באוטובוס. נסיעה ארוכה ראשונה באוטובוס. ואח"כ הזמנתי שלושה לילות בטוקיו (5500¥) עבור מיטת קומותיים בחדר מעונות לנשים, עם מעיין נובע בחדר הספא (בתמונה זה נראה סוף הדרך) + שני לילות בקפסולה (4252¥), כי מוכרחה לסמן V על החווייה הזו. לחמישה הלילות האחרונים (36360¥) כבר יש לי הזמנה מאושרת לחדר ליחיד במלון עסקים. והכי טוב, ששלושת המקומות הללו נמצאים באותו הרובע בטוקיו, אסאקוסה, ככה שאחרי הצ'ק אאוט אוכל ללכת ברגל למקום הבא, להשאיר את התיק ולחזור בערב לצ'ק אין.
תחושה גדולה של הקלה. TOKYO HERE I COME
מחר בצהריים! מתרגשת מאוד.
מי לא היה מתרגש להגיע לעיר העצומה ט ו ק י ו!!! הכי "ביג אין ג'אפאן" שיש.
חסל סדר תחושת הפספוס, יכולתי לנסוע לשם או לשם. You cannt have it all. מה שכן לפני יממה שלמה להעביר בניחותא בעיר הנחמדה הזו. ואחרי הקפה וה- free wifi שעזר לי לסגור את הקצוות, יוצאת לכיוון מוזיאון האמנות של מצסומוטו.
אני באמת, אבל באמת אוהבת את היפן הזאתי. חכי-חכי שתגיעי לטוקיו, תעופי לשמיים….

13:21, בלובי של המוזיאון לאמנות במטסומוטו. עיניין אותי לבקר בתערוכה של האמנית המפורסמת, ילידת המקום, יאיוי קוסאמה. בת 90 היום, מאושפזת במוסד פסיכיאטרי בטוקיו וממשיכה ליצור בסטודיו שלה.
קטונתי מלהיות מבקרת אמנות, רק אומר שהחדר בו הוצגו 50 קנבאסים גדולים עם רישומים בשחור ריתקו אותי. יש לה ללא ספק כתב יד ייחודי, מוטיבים שחוזרים על עצמם, משכפלים את עצמם בלופ אינסופי. מה לא נכתב ונאמר עליה, בעיקר על האובססיביות. אותי הרשים הניקיון והדיוק. הנקודות משורטטות כמו עם מחוגה. לא נראה לי הגיוני שיד אדם שירטטה אותם וצבעה בשלל גוונים. מתבקש ישר לחשוב שזו הדפסת מחשב. אבל מדיפדוף בקטלוגים בהם היא מצולמת בסטודיו רואה אותה עם פאת הקרה הכתומה יושבת ליד שולחן עם מכחול ביד מול קנבס שמונח על השולחן. עושה רושם של עבודה מאוד נקייה. השרוולים של הבגד שלה נקיים. נו, יפנית. כשרואים את הקנבסים שמלאים בסימנים זה ליד זה, מזכיר "הורור וואקום", או בעברית פחד מחלל ריק. בדיוק הקצה ההפוך של הסקאלה המינימליסטית היפנית שמשאירה הרבה מרחב ריק. יש בשפה שלה עושר צורני מאוד גדול. היא לא מציירת רק נקודות! כלומר לנקודות יש נוכחות מאוד דומיננטית, אבל לא רק נקודות. החדר עם חמישים הקנבסים מציג כזה עושר ויזואלי באמצעים הכי פשוטים, קנבס לבן וטוש שחור. שפה של קו, נקודה, צורה מלאה או צורה חלולה. שירטוט סכימטי של פנים, הפנים שלה, לפעמים עם עיניים, לפעמים בלי, לפעמים עם פה, לפעמים עם פה חשוף שיניים. היא מציירת את עולמה הפנימי, עולם שטוח, אין עומק אבל יש תחושה של מלאות, של משהו שעולה על גדותיו. וזה כמובן בגלל מי שהיא, אישה חולה. מילדות סובלת מהזיות ויזואליות ושמיעתיות. לא היו לה חיים קלים, אין מה לקנא בה, רק להעריך את ההתמדה בה המשיכה ליצור עד שזכתה להכרה שרצתה לקבל מעולם האמנות. היום היא הפכה לאייקון, כרטיסים לתערוכות שלה נחטפים, אלמנטים מתוך ציורים שלה נמכרים כגאדג'טים. בקיצור, מסחרה שאותי אישית מאוד דוחה. בגלל זה הביקור במוזיאון המקומי הקטן, כשבחלק מהחללים הייתי הצופה היחידה היה לי חשוב ומשמעותי. וטוב שחל איסור לצלם, ככה אפשר להתרכז במה שתלוי על הקירות, בחווייה עצמה, ולא רק לצלם ולתעד מה שממילא מצולם בקטלוגים. מחוץ למוזיאון יש גינה עם פרחי פיברגלאס ענקיים, צבעוניים. מקסימים. אותם מותר לצלם וכמובן שצילמתי. גם את הספסל ומכונת המשקאות שעיטרו בנקודות אדומות.

ומאומנות, שזה אוכל לנשמה לאוכל לגוף. ביפן, כמו באיטליה, למשל, המסעדות סגורות בשעות הצהריים המאוחרות. נפתחות לארוחת ערב החל מחמש בערב. מה עושה אילנה כשהיא רעבה ואין לה מושג מה והיכן לחפש? נכנסת ל-7ELEVEN. ומה מסתבר, חוץ ממשולשי האורז, יש למכירה גם ראמן צמחוני בקופסה. יחד עם שלוש בננות וחבילת סוכריות מנטה ניגשת לקופה. לחמם? שואל הקופאי, מהמנהנת בחיוב. כן, בטח שלחמם. אגב, אם מי מכם חושד בי שאני מרבה לבקר בקומביני בגלל קמצנות/חסכנות. טעות. עבור שלושה פריטים שילמתי 826¥. לו הייתי מוצאת מנה נורמלית של ראמן צמחוני במסעדה סבירה, לא פלצנית ויקרה, מחיר צלחת מרק איטריות אמור לעלות סביב 700¥. השיקול העיקרי הוא שבסופר אני יכולה לבדוק בעיניים מה יש על המדפים, לבחור מה שמוצא חן בעיני בלי להסביר את עצמי למלצר. ב-7ELEVEN הנ"ל יש גם קומה שנייה שאפשר לשבת לאכול, ושירותים. אני מצטרפת לתיכוניסטים היפנים שיושבים ליד השולחנות ומכינים שיעורי בית. הראמן מהקופסה, סטייל מנה חמה, היה לי טעים. ככה אני, מסתדרת מצויין עם אוכל תעשייתי. שתי בננות לקינוח ואני מסודרת. קיבלתי המלצה על פיצה טובה במטצומטו, אבל לא מצאתי. באמת שלא בררנית גדולה, ומזל גדול יותר שאני מטיילת לבד ביפן, כי אף אחד ממכרי לא היה שורד ארוחות גרועות כאלה למעלה מחודש. בגלל זה בטיולים עם חברים, הם בוחרים מסעדות ואני בוחרת מסלולים.

17:09, השעה הזו של היום כשמתחיל להחשיך ולהתקרר, העייפות נופלת, כבדה, מעיקה, כנ"ל הבדידות. פגשתי במקרה את זוג הישראלים מההוסטל. סיפרו שממשיכים לריוקאן מפואר עם אונסן פרטי, משהו בסטייל. והם ביחד. הרגע הזה שאני מתמלאת קנאה. הרגע הזה שיש מן טעם לא משהו בפה, כי לי אין בגדים יפים ללבוש ואין לי עם מי לצאת לארוחת ערב נחמדה במסעדה נחמדה. וגם כ"כ מעט הודעות שמתעניינות בשלומי, כך שעדיף אולי להתנתק מהווייפיי.
קטע שאולי יימחק בעריכה ואולי לא. כי רגעים כאלה הם גם חלק מטיול.

17:52, הרגעים האלו שיושבת מול הטירה המוארת באור כחול, צרצרים ברקע, כוס קפה מהקומביני של הבוקר וליד הקפה אותו מאפה שמרים ממלוא קרם בננה וחבילת שוקולד יפני. מקשיבה שלוש-ארבע פעמים ברציפות לקטע נגינה בגיטרה שאחותי שלחה לי. השילוב בין קפאין לסוכר עם טירה יפנית בכחול עמוק וצלילי גיטרה, ממתיק מעט את הבדידות המזהירה שלי.
אין, בהחלט אין דברים כאלה.


(24) 19.10.19, שבת, מטסומוטו (JR PASS – Day 7) 

מצחיק איך דווקא בחדר בין היקרים בו אני לנה אין ווייפיי בחדר. הראוטר נמצא בקבלה, הסיגנל לא מספיק חזק כדי לטפס במדרגות העץ לקומה השנייה. אתמול בירכתי על היעדר האינטרנט ושקעתי בקריאת ספר. הלילה אני צריכה להתכונן, לבדוק שהורדתי את מפת העיר, שסימנתי היכן נמצא הגסטהאוס. לצערי לא במרחק הליכה מתחנת הרכבת. אצטרך לקחת אוטובוס או לשאול במודיעין. חיפשתי מידע על אוטובוסים לטוקיו ולא הצלחתי למצוא. אשאל כשאגיע, במיוחד לאור המפולות וההצפות שהיו באיזור בגלל הטייפון.
ביצעתי מחדש את החיפושים עבור חמש הנסיעות ברכבת ורשמתי את העלויות. מסקנה: לו הייתי נוסעת בקרונות הלא שמורים בלבד (התעריף הזול יותר) הסך הכל שהייתי משלמת היה ב-2000¥ פחות ממה ששילמתי עבור הפס. הרי לך ה"קנס" על כך שלא ביררת מראש… אבל… בחלק מהרכבות היה לי מקום שמור, כך שכאילו כיסיתי את עלות הכרטיס.
אח"כ נכנסתי לעוד כמה אתרים וקראתי על היעדים בהם ביקרתי, כמו קאנאזאווה וטקאימה אליה היגעתי אתמול. אני קוראת שיש עוד כל כך הרבה מה לראות ולעשות. מה שראיתי ועשיתי הוא פסיק קטן. פתאום עלה טעם של החמצה. עד שהיגעת ליפן, עד שהיגעת למקומות הללו, ורק חלפת לידם. לא עשית את מסלולי החובה.
ההמלצה שלי היא שאת מסלולי הטבע בין קאנאזאווה – טקיאמה – מאטסומוטו רצוי לעשות ברכב פרטי ולאו דווקא ברכבות, כשאני לחוצה בזמן ומדלגת ממקום למקום כדי לנצל את מלוא ערכו של הפס. והינה, למרות ארבע הנסיעות שנסעתי, ומחר תהיה החמישית והאחרונה, הייתי משלמת קצת פחות לו נסעתי בקרונות הלא שמורים גם בלעדי הפס. לא מדובר בסכום משמעותי, ועדיין כשקונים "פס" מרגישים טוב כשמנצלים אותו עד תומו.
מחזקת את מי שאמר שכדאי מאוד לתכנן מראש את הטיול ליפן. הקונספט של "לזרום" אפשרי, אבל עובד הרבה פחות טוב ממדינות אחרות במזרח. בגלל הנסיעות היקרות כל נסיעה צריכה להיות מחושבת.
יכולתי להישאר באיזור קיוטו-הירושימה ומשם לחתוך לטוקיו, לדלג על איזור ה"אלפים". מאוחר מדי לשנות ומיותר להכות על חטא. זה מה שזה. מסלול מבורדק, אבל לפחות אני מקבלת טעימות מאיזורים שונים ביפן.
אומרים שאלפים מדהימים. ובהן צדק. בסה"כ הקדשתי חמישה לילות לשלושה מקומות, Kanazawa, Takayama, Matsumoto. לא הייתי ב-Kamikochi, Shirakawa, במקדש ב-Nagano, בעמק קיסו, במסלול האלפיני מ-Tateyama ל-Ogizawa. יש עוד שמות רבים שיכולה להוסיף לרשימת ה-"לא", אבל מעדיפה לשים את הדגש על מה ש-"כן".
ובינינו, לא כל אחד רואה מה שאני ראיתי ונקרעתי מצחוק, קרי, פודל שחור בחליפה סגולה חוצה את הגשר מעל הנהר בטקיאמה.
הגם-וגם לגבי יפן מאוד שאפתני. גם שהייה בערים הגדולות וגם סיבוב בטבע. ברור שאחד יבוא על חשבון השני לכן החלטתי שאחרי מאטסומוטו אגיע לטוקיו וחסל סדר לינות באיזורי טבע. יהיו לי עשרה לילות בעיר הענקית והמסקרנת הזו, משם אם ארצה, אוכל לנסוע לטיולי יום לאתרים בפריפריה. רושמת לי שעדיין לא הזמנתי מיטה/קפסולה ללילות הבאים בטוקיו. למה אני מחכה…

הגשם ממשיך לרדת. שומעת אותו יורד בחוץ, מקווה שמחר יתבהר.
הרכבת יוצאת ב-9:40, אגיע ליעד בתום נסיעה ארוכה בשתיים בצהריים. מקווה מאוד ששני הלילות הבאים יפוגגו את תחושת הפיספוס הקלה שהולכת לישון איתה הלילה.

תיקון טעות: "אונסן" הוא בית מרחץ עם מים חמים טבעיים. "סנטו" הוא השם למקומות בהם המים אינם ממקור טבעי, דוגמת המרחצאות במלון הקפסולות בקנאזאווה או חדר הרחצה בריואקן בו לנה כעת.

09:55, "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת, ומכל הרכבות את ה… שינקנסיין אני אוהבת…", רק שהבוקר זו לא שינקנסיין אלא רכבת אקספס לנאגוייה ואני יורדת באחת התחנות. ניצלתי את זכותי בפעם האחרונה להזמין מושב כדי שאוכל להתרווח מול החלון שמביא לי כזה נוף יפני יפהפה ישר לעיניים. הרים מיוערים בעצים שמתחילים להחליד, נהר שזורם, גשרים שהרכבת חוצה, מנהרות בהם עוברת ואז יוצאת שוב לנוף שאין מילים לתאר. מנסה לצלם, אבל זה אתגר גדול לצלם כשהנוף חולף בכזו מהירות. רק כשהרכבת עוצרת לכמה רגעים, כדי לאפשר לרכבת הבאה ממול לחלוף אפשר לצלם וייצא פריים מספיק חד.
טוב שיש ווייפיי חינמי ברכבת, בשביל לפתוח את גוגל מאפס ולעקוב אחר המסלול. אני אוהבת לעקוב אחרי הנקודה הכחולה שנעה במפה, לראות איך פסי הרכבת מקבילים לכביש שעובר לאורך העמק, עמק שמשני צדיו הרים. כמה פעמים שאמרתי, "איזה יופי", ועוד אומר.
בחורף ההרים הללו מושלגים ומניחה שמכאן קיבל האיזור את הכינוי "האלפים היפנים". פה ושם ראיתי תמונות, להתעלף מרוב יופי. בתחנת רכבת בטויאמה היה תלוי כזה פוסטר בחדות מדהימה, שהרגשתי כאילו אני עצמי מול הנוף, חבל שמיהרתי, הייתי השארת לבהות המומת יופי בתמונה.
במחשבה שנייה, לא, לא מצטערת על השבוע הדחוס הזה שבזכותו חווה כזה יופי.
בעצירה הקצרה מסובבת את הראש לאחור, המבט של רוב האנשים בקרון תקוע במסך הסלולרי. גם אני חוטאת בזה מדי פעם, אבל רוב הזמן אני בתוך החלון.
חבל מאוד שהיום סגרירי, הצבע האפור מעמעם את הגוונים היפים של מי הנהר והצמחייה, ועדיין, כ"כ יפה.
חברה כותבת לי "מתאורייך נשמע שאולי יפן היא גן עדן" – תרשו לי להוסיף סימן שאלה ולהוסיף, האמנם?

12:03, בבית קפה בסגנון צרפתי בתחנת רכבת ב- Tajimi. כדי להגיע למטוסומטו יש צורך להחליף פעמיים רכבות. השנייה היתה רכבת מקומית שעוצרת בכל התחנות. מודה שעד הבוקר לא ידעתי שקיים מקום בעולם בשם Tajimi. ככה זה בשבוע רכבות, מגיעים לעיירות לא מוכרות בדרך מ- אל-. לא רק שינקנסיין מהירה, לפעמים עולה על רכבת מקומית, הזדמנות נהדרת להתבונן במקומיים שעולים מרחק נסיעה של תחנה או כמה. להתבונן גם בעיירות על פניהן הרכבת חולפת.
מה שלנו נראה כ"גן עדן", עבור מי שנולד וחי כאן, זוהי המציאות. והיא לא תמיד צבועה בצבעים של "גן עדן". גם כאן תלמידים נדרשים למשמעת ואם ברצונם להתקבל לאוניברסיטה נחשבת ממנה יעברו מיד עם סיום התואר לג'וב נחשק, גם כאן משלמים חשבונות, גם כאן אנשים חולים ובטקאמצו ראיתי את השלט שהזכיר לי שאוקטובר הוא החודש לציון סרטן השד. גם כאן יש אנשים קשיי יום שנאבקים לשרוד כלכלית. וגם כאן אסונות טבע פוקדים חלק מהאזורים, גובים חיי אדם, מחוללים נזקים עצומים, ראו הטייפון שחלף שבוע שעבר.
תוהים היכן יפן מדורגת במדד האושר העולמי? ומה לגבי שיעור ההתאבדויות הגבוה ביפן?
להלן הנתונים:
"לפי נתונים של משרד החינוך היפני, 250 תלמידי בית ספר שמו קץ לחייהם ב2018 – הנתון הגבוה ביותר מאז 1986. בין הסיבות שהותירו אחריהם המתאבדים: חשש מהעתיד ובריונות"
"לפי דו"ח של המשטרה היפנית שפורסם ב-2007, בתשע השנים האחרונות התאבדו במדינה יותר מ-30 אלף בני אדם מדי שנה. שיעור ההתאבדות ביפן נחשב לאחד הגבוהים בעולם. מספר המתאבדים חצה לראשונה את רף ה-30 אלף בעקבות השפל הכלכלי בשנת 1998, שהוביל להתאבדותם של מובטלים ופושטי רגל רבים."

במדד האושר העולמי לשנת 2018 יפן במקום ה-54
"156 מדינות מופיעות בדו"ח, שמדרג את שביעות הרצון של התושבים בשלל פרמטרים: תמ"ג, רווחה, תוחלת חיים, היעדר שחיתות, חופש ביטוי ונדיבות."
במקום הראשון ברשימה נמצאת פינלד, יפן במקום ה-54. ישראל לשם השוואה במקום ה-11.

האמנם יפן גן עדן עלי אדמות?

רוב הבתים שהרכבת חולפת על פניהם בעיירות ובכפרים משדרים פשטות. חלקם ממש פיצפונים. נו טוב, היפנים אנשים קטנים, אבל בעיני לחיות בחלל של 15 מ"ר זו לא איכות חיים. חוויתי את הקוטן הזה בריוקאן בו התארחתי בלילות האחרונים, מסדרונות צרים, שירותים וחדרי רחצה קטנים, שלא לדבר על טקס החלפת נעלי הבית, כי לשירותים יש slippers מיוחדים, לרצפת העץ slippers אחרים ועל הטאטמי (מחצלות הקש) דורכים יחפים או עם גרביים. אולי בגלל שאני אישה גדולה הרגיש לי צפוף מאוד, רווחים שצריכה איכשהו להידחק ביניהם כדי לעבור או לצאת, לחלוץ נעלים וכו'. מילא יום-יומיים, אבל לחיות ככה חיים שלמים, הייתי סובלת. הורגלנו למרחבים, או שמא אדבר בלשון יחיד, כי אני אדם של מרחבים. וחלל המחייה היפני בעיני רחוק מלהיות מרווח.

על האוכל אני מדלגת. מי שעוקב אחרי הרשומות שמפרסמת יודע מה אני חושבת על המטבח הנ"ל. לו הייתי חייה כאן, הייתי סובלת. או משמינה מאוד מצריכה מופרזת של פחמימות.

היפנית במושב ליד מנשנשת חטיף עם ריח בלתי נסבל של דגים. אחרי שסיימה לאכול צהריים ברכבת ואחרי כמה חופנים מהחטיף המסריח הזה, נרדמה, התעוררה ושוב נישנוש מהחטיף. זוועה. שולפת את המניפה החיפאית שלי. התפרקה המניפה. החזיקה מעמד מחיפה עד למטסומוטו.
כנ"ל המטריה הוורודה, החזיקה מעמד מאתונה עד מטסומוטו, והמבול שקיבל את פני בהגעה לעיר חיסל אותה והרטיב אותי עד לשד עצמותי.

לסיום, סנריו נוסף לרשימת "אין דברים כאלה": מגיעה לפתח הגסטהאוס לקראת שלוש אחה"צ רטובה מהמבול שיורד בחוץ. מקבלת את פני בחורה יפנית, כמובן, יש לחלוץ נעליים בכניסה, כשאני נאבקת עם השרוכים היא מביאה מגבת קטנה, לא חלילה בשבילי, אלא בשביל לנגב את כיסוי הגשם. הצ'ק אין בארבע, השעה כעת שלוש, הזמנתי מראש מקום לשני לילות, לא תקבלי אותי לפני כן? אמרה לי, אסקיוז מי, ונעלמה מאחורי החלון, השאירה אותי יושבת, רטובה, ספוגה במים, קצת המומה. לא תציעי לאורחת כוס תה (יש בפנים, חינם לרשות האורחים), לא תגידי, אין בעייה, כנסי להחליף בגדים. כלום. עשרים דקות או יותר "התייבשתי" בחלל הכניסה, תרתי משמע, עד שיצאה לעשות לי את תהליך הצ'ק אין. בינתיים הגיע זוג ישראלים, נחמד להחליף כמה מילים בשפת האם, היכן הייתם, לאן אתם ממשיכים וכו'. אבל כזו קבלת פנים שמתעלמת ממצוקת האורחת הרטובה, מעולם לא חוויתי ולא חושבת שבארץ היו נותנים לאורח רטוב להתייבש בלובי, כי הקדים…
בינתיים הגשם פסק ואולי אצא לחפש מקום לאכול ורק מחר אצא להסתובב בעיר.


(23) 18.10.19, שישי, טאקאימה (JR PASS – Day 6) 

17:40, בפינת עישון בפתח של ה-FamilyMart, מלעיטה את עצמי בקפה ומתוקים יפנים ובעיקר מורידה הילוך.
שכחתי לקרוא את האותיות הקטנות בבוקינג ומסתבר שב- Ryokan שישנה בו בשני הלילות הקרובים יש לשלם במזומן. 10440¥. יקר, אבל רציתי גם לחוות לינה בחדר יפני מסורתי. היא לא מקבלת כרטיס אשראי. יש ATM ב-7eleven, היא אומרת, כמה רחובות מפה. יש לי בקופה שטר אחרון של עשרת אלפים יין ו-800 במטבעות. קבלה? היא שואלת. כן, תתאמצי לכתוב לי קבלה, מה יש, אני שומרת את כל הניירות, חומר גלם לקולאג'ים שאעשה כשאשוב הביתה.
אחרי שהיא מראה את החדר, השירותים וחדר הרחצה, ממהרת לנעול, דלת ונעליים ודבר ראשון – כספומט. אממ-מה, בכיוון שאמרה לי ללכת אין שום 7eleven. הדמיון מתחיל להשתולל, אין בחור הזה כספומט, לא יהיה לי מהיכן למשוך כסף, אין לי מזומן, בקושי 300¥. אוי, אוי…. חוזרת על עקבותי, במהירות שיא, כאילו אין לי יבלת ברגל, לכיוון תחנת הרכבת. אין דבר כזה שאין קומביני ביפן. זו עובדה ואכן מוצאת את ה-FamilyMart קרוב לרכבת, יש ATM? יש. אפילו בחדר נפרד. מושכת 40000¥ + עמלת כספומט 220¥.
עכשיו אפשר לנשום ולקנות קפה ומשהו מתוק ליד. כבר לא משנה לי מה. עוגה אחת הפתיעה לטובה עם מילוי קרם בננה, החטיף השני, משהו לא ברור עם מילוי שוקולד, אכלתי חצי והיתר לפח.
לפעמים אני מכניסה את עצמי לסרטים, שאין דברים כאלה. ותוך כדי משמיצה את היפנים, שמזל שאלו נאצות שנאמרות ביני לביני ואח"כ מתנצלת, כי הם באמת בסדר. יש לא רק ATM אחד ב-"חור" היפהפה הזה, יש אפילו כמה.

18:04, הבלתי יאמן קרה ומצאתי מסעדה שמגישה ראמן צמחוני. יכולה לבחור אם רוצה את המרק עם מיסו או סוייה. ביקשתי סוייה, מחר אגוון עם מיסו. סוף סוף אוכל חם, ולא הג'אנק פוד שניזונה ממנו. אני לא "פודיז", אבל כשיום רודף יום עם אוכל "לא להיט" רק כדי לא להישאר רעבה, זה לא כייף.

בוקר שישי. סוף סוף יום נטול נסיעות, רק הליכה רגלית בעיירה הקטנטונת. אתמול ברכבת מס. 3 כשהנופים שחלפו על פני היו כאלה שאפשר בקלות להתעלף מרוב יופי, הבנתי מדוע מהללים ומשבחים את יופיו של הטבע ביפן. למרות הנסיעות הארוכות שמחה שסימנתי את היעדים הללו והיגעתי אליהם, גם אם מדובר ביעדים סופר תיירותיים.
בטוריסט אינפורמיישן לצד מפות באנגלית, ספרדית, איטלקית, סינית יש גם מפה בעברית. קוריוז חמוד. מבט חטוף במפה מראה שאכן מדובר במקום קטן, הכל נגיש במרחק הליכה.

9:15, יוצאת מהמלון המסורתי לגלות את נפלאות טקאימה. עד כה החדר הגדול ביותר שהיה לי ביפן. נוח, מואר, נקי אם כי הקירות עשויים מקרטון ובקלות אפשר לשמוע רעשים מחדרים שכנים. בשביל זה יש אטמים, העיקר יש פוטון שמונח על מחצלת, שמיכה נעימה ואפשר לשקוע לשינה טובה.

10:20, כמה מעט דרוש כדי לרומם את מצב רוחי. טאקאימה עושה עבודה נהדרת. היא פשוט נהדרת. מהמעט שהספקתי לראות, אוהבת אותה. הפשטות, העדינות, הנהר שזורם ושמזרים אנרגיה של טבע ויופי למקום. כשיצאתי לרחוב הבוקר היו שאריות גשם על המדרכה, אבל פה ושם פיסות שמיים כחולות. החלטתי שהיום יתבהר ושיהיה מזג אוויר נפלא, הטמפרטורה האידאלית ליום טיול.
כולי התפעלות, וברגעים כאלו, השיר, נו, כן, "ביג אין ג'אפאן", מזדמזם בתוכי…

– "אתה כל הזמן מלחיץ, אתה רוצה לראות את הגרדן, בפעם הבאה תיסע ליפן לבד"… להן ישראלית מתלוננת בפני בן זוגה. מקשיבה ומחייכת ביני לביני. אין מי שילחיץ אותי, זולת אני את עצמי עם סרטים שמריצה בראש, כמו אינסידנט הכספומט אתמול…
– "יאללה, נתקדם, שנספיק להגיע…"
זו קבוצה מאורגנת, עם מסלול דחוס, כך שצריך להתקדם. חוץ מהתוכנית הכללית ללכת את יפן ברגל, אין לי תוכנית. נהנית מכל רחוב, מכל שוק, במיוחד שוק הבוקר. קונה תפוח ואפרסמון במאה יין כל אחד. מוכרים בשוק כופתאות אורז ממולאות בשר, כנראה מאכל ייחודי למקום. לא בשבילי, מאוחר יותר אקנה את "הלחמנייה" עם מילוי מתוק של שעועית חומה. זה נראה יפה יותר בעין מאיך שזה מרגיש בחוש הטעם. הטעימות החינמיות בדוכנים לא מפתות אותי לשלוח יד, מנסה עגבנייה מיובשת, אפרסמון מיובש, ג'ינג'ר כמו שמוכרים אצלנו וממתק משומשום.

11:00, הפסקת פרי על הגשר מעל הנהר. נהנית מכל ביס מהאפרסמון, ותוך כדי מוסיפה פריים נוסף לאוסף "אין דברים כאלה": יפנית הולכת לטיול עם כלב, יחסית גדול, שחור, מסופר לפי התספורת האופנתית של כלבים מסוגו, כולל פונפונים באוזניים, והכי הורס זה האוברול הסגול. הצלחתי לגנוב תמונה, תראו את החתיך עם התלבושת הסגולה ההורסת בתמונה….

11:37, הפסקת קפה ברחוב הראשי של טקיאמה. העירייה מתחשבת בתיירים, הציבה כ"כ הרבה ספסלי ישיבה. מתבקש שאכנס ל-7ELEVEN,(יש סניף, ברחוב המרכזי) ואקנה קפה מהמכונה, אתיישב על ספסל ואתבונן במכוניות החולפות בכביש, באנשים ברחוב. חלק מהמכוניות הן מהדגם הפחוס, הקומפקטי, כמו קופסאות צעצוע, וחלקן בצורה רגילה, בזבזניות בשטח. כשם שליפנים יש בתים קטנים, יש גם חניות קטנטנות והצורה הפחוסה מאפשרת ניצול מקסימלי של שטח החנייה. הייתי נותנת לכמה מהנהגים תעודת "מצטיין חניות", כי אין מצב שאני, נהגת מאותגרת רברסים, הייתי מצליחה לחנות בלי לשרוט/לדפוק את המכונית.

"לא כל אדם אשר יוצא לרחוב רואה את מה שלפניו, לרוב אדם טרוד בעינייניו, מתחשק לגשת אליו קרוב ולומר לו… תסתכל…"
התלונה של אותה ישראלית בעיניין הלחץ הניעה אצלי גלגל קטן בראש ועלה הרעיון אחרי שאשוב ארצה ליזום "טיולי שוטטות", כמו שאני עושה כאן, שם ובכל מקום. עם סלולרי ביד או בכיס, נגיש לתפוס פריימים בתמונה ובמילים. ההליכה האיטית, הלא ממהרת, הלא מתוכננת מזמנת הפתעות. ברור לי שבסוף היום, אחרי שיחשיך, כשאגיע לחדר, אשוב עם שלל רשמים, חלקם צפויים, חלקם לא. היופי בסגנון הליכה כזה הוא שהיא מאפשרת התבוננות אחרת. אני לא ממהרת לעוד מקדש או עוד מוזיאון. אני שמה לב למה שמעניין אותי, מתעכבת ליד מה שמושך לי את העין. תוך כדי תנועה נעצרת לכתוב, לפעמים משפט, לפעמים פסקה. הטריגר לכתיבה הוא גירוי חיצוני שמחזיר אותי להתבוננות פנימה ושוב החוצה.

למשל, לצותת לשיחות של אנשים אחרים שחולפים על פני ולקחת מילה אחת. במדרגות היורדות מאחד המקדשים, אבא מסביר משהו בעברית לבת שלו. אני לוקחת את המילה "פרידה". עוד שבועיים נפרדת מיפן, בימים האחרונים נפרדתי ממקומות שהיגעתי אליהם לזמן כ"כ קצר. היו גם מקומות שנשארתי, כמו קיוטו ושעוד אשאר, כמו טוקיו. איך זה להיפרד ממקום שמתרגלים אליו.
ומצד שני, עוד שבועיים לץאפגוש אנשים שנפרדתי מהם לפני למעלה משלושה חודשים.
איך זה ירגיש. שמח-עצוב.
אלו מילים שכותבת כשחולפת על פני בית קברות שנושק ליער כ"כ פסטורלי. הפרידה האולטימטיבית מהחיים. פרידה מהחיים הללו ואולי מפגש מרגש ומשמח עד מאוד של הנשמה ששבה לבנק הנשמות בשמיים. מי יודע.

כזה מזג אוויר נעים, מעונן, אין צורך במשקפי שמש וגם לא בסווצ'ר, שחזר כעת לתיק. אחרי אינספור תלונות על החום והלחות, אפשר לנשום לנשום לרווחה. הסתיו כאן. אני מתלהבת מכל עלה צהוב או כתום שרואה בדרכי, ויש לא מעט.
עוד כמה לגימות, הכוס הריקה תאוחסן בשקית זבל בתיק, כי תפיסת העולם היפנית דוגלת שאת האשפה שלך תיקח איתך לביתך.

ובכן, למזג האוויר היו תכניות משלו, כמו להמטיר כמה טיפות מהשמיים דווקא על טקיאמה. אם יש משהו שלמדתי בטיולי הרבים זו העובדה שאין לי שליטה על מזג האוויר וכל הקיטורים והרטינות לא יזיזו אותו מדעתו. לכן רצוי שאחסוך מעצמי את הרטינות. נכון, מטפטף. במקום לרטון להוציא את המטרייה הוורודה שבאורח הפלא עדיין מתפקדת. מזל שמדובר בגשם עדין, גשם שבא והולך.

13:45, בכניסה לאחד השערים שמובילים למקדש, אחד מהמקדשים על מסלול בשם Higashiyama Trail שעקבתי אחריו ומתלבטת אם להמשיך עד סופו או לרדת לכיוון העיירה.
השביל חולף בין מקבץ מרשים של מקדשים בודהיסטים.
שאלה: כמה מקדשים אפשר לראות ועדיין לשמור על מידה גבוהה של סקרנות. שאלה טובה, כי עבור מי שלא מצוי בנבכי הבודהיזם מדובר במבנים שנראים מאוד דומים. ההבדלים מינוריים ועל פניו נראה שכל מקדש מוקדש לנזיר שחי בתקופה אחרת. מקווה שמדייקת, כי גם לי אין סבלנות לקרוא ולהעמיק. אני מסתפקת במבט מבחוץ, בעצים עם עלי השלכת, באווירה השקטה והרגועה שיש במקום.

14:20, ברור שהלכתי על המסלול הארוך, זה שנכנס אל תוך היער ועושה בו סיבוב מעגלי. הגשם לא מפסיק לרדת, הוא נחלש ושוב מתחזק. מצאתי ספסל מול אחד המקדשים בכניסה לפארק, כזה עם צמרת שנותנת מחסה מהגשם וכאן אשב בדממה מוחלטת עד שייפסק.
האווירה החורפית, הצבע המעונן, הצמחייה הירוקה, כל אלו מעלים זיכרונות מהמנזר הבודהיסטי טושיטה שליד דרמקוט בצפון הודו. איך פתאום הודו נדחפת לפריים, היא הרי כ"כ שונה.
היפנים לא מתנחמדים למערביים, מי שרוצה ללמוד בודהיזם ביפן, להצטרף למנזר לזמן מה וודאי ימצא איך והיכן. יש מנזרים בהם אפשר ללון, כשהתעניינתי בבוקינג נרתעתי מכמה יקר. וויתרתי וגם כשקיבלתי המלצה על לינה ב-Tenshoji temple בסוף בחרתי ללון במקום אחר. אז לא תהיה בחוויה היפנית שלי טעימה ממנזר בודהיסטי. לא נורא, כי טועמת כ"כ הרבה דברים אחרים שנהנית מהם. כמו למשל מסלול ההליכה הפסטורלי, כשאני כמעט לבד על השביל, במזג אוויר סתווי.

15:00, הגשם פסק. ממשיכה הלאה בדרכי.

15:33, שוב גשם, הפעם חזק, לא נעים, גשם שנרטבים ממנו. מצאתי מקום מסתור וממתינה. בינתיים זמן תפוח. זמן למחשבות פרטיות שלא מתעדת.
רק אכתוב שהדרך בה הלכתי היתה מהיפות שהלכתי בהן ביפן. יער, שלכת, גשם עדין (עד שהתחזק ), שקט, אני לבד בתוך היופי הנפלא הזה. וכדי שלרגע לא אחשוב שזה מושלם, הינה הגיעו יתושים לבחון את מידת הסבלנות שלי…

17:30, זמן לארוחת ערב, נכנסת למסעדה הודית שרואה במקרה. עוברת חצי שעה והמלצר לא מתפנה אפילו לגשת לשאול מה ברצוני, כי עסוק בלהאכיל קבוצה של 12 הודים. התייאשתי והלכתי אפילו שמאוד רציתי לגוון את התפריט. חזרתי למסעדה של אתמול, מזמינה צלחת ראמן, הפעם על בסיס מיסו. אוכל פשוט וטעים. 770¥ לצלחת צמחונית.

18:35, אחרי האוכל חזרה לחדר הפרטי בסגנון יפני.
היה יום ארוך, יפה עד מאוד וגם מעייף.


(22) 17.10.19, חמישי, קאנאזאווה (JR PASS – Day 5) 

בתום נסיעה ארוכה, מאוד יוצאת סוף סוף מתחנת הרכבת בקנאזאווה. קונה קפה ומתיישבת בחוץ לשתות. פתאום, out of the blue, חולף אוטובוס עם השלט Realize your mission
מה? מה שקראת. mission במובן של מה? יעוד? שליחות? כיוון? מטרה? כאילו "תכירי במטרה/בשליחות שלך"?
מעניין איך לפעמים משפטים מקריים פוגשים אותנו, במקום הכי לא צפוי.

לפעמים בא למות מהקפדנות והנוקשות של היפנים. מגיעה למלון, First Cabin בקנאזאווה, מלון בסטייל, חדש, מודרני. הזמנתי בבוקינג קפסולה סטנדרטית ללילה אחד. הייתי בטוחה שהצ'ק אין בשעה ארבע, אבל כאן הוא מתחיל בחמש. השעה כעת 16:22. או שתשאירי את התיק ותחזרי או שתחכי. לא מסוגלת ללכת לשום מקום, מתיישבת בלובי הקטן ומחכה. נגנבת מהקפדנות. הרי הקפסולה מוכנה, זה לא שמנקים אותה כעת, הצ'ק אאוט בעשר בבוקר, אם כך למה לא לאפשר לי להיכנס עכשיו, גם אם היגעתי 40 דקות לפני הזמן.
ככה. כי זו יפן. נוקשה, by the book.
בהודו בחיים לא היו "מייבשים" אותי בהמתנה לחדר. קשה לי מאוד לא להגניב איזו קללה, כי נו, באמת, היגעתי אחרי נסיעה ארוכה, לא רואים עלי שאני עייפה?
החוקים של "עשה ואל תעשה" מאוד ברורים, כתובים בשלטים הפזורים במרחב הציבורי למען הסר ספק. אסור לעשן, למעט באיזורים המסומנים, אסור לרכב על אופניים ברחובות מרכזיים, אסור להרעיש, ללכלך, להשמיע צילצול בטלפון הסלולרי, להשליך אשפה בשירותים ועוד ועוד. והיפנים? צייתנים. ממושמעים. עושים רק מה שמותר.
להגיע ליפן כתיירת מארץ בה הבלאגאן חוגג וכל אחד עושה במרחב הציבורי כבשלו, זו בהחלט חוויה. לפעמים מרגיזה, כמו עכשיו, שנדרשת להמתין 40 דקות, כי הצ'ק אין בחמש ולא דקה קודם. אבל רוב הזמן זו חווייה מעוררת השתאות, במיוחד בכל מה שנוגע לדיוק, כמו הדיוק של הרכבות. הן יוצאות בזמן, אין עיכובים, אין ביטולים כמו ברכבת ישראל, שמגיעים לרציף ומגלים שהרכבת בוטלה וזו של השעה הבאה תאחר ברבע שעה…
אנחנו רגילים לעיגול הפינות, לחשיבה מחוץ לקופסה.
כאן מדובר באומה שחושבת בתוך הקווים ומצד שני יש גם מופעים מרשימים של יצירתיות, כמו אמני הקליגרפיה, שזו אמנות היציאה מהקווים, לתת פרשנות אישית לקנג'י, לאפשר לכתב היד האישי של האמן להתבטא.
אני מתבוננת ביפנים ומנסה לראות היכן היצירתיות מתפרצת. אולי אראה את זה יותר אצל הצעירים בטוקיו. הרושם שקיבלתי שזו חברה מאוד שמרנית ורק מעטי מעט מעיזים לפרוץ גבולות.

ג'ז זה אחד הסגנונות המוזיקלים שיש לי אלרגיה אליהם. בהמתנה המעצבנת לחדר אני קהל שבוי שנגזר עליו להאזין לצלילי ג'ז שמתנגן ברקע. מה ליפנים וכזו מוזיקה מערבית סוג ז'? אולי כי הם חושבים שזה מה שמתבקש להשמיע בלובי של מלון בסטייל. אולי. אלו צלילים דיס-הרמונים, מ ע צ ב נ י ם. עאלק יצירתיים, כי העאלק אומן כאילו מאלתר, כאילו מנגן מחוץ לתווים, אבל זה קישקוש מוזיקלי מחורבן. עדיף הטעם הקיטשי כשניגנו בשווקים המקורים בקיוטו שירים מתקתקים של הקרפנטרס. מה להם ולשירים הללו? שום דבר, אבל לפחות הקרפנטרס לא מעצבנים לי את האוזן.

16:38, עוד 22 דקות להמתנה. סקרנית איך תיראה הקפסולה. כל מה שרוצה זה לפשוט בגדים, להתקלח, להחליף תלבושת. ואולי גם לחזור לנעול סנדלים עד שהיבלת ברגל שמאל תחלים.
מי שמתיימרת ללכת את יפן ברגל, שלא תתפלא שחוטפת יבלות בכפות הרגליים…
פתח סוגריים — לפעמים אני מפרטת מדי, זה נקרא WTMI.
הבהרה: אני כותבת קודם כל עבור עצמי,
התנצלות: מי שקשה לו עם עודף המידע, מוזמן לדלג — סגור סוגריים

ייתכן שהפקידים בקבלה קלטו את הבעת הפנים הזועפת שלי, ריחמו עלי והקדימו את הצ'ק אין ברבע שעה. שילמתי 2369¥ ללילה וקיבלתי את הכרטיס המגנטי לקומה 6 תא מס. 5.
מגיעה לקומה, פותחת את דלת הכניסה ו… הלם. אין מילים. חלל שינה מעוצב בסטייל. מי ליכלכה עליהם קודם שהם לא יצירתיים… והשוס, כפתור שכתוב עליו Air Condition שמייד מכוונת ל-H. יש! יש לי מיזוג פרטי בעוצמה שאני בוחרת. לוקח לי זמן להירגע מההלם, בסגנון של "אין דברים כאלה". כל ניסיון לצלם את התא נידון לכישלון, צילמתי, אבל התמונה לא מעבירה את הייחוד של המקום.
עכשיו זמן למקלחת חמה. המקלחות או אם לדייק הספא בקומה FB1, למה לא בקומה 6, שאלה טובה. צריך לרדת עם המעלית לקומה 2 ואז להחליף למעלית אחרת לקומת המקלחות. בניסיון החמישי מצליחה לפתוח את הדלת, אלו דלתות מתוחכמות, לא ברור אם ללחוץ או למשוך. כשהדלת נפתחת אני מבינה סוף-סוף מה זה "אונסן". הגרסה היפנית לג'קוזי חם, רק בלי בועות ודאווין.
יש להשאיר את הבגדים וכלי הרחצה בסלסלה מחוץ לחדר, את התג אפשר לנעול בת"א קטן ואת המפתח לענוד על היד. עכשיו יש להתפשט ולהיכנס לחדר הרחצה. לפני שנכנסים לטבול בבריכת המים הרדודה מאוד, יש מקלחות בישיבה כדי לשטוף את הגוף עם סבון. היפנים מגישים לאורחים כמויות נדיבות של סבון גוף, שמפו וקונדישינר. בכל מקלחת. סתם הצטיידתי בהודו במוצרי הימאליה. חלק מהמקומות נותנים לאורחים מברשת שיניים חד פעמית ומוצרי טיפוח נוספים. בקיצור, אחרי מקלחת רגילה עם סבון ושמפו אפשר להיכנס לטבול במים החמים, הם לא עמוקים. אפשר לשבת ולשפוך על הגוף מים עם כלי. אני צפה במים. מתענגת על הרגע. אחרי הטבילה במים החמים יש בריכה קטנה נוספת עם מים קרים. המעבר מחום לקור פותח את הנקבוביות ומרענן.
להלן תמצית החווייה באונסן. במלון הזה הוא מכונה "ספא", אבל ממה שקראתי, ככה נראה אונסן. מקווה שגם ביעד הבא תהיה לי הזדמנות לטבול במים חמים/קרים. מרגיע ומעורר בו זמנית.
בכל מלון/הוסטל/גסטהאוס יש מכונת כביסה ומייבש על בסיס מטבעות. אין טעם להפעיל מכונה שלמה כדי לכבס זוג גרביים, תחתונים וחולצה מנדפת. אני מכבסת בעצמי עם סבון גוף באדיבות ההוסטל ותולה ליד המיטה. לרוב מתייבש במהלך הלילה. ככה נראה יומיום של מי שחייה מתיק קטן. אחרי כמה ימים עם החולצה בצבע טורקיז, מגוונת עם החולצה בצבע בורדו. נפרדת מהמכנסיים הכחולות הישנות, הן הושלכו לפח ובשבועיים הקרובים אלבש מכנסי הטיולים/טייץ.
כן, כן… אני יודעת, זו רזולוציה מייגעת. למי איכפת מה את לובשת. לי איכפת. כי אני רואה תיירים לבושים יפה ואני קרוב לשלושה חודשים ממחזרת את אותה תלבושת. חולצה בצבע טורקיז, בורדו, וורוד ופיג'מה בכחול. תארו לכם אותי עוד שבועיים מול הארון בבית מתלבטת איזה צבע ללבוש… ירוק, לבן, גוון אחר של טורקיז, אדום, כתום. מלא צבעים. איזה כייף. שלא לדבר על מקרר מלא אוכל טעים.
הערב הרמתי ידיים… נכנסתי לבית הקפה הנחמד Doutor וביקשתי קפה, טוסט גבינה ומאפינס בננה. שפע פחמימות לסתום את הרעב + השלמות מ-7eleven, בננות, יוגורט ולפיצוי עוגיות עם מילוי ערמונים. מי שחושב שזה מטעמי קמצנות/חסכנות טועה, ככה מוציאה יותר לעומת מה שהיתה עולה מנת ראמן או איטריות.
הערב אין לי כוח לחפש. גם אין לאן ללכת בעיר הזו בלילה, אלא לקפסולה הסטייליסטית שלי. המזגן על H, מורידה את מחיצת הדלת, מורידה הילוך ומקווה להירדם הלילה מוקדם!

09:09, בוקר חמישי, מתעוררת משינה מצויינת בקפסולה. אין מה לחשוש מלינה בקפסולות. במשבצות הריקות שנותרו לא אפסול את האופציה.
מה שכן, היבלת שצמחה בעקב של רגל שמאל מזכירה לי בכל צעד שזה רעיון גרוע מאוד ללכת את יפן ברגל.
מדפדפת בנייד בבוקר, לבדוק זמני רכבות, בסוגריים אציין שהמהירות בה למדתי להתמצא בלוחות הזמנים היא מרשימה, אם כי האתר בו בודקת מאוד ידידותי למשתמש. הרכבת בהדרך המהירה ביותר ליעד הבא יוצאת ב-12:30 ויש גם ב-13:30,כך שיש לי שלוש או ארבע שעות לשוטטות נינוחה בעיר, כמה שהיבלת תאפשר לי.
קפה לדרך עם סנדוויץ' מהקומביני ואני בשער הכניסה למקדש שינטו נוסף.

10:50, התמזל מזלי להיות עדה לתספורת לאחד מעצי המחט בפארק הטירה. שני גננים על סולם, האחד עם מזמרה חותך ענפים, השני עם כפפות תולש עלי מחט, מסרק את המחטים ששרדו את התספורת. אפשר לראות איך הצמרת דוללה ועוצבה מחדש לעומת האיזור שהם עובדים עליו. וככה, עץ-עץ, בסבלנות אינסופית.
במעט זמן שעומד לרשותי הבוקר מסתובבת בפארק, יש כאן טירה מרשימה, משטחי דשא רחבי ידיים, מועדון פנסיונרים שמשחקים גולף או משחק כדור אחר, ברוגע ועדינות שלא תאמן. הרבה עצים שמתחילים להאדים. ממש תחילתה של השלכת. רוח קרירה ובעיקר אווירה גרועה עד מאוד.

בעקבות הפוסט האחרון שפרסמתי בבלוג, "לטייל לבד ביפן", בקשה קטנה למי שקורא אותי, נא לא לרחם עלי. אינני זקוקה לרחמים. אני לא מסכנה. נהפוך הוא, אני ברת מזל שיכולה כל בוקר להתעורר בעיר אחרת ביפן.
הבוקר זו קאנאזאווה, מחר טקיאמה, בראשון מאצומוטו. ובסוף-בסוף טוקיו.

"אין מה לעשות בקנאזאווה, עיר מיותרת לחלוטין" תגובה קראתי לשאלה שהתפרסמה בקבוצת יפן בפייסבוק "מה יש לעשות פה". מובן שכל אחד כותב מתוך החווייה שלו. לי היה חבל שעמדו לרשותי פחות מארבע שעות, בהן הספקתי לטייל בפארק, לראות את הטירה, מעט שלכת, ומשם לנהר, כי אין מצב שנמצאת בעיר שעובר בה נהר ולא חוצה גשר או שניים. ליד הנהר מספר רחובות קטנים עם בתים משוחזרים מתקופה עתיקה, "רובע הגיישות", לא בדיוק רובע אולי שלושה-ארבעה רחובות קטנים ויפהפיים.

רושמת לי בצד, ברכבת לכתוב על הרחוב היפני, קירות מחופים בפח גלילי מחליד, או שבכות עץ, הוילונות בכניסה לבתים בשלל צבעים ודוגמאות, פנסי הרחוב.
אין הרבה מה להרחיב, אשים תמונות ותראו בעצמכם.
רק לגביי הפח הגלילי, לא ברור מה נסגר עם היפנים. למה לצפות את הבית בפח מחליד. לי זה מייד מעלה אסוציאציה של שכונות פחונים, שכונת עוני. ייתכן שביפן הפח נחשב ליפה. מצלמת את קירות הפח וגם קיר עם טחב, נראה כמו ציור מופשט או פריים שמדגים את אסתטיקת ה"ואבי-סאבי", היופי בדברים הישנים, הפגומים.

שמחה שבזמן הקצר שעמד לרשותי טעמתי מעט גם מהרחוב הראשי של העיר וגם כמה רחובות צדדיים, שקטים יותר. לקראת צהריים מגיעה לשוק של קאנאזאווה, שוק קטנטן, דוכני דגים, פירות ובגדים. אחרי השוק הגדול של אוסקה וקיוטו הוא נראה קטנטן, חביב. שום אוכל לא מושך אותי לקנות, מתפלאת איך יש אנשים שמשלמים 10K¥ ומעלה על סרטן. מעבר לזעזוע שבלאכול את החנייה הזו נראה לי גם יקר להחריד. קונה קפה, 250¥, הפסקת קפה אחרונה לפני שחוזרת למלון שם השארתי את התיק. לפני כן נכנסת ל-7eleven לקנות צידה לדרך. מנחשים? 3 סנדוויצ'ים יפנים עשויים אורז בצורה משולשת עם מילוי טונה ומיונז… לקינוח יש בננות ועוגיות עם מילוי ערמונים.

פחות מיממה בקנאזאווה וחושבת שבקלות יכולתי להישאר כאן שני לילות. יש מוזיאונים נחמדים לבקר בהם ובפארק אפשר בקלות להעביר חצי יום בהליכה נינוחה. אולי בהזדמנות אחרת. כעת אני בעיצומו של אטרף הרכבות.
הרכבת לטאקאימה יוצאת ב-13:28, שתי החלפות ואגיע ליעד ב-16:26.
מסיימת את הרשומה תוך נסיעה ברכבת מס. 2 מתוך 3. זו רכבת מקומית שעוצרת בהרבה תחנות בדרך, כשעליתי עליה בטויאמה היתה עמוסה בתלמידי בית ספר, רובם כבר ירדו. הרכבת חולפת בנוף כפרי, שדות ירוקים, עצי אפרסמון עם פרי, הרים מיוערים, נהרות.
פסטורליה יפנית.
יפן יפה מאוד, אם למי מכם היה ספק.


(21) 16.10.19, רביעי, בדרך לקאנאזאווה (JR PASS – Day 4) 

09:20, מסיימת ארוחת בוקר קלה אל מול הנהר בהירושימה. סנדוויץ ויוגורט שקניתי בקונביני (הכינוי לחנות נוחות יפנית). כשיצאתי קודם מהגסטהאוס, אחד הנעימים ששהיתי בו ביפן, הבחור התעניין לאן אני ממשיכה. עניתי שאני כעת מטיילת עם פס הרכבות ונוסעת לאיזור אחר של יפן, לקנזאווה. אמר לי שמעולם לא היה שם.
זה קורה לא אחת, שכתיירת מגיעה למקומות שהמקומיים מעולם לא ביקרו בהם. זה רחוק מדי, יקר מדי, אולי בכלל לא מעניין אותם לנסוע לשם, כי מה יש לעשות שם. זה לא בגלל שהיפנים לא מטיילים, הם מטיילים הרבה ורואים קבוצות מאורגנות כמעט בכל מקום על פני הגלובוס. פעם הם הרשימו מאוד עם המצלמות היפניות המשוכללות שלהם. היום כמעט לכולם יש קנון או ניקון או סוני. אף אחד לא מתרשם מיפני עם מצלמה על הצאוור.
אני כן. בסיבוב אתמול בעיר ראיתי קבוצת תלמידים, טיול בית ספר והיה צמוד אליהם צלם עם ניקיון משוכללת. כשהגיעו לטירת הירושימה, לפני ששעטו פנימה בריצה, סימן לילדים לעצור, קבוצה של חמישה או שישה, לעשות פוזה למצלמה ואז הקליק. ישבתי על הספסל, התבוננתי בצלם, הילדים שהתנהגו כמו ילדים, חמודים, צוחקים, עושים שטויות מול המצלמה, בעיקר את הסימן V עם אצבעות הידיים. וחשבתי שאף אחד לא מצלם את הצלם. רציתי להציע לו, שאצלם אותו על רקע הטירה, שגם לו תהיה תמונה למזכרת, והתביישתי.
מתחילה את הבוקר הרביעי בשבוע הרכבות בהוקרה על המזל הטוב בו בורכתי. על האפשרות להתנייד ממקום למקום, על רכבות השינקנסן האלגנטיות שמאפשרות לי את המעבר בקלות ובנוחות מהירושימה לאיזור האלפים. ומודה לעצמי על הסקרנות, התעוזה, האומץ, הנחישות. איך לא וויתרתי. הרי יכולתי להרים ידיים ביאוש ולהגיד, אין תוכנית, לא נוסעת, נשארת בערים הגדולות, מקיוטו לאוסקה לטוקיו. מי צריך לשבור את הראש על מסלול וכו'. אז תודה לי שלא הרמתי ידיים, שסימנתי יעדים יפים להגיע אליהם, אל חלקם היגעתי ואל היתר אגיע בימים הקרובים.
תודה לעיריית הירושימה על הטיילת הנעימה על גדת הנהר, עם ספסלי ישיבה. זה אינו מובן מאליו ביפן, שיהיו ספסלים במרחב הציבורי. תודה לעונות השנה שמתחלפות, לרוח קרירה של סתיו, לעצים שמתחילים להצהיב.
תודה עולם. תודה יפן.

כשחיפשתי בגוגל ערים תאומות של הירושימה לא מצאתי, אבל מצאתי את הפסקה הבאה:

"באוקטובר 2009 הודיעה הירושימה על כוונתה לארח את האולימפיאדה בשנת 2020 במשותף עם העיר נגסאקי כאשר האולימפיאדה תהיה בסימן "עולם נקי מגרעין". על מנת להעביר את המסר לארצות הברית שאינם רוצים נקמה".

היכולת של היפנים לסלוח למי שגרם להרס והרג גדול כ"כ מעוררת הערכה. יש כאן גם לקיחת אחריות על חלקם במעשה, זה לא שסתם בא לאמריקאים לזרוק עליהם שתי אטומיות. הם בחרו לקחת חלק בציר הרשע, הם היו בצד של הנאצים, הם זרקו כמה פצצות על פרל הארבור, כבשו וגילו אכזריות גדולה כלפי הסינים.
חלפו מאז למעלה משבעים שנה והיום, החיים חזרו למסלולם. ככה זה נראה בבוקר של סתיו על גדת הנהר בהירושימה היפה.
שמתי לב שפה ושם פזורים שלטים עם תמונות שמראות כיצד אותו מקום נראה אחרי ההפצצה. יש כאן תיעוד עובדתי של אירוע מאוד מצער שקרה בעבר. והירושימה היא עיר שבחרה בחיים. מספיק להרים את המבט ולראות איך היא נראית היום. עיר מקסימה, יפה, נעימה, מודרנית. עיר שחיים בה 1.7 מיליון תושבים. אין כאן אף לא טיפת התמסכנות אחת. להבדיל, אלפי הבדלות, מהשכנים שלנו, שלא מפסיקים ליילל ולבכות ולהעצים את המסכנות שלהם למעלה משבעים שנה. חלאס! תכירו בחלק שלכם בסיכסוך, התרומה המשמעותית שלכם לאלימות ולזוועות שקרו ועדיין קורות במזרח התיכון העקוב מדם שלנו. ויאללה, סולחה. באמת שהגיע הזמן לסולחה. אתם תבקשו סליחה, אנחנו נבקש סליחה. נקים פארק ענק לשלום, נבנה אנדרטות, נקשט אותן בשרשראות נייר של יונה עם עלה של זית בשלל צבעים. לא רעיון טוב?
רק חושבת על העדכונים הפוליטים שמחכים לי כשאשוב הביתה ונהייה לי רע. שום סולחה, שום עלה של זית. בקושי קואליציה אם תקום, יהיה בגדר נס.

ובמעבר חד, לכאן ועכשיו. עוד שלושים דקות על השעון יש לי מפגש מרגש נוסף עם השינקנסן SAKURA. זו שנוסעת לאוסקה. יושבת בחדר ההמתנה עם כוס קפה ומקשיבה לקריינית שמודיעה על שמות הרכבות היוצאות. אני בעיצומו של שבוע הרכבות. כל רכבת עבורי היא סיבה למסיבה, לכן לא מתעצבת שהקדשתי כ"כ מעט זמן להירושימה.
אני מעדיפה את סגנון הטיול האיטי, המשתהה, זה שמקדיש לפחות ארבעה-חמישה ימים לכל יעד. ככה אפשר לחוות אותו יותר לעומק. המקום הכי חשוב שרציתי לראות היה פארק השלום. לא נכנסתי למוזיאון אפילו שאומרים עליו שהוא "חובה", כי אני מרשה לעצמי לדלג בקלילות על אתרי "חובה". אני לא במרדף אחרי V שצריך לסמן על מקומות שהגדירו כ-"מאסט". אני ממשיכה באתגר היומי שלי ללכת את יפן ברגל. כמה שמתאפשר לי. אתמול הלכתי מהפארק למבנה היחיד ששרד את ההפצצה והפך לסימבול של הירושימה. משם לטירת הירושימה וממנה לרחובות הראשיים של מרכז העיר, לסימטאות של שוק מקורה עד שהעייפות האיצה בי לחזור לגסטהאוס.

הבוקר, עד שיגיע הזמן לעלות על השינקנסן אני מסתובבת בתחנת הרכבת. נכנסת שוב לטוריסט אינפורמיישן. סליחה, יש לי שאלה, אולי את יודעת במקרה אילו ערים הם הערים התאומות של הירושימה. ואני מסבירה לה מה זה twin city. היא לא שמעה על כזה דבר, נכנסת לגוגל היפני, בודקת ועונה לי שיש להירושימה ערים תאומות בסין, אמריקה, אבל לא בישראל. כמה חבל.
אודי, אולי נרים את הכפפה ונציע לאבן יהודה להיות אחות תאומה של הירושימה המקסימה?

10:35, לגימה מהקפה, ברקע הודעות קריינות ביפנית ואנגלית, "וולקאם טו דה שינקנסן" . הסאקורה ל"שין-אוסקה" יוצאת מרציף 13. חבל שבביקור הנוכחי לא הספקתי להפליג לאי מיאג'ימה, זה עם הטורי (שער) האדום המפורסם שנמצא על שפת הים ובשעת הגאות נראה כאילו צף על המים. אייקון מאוד מפורסם ומצולם, רק שבימים אלו השער בשיפוצים, מכוסה כולו פיגומים.
… בינתיים, אני על הרציף, כשה-NOZOMI לטוקיו נוסעת, אני מצמצמת את המבט והפס לבן-כחול נע כ"כ מהר, שגורם לסרחורת קלה.

12:00, על ה- SAKURA, קודם נפלה עלי תנומה, העיניים נעצמו ונימנמתי כשברקע פס קול של פיטפוט סיני שלא נגמר. שתי זקנות סיניות שיושבות דווקא מושב אחרי ולא סותמות את הפה לרגע. יפניות לא היו מעיזות להפריע ככה לקרון שלם בשיח אינסופי. אחת מהן קמה לשירותים, ללא ספק סינית. אלו העארסים של המזרח הרחוק, אמרו את זה לפני. חבל שהתעוררתי ככה, יכולתי לנמנמם עוד 20 דקות עד שנגיע לאוסקה. כשיושבים בתוך הרכבת לא מרגישים את המהירות, זה בא לידי ביטוי באוזניים. כיוון שהתיק בלאו הכי לידי הוצאתי את האטמים. ועדיין, זה הקרון הרועש ביותר שנסעתי בו.

הרכבת מגיעה בזמן וצריך למהר לצאת, למצוא את השלט שמכוון לרכבות של JR, כלומר Japan Railways. אני מכנה אותן JR על שמו של אותו גיבור מיתולוגי מסדרת הטלוויזיה "דאלאס". הוא היה הכבשה השחורה של המשפחה, משפחת איילי נפט עשירים שגרו באחוזה שלא עלינו, נשוי נישואים אומללים לסו-אלן. מי משכבת הגיל שלי לא מכיר?טלה-נובלה אמריקאית דרומית אינסופית, סטייל "היפים והאמיצים" של 20 השנים האחרונות.
בכל מקרה הרציפים של ה-JR ממוקמים בנפרד מאלו של השינקנסן, אי אפשר להתבלבל, אפילו שתחנת אוסקה גדולה מאוד, הומה אדם. התור לשירותים משתרך עד המסדרון, מוותרת ורצה להראות את הכרטיס לסדרן שיאמר לאיזה רציף לגשת. בדרך נעצרת בדוכן אוכל, מתבעסת שוב על האוכל היפני. מגעיל. מגעיל. מגעיל. קונה כמה נשנושים לדרך, כי לפני נסיעה ארוכה.
ידעתי מראש שהיום יהיה יום ארוך בדרכים.
ברגע זה הרכבת עושה עצירה קצרה בקיוטו. למעשה חזרתי אחורה מהירושימה, לאוסקה, קיוטו ומכאן הרכבת תצפין עד לקנזאווה. יש לי מושב ליד החלון, עברתי למושב קדמי כדי להטעין את הבטרייה. כשתתמלא, אחזור למושב שלי. זו שעת צהריים, אנשים עולים עם שקיות אוכל, היפנית שהתיישבה לידי מוציאה קופסה עם ירקות חתוכים ומוסיפה רוטב מקופסה קטנה. לא פייר לגרות אותי עם סלט ירקות חי. בין הדברים שהכי חסרים לי. אוכל פשוט. לחם לי, חביתה, קוטג', מלפפון, עגבנייה, זיתים. באמת שיש לנו בארץ את האוכל הטעים ביותר בעולם כולו.
נגיד יפני שנוסע ברכבת ישראל ומחליף רכבת ברציף ההגנה כדי להגיע לבאר שבע, שזה הקו הארוך, ורוצה לקנות משהו לנשנש, חושבים שתהיה לו בעייה? אין אוניגירי, אבל יש מבחר מאפים כל כך מוצלחים ןסנדוויצ'ים עם לחם אמיתי, לא הבצק האוורירי היפני.
טוב, די. זה לא מעניין. מעניין אותי אותך שעדיין חווה קושי עם אוכל, אבל בטח ובטח לא את מי שעכשיו בארץ עובר מארוחת חג אחת לשנייה. הדאגה היחידה היא לשמור לא להעמיס, כדי לא לעלות במשקל. אף אחד לא רוטן שאין לו מה לאכול, כי הכל מגעיל ואיך אפשר לאכול אוכל חצי מבושל וכו'.

בקנזאווה אגיע ישירות לגסטהאוס, הפעם הזמנתי קפסולת יחיד לנשים. מהתמונה בבוקינג זה נראה כמו חדר מיניאטורי, כל עוד יש פרטיות ושלט של מזגן אני בסדר. הגסטהאוס בהירושימה הוא בין המומלצים, אפילו שהלינה באולם משותף. המיטות מרווחות, יש פרטיות, ניקיון ברמה גבוהה מאוד. החיסרון המשמעותי הוא שהמיזוג הוא מרכזי, שאין פתח איורור בכל חלל של מיטה וכשמסיטים את הוילון זה עלול להיות מחניק. זה הדבר היחיד שהפריע לי. המניפה עוזרת מעט, רק שאי אפשר לנפנף תוך כדי שינה…
רק אומרת למי שחושב להגיע ליפן ומחפש פתרונות לינה זולים. עבור לילה במיטה בחדר מעונות בהירושימה שילמתי 2200¥. מטיילים אחרים מספרים על חדר ללילה ב-10K¥ ומעלה. עבור נוחות משלמים ושכל אחד יחליט לפי השיקולים שלו.
בינתיים יש לי 15K¥ מזומן בקופה, סכום שמקווה שיספיק עד טוקיו ואם לא אמשוך עוד מכספומט.
לידיעה, מטיילים כל הזמן עסוקים בחישובים של כסף, כמה עלה, כמה שילמנו, כמה עוד צריך לשלם, כמה הוצאנו עד עכשיו. רק שלהבדיל ממני הם לא מפרסמים את המספרים בפומבי. זו חלק משקיפות שאני רוצה להעביר בכתיבה. כשאני בוחנת יחד עם הקוראים את העלויות, מקטרת כשלא זול, כשלא טעים, כשלא נוח.
לצורך השוואה, מיטה נוחה, מרווחת, נקייה באכסנייה בהירושימה, 2200¥, כ-78₪, לעומת מיטה באכסניה בישראל שתעלה כמה מאות שקלים, כי האכסניות נוער בישראל תפסו תחת. רק מזרון ליחיד בחאן אירוח אפשר למצוא סביב 100₪ ללילה, מקלחות משותפות, הלוואי חצי מסטנדרט הניקיון של יפן.

סיימתי את מכסת המלל היומית, אם לא אעצור כאן הרשומה תתארך ולא רוצה לעייף אף אחד מהקוראים. בינתיים הבטרייה הגיעה ל-91%, חוזרת למושב שלי, ליד החלון, לבהות בנוף, אם כי רוב הזמן הרכבת נוסעת במנהרה.


(20) 15.10.19, שלישי, הירושימה (JR PASS – Day 3) 

09:23, על הדקה, הרכבת יוצאת לדרך. מושב 18B, לצערי לא ליד החלון. שעה נסיעה עד אוקיאמה ומשם מחליפה רכבת להירושימה. היעילות היפנית מרשימה אותי. מצחיק אותי הקטע בבוקר, באוטובוס לתחנת הרכבת, לא יודעת מה מחיר הנסיעה, הנהג לא מקבל את הכרטיס המגנטי הנטען, רק מטבעות. כל העודף מונח בכף ידי, משהו כמו 800¥ מושיטה לנהג, שיבחר את הסכום המתאים, 180¥. לא קרה לי קודם שנתתי לנותן שירות לבחור בעצמו את הסכום מתוך חופן מטבעות. רק ביפן…
לו יכולתי להסריט את הפקיד במשרד להזמנת כרטיסים, איך הוא מקיש על מסך המגע ומוציא לי תוך שניות כרטיסים לנסיעה, זה היה בקושי סרטון של עשר שניות. אני בהלם מהמהירות בה הוא מוצא מסלולי רכבות וכרטיסי ישיבה. הפס מאפשר לי להזמין מושב מראש בקרונות השמורים, מה איכפת לי. ככה אני גם מוודאת שסך כל הכרטיסים אכן יכסה את עלות הפס.
הבוקר אני מרשה לעצמי לטפוח על השכם ולומר, כל הכבוד אילנה! סיימתי לתכנן את המשך השבוע. הזמנתי מקומות לינה עד ראשון הבא לפי הסדר הנ"ל: לילה בהירושימה, לילה בקנאזאווה, שני לילות בטאקאימה ושני לילות במאטסומוטו. שם יפוג תוקפו של פס הרכבות ומשם רכבת לטוקיו תעלה 4070¥, ללא הזמנת מושב מראש, שזה מחיר סביר.
בשני הלילות האחרונים ישנתי בחדר ליחיד ב"מלון עסקי" בטקמאטצו. לחלוטין לא מקום שמארח מערביים. איך אני יודעת? לפי היעדרן של הוראות השימוש בטויילט. היפנים הרי ממושמעים ויודעים שלא דורכים על האסלה, אם כך אין צורך בציורי אילוסטרציה. נהניתי מאוד מפרטיות של חדר ליחיד עם שלט של מזגן. החיסרון היחיד היה מגבלת השימוש במקלחות, בין שמונה לעשר בלילה לנשים, בקומת הקבלה, כשבקומה שלי, קומה 3, היו רק שירותים. כאלו שכשמדיחים מים באסלה יוצאים מים מברז בכיור שמעל מיכל ההדחה. טוב בשביל לשטוף פנים בבוקר בלי לרדת למקלחות קומה למטה.
או פרטיות וויתור על הנוחות ברחצה או מקלחות ושירותים מצוחצחים ומיטה בחלל משותף לבנות מלוכסנות שלא מחליפות איתי מילה ומרשרשות באריזות הקוסמטיקה באחת בלילה. ויותר גרוע מזה מזגן מרכזי שאין לי יכולת לשלוט על הטמפרטורה.

עליתי כמה מדרגות לעמוד ליד דלת הרכבת ולהביט בגשר! כמו הילדים המתלהבים שמדביקים את האף לחלון ולא זזים. נו, ברור, אני תיירת וכזה גשר שעובר מעל הים, שמחבר בין שני איים גדולים הוא פלא הנדסי מדהים בעיני. מקסים אותי. מצלמת הרבה וגם מסריטה את התנועה המהירה מעל הים. נפלא. פשוט נפלא.

בעברי הלא רחוק, כשעבדתי בהייטק נשלחתי כמה פעמים לנסיעות עסקיות. לונדון, ניו יורק. כשמקום העבודה ממן את הטיסה והמלון הוא בוחר לשכן את העובדים במלונות מפנקים ויקרים. חדרים שכשאני נוסעת לבד אין סיכוי שאזמין, כי הם הרבה מעל התקציב שלי.
הפעם, בטקמאטצו הלכתי על מלון שהשם שלו, Business Hotel Kawaramachi, כלומר אם ככה נראה מלון לאנשי עסקים, אבוי לנו. כ"כ מדכא. מילא אני כתיירת שלנתי שני לילות והיגעתי לחדר גמורה מעייפות אחרי יום עמוס וגדוש, וכל מה שרציתי זה מקלחת חמה, מזגן על עשרים מעלות, ווייפיי חינמי, לגלוש מעט בסלולרי ולישון. איש עסקים או איש מכירות שעובר במסגרת עבודתו ממקום למקום בקלות יכול לחטוף דיכאון מהבדידות או השיעמום. בגלל זה ליד המעלית לוח פרסום של סרטים להזמנה בתשלום או מדפים עמוסים בחוברות מנגה (הקומיקס היפני) בקומת הקבלה.
את חמשת הלילות האחרונים שלי ביפן אבלה ב"מלון לאנשי עסקים" בטוקיו. חדר פרטי ליחיד ללילה עולה 7272¥, כ-72$, מקווה שתמורת המחיר הזה אקבל חדר נעים בעיצוב מודרני. ככה לפחות הוא נראה בתמונות. עד אז אשן בקפסולה ובריאוקן שזהו מלון אירוח יפני מסורתי. וגם במיטת קומותיים בחדר מעונות לנשים.
אני חווה את כל מגוון סגנונות הלינה האפשריים ביפן, במחיר של בין 2000¥ עד 7272¥ ללילה. כמובן שיש חדרים יקרים ומפוארים יותר, אבל על זה יכולים לספר מטיילים אחרים.

"כשהשתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה… טרמינל ז'ה תם, איי לב יו טרמינל…"
אז יש שאוהבים טרמינלים של טיסות יוצאות ונכנסות, ואני… מאלו שאוהבים שינקנסן, "סופר אקספרס טריין".
לכל שינקנסיין יש שם ומספר. אני ממתינה ל-551 SAKURA. הן באות, עוצרות לרגע, מעלות נוסעים וטסות לדרכן באלגנטיות. להתעלף מרוב יופי, דייקנות, יעילות.
מרוב התלהבות אני מסריטה שינקנסיין נוסעת. היפנים על הספסל למדי עסוקים בניידים שלהם וגם אם ראו אותי מצלמת, בטח חשבו, נו, זאתי תיירת מתלהבת. מעניין מה יפני שעולה בדרך קבע על השינקנסייניות האלגנטיות, המהירות והדייקניות, היה אומר על רכבת ישראל שלנו. המאחרת, המלוכלכת, הגדושה בברברים שמניחים נעליים על הספסלים, שמנהלים את החיים הפרטיים שלהם בקולי קולות בשיחות טלפון קולניות. שאפילו שכתוב שאין לעשן, גונבים סיגריות, שזיהום האוויר בתחנת עזריאלי למשל הוא כ"כ גבוה שמזהירים נשים בהריון לרדת לרציף רק כשהרכבת מגיעה.
הינה נכנסה עוד רכבת קליע לבנה, נקייה, יפה כ"כ. שינקנסיין, ז'ה תם, איי לב יו שינקנסיין… זאתי ה-NOZOMI שנוסעת לטוקיו, (לא כלולה בפס שלי), עשיתי איתה סלפי…
גם בלי לעלות על כל שינקנסיין, כרטיס רכבות שקניתי במיטב כספי (1007 ₪) נותן לי תמורה מלאה עבור שקל ושקל.
עוד חמש דקות בדיוק תגיע הסאקורה שתיקח אותי להירושימה. מקום שקראתי עליו, שמעתי עליו, ראיתי תמונות שלו. ביקור ראשון ומסקרן במקום שאין לי מושג איך אחווה אותו. עיר שהקצבתי לה יממה אחת. מחר בשעה כזו אעלה על רכבת לאיזור אחר של יפן, אבל זה שייך למחר. בינתיים, אני על קרון מס 7 של השינקנסיין!
אם למישהו היה ספק שלא תצא בזמן, תנוח דעתכם. 10:55, זה 10:55.כשהיא טסה בתוך מנהרה אפשר להרגיש את הלחץ באוזניים וויברציה חזקה שמטלטלת את רכבת הקליע הסופר מהירה.

14:00, הירושימה, הירושימה! יש סרט ישן בשם "הירושימה אהובתי", את הכבוד הזה אני שומרת לירושלים האחת והיחידה, היא אהובתי ולא מחליפה אותה בשום עיר אחרת, אבל הייתי מאוד רוצה לגור בעיר שהירושימה היא התאומה שלה. אהבתי אותה ממבט ראשון וכמה חבל שיש לי רק יום אחד להקדיש לה.
אחרי קבלת פנים שלגמרי העיפה אותי מהרגליים, מהגודל, מה… לא יודעת להגיד מה זה בדיוק, אבל עמדתי שם בתחנת רכבת וביציאה ממנה, כולי overwhelmed… איך לתרגם את זה לעברית, הצפה. כל הפרטים הקטנים שיוצרים את התמונה הגדולה, של "ביג אין ג'אפאן".
הירושימה סיקרנה אותי מההתחלה והיה לי ברור שאגיע אליה. ובמיוחד לפארק השלום, לאתר ההנצחה. לא נכנסת למוזיאון, אין לי את הפניות להתעמק בעובדות ההיסטוריות, בתמונות הקשות מהמלחמה, הפטרייה האטומית, תיעוד הנזקים, עובדות יבשות על מספר ההרוגים, המחלות, הסבל, השיקום.
לאף אחד, אבל לאף לא מגיע פצצת אטום בשמיים. על אחת כמה וכמה שתיים.
מכל אתרי ההנצחה שביקרתי בהם, האנדרטה לילדים היא זו שהכי ריגשה אותי. סדאקו סאסאקי, הילדה הקטנה שנחשפה לקרינה העצומה בגיל שנתיים חלתה בלוקימיה בגיל עשר. היא האמינה שאם תקפל עשרת אלפים עגורים מנייר היא תחלים, אבל הסרטן לקח אותה. ועוד ילדים רבים אחרים. סביב האנדרטה, פסל של ילדה אוחזת עגור גדול מוזהב יש חללי תצוגה, פשוטים, מכוסים ניילון שיגן על שרשראות הנייר ועבודות אמנות שבתי ספר מיפן ומבקרים מרחבי העולם מביאים למקום. עגור נייר, שמצטרף לעוד עגור נייר. והצבעים, אלו הצבעים של החיים, של שמחה, של אופטימיות, של תקווה. בקשה לשלום, תפילה לשלום, תחינה לשלום. אם לעולם הזה יש עוד תקנה, זה בגלל הילדים או תודות לילדים. שרשראות הנייר הצבעוניים הללו ריגשו אותי כ"כ, דיברו אלי יותר מכל ההסברים ההיסטורים המלומדים וחללי ההנצחה הקודרים.

כן, הייתי מאוד רוצה לגור בעיר אחות תאומה להירושימה.(מחפשת בגוגל ומתקשה למצוא, מישהו מכיר?) עיר שאחרי הטרגדיה שעברה עליה בחרה בחיים.
אם יש משהו שהכי הפתיע אותי ביפן, שהכי לא ציפיתי שאפגוש בו, אלו שרשראות עגורי הנייר הצבעוניים. פגשתי אותן לראשונה בפושימי אינארי שבקיוטו ומאז, פה ושם.
בעיני זה הייצוג הויזואלי לציווי "ובחרת בחיים".
מי שמכיר אותי יודע שאני מכורה ל-"השטויות שעושות לי טוב", בעיקר טוב בעיניים, וכשטוב לי בעיניים, טוב גם בנשמה. המאסה הגדולה של עגורי הנייר עושה לי נהדר בעיניים. אני יכולה לעבור ליד עוד שרשראות ועוד מקבץ עגורים ולא יימאס לי. אעצור, אתבונן, אצלם. בטח יש לי כמה מאות תמונות צבעוניות כאלה.
האתגר הבא שלי, למצוא סרטון הדרכה ביוטיוב ולקפל עגור מנייר בעצמי. לא יכול להיות שזה מסובך עד כדי כך.

15:39, מההפתעות שהירושימה מזמנת. בצמתים גדולים אין מעברי חצייה. ליד הרכבת נגנבתי מזה שאין איך להגיע לצד השני של הכביש, כמעט התפרצתי לכביש כשסדרן של אוטובוס עצר אותי ואמר לי, לא מפה, יש מעבר תת קרקעי. ברור. איך לא חשבתי על זה. גם בצומת מרכזית באחד הרחובות הראשיים. רוצה לחצות כדי להתקדם לכיוון הטירה. א-מה-מה, שוב אין מעבר חצייה, יש מדרגות שמובילות למעבר תת קרקעי שוקק חיים, שוק, חנויות, יציאות לתחנות אוטובוסים. הכיוון של הטירה מסומן בירוק. אי אפשר ללכת לאיבוד. כשיוצאת למפלס הרחוב, הפתעות. פסלים, שעון מעוצב, סטייל השעון בפראג, ביניין מצופה דוגמא של קיפולי נייר. בתי קפה. והטירה? קודם מזמינה אותי לקפה של כמעט ארבע.
אין על הקפה-מאפה של היפנים. אני כל פעם מנסה מאפה אחר ולא מתאכזבת. בתחנת הרכבת גיליתי חנות שמוכרת עוגות גבינה, קניתי שניים, בטעם לימון. הדברים המתוקים האלה, למי ששאל, זה חלק מהשטויות שעושות לי שמח בבטן. מותר לי. בעיניין הקפה, לא גיליתי הבדלים משמעותיים בין הקפה היקר בבתי הקפה, 250-450¥ לכוס קפה אמריקנו, לעומת הקפה מהמכונה בפחות ממאה יין שקונה ב-7eleven.
את הקפה המשובח ביותר ביפן שתיתי אתמול, חבל שהוא עמד לסגור ולכן קיבלתי בכוס חד פעמית ועליתי איתה לחדר. האופן בו הכין את הקפה היפנט אותי. אף פעם לא ראיתי שמכינים ככה קפה, גם אמרתי לו, ולהפתעתי הוא הבין אנגלית. זה קפה שטוחנים ואחכ מכניסים למעין מבחנה שנכנסת לכלי זכוכית עם מים שמורתחים. חוק הכלים השלובים עובד והמים עולים כלפי מעלה, מתערבבים בקפה ואז שוב שוקעים. מעניין מאוד.
והטעם? פגז.
זה עדיין לא אומר שאני "עפה" על המטבח היפני. קשה לי עם מטבח שמגיש ביצה לא מבושלת/עלומה, באמת שקשה לי להבין איך אפשר לאכול אוכל שלא בושל עד הסוף. נכנסתי הערב למסעדה רגילה באחד הרחובות הצדדיים במרכז העיר, מתיישבת, מגישים לי תפריט באנגלית. בדיקה קפדנית של טקסט לצד תמונה מגלה מה שניחשתי, רק המנות הצדדיות נטולות חיות. הולכת על סלט, מרק מיסו וטופו. מנות קטנות, לא מי יודע מה משביעות. והטופו? מה זה המרקם הזה, זה טופו, לא ג'לי… לא עפתי, בלשון המעטה. זו ארוחה שקשה לשבוע ממנה, אבל כמו שאמרתי, אני ממשיכה לנסות…
כדי לא לסיים את הרשומה עם טעם רע, אחזור ואגיד, הירושימה מקסימה. חבל שמחר בבוקר נוסעת מכאן ליעד הבא. היה שווה להישאר כאן עוד יום או יומיים. גם להירושימה מרכז עירוני תוסס עם שוק מקורה, כ"כ שונה באווירה מזה של אוסקה או זה של קיוטו. יש בה משהו מאוד נינוח, שקט. מה גם שקיבל את פני מזג אוויר סתווי, עם פה ושם עצים שמתחילים להצהיב ולהאדים.


(19) 14.10.19, שני, טקמאטצו (JR PASS – Day 2) 

פעם אחרונה שעליתי על מעבורת היתה בשייט ביוון בין אגיסטרי לפיראוס באפריל. כעת על המעבורת ביפן, בין טקמאצו לנואשימה, אי קנטטן, שמכונה "אי האמנות".

10:14, המעבורת מתחילה בהפלגה של כ-40 דקות. למה כ"כ מאוחר? זו שאלה שנמנעת לשאול, כי היא טומנת בחובה הלקאה עצמית. איך יכול להיות שקמת בשבע וחצי ורק עכשיו את בדרך לנואשימה, לא היה כדאי שבשעה הזו כבר תהיי שם, באחד המוזיאונים שנפתחים למבקרים בעשר. לא שואלת. גם לא ממהרת במיוחד. אני לא במשימה להספיק כמה שיותר. לפי כמות האנשים בתור למעבורת, אני מנחשת שזו תהיה כמות האנשים על האי, אם לא יותר. ואם אלו יהיו התורים בכניסה לכל אחד משלושת המוזיאונים של האי… לא יודעת. אחליט כשאגיע לשם. אלו החלטות שמקבלים באותו שבריר שנייה. כמו בקופה, צריכה לקנות כרטיס כי הפס שבידי לא מכסה הפלגה במעבורת. One way הקופאית שואלת ואני עונה, כן, 520¥, רק אח"כ בתור ראיתי שאחרים אוחזים ביד כרטיס הלוך-חזור.
סתומה. למה לא ביקשת גם את.
ביקורתיות, לכי לים ואל תחזרי, מצדי תטבעי, לא מצילה אותך.

זו מעבורת גדולה, מודרנית, מצוחצחת. יושבת בקומה האמצעית. מולי מסך טלוויזיה שמקרין תמונות של הצפות. עין הסערה שחלפה מעל יפן בשבת גרמה לנזקים, קראתי על הרוג אחד וכמה חילוצים. מעבר לזה קשה ללמוד פרטים נוספים מהטלוויזיה היפנית.
החזאי מקריא עכשיו תחזית, אייקונים של שמש, עננים, גשם. בינתיים שמים בהירים, שמש ישירה, חזקה למדי. אתמול בערב היה קריר, היום לקחתי בתיק סווצ'ר. פעם אחרונה שנלבש היתה בהודו לפני ראג'סטן. תוהה איך יהיה מזג האוויר עד סוף הטיול, כמה יתקרר, האם יש לי מספיק בגדים חמים, איזה מזג אוויר יקבל את פני בארץ בתחילת נובמבר.
יפן מארחת בימים אלה טורניר רוגבי בינלאומי. ראיתי שלטים כאלו באוסקה וכעת הראו בטלוויזיה קטע ממשחק, קלוז אפ על שחקן יפני שמאבד את העשתונות ויוצא על השופט בעצבים, כמעט מרביץ לו. נו, לא אמרתי קודם, שבכל העולם כולו, הכל אותו הדבר…
בחודשים אלו 12 האיים בקרבת טקמאצו מארחים פבטיבל אמנות גדול בשם"טריאנלה". אירוע שמתקיים שלוש פעמים בשנה או פעם בשלוש שנים, לא זוכרת.
זיוה, קולגה בלוגרית שטיילה בנובמבר שעבר ביפן, המליצה עליו וכתבה לי שאני ברת מזל להיות נוכחת בכזה אירוע. בסיבוב בטקמאטצו אתמול לא ראיתי פסלים פזורים ברחובות. ביקרתי בגן היפני המאוד מטופח ומרשים ואח"כ במרכז העיר המקורה, מעין קניון רחוב ארוך מאוד. ולחלוטין מקומי. חנויות ומסעדות שקהל היעד שלהם הוא מקומי.
בנאושימה, אשמח לראות אמנות, אבל בעיקר לבקר בעיירות הקטנות והאותנטיות, שינוי מהנוף האורבאני העמוס שחוויתי בקיוטו ואוסקה וייתכן שגם שונה מהכפרים התיירותיים אליהם אגיע בהמשך השבוע, באלפים היפנים.
למי שמעוניין לקרוא על הטריאנלה בים הסטו, כאן הלינק לאתר
לפוסט של זיוה רענן מהבלוג "שמתי לב" על חוויות והמלצות מהביקור שלה בטקמאטצו ונאושימה, עם צילומי שלכת מעלפים מהגן היפני ריטצורין

בנמל בנאושימה שלט גדול: הכרטיסים למוזיאון להיום Sold out. כמה צפוי. צריך היה להזמין מראש. אני חווה קושי להזמין מקומות לינה ודוחה את "המשימה" לרגע האחרון, כך שלא מצפה מעצמי לרכוש מראש כרטיס למוזיאון.
בכל מקרה שמחה לבקר באי ולהתבונן במה שמוצג בחלל הציבורי, חינם ונגיש לכל המעוניין. כמו למשל שתי הדלעות המנוקדות, האדומה והצהובה של יויאי קוסאמה. במבט מקרוב הדלעות הללו נראות חמודות. חמוד, לא פחות ולא יותר. יש תור של תיירים שרוצים להצטלם ליד הפסלים. תייר סיני מעיר לי לזוז מהפריים כשנעמדתי מהצד האחורי של הדלעת הצהובה. צריך להתבונן בירקות המנוקדים הללו כפרט מתוך עבודה מונומנטלית אינסופית של האמנית היפנית הזקנה והקצת מסובבת שאישפזה את עצמה מרצון בבית חולים פסיכיאטרי ביפן. זה מה שהיא עושה כחלק מתיארפיה עצמית, מכסה משטחים בנקודות באופן אובססיבי ובצבעוניות מהממת.
למי שמעוניין לקרוא עוד על קוסאמה מוזמן לפוסט של חברתי, הבלוגרית הניו-יורקרית מהבלוג "כאן שם ובכל מקום"

נכון שלא נכנסתי לאף מוזיאון, אבל לכנסייה אחת כן, וזכיתי לקבלת פנים לבבית, באנגלית(!) ולהתנסות קצרה בקליגרפיה. בחרתי את הקנג'י (סימנייה יפנית) שמשמעותה "once in a lifetime encounter" והעתקתי לדף ואח"כ למעין בריסטול מאורך.
הבחורה שקיבלה את פני היא יפנית שגדלה בניו יורק, התחתנה וחזרה עם בעלה ליפן. שמה יוקאימי. היה נפלא לדבר סוף סוף אנגלית, להבין, להיות מובנת. לספר מהיכן באתי, לאן פני מועדות. על המסע שלי בהודו, ביפן. ממש בקצרה, לענות לשאלות, לשאול שאלות. אמרה שכיום ביפן מודעים לחוסר השליטה באנגלית ומנסים לשפר, ללמוד.

בעקבות ההתנסות הקצרה במכחול ודיו שחור חושבת אולי בארץ ללמוד קליגרפיה. זו בעיקר תנועה של היד על הדף. לבחור עובי של מכחול, לטבול בדיו, לשים לב בכמה דיו המכחול ספוג, להתבונן בצורה שמעתיקים ולהניח את המכחול על הנייר. עכשיו צריך לזוז, ביד בטוחה, מהירה. מה שיוצא יוצא. לא לתקן. לא לחזור על אותו קו פעמיים. להתקדם. לתת ליד לנוע, בזריזות, בביטחון. לא לחשוב, אוי, זה לא יצא יפה, כאן הייתי צריכה לעשות את הקו ארוך יותר או עבה יותר. זה לא משנה. הקליגרפיה באה לאמן את המקום של קבלה, של "מה שיוצא אני מרוצה". ושל ההתמדה, אימון חוזר ונשנה בתנועה זריזה, גמישה ובטוחה של היד האוחזת במכחול. להתרכז בצורה, ביחס בין הקווים, היכן הקו מתחיל, היכן מסתיים, כמה חזק ללחוץ על המכחול או להבדיל רק להניח לו לרפרף על הדף.
מה שנשאר על הדף אלו סימנים, צורות שמכילות בתוכן משמעות במינימום האפשרי. דיו שחור. נייר לבן. זה הכל.
אלו היו חמש שניות על מה שיש לי להגיד על קליגרפיה. כשהעתקתי את האותיות, זה היה בעיקר כייף גדול, אפילו שהסתכלו עלי. בסוף מחאו לי כפיים והחמיאו לי שמה שכתבתי קריא ונאמן למקור.

בנאושימה היתה לי את ארוחת הסופר הגרועה ביותר עד כה ביפן. משולשי האורז אזלו אבל היה מבחר גדול של קופסאות מנה חמה יפניות. מה לבחור? בחרתי בנודלס, יוגורט כלשהו וחטיף בוטנים שנראה כמו קבוקים. היוגורט סביר, הנודלס כמו המנה חמה שלנו, שאבתי רק את האיטריות וכל היתר נזרק והבוטנים, אחרי שניים אני מגלה שהם עטופים במשהו שמזכיר טעם של תמנון. מייד נזרק לפח. טוב שהיתה סוכריית מנטה אחרונה בתיק להעביר את הטעם עד שאגיע למבחר משולשי האורז של 7 eleven… את הארוחה נחמה של צלחת איטריות אודון אוכל כשאחזור לתקמאצו.

דווקא בכזה יום שימשי שכחתי את כובע בשמש בחדר. השמש מעייפת. וזה גם בלי להיכנס לאף מוזיאון, כי בינינו גם האמנות מעייפת. אמנות מודרנית זקוקה לתיווך, לטקסט שכתוב ליד ומסביר על מה הציור/צילום/פסל. בלעדי התיווך רובנו מרגישים כאילו לא הבנו שום דבר, כלומר, מטומטמים. וגם כשמאכילים בפה תחושת הטמטום לא נעלמת לחלוטין, כי אז אני מרגישה "מטומטמת, איך לא חשבתי על זה קודם בעצמי". בקיצור, כך או כך, רוב האמנות המודרנית לא מתקשרת עם הצופה הממוצע וההתנשאות הזו מעצבנת ויוצרת ריחוק.
כשאני מבקרת בתערוכה אני לרוב מכינה שיעורי בית, קוראת מראש או שקוראת תוך כדי את שלטי ההסבר על הקירות. יצא ככה שכשאני בחו"ל כמעט ולא נכנסת למוזיאונים. לא מוצאת את הפניות לקרוא מגילות ארוכות באנגלית.
לא מרגישה שום פיספוס, אף לא הקל שבקלים, שהינה אני ב"אי האמנות" ולא נכנסתי לאף מוזיאון. ויש כאן שלושה ועוד פרויקט של בתים שהם חללי תצוגה, הכל כמובן בתשלום ויש צורך להזמין מראש, כי בגלל הביקוש הרב הכרטיסים אוזלים מהר.
במקום לעמוד בתורים ארוכים אני מסתובבת ברחובות הקטנטנים של העיירה, מצלמת חלונות, דלתות, פינות קטנות, מתבוננת בחיפוי החיצוני של הבתים, קורות עץ כהה, חלקם נראים שרופים. לא ברור לי אם בכוונה או שהיתה כאן פעם שריפה וככה נשאר. אסתטיקה גולמית, פשוטה, מונוכרומטית, קצת משעממת, כשפה ושם בכניסה לבתים וילון צבעוני מתנפנף ברוח. לא מתאפקת וניגשת לשאול את אחד הסדרנים בכניסה לאחת התערוכות. הוא קורא לבחורה שמבינה קצת אנגלית ואני שואלת: מה קרה, היתה פה פעם שריפה? למה הקירות נראים שרופים? "Decoration". אה, מה שחשבתי, זה נעשה בכוונה תחילה, כדי שייראה שרוף, מיושן.

זה המקום להפנות את תשומת לבכם למושג מאוד משמעותי באסתטיקה היפנית, וואבי-סאבי.
מתוך ויקיפדיה:

"במסורת האסתטיקה היפנית, וואבי-סאבי (ביפנית: 侘寂) היא השקפת עולם המתרכזת בקבלת הארעיות וחוסר השלמות. האסתטיות מתוארת לעיתים כיופי ש"אינו מושלם, ארעי וחסר".
ואבי במקור מתייחס לבדידות החיים בטבע, בריחוק מן החברה; סאבי משמעותו "רגיעה", "שפיפות" או "נבילה".
המושג נגזר מבודהיזם המורה על ארעיות.
מאפייני אסתטיקת הוואבי-סאבי כוללים אסימטריה, חספוס, פשטות, צניעות, אינטימיות והערכה של יושר תמים וטבעי בעצמים ותהליכים.
ביפן של היום, משמעות הוואבי-סאבי מסתכמת לעיתים קרובות כ"חכמה בפשטות טבעית". בספרי אמנות, היא בדרך כלל מוגדרת בתור "יופי פגום".

16:45, בתור הארוך למעבורת באחרונה של שעה חמש חזרה לטקמאצו. עומד בחור עם שלט "end of a line" באנגלית ויפנית ומסמן לאנשים היכן להצטרף לתור. אף אחד לא נדחף ובסופו של דבר כולם עולים למעבורת הענקית. אלו אנשי ה- Staff של הטריאנלה. ייתכן שבגללה יש כזה עומס, כי על פניו אין לנואשימה אטרקציות מיוחדות, למעט המוזיאונים.
מאחלת למוזיאונים המצויינים שלנו בארץ להיות Sold out, שיגיעו הרבה אנשים לראות אמנות. זה נהדר.

כשכואב לי ברגליים לעמוד באותו המקום, כי התור עדיין לא זז, אני מעבירה את תשומת הלב להקלדה. אין זמן מתאים יותר לסכם את היום שהיה.
ומה היה היום? הפלגה במעבורת, ים, אי אומנותי, דלעת מנוקדת*2, ארוחת צהריים הגרועה ביותר ביפן, קירות בתים מיושנים/שרופים, ו… ההיילייט של היום, שתי שיחות באנגלית עם יפנים, שניהם מהכנסייה, התעניינו מהיכן אני, היכן טיילתי ביפן, וואט דו יו ת'ינק אבאווט ג'אפאן. הייתי שרה להם את שיר המצברוח הטוב שלי, "ביג אין ג'אפאן", במקום מחמיאה להם, ג'אפאן וורי ביוטיפול.

16.58, על המעבורת.
בקטגוריית "אין דברים כאלה" – כמה אנשים מצוות הפסטיבל עומד על הרציף, אוחזים בשלט, אחד מהם לבוש בתחפושת של פוקימון והם מנופפים לשלום למעבורת שיוצאת לכיוון טקמאצו. רוצים לומר, תודה שבאתם לבקר, שיהיה לכם המשך טיול מוצלח. התיירים מנופפים בחזרה, כולל אותי. מתה על היפנים, הם יודעים איך להעלות חיוך על הפנים
אני עדיין לא יודעת להגיד "להתראות" ביפנית, אבל למדתי תוספת נחמדה ל-"תודה", "אריגאטו גוזאיימאס" או "אריגטו גוזאיימאסטה"
הפעם מתיישבת על ספסל בסיפון, לנשום אוויר של ים בשעה שהשמש לאט לאט צונחת אל תוך הים. כזו שקיעה יפה מזמן לא ראיתי.
עייפות גדולה של סוף יום מוצלח נופלת עלי, העפעפיים צונחים לתנומה קצרה… והינה האורות של תקמאצו.

לפני שאסיים את הרשומה, רוצה להתנצל שלרשומה של אתמול השתרבבה מילה לא יפה על היפנים. לא מגיע להם. כאלה אנשים נחמדים ומה שהם לא עושים/עושים בחדרי חדרים, עיניינים הפרטי. מי אני שאשיא עיצות.
לוקחת את דברי בחזרה, אפילו שבתכ'לס אני צודקת.


(18) 13.10.19, ראשון, מאוסקה לטקמאצו (JR PASS – Day 1) 

הרבה דברים אפשר לומר על סטרבאקס, על הקפה המעפאן והיקר שלהם, אבל לא על חלל הישיבה. ממוזג, נעים, גם כשסמוך אלי יושב בחור שמנהל שיחה ארוכה בגרמנית. מה שמדגיש עד כמה היפנים ממעטים לדבר בטלפון.
היום היה יום של חללים סגורים, בגלל מזג האוויר. יום בו חולף טייפון מפחיד מעל יפן, בעיקר בטוקיו ואיזור האלפים היפנים. באוסקה יורד בעיקר גשם. 20°, לא קר מדי, אפור ורטוב. יום שהתכוונתי להקדיש למנוחה ותיכנון מסלול הרכבות. ובכן? לא ממש נחתי, לא הלכתי הרבה, אבל גם לא שכבתי כל היום במיטה. אחרי יום כזה מתחשק מחר לצעוד, ובעיקר לנסוע מכאן.
מחר אראה את הים!
י ם
מיולי, לפני שטסתי להודו לא ראיתי ים. מן הראוי שבמדינת איים כיפן אבלה כמה ימים על האיים. שני לילות בטקמאצו, לילה נוסף בהירושימה. וברביעי בבוקר להצפין לאיזור האלפים היפנים. עדיין לא תכננתי איך, לאן, מתי ולכמה זמן.
מסתבר שגם ביפן יש מסלול מקביל ל-"שביל החומוס" בהודו, מסלול של "פעם ראשונה ביפן" שכולל את האתרים הפופולרים והיפים: טוקיו, קיוטו, אוסקה, הירושימה, קאנאזאווה, טאקאיאמה, מטסומוטו, טקמאצו, נאשיווארה ועוד. מתחילה להתרגל לשמות המקומות ולהגות אותם בלי להתבלבל…
חצי טיול מאחורי ועד כה חוויתי מנה גדושה מאוד של עיר. אוסקה (5 ימים במצטבר) וקיוטו (12 יום). כעת מעוניינת לראות איים, ים, הרים, נגיעות קטנות של טבע יפני בשלכת. ולסיום השהות ביפן, מנה גדושה נוספת של נוף אורבאני בטוקיו.

שש בערב, סוף סוף הפסיק הגשם, בדרך חזרה להוסטל נשאבת לשיטוט ברחוב עמוס חנויות. הקנון על הצאוור, תופסת פריימים יפים של מוצרי צריכה ושלטים. צורות, צבעים, אורות.
בהמשך למה שכתבתי קודם על הסטטיסטיקה העגומה של האחוז הגבוה של יפנים בתולים, חושבת שקדחת השופינג המוטרפת בהחלט יכולה להוות תחליף לסקס. אם היפנים לא מזדיינים מספיק, לפחות שיתלבשו יפה, שיראו מטופחים. תופס גם לגבי גברים צעירים שנראים כמו אנדרוגינוס. מסייגת שזו כמובן התרשמות אישית שלי, שמקלידה תוך כדי המתנה בתור לקונדיטוריה יפנית בשם Pablo שמוכרת Cheese tart. גם לי מגיע לי קינוח! נעמדת כמו ילדה טובה בתור ומזדיינת בסבלנות, אפילו שברקע מתנגן לופ אינסופי של שיר מעצבן והבחור בקופה איטי בטירוף… לו המאפייה הזו היתה בארץ, אחראי משמרת היה מפטר אותו במיידי, כי ככה לא מתקתקים שירות. אבל ביפן יש זמן, יש תודעת שירות אחרת מזו שאנו מורגלים אליה בארץ.
קצת בהלם מנחיל האנשים שמצטופף ברחוב השוק המקורה. ייתכן שבגלל הגשם והבהלה מהטייפון כולם הסתגרו בחדרי המלון, עד שפסק הגשם. אחרי שקיבלתי את שני המיני עוגת גבינה ארוזים בשקית, 300¥, ממהרת לחזור על עקבותי לכיוון הנהר, למצוא ספסל פנוי ולשבת. קודם לצלם את השלל המתוק ואח"כ בשניים-שלושה ביסים לחסל את דברי המתיקה המעולים הללו.
כן, גם לי היה קשה בגלל הגשם, להעביר יום שלם במקומות סגורים, קודם בחנות כלבו ענקית, ואח"כ בבתי קפה. שמחה שבין קפה לקפה הצלחתי להגיע ל- Shrine שנראה כמו קוף הפוער את פיו לרווחה. מוזר. אותו מבנה של מקדש שינטו חוזר על עצמו גם כאן, כשהברכות על פיסות העץ מעוטרות בקופים, האל המרכזי של מקדש זה.
שבע ורבע, טוב לנשום אוויר של בחוץ. הלילה האחרון באוסקה. העיר הגדולה הבאה שאפגוש תהיה טוקיו. עד אז, מקומות קטנים.
דקות אחרונות למנוחה על הספסל לפני שאשוב להוסטל. ובהוסטל, אחרי מקלחת חמה יורדת למרחב המשותף, קונה קפה ממכונה, 100¥, מדליקה את האייפד, מתחברת לווייפיי ויוצאת למסע חיפושים במפת יפן. שמות מקומות, רכבות, זמנים, מחירים. לקראת 23:00 מגיעה חבורה אפרו-אמריקאית רעשנית. בבת אחת החלל בשקט מתמלא באנגלית במבטא אמריקאי. המון זמן לא שמעתי כזה ניגון של השפה. זו חבורה גדולה, בנים, בנות, צעירים, מכניסים למתחם וולגריות אמריקאית שלא מתחשבת באחר, רועשת. למרות שאני המערבית היחידה שיושבת שם, אף לא "היי" אחד נזרק לעברי. הם בשלהם ואני בשלי. מקפלת את חפצי ועולה לחדר, למיטת הקפסולה הקומפקטית שלי לשנת לילה. באופן מפתיע מצליחה להירדם, גם אם השעה מאוחרת וגם אם קצת מחניק, הגוף העייף דורש מנוחה.
למי שקורא את חוויותיי, נסו להיזכר במקומות לינה בטיולים קודמים שלכם, חדרים שלא תמיד היו לטעמכם, מיטות שלא תמיד היו לכם נוחות. אתם פורקים את הטרולי ומנסים להבין היכן להניח את הבגדים, היכן אפשר לתלות את המגבת. נכנסתם למקלחת, נכון שהיא מאוד נקייה, רק שבכל אחת הברז נראה אחרת. צריך להבין איך לכוון את המים החמים. ואם כיבסתי את החולצה והתחתונים, איפה אני יכולה לתלות לייבוש בחדר. כל חדר או חלל חדש דורש הסתגלות, התמצאות, לפעמים היא מהירה ביותר. במיוחד כשאלו חדרי לינה משותפים (מקפידה ללון בחדרי מעונות לנשים, מראש פוסלת מיטה בחדר מעורב), האם יש קוד כניסה לדלת או כרטיס או מפתח. איפה למקם את החפצים שלי, אילו פריטים לנעול בלוקר, מה בטוח להשאיר בתיק בחוץ, מה לשים ליד הכרית (משקפי קריאה, מטען לנייד, הנייד עצמו, אטמים, בקבוק מים והכי חשוב, מניפה כדי לנפנף עלי קצת אוויר).
לפעמים אני זוכה להצצה מה יש בטרולים הגדולים של הבנות המלוכסנות, השכנות שלי לדורמיטורי. כל מה שמוכרים בחנויות בעיר, במיוחד מוצרי קוסמטיקה, מהמדפים לטרולי שלהן. הרבה אריזות קטנות של שפופרות, קופסאות בכל מיני גדלים. כשהן חוזרות מאוחר ומתחילות לפרק אריזות, לרשרש בניילונים, אלה רגעים שבא לי לרדת ממיטת כוך שלי ולהעיף להן כאפה… מסתפקת ב-"ששששש!" קולני של ספרנית וכמה קללות בעברית. הן בטוח מבינות.
בטקמאטצו יהיה לי חדר ליחיד לשני לילות, בהירושימה מיטת קומותיים בחדר מעונות נשים ללילה. את הלילות הבאים עדיין לא הזמנתי. לא תמיד מוצאת מיטת יחיד במחיר סביר. הרבה פעמים מגלה שאזל. עדיין לא ביטלתי את ההזמנה לטוקיו, עד שלא אמצא חדר ליחיד כמו בקיוטו. רושמת לעצמי לשאול עד כמה מלונות הקפסולה אטומים לרעש. האם לקפסולה יש דלת שסוגרים כך שהרישרושים נשארים מחוצה לה, האם בתוך הקפסולה יש שלט למזגן שאני יכולה להקפיא את עצמי. היה וכן, לא איכפת לי לנסות לישון בקפסולות היפניות המפורסמות.
שלא תגידו, קשים חייה של המטיילת בדרכים… נראה אתכם ישנים לילה אחר לילה במיטה אחרת, חדר אחר, חדרים קטנים. מה שכן, דבר אחד בטוח, האסלה בשירותים תמיד תהיה נקייה עם כפתור חימום שלמדתי היכן להדליק אותו ושלט הוראות שמסביר כמה חשוב להשליך את הנייר לאסלה…

בוקר. כנראה אאחר לרכבת של עשר… אחרי שתי התברברויות בדרך מההוסטל למטרו היגעתי לתור לכרטיסים. זו הרכבת הראשונה שאעלה עליה עם ה- JR PASS שלי. רוצה להזמין מקום ברכבת, אם כי נדמה לי שקראתי שאפשר גם ללא הזמנת מושב ואז עולים על הקרונות הלא שמורים. מה איכפת לי לחכות בתור, אם אפספס את הרכבת, תגיע אחרת. לרכבת לאוקיאמה קוראים SAKURA כלומר, פריחת הדובדבן, כזה שם יפה.
"יהיה בסדר" מרגיעה את עצמי. איך אומרים "הכל טוב" ביפנית? מפריע לי שלא טרחתי ללמוד כמה מילים בסיסיות ביפנית. בדרמקוט בחור צעיר המליץ לי על אפליקציה ללימוד שפה. אוריד למכשיר הסלולרי ואתחיל להתאמן. חצי טיול עוד לפני, במיוחד בנסיעות הארוכות שצפויות השבוע. אחבר אוזניות ואתרגל משפטים בסיסיים בשפה הבלתי אפשרית הזו.
עוד שני אנשים ויגיע תורי לבקש מהפקיד כרטיס…
… תוך שניות ספורות הבחורה מתקתקת במסך מגע, תיק-תק-תיק-תק, ומדפיסה שני כרטיסים, הראשון לאוקיאמה והשני לטקמאצו. לוקחת בחזרה את העלבונות מאתמול על השירות האיטי בקופה. כשהם יעילים הם סופר מהירים. ולהפתעתי גם סופר קל להתמצא בתחנת הרכבת. אין צורך לשאול, הכל כתוב. רציף מס. 20, מצלמת את השלט עם הכיתוב SAKURA, והלב עולץ משמחה. כשהרכבת החונה ברציף 20 עוזבת ורואה את ה-NOZOMI מולי, הצורה של רכבת הקליע המהירה ביותר בעולם, הלב עולץ ביותר! אני הולכת לנסוע לראשונה בחיי על שינ-קאנ-סן!!! יש יפנים שעבורם זה עיניין של מה בכך, עבורי, סיבה למסיבה. הרכבת היפהפייה הגיעה לרציף, פולטת מתוכה נוסעים. עוד מעט יאפשרו לעלות. טוב שיש לי מושב שמור. עבור מי שמחזיק בפס הזמנת מושב אינה כרוכה בתשלום, זה כלול במחיר. למי שמזמין כרטיס יש עלות נפרדת עבור "seat". בדף בצד אני רושמת את מחירי הנסיעות, כדי שהסהכ המצטבר יכסה את עלות הכרטיס השבועי (כ-21000 ¥). לידיעה, אני לא הקמצנית היחידה שעושה כאלו חישובים, יש אפליקציה לתיכנון נסיעות רכבת ואת החישובים לרוב עושים מראש, מהארץ, כשבונים מסלול ומחשבים את כדאיות הכרטיס. מי שהתרשל בהכנת השיעורים בבית, מכין אותם תוך כדי תנועה.
כרטיס לשתי הרכבות, ללא תוספת מקום שמור עולה 4720¥. אם יהיה ווייפיי חינם ברכבת אבדוק כמה עולה עם מקום שמור.
השינקנסן ממריאה, מרגישה את הלחץ באוזניים… קיבלתי מושב במעבר, ובלאו הכי הרכבת כעת נוסעת במנהרה. זו נסיעה קצרה יחסית. תוך פחות משעה ארד בתחנה באוקיאמה, המתנה קצרה ומגיעה ליעד. ברור שיש ווייפיי חינמי ויש גם קריינית באנגלית שמודיעה על שמות התחנות.

11:41,הרכבת חוצה עכשיו את הגשר שמחבר בין הונשו לשיקוקו. אני מעל הים! הים הפנימי של יפן, ים סאטו. ים עם הרבה מאוד איים קטנים. אני רואה אותם מחלון הרכבת. ים! כמה שצבע המים והמרחב האדיר הזה משמח אותי. שמיים כחולים, אין סימן וזכר לגשם או לסופת טייפון שגרמה לנזקים בטוקיו רבתי.
הכי אני אוהבת זה לפתוח את אפליקציית המפות MAPS. ME וכשה-GPS מתעדכן החץ שמסמן "היכן אני עכשיו" זז מהר-מהר מהמיקום הקודם, אוסקה, לגשר שמקשר בין שני האיים, בעצם חלפנו עליו, וכעת אני על האי הרביעי בגודלו ביפן, שיקוקו. Shikoku. האי השני בגודלו נקרא הוקאידו והוא הצפוני ביותר והדרומי נקרא קיושו. בביקור הנוכחי ביפן שמחה לטעום מעט מאי נוסף, כשרוב הזמן אטייל באי המרכזי, הונשו.

12:00, עוד שמונה דקות מגיעים. אני משווה את שעות ההגעה והיציאה של הרכבת לשעון שלי, לבדוק שהרכבות היפניות אכן מדייקות. הן כן. תענוג של דיוק, של נוחות נסיעה. עוד כמה דקות והנסיעה הראשונה בפס תעבור בהצלחה. מחר אעלה על מעבורת מהאי הגדול לאי קטן יותר בשם נואשימה, אי שזכה לכינוי "אי האמנות". במודיעין לתיירים אקח מפה של העיר, אמצא את המלון, אני שוב מגיעה לפני הצ'ק אין טיים, אשאיר את התיק ואלך לגן היפני המטופל שקראתי עליו.

איזה כייף לטייל. מי שחושב אחרת, כדאי שינסה לצאת מהבית, הכי רחוק מאיזור הנוחות, שם קורים הדברים הכי מפתיעים. לרוב הם גם בדברים הכי משמחים.
כמה ששמחה שהיגעתי לאי הזה. כמה שמחה לראות שוב כחול של ים.

13:27, סיימתי לאכול צהריים. איטריות אודן, שמנמנות, שנטבלו במים רותחים ואז בשביל הטעם הוספתי רוטב סויה וכיוונתי עם כדור אורז ופרוסת דלעת מטוגנת ליד. אחלה ארוחה במסעדה הכי מקומית שיש. כשאני מתבוננת איך היפנים שואבים את האיטריות, מבינה שאין לי מה להתפדח, כולם אוכלים ברעש, גם אני. עכשיו כשהבטן מלאה באוכל חם, יכולה לצאת לסיבוב בעיירה. אין כאן שום כלום תיירותי, ככה זה מרגיש לי אחרי קיוטו ואוסקה. הכל מקומי ושמחה לראות את החיים הרגילים. צועדת לכיוון הגן ולקראת ערב אגיע למלון.

14:50, זה לא שההתלהבות נעלמת או מתפוגגת לחלוטין, זו העייפות הפיסית של הגוף שלפעמים מעמעמת אותה, כמו ברגעים כמו עכשיו. משוטטת בגן קסום, נקרא Ritsurin Garden, גן מטופח, עתיק, מהמאה ה-16. אני רק יכולה לדמיין איך הוא נראה בעיצומה של השלכת, כשכל העצים הנשירים מחליפים צבעים. עדיין חם, עדיין רוב רובה של העלווה בירוק. אם פה ושם יש עלים שהקדימו להאדים, מצלמת בקלוז אפ.
העייפות התיישבה עלי במלוא כובדה. הלילה אלך לישון מוקדם, מבטיחה לעצמי. ואולי למצוא פינה שקטה בגן הקסום, להישכב על הדשא ולעצום עיניים לכמה דקות. תופעת הנרדמים בציבור מוכרת ביפן, בלית ברירה גם אני גם אני לוקחת בה חלק, רק שלא נרדמת, רק נחה מעט.

16:20, עוד עשר דקות אאלץ להיפרד מהיופי הזה. יופי מסוגנן, לפי מיטב המסורת היפנית שמאלפת את הטבע ככה שיצמח כיצד שהיא רוצה. על פניו נראה גן פסטורלי, שקט, משרה אווירה של רוגע ונעימות מאוד גדולה. גן שמקרב את הטבע לתוך העיר, מאפשר למטיילים בו להירגע, להוריד הילוך, לספוג אנרגיה שקטה, נינוחה יותר. מאחורי הקלעים יש כאן עבודת גינון מסיבית שמטפלת בקפידה בכל עץ ועץ, גוזמת, מיישרת את העלווה, תולשת עלים שגדלים בכיוון הלא נכון, מסלסלת את הענפים בדרך לא טבעית ע"י כיפוף וקשירה. כל זה נעשה מתוך כבוד גדול לטבע, והטבע מצידו משיב לגננים וצומח יפה, ישר, מדויק. מחליף צבעים לפי העונות.
חבל שאני לא כאן בשלהי הסתיו, כשהעלים משנים את צבעם לצהוב ואדום. לא עץ אחד אלא מאסה של עצים. זהו יופי שקשה לעמוד בפניו. גם עכשיו מאוד יפה. אני מנסה לצלם בעיקר את הענפים של העצים המחטניים, מסולסלים כמו ידיים שפונות בבקשת תפילה לשמיים נושאים בכפם את עלי המחט הירוקים, לא כולם, חלקם. רק העלים שגדלים בכיוון המתאים ונותנים תחושה כאילו הענפים מצופים פלומה ירוקה. אלו עצים שמרטו אותם, עלה עלה. לחשוב על הסבלנות, הדיוק, ההתמדה, הסיזיפיות שמלאכה זו, כי הרי שוב יצמחו עלים בכיוון הלא רצוי ויהיה צריך למרוט. אני לא אומרת מילה על הניקיון, למדתי לקבל אותו כמובן מאליו, רק רואה את עקבות עבודתם של הגננים שמטפלים בגן המאולף. גן יפני. גן עם עצים בני מאות שנים. כמה יפה.

לאור כמויות התיירים הסינים, סקרנית לדעת מה טיב היחסים הבינלאומיים כיום בין יפן לסין. הרי שתי המעצמות הללו היו אוייבות, נלחמו זו בזו באכזריות רבה. ואיך היום? כשהמוני תיירים סינים מגיעים לבקר ביפן, האם הם מתקבלים כמו כל תייר, במאור פנים? ומה לגבי האמריקאים, החארות האלו שהפילו על יפן לא אטומית אחת, אלא שתי פצצות. סלחו להם? הניחו לעבר והיום מסתכלים קדימה?
אם היפנים רוצים להמשיך לקחת חלק משמעותי במאזן הכוחות העולמי, להמשיך להתקיים כמעצמה, הם חייבים לעבוד על הקטע של היתרבות. כלומר הממשלה היפנית מוכרחה לעודד ילודה ולפני כן, כדי שזה בכלל יתאפשר לעודד קיום יחסי מין. איך? לעניות דעתי הצנועה, חינוך ותמריץ כספי. מענקי לידה נדיבים, חקיקה שתאפשר לאישה היפנית לחזור למקום עבודתה אחרי חופשת לידה, סוג של דמי ביטוח לאומי פר ילד. אולי לשים במים הורמונים שמגבירים חרמנות. אפשר להתייעץ עם הערבים/דתיים שלנו, שיאני הילודה. יהיה חבל מאוד אם האומה הזו תלך ותדלדל, בעוד הסינים והערבים הולכים ומתרבים.
אני סתם מלהגגת. בכוונה לא מוחקת, אבל זהו, מסיימת את המלל היומי.
ערב חג סוכות שמח!


(17) 12.10.19, שבת, אוסקה (היום של הטייפון)

יפן, יפן, יפן!
כמה תובנות וכמה הבנות אני צוברת מהזמן שהיגעתי על מקום שמתנהל באופן שונה כ"כ מישראל. ויחד עם זה דומה. כל יום ביפן מאתגר ומעניין. אני פוגשת גם קשיים ולצידם התרגשות גדולה, סקרנות אל מול עולם זר לי.
עד כה ביקרתי בשתי ערים שונות, אוסקה וקיוטו, כשלכל עיר אנרגיה ואווירה משלה. אתמול למשל היגעתי לאיזור מאוד מערבי, כזה שמשדר אווירה של עסקים, של פעילות כלכלית לצד קניונים עצומים ותחנת רכבת שמשנעת אלפי אנשים בכל רגע נתון. לא תמיד זו אנרגיה או המולה שאני מסוגלת להכיל. אחרי אוסקה רוצה להגיע למקום קצת יותר שקט ורגוע, אם כי גם בעיר גדולה אפשר למצוא מקומות שקטים, בתי קפה, אפילו פינת ישיבה ממוזגת ונעימה באחד הקניונים.
בקבוצת הפייסבוק של "נשים מטיילות לבד" בנות מספרות שפוגשות בטיולי הסולו שלהן "אינספור אנשים מדהימים ומעניינים שמכירים כל יום".
לי זה לא קורה. ביפן אני לבד. למעט מפגשים חטופים ומשמחים מאוד בקיוטו עם כמה אנשים מהארץ, חזרתי לטייל בדממה. בעצם אני לא באמת לבד-לבד, כי שומרת על קשר רצוף עם הארץ באמצעות הוואטסאפ. כל יום שולחת קטע טקסט עם תמונות לרשימת התפוצה. עונים לי, שולחים עיצות, טיפים, שואלים, מתעניינים, חושבים עלי. תשומת הלב מגיעה עד לכאן ומאוד מרגשת אותי. מה היה קורה לו הייתי מתנזרת מתקשורת, גם זו הוירטואלית. משאירה את המכשיר הסלולרי על מצב טיסה ונעזרת בו רק לשם ניווט בעיר וחיפוש מידע פרקטי. איך הייתי מרגישה אז?
כשמטיילים לאורך זמן ממושך, במיוחד כשמטיילים לבד, במיוחד במקום כמו יפן שקשה מאוד ליצור קשרים בינאישיים – מה קורה למיומנויות החברתיות? הן לא ממש מתפוגגות, נכנסות להקפאה. לא נחוצות. מפנות מקום למיומנויות אחרות שמשמשות אותי ביומיום. היכולת לנווט, להצליח להגיע ליעד שסימנתי, עם/בלי להיעזר בהכוונה מצד מקומיים, היכולת למלא יום שלם בתוכן, שלא ישעמם, שיהיה מעניין. היכולת לדאוג ל-well being שלי, לטפל בעצמי, להאכיל את עצמי.
לא כל אחד בנוי לזה, ובטח שלא לאורך כ"כ הרבה זמן.
אני מקבלת הבוקר הערה "את מרוכזת בעצמך, ורק בך ולא ממש מעודכנת במה שקורה בעולם", נו, אלא מה. כדברי רחל המשוררת, "רק על עצמי לספר ידעתי". זהו יומן מסע אישי, נכתב מנקודת המבט שלי, איך שאני חווה את המקומות אליהם מתגלגלת. מקווה שעולמי אינו עד כדי כך צר ומשמים, ושגם מי שלא מתעניין במיוחד בהודו ויפן ימצא ברשומות הללו עיניין כלשהו.
רק אומרת שתודות לשיתוף נושא האוכל הולך ומשתפר. אחרי מה שסיפרתי אתמול, על השיא היפני שלי באכילת אוניגירי חברה מעודדת אותי להיכנס למסעדות מקומיות ופשוט לבקש. כמה פשוט, כמה קשה. לי. והיום, שבת גשומה, נכנסת בצהרי היום למסעדת ראמן, כזו עם שלט גדול שמכריז על סוגי המנות ומנסה. מצביעה על אחת התמונות ומבקשת, "נו מיט, נו פיש, אונלי ווג'טבלס". אג אוקי? הוא שואל, כן, ביצה אוקי, ומקבלת צלחת מרק מהבילה. האוכל המושלם לכזה יום גשום. 670¥. צלחת המרק הטעימה והמשביעה ביותר שאכלתי עד כה. במחצית השנייה לטיול מבטיחה לעצמי כל יום למצוא מנה חמה כלשהי. לא יהיה טעים, במקרה הגרוע אקנה אוניגירי בסופר. יהיה טעים ומזין, ארוויח אוכל חם ואולי הרושם של המטבח היפני ישתפר מעט בעיני.
וכדי שלא יגידו שאני מרוכזת רק בעצמי ובצלחת הראמן שלי, מה שנכון בחלקו, הרי לפניכם צרור עובדות על יפן, להשכלה כללית, מתוך הויקיפדיה.

יפו, יפן, יפן!
מדינת איים בצפון-מערב האוקיינוס השקט, נמצאת ביבשת אסיה
• ביפנית: 日本 – הגייה: ניהוֹן, ובעבר הייתה מקובלת ההגייה: ניפּוֹן; משמעות המילה היא "מקור השמש"
מכונה גם "ארץ השמש העולה" או "ארץ שמונת האיים הגדולים".
• מקור השם העברי "יפן" או האנגלי "Japan" מגיע מצורת הביטוי הסינית של השם היפני. הפעם הראשונה ששם המדינה נכתב באותיות לטיניות היה בשנת 1565, ונכתב כ-Giapan.
• המדינה השישית בעולם מבחינה תעשייתית
• כלכלת יפן היא הרביעית בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית, סין והודו), עם תמ"ג של יותר מ-5 טריליון דולר
• המטבע המקומי הוא ין יפני, המטבע השלישי הנסחר ביותר בעולם אחרי הדולר האמריקני והאירו
• ארכיפלג של 6,852 איים
• האיים הראשיים הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו מהווים 97% משטחה היבשתי של יפן
• חברה בארגון המדינות המתועשות (G7)
• האוכלוסייה של יפן מונה למעלה מ-127 מיליון איש
• המדינה העשירית בגודלה בעולם מבחינת אוכלוסייה
• המדינה שתוחלת החיים בה היא בין הגבוהות בעולם (85.2 לנשים ו-78.3 לגברים ב-2002)
• מטרופולין טוקיו רבתי, בירת יפן, הוא אזור המטרופולין הגדול בעולם ובו למעלה מ-30 מיליון תושבים
• מפורסמת בתעשיות הרכב והאלקטרוניקה שלה, בהיותה בסיסן של חברות גדולות כמו: טויוטה, הונדה, סובארו, ניסאן, מאזדה, סוני, מצושיטה, טושיבה והיטאצ'י
• ליפן יש גם פלח שוק גדול בשוק הטכנולוגיה העילית – מוליכים למחצה, כימיקלים תעשייתיים, רובוטיקה, מכונות ייצור ותעשיות אוויריות
• שיעור הפריון (מספר הילדים שיולדת אישה בממוצע) נע בשנים האחרונות סביב 1.4. אם לא יהיו שינויים מפליגים בילודה או במדיניות ההגירה, צפויה אוכלוסיית יפן לרדת אל מתחת 100 מיליון בשנת 2050, כשאחוז ניכר מהאוכלוסייה יהיו קשישים מעל גיל 65
• שתי הדתות העיקריות ביפן הן השינטו ובודהיזם, אך כיום רוב היפנים מייחסים חשיבות נמוכה לאמונה דתית ומגדירים עצמם כחילונים.
• סקר שנערך ב-2011 מצא כי 61% מהגברים הלא נשואים ו-49% מהנשים הלא נשואות בגילאי 18-34 אינם נמצאים כלל במערכת יחסים. מחקר נוסף מצא כי שליש מהאנשים מתחת לגיל 30 מעולם לא יצאו לדייט. סקר שנערך השנה מצא כי כמעט חצי מהנשים ויותר מרבע מהגברים בגילאי 16-24 אינם מעוניינים במגע מיני או סולדים ממנו.

וכמה הערות מהתבוננות שלי, פה ושם, קיוטו ואוסקה.

• הרבה מאוד רוכבי אופניים ברחובות של קיוטו, רגילים, פשוטים. לא אופניים חשמליות. היפנים מדוושים בשבילי אופניים יעודים או ברחובות הקטנים. לא נתפסים על ידי, שהולכת ברגל, כסכנה. הם גם לא מצלצלים בפעמון על מנת להודיע שמתקרבים. רואים את הולכי הרגל ועוקפים אותם במיומנות. המנעולים בהם נועלים את האופניים קטנים, להבדיל מהמאסיביים בהם משתמשים תושבי ת"א וגם אז זה לא עוזר כי לגנבים יש את השיטות שלהם. להבדיל מרוכבי האופניים בת"א, הם לא יקללו את הולכי הרגל שצועדים בשביל שלהם.

• תוהה עד כמה הגניבה נפוצה ביפן. מרוב סיפורים כמה יפן בטוחה, מקפידה פחות בהשגחה על תיק המצלמה שלי, בו שומרת גם את הדרכון, האשראי והכסף. כלומר, הוא רוב היום עלי, אבל לא חוששת להשאיר אותו על המיטה כשנכנסת למקלחת או על השולחן בבית הקפה.

• לרבים מכלי הרכב בכבישים יש צורה מרובעת, מכונית בצורה של קופסה. הרוב המכריע נקיים, גם מפגיעות וגם מאבק. אין תאונות ביפן? הם לא נתקעים אחד בשני? אין דפיקות של פגוש קדמי בפגוש אחורי? ראיתי רק מכונית אחת עם שיפשוף קטן מקדימה. עיניין המכוניות מסקרן אותי, כי יפן הרי יצרנית רכבים מפורסמת. הרכבים בכבישים הם כמובן יפנים, לא ראיתי אירופאים. החניות מאוד צרות וכמו שמצופה מיפנים ממושמעים וחונים בדיוק בין הקווים, לא תופסים שתיים-שלוש חניות, כמונו. כולם חונים ברברס. חושבת שלו הייתי נוהגת ביפן, היה לי קשה מאוד, גם חניות צרות, גם רברס, גם לשמור שהמכונית תישאר נקייה משריטה ושיפשופים.

• רוב המוניות הן דגם "רטרו" של טיוטה, כמו מכוניות של פעם. עם דלת אחורית נפתחת אוטומטית ע"י הנהג, שלא לדבר על עמדת נהג שנראית כמו תא טייס , עם כ"כ הרבה צגים שזוהרים בחושך. לא נראה שצריך להמתין זמן רב למונית, ראיתי אנשים ברחוב שרק הרימו יד וכבר הגיעה מונית.

• אין צפירות. פשוט אין. כמו בהודו מושב הנהג בצד ימין, אבל להבדיל אלפי הבדלות מהודו זו תנועה ממושמעת, מסודרת, נעימה לאוזן ולעין. כשהאור ברמזור מתחלף לירוק נשמע צליל דומה לציוץ ציפורים, כנראה מסמן לעיוורים או לחולמים לחצות את הכביש. הציוץ בעיקר ברחובות הראשיים, פחות בסמטאות הקטנות. באוסקה לא שמעתי אותו, בעיקר בקיוטו. בהתחלה היה נחמד, אבל מגיע הרגע שעולה על העצבים. רוב הולכי הרגל מצייתים לרמזורים, אם כי לא פעם ראיתי יפנים שחוצים באור אדום.
בתור ישראלית לא ממושמעת אני חוצה כשהכביש פנוי, אם כי משתדלת מאוד להישמע לאור האדום.

• בכניסה לחלק מהחניונים יש אנשים לבושי מדים שהעבודה שלהם היא לכוון את התנועה מ- ואל החניון. זה מה שהם עושים 8 או 9 שעות ביום. ושוטרים שעבודתם להשגיח על הנעשה ברדיוס מצומצם, כל היום עומדים על הרגליים. ביום של גשם הם מתכסים מכף רגל עד כובע בביגוד מפלסטיק, נגד גשם.

• סיכת "טיק-טק" זה דבר בינלאומי, קיימת בישראל וגם ביפן. הכי חמוד כשבנות יפניות, תלמידות בית ספר עם פוני ארוך שמסתיר חצי מהעיניים, נועצות שתי סיכות משני צידי הפוני. השיער היפני כהה מאוד, כמעט שחור וחלק מאוד. לו היו לי כאלו גנים של שיער, הייתי גוזרת פוני ומניחה לשיער לגלוש, רק ששיער "ליפה" כמו שלי בכאלו תנאים של חום ולחות מוכרח להיות אסוף. רוב היפניות לא אוספות את השיער, מכאן אני מניחה שלא חם להן.

• רוב הנשים היפניות יפות מאוד עם עור פנים חלק-חלק, אישית מעדיפה את היופי ההודי, כמו של שתי האחיות שראיתי בארמון באודאיפור, הן ממומבי, לא צנומות ולא מלאות מדי, מאוד נשיות, תווי פנים יפים, שיער מדהים. זה היופי הנשי שאני אוהבת, אבל גם ליפניות יש חן מיוחד. הן לרוב רזות, קטנות, עדינות מאוד. בכוונה לא משתמשת במילה "שבריריות", כי בכל זאת, יש להן גנים של סמוראים בדם וגם הן בולסות תמנונים, סרטנים וכו'. קיבה של אישה שברירית לא היתה מעכלת כאלה חיות ים. ועדיין הן רזות מאוד, מטופחות מאוד. נכון שלא מנומס לנעוץ מבטים, אבל כשניצבת לפני אישה שמנגבת את הפנים מזיעה, כי מה לעשות, גם נשים יפניות מזיעות כשבחוץ 50% לחות, היא עושה זאת בכזה חן, בטפיחות עדינות עם מטפחת נקייה סנטימטר אחר סנטימטר בפנים. מסדרת את השיער, שהפוני יהיה במקום, לא יזוז הצידה. להיות עדה לכזה טקס, עבורי זה כמו חוייה אנתרופולוגית, כי אחרי חודש בראג'יסטאן הלוהטת איבדתי את הסבלנות לזיעה וכשהיא מצטברת על הפנים שלי, מנגבת או עם היד או עם הסמרטוט הירוק שלי. מניחה שלו הנשים העדינות הללו היו מתעניינות בי ובמעשיי, גם הן היו חוות חוייה אנתרופולוגית. אבל הן לא. אני לחלוטין לא מעניינת אותן וככה אני יכולה להמשיך לצפות בהן. איך הם מסתרקות, מתלבשות, מתאפרות, מורחות קרם להלבנת פנים, מצחקקות, אוכלות שרימפס, מנגבות ידיים וכו'.

• יש הרבה מאוד מספרות שמציעות מגוון תסרוקות כדי לגוון את השיער השחור והחלק. מוזר לראות בחורים יפנים עם שיער מסולסל או מחומצן לבלונד, אבל למה לא, כמו בהודו ובישראל, מותר לבנים להתפרע עם תסרוקות מכוערות, סליחה, אופנתיות. זה השיער שלהם. זכותם. רק לפני שאתם יוצאים מהמספרה, תסתכלו בראי, לא כל תסרוקת הולמת אתכם…

• רוב הגברים היפנים נטולי שיער על הפנים. אופנת ההיפסטרים שמגדלים זקן עבות ושפם כנראה לא הגיעה ליפן, או שאין להם גנים שמצמיחים שיער בפנים.

• חבל לי על הצעירים היפנים שמסגלים לעצמם חיי פרישות, שבוחרים בחיים יחידניים על פני זוגיות. מצטטת כמה נתונים שקראתי ברשת: "כשליש מבני ה-30 ביפן מודים שעדיין לא קיימו יחסי מין, 64% מבני 18-34 דיווחו כי אין להם זוגיות" ועוד: "סקר חדש מצא כי כמעט מחצית מהנשים ויותר מרבע מהגברים בגילאי 16-24 אינם מעוניינים במגע מיני או סולדים ממנו."

• כמעט שאין גינוני חיבה בפומבי. נדיר לראות זוג יפנים הולכים יד ביד, או מחובקים או מתנשקים. חלק מקוד התנהגות שמכתיב איפוק. להבדיל מאיך תיירים מערביים מתנהגים, לראות את ההימרחות הזו אחד על השנייה במרחב הציבורי ביפן, קצת צורם.

• אם להיוולד פרה, רצוי בפושקר שבהודו, שם אף אחד לא יפגע בה לרעה, לכל היותר תקבל מכה קטנה בטוסיק כדי שתזוז קצת. היא תאכל ותשמין ותתפח למיימדים עצומים. אם להיוולד כלב, רצוי ביפן, שזה המקום בו יזכה למיטב הטיפול, הטיפוח והפינוק. ידעתי שהיפנים חובבי כלבים, אבל עד שלא ראיתי את התופעה במו עיני לא הבנתי כמה היא הזויה. תארו לעצמכם בחורה או בחור ואפילו זוג הולכים לטיול עם עגלה קטנה. ובעגלה לא תינוק אלא כלב קטן, לבוש, מסורק, אם זו נקבה סביר להניח שיהיו לה קוקיות. קשור אולי לבדידות בהעדר זוגיות טובה וילדים, לחלל הזה כלב יכול להיכנס ולהעניק אהבה שאינה תלויה בדבר.

• יש ליפנים עיניין מיוחד באסלות שלא הצלחתי להבין עד הסוף. כמעט בכל בשירותים בהם ביקרתי עד כה יש אסלה אלקטרונית משוכללת עם כמה אופציות: חימום, ניגון מוסיקה, ובידה שמשפיץ מים חמים לטוסיק. בכל בשירותים יש גם כמה סלילים דל נייר טואלט, אין דבר כזה שצריך לבוא עם נייר מהבית. יש גם מתקן לסבון כדי שאפשר יהיה לנגב את האסלה לפני שמתיישבים עליה. כנראה היו תיירים ברברים שהתיישבו על האסלה עם הרגליים, לכן כמעט בכל שירותים תלוי על הדלת או במקום גלוי שלט עם הוראות, כיצד יש להשתמש בשירותים. אלו שלטים שמשעשעים אותי מאוד ואני מצלמת אותם. הם מלווים באיורים שמדגימים מה יותר ומה אסור לעשות, את נייר הטואלט בו השתמשתם למשל אסור לזרוק לפח, אלא להשליך לאסלה. והאסלה מצוייירת עם סימון של קקי בתוכה. מסוג השלטים שלא תראו בשום מקום אחר בעולם, רק ביפן. זה גם סטנדרט אחר של ניקיון שקיים אך ורק פה.

• עוד בעיניין הפרשות גוף, או קקי. עבור היפנים קקי נחשב לדבר שמביא מזל. יש מוזיאון שלם שמוקדש לקקי, שכחתי היכן, אבל יש.

• מאוד בולט לעין העיניין של היפנים באריזות, עטיפות. הכל, אבל הכל ארוז כ"כ יפה ובתשומת לב כ"כ גדולה. כשקנינו החנות בנארה את צבעי המים המוכרת ארזה כל דבר ודבר, הכניסה לשקית נייר גדולה והכניסה אותה לשקית ניילון עם חריצים דרכם אפשר להוציא את הידיות. ולסיום הידקה עם חתיכת סלוטייפ. יש משהו יפה בהקפדה על איך הדברים נראים מבחוץ. לא רק התוכן חשוב, חשובה גם המעטפת.

• יפנים שאינם בקו הבריאות, שלא מרגישים טוב ישימו על הפנים מסיכה. לא כדי שהם לא יידבקו מאחרים, אלא כדי חלילה לא להדביק אחרים. דוגמא להתחשבות באחר שאין כדוגמתה.

• הם נרדמים בכל מקום, על ספסלים בגינות, על כיסאות בקפיטריות הומות אדם, על כורסות נעימות במול גדול. נכנסתי גם אני ל-Takashiama, חנות כולבו ענקית, תשע קומות, מקום שנעים לשהות בו כשבחוץ גשום מאוד. עוד לא מצאתי היכן אפשר לקנות קפה, אבל ראיתי לא מעט מושבים לשבת, למי שהתעייף מהקניות ולמי שרוצה לעצום עיניים לכמה רגעים.


(16) 11.10.19, שישי, אוסקה

המיטה שקיבלתי בהוסטל באוסקה מזכירה צורה של קפסולה כמו שראיתי בתמונות, אבל לא, זו עדיין לא "קפסולה". כשהבחור בקבלה מסיים לעדכן אותי בסיסמאות הכניסה וכללי התנהגות אני שואלת: יש מזגן? לצערי זה מזגן מרכזי. לו רק יכולתי לשלוט על העוצמה ולקרר לעשרים מעלות הייתי מרגישה יותר נוח. ביקשתי מיטה עליונה, על המזרון מונחת כרית, שמיכה ושני סדינים וכל אורח נדרש להציע את המיטה בעצמו. ברור. כי לא פשוט בתוך כזה כוך צר לפרוש סדין וליישר אותו. אני מרגיעה את עצמי שהיפנים חכמים, אם תיכננו את המיטות בצורה כזו, בוודאי בדקו את האוורור, בטוח אף אורח לא נחנק במהלך הלילה ממחסור בחמצן.
אני רק צריכה להירגע.
מה שמרגיע אותי בלילות האחרונים זו האפליקציה של בוקיניג דוט קום. כשאני מסיימת את תהליך ההזמנה המאוד קל ונוח אני נדרשת לחוות דעת, נותנת להם את הציון המקסימלי ומוסיפה הערה "האפליקציה שלכם מצילה לי את הטיול, בלעדיה הייתי ישנה ברחוב"…
אתמול הזמנתי שני לילות, חדר ליחיד, בטקמאצו. אגיע לשם בראשון בבוקר במסגרת שבוע הרכבות. היום בלילה אזמין את היעד הבא, ככה לאט-לאט ממלאת את המשבצות הריקות בטבלת יפן שלי.

אם אתמול אוסקה קיבלה את פני עם שמיים כחולים, הבוקר הם בגוון לבן. כל עוד לא מגיע לכאן הטייפון, אני מרוצה. לפי התחזית היום אמור להיות 24° ומחר יהיה גשום. התוכנית להיום, אחרי הקפה וסנדוויץ' ביצים, לקחת מטרו לתחנת אומדה, הרובע העסקי של העיר, זה עם הביניינים היפים, הגבוהים. ומשם מטרו לרובע נוסף, לבקר במקדש בודהיסטי. וכאמור, להמשיך התוכנית הכללית שלי, ללכת את יפן ברגל.

הכי אני אוהבת זה את הפרסומת במרכז דונטוברי של היפנית עם הפאה הוורודה. היא חמודה כמו בובה. לא יודעת למה הפרסומת, זה גם לא משנה, הדוגמנית הזו הורסת. אישה-ילדה, עדינה כ"כ, עם פנים שמשדרות תמימות. רוב היפניות חמודות, או שהן נראות כמו נערות או כמו נשים בגיל המעבר. קשה לי לנחש את הגיל שלהן, אם מדובר בבחורה בת עשרים ושמונה או שלושים וחמש למשל. הן נראות או צעירות מאוד או מבוגרות מאוד. בבוקר, מול הכיורים בחדר הרחצה המשותף, אני עדה לטיפול הקוסמטי הארוך, כמות קרמים מדהימה שיפנית ממוצעת מורחת על הפנים + איפור כמובן. בזמן הזה הספקתי לשטוף פנים, לצחצח שיניים, להסתרק ולמרוח בזריזות מעט קרם לחות על הפנים. והלכתי.

יורדת בתחנת אומדה, לוקח זמן עד שמוצאת את היציאה לרחוב. להבדיל מהימים הראשונים באוסקה, שהקניון האינסופי של תחנת נמבה הלחיץ אותי, עכשיו בדיוק ההיפך. נהנית להסתכל על שפע החנויות. אישה אחרת במקומי, חובבת שופינג, היתה חוגגת עד השמיים. המחירים דומים למחירים בארץ, כנ"ל הבגדים. סגנון מערבי לכל דבר, רשתות מערביות דוגמת ZARA, HM ועוד. אני לא מתמצאת במותגים וקניות לא ממש מהוות את כוס התה שלי… מה שכן, מחפשת מקום לקפה ומגיעה כעבור זמן מה לסטרבקס. הקפה שלהם חזק מדי והמזגן חלש מדי. מה נסגר עם היפנים שלא ממזגים כמו שצריך חללים ציבוריים. העיצוב של הסניף, הריהוט, תפריט הקפה, הכל דומה מאוד לאמריקה, מולדת הסטרבקס. כנ"ל הרחובות בהם הלכתי עד כה באומדה.
ועדיין זו יפן. יש משהו רגוע ונינוח יותר באווירה ברחובות. בין מגדלי המשרדים המודרניים שלטים למתחמי משחקים בשם Pachinco. זהו שם כללי למכונות משחק על בסיס מטבעות. מדי פעם אני נעמדת בפתח, מחכה שהדלתות יפתחו ומציצה פנימה. אולם ענק עם שורות-שורות של מכונות, רעש בעוצמה מזעזעת, ריח מחניק של סיגריות. והמשחקים, חלקם מאוד אלימים, משמיעים צלילי פיצוץ דיגיטלים. זה המקום בו היפנים יכולים להוריד מסיכה, להניח בצד את כללי הנימוס הקפדניים ולתת לאגרסיות ביטוי. הרעש, הריח, האורות המהבהבים של מכונות המשחק, כל מכונה והנושא שלה – בדיוק ההיפך מהאווירה המהוגנת שמשדר הרחוב היפני. הנקי, השקט, המסודר, המוקפד.
וכמובן מועדוני הלילה שנמצאים ברחובות הצדדיים, לשם מגיעים הגברים היפנים בתום יום עבודה, לשתות, לפרוק מתח. יש הבדל בין לדעת את הדברים הללו בתיאוריה ובין לראות אותם במו עיני, בדרך חזרה להוסטל אתמול בלילה. ההוסטל ממוקם כמה רחובות מדונטוברי, איזור הבילויים, הברים, מועדוני הקריוקי, אולמות המשחקים עם מכונות בהן יש כל מיני הפתעות ותמורת 100¥ אתם מקבלים אפשרות לשלוט על מנוף שאם הצליח להרים את ההפתעה בלי שתיפול, היא שלכם. ברור שהמכונה מתוכננת ככה ש-99.9% מהפעמים ההפתעה תיפול. ככה גורמים לאנשים לשלשל עוד ועוד מטבעות כדי לתפוס את הדובי…דבילי-דבילי, אבל האולמות הללו עמוסות מכונות, מה שמייצר כנראה רווח מאוד גדול לבעלי המקום. דבילי-דבילי, אבל גם מצטלם יפה. אני לא מכניסה מטבעות רק מצלמת.

כמה דקות לשתיים, על ספסל בגינה קטנה סמוך למבנה שנקרא Umeda Sky building. הוא נמצא בצד השני של פסי הרכבת, בדרך של ניסוי וטעייה הבנתי מהו הכיוון הנכון והיגעתי. לפעמים יש דברים שבתמונה נראים הרבה יותר יפה והם אלו שמושכים את העין. כך או כך, סימנתי לי לנווט אליו, לצלם אותו מכמה זוויות ואז לחזור לתחנת המטרו ולנסוע למקדש הבודהיסטי.
בינתיים שעת צהריים, קצת רעבה. יושבת על ספסל ומקלפת את העטיפה של משולשי האורז, הידועים כאוניגירי. אני הולכת להיות התיירת שתשבור שיא יפני באכילת המספר הגדול ביותר של אוניגירי בחודש טיול. תעשו חשבון, 35 ימים, החל מהיום הראשון, כמעט כל יום דוחסת לקיבה שניים אם לא יותר משולשי אורז. כשאשוב הביתה לא ארצה יותר להסתכל על אורז… בטח שלא אורז לבן דביק. יש כ"כ הרבה דרכים לבשל אורז, כמו הפרסים, כמו ההודים, כמו הישראלים ורק היפנים עושים ממנו קציצה דביקה חסרת טעם. מה נסגר עם המטבח הזה? איך יכול להיות שכולם מהללים ומשבחים את הטעמים העדינים, המורכבים שלו וכו' וכו' ורק אני מקטרת?
מקנחת באפרסמון יפני מושלם. אליפטי, כתום, עסיסי, מתוק במידה הרצוייה. אחרי הג'אנק שהכנסתי אתמול לגוף היום יהיה נטול סוכר. לא עוד לחמנייה עם גלידה, לכל היותר כמה ואפלות ליד הקפה, מה שנשאר מהחבילה של אתמול.
הבניין הזה ללא ספק מרשים אבל לא מצדיק 1500¥ דמי כניסה לתצפית, במיוחד ביום אפור כמו היום. מתקמצנת ויושבת ברחבת הכניסה, מעלה זיכרונות מימים רחוקים מאוד, כשעבדתי במתחמי עסקים הייטקיסטים דומים למבנה הזה. ארכיטקטורה אולטרא מודרנית, קירות זכוכית, מעליות, חללים גדולים, אפורים, ממוזגים. מבחוץ הבניין בהחלט נראה מרשים, בתוך הקומות, נגיד קומה 17, מן הסתם יש לובי, שירותים נקיים, כאלה שמשמיעים צליל של מעיין מפכה איך שהטוסיק פוגש את האסלה (ביקרתי בשירותים שבקומת הכניסה, אז אומרת מניסיון). ואח"כ מסדרונות וחדרים. חדרים בהם יושבים העובדים, כל אחד ליד מסך מחשב, אולי יש חלל אחד גדול מפוצל לקוביות, אולי חדרים קטנים. איש-איש ועבודתו. לא סקרנית עד כדי כך לחקור אילו חברות מאכלסות כל הקומה. מניחה שכמו בהרצליה פיתוח, ככה גם ברובע אומדה שבאוסקה. חברות פיננסיות, חברות תוכנה, מרכזי פיתוח, מרכזי השקעות.
All over the workd its the same…
סיים שיט שהתרחקתי ממנו כ"כ, ששייך למדור מרוחק מאוד בזיכרון. היום אני נהנית פי כמה וכמה להסתובב, מחוץ לבנייני המשרדים המפוארים הללו, לנוח כמה רגעים ברחבת הכניסה ואח"כ להמשיך הלאה בדרכי. היום מתאים לי הרבה יותר ללכת את יפן ברגל מאשר לשבת יום שלם במשרד הייטקי ממוזג מול צג מחשב.
טוב שהיגעתי לבקר במגדל המשרדים שנושק לשמיים כדי להיזכר מהיכן היגעתי. וכעת, שלוש אחה"צ, לחפש בית קפה נחמד, להזמין קפה ולחשוב לאן פני מועדות. כי בשביל שאלה כבדת משקל כזו, מוכרחה קפה.

לגמרי במקרה היגעתי לחנות שהיא ככל הנראה חלק מרשת מרקים מטוקיו. ולמרבה ההקלה, אפשר להזמין מנה צמחונית ואפילו טעימה. אורז עם חומוס ומרק מינסטרונה + כוס קפה, 1221¥, הארוחה הכי יקרה שלי ביפן עד כה. בתרגום לשקלים כ-40₪. בארץ סלט רגיל עולה יותר, רק לשם השוואה.

וויתרתי על הביקור במקדש. יש רגעים במהלך היום שחווה נפילת אנרגיה, שמתיישבת ואין כוח לזוז. ברגעים כאלה השאיפה ללכת את יפן ברגל נראית
גרנדיוזית ולא הגיונית. איך תלכי? ההנחייה היחידה שנותנת לעצמי כרגע היא להישאר במפלס הרחוב, לא להיכנס למחילות שמובילות לתחנות הרכבת. תשתי משהו חם, תאכלי משהו, תתאוששי ואז כנסי לקניונים עצומי המידות הללו ונווטי את דרכך לקו המטרו האדום, מתחנת אומדה לתחנת שינשיאבאשי. וחזרה להוסטל, אם אפשר לפני שמונה.
יום ארוך שכזה, באיזור של העיר שמזכיר לי את מהנטן התוססת, הלא נגמרת, על מגדליה וקניוניה.

לגבי הטייפון.
קראתי הבוקר פוסט בקבוצת יפן למטיילים. עיקר הדברים שנכתבו נסוב סביב הדרך בה אנו מטיילים ביפן. רוב הזמן אנחנו צופים מהצד, לא ממש לוקחים חלק, הולכים מפה לשם, מבקרים במקדש זה או אחר, אבל אנחנו זרים, לא שייכים, אורחים לרגע. חווים את יפן כמו מבעד למחיצה שקופה שמפרידה בין המקומיים לתיירים. כשמגיע טייפון הוא לא עושה הפרדות בין תיירים למקומיים. כשנושבות הרוחות העזות, הן יזיקו באותה המידה למקומי ולתייר שלרוע המזל נמצא באותו המקום. לכן נדרשת הכנה. ועירנות. מטיילים שנמצאים בטוקיו מצלמים את כמונץיות האוכל המוכן שקנו בחנויות הנוחות, מצטיידים לקראת מה? רעב?
שואלים על נתיב הטייפון ומתקבלת התשובה שהוא יהיה בשיא העוצמה מחר באיזור טוקיו והאלפים היפנים. באוסקה הוא יורגש בעיקר בגשמים חזקים.
אם כך מחר, בגלל הטייפון, אצמצם את התנועה למינימום. נאמר לי שירד גשם חזק, שכדאי להישאר קרובה למבנה סגור, ההוסטל למשל.
במובן מסויים נכפית עלי מנוחה, מנוחה מבורכת. והזדמנות לסיים את מלאכת תכנון המסלול.

לסיום הרשומה היומית, ציטוט מתוך כתבה בווינט בנושא אמנות:
"מיכל רבינר: אני מקווה שהעבודה שלי תזכיר לצופים בה שהזמן שהם לוקחים כמובן מאליו, המעבר ממקום למקום, והמרחב שבין לבין – הוא מאוד משמעותי. בתנועה שלנו בין מקומות, אנחנו מהווים חלק מהזרימה האנושית במרחב ובזמן".
כלומר, התנועה האישית, הפרטית שלי ברחבי הודו ועכשיו ביפן, היא חלק מזרימה אנושית. אני רואה את זה באופן המוחשי ביותר בתחנות רכבת, מאסה של אנשים נעה מנקודה לנקודה, הרכבת היא האמצעי שמאפשר את התנועה במרחב ובזמן. מאפשר לנוסע גם תנועה מנטלית, כי לכל מקום אליו נגיע יש השפעה עלינו.


(15) 10.10.19, חמישי, בין קיוטו לאוסקה

זה לא עוזב אותי, היפני שראיתי ברחוב, שבע וחצי בערב, עומד בפתח אחת החנויות ברחוב הראשי, נשען על מקל עם פרסומת, גם על הגוף מונחת פרסומת, מרכיב משקפיים לא אופנתיות, של פעם. ועיניים שנעצמות. נרדם תוך כדי עמידה ומתעורר. ושוב נרדם. ושוב מתעורר. אוחז במקל שנותן לו משענת.
מנסה לנחש מאיזו שעה הוא עומד ככה ברחוב, מהבוקר? מהצהריים? כל כמה זמן מגיעה לו הפסקה? מה אכל ושתה היום? כמה כסף הוא מקבל תמורת השכרת הגוף שלו לפרסומת? עד כמה השלט שהוא אוחז מושך תשומת לב וגורם לאנשים להיכנס לאותה חנות? הכל כתוב יפנית. אין לי שמץ של מושג על מה הפרסומת אם זה בכלל משנה. משנה שהבנאדם נרדם בעמידה באמצע הרחוב ולאף אחד לא איכפת.
ולך איכפת? ניגשת אליו? היצעת לו מים? או כסף? רק הסתכלת שוב ושוב. במבט חומל. ואולי הוא בסדר גמור, חי את חייו, שמח בחלקו, רק קצת עייף. איך את ישר רצה לרחמים, להדביק לו שם תואר "מסכן". מי את שתקבעי מי מסכן או לא. יש משהו מתנשא במילה הזו "מסכן". לא אוהבת אותה. ועדיין חושבת שזה הפן המכוער והאכזרי של "ביג אין ג'אפאן". אותו יפני שנרדם על השלט שייך לקבוצת האנשים השקופים, הלא נראים. כמו אלו שעומדים בפתחי חנויות ומחלקים פליירים לעוברים שבקושי מזכים אותם במבט. ועדיין זו עבודה שלא מעט אנשים עושים. לא מזלזלת בשום פרנסה, יש אנשים נטולי השכלה וכישורים שזה מה שיכולים לעשות. לעמוד יום שלם ברחוב ולהחזיק שלט.
צבט לי בלב לראות את האיש עם השלט. זה גם צרם מאוד על רקע אווירת השפע שברחוב, שפע חנויות שמציעות שפע מוצרי צריכה, שפע מסעדות, שפע של ברים. רק תוציאו את הארנק מהכיס ותיקנו ותיקנו ותיקנו ותאכלו ותשתו, רק אל תשכחו לצלם את המנה ולפרסם ברשתות החברתיות, כי אם לא צילמתם איך יידעו שאכלתם אוכל גורמה יפני באלפי יינים.
אויי, אילנה, תנוחי….
את גם חלק מהתופעה. גם את תיירת, גם את צורכת שירותים מקומיים ומשלמת עבורם.
ואגב, גם את צילמת את העוגת גבינה המעולה שאכלת.

עשר בלילה. הלילה האחרון בקיוטו.
עשיתי שיעורי בית חלקיים. ראיתי היכן ממוקמת במפה של יפן קאנאזאווה. בצפון האי הגדול הונשו, ליד החוף (יפן מורכבת מארבעה איים גדולים מרכזיים ועוד מלא איים קטנטנים). מצאתי גם את טקיאמה וגיליתי שבימים אלו מתקיים שם פסטיבל סתיו מקומי. שמות שרשמתי לי להגיע אליהם שבוע הבא.
אח"כ הקלדתי "לטייל ביפן ברוח הזן" וקראתי מתחילתו עד סופו את הבלוג של זיו סגל. היגעתי לבלוג המצויין של זיו כשחיפשתי משהו תוך כתיבת אחד הפוסטים בבלוג שלי, אהבתי את רוח המיינדפולנס שנושבת מן מהכתיבה של זיו, כתיבה שמעלה שאלות, מציעה גישה אחרת לטיול, טיול ברוח הזן, טיול שהוא כמו תרגול זן, בו מסכימים להיפרד מתוכנית מוגדרת מראש, מציפיות, מהלחץ להספיק ומפנים מקום להפתעות חדשות, להתבוננות, ללימוד.
כותרת אחד הפוסטים נותנת הנחייה: "כתבו את מסעותיכם לדעת", הנחייה שנעניתי לה ברצון במסע הזה. לא רק שארזתי איתי יומן מסע old fashion במחברת שעטפתי במפה ישנה של הודו והדפים יספיקו לי בול עד סוף אוקטובר, אני גם מקלידה פתקים בהתמדה רבה כל יום. אלפי מילים. אני גם אוהבת מאוד לצלם מילים. בהינדי, יפנית. עפר הזכיר לי סרט ישן בשם Lost in translation שמתרחש בטוקיו, סרט שנגע בזרות, חוסר ההבנה של המקום, השפה, הקודים של התנהגות. נכון, אני לא מכאן. אני גם לא מנסה להתאים את עצמי, כאילו אני מכאן. לא, אני לא. אני אורחת לרגע. מתנהגת כפי שמצופה מאורחים. כולל להימנע מנעיצת מבטים, שזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות בטיול, אבל כאן נחשב ל"לא מנומס".

עשרה לתשע. קשה לי לקום הבוקר. סופסוף ישנה לילה רצוף עם הרבה חלומות. חדר פיצפון, גודל של מזרון יחיד אבל מאוד נוח. על הקיר ציור/מדבקה של עלים וסהר בצבע חום, קישוט עדין, מינימליסטי. נזכרתי בציור הקיר של הבחורה המעזזת בחדר בפושקר, ההיפך הגמור… הצ'ק אאוט טיים עד עשר, כל חצי שעה איחור עולה 500¥, ודווקא הבוקר לא בא לי לקום. כדאי שאזדרז כדי להימנע מהקנס.

תשע שלושים. הכל ארוז בתיק הירוק, 36 ליטר + תיק המצלמה. הצלחתי לדחוס את מעט חפצי, השארתי מאחור שלושה פריטים והוספתי קופסה אחת של צבעי מים וערימת ברושורים וגלויות שחזרתי לאסוף, אנגלית, יפנית, אם התמונות לרוחי, שולחת יד ולוקחת. משננת לעצמי שעד סוף הטיול בטוקיו לא להוסיף דבר, אין מקום וגם לא בא לי לסחוב משקל כבד יותר.
קרוב לשלושה חודשים שלובשת את אותם הבגדים ומשתמשת באותם החפצים. יש לי בתיק מכנסי טיולים שעדיין לא לבשתי בגלל שהם חמים מדי לימים של לחות גבוהה. אולי כעת, כשמתחיל להתקרר. כשאסיים לקרוא את הספר אשאיר מאחור. את כפכפי הגומי אני יכולה לזרוק, בכל הוסטל/מלון מספקים לאורחים נעלי בית, ובמלון הנוכחי גם פיג'מה. במקום להוסיף עוד, אני חושבת איך להשיל ממני את מה שמיותר, מה שאינני צריכה.

עשרה לאחת עשרה. בקפה שליד המלון. אחרי הצ'ק אאוט והקפה של הבוקר. דקות ספורות לפני שמעמיסה תרמיל על שכם ויוצאת לדרך לכיוון תחנת הרכבת. מקיוטו חוזרת לאוסקה לשלושה לילות. בחרתי הוסטל אחר, מיטת קומותיים בחדר לנשים. אין חדרים ליחיד בטווח מחירים שלי. זו הרגשה טובה שאני מכירה את הדרך, שיודעת איך להגיע לשם, שאצליח להסתדר לבד, בלי להיעזר באנשים.

אלו הימים שבין כיפור לסוכות. חג מס. 2 בחגי תשרי הסתיים, עד שחג מס. 3 יתחיל בראשון בערב, יתחיל גם מסע הרכבות שלי. מסע אל הלא נודע… חגיגה גדולה.
מדי פעם מקבלת בוואטסאפ הודעות מידיד: "חג חמישי שמח", לפעמים אני עונה ב-"חג שמח", ולפעמים צורם לי מאוד לראות את הציפייה הנואשת הזו לסוף השבוע. מי שטובע בים של שגרה אפורה, משמימה, משעממת, חונקת, שואבת כוחות ומצפה לימים השקטים של שישי-שבת. למה לא יכול להיות שכל יום יחווה כמו "חג".
אויי, אילנה, תנוחי… את נשמעת תלושה מהמציאות, מציאות של שגרה מעיקה שגם את לקחת בה חלק. הספקת לשכוח את הבקרים שקמת עם תחושה של "אוףףףף, הינה מתחיל עוד יום, למי יש כוח, הלוואי שיעבור כבר". לעומת התחושה שאני קמה איתה כשאני בטיול, במיוחד בימים של מעברים, כשנוסעת מעיר לעיר, כשכולי דרוכה לקראת ההרפתקאות הקטנות שהיום הזה יזמן לי.

עשרה לשתיים עשרה, על הרכבת לתחנת יודויובאשי, אוסקה. העקצוץ הקטן הזה בבטן היא סימן להתרגשות, גם החיוך על הפנים. אמרתי שלום יפה לקיוטו, שהיתה ממש טובה אלי ועשתה לי קבלת פנים לבבית ליפן. האם אשוב אליה שנית? מי יודע. לא ידעתי אז שאשוב לאוסקה והינה אני בדרכי אליה.

רבע לאחת, עולה במדרגות מתחנת הרכבת למפלס הרחוב. שלום אוסקה, נעים להיפגש שנית. חם אבל לא מדי, רוח נעימה, הרבה פחות לח ממה שזכור לי כשנחתתי בסוף ספטמבר.
היפנולוגים נוטים להשוות את קיוטו לירושלים ואת אוסקה וטוקיו לת"א. את טוקיו אני משאירה לסוף הטיול ובשלושת הימים הקרובים שוב חוזרת לרחובות ולשווקים של העיר הענקית והתוססת הזו. יש בה אווירה אחרת לעומת קיוטו, צבעונית, רועשת ותוססת יותר.
משאירה את התיק בהוסטל כי הקדמתי את שעת הצ'ק אין ויוצאת לכיוון רחוב דוטונבורי המפורסם. מראש יודעת שלא אמצא שם מה לאכול, לכן נכנסת לחנות הנוחות הראשונה שרואה, משולשי האורז במילוי טונה אזלו, אם כך מגוונת בסנדוייץ' ביצים, יוגורט ועוגה עגולה יחד עם קפה חם. 583¥. ליד אחת התעלות יש ספסל שאפשר לשבת, לאכול, לשתות, להתבונן בתיירים שחולפים.

יש לעיר הזו, לרחוב הזה, אנרגיה שונה מזו של קיוטו, ללא ספק. מגיעה לרחוב העמוס לעייפה במסעדות, דוכני אוכל, בתי קפה, כולל קפה לחתולים וכלבים. הכל יש כאן, אבל ממש הכל. כבר לא נגעלת מהאוכל, נהפוך הוא, משועשעת מהדרך בה מנסים למשוך את תשומת הלב עם בובות ענקיות של תמנון אדום שמזיז את המחושים. והפרסומות. ענקיות, לחלקן פס קול, חלקן רק תמונות, בכל הגדלים. הפרסומות מהפנטות אותי, מושכות את המבט. וואוו. אוהבת את תנועת הראש כלפי מעלה כדי לקלוט את כל הגודל. מה לעשות שאני מתה על השטויות האלה, אורות נוצצים. הולכת לכל אורכו של הרחוב התיירותי מחפשת קומפוציזיות שמצטלמות יפה ויש שפע של הזדמנויות צילומיות.

ניגשת אלי קבוצה של שלושה תלמידים ושואלים אם אני מעוניינת להשתתף בפרויקט. בוודאי. הסבירו לי את חוקי המשחק. על נייר יש צורה של פנים ואני צריכה למקם את איברי הפנים בעיניים עצומות. הנערה הגישה לי ליד את האיברים ואומרת את שמם באנגלית, עין, אף, גבה, לחי, פה. ברור שיצא פרצוף עקום, אבל שמחתי לטיפת תקשורת עם הצעירים. לא הבנתי באיזו מסגרת שיעור הם נדרשים לבקש מזרים לשחק במשחק. צילמתי אותם עם הפרצוף והם צילמו אותי. רגע נחמד.

ארבע. הפסקת קפה עם וופלות יפניות שקניתי באיזה מרכול. הימור סביר, אבל עדיין לא מתחרה בוופלות לימון של עלית. חוזרת ואומרת שהאוכל ברחוב נראה מאוד לא מפתה. אחרי שאברר מה זה Gyudon אולי אנסה מנה כזו. מבטיחה לעצמי לא להיות שמרנית ולנסות. מקסימום יהיה מגעיל. אודי כותב שחשוב שאחווה את יפן גם דרך האוכל. מה לעשות שהם אוכלים אוכל מאוד מוזר בעיני. למשל מוכרים לחמנייה עגולה שבתוכה שמים גלידת וניל או גלידה בטעם מאצ'ה. אבל למה בתוך לחם? בסוף לא תהיה ברירה ואשלם 400¥ כדי לטעום את הצירוף הזה של פחמימות עם סוכר.
התחברתי לווייפיי של הבית קפה והתחילו לזרום אלי תגובות מחברים לרשומה של אתמול (כיפור) ששלחתי בצהריים מההוסטל. הוואטסאפ כיישומון שמקרב בין אנשים, שמקצר מרחקים.
מחייכת ביני לביני. נזכרת איך פעם הייתי אנטי טלפונים, בכוונה לא לקחתי מכשיר סלולרי לטיולים בחו"ל. היום הסלולרי הוא ידידי הטוב. הוא המכשיר איתו אני מנווטת בדרכים, מחפשת בגוגל, שולחת הודעות, מצלמת אלפי תמונות, כותבת מגילות ארוכות. איך אפשר לטייל בלעדיו…

הבטרייה ירדה ל-55%, אני זקוקה ל-GPS כדי לנווט חזרה להוסטל. מכבה, מחזירה לתיק ויורדת מהקפה חזרה לרחוב. נמבה סטיישן. ברחובות הצדדיים ראיתי במו עיני את המלונות שמשכירים חדרים לפי שעה, מלונות זיונים, סליחה "אהבה", ולידם מכוני ליווי. אני אמנם לא קוראת יפנית, אבל מבינה מתמונות של נערות לבושות בתלבושות של שפנפנה מה נעשה בחדרי חדרים.

שואלים אותי למה חזרתי לאוסקה. שאלה טובה. להלן דוגמא לחוסר תכנון, כי לו הייתי בונה מסלול מהארץ, לא היה עולה בדעתי לחזור למקום שכבר הייתי בו. אבל כיוון שאני מנסה להרכיב את המסלול תוך כדי תנועה, כיוון שהחיפוש אחר שלושה לילות במנזר הניב מעט תוצאות במחיר אסטרונומי, הנחתי כרגע את הרעיון לישון במנזר ואני חוזרת לעיר. עיר שבקושי הקדשתי לה יומיים וחצי, אחרי ג'ט לג ועייפות מצטברת. לחזור אליה היום, להסתובב ברחובות שחלקם מוכר ובתוך המוכר למצוא את החדש, המעניין, הכייפי.
אני אוהבת ערים גדולות. באוקטובר שעבר המראתי למנהטן. אוסקה עם שלטי החוצות הענקיים, האורות, הצבעים, הרעש, ההמולה הססגונית הזו – מזכירה לי את מנהטן. אני שוב מפזמת את שיר המצברוח הטוב שלי, "ביג אין ג'אפאן" ומתמלאת אנרגיה טובה. אם ביומיים הראשונים באוסקה שוטטתי ברחובות והיגעתי לטירה, מחר אשוטט באיזור אומדה בין הביניינים הגבוהים, המודרניזם, היפים. יש גם מקדש מפורסם והרבה רחובות ללכת ברגל.
הכי אני אוהבת זה ללכת את יפן ברגל.
ביום ראשון אסע לכיוון האיים, לראות ים, אמנות, שרידים של פצצת אטום, הרים ושלכת.
מקבלת עדכון שהטייפון שאמור להגיע ליפו בסוף השבוע ידלג על אוסקה ויגיע לאיזור טוקיו והאלפים היפנים. מקווה שלא יהיה אגרסיבי מדי, שלא יגרום לנזק גדול, שיחלוף ממש בקטנה.
הערב באוסקה נעים, עדיין לא החשיך, השמיים אפורים ונושבת רוח נעימה. סוף כל סוף.

ואגב שלטי פרסומת אנושיים, מהפיסקה הראשונה, גם באוסקה יש אנשים שזו עבודתם.
"לעסק X דרוש עובד/ת, תיאור התפקיד: לעמוד ברחוב ולהחזיק שלט פרסומת. מתאים לבעלי סבלנות רבה, שלא מתייאשים ולא משתעממים מעמידה ממושכת באותו המקום. שכר הוגן למתאימים."

שבע וחצי בערב. העיר הזו קצת פסיכית. או שאני ברחוב הכי פסיכי בעיר. עמוס תיירים בשלב שלפני הבליסה או תוך כדי בליסה. אני נכנעת ליצר וקונה ב-400¥ את הלחמנייה עם גלידת וניל. מתוק-מתוק, אבל השילוב בין לחם לגלידה קרה לא עושה טוב לשיניים, וגם לא למאזן הקלוריות שלי. היום לא אכלתי מסודר, עוגת גבינה מעולה בבוקר בקיוטו, עוגה עגולה עם קפה כשהיגעתי לאוסקה, וואפלות עם הקפה של ארבע, עוגת תפוחים מהסופר ולסיום לחמניה עם גלידה. מה נסגר איתך אילנה? רוצה גם לאכול רע וגם להשמין? שימי לב מה את בולסת. שהתיירים האחרים יאכלו ויעלו במשקל, לא את.
חזרתי לאותו רחוב מפורסם בשעות הלילה, כשכל השלטים מוארים, האורות זזים וכולם, אבל כולם, שולפים מצלמות ומצלמים את עצמם לדעת. מזל שההוסטל קרוב. עד כאן להיום. הפחממות מילאו אותי עד תום, אין מקום לגרגיר נוסף של אוכל וגם לא לשלט ניאון נוסף.

עדיין לא עשיתי צ'ק אין, אין לי מושג איזו מיטה אקבל. מאחלת לעצמי לילה של שינה טובה, אני בהחלט זקוקה לה, כדי לפרק את הפחמימות…


(14) 9.10.19, רביעי, קיוטו (יום כיפור)

היום ה-14 במספר לטיול ביפן, מחר ימלאו שבועיים תמימים מאז הנחיתה באוסקה. באופן מוזר היה לי קל יותר לטייל בהודו מאשר ביפן. במובן של תנועה ממקום למקום ומציאת מקום לינה, שלא לדבר על אוכל. אפילו שטיילתי בתוך ה"עונה", תמיד מצאתי חדר, לפעמים מוצלח יותר, לפעמים פחות. למעט פושקר וג'אייסלמר, לא נשארתי זמן ארוך מדי באותו החדר, 4-6 לילות. לא זכורה לי התופעה הזו של קשיי הירדמות בלילה, של נדודי שינה. והינה היגעתי ליפן ונטרפו הקלפים. ג'ט לג, נדודי שינה, לילות לבנים שהופכים את היום למחרת למעייף ביותר. תוהה אם לא מדובר בעייפות מצטברת של טיול שעוד מעט יגיע לשלושה חודשים.
מה שכן, דווקא יפן המערבית היא זו שהעיפה אותי הכי חזק מאיזור הנוחות. בהודו ישנתי בחדר פרטי, למעט לילות ספורים, היו לי שירותים ומקלחת, מה שביפן אפשרי בחדרים של מאה דולר וצפונה. כאן אני ישנה בחדרי שינה משותפים, מקלחות משותפות. לא אמורה להיות שום בעייה עם השירותים והמקלחות, כי הם מצוחצחים, יותר מרמת הניקיון אצלי בבית. מאתגר מאוד למצוא מעכשיו לעכשיו חדר ליחיד במחיר של עד 3000¥ ללילה. ככה סיימתי את יום האתמול, בחיפוש מייגע בבוקינג, בלי למצוא שום חלל שהלהיב אותי. רואה תמונות של קפסולות ונחרדת. איך אני שלוקה בקלסטרופוביה קלה אמורה לשרוד לילה שלם בכזה תא פיצפון נטול חלון.
קמה הבוקר בידיעה שהלילה אני ישנה כאן, ובחמישי צריכה לנסוע – לא יודעת לאן.
חוסר הידיעה הזו, לאן אסע, היכן אשן בלילה הבא מכניסה הרבה אי שקט. ברור שאמצא, רק צריכה להשקיע זמן בחיפוש, וכיוון שהחדרים ליחיד אזלו, אצטרך להתפשר.
היום אין מנוס מלהשקיע כמה שעות טובות בתיכנון המשך הדרך. שבועיים חלפו, לפני עוד שלושה שבועות עד החזרה הביתה, מתוכם שבוע רכבות ולמעלה משבוע בטוקיו.
מה שמטיילים מסודרים עושים בארץ לפני הנסיעה, אני עושה תוך כדי תנועה. אין לי אל מי לבוא בטענות, אלא כלפי עצמי.
בוקר. התכוונתי לקום לקראת תשע, הגוף התעורר מעצמו הרבה קודם, אפילו ששוב לקח זמן להירדם בלילה. לפני שמתלבשת ויוצאת אל יפן שמחכה ברחובות, הסטתי את הוילון, פתחתי חלון, חלון שהוא כ"כ נדיר בחדרים שראיתי בבוקינג אתמול בלילה, ויושבת במיטה לסדר את המחשבות.
מעניין איזה רושם מתקבל אצל מי שעוקב אחרי יומן המסע המתגלגל הזה. על הציר שבין תנועה מסודרת לפי טבלאות אקסל לבין תנועה כאוטית, ששום דבר לא ידוע מראש והחלטת מתקבלות בבוקר – היכן אני נמצאת.
יש מצב שיורדת לקומת הכניסה ושואלת אם אפשר להאריך את השהות בשלושה לילות נוספים. החדר הקטנטן בהוטל המוצלח הזה התחבב עלי, וגם נעים לי מאוד בעיר הזו שלא מפסיקה להפתיע אותי. כך או כך, מוכרחה להניח להסתובבויות בחוץ ולהקדיש זמן לסידורים:
1. למשוך כסף מכספומט (יש חשש שהכספומט יסרב לקבל את הפלסטיק שלי ואתקע בלי מזומנים)
2. להזמין בבוקינג חדר/מיטה לשלושת הלילות הבאים
3. להחליט לאן נוסעת בראשון בבוקר (הירושימה?) ולברר זמני רכבות
4. להזמין בבוקינג חדר/מיטה ביעד הזה (לילה אחד או יותר?)
אני נוטה לדחות החלטות לשעות הבוקר וכעת דוחה אותם במעט, עד אחרי הקפה של הבוקר. קודם להתלבש, לשים פלסטר חדש על הפצע באצבע, אתמול בלילה חיטטתי והחמרתי את המצב (אתם אל תשאלו ואני לא אפרט מדי, כל מה שיש לומר עליו שהוא פצע מכוער), לנעול נעליים ולרדת לקפה ברחוב, שני מטר מההוטל.
אח"כ אתפנה לטפל בסעיפים הנ"ל.

צהרי היום. עדכון:
1. לפחדים שלי אין כל בסיס. כל כספומט בחנות נוחות מכבד כרטיסי פלסטיק, כולל את הבינלאומי שלי. מכניסה למכונה ומושכת 40000¥ בתוספת ¥220 עמלת משיכה, סכום שווה ערך ל-391$, כלומר 1$ =102¥. אח"כ אבדוק איזו עמלת המרה הבנק גבה ממני. יש כסף. אני יכולה להירגע. עד כה המרתי ליינים 450$, וכעת יש לי ארבע שטרות חדשים של עשרת אלפים להוצאות שוטפות, למעט חיובים באשראי במלונות/הוסטלים ששוהה. הכלל הוא שעל סכום גבוה מ- 6000¥ מפעילה את הפלסטיק.
2. הזמנתי מיטה בהוסטל לשלושה לילות באוסקה, קרוב לתחנת נמבה. השהות שלי בקיוטו, יפה ומושכות ככל שתהיה, צריכה להגיע לסיומה, צריכה לנוע הלאה. מזרחה. לכיוון איי האמנות. אוסקה, הירושימה, נאשייאמה וטאשימה.
3. ישבתי בלובי של המלון קרוב לשעה עם מפת יפן פתוחה לכל גודלו של מסך האייפד. משוטטת עם האצבע על המפה, מגדילה, מקטינה, מחפשת שמות מקומות. מתחילה לאט-לאט להבין איפה נמצא כל מקום. קרוב לשבועיים אחרי הנחיתה ביפן אני סוף סוף מתפנה להכין שיעורי בית.
4. האם הזמנתי חדר ללילה בהירושימה? לא להגזים. חדר, חדר. אני לא עד כדי כך מהירה. הלילה, לפני השינה, אצא לסיבוב וירטואלי נוסף על מפת יפן. בינתיים בחוץ שמיים כחולים, בהירים. יום כ"כ יפה.
המאפייה שמוכרת עוגות גבינה במרחק שלושה רחובות מההוסטל. מוצאת בקלות, נכנסת, משלמת עבור עוגה אחת, מצלמת את ההוכחה לאודי ותוך אלפית שנייה היא נבלעת במורד הגרון. אם השמצתי קודם את יכולות היפנים באפייה, לוקחת את העלבונות בחזרה. העוגה הקטנטנה הזו מעולה. אין מילים. פשוט טעים.
אני ממשיכה במסורת סעודת צהריים קלה של שני משולשי אורז עם טונה, הסנדוויץ' היפני שלמרבה ההפתעה נעשה לי טעים ומשביע. יוגורט וקפה לדרך שקניתי בחנות נוחות. יושבת על ספסל מוצל בפארק לסעודה קלה ותיכף יורדת לרחוב, קו 203 לכיוון מקדש הכסף, לצעוד שוב 1.8 ק"מ בשביל הפילוסוף. נכון שכבר הייתי שם. אז מה. השביל הנ"ל ושביל האבנים שחוצה את הנהר, הם שני המועדפים עלי בקיוטו. קיוטו עיר המקדשים הלא נגמרת. שבעתי ממקדשים והיום תוך כדי הליכה בשביל אכנס לאחד מבתי קפה לשתות, לכתוב, לבהות.

בדרך לתחילת בשביל. כמה תחנות לפני מקדש הכסף החלפת משמרות באוטובוס: הנהג קם ממקומו, לוקח את התיק, מוריד את השלט עם שמו, קד קידה כלפי הנוסעים ויורד מהאוטובוס, עולה הנהג המחליף שמתחיל את המשמרת, קד קידה לנוסעים, שם את השלט עם שמו, מסדר את עינייניו ומתחיל בנסיעה. איפה בארץ תראו נהג שקד קידה לנוסעיו, שנוהג עם כפפות לבנות, חלק ממדים מתוקתקים שהוא לובש. הרי עד לפני כמה שנים נהגי אגד היו נוהגים בימי הקייץ החמים עם שורט וגופייה.
רגעים שאני מתבוננת ביפנים, ברשימיות שמכתיבה כללים מאוד נוקשים. הם כאלה, אנחנו אחרים. או שאנחנו כאלה והם אחרים, והאחרות הזו היא מה שהופכת את יפן ליעד מרתק. זו שונות שפחות שמים לב אליה בהודו. נהג הריקשה בדלהי הספיק בנסיעה קצרה לספר לי שהוא מקוצ'ין שבקרלה, שהגיע לעבוד בדלהי כי כאן יש לו סיכוי להרוויח יותר ואולי לפגוש תיירת מישראל שתרצה להתחתן איתו. הוא גם התעניין בי, במשפחה שלי, לאן אני נוסעת. לפעמים השיחות האקראיות הללו הן WTMI, כלומר יותר מידי אינפורמציה. זה בקצה אחד ובקצה השני נהג יפני שכל הנסיעה ממלמל דקלומי "תודה רבה" ואת שמות התחנות, כאילו הקריינית היפנית והאנגלית לא מספיקות.
מסתכלת עליהם ומנסה לנחש עם איזה מצב רוח קמו הבוקר, האם עייפים, נמרצים, שמחים, מדוכאים, מאוכזבים, מודאגים, עצובים. קשה לדעת. קשה לי לקרוא את הבעת הפנים שלהם.

הפסקת קפה על שביל הפילוסוף. באותו קפה עם אותו דיסק של שנסונים צרפתים שמתנגן ברקע. מרגישה עייפה. חם היום, אם כי הלחות נרגעה. אין אף לא ענן אחד בשמיים, מה שאומר שהשמש ישירה. מאירה עלים בודדים של שלכת שזוהרים בגוונים של כתום וצהוב.
קצת מוזר לחזור לאותו "אתר תיירות" בפעם השנייה, לאותו שביל הליכה לאורך תעלת מים. שביל שזכה לכינוי The philosopher walk" על שמו של תושב העיר, פילוסוף, שהיה צועד בשביל לאוניברסיטה. כששקט, ללא תיירים וילדים סינים מעצבנים שעושים קולות וההורים האדישים לא מעירים, ללא בתי קפה וגלריות לממכר מזכרות, כשהמקום היה נטו שביל הליכה מוצל – להליכה לאורכו בהחלט יכולה להיות איכות מדיטטיבית.
כעת, גם הוא הפך לאטרקציה לתיירים, שמצלמים, שקונים גלידה, ששותים קפה. אין כאן צליל תלונה, אלא ציון עובדה. כמעט שלא נשאר מקום נקי, אותנטי, בראשיתי, לא נגוע. אולי אי שם בעומק המדבר בסיני, רחוק מהחופים, רחוק מהשבילים המוכרים. הכדור הקטן שלנו נעשה צפוף יותר ויותר, עמוס, דחוס, רועש. הייתי מוסיפה ואומרת גם קצת משעמם, כי כדברי השיר
All over the world its the same, the same, the same
כולל הריטואלים הדתיים שגם הם התמסחרו לעייפה והפכו בכל העולם למקור הכנסה שמפרנס רבים. גם היפנים לוקחים בזה חלק. לא יודעת אם מרצון, אם פתיחת שערי המקדשים לרווחה בפני תיירי העולם כולו נעשית בשמחה אמיתית, או שזה פשוט עסק. עסק שמגלגל מחזור עצום. כמו כל מקום עבודה שנפתח בשמונה בבוקר עד חמש, ועובדים בו קופאים, סדרנים, אחראי משמרת, הנהלת חשבונות, עובדי ניקיון, גננים וגם אישה אחת שתפקידה ליישר את שקיות הניילון בהן המבקרים שמים נעליים כשהם נכנסים לבקר במקדש, כי כאמור ביפן יש לחלוץ נעליים בכל מקום קדוש. זה מה שהיא עושה יום שלם, לוקחת את השקיות המשומשות, מיישרת אותן ומניחה בערימה מסודרת לשימוש התיירים, או מושיטה אחת בחיוך לתייר שלא מבין מה נדרש ממנו. מעניין כמה כסף היא מרווייה תמורת עבודתה, עבודה שלא דורשת השכלה או הכשרה מיוחדת, רק סבלנות אינסופית.
בשלב זה השירים בצרפתית יחד עם הלהג האינסופי של הילדים הסינים בשולחן לייד גרמו לי להרים ידיים. לא יכולה לשבת שעה ארוכה בקפה הזה, לנוח, לכתוב. יש רגעים שלו יכולתי הייתי מעלימה 50% מהתיירים ביפן. זו כמות עצומה של אנשים, שמשלמים ממיטב כספם עבור לינה, נסיעות, אוכל, מזכרות, דמי כניסה למקדשים. לפחות פריחת הדובדבן/השלכת נגישה בחינם בפארקים ובכל מקום בו גדלים העצים.
מה שמחזיר אותי לשאלה שהתעוררתי איתה הבוקר, אם לא התעייפתי קצת מהמסע הארוך שלי. כן, יש רגעים שכן. כמו עכשיו למשל. לכו, אני שולחת מסר למשפחה הסינית בקפה, אבל הם לא הולכים לשום מקום, לא ממהרים לשלם ולקום. זו אני שתיכף אקום ממקומי, אשלם, 350¥ עבור הקפה ואמשיך הלאה בשביל. לנסות למצוא ספסל מוצל ושקט.
בדרך הקצרה מהקפה לספסל, מכונת משקאות, משלשלת 110¥, בוחרת מיץ תפוחים קר. אין כמו משקה מתוק וקר לשעת צהריים חמה.

אף לא מילה על סליחה, על חשבון נפש, על יום הכיפורים.
אני נמצאת בעולם אחר, תלוש, מנותק מהמציאות הישראלית של חגי תשרי. יודעת שהיום יום מיוחד מאוד בארץ, יום חגם של רוכבי האופניים, יום של תפילה, של בקשת סליחה.
בעיני הסליחה היא בראש ובראשונה ממני, מעצמי. לא להיות נוקשה וקשה אלי. למשל, לא לכעוס על עצמי שחיטטתי בפצע, לא לכעוס שלא הכנתי שיעורים מראש, לפני שהיגעתי ליפן, שאין לי טבלה מסודרת לטייל לפיה.

15:00, מגיע הרגע שאני מתעלמת מהכללים המקובלים ומישיבה על ספסל האבן עוברת למצב של שכיבה, עם הראש על התרמיל. לא נרדמת, רק מניחה את הגוף לכמה רגעים של מנוחה. להרפות את השרירים. המבט מהופנט מגוונים הזוהרים של עלים בירוק לימוני. שולחת יד למצלמה ומצלמת עלי שלכת שבקרוב יצהיבו. עובר זוג, האישה במבטא אמריקאי: it's so beautifull, ומצלמת תמונה בנייד.
מחשבה שחולפת: מה לעזאזל אעשה עם אלפי התמונות שנאגרות בכרטיסי הזיכרון של המצלמות, הקנון והסלולרית. אחת הרכישות המשמעותיות שעשיתי ביפן, חוץ ממיץ תפוחים קר במכונה האוטומטית, היתה לקנות כרטיס זיכרון גדול למצלמה וכרטיס זיכרון חיצוני לסלולרי. ככה הישגתי עוד כמה ג'יגות למלא בתמונות.
המרדף אחרי הוויז'ואל הוא בעוכרינו. במקום להינות מהרגע, אנחנו עסוקים בלצלם אותו.
כשפגשתי את זוג הבלוגרים בגיון לפני יומיים, זו היתה שעת ערב, אולי שבע, השעה שהגיישות יוצאות מ"הבית" של המאמה למשמרת הערב בתי התה. או שהן מסיימות את ההופעה בתיאטרון הקאבוקי. אלו הגישות האמיתיות, נשים יפניות שלבושות ע"פ הכללים המסורתיים, הקימונו שלהן נראה אחרת, הפנים שלהן צבועות במשחה לבנה, התסרוקת שלהן שונה. נאמר לי שבאותו רחוב בגיון יש שלט שמבקש מפורשות מהתיירים לא לצלם אותן, להניח להן. אבל הן אטרקציה תיירותית ותיירים שרוצים תמונה טובה אורבים להן ברחוב בשעות הללו. עמדנו בפינת הרחוב וחיכינו לגיישות, "ציידי גיישות", ותוך כדי גם דיברנו.
דוגמא איך מרדף אחרי "הפריים המוצלח" יוצא מכלל פרופורציה, שלא לדבר מה שהולך בזמן הסאקורה.
תוהה מה אעשה עם אלפי התמונות שמאוחסנת בכרטיסי הזיכרון כשאשוב הביתה. כמה זמן ידרש לעבור עליהן אחת-אחת ובסינון הראשוני למחוק את הגרועות, הלא מוצלחות. מניחה שיש לא מעט תמונות גרועות, למי יש זמן וסבלנות לבדוק עכשיו כשאני בעיצומו של איסוף הפריימים. את המלאכה הסיזיפית של סינון, מיון ועיבוד, אני שומרת לאח"כ ומניסיון של טיולים קודמים, אני נוטה להתרגז על עצמי, על אינפלציית התמונות. כאילו, מה, מה חשבת לעצמך כשלחצת על ההדק. זה בדיוק העניין, לא חשבתי. קרה לי מה שקורה לכולנו, אנחנו מצלמים על אוטומט. מצלמים בלי לחשוב.
אתמול בהמתנה למעלית בהוטל ראיתי שהניחו מגש עם שקיות הפתעה לאורחים לרגל שנה למלון. ברור שלקחתי. מתנה חמודה, מתקן שמאפשר להרכיב שתי עדשות נוספות על גבי העדשה הסלולרית, עין הדג ומקרו. צעצוע חדש, כאילו אין לי מספיק עדשות בבית.

הפסקת קפה של שעת ערב מאוחרת, קצת לפני שקיעה. קפה סטרבקס. באופן עקרוני לא אוהבת את סטרבקס, הקפה שלהם מר מדי, אבל המתחם נעים למדי, בתוך חנות ספרים, מוזיקת רקע ג'זית נעימה. תוהה איך תפריט הקפה עתיר הסוכרים והקצפת האמריקאי התפשט לכל העולם ורק בארץ הסניפים של הרשת נסגרו. האם בגלל שאנחנו יודעים להעריך קפה טוב? קפה ארומה למשל? אוי, כמה שאני מתגעגעת לסנדוויץ' חביתה, כריך שלם, ואייס קפה של ארומה. עומדת בסבלנות בתור של יפניות מטופחות שיצאו כנראה מהצגה, מזמינה את הקפה הפשוט ביותר, drip coffee וקורסת לכורסה. קיוטו כמו ת"א, כמו כל עיר מערבית אחרת עמוסה בתי קפה בהם אנשים יושבים לשתות את המשקה שלהם, קר או חם, בחברת הסלולרי או הלפטופ. מעטים קוראים ספר, מעטים מנהלים שיחה עם מי שלידם. ובודדים עוצמים עיניים ונחים בישיבה.

סיימתי את הקפה וזה הזמן לסיים את הרשומה, אם כי היום עדיין לא הסתיים. עוד מעט שש בערב, והבטחתי לעצמי להקדיש את הערב לשיעורי בית, ללימוד מפת יפן ותכנון שבוע הרכבות.


(13) 8.10.19, שלישי, קיוטו

הבוקר אני קצרה בזמן. בדרכי לתחנת הרכבת לפגוש חברה מהארץ, דגנית, שהגיעה לטיול ביפן עם משפחתה. מצטרפת אליהם לטיול בנארה.
אתמול פגשתי זוג בלוגרים, רוני ופז, שפגשתי בעבר במפגשי בלוגרים. כמה שזה שימח אותי לפגוש פנים מוכרות. ל ד ב ר! כן, הדבר הפשוט ביותר כמו לדבר עם אנשים.
יוצאת מפתח המלון ליום עם מזג אוויר סתווי, אפרורי. התחזית מדברת על גשם שירד במהלך היום וייתכן שבסוף בשבוע יגיע טיפון לאיזור. טוב שיש קבוצות מטיילים ברשת שמעדכנות, שיש עם מי להתייעץ, מה עושים בכזה מזג אוויר( מסתגרים בחדר במלון?).
עדיין לא התפניתי לתכנן את המשך הטיול. אולי אשאר בקיוטו שבוע נוסף ומכאן אסע לטוקיו… סתם… רוצה לבקר בעוד מקומות, רק שעדיין לא הקדשתי מספיק זמן לבנות מסלול. אתמול בלילה נכנסת לבוקינג לחפש לינה באחד המנזרים בקויהסאן, נגנבת מהמחירים. מה שבקיוטו משלמת עבור ארבעה לילות, זה המחיר המבוקש עבור לילה אחד במנזר.
שוב, היחסים שלי עם כסף שבאים לידי ביטוי ברגעים כאלה. דיבור פנימי שאומר: "וואוו, זה המון כסף, כדאי לי להוציא את הסכום הזה, אולי אוותר, לעזאזל איתי, למה אני כזאת קמצנית, סליחה לא קמצנית, חסכנית"
מישהי שלחה לי פעם מסר ששמרתי במיוחד לרגעים כאלה: "להרשות לעצמך להתפנק קצת בחיים הטובים"
אני יכולה לקבל את המסר כפשוטו ולהסכים להתפנק ולפרגן לי "חיים טובים" ואני יכולה גם להתחכם ולשאול מה זה "חיים טובים"? תגדירי בבקשה "חיים טובים". האם מדובר בחיי נוחות, לישון במלון שעולה מאה דולר ויותר ללילה, לאכול במסעדות נחשבות, מנות שעולות 5000¥.
בהקשר של עולם הטיולים, כשאומרים "חיים טובים", הכוונה היא לטיול בסטייל גבוה, כל מה שעולה הרבה כסף, כל מה שמנצנץ, שמצטלם יפה לאינסטגרם. ריזורטים מטריפים, מנות מעוצבות. אני לא אומרת זה טוב, לא טוב, רק בודקת את מידת ההתאמה של סטייל "החיים הטובים" לאופי, להעדפות ולתקציב שלי. אמממ… לא. נרשם חוסר התאמה.
ועדיין, גם כתרמילאית שמטיילת עם תקציב מחושב, אני חושבת שאפשר להינות מחיים טובים. אפילו טובים מאוד.

בשורות השיר הבאות מקופלת לטעמי התורה כולה, תמצית החיים הטובים, שהם מלאי עיניין, סקרנות, למידה בלתי פוסקת והתפעלות.

"אתמול ביקום התנהגתי לא יפה.
חייתי יממה שלמה בלי לשאול דבר,
בלי להתפעל ממשהו."
(הסח הדעת – מאת ויסלבה שימבורסקה,
תרגום: רפי וייכרט)

והיום, היה לי יום שהתנהגתי יפה, שאלתי שאלות, עניתי תשובות, התפעלתי שוב ושוב מהיופי של יפן, מהמיוחדות שבה, מהאסתטיקה, מהשקט והניקיון. נהניתי לטייל בחברת חברים, מה שמזמן לא עשיתי.
היה לי יום טוב.


(12) 7.10.19, שני, קיוטו

יש 24 שעות ביממה, שהן 1,440 דקות, שהן 86,400 שניות. ומתוכן שניות ספורות בהן ראיתי את הדברים הבאים, רגעים שמקטלגת תחת "אין דברים כאלה"…

זוג הולך ברחוב, כל אחד מגלגל את הטרולי שלו, מראה שכיח למדי בעיר תיירותית כמו קיוטו, הבחור חובש מסיכה לפנים, גם זה לא דבר חדש, זהו נוהג נפוץ כאן, מה שיוצא דופן זה שעל הצאוור יש לו תיק של דובי. דובי? כן תיק דובי. כמו תיק אוכל לגן. אולי שייך לחברה שלו, זה לא משנה. משנה הרגע הזה שחולפת על פני בחור יפני עם שיער שהובהר לשטני, מסיכה אפורה על הפנים ודובי – הסה"כ שמתקבל עונה להגדרה "אין דברים כאלה". רק ביפן.
או אישה שמוליכה ברצועה את חיית המחמד שלה. לא כלב, זו ארנבת. ארנבת? כן. למה לא? אגב, אני לא היחידה שמצלמת את התופעה.

רגעים נוספים מהיממה שחלפה:

יורדת אתמול בערב מהחדר לרחוב, נכנסת לשוק האוכל וסופית מרימה ידיים מהאוכל היפני. אין את מי לשאול מה יש בשיפודים למכירה, מנחשת שגם אם אין לזה צורה של חייה, זו חייה כלשהי. נאנחת בכבדות, אוי, יפן, כמה שאת לא ידידותית לצמחונים. את ההלם הגדול חטפתי בשוק האוכל של אוסקה, השוק של קיוטו חוזר על אותם מאכלים בווריאציה זו או אחרת. לא מספיק בקיאה בחיות ים כדי להצביע על ההבדלים, כבר לא נגעלת ולא המומה כמו בפעם הראשונה.

חולפת על פני מזללה אמריקאית, וונדי משהו, מעולם לא שמחתי כ"כ למראה אוכל אמריקאי, אולי יהיה תפריט באנגלית ואולי מנה נטולת חיות, פסטה למשל. מוודאת עם המוכרת, נו מיט, נו פיש. מה היא מבינה, אומרת כן אבל מקבלת צלחת פסטה עם רוטב שמנת סמיך וחתיכות בשר. מזל שאני לא מהצמחונים האדוקים שנגעלים, מזיזה את החתיכות הצידה וטורפת את המנה. בתכ'לס, המנה המבושלת הראשונה שלי ביפן, אם לא לוקחת בחשבון את הנודלס סטייל מנה-חמה שהכנתי בהוסטל.
אחרי שיצקתי לקיבה מנת פחמימות חמה ושמנונית, חוזרת למבוך הסמטאות בשוק לחפש cheese cake.
כוס הקפה עזרה לסלק הצידה את העייפות של הערב, קנתה לי שעתיים-שלוש נוספות של עירנות. אפילו שהיה יום קל יחסית, שלא צעדתי קילומטרים, העייפות של הימים האחרונים בגלל היעדר שינה טובה ממושכת, אומרת את דברה.

הלילה אני ישנה בחדר פרטי, קטנטן, נקי, חדש, אלקטרוני. הרגע הזה שפותחת את הדלת עם כרטיס מגנטי, מתרשמת לטובה, מחפשת את השלט של המזגן, אין שלט, לפני שנחנקת יורדת לקבלה לשאול. כתוב במעלית איך להדליק את המזגן אבל מי הסתכל לקרוא. שואלת שאלה של מפגרת, איפה השלט. הבחור מסביר לי שזה חדר חכם, הכל נשלט דרך האייפד. מראה לי איך להיכנס לדף עם התפריט הראשי, היכן ללחוץ כדי להדליק. הוא יפני מנומס, אז מסתיר את זה שצוחק עלי, על התיירת המטומטמת שלא יודעת להפעיל אייפד. רגע שמרגישה ממש מטומטמת. איך בבת אחת, מההוסטל האולד פאשן היגעתי להוטל החכם, עם צ'ק אין דרך מכונה שסורקת את הדרכון ומעבירה אותי שלב שלב, עד התשלום עם כרטיס אשראי וקבלת המפתח לחדר. בינינו, אני רוצה חדר דיגיטלי, פרטי, עם מזגן שאני יכולה לשלוט על העוצמה שלו, לוחצת על המינוס עד לעשרים מעלות, שיהיה קריר, בלי יפנית שתתלונן שקר לה או חצופה אחרת שתכבה אותו.
הרגע שלומדת על עצמי שבגילי כבר לא מתאים לי לינה בדורמיטורי. מילא לילה אחד, אבל לא שמונה לילות רצופים. רגע שלומדת את המובן מאליו, שלנוחות יש מחיר, וזהו מחיר שרצוי וכדאי לשלם.
עלות החדר במלון החדש לארבעה לילות: 12830¥ שזה כ-30$ ללילה. פעם ראשונה ששמחה להמליץ על מלון.

היעד ראשון לאתמול לטבול כפות רגליים בנהר הושג בהצלחה. היעד השני לאכול עוגת גבינה, לא.
במקום עוגה מצאתי מזללה יפנית מקומית, כזו שמזמינים מנה במכונה לפי התמונה, מקבלים פתק, ניגשים לדלפק ומקבלים את האוכל עם כוס שתייה של תה ירוק קר. הזמנתי טופו ב-110¥. מנה קרה, לא חמה, לא בדיוק מה שרציתי, אבל זה בסדר לאכול קצת חלבון וגם להתמודד לבד בפעם הראשונה עם תפריט ממוחשב ביפנית ולמצוא מנה נטולת חיות. נרשם חיוך עייף מההצלחה החלקית.

הרגע שמוציאה את הצעיף שקניתי בפושקר ומתכסה בו בפעם הראשונה. מתקרר. ושמתי לב שכמעט לא הזעתי במהלך היום. וגם לא ביקרתי באף מקדש, למעט אחד, בלב השוק. ליתר דיוק, המבוך. זה לא שוק, זה מבוך של רחובות עמוסי חנויות. כזה גודש של מוצרי צריכה. ובתוכו shrine, שגם הוא מייצג תעשייה שמגלגלת ים של כסף. תעשיית הברכות.
מריאל פיית'פול שרה בשיר ישן:
and all over the world it's the same
ברור. אלא מה… כמו בפושקר, שם כמעט אונסים תיירים לשלם עבור טקס פוג'ה, גם כאן יש היצע מטורף של Shinto shrine, כל אחד יכול להיכנס למקדש חינם אין כסף, לשלשל מטבע, לקוד קידות עם מחיאות כפיים. רק מי שחשוב לו שהברכה שלו תתנוסס במקדש, במקום המקודש שייתן לה תוקף, מוזמן להוציא את הארנק ולשם. החל מ-200¥ עבור הברכה הפשוטה ועד אלפי יינים. בכל מקדש הברכות מעוצבות אחרת, אבל הפרינציפ דומה. פיסת עץ עליה אפשר לכתוב שם, כתובת, גיל ואת הטקסט הברכה. אפשר ביפנית, אנגלית. מה שבא. יש ברכות על גבי עץ ויש ברכות מנייר. במקדש פושימי אינארי ראיתי שפע ברכות על צורה של טורי, כלומר שער עץ כתום בגדלים שונים ושרשראות של עגורי נייר בשלל צבעים.
בכל shrine שמכבד את עצמו יש קופה גדולה שם עובדים מוכרים שמקבלים את התשלום עבור פורמט הברכה שנבחר. יש גם אנשים שתפקידם לשבת ולצייר חתימה, בתשלום כמובן. יש קטע כזה למאמינים שמסתובבים עם פנקס ואוספים חותמות מהמקדשים בהם ביקרו. בחלקם זו חותמת רגילה, בחלקם יש אנשים שעבודתם היא למלא את העמוד בקליגרפיה יפהפיה תמורת תשלום של 300¥. שלא לדבר על ה-donation box שמתמלאות מטבעות, וגם זה מצטבר לאלפי יינים ביום.
דת זה עסק כלכלי לכל דבר , כמו בהודו, כמו בישראל, כמו ברומא. היפנים לא מחדשים דבר, רק שזה נעשה בעיצוב ובאסתטיקה יפנית מאוד נעימה לעין.

"היפנים לא מחדשים דבר", משפט שהוא נכון בחלקו. הם חקיינים, זה דבר ידוע, וגם כשהם מחקים את ההאלווין האמריקאי, הם עושים זאת בדרכם. תשאלו מה להם ולחגים אמריקאים כמו ההאלווין שנחגג בסוף אוקטובר. אולי להם יש תשובה. הם לוקחים את הסממנים החיצוניים של הדלעות, עלי שלכת כתומים, הנוהג של trick or treat ומעתיקים לחנויות וקניונים היפנים. בעיני זה נחמד ומוסיף נגיעות נוספות של כתום לרחוב.

רגעים מהיום:

בקפה של הבוקר, יושבת במקומי, שותה בניחותא עם טוסט גבנ"ץ, מקלידה רגעים מהיממה שחלפה וברקע אנגלית במבטא בריטי. מסתובבת ורואה ארבעה אנשים מבוגרים סביב שולחן, האחד מדבר אנגלית ושלוש הנשים כותבות במחברות. להלן שיעור אנגלית.
בבקשה תלמדו אנגלית. דברו אנגלית. אני רוצה לדבר אתכם. לשאול אתכם. לשמוע את הסיפורים שלכם.

ברחוב, הולכת, מביטה לצדדים, לחלונות הראווה שמושכים את העין, מתקדמת מעט, נעצרת, מצלמת, שוב הולכת. לפני זוג לבוש קימונו, היא בחלוק פרחוני והוא בחלוק כחול, נועלים כפכפי אצבע, גרביים לבנות, מתקדמים לאיטם. ברור שאלו תיירים ששילמו כמה אלפי יינים עבור השכרת התלבושת לזמן מה, בעיקר כדי להצטלם. ועדיין, זה יפה ומיוחד לראות תיירים בלבוש מסורתי. בהתחלה כיניתי את הקימונו "תחפושת", אבל לא, זו לא תחפושת. אתמול למשל, ברובע גיון, ראיתי הרבה מאוד יפניות לבושות בתלבושת הזו, כנראה אלו הבגדים היפים של יום ראשון. כמו שלנו יש בגדים יפים לחג. מה שכן, הקימונו משטיח את החזה, מטשטש את הקימורים של האגן והטוסיק. כל הבחורות שלבושות בחלוק זה נראות שטוחות כמו בול עץ. ייתכן שזה מכוון, כדי שהמבט לא ינעץ באופן אוטומטי בחזה או בישבן, אלא ישוטט על פני הבגד, יעריך את הדוגמא, הציורים, הצבעוניות, היחס בין צבע הבד לאבנט, שעוטף את איזור האגן והבטן וקשור מאחור בקשר מסובך.

ברחוב, מישהו קורא בקול רם בעברית, "חיים, תבוא מפה"… טיול מאורגן, המדריכה נעלמה, לא יודעים מאיפה ללכת, מסתובבים עם התיקים חגורים מקדימה, לא הפנימו עד הסוף שיפן מדינה בטוחה. בסוגריים – זה לא שאין כאן פושעים וגנבים. יש. בוודאי שיש ביפן פשיעה. אבל זה פשע מאורגן. היאקוזה. לא מכירה מספיק כדי להשמיץ, אבל נדמה לי שהפשעים אינם מכוונים כלפי תיירים או אזרחים מן השורה, זו יותר פשיעה שבאה לידי ביטוי בפרוטקשיין, הימורים, זנות וכו' – סגור סוגריים.
רצוי שהתיירים הישראלים והסינים יפנימו שביפן כללי ההתנהגות ברחוב הם קצת יותר מתורבתים: לא צועקים, לא משליכים אשפה, לא מעשנים, לא אוכלים, לא צופרים, לא רוכבים על אופניים ברחובות הראשיים, לא מתגודדים בקבוצות ונעמדים באמצע הרחוב, לא מקשקשים על הקירות.
יש הרבה מאוד איסורים ביפן. כולל מה אסור להשליך לפח האשפה הקטנצ'יק בשירותים. בכל תא שירותים יש שלט הסבר כיצד להשתמש בטויילט. את הנייר בו ניגבתם את הקקי שלכם תשליכו לאסלה, לא לפח. אל תשבו עם הרגליים על האסלה, אלא על הטוסיק. זה מלווה באיורים מאוד משעשעים, אותי לפחות.
ככה הם מבקשים, ככה אני עושה. לא משליכה זבל ברחוב, תמיד יש לי שקית ריקה בתיק לשמור את הזבל עד שמוצאת פח. אני מטיילת לבד, אז לא חוכמה שאני לא מדברת בקול רם. אבל אני לא. הטלפון הנייד רק על שקט. ויש רגעים שפשוט מתמוגגת מהשקט. שמעריכה מאוד את היפנים על ההקפדה הזו, כמה היא חשובה.

רגע שאומרת לעצמי, ואללה, הם מחקים גם את ההודים? הריקשה האנושית בה הודי צנום סוחב אנשים מקבלת בקיוטו גוון תיירותי, כשיפני שרירי וחסון גורר תיירים לבושי קימונו לסיבוב בין האטרקציות. נתקלתי בתופעה לראשונה ביער הבמבוקים והיום בדרך למקדש קודאיי. נראה לי קצת לא לעיניין, מזל שהתיירות הלבושות קימונו הן דקות גזרה…

הרגע שמושיטה את היד לטעום דוגמיות אוכל בחנויות תיירים. מילא המתוקים, חלקם טעימים, מן מתיקות מעודנת, אפילו שאין לי מושג במה מילאו את הממתק. אולי,בצק אורז, אולי מילוי של שעועית אדומה. אבל הרגע שנכנסת לחנות פפריקה וטועמת קצת מכל דוגמית, כשחלק מהחטיפים היפנים חריפים, מאוד, לא פחות מההודים. הכי אהבתי את דוגמיות האורז עם השומשום השחור. הינה, זה אורז טעים. ואהבתי גם הגירסה היפנית לקבוקים שלנו. לא קונה, אבל טועמת מהכל, סגר לי את פינת הנישנושים להיום.

ואחרון חביב להיום,
הרגע שחשבתי שראיתי את כל סוגי הברכות האפשריות ואז… מרחוק רואה כתמי צבע, מתקרבת והעיניים נפקחות בתימהון. מה זה? כדורי בד בשלל צבעים עם כיתוב ביפנית, אלא מה. ברכות לאל קדוש כלשהו. ובעיקר מקום נהדר לצילומי סלפי להמוני הלבושות בקימונו כי איך אפשר לפספס כזה רקע צבעוני. אני, חובבת צבעים שכמותי, מרביצה סרייה של תמונות. זה מגניב! גם שלושת הקופים, זה שלא רואה, לא שומע ולא מדבר. קופים שבפעולה שלהם מבטלים את החושים, וכל זה על רקע הכדורים שעושים שמח בעיניים וגם ביד, כי נעים למשש אותם.

כל יום שעובר בקיוטו מפתיע אותי מחדש, מלהיב אותי יותר ויותר. העיר הזו נ ה ד ר ת…


(11) 6.10.19, ראשון, קיוטו

העיניין שלי ביפן התחיל בצורה דומה להודו. אחד הקורסים העיוניים שלקחתי תוך כדי לימודי תואר באמנות בבצלאל, עסק באמנות יפנית. למרצה קראו איילת זוהר (היום היא פרופסור), אמנית שחייה כמה שנים ביפן, חלק מהזמן במנזר זן. בהרצאות הכניסה לכיתה את הרוח של יפן, ארץ השמש העולה.

כשסיימתי את לימודי חסכתי מספיק כסף להעמיס תרמיל על שכם ולצאת אל "המזרח הרחוק". באותה תקופה היה נהוג בקרב תרמילאים לעבוד ביפן במכירת תמונות וקישקושים בשווקים לפני חג המולד. בבנגקוק ובהודו פגשתי לא מעט תרמילאים שטסו ליפן ושם עבדו וחסכו כסף להמשך הטיול. האפשרות לעשות "כסף קל" בזמן קצר על מנת לממן את המשך הטיול מאוד מושכת מצד אחד, מאידך היו גם סיפורים על ישראלים צעירים שגורשו בבושת פנים ולא איפשרו להם להיכנס ליפן. בסופו של דבר באותו טיול תרמילאי במזרח לא היגעתי ליפן. הודו שאבה אותי למסע ארוך ומופלא שארך כשנה. באותם ימים רחוקים התקציב החודשי נע בין $100 ל- 150$. זו היתה תרמילאות אחרת, שונה מאוד מהתרמילאות שאני חווה בימים אלו.

מהחזרה הטראומתית ארצה באוקטובר 95 (למי שלא מכיר את הסיפור חזרתי חולה, מנתב"ג היישר לאשפוז כפוי בתל השומר עם חשד לדבר, מה שבסוף התברר כטיפוס הבטן, מחלה שאילולא היתה מטופלת, יכלה בקלות להרוג), עברו כמה עשורים עד, ששבתי לאיזור זה של העולם – "המזרח הרחוק" – תאילנד, בנגקוק, האיים פוקט וקוסמוי ואוסטרליה שהיא יבשת בפני עצמה. יפן נשכחה או שעברה למדור מרוחק מאוד בזיכרון.

עד לפני כשנה, כשיותר ויותר אנשים שמכירה חזרו משם נלהבים, עם סיפורים ותמונות שהתעלף… נזכרתי אז באותו חלום רחוק ושאלתי את עצמי "אולי תסעי ליפן?"
הסיבה העיקרית שמרתיעה מטיילים רבים להגיע ליפן היא בגלל שהיא נחשבת ליעד יקר. והרי טיילתי ביעדים יקרים אחרים ברחבי העולם, מנהטן, לונדון, סידני – וגם שם הסתובבתי וצברתי חוויות בתקציב מוגבל ומבוקר.
אני סבורה שלא חייבים לשבור תוכנית חיסכון כדי לטייל ביפן. זו עוד אחת מאותן סטיגמות שיש ליפן כיעד "יקר". עקרונית זה נכון, היא יקרה, אבל באותה מידה גם המחייה בתל אביב יקרה.
התמונות מהשלכת המרהיבה של איזור קיוטו והאלפים היפנים של סתיו שעבר הציתו את הדימיון ואמרתי ש"גם אני רוצה"… ככה שמתי את יפן על המפה הפרטית שלי. כעת מצרה שלא נשארתי חודש נוסף בהודו, שלא דחיתי את ההגעה ליפן לתחילת נובמבר, כשהסתיו בעיצומו.

כך או כך, לקראת סוף ספטמבר 2019 אני נוחתת לראשונה בחיי ביפן, ארץ השמש העולה. ההתרגשות גדולה מאוד והיא התעמעמה מעט בגלל אותה עייפות כבדה שנפלה עלי בעקבות כמה לילות של נדודי שינה. אבל אני יודעת לשים את חוסר הנוחות הפיסית בצד ולא לתת לה לצבוע את מצב הרוח בגוונים קודרים. כי פשוט אי אפשר, אבל ממש אי אפשר להיות ביפן בלי לחייך ולזמזם את שיר המצברוח הטוב שלי, ביג אין ג'אפאן…

שבוע לפני הטיסה לדלהי אני פוגשת את אודי, יפנולוג מושבע, מאוהב במדינה הזו, ביקר בה כ"כ הרבה פעמים, מכיר כמעט כל פינה, אפילו דובר את השפה הבלתי אפשרית הזו. נותן לי טיפים שאני רושמת, פותח גוגל מאפס ולוקח אותי לסיור וירטואלי ביפן.
"אתה עושה לי ספויילרים"…
מזל שהאינטנסיביות של הודו השכיחה ממני את התמונות שראיתי באותו סיור וירטואלי, ככה שמגיעה למקום חדש, יש זיכרון קלוש מאוד איך הוא נראה, ואז כשרואה אותו במו עיני, האישונים נפקחים לרווחה. וואוו. וואוו. וואוו. ואני מתחילה לזמזם, ביג אין ג'אפאן…

למשל, שנים שאני שומעת על השינקנסן הזאתי, רכבת הקליע, הרכבת המהירה בעולם, זו שמגיעה למהירות של למעלה מ-300 קמ"ש. ואז לחלוף בקיוטו סטיישן על פני שלט שמכוון לרציף ממנו היא יוצאת, לראות אותה מהגג בקומת הגג בקיוטו סטיישן נכנסת לרציף ושבוע הבא לעלות עליה ולעוף מעל 300 קמ"ש… המילה "נ פ ל א" צרה מדי להכיל את ההתרגשות, ההתלהבות, ההתפעמות, איך חלום הופך למציאות.
"אני עפה מרוב התלהבות"… אני כותבת לחברה, שהיא היועצת לעינייני פצעים, אבל אני גם משתפת אותה ברגעים שהחיוכים עפים ממני החוצה.
היא כותבת לי חזרה: "כל-כך שמחה שכייף לך, שאת עפה!!! עד עכשיו היתה לי הרגשה שאת ככה ככה. בעיקר כי את לא ישנה טוב והפצעים מציקים. מקווה שכל האי נוחות הפיזית הזו תיעלם כבר. מה שנאמר 'העיקר הבריאות'."
כמו שאמרתי, שמה בצד את חוסר הנוחות הפיסית. הפצעים מטופלים, מגלידים לאיטם. סינטומצין היא משחת קסם והיום אקבל שפופרת חדשה מחברה שאפגוש כאן בקיוטו. כייף גדול!!!
למדתי גם להינות גם מהלבד, מהשתיקות. לא תופסת אותן כנטל, אלא כהזדמנות להפנות את תשומת הלב מהדיבור החוצה לדיבור פנימה, לכתיבה. להתבוננות.

"I'm easy like Sunday morning… "
שורה משיר שהתנגן הבוקר ב-reception של הגסטהאוס.
אחלה פס קול לפתוח את הבוקר, אם היום, את השבוע. השבוע ה-12 במסע הדרכים הנוכחי, הודו-יפן.
אני לוקחת את היום ב- easy, ככה החלטתי. נסיעה קצרה באוטובוס מהגסטהאוס בו לנתי (שינה גרועה ביותר) בשמונת הלילות האחרונים להוטל בו אלון בארבעת הלילות בקרובים. המיקום מעולה, אחת הסמטאות בין רחוב ראשי בשם Kawaramachi לשוק האוכל. פירגנתי לעצמי חדר ליחיד. אחרי חווית השינה המפוקפקת בדורמיטורי, אני מבינה בדרך הקשה ששינה טובה היא לא מותרות ולא פינוק, היא חיונית ונחוצה על מנת לרענן את מערכות הגוף ולהיות בשיא העירנות במהלך היום. אני יכולה לוותר על מסעדות יקרות, אבל לא להתפשר על חדר ליחיד.
אולי היום, כשמראש החלטתי לקחת את הזמן בקלות, אכתוב כמה מילים על הלינה בדורמיטורי.
כך או כך, לא מתחילה את היום בלי כוס קפה. תה עם שני טוסטים עם ריבה לארוחת בוקר בגסטהאוס ההוא, שלא אמליץ עליו לאף אחד. וכעת קפה פילטר חזק וחם ברשת Doutor שהתחבבה עלי, על הרחוב הראשי, שני מטר מההוטל החדש שלי. עדיין לא ראיתי את החדר, כי יש ליפנים קטע לא מובן שעושים צ'ק אין רק אחרי ארבע. השארתי את התיק בשמירת חפצים ויוצאת לשוטטות נינוחה.
שני יעדים: הסלעים בנהר ועוגת גבינה. אודי המליץ על ה- cheese cake ליד שוק האוכל, אמר לא לפספס עם כמה סימני קריאה. בסדר, לא אפספס, ואני אומרת, אם אתם בקיוטו אל תפספסו את הסלעים שחוצים את הנהר, התיישבתי על אחד מהם באחד הימים, חלצתי נעליים וטבלתי כפות רגליים בנהר. אני הולכת לחזור על התענוג הצרוף הזה גם היום.
אתמול בלילה, שיחת מטיילים ראשונה בהוסטל עם בחור ספרדי שמטייל ביפן והגיע לחודש בקיוטו, הצטרף לצוות התחזוקה של ההוסטל, ככה אני מניחה יקבל מגורים חינם תמורת החלפת סדינים וניקיון השירותים והמקלחת. הוא שואל: "איזה מקום הכי אהבת?", אחרי שמונה לילות בעיר אמור להיות לי מקום מועדף. מנחשים?
הסלעים בנהר. כעת הנהר מאוד רדוד מה שמאפשר לדלג בקלילות מעל הסלעים וגם לשבת על אחד מהם, באמצע הנהר. בין גדה לגדה.


(10) 5.10.19, שבת, קיוטו

היום העשירי ביפן, כמעט שליש טיול מאחורי ואני עדיין ביעד השני. אוסקה ליומיים ושמונה ימים בקיוטו. אתמול הזמנתי חדר לארבעה לילות נוספים, תלוי בתשובה שאקבל במשרד הרכבות, האם אקבל הארכה לשובר שברשותי. היה ולא, אצא לדרך בשלישי. היה וכן, אצא לדרך שבוע הבא. כך או כך, הלחץ שאני כביכול מלחיצה את עצמי הוא מלאכותי ומיותר.
מזמן הפנמתי שאני לא במרדף אחרי אטרקציות. יפן כ"כ גדולה, עצומה, ענקית. ב-35 ימים אני יכולה לטעום פסיק קטן, ולא יעזור לי לשיר כל היום "ביג אין ג'אפאן", צריך ביקור שני ושלישי כדי להתמקד כל פעם באיזור אחר ולהעמיק בו.
אני מודעת גם למחיר שאני משלמת כשבחרתי לטייל בדרך של שוטטות אינטואיטיבית, לא מתוכננת מראש. רוב המטיילים ביפן נוחתים בטוקיו/אוסקה אחרי שעשו שיעורי בית יסודיים. קראו, סיכמו, שקלו, התלבטו. בנו מסלול והציבו אותו בטבלת אקסל. גם לי יש טבלה, רק שבין הימים בקיוטו עד לימים בטוקיו לא כתוב דבר. ריק לחלוטין. אמקם אותה בקומפוזיציה יפה, אצלם ואשלח. הרובריקות הריקות מצד אחד מאוד מסקרנות, כי הן טומנות בחובן הפתעות. מצד, שני מלחיצות, כי מה יהיה, ואיך יהיה ויתר השאלות הלוחצות שאדון עומס שואל בטון לחוץ.
כמו הלחץ שחטפתי אתמול בשמונה בלילה, כשממתינה לקו 93 ומבינה שהוא לא מגיע, כי לא מתאים ליפנים לא לדייק. עוצרת בחורה שחלפה ברחוב, אסקיוז מי, אולי את יכולה לעזור לי, מה כתוב פה בשלט? מתי מגיע האוטובוס בימי השבוע הרגילים? מסתבר שלא יגיע. למה? לא יודעת. "לאן את רוצה להגיע?" גוגל טרנסלייט מתרגם את השאלה שלה. למבצר ניג'וג'ו. "רכבת", היא אומרת. "מאיפה?" והיא מסמנת לי לבוא איתה והולכות ברחובות החשוכים, כי ככה זה ביפן, אפילו באיזורים הכי תיירותיים, בשש נסגרות החנויות והאיזור הופך לשומם, למעט מסעדות נחשבות שפתוחות לארוחות ערב. היא מלווה אותי עד לתחנת הרכבת, עד המדרגות הנעות שיורדות לרציף, אפילו שזו לא הדרך שלה. חבל שהיא לא מדברת אנגלית, אני כ"כ מודה לה על העזרה. ממתינה כמה דקות לקו של JR Train, שפעיל עד שעה מאוחרת, יורדת בתחנה הרביעית. סוף טוב הכל טוב, בתשע אני בפתח ההוסטל אחרי שחוויתי נדיבות יפנית אופיינית. בעיני זו נדיבות יוצאת דופן.
אתה רואה, אדון לחץ, הם מאוד נחמדים. מנסים לעזור, ותודה לגוגל שעושה את מלאכת התרגום. יהיה טוב. אין סיבה לדאגה.

יפן לא מפסיקה להפתיע אותי. ולטובה.
החלפתי את השובר לרכבות לכרטיס חופשי שבועי שייכנס לתוקף ב-13.10 עד ה-19.10, בדיוק כמו שביקשתי. לא היתה שום בעייה ולמה שתהייה, רק בארץ מערימים קשיים. זו יפן. וכעת עומדים לרשותי ימים נוספים לבלות בקיוטו, עוד מקדשים לבקר בהם, עוד מקומות להתפעל מיופיים.
כמעט לכל מקום שמגיעה, מתפעלת. מושא ההתפעלות הבוקר היה מבנה תחנת הרכבת הראשית של קיוטו, שהוא אכן יוצא דופן, מרשים מאוד, ענק, עם גרמי מדרגות עצומים שמאפשרים לטפס פעם לצד הזה ופעם לצד השני. ברור שטיפסתי לשני הכיוונים, צילמתי השתקפויות, נופים וקונסטרוקציות מתכת. ומבט מלמעלה על ההמולה האופיינית לכל תחנת רכבת בה אנשים מגיעים ונוסעים. אני נשארת בעיר, עולה על רכבת פרברית, מרחק שתי תחנות ומגיעה למקדש פושימי אינארי שמהוות את אחת האטרקציות המוכרות של קיוטו. מושא התפעלות מס. 2 להיום.
מגיעה לקראת צהריים, כשחם וכשאני עייפה מאוד. אם לרגע חשבתי שאני התיירת היחידה שסובלת מנדודי שינה, יש כמה תיירים שנרדמו ב-rest area. הגיוני. Sight seeing זה דבר מעייף. במיוחד כשרצים מדבר לדבר. בהיותי משוטטת אינטואיטיבית, אני לא בונה מסלול יומי עם קפיצות ממקום למקום. אם אוהב את המקום ויהיה לי מעניין ונעים, אשאר עד שיחשיך.
השעה כעת אחרי שלוש, העפעפיים כבדים מאוד, מתחשק לחלוץ נעליים, להישכב על הספסל ולעצום עיניים. אף אחד מהתיירים שיושבים לנשנש ולנוח לא יאמר לי מילה.
מי שמרעיש, מלכלך, משאיר סימני גרפיטי אלו התיירים הסינים. אפשר לזהות אותם בקלות. הם קולניים וגסים, מתנהגים עמו הערסים של המזרח בהשוואה לאיפוק, לעידון ולנימוס היפני.
לפני שמתחילה לטפס בשביל העולה בין מאות אם לא אלפי השערים האדומים-כתומים, לוקחת הפסקה לחדש כוחות. אלו הרגעים שחווה נפילת אנרגיה עצומה, המרץ וההתלהבות שאיפיינו את שעות הבוקר התפוגגו והדבר היחיד שרוצה זה למצוא פינה להניח את הראש, לעצום עיניים, לעצור לרגע את שלל הגירויים, הצבעים, הרעשים, הכמות העצומה של התיירים הרועשים.
… פעם ראשונה שקורה לי שנרדמת במקום הומה אדם… תוך כדי כתיבה וקריאה בנייד העיניים נעצמו, עד כמעט ארבע, כשעובד המקום בא לומר שסוגרים, כלומר, קומי, לכי מפה. לגימה קטנה של מים, נועלת נעליים ומתחילה לטפס בשביל הידוע כשביל עשרת אלפי השערים.
נמצאת במקדש פושימי אינארי, מקדש שינטו משנת 711 לספירה, השוכן על צלע הר ומפורסם בשביל עם אלפי שערים אדומים מסורתיים .
קודם לכן קראתי פוסט נהדר בבלוג של אורית מצא "היפנית הקטנה" על המקדש ומשמעות השערים.
ומצטטת מתוכו:

"השער הוא מוטיב מרכזי בפילוסופיה ובתאולוגיה היפנית ומייצג את התפיסה כי העמידה על הסף בכל שער שייקרא בחיינו תעניק לנו אפשרות לאתר את ההזדמנויות הנקרות בדרכנו ולקיים בחירה ביניהן."

"פתח לנו שער כי פנה יום"
אנחנו ממשיכים ללכת במה שנראה כנתיב מקודש, רצוף אבנים ואינסופי של שערים כשצבעם האדום מעצים את התחושות, מחדד את המחשבות. המחשבות, נושאות אותי עימן מקיוטו לירושלים של ילדותי. אל השערים שהכרתי ועיצבו את חיי ובעיקר לשער שבין ראש השנה ויום כיפור. התקופה ש"בין לבין", "בין כסה לעשור". דווקא כאן, מרחק אלפי מילין מכל מה שנראה לי מוכר, אני מצליחה להבין את חמישים השערים הנוכחים בתפילת יום הכיפורים ואת הבקשה הנזכרת בפיוט "פתח לנו שער", בקשה להפוך את השנה החדשה למנעד של הזדמנויות. לא רק נתיב אחד אלא ריבוי, לזכות באפשרות לשינוי. "שערי אורה", "שערי אהבה ואחווה" "שערי הוד והדר", "שערי טל ומטר לברכה" "שערי לב טוב", "שערי רחמים".

ערב יורד על קיוטו, מנקודת התצפית, נראית השמש השוקעת כשהיא צובעת את המקדש, ההר והשערים שעליו באור יקרות, המראה של העיר קיוטו מרהיב ובנייניה נדמים כמו יהלומים המנצנצים במרחק. עוד מעט תשקע השמש כליל וחשכה תרד על פושימי אינארי. "פתח לנו שער כי פנה יום", כך מבקשים המתפללים בתפילת נעילה, עם שקיעת השמש, טרם ייסגר השער."

ובאווירה המיוחדת הזו של שערי שמיים שנפתחים אסיים את הרשומה היומית.


(9) 4.10.19, שישי, קיוטו

מכירים את זה שנכנסים לסופר השכונתי, יש לכם בראש שלושה פריטים שאתם רוצים לקנות, בננות יוגורט אוכמניות ולחם צימוקים, ותוך דקה ליקטתם את האייטמים הללו לסל, ניגשים לקופה ומשלמים 414¥. הקלות הזו בה אני מנווטת היום בסופר לעומת הפעם הראשונה לפני שבוע כשנכנסתי לחפש משהו לאכול והייתי חסרת סבלנות ומלאה בשיפוטיות על האוכל היפני… שמחה שנרגעתי והיום אני מתבוננת בשפע הלא קריא ומובן לי ואומרת, ואללה, זה כאן למכירה כי יש אנשים שצורכים את המוצרים הללו, שהאוכל הזה ערב לחיכם. זה שלהם. מי אני, אורחת לרגע, שאחווה דיעה נחרצת, זה רע, זה טוב. זה מה שזה. סופר יפני, מסודר, נקי, מדפים עמוסי אוכל. מעניין מה יפני שעורך הבוקר קניות היה אומר על העגלות העמוסות לעייפה של הישראלים בקניות ההיסטריות לערב חג. יתכן שהיה חושב שאנחנו נערכים למצור או מלחמה, אוגרים מזון שלא יחסר. לו הייתי מספרת שלא, מה פתאום, זה לארוחות החג, היה פוער עיניים בתדהמה. מה? אתם אוכלים את כל הכמויות הללו? לאן כל האוכל הזה נכנס?
פערים תרבותיים. גם כאן זו תרבות שפע, כ"כ הרבה מוצרי צריכה ומצד שני יודעת שהבתים היפנים פיצפונים. אם כך, לאן כל הג'אנק שנמכר בחנויות נכנס?
התיישבתי על אחד המושבים בתוך הסופר לאכול יוגורט אוכמניות ובננה, השלמה לשני טוסטים עם ריבה לארוחת בוקר. יוצאת לרחוב וממתינה בתחנת האוטובוס לקו 93 לארישיאמה. מרגישה מצויין, מה שחשוב זה שהלילה ישנתי היטב והגוף שיודע להעריך שינה הגונה ומעניק לי עירנות ונמרצות. הבוקר גם פחות מדדה, הפצעים ברגליים חבושים, הסינטומצין מוכרח להשפיע לטובה.
מצחיק איך הפכתי את אחותי הקטנה וחברה טובה ליועצות לעינייני בריאות שלי, מצלמת את הפצעים ושולחת תמונה, כמו מה זה נראה? ככה זה כשמטיילים לבד ואין את מי לשאול. מקבלת עיצות טובות ומיישמת, חוץ מלראות רופא. אם לא שמתם לב אני משתפת בקלות בפצעי הגוף, אבל מה בנוגע לפצעי הנפש? לכולנו יש פצעים, פצעים מדממים וכואבים שנגרמו מאכזבה, בגידה, דחייה, בדידות, אובדן, מחסור באהבה, חוסר הערכה עצמית. יש מי שהפצעים הללו ממשיכים לכאוב ויש מי שאצלו הגלידו והחלימו.
… סטיתי קצת מהנושא… טוב שקו 93 הגיע והתיישבתי באוטובוס עם קריינית יפנית כפס קול שמלווה כל נסיעה. היא מכריזה על התחנה הבאה וביני לביני מחקה אותה, מדמיינת איך זה להבין ולדבר יפנית שוטפת. זו שפה עם חיתוך מאוד גס, גברי, קצת תוקפן. אני אוהבת את הכתב היפני, אותיות שנראות כמו ציורים. זהו כתב סימניות, לכל סימן יש משמעות. אני מציצה איך אנשים מקלידים יפנית במקלדות הסלולריות. הם לוחצים על מקש ואז מוצג מבחר סימנים לבחירה. לפעמים באוטובוס או רכבת, כשאין לי מה לעשות, אני לוטשת מבטים לכיוון המסכים הסלולרים. הם רואים סרטים, גוללים בפיד של הפייסבוק ואינסטגרם, מסמסים הודעות טקסט במקבילה היפנית לוואטסאפ. כמונו, רק ביפנית. ולא שומעים סרטונים בפול ווליום שכל האוטובוס יישמע וגם לא מנהלים שיחות בקולי קולות כמונו. אם מישהו מציץ לסלולרי שלי, כשאני מקלידה את הסיפורים שלי, הוא בטח נגנב מכמות המילים וכיוון הכתיבה ההפוך.
התיישב לידי תייר שמנמן, נעשה קצת צפוף במושב שכנראה מתאים לשני טוסיקים יפנים חטובים. במושב לפני שני ילדים בהירי שיער, עיניים כחולות, עושים פרצופים מצחיקים. כולנו נוסעים לארישיאמה, ליער הבמבוקים. אני לא צריכה להאזין בהקפדה לקריינית, ארד באותה תחנה שהם יירדו. לפעמים כשלא בא לי להתאמץ בניווט, אני בוחרת זוג תיירים ועוקבת אחריהם.
הבוקר חברה שואלת, "שמחה שבחרת ביפן? נהנית?"
זו שאלה שהתשובה היא לא חד משמעית כן. יותר כן ולא. כן, אני שמחה שאני ביפן, מקום שהיה ברשימת החלומות שלי זמן רב מאוד. כן, אני נהנית להיות כאן, לטייל בעיר היפהפייה הזו שפעם למדתי עליה. ויחד עם זה יש רגעים שלא. לא נהנית כשכואב לי הפצע באצבעות הרגליים, לא נהנית כשלא נרדמת כמה לילות, לא נהנית כשיום אחר יום אוכלת אוכל מהסופר רק כדי להשביע את הרעב, לא נהנית כשאין לי עם מי לדבר.

…"תורימאסה…בלה, בלה, בלה", השפה הזו נשמעת כמו ג'יבריש, כמו הדיקלום האוטומטי שנאמר ע"י הקופאים בסופר או מוכרים בחנויות. אני מחייכת וקדה קידה. קוראת את הסכום לתשלום מהקופה ומושיטה את השטר או מניחה את המטבעות על המגש. אין לי מושג מה אומרים לי, באותה המידה יכולים לקלל אותי ולא אבין, אבל אני אוהבת את זה מאוד, אפילו שיודעת שזה דיקלום שנאמר עבור כל לקוח, לא משהו מיוחד עבורי.

הבנייה בקיוטו נמוכה, שתי קומות, למעט כמובן הרחובות הראשיים שם יש ביניינים גבוהים, אבל לא מדי. גורדי השחקים שייכים לטוקיו. אלמלא המקדשים והמנזרים הבודהיסטים עתיקי היומין, שאר קיוטו נראה כמו עיר גדולה ורגילה. לא מלהיבה במיוחד. ויחד עם זה אני נהנית להתבונן מבעד לחלון האוטובוס בנסיעות וגם תוך כדי הליכה. לא הכל בחיים זה "אטרקציה" מרהיבה, רוב החיים עשויים מחומר שגרתי בהרבה גווני ביניים של אפור-חום. כמו הרחובות בשכונות מחוץ למרכז בקיוטו. ויחד עם זה יש בה נהר שחוצה מצפון לדרום, נקודות תצפית מהן אפשר לראות את הגגות המסורתיים של פעם.

הילדה הבלונדה האמריקאית במושב לפני לא מפסיקה לזוז, מין תזזיתיות שאופיינית לילדים מערביים רבים מאוד. איך קוראים לזה, נו, הפרעת קשב. תוהה עד כמה היא נפוצה גם ביפן, כשהחינוך מאוד נוקשה, כשהילדים נראים מאוד שקטים וממושמעים. אם כי חוויתי בכמה מקומות צווחות עד לב שמיים של ילדים קטנים מלוכסנים. מעניין איך נראה בעיני יפנים הילד הבלונדיני עם העיניים הכחולות הבהירות, הגדולות, האם הוא נחשב לילד יפה בעיניהם. תוהה מהו אידיאל היופי בעיני היפנים. עור בהיר, זה בטוח, כי הם נמנעים מהשמש ככל האפשר, בגלל זה השימוש הנפוץ במטריות עם מסנן קרינה וגם שרוולונים לכסות את הזרועות.
האימא פתחה עכשיו אפליקציה של סודוקו. סודוקו שמקורו ביפן והגיע למערב בתור חידה לאתגר את מוח שמאל האנליטי. כן, כל העולם כולו הפך במרוצת השנים לכפר גלובלי אחד גדול. מצטטת את האימרה הנדושה ועדיין נראה אתכם מסתובבים בסופר יפני בפעם הראשונה, לכאורה פורמט מוכר – חלל גדול וממוזג, מחולק לטורים ושורות עם אלפי מוצרים – ומוצאים מה להכניס לסל הקניות לארוחת ערב חג, למשל.

היום אני לא עוקבת אחרי הנסיעה, כשנגיע, נגיע, ארד כשהמשפחה האמריקאית תרד. זו היתה נסיעה די ארוכה, לא שמתי לב לדרך, כי הייתי עסוקה בכתיבה, עד שהגיעה התחנה לרדת.
כולי תדהמה גדולה. WOW כזה גדול. מה זהה??? הזה, זה איזור ארישיאמה, מקום תיירותי מאוד, מלא-מלא בחורות יפות לבושות קימונו מסורתי, מלא-מלא חנויות מזכרות, אוכל, גלידה, מלא-מלא מסעדות יקרות.
לפני שמתחילה בשיטוטיי מחפשת קפה. עוד רשת חביבה לממכר קפה, Tully's Coffee, קפה פילטר, 319¥, ליד הסוכר וחלב מצלמת לוח מודעות עם ציור סכימטי של איזור ארשיאמה עם השאלה, "איזה מקום הכי אהבת". כשאכנס לקנות קפה בסוף היום אסמן את המקום שהכי אהבתי במדבקה (הגשר). אהבתי מאוד גם את עמודי הפלסטיק הצבעוניים שהם חלק ממה שמכונה "יער הקימונו" . כ"כ צבעוני, כ"כ יפה.
רגעים קטנים שמתמוגגת מיופי ועדיין לא היגעתי ליער הבמבוק המפורסם, לגשר, לנהר.
הרגעים הללו שכולי התלהבות ושמחה. מצבע. מיופי. מאסתטיקה. למשל "יער הקימונו", פיסות בד שמוצגות בעמודי פרספקס. מתה על זה. זה כ"כ יפה. מצלמת בלי סוף, שתי יפניות מציעות לצלם אותי, ככה יש לי תמונה שלי מחייכת מאוזן לאוזן. אלו רגעים של Joy גדול, שאפילו שיר מצברוח הטוב שלי, ביג אין ג'פאן, לא מצליח לפרוק את ההתרגשות. לא יודעת להסביר למה. זה הרי כ"כ תיירותי. אולי הצבעים השפיעו עלי ככה שבבת אחת רוממו את מצב הרוח לשמיים. ואיזה שמיים. כחולים עם עננים, וייתכן שירד גשם. מרגישה שנעשה פחות חם, פחות לח.
איזה כייף להיות פה, ביג אין ג'פאן. ליד בריכת הדרקון טבלתי את התליון שלי במים, ל- Good luck. פה ושם פזורות קופסאות שקופות בתוכם גלילי נייר צבעוניים של ברכות. כל גליל עולה 100¥, יש חריץ לשלשל את הכסף ואז אפשר לפתוח את הקופסה ולבחור גליל צבעוני. ביפן התנהגי כיפנית, אני משלשלת בהגינות מטבעות מהעודף שמסתכמות למאה יין בדיוק ולוקחת גליל אחד. כחול. בינתיים הוא איתי בתיק, לא פותחת לקרוא ולא קושרת בחוץ. שומרת לעצמי. מזכרת קטנה מביג אין ג'פאן.

עשרה לאחת, לפני שנכנסת ליער ומקדשים, גלידת וניל-מאצ'ה, 350¥, קצת פחות מוצלחת מזו של אתמול, אבל אני בהלך רוח של התמוגגות והתפעלות. הכל טעים לי, גם דגימה חינמית של ממתק יפני, גם המאצ'ה הירקרקה הזו שכולם מלקקים בהנאה. למי שלא מכיר, כמוני, עד שלא היגעתי ליפן, מאצ'ה היא אבקה שטוחנים מעלים של תה ירוק. מהאבקה הזו מכינים תה וגם מערבבים באוכל. אני בעיקר אוהבת את הגוונים הירוקים השונים, החל מירוק בהיר, ירוק זית, ירוק חאקי, כמו מדי א' בצבא. אגב, האם ידעתם שאפשר לאכול את צבע הזהב? מסתבר שכן, הוא לגמרי אכיל ומי שרוצה גלידה משודרגת מקבל טעם מאצ'ה בציפוי זהב. שנאמר, "אין דברים כאלה", רק ביפן.

בגלל שזהו איזור מאוד תיירותי יש ספסלי ישיבה וגם פחי אשפה. הספסלים מצופים בבד אדום וניילון, כנראה שיהיה קל לנקות ועמיד בפני הגשם. מתחבר לתפיסת עולם היפנית שמסתירה ומכסה כל דבר. שאורזת יפה כל דבר. גם על זה שווה להרחיב את הדיבור בהזדמנות.
הגלידה שלי טיפטפה ונזלה על הרצפה, לא נעים לי שליכלכתי. סוקרת במבט בוחן את הבנות בתלבושת בי"ס אחידה איך הן אוכלות גלידה ללא טיפטופים. זה בהחלט אפשרי.

ארבע וחצי, בתום ביקור במחתם בודהיסטי גדול ומטופח.
Daikakuji Temple
אקרא עליו בהמשך, היגעתי אליו בעקבות תמונות שפורסמו אתמול בקבוצת "יפן למטיילים". אם כבר מבלה יום שלם בארישיאמה, ואם כבר לשלם דמי כניסה למקדשים, שיהיה זה מקדש מרשים ופחות מתוייר.

להיות תיירת זה אומר רוב היום לעמוד על הרגליים, עד שמגיעה שעה כמו ארבע וחצי ומרגישה את מלוא כובד העייפות ברגליים. חזרתי ל- Resting area בכניסה למתחם, ככה היפנים מגדירים את המקום בו אפשר לשבת לנוח. על מסך טלוויזיה גדול מקרינים סרטון שמתאר את הפעילויות והטקסים הדתיים שנערכים במקום וגם כיצד נראה הגן בעונות השנה השונות. כעת הגנים ירוקים, עדיין לא החלה השלכת.
זו חוויה מיוחדת לצפות בשני גננים במלאכתם, כורעים על האדמה ובידיים עטויות כפפות תולשים חלק מהטחב.לידם יאה גדול בו אוספים את המיותר. זו אמנות הגינון היפנית המפורסמת. עיצוב העלים, ענפי העץ שנקשרים ונתמכים בתומכות כדי שיגדלו בכיוון הרצוי. סירוק עלי העץ נעשה גם הוא בקפידה. הגן ירוק ברובו, אין שיחי פרחים, עצים גדולים, קטנים, שיחים, סלעים והרבה טחב שמכסה את האדמה ומתפשט על העצים. אני מתבוננת ויודעת שאלמנט המקריות כמעט ואינו קיים, זה נראה מאוד טבעי, אבל מאחורי כל עלה ועלה יש יד מכוונת. וזה יפה. ריסון הפראיות של הטבע, העידון שלו, כ"כ הרבה עבודה שמושקעת כדי להסב הנאה אסתטית. אין לעצי הגן הללו תכלית מעבר ליופיים. אלו אינם עצי פרי, גם עצי הדובדבן שפורחים באביב אינם נותנים פרי למאכל, להבדיל מהדובדבנים בגולן שלנו. הסאקורה, פריחת הדובדבן, היא ליופי בלבד. לו הייתי מתזמנת את הביקור שלי לתקופה זו, הייתי לא אחת ממיליונים, אולי אחת ממליארד תיירים שמגיעים לחזות ביופי המיוחד הזה. כנ"ל לגבי השלכת היפנית מהרהיבה. לראות תמונות ולהתעלף מרוב יופי. אני מקווה מאוד-מאוד שעד סוף אוקטובר אזכה לראות צבעים של שלכת בגנים בטוקיו.
לו הייתי מאמינה לתעשיית הברכות היפנית, הייתי משלמת 200¥ עבור פתקת ברכה, מוסיפה כמה מילים משלי, הלוואי שהשלכת תקדים השנה, ותולה באחד המקדשים… אבל שלכת זה מדע מדוייק ויש אתרים שנותנים תחזיות מדויקות, מתי יתחיל הצבע הצהוב ואחריו האדום באיזורים השונים. קודם הצהוב וכשמתקרר יותר הצהוב מאדים, או שמדובר בעצים אחרים שמאדימים. יש ביפן כמויות עצומות של עצים, וכשהמאסה הזו משנה צבעים, זו חגיגה. רק מי אוסף את העלים שנושרים? ומה עושים איתם? מניחה שגם לזה מצאו פיתרון.

"יער הקימונו" בחושך פשוט מרהיב, גלילי הבד מוארים, נראה כל כך יפה. סיום הולם ליום שכל-כולו היה יפה, כולל מזג האוויר שהתחיל להתקרר.


(8) 3.10.19, חמישי, קיוטו

בלי לשים לב חלף שבוע מאז היגעתי ליפן, מצפים לי עוד ארבעה שבועות. הייתכן שהתעייפתי? אולי, בכל מקרה את העייפות הפיסית הכבדה, המציקה אני מרגישה היטב בגוף, במיוחד בשעות הקטנות של הלילה, כשהשינה ממני והלאה. אין לי מושג מדוע לא מצליחה להירדם בקלות. בלילה בין רביעי לחמישי ראיתי את השעות נוקפות אחת-שתיים-שלוש-ארבע ועשרים. פוקחת עיניים בחמישה לשמונה. מאוחר מדי כדי להגיע למקדש פושימי לפני שנחילי התיירים זורמים למקום.
אני אחת ממיליונים. אישה שמטיילת לבד, במסע דרכים שלפעמים מ א ו ד מתיש. בבוקר כזה אני שואלת, היכן ההתלהבות, היכן הסקרנות, היכן השימחה מעצם העובדה הפשוטה שאת כאן, ביפן.
קמה בבוקר ומגלה פצע נוסף באצבע האמצעית של כף רגל ימין, ככל הנראה עקיצה שמתחילה להזדהם. מה קורה פה? זה שורף כמו הפצע בכף רגל שמאל. איך יכול להיות שחודשיים מתהלכת בסנדלים בהודו, מדלגת מעל חרא של פרות, בין תעלות ביוב זורם וכלום לא קורה, עד שמגיעה לרחובות הנקיים של יפן. מה זה החרא הזה. חובשת עם המון יוד שלקחתי מבית חב"ד בדלהי, גורבת גרביים ונעליים ומדדה לתחנת המטרו לקנות כרטיס אוטובוס יומי. 600¥. היום אסע ממקום למקום, לצמצם למינימום את ההליכות המנהלתיות.
טיול זה לא רק להגיע ל- Golden Pavilion, או בשמו היפני Kinkakujimea ולהתפעל מיופייה של הפגודה המוזהבת, המרשימה. טיול זה גם להרגיש את האצבעות החבושות והכואבות בנעליים, את הזיעה מצטברת מעל הגבות, להרגיש כמה שאני צמאה. לכל טיול יש גם היבט פיסי שלא מרבים לדבר עליו. תראו לי מי שמגיע למקדש הזהב ומתלונן על פצעים ברגליים. מנסה לא להישמע מתלוננת, מציינת עובדה ומנסה להיות פרקטית, לטפל, לחטא, לחבוש, לנעול נעל סגורה, כי כפות הרגליים והרגליים הם הדבר החשוב ביותר עבורי כטיילת. רגליים שמאפשרות לי הליכה רצופה, יום אחר יום. לא היגעתי ליפן כדי לנוח, ובטח שלא בחדר הקלסטרופובי והלא מזמין בהוסטל.
עוד מעט צהרי היום, תיירת אחת מיליונים שיושבת על סלע קטן ברחבה הקטנה מול שיחזור של בית תה ישן. חלק מחוויית הביקור במקום עבורי היא גם להתבונן בתיירים. פה ושם יש משלנו, ישראלים, הרוב אסייתים. כיתות של תלמידי בית ספר בתלבושת אחידה. הולכים בשביל לפי הסימון, נעצרים לצלם, להצטלם.
המקדש המוזהב זוכה לככב במיליוני תמונות, בחלקן הוא נושא התמונה וברובן הגדול הוא ברקע, כשהתייר/ים בחזית. רוצה לומר, הינה, הייתי פה. גם אני מצלמת את עצמי, צילום עצמי, מכריחה את עצמי לחייך. הבוקר אני לא מחייכת, אני רוטנת. עד השנייה בה השעון מורה 12:00. עכשיו תחליפי מצב רוח. איך עושים את המעבר מבעסה להרגשה טובה? באמצעות הכרת הטוב. מעכשיו עד היציאה מהמתחם אומרת לעצמי רק דברים טובים, יפים, דברים שמוקירה עליהם תודה. קודם כל, שתי אצבעות מתוך עשר כואבות לך, היה יכול להיות גרוע יותר לו כל העשר היו נפצעות. ברגע זה חשוב להזכיר לעצמי כלל חשוב שלמדתי בחיים, הכל עובר. גם זה יעבור. השאלה תוך כמה זמן…
הארבעה שבועות הללו יעברו כ"כ מהר, בלי שתרגישי תהיי בדרך לנריטה, לטיסה לטוקיו הביתה.
כשאני רואה כ"כ הרבה תיירים מתגודדים בתור אני משחקת עם עצמי משחק ניחושים, מנחשת מי מהם לא נרדם אתמול בלילה, מי עשה סקס לפני השינה, מי רב עם בן/בת בזוג, מי קרא ספר עד שנרדם, מי הלך לישון עצוב, מי בכה וניגב דמעות של עצב בכרית, מי ישן לבד, מי מכרובל בתוך חיבוק, מי נחנק מרוב געגועים הביתה, למי נמאס וסופר את הדקות עד שהטיול ייגמר, למי נתפס הגב מהשינה על פוטון דקיק, מי קם על רגל שמאל, מי קם חולה הבוקר. משחק שמעביר לי את הזמן.
12:30, מזמינה את עצמי לגלידה בטעם חצי מאצ'ה חצי וניל. 380¥. להתמוגג מרוב שטעים. הסוכר תמיד טעים, גם ביפן. בדוכני האוכל ביציאה מהמקדש היו טעימות חינם. ברור שהושטתי יד להכניס לפה כמה ממתקים לא מזוהים. לא נרשמה התלהבות.

"I only know to be happy with what I have"
"I only know to be contented"
ליד המזרקה מקשיבה למדריכה שמסבירה לזוג תיירים על פילוסופיית הזן המינימליסטית, נזירי הזן שהסתפקו במועט, שהיו מרוצים ממה שיש להם כאן ועכשיו.
והציטוט המדוייק מהברושור שקיבלתי בכניסה:
"I learn only to be contented"
זו מזרקה עם אבן עגולה, שמרכזה מרובע ובכל צד יש סימון, "אני רק יודע ל…" ובפאה הרביעית בחרו בסימן שמייצג הסתפקות במה שיש. מה שכ"כ קשה לנו ליישם בחיי היומיום, כי אנחנו תמיד רוצים עוד ועוד.
זו רוח הזן. ולכן המנזר הזה משדר אווירה של צניעות ופשטות, צבעוניות מונוכרומטית, גוונים של חום, צמחייה ירוקה.
וגן זן. חצר מלבנית בה 15 סלעים מונחים על אדמה טחובה וסביבם חצץ גרוף. מכל צד שמביטים בגן אפשר לספור 14 סלעים, הסלע ה-15 ישנו, לא נראה, מסתתר, סימבול אולי למה שאינו נראה בעין, למסתורין שבחיים.
אנשים מתיישבים על קצה הדק, מתבוננים בסלעים מולם. חלקם שקועים במדיטציה, חלקם מצטלמים ומצלמים, חלקם מדברים בקול, בשפה לא מובנת. מורה שכנראה מסביר לתלמידיו על הזן ומשמעותו.
זו השעה של היום שהעייפות מכריעה אותי. תופסת פינה ליד הגן, עוצמת עיניים, מנסה לרענן את המערכת הפנימית שזכתה היום לכ"כ מעט שינה. ביציאה מהמנזר, כשנועלת נעליים, פתאום שומעת את שמי,
"אילנה?"
"רותי?"
איזה יופי להיפגש כאן. תיירת אחת ממיליונים פוגשת מכרה, שפעם, בחיים אחרים, ציירנו יחד ציור אינטואיטיבי, מאז, שומרות על קשר, יש לנו אפילו קבוצה קטנה משלנו בוואטסאפ בשם "אינטואיטיביות" ואנחנו נפגשות מפעם לפעם. הגיעו עם זוג חברים נוסף ליפן לפני יומיים, טיילו הבוקר בטירה ובמקדש הזהב. אני כ"כ שמחה להזדמנות לפגוש פנים מוכרות, לדבר עברית, לספר קצת מה קורה איתי. כ"כ שמחתי בפגישה הקצרה והלא צפויה הזו.

ארבע ורבע, בקו 101 שנוסע לתחנת הרכבת המרכזית של קיוטו. קודם התחיל לטפטף גשם, קיוטו אפורה, קודרת משהו. צבעים שהולמים את מצב הרוח שלי, העייף, הקצת כבד.

רבע לשש בתחנת הרכבת העצומה של קיוטו, מקום שכשנכנסתי לתוכו מייד יצא כזה WOW גדול של התרשמות לטובה. מקום מרכזי אליו מתנקזות רכבות. מבט מהיר שסוקר את הסביבה ומזהה את השלט לשירותים, ביפן קוראים להם LAVOTORY והם נקיים, אסלה מחוממת עם כפתורים שמנגנים צלילי מים. וגם את המשרד של JR PASS, חברת הרכבות היפנית. כאן אפשר להזמין כרטיסי רכבות ולתקף את השובר שקניתי בארץ, שובר שמקנה לי כרטיס "חופשי-שבועי" לרכבות היפניות, למעט אלו המהירות ביותר. שילמתי עבורו כאלף ש"ח. מטיילים רציניים שמתכננים מראש את הטיול שלהם ביפן נכנסים לאתר הרכבות או משתמשים באפליקציה לחישוב עלויות נסיעה, ולפי היעדים שבחרו מוודאים האם הכרטיס היקר אכן הכרחי. כיוון שלא תכננתי דבר מראש לא יכולתי לדעת אם ישתלם או לא, אבל כיוון שכמעט כולם קונים, הזמנתי. בתקווה שכרטיס כזה יוזיל עלויות ויאפשר לשבוע אחד לנסוע מרחקים ארוכים. הכלל אומר שכדי שהכרטיס ישתלם רצוי לנסוע למעלה משלוש נסיעות ארוכות.
יושבת כעת במשרד הממוזג, הדרכון עלי, רק שהשובר בלוקר בהוסטל. ולו היה לי השובר, האם אני סגורה על עצמי מתי אני רוצה לעלות על הרכבת הראשונה? ולאן? היום עברה לי מחשבה להאריך את השהות בקיוטו ביומיים נוספים. בראשון בבוקר אעשה צ'ק אאוט מההוסטל ואסע להוסטל אחר בו אזמין חדר ליחיד ליומיים. חדר שמקווה שיהיה לי נעים לשהות בו ולישון כמו שצריך. מטייל שסובל מנדודי שינה דינו שהעייפות תצבע את השהות במקום בגוונים אפורים ומדכדכים, כי כל מה שירצה, זה רק לישון. כמוני. ברגעים אלו.
לכן אולי טוב שהשובר בלוקר, טוב שאני עדיין לא מתקפת. אעשה זאת בימים הקרובים אחרי שאבנה שלד של טיול.
יש עוד שני מקומות בקיוטו שרוצה לבקר בהם, יער הבמבוקים והאיזור(מחר) ופושימי אונירי, מקדש המפורסם במאות או אלפי השערים הכתומים (שבת מוקדם בבוקר), כשאשוב משם אסתובב ברדיוס סביב תחנת קיוטו, שגם בו יש מקדשים מרשימים. ואז אכנס למשרד שנית, כשאני סגורה על עצמי. טוב שאני עייפה, כך שאפילו אין לי כוח לנזוף בעצמי שהיגעתי עד הלום בלי "להיות סגורה על עצמי"…
הערה אחרונה לסיום הרשומה, בסגנון של "אין דברים כאלה": עולה במדרגות הנעות למלפסים העליונים לקנות כוס קפה, במפלס השלישי גרם מדרגות ענק, מקושט באורות צבעוניים שגם יוצרים צורות. כל התיירים נעמדים לצלם. גם אני. אחת ממליונים, שסוף-סוף מתפעלת, שאין, אין על היפנים האלה, כי באמת מי חשב להפוך גרם מדרגות לספקטקל כזה יפה.


(7) 2.10.19, רביעי, קיוטו

אפתח את דברי הבוקר בציטוט מזיכרון ישן שהפייסבוק הקפיץ:

"לפעמים אני צריכה להתרחק מאוד מעצמי כדי לראות את עצמי"

מתוך עבודה של שילפה גופטה, אמנית הודית, אותיות מראה מודבקות על פרספקס. אחד מן המוצגים בתערוכה העונה לשם "מסעות" שהוצגה לפני שלוש שנים במוזיאון ישראל.
מתוך אתר המוזיאון:

"התערוכה מזמינה את המבקרים לצאת למסע לעבר מקום אחר, שבינו לבין הבית שממנו יוצאים משתרעת דרך ארוכה. הדרך רצופה נופים עוצרי נשימה וגילויים מרגשים, אך גם מכשולים וקשיים. לקשיים נוסף גם כובד התיק שהולך וגדל ככל שהמסע מתקדם. זהו הבית שסוחבים על הגב, על כל החפצים שאמורים לספק את הצרכים בדרך. האתגרים והריגושים שנקרים בדרך משכיחים לעתים את יעד המסע: הדרך הופכת לעיקר, ועם כל צעד ועם כל חוויה מסעירה, הנוסע משתנה ומתבגר."

מרגישה רחוקה מאוד, מהארץ, מהבית, מאווירת החגים. ראש השנה הסתיים וחוזרים היום לשגרת העבודה עד יום כיפור, וכמה ימים אחריו מתחילה חופשת סוכות. בזמן הזה שנה שעברה הדרמתי לסיני. מי תאר לעצמו שכעבור שנה אסתובב במקום כ"כ רחוק, זר, שונה.
יש שיר מוכר שאני לא מפסיקה לזמזם לעצמי, BIG IN JAPAN (מיכלי, איך לא שלחת לי אותו ברשימת השיר היומי שלנו) זוכרת רק את שלוש המילים הללו מהפיזמון, שיר שאימצתי כשיר המצברוח היפני הטוב שלי. מאלתרת שמות תואר נוספים ליפן הגדולה, היפה, הנקייה, המסודרת, המתוקתקת, המנוכרת, השקטה, הרועשת, הצפופה, המפתיעה, ההוגנת, היקרה, העצומה, האסתטית, האלגנטית, המתוחכמת, המאופקת ועוד ועוד. ובעיקר השונה.
כמו בציטוט לעיל, נדרשת נסיעה שמרחיקה אותי מהמוכר והידוע, שמעיפה אותי החוצה מאיזור הנוחות, ושם, אני יכולה להתבונן במתרחש בעיניים נקיות משיפוט, להתבונן ביפנים, בתיירים, בי, שגם חלק מהמון התיירים. "לראות את עצמי", למשל, לראות איך אני בחורת לטייל, בלי להיצמד לתוכנית קבועה מראש, בלי לתת לזה להדאיג או להטריד מדי.
לפני היציאה למסע הזמנתי מראש שמונה לילות בהוסטל בקיוטו, הוא לא עד כדי כך גרוע, רק שלו הייתי מגיעה הנה באופן ספונטני ומשלמת בעת העזיבה עבור הלילות שישנתי, כמו שנהוג בהודו, לא בטוחה שהייתי נשארת כאן שמונה לילות. ייתכן שהייתי מחפשת אכסניה אחרת באיזור אחר של העיר. ארבעה לילות מתוך השמונה מאחורי, ארבעה עוד לפני, עד כה שני לילות שישנתי לבד בחדר ורק בלילה האחרון חוויתי שינה טובה ורצופה.
הבוקר מתעוררת עם צלצול השעון בשמונה ועשרים, אלמלא השעון אפשר היה להמשיך לישון, החדר חשוך, אין חלון אבל יש מזגן צמוד לראש. סיימתי לשתות תה ושני טוסטים עם ריבה, ארוחת הבוקר שההוסטל מציע לאורחים. משתהה שעה עם התה של הבוקר, כותבת, מתעוררת לאט. לא ממהרת לצאת "לטרוף" את הרחובות. בעשר אצא החוצה עד שמונה בערב שאחזור. לפני עשר שעות להספיק לבקר במקדשים, סמטאות, חנויות. לראות, לשמוע, לגעת, לטעום. ומן הסתם גם להתעייף, אבל עייפות מהסוג הטוב.
אתמול בלילה ירד גשם, מאז אודאיפור לא נזקקתי למטריה הוורודה המצ'וקמקת שלי. אם לרגע חשבתי להשאיר בהודו את המטריה והמניפה, שמחה שהבאתי אותן איתי, לצערי עדיין יש להן שימוש גם ביפן, על התפר בין קייץ לסתיו. הבוקר אביך, לפחות אין שמש ישירה ויוקדת כמו אתמול. ייתכן שבהמשך היום יירד גשם, בינתיים נעים.

10:28, בתחנת האוטובוס, ממתינה לקו 204 למקדש הכסף, שביל הפילוסוף ומשם רגלית לגיון, הרובע המסורתי אליו שהיגעתי אתמול בחושך ובגשם. ובין לבין, אולי לבקר בעוד מקדשים. באוטובוס יש קריינית שמקריאה את שמות התחנות ביפנית וקריינית באנגלית. משעשע אותי לשמוע יפנית במבטא אמריקאי כבד. גם לנהג יש מיקרופון ואפשר לשמוע את ה"אריגרטו" שהוא ממלמל לנוסעים שמעבירים את כרטיס הנסיעה לפני הירידה מהאוטובוס. הבוקר אני נוסעת ליעד הראשון, חוסכת הליכה ברחובות שכבר צעדתי אותם. ההוסטל קצת רחוק ממרכז העיר, קרוב לטירה ולגנים, אבל העיר מרושתת בתחבורה ציבורית נוחה וברורה. אני נעזרת באפליקציית המפות MAPS.ME ויכולה לעקוב אחר מסלול האוטובוס. הצרה היא שאין בעיר היכן להטעין סמאטרפונים. זוכרת מהביקור שלי במנהטן באוקטובר שעבר את עמדות ההטענה באמצע הרחוב. וכאן? אפילו בבתי קפה אין שקעים של חשמל. הלו? יפן? מעצמה טכנולוגית? משתמשי גאדג'טים כבדים שכמותכם, היכן אתם צורכים חשמל להטענה? ווייפיי חינמי יש, אבל לא תופס לוואטסאפ ואיטי מדי לטעינת דפים מהארץ, אבל חשמל חינמי אין. מה שיש ובשפע אלו תאים של טלפונים ציבוריים, ירוקים. בשביל מי? ולמה? גם היום, בעידן הסמארטפונים, יש עדיין צורך בתאי טלפון ציבוריים? הזכיר לי את אתונה, רק שכאן נקי. יש לוחות מודעות יעודים לתליית פוסטרים. רק שם. לא מקשקשים על קירות.

12:04, בתום ביקור במקדש הכסף, Ginkakuji Temple, אין מילים. מרוב יופי. לא רוצה לשעמם את הקוראים ולחזור שוב ושוב על המילה "יפה" או "מרהיב". זה ככה. יופי שקט, רגוע, מאופק, מסודר. ירוק. כ"כ ירוק, אלפי גוונים של ירוק. של העלים הקטנים של עץ האדר היפני שחלקם מתחיל לשנות לצבעי שלכת. הירוק של הבמבוק, של הטחב, של השיחים הגזומים בקפידה. להתעלף מרוב יופי.

כמה דקות לאחת, הפסקה קצרה על אחד בספסלים ב"דרך הפילוסוף", שביל הליכה קטן לאורכה של תעלת מים, משני צדיה עצי דובדבן, רובם עדיין עם עלווה ירוקה, אבל בהחלט אפשר לראות כמה וכמה עלים מזהיבים. שמחה שהיגעתי היום, כשלא רעבה ולא לחוצה. אכלתי קודם אפרסמון, הראשון לעונת החורף. שונה מעט בטעם ממה שמכירה מהארץ. מתוק. וקינחתי בשתי פרוסות קטנות של "עוגת חנק" יפנית ששמרתי ליד הקפה, בינתיים אין קפה, אז אפשר עוגה עם לגימה של מים. ושקט. לו אפשר היה לאגור את בשקט הזה בגוף לזמנים רועשים, אינטנסיביים, מהירים.
כייף להיות תיירת ביפן, תיירת שלא ממהרת לשום מקום, ששמחה בכל פיסת יופי שנמצא כאן, נגיש לי, חלקו בתשלום לא גבוה, חלקו חינם.
עלויות: הביקור בטירת ניג'ו 1000¥, הביקור במקדש הבודהיסטי אתמול 600¥, הביקור במקדש הכסף היום 500¥.
להבדיל מהודו יש תעריף אחיד למבוגר ולילד. המקומיים משלמים מחיר זהה, אלא אם מגיעים כקבוצה, ואז יש הנחה של 100¥.
כעבור כמה דקות הליכה על השביל מגיעה לבית קפה קטן וחמוד, פס קול של שונסונים בצרפתית. מזמינה קפה פילטר מעולה, 350¥.

קיוטו יפה. מאוד. הייתי אומרת "מהממת". יש בה כזה עושר תרבותי, שרק כשמגיעה למקדש המי סופר כמה, ההבנה הזו מחלחלת במלוא העוצמה. הבוקר הרגשתי ככה במקדש הכסף וכעת במקדש בודהיסטי נוסף, סמוך לקצה שביל הפילוסוף. כמה שהשביל הזה יפה, והלכתי בלא מעט שבילים יפים, בארץ ובעולם. נכנס כלאחר כבוד לרשימת המועדפים שלי.
כבר הפסקתי להתרגש מיופיין של בחורות מלוכסנות לבושות קימונו עם או בלי שימשייה שמצטלמות כמו דוגמניות במקדשים. זוהי אחת האטרקציות לתיירים שקיוטו מציעה. יש מקומות שמלבישים את התיירת בתלבושת המסורתית, כולל איפור ותסרוקת ואפשר גם שיתלווה אליה צלם מקצועי שיצלם בשלל תנוחות במקדשים היפים שבעיר. כמו שבהודו המקומיים אהבו לצלם אותי, כי הייתי התיירת היוצאת דופן, ככה אני נהנית לצלם אותן, כי הן התיירות היוצאות דופן.

אני בספק אם המקדשים הבודהיסטים (Temple) בהם ביקרתי, אלו שבתשלום, עדיין פעילים, או שהפכו למקום עלייה לרגל לתיירים. לעומתם יש את ה-shrines הקטנים יותר (שינטו) שעדיין משתמשים כאתר פולחן פעיל. מגיעים מקומיים או תיירים, מושכים בחבל ארוך, מצלצלים בפעמון שמכריז על בואם, זורקים מטבע למעין קופסת צדקה, שתי קידות, שתי מחיאות כפיים, קידה ארוכה עם התכוונות ושוב קידה וסיימנו. במתחם יש שירותים וקופה בה ניתן לשלם עבור פיסת נייר או פיסת עץ לברכה, אותה מוסיפים לברכות התלויות. אני אוהבת את הברכות מנייר שנשטפות בגשם ומתייבשות בשמש, מה שמזכיר עד כמה הכל זמני, הכל חולף, הכל עובר, שום דבר לא נשאר לנצח, גם לא מילת ברכה כתובה.
הכמות הגדולה של מקדשי קיוטו יוצרת גודש שכדאי לעצור, לשבת, לאכול תפוח, לעצום עיניים. להניח בצד את המצלמה, כי בסופו של יום, אחרי המקדש הראשון והשני יתר התמונות נראות דומות מאוד. וזה האתגר שלי כצלמת למצוא זווית מעניינת או ייחודית לכל מקדש ומקדש.

מדי פעם שומעת צליל שפה מוכרת. עברית. נו, אלא מה, חודש חגי תשרי, המוני ישראלים נוסעים לטייל. בין היתר מגיעים ליפן שהפכה ליעד מבוקש. למרות הטיסה הארוכה והיקרה, למרות שהוצאות הלינה, תחבורה ואוכל מסתכמות בסכום לא זול בכלל. אתמול ראיתי משפחה בהרכב מלא, הורים ושלושה ילדים. לכרטס עבור חמישה אנשים, להזמין בכל יעד שני חדרים במלון, ייתכן שגם רכב שכור – כזה טיול יכול להסתכם בעשרות אלפי שקלים. אני לא נכנסת לכיס של אף אחד, שכל אחד יעשה בכספו כרצונו. אני רק מנסה בטיול הפרטי שלי ליישם אותו פורמט תרמילאי שמכתיב תקציב מוגבל. לא בגלל שאין לי כסף. נמאס לי שחושבים עלי שאני ענייה, שאין לי כסף ובגלל זה ישנה בדורמיטורי בהוסטל ואוכלת אוכל מהסופר. זה לא עיניינו של אף אחד כמה יש לי, רק אומרת שזו בחירה מכוונת.
כשאשוב הביתה אערוך סיכום ואדווח כמה בדיוק עלה לי המסע בן 103 ימים בהודו-יפן. בינתיים המרתי את כל סטיפת הדולרים שהבאתי מהארץ (1850) וכשייגמרו היינים אמשוך מכספומטים.

בינתיים הגיישה בתחפושת עם הקימונו בתכלת בהיר התיישבה מטר ממני להמשך סשן הצילומים. עוזבת את הכתיבה וספירת הכספים לטובת צילום. היא כזו יפה. יש לה גם אקססוריז, שימשייה, מניפה, מקלות, תיק. נועלת נעלי אצבע שלא נראות הכי נוחות להליכה, נגררות בצורה מגוכחת. עם כזו תלבושת מרחב התנועה הופך למוגבל מאוד.
יש הבדל בין תחפושת הגיישה, לבין נשים יפניות שזו עבודתן בבתי תה. ראיתי כאלו אתמול בסמטאות ברובע גיון, בדרך מ- או אל העבודה. הקימונו כמדי עבודה במהלך משמרת בה הן מגישות תה/משעשעות את האורח, בין אם יפני או מערבי. זו עוד אטרקציה שקיוטו מציעה למבקרים, אטרקציה שאישית מעדיפה שלא לצרוך.

רבע לארבע ועדיין לא אכלתי צהריים, משום מה פחות מורעבת מאתמול, או שהגוף הבין את הפרינציפ, שאוכל טעים הוא לא ייקבל ביפן, אז קדימה לשרוף שומנים מהמאגרים. כך או כך, אני בדרכי לרובע גיון. להספיק להסתובב ברחובות הקטנים לפני רדת החשיכה. יהיה שפע של חנויות נוחות או שבדרך נס אצליח למצוא מנת פלסטיק לדוגמא נטולת חיות.

18:00, הרגע הזה שאם לא אשב עכשיו, הרגליים יקרסו… קילומטרים ארוכים שהולכת והולכת, עם מעט הפסקות למנוחה. מה הפלא שמגיע הערב והרגליים זועקות הצילו. מצבן של כפות הרגליים שלי על הפנים, הן יחזיקו מעמד עד ישראל, בבית אטפל בהן. מבטיחה.
קיוטו לא נגמרת, לעומת טוקיו היא קטנטונת. קיוטו מס. 1 ולעומתה קיוטו מס. 8 בגודלה ביפן. ועדיין עיר ענקית, כל כך יפה שלקראת ערב היופי שהייתי עדה לו החל משעות הבוקר מציף.
להבדיל מסגנון הטיול שאימצתי בראג'סטן עם אתנחתא למנוחה בחדר בשעות החמות, כאן אני מבלה ימים ארוכים ברחובות. יש רגעים שהזיעה מתייבשת, מגע העור דביק, יתושים יפניים מנוולים עוקצים אותי בכפות הרגליים (כן, אני עדיין עם סנדלים… ) שלו זה היה אפשרי, הייתי יוצאת מתוך העור שלי ולא חוזרת… מזל שאלו רגעים בודדים, שחולפים, מזל שכבר אוקטובר, מזל שהעצים מסמנים לי שבקרוב, ממש בקרוב תתחיל השלכת.
הודו לימדה אותי שיעור בסבלנות, עכשיו אני נדרשת ליישם אותה.

19:20, עדיין מוקדם לחזור להוסטל, מצד שני התעייפתי מללכת ברחובות. הפיתרון? בית קפה שקט ונחמד להפסקת קפה ארוכה. לסיים את הרשומה היומית, להעתיק לבלוג ולרשימת תפוצה ואז לתפוס אוטובוס לרחוב סמוך להוסטל.
עוד יום טיול יפה בקיוטו המהממת הגיע (כמעט) לסיומו.


(6) 1.10.19, שלישי, קיוטו

אין על חנויות השירות ביפן (כמו 7/11 או Family Mart) , קונה בקבוק מים וקפה ב-207¥, מושיטה שטר של אלף יין, למען האמת מניחה על מגש קטן ואז מושיטה יד לקבל עודף ובשתי הידיים את הקבלה. אני אפילו לא סופרת את המטבעות, היפנים ישרים כמו סרגל, מה גם שראיתי שבחלק מהקופות המכונה מוציאה את העודף המדוייק, כשלא משלמת בכרטיס הנטען (תודה אודי!)
אתמול כשהמרתי את הדולרים האחרונים שברשותי שמתי לב כמה הכסף היפני נקי. להבדיל מהשטרות המרופטים בהודו שמי יודע כמה ידיים נגעו בהן, כאן יש שטרות של 10,000, 5000 ו-1000. צבעים מונוכרומטים, חום כהה או כחול כהה, חלקים, לא מקומטים או מקופלים מדי. שטרות שבא לשמור עליהן, לא לבזבז…. את רוב העודף מקבלת במטבעות. בימים הראשונים, עד שהתרגלתי לצורה של כל מטבע הייתי מוציאה ערימת מטבעות ומושיטה לקופאי, שיבחר את הסכום המדוייק. כאן אין רמאויות וזו תחושה נהדרת להתהלך בה כתיירת. לדעת שאף אחד לא מנסה לעשות עלי קופה, מה שכל בזמן קרה בהודו.
סליחה על ההשוואות הבלתי פוסקות בין יפן להודו. עד לפני שבוע הייתי שם, כל כולי בהווייה ההודית. ובבת אחת להיזרק לעולם היפני, זהו מעבר חד מדי. לפני שעזבתי את הודו, כשסיפרתי למתעניינים שאני טסה לאוסקה היו הרבה גבות שהורמו בתימהון. וואוו, לא יכולת לבחור שתי מדינות הפוכות אחת מהשנייה, שני קצוות של הסקאלה.
בבוקר הקייצי הבהיר והחם, כיושבת ליד שולחן מוצל בפתח חנות שירות אי שם מצדו השני של הנהר בקיוטו ושותה את הקפה השחור החם והמר שאוהבת, נזכרת בדוכן הצ'אי בג'אייסלמר, שם קיבלתי את כוס הצ'אי המוצלחת ביותר בהודו, שילוב מוצלח בין מתיקות לחריפות. עם נוף אנושי כ"כ אחר לעומת העוברים ושבים ברחוב בקיוטו. המקומיים מסתובבים כאן עם מטריות שמכילות מסנן קרינה ורק אני עם אותו כובע שמש וורוד.
11:43, לא כדאי שתקומי ותתחילי ללכת לכיוון המקדש? היום מתחילה בסבב מקדשים. איך לבחור באילו מקדשים לבקר? לספר לכם? כי זו בחירה שרירותית, הכי לא רצינית. כל מה שקראתי על קיוטו כאילו נכנס מצד אחד של הראש ומייד זולג החוצה. קשה לי לזכור שמות של מקומות ביפנית, אבל אמרתי לעצמי הבוקר לתחנת המטרו,תחנה 40 בקו האדום, סעי כמה תחנות ורדי בזו שאחרי הנהר. התמונה של Heian Jingu Shrine במפה שבידי מוצאת חן בעיני, לשם אני רוצה להגיע. מהתחנה אנווט רגלית למקדש. עם כל הכבוד אילנה, ככה לא בונים מסלול. אבל אני מטיילת לפי רוח בזן, לפי החשק ולאן שהלב מוליך את הרגליים. ככה היה בהודו, ככה יהיה גם ביפן.
מבטיחה לעצמי בהפסקת מנוחה הבאה, כשאהיה במקום ממוזג לשלוף את הרשימות ולסמן במפה את המקומות המומלצים. שלא יהיה מצב שביליתי שבוע בקיוטו ולא היגעתי לאתרי ה"חובה".
יש גישה טיילית שנמנעת בכוונה מה-"must see". אני בעד שוטטות אינטואיטיבית, בעד ללכת לאיבוד, בעד לא לדעת מראש מאיזו פלטפורמה יוצאת הרכבת, לשאול, לנסות ליצור קשר עם המקומיים.
רושמת לי תזכורת לכתוב כמה מילים על ציוץ הציפורים במעברי החצייה, כי זה הפך למטרד. ואם חשבתי שאני היחידה שיושבת בפתח חנות השירות לארוחת בוקר, הרי שבשולחן ליד יושב יפני וסועד את לבו. פחית שתייה, אוניגירי כלשהו וכעת סנדוויץ מלחם לבן חצוי לשני משולשים שלא נראים הכי מפתים לאכילה…
זמן לקום, להיכנס לחנות שירות, להשליך את הכוס לאשפה, ולבקר בשירותים. מאתמול להיום צץ פצע חדש מעל השפה העליונה. מה נסגר עם הגוף שלי שכל הזמן מגדל פצעים? לא ברור.
איך יפנים מתפללים? בכניסה למקדש שינטו יש מקווה מים או ברז עם ידיות מבקבוק לשטיפת ידיים. אח"כ נגשים למזבח, נעמדים, שתי קידות, שתי מחיאות כפיים, קידה נוספת ארוכה יותר, עם התכוונות, מעין דקת מדיטציה ואז מזדקפים, קידה אחרונה והולכים. בפתח המקדש עמודים עם פתקים קשורים על חוטים, כמו חוטי כביסה. אלו ברכות שאפשר לשלם תמורתם: ברכה מנייר, 200¥ או ברכה על פיסת עץ, 500¥. זו הדרך של מקדש השינטו ללקט תרומות מציבור המאמינים. היפנים נולדים לדת השינטו, דת אנימיסטית שמייחסת כוחות לאיתני הטבע, זו לא דת ויזואלית כמו ההינדואיזם, שם לכל אל יש פסל ומראה ברור. מקדש השינטו הוא מקום אסתטי מאוד, בנוי לפי סגנון הארכיטקטורה המסורתית. בדומה להודו, גם ביפן הצבע הכתום נחשב לצבע בעל גוון דתי, צבע שמביא למזל טוב, הצבע בו צובעים את השערים המסיביים.
בתור מקדש ראשון שנבחר באופן רנדומלי בחרתי במקדש מרשים ומאוד יפה. אני בכוונה לא מסכמת או מתמצתת מידע אינפורמטיבי על המקום. קיים שפע של מידע ברשת לכל המעוניינים לקרוא לעומק.
לפעמים מרוב היסטוריה, הכל מתערבב, מתבלבל, ואם אתם לא מהמטיילים חובבי ההיסטוריה, זה הופך למייגע לנסות לעקוב אחר השושלות, התקופות, מאפיינים של כל תקופה. מה קדם למה, איזה קיסר שלט היכן ומתי. רק אציין שבזמנו קיוטו היתה עיר הבירה של יפן וב- 1868 הבירה הועברה לטוקיו. קיוטו הוסיפה לשמש מרכז תרבותי ואומנותי חשוב מאוד. בתקופת מלחמת העולם בשנייה האמריקאים נמנעו מלהפציץ אותה, כך שרוב המבנים החשובים נותרו שלמים. וכיאה ליפנים הם יודעים כיצד לשמר ולטפח את אתרי המורשת שלהם. הם מונגשים לציבור, יש שלטי הסבר באנגלית, רק ששוב… לא לכל המטיילים יכולת לקלוט את המידע הרב, במיוחד כשחם, מזיעים וכואבות הרגליים מעמידה ממושכת.
בגלל זה אני אוהבת לחוות את המקום דרך החושים. ראייה, שמיעה, מגע. לשטוף ידיים עם כלי הבמבוק, לשפוך בעדינות מים ולהאזין לצליל, ללכת על החצץ ולשמוע אותו נגרס תחת הנעליים, לעמוד הכי קרוב למזבח, להתבונן ביפנים קדים קידות ומוחאים כפיים, לגעת בדפי התפילות הקשורות על גבי הענפים או חוטי כביסה. להתפעל מהגודל ומכמות הצבע הכתום. להתפלא שאין כמעט ריח, לא למקדשים (בהודו תמיד היה ניחוח של קטירת באוויר), וגם לא לפלגי המים או הנהר שזורם.

13:00, סיימתי את הביקור במקדש השינטו הראשון. לא מדויק, כי אתמול בגנים המלכותיים נכנסתי לשני מקדשים קטנים, עתיקים, צנועים יותר. אבל זה בהחלט הראשון הגדול והיפה. פתיחה מרשימה לסבב המקדשים של קיוטו.
צהריים. היום יום חם. כולי נוטפת זיעה, גם כיושבת בצל. לאן עכשיו? לפתוח את מפת הנייר ולבחור תמונה של מקום שקופצת לי לעין ולשם ללכת.
ביציאה מהמקדש תלמידי בית ספר עם המורה לאנגלית, הם רוצים לשאול כמה שאלות באנגלית, מהמחברת. איך קוראים לי, מהיכן אני, איזה אוכל יפני אני הכי אוהבת. אני אומרת להם אוניגירי עם טונה וזה מצחיק אותם. הילדה מבקשת שאחתום לה את שמי, אני כותבת בעברית ומקבלת ממנה עגור מנייר. הם כאלה חמודים, רק שמוכרחים לעבוד על המבטא אחרת קשה מאוד להבין אותם.

15:20, תצפית מהפגודה הגבוהה ביותר במנזר הבודהיסטי Eikando Zenrinji. קיוטו כולה פרושה לפני.
הלחות מרקעיה לשחקים. "חם לי כמו לג'מוס", ככה מתלוננת הבחורה הישראלית בפני החבר שלה שמצלם אותה על רקע הנוף. גם לי חם, זה בסדר, חם לכולם, כולל היפניות שמחופשות לגיישות, עטופות בקימונו ומדגמנות פוזות על רקע המקדש, או על הגשר הקטן מעל האגם הקטנטן בגן המקדש. רוב הצמחייה עדיין ירוקה, אבל אפשר לראות התחלה בשינוי הגוון. פה ושם עלים כתומים שאני כ"כ שמחה לקראתם." הלכנו", היא אומרת לו," נראה לי אתה חייב אוכל". האמת, גם אני חייבת לאכול משהו לפני שממשיכה ליעד הבא.

הרגע הזה שחוטפת קריזה על אוכל. באופן כללי, לא רק האוכל היפני. איזה מכשלה הוא מהווה עבורי בטיול. כי מה לעשות, צריך מדי פעם לאכול, כל הצידה לדרך שהיתה לי בתיק נבלעה. קצת לפני ארבע אחה"צ יוצאת מהמקדש, ממש קרובה לשביל הליכה יפה שנקרא Philosopher walk, רוצה להגיע ולהתחיל ללכת רק שהבטן מקרקרת והפעם אין בנמצא חנות נוחות. יש כמה בתי קפה, אבל צריכה אוכל לא קפה. נו, איפה חנות שירות כשצריך, לקנות את הסנדוויץ היפני, משהו שיסתום את הרעב. אין ברירה אלא להתרחק, לצאת מהשכונה לכיוון כביש ראשי, שם מוצאת סופר. הרגעים הללו שעושה סיבוב בסופר מחפשת אוכל. בקריזה. כי שום דבר לא מובן, לאוכל היפני יש צורה אחרת, טקסט בעטיפה בשפה לא מובנת. הרגע הזה שממלמלת לעצמי בעצבים, מי, מי אמר שהאוכל היפני נהדר, מזעזעז, זו ההגדרה שלי. מחפשת משהו מתוק כדי להעביר את 3 יציקות האורז שהכנסתי לסלסלה. מהמרת על שוקולד. לפי התמונה נראה בסדר. ככה בוחרת אוכל ביפן, לפי תמונות. ואחרי שיוצאת מהסופר, עכשיו לכי תמצאי מקום לשבת ללעוס. מול הסופר מזהה מקדש, חוצה ונכנסת לסיבוב מהיר, מקדש עם פסלים של ארנב. השלט מבקש במפורש לא לאכול, לרגע לא חשבתי אחרת. בסוף מתיישבת על ספסל בתחנת אוטובוס.
הרגע הזה שדוחפת לפה שלושה משלושי אורז עם טונה, בזה אחר זה. בקריזה, כי באמת, מי הילל כ"כ את המטבח היפני. רק תיזהרי לא להיחנק. מנסה כמה שפחות למשוך תשומת לב, אני אוכלת ברחוב כי אני תיירת, אין לי בית, אתם מבינים. אחרי שהאורז נבלע איכשהו אפשר להיכנס לחנות קפה בצומת ולהזמין קפה פילטר עם השוקולד מהסופר ליד, זה שבחרתי לפי התמונה והיה לא רע.
עכשיו הכל טוב. נרגעתי.
אם ביום מן הימים אגיע שוב ליפן אצטייד מראש באוכל של אסטרונאוטים. אבקה שמערבבים במים שמספקת לגוף אבות מזון וסותמת את הרעב. זו לא פעם ראשונה שקורה לי כזה אינסידנט עם אוכל בטיול ואני אף פעם לא לומדת לקח. לא למתוח את הרעב עד שעות אחר הצהריים המאוחרות.
סליחה, הייתי חייבת לשחרר קיטור… קחו בחשבון שאני למעלה מחודשיים בדרכים, שהתרגלתי למטבח ההודי הנהדר, שמעולם לא טעמתי אוכל יפני קודם, שאני אפילו לא יודעת איך להשתמש במקלות אכילה….
כבר אחרי חמש, מאוחר מדי להתחיל לצעוד בשביל הפילוסופים. אחזור לכאן מחר בבוקר-צהריים. וכעת, אחרי הארוחה המפוארת והקפה יכולה להמשיך בשיטוטיי. לפני כשלוש שעות הליכה עד שאחזור להוסטל.
אחרי שהקריזה נרגעה, חושבת שיפן היא מקום כ"כ שונה, כך שהגיוני שגם האוכל כאן יהיה שונה. היות וזו מדינת איים הגיוני שרוב התפריט יתבסס על הדגה, על מגוון חיות הים. כשהם מנסים לחקות את המטבח המערבי, למשל במאפים, זה יוצא רע. הם אולי יכולים הכין סושי מעולה ולהצטיין במנות עם שמות מסובכים שאני לא מכירה, אבל כשזה מגיע לאפייה, אין מתחרים לצרפתים, האיטלקים והישראלים. גם אנחנו יודעים לאפות מאפים שאפשר רק להתמוגג מהם. יש ליפנים מתוקים מסוג אחר. ניסיתי אתמול ודי נגעלתי. אם תשאלו אותי איפה האוכל הטעים ביותר בעולם כולו אגיד שבארץ. ובמיוחד זה שהאחיות שלי מבשלות. ולחשוב שאני מפסידה את עוגות התפוחים והדבש לכבוד החג לטובת גלידת מאצ'ה…
ואם כבר הזכרתי אוכל, תודה למי שהמליץ, עפר כתב לי שקיוטו היא בירת הטופו, אז קניתי בסופר חבילה שנראתה לי כמו טופו. שוב, הכיתוב ביפנית, גוגל טרנסלייט מתקשה לתרגם, אז ניחשתי. בהוסטל חותכת לקוביות ומכניסה לגביע של "מנה-חמה" טבעונית שמצאתי בסופר. וזה לשם שינוי היה טעים וגם קצת מזין.
אחרי שאחזור מיפן, אם תרצו המלצות, אתן בשמחה, רק לא היכן אוכלים או מה אוכלים.


(5) 30.9.19, שני, קיוטו

בוקר של א' בתשרי, ראש השנה תש"פ. בכניסה לגנים המלכותיים בקיוטו עם כוס קפה. קפה אמריקנו חזק, טעים. כמו שאוהבת. קניתי בסופר לחם צימוקים מתוק כמו עוגה יחד עם בננות ותפוח כצידה לדרך.
מאז שהיגעתי ליפן הלילות שלי לא רגועים, חווה קושי להירדם מהר. למרות העייפות הפיסית עוברות שעות עד שהשינה מגיעה. אתמול בלילה נרדמתי אחרי ארבע לפנות בוקר. ייתכן שהמעבר מחדר גדול וממוזג שעמד לרשותי בהודו למיטה בדורמיטורי משפיע עלי לרעה. מבקשת לצמצם את התנועות למינימום כדי לא להפריע. אף אחת לא אומרת מילה, חולקת את אותו חלל קטן עם שתי בנות נוספות כשאין לי מושג כיצד הן נראות. אף אחת לא יוזמת קשר, כל אחת מסיטה את הוילון ומסתגרת בשטח הפרטי הקטנטן שלה, גודל של מזרון פוטון ליחיד. ודק. גם לזה אצטרך להתרגל, לעובי המזרון, לשמיכות הפוך החמות מדי לעונה זו של השנה. על זה מפצה הניקיון, אם בהודו היו חדרים שהייתי מוכנה להישבע שחודשים לא החליפו מצעים, כאן הסדינים נקיים. מכובסים. המקלחת נקייה ויש סבון רחצה, שמפו ומרכך לשימוש האורחים. גלילים של נייר טואלט, מה שבהודו נחשב למצרך מבוקש והיה צריך לקנות גליל ב-50 רופי.
לגימה אחרונה מהקפה to go ומבינה שעכשיו יש לי בעייה, אין פח. אין לי איפה לזרוק את הכוס הריקה. כלומר צריכה לסחוב בתיק עד שאזדמן לשירותים. לא ברור עד הסוף הקטע של היפנים לא להציב פחי אשפה במרחב הציבורי. ועדיין נקי כאן. מאוד. ומטופח. מאוד. ומוקפד. מאוד.
ניכר שהושקעה חשיבה מאחורי עיצוב הגנים, תכנון הספסלים, עד שכבר מציבים ספסלי ישיבה, הם יהיו בגן, גן שמחקה את הטבע בזעיר אנפין.
מאז, שעזבתי את צפון הודו לראג'סטאן נפרדתי מהטבע. בג'אייסלמר חוויתי מעט מדבר, אבל בגלל שהיה כ"כ חם, קשה היה להינות. שם נכנס לי קוץ לאצבע, קוץ שגרם לפצע שהזדהם עד שבפושקר שלפתי אותו ועדיין לא החלים לחלוטין, עדיין יש לי גבשושית אדומה באיזור, אם כי לא מוגלתית ולא כואבת. כשאחזור ארצה אגש לבדוק ובינתיים כדי שלא ישעמם, שני פצעים נוספים בכף רגל שמאל: יבלת בבוהן ופצע שהזדהם כתוצאה מעקיצה, ככה אני מנחשת. אם כך תסבירי למה את מסתובבת היום עם סנדלים ולא עם נעליים סגורות? בגלל החום. ובגלל שבכל מקום נדרש לחלוץ נעליים. זו לא סיבה מספיק טובה. החל ממחר נעליים סגורות.
הינה ניגש אלי יפני חביב, מתעניין אם אני הולכת לארמון, לא, רק נהנית מהשקט שבגן. ביום שני הארמון סגור הוא מעדכן אותי והולך לדרכו, יש לו מצלמה ענקית על הכתף ואוחז ביד שקית ניילון ומלקחיים איתם כנראה אוסף ליכלוך.
אם קודם חשבתי שכמעט ולא ראיתי ילדים יפנים, עברה כאן תהלוכה קטנה של פעוטון מלווה בגננות. חלק מהילדים הלכו כשהם נותנים יד לגננת וחלקם עמדו בעגלול שהסיעה גננת אחרת. כולם חבושים בכובעי שמש סגולים או וורודים. חמודים. הבטתי בהם, ניסיתי לתפוס את המבט של כמה מהם. לחייך אליהם.
בעיניין הצבעים, שמתי לב כמה קיוטו מונוכרומטית. גוונים כהים של חום, שחור. לכאורה צבעים "משעממים", נטולי ברק. זו לחלוטין לא הציבעוניות הססגונית, השמחה, העזה מאוד של הודו. זו צבעוניות מאופקת, שקטה, מופנמת. שונה. נמנעת מלהשתמש במילים שמדרגות מה טוב יותר, רק מצביעה על השוני.
כשאת מטיילת ביפן תטיילי עם הלך רוח של פתיחות. עיצה טובה שנותנת לעצמי. שימי את השיפוטיות והביקורתיות בצד. התבונני במה שמולך, כפי שהוא. נסי ללמוד ממה שאת רואה. בלי לחוות דיעה, "זה טוב" או "זה רע".
אני רגילה לקנות קפה לקחת, לשתות תוך כדי הליכה ולהשליך לאחד הפחים הקרובים. כאן לא מקובל לאכול/לשתות תוך כדי הליכה, נותנים כבוד לאוכל, אם את רעבה, עצרי, תאכלי בניחותא, בין אם בישיבה או בעמידה, אבל אל תתרוצצי. וזבל מקומו כנראה מוסתר, לא בפרהסיה. נגיד הודו, שם מנסים להילחם בתופעת הליכלוך ומציבים פחי אשפה ברחוב, פחים שעולים על גדותיהם, פחים שהופכים למפגע תברואתי כי מי בכלל מפנה אותם.
זהו היום השלישי שלי בקיוטו ועדיין לא ביקרתי במקדש אחד. מחר. שמחה שהקצבתי לעיר הזו שבוע, יש לי זמן עד ראשון הבא לבחור את היעד הבא. ככל הנראה אפעיל את כרטיס הרכבות ואתחיל בתנועה משוגעת ממקום למקום כדי "להספיק" כמה שיותר. לפעמים אני מטיילת ככה, מתוך מוטיבציה לראות ולחוות כמה שיותר ולפעמים מטיילת בניחותא, כאילו יש לי כל הזמן שבעולם. ובטח ובטח שיש לי שעה פנוייה בבוקר יום שני, א' של ראש השנה לקפה על ספסל בכניסה לגנים המלכותיים. השעון מראה 11:40, עד שמונה שאחזור להוסטל יש עוד זמן רב. רק שתנשוב קצת רוח, שהלחות תרד, שהפצע בבוהן יציק פחות.

אני אוהבת ערים עם נוף פתוח, שאפשר למצוא מקום בו רואים את קו האופק, שהשמיים נפתחים לרווחה. לירושלים יש כזה אופק פתוח, נוגע בקצוות הרים. גם בקיוטו. צד אחד שלה גובל בהרים, לא סגורה איזה כיוון, אולי מערב. אקרא ואח"כ אתקן. יש לא מעט מקדשים בכיוון ההרים. ממחר אתחיל לדלג ממקדש למקדש.
רציתי לפתוח את היום והשנה במקום שקט, ירוק ואין כמו הגנים המלכותיים של קיוטו להשרות אווירה רגועה ומרגיעה, אפילו שהארמון סגור למבקרים, המלכותיות ניכרת. במרחב, בטיפוח, בניקיון. והכי שימח אותי לראות פה ושם עלים בגוונים של שלכת. ממש בקטנה. לפני חודש שלם ומקווה שבמהלך אוקטובר צבע העצים יתחלף מירוק לכתום-אדום. אם קודם הזכרתי את הצבעים הקודרים משהו של העיר, הרי שלטבע היפני יש גוונים משלו. ירוק בעונת הקייץ, אדום-כתום עז בעונת הסתיו, לבן – וורוד עדין באביב. בחרתי לטייל ביפן בתפר שבין הקייץ לסתיו. לו הייתי מגיעה בסוף אוקטובר לא הייתי מתלוננת על מזג האוויר. לו ידעתי לרכוב על אופניים הייתי יכולה לשכור זוג ולרכוב, ברחבי העיר יום שלם. כמה חבל. אולי לסמן כמטרה לשנה הבאה, לשפר את מיומנות הרכיבה על אופניים.
יושבת על גדת הנהר, נהר שחוצה את העיר, כשפני מועדות לרובע גיון, היכן שהתחלתי להסתובב אתמול, רק שבלילה היה סגור וחשוך, הייתי עייפה וחתכתי חזרה להוסטל. רוצה לראות את האיזור באור יום.
איזו שמחה קטנה כשמגלה שהנהר רדוד מאוד ופיזרו לאורכו אבנים גדולות שאפשר לדלג עליהן מגדה לגדה. יורדת לנהר, מתיישבת על אחת האבנים, חולצת סנדלים וטובלת רגליים במים הקרירים. מנקה את התליון שלי במי הנהר ובודקת מה מצב הצ'אקרות שלי. הכל פתוח ומאוזן. חזרה אלי ההרגשה הטובה.

16:30, הפסקת קפה בקומת קרקע של קניון מצועצע. החנות ממוזגת וקיבלתי שוקולד קטן ליד הקפה. מרגישה את המשקל של העייפות שרובצת עלי ולפני כארבע שעות עד שאחזור להוסטל. לשתות את הקפה בנחת, לעצור לרגע את שלל הגירויים. אני כעת במרכז העיר. היכן שמסורתי/ישן ומודרני/חדש נפגשים. עליתי קודם לקומה העליונה בקניון לשירותים. עדיין מופתעת לטובה מהניקיון ומרמת התיחכום של האסלה, על זה עוד אכתוב בהמשך, כי אי אפשר לטייל ביפן בלי להגיד כמה מילים על תופעת הטויילט היפני…

18:25, מנוחה על ספסל בכניסה ממוזגת לאחת החנויות. למעלה משעתיים שהסתובבתי במרכז המסחרי של העיר. רחובות אינסופיים של שוק ועוד שוק ועוד שוק. מתגלגלת איכשהו לשוק אוכל, כבר שש בערב, החושך ירד, החנויות לאט לאט נסגרות. רושמת לעצמי שזהו שוק שכדאי לבקר בו באמצע היום, להתבונן ולצלם.
כדי שלא יגידו עלי שאין לי סקרנות קולינרית, קניתי ממתק יפני שבתוכו ערמונים ומחוץ מצופה אורז ושיפוד עם שלושה כדורי אורז צלויים וטבולים ברוטב סויה מתוק. אפשר לאכול את זה, אבל להגיד שהיה לי טעים? לא. האוכל היפני זר לי מאוד ושמה לב איך נצמדת למעט המאכלים שמצאתי כמו האוניגירי, הסנדוויץ' היפני עם אורז וטונה שקונה בחנויות שירות. בדרך חזרה לחדר אכנס לסופר, לקנות מנה חמה, טופו,אדממה וחבילה עם כמה פרוסות של "עוגת חנק" להעביר עם התה. בינתיים נותנת הוראה לגוף לצרוך את עודפי השומן ולהפסיק להתלונן על רעב. ככה אולי אחזור הביתה רזה יותר, שזה כשלעצמו לא רע.

בהוסטל אני שמחה לגלות ששתי השותפות לחדר עזבו ולא הגיעו בנות חדשות, כלומר הלילה אני ישנה לבד. מכוונת מזגן ל-19 מעלות ויורדת להתקלח. במטבחון הקטן שני בחורים מחממים ארוחת ערב יפנית, ריח חזק של דגים שבא להקיא. לא ברור למה אין אוורור, למה המיזוג לא עובד בשיא הכוח. מה, הם לא נחנקים? המסקנה שלי היא להבא לטייל בחורף. הגוף שלי מגיב טוב יותר למזג אוויר קר מאשר לעומס חום, לחות גבוהה ותחושה כללית של מחנק.
מקווה להירדם הלילה בשעה סבירה ולהיפטר אחת ולתמיד מהג'ט לג.


(4) 29.9.19, ראשון, קיוטו

אין דבר כזה לטוס מתת יבשת למדינת איים רחוקה ולא לחטוף "ג'ט לג", במיוחד אחרי הדרך המתישה שהיתה לי עד ההגעה לדלהי. ואם כל זה לא מספיק, אז גם ההלם שכרוך בנחיתה ביפן דורש משאבים רבים – אם כך מה הפלא שאתמול, אחרי שהיגעתי לקיוטו הרגשתי איך הגוף כמעט קורס ומתחנן למנוחה.
ברכבת התחתית בקיוטו רואה זוג מעורב שנוסע לטירה, אבא אמריקאי ואימא יפנית וילד קטן כולו התרגשות ומרץ מתפרץ, לא מפסיק לדבר.
"Could you Please bring your energy level down"
האבא מבקש, והילד עונה לו:
"Sorry, this who am I"
ולרגע התחשק לגשת לילד הנמרץ, האנרגטי ולבקש ממנו מעט, אבל ממש מעט מעודפי האנרגיה שלו. כי באותו
הרגע הרגשתי שאני על הרזרבות המועטות שנותרו לי. רק להגיע למיטה שלי בדורמיטורי, שהוא חדר לארבע נשים, להניח את החפצים, להיכנס להתקלח, להחליף בגדים, לאכול משהו ו… לישון. לצערי שוב השינה "ברחה" כי לוקח זמן להתרגל למיטה, לחדר, לנחש אם הבחורה הנוספת חזרה, לנחש את השעה, לנסות לא להתאמץ בכוח ליפול לתרדמה… עד שבסוף נרדמתי, בלי לכוון שעון מעורר, כשהגוף ירגיש שקיבל מספיק שעות שינה, יתעורר מעצמו. וכך היה. לקראת עשר בבוקר מתעוררת לשבוע חדש.

אולי היה עדיף להגיע לכאן בחורף ולא בסוף הקייץ. חם ולח מאוד. 31 מעלות, 49% לחות. מזג אוויר מתיש, סוחט כוחות. המניפה שלי ממשיכה לעבוד במרץ, וכעת מבינה מדוע בהרבה ציורים יפניים מסורתיים הדמויות אוחזות במניפה. כשחם כאן, חם מאוד. לא מעט תיירים ומקומיים נעזרים במניפה ובמטפחת לניגוב הזיעה.
כעת בעיצומו של ביקור בטירת ניג'ו, מפגש ראשון עם התרבות והאסתטיקה היפנית. כל מה שעד כה קראתי עליו בספרים וראיתי בתמונות, ניצב לנגד עיני.

כמה דקות לשלוש. טיפטף קודם מעט גשם והחל משב רוח מאוד חלש, אבל עדיין רוח שתזיז במעט את האוויר הלח, תייבש את הזיעה הניגרת. שמחה לראות מעט עלים ששינו גוון לצבעי שלכת. האם העצים מרגישים את חילופי העונות?
פה ושם לאורך השביל פזורים ספסלים, חבל שאין מושב להישען עליו, חבל שאי אפשר לאכול. הייתי מוציאה את התפוח מהתיק ואוכלת. ביפן התנהגי כיפנית, איכלי היכן שמותר, צייתי לכללי המקום. כללים שבזכותם המרחב הציבורי מאוד נקי, אבל יחד עם זה מה עם טובת הפרט שרוצה לשבת על ספסל בגינה ולאכול תפוח.
אני בדרכי החוצה ממתחם הטירה, שריד מתקופה היסטורית, מטופחת, נקייה, מרשימה מאוד. נזכרת שפעם, בחיים אחרים שלי, כשהייתי סטודנטית לתואר שני למדתי על ההיסטוריה של יפן המסורתית והמודרנית, קורסי השלמה בשנה הראשונה ללימודי התואר. ידעתי אז את סדר השושלות, השוגונים וכו', נבחנתי על כך וגם זכור לי שקיבלתי ציונים גבוהים. לצערי זהו מידע שנשכח לפני זמן כה רב וכיום, אם רוצה לרענן את הזיכרון, נכנסת לגוגל, מקלידה "קיוטו" ושפע של אינפורמציה במרחק לחיצת אצבע…
במקום לקרוא על קיוטו אני קוראת כתבה על בחור צעיר שחי במשאית, "קאראווניסט", שמחה לקרוא על התופעה, שהולכת וצוברת תאוצה, של אנשים שבוחרים לגור בבית מתגלגל במקום יסודות יצוקים בבטון שעולים הון.

כמה דקות לארבע. אני לוקחת את זמן לאט, אבל ממש לאט. הפסקת קפה ועוגה בסוג של קפיטריה בכניסה למתחם הטירה. עוד מעט אצא מכאן, החוצה לרחוב. לא רוצה לחזור כעת למיטה בחדר. מוקדם מדי, עדיין יש אור בחוץ. היום יהיה יום ללא נסיעות, אני מחליטה, מרחקים שיכולה ללכת ברגל. אולי להסתובב ברחובות סביב הטירה. אתמול כשחיפשתי את הגסטהאוס התרשמתי משכונת המגורים בה הוא נמצא. רחובות קנטנטים, בתים פרטיים, גם הם קטנים, בהשוואה לבתים במקום המגורים שלי בארץ. פשטות. זו המילה שעולה בי. לא יודעת אם זו נחשבת לשכונה יקרה או של המעמד בינוני. אין גם את מי לשאול מי גר פה. לנחש לפי סממנים חיצוניים. איך נראה הבית, כמה גדול, איזו מכונית חונה בפתח הבית.

הקפה היפני טעים לי. חזק במידה הנכונה, להבדיל מהאמריקנו שהייתי מזמינה בתחילת הטיול בהודו והיה צורך לגשת למטבח ולבקש שימהלו בעוד מים חמים. "פאני", מים בהינדי. איך אומרים "מים" ביפנית?
איך אומרים "חג"?
הערב חוגגים את ראש השנה. לא תיארתי לעצמי שארגיש עד כדי כך רע. יושבת בקפיטריה שבטירת ניג'ו בקיוטו שביפן, מקלידה בסלולרי והדמעות זולגות. עננה של מצב רוח רע אופפת אותי, עוד כמה דקות היא תחלוף, תעבור הלאה. הדמעות ייפסקו. אני מתארת גם את הרגעים הללו, להראות עד כמה טיול לבד הוא עסק מורכב, ששזורים בו רגעים של יופי, שימחה התרגשות, התלהבות, חופש יחד עם עצבות ובדידות גדולה.
ברגעים כאלו אני לא מתחברת לווייפיי או מפעילה את החיבור הסלולרי שלי. שומרת על ניתוק, על ריחוק ממבול ה"שנות טובות" הסתמיות שמציף את הוואטסאפ.
נגיד אתם מטיילים בחו"ל, יושבים לשתות קפה בקפיטריה של אתר תיירות, יושבים ליד שולחן ומולכם תיירת שבוכה. איך הייתם מגיבים? מתעלמים? שואלים אם הכל בסדר? אולי היא זקוקה לעזרה? כאן ביפן, איש-איש בעינייניו. מולי בשולחן יושב איש, לא בטוחה שיפני, לא בטוחה שהבחין בדמעות שלי. אף אחד לא ניגש, אף אחד לא שואל. אני יכולה לשבת כאן שעה שלמה ולבכות ולבכות ולאף אחד לא יהיה איכפת.
בקרוב העצבות תחלוף, בקרוב השנה שהיתה תחלוף, תיכנס שנה חדשה, תיכנס שמחה חדשה.
… ניגבתי את הדמעות. הכל טוב. באמת.

נצמדת לתוכנית המקורית, יום ללא תחבורה ציבורית. אחרי סאגת הבכי בקצר וכו', משהו שהיה צריך להישטף ממני החוצה, יוצאת ממתחם הטירה לרחוב. תידלוק קצר וזול בחנות הנוחות 7/11, מוצאת ספסל ליד פלג מים לארוחה חפוזה, שני משולשי אורז, יוגורט ותפוח. התאוששתי ומתחילה ללכת לכיוון הנהר. ככה זה כשלא מכינים שיעורי בית מראש. יש לי מושג קלוש היכן נמצא הרובע עם הרחובות הקטנים, הישנים ובתי התה המסורתיים של קיוטו של פעם. אגלה אותו תוך כדי תנועה.
ובינתיים יורדת החשיכה, יורד, מעט גשם, הלחות עדיין גבוהה מאוד. אין בנמצא ספסלים לשבת עליהם. במובן הזה יפן תקבל אצלי ציון "נכשל". חוסר התחשבות מוחלט בהולכי רגל ובתיירים שרוצים לנוח. גם האיסור לאכול ברחוב מקשה עלי מאוד. אני חולפת על פני מסעדות קטנות, תור קטן של אנשים שממתינים בחוץ. מקומות שלא אכנס אליהם לבד. למה? ככה. למצוא בית קפה, שהוא רק בית קפה, סטייל סטארבקס בגירסה יפנית, קצת יותר קשה, אבל אפשרי.
לכבוד השנה החדשה אזמין את עצמי לכוס קפה ואח"כ אצעד חזרה להוסטל, הפעם ברחוב אחר.
שיעורי בית לקראת מחר: לקרוא מהפתקים, לאסוף המלצות, להכין רשימת מקומות ומקדשים שרוצה לבקר בהם. ביקור בטירה שתייר רגיל "מתקתק" בשעה, לי לקח עד שעת הסגירה. בקצב הזה אראה מקדש ביום ויש כאן למעלה מ-3000…


(3) 28.9.19, שבת, אוסקה-קיוטו

עדיין סוחבת מטען כבד של עייפות, ודווקא ביום כזה נדרשת לעבור ממקום למקום. נכון שמדובר בנסיעה קצרה של כשעה, ועדיין, המעבר. לברר במודיעין איך מגיעים, באיזו רכבת להשתמש, לחזור להוסטל לקראת שתיים להעמיס את התרמיל שעכשיו כבד לי מאוד וללכת לכיוון תחנת המטרו, הקו האדום. כעבור כמה תחנות לרדת, ללכת חמש דקות עד לרכבת, לרדת לרציף, לבקש עזרה, האם יכולה לשלם באמצעות הכרטיס הנטען שברשותי. מעבירה אותו, יורדת לרציף. בשניהם עוצרת רכבת, איזו מהם היא הרכבת לקיוטו. שואלת מישהו, מראה לי את הרציף השני, שואלת את הקונדוקטור, מסמן לי לעלות, רק שהקריינית לא מזכירה במילה את שם העיר "קיוטו". האם זו הרכבת הנכונה? חמישים דקות נסיעה. מגיעים בדיוק בזמן לתחנה של קיוטו.

אני עייפה. מאוד. עדיין חם, הלחות גבוהה. מזיעה, אם כי פחות מראג'יסטאן. חבל שלא יושבת ליד חלון, הייתי מביטה החוצה, לראות נוף, גם אם הוא נוף אורבאני פחות מרשים מזה של אוסקה. הבחורה לידי הורידה את התריס. לו רק הייתי מסוגלת להגיף תריסים בראש ולנמנם. אני דרוכה, לפני עוד דרך לעשות עד ההוסטל.
כולי תקווה שהחדר הבא בו אלון בשמונת הלילות הבאים יהיה נעים, ממוזג, שקט. אתמול בלילה היה לי חם, מחניק. מאוד. חוסר היכולת לפתוח חלון או לשלוט על עוצמת המזגן מתסכלת. חלק מעסקת החבילה של לינה בהוסטל. בהזדמנות שווה לכתוב על זה לעומק, במיוחד לאור השאלה שנשאלתי "בגילך?", כי יש גיל מתאים לכל דבר ואולי עברתי את הגיל של לינה משותפת. במקרה של החדר באוסקה פחות הפריע לי הנוכחות של הבנות האחרות, כמו היעדר מיזוג והייתי עייפה מדי לקום, לרדת קומה כדי להתלונן…

האם יכול להיות שאני סוחבת שאריות של ג'ט לג? הרי טסתי כמה שעות קדימה, ישנתי גרוע בלילה לפני הטיסה, עצם זה שהצלחתי לעצום עיניים במטוס, זה הישג.
עוד כמה דקות שמונה. מרגישה כבויה. עוד שעה אכבה את האור ואנסה להירדם.
ההוסטל בקיוטו "לא להיט", בלשון המעטה. חדר של ארבע מיטות, מתוכן רק אחת בשימוש. בחרתי במיטה העליונה, קרוב למזגן שכיוונתי ל-18 מעלות. שקט מאוד, אין חלון, יש תא שירותים אחד בקומה, לפיפי בלבד ואחרי 11 בלילה האורחים מתבקשים לרדת להשתין בקומה למטה, שם נמצאים גם המקלחות. הכל נקי, מאורגן, גם אם קטן וצפוף, נראה שחשבו איך לסדר בצורה האופטימלית, שהכל ייכנס, כולל מטבחון, פינת ישיבה, לוקרים וכו'. ועדיין לא מקום שהייתי ממליצה עליו. ואולי ביעד הבא, אחרי קיוטו אזמין חדר יחיד.
אחרי שהיגעתי לחדר, אחרי שהתארגנתי יצאתי לסופר, לקנות כמה מצרכי מזון שאוכל לארגן לי ארוחת ערב קלה. החווייה משוק האוכל באוסקה בבוקר עדיין טרייה בראש. גם הסופר מאוד מסקרן בשונות שלו. לשמחתי מצאתי ירקות (מלפפון, עגבנייה, פלפל צהוב), מרק איטריות טבעוני, לחם עם צימוקים, "עוגת חנק" להעביר עם הכוס תה/קפה וקינוח כלשהו בצבע קרמל. אילתרתי במטבחון של הגסט האוס ארוחת ערב. לבד. ככה זה יהיה עד שאשוב הביתה.
ללבד ביפן יש איכות קצת שונה מהלבד בהודו. הוא כבד ומכביד יותר, מורגש יותר. אני כבר מורגלת בו, אבל כשמצטרפת אליו גם העייפות, אזי עדיף להסתגר בחדר, לעלות למיטה ולא לצאת עד הבוקר.


(2) 27.9.19, שישי, אוסקה

העייפות הגדולה, העובדה ששני לילות נמנעה ממני שינה הגונה יחד עם ההגעה למקום חדש לחלוטין שדרש עירנות על מנת למצוא את הדרך להוסטל – כל אלה הרחיקו אותי מהכתיבה.
הבוקר אני לוקחת את הזמן קלות, בניחותא. לא ממהרת לצאת לרחובות, "לטרוף" את העיר. יש הרבה מה לראות ולעשות ואני היגעתי סה"כ לשני לילות.
אתמול נגמר והיום התחיל אחרי שנת לילה טובה שאוששה אותי והחזירה לי את המרץ והסקרנות.
ובכן, זו יפן! ברוכה הבאה.
כעת יש לי הזדמנות לחוות ממקור ראשון כל מה ששמעתי עד כה על יפן, כל מה שראיתי או קראתי.
על הניקיון, הסדר, האירגון, החביבות, האדיבות, הניכור.
יצאתי מההוסטל אל הרחוב, עדיין חם ולח, אבל נסבל בזכות מעט רוח שנושבת. ההתקררות במזג האוויר תחול חודש הבא. מקווה שאזכה לראות צבעים של סתיו.
אין לי מושג למה לצפות, מה לאחל לעצמי לחודש הקרוב.
זהו גם חודש החגים בארץ. בראשון נחגוג את ראש השנה, אח"כ כיפור וסוכות. איך אני משבצת את החגים בטיול בין היעדים השונים. לא יודעת. כרגע זו מחשבה שמזיזה הצידה, כי רוצה להפנות את 100% תשומת הלב לכאן ועכשיו.
אוסקה, הרובע שקרוב לתחנת הרכבת נמבה, שהוא כמו שוק ענק, רובע שבנוי כשתי וערב, כמנו מנהטן, כך שקל להתמצא. ועדיין אתמול, הייתי זקוקה לעזרה כדי למצוא את ההוסטל. בתחנת הרכבת נכנסת למודיעין, כדי לקבל מפה ולשאול מאיזה יציאה לצאת לרחוב. וברחוב עצמו, עומדת מטר ליד הפתח ולא מוצאת אותו עד ששתי בנות עזרו לי, צלצלו למקום לשאול והראו לי את הכניסה.
אני צריכה לקנות כמה דברים: מתאם למטען של הנייד, כרטיס זיכרון לטלפון הנייד, כרטיס זיכרון חדש למצלמה. זה הכל.
ולמצוא אוכל נורמלי.
נהנית מאוד לשבת על הספסל הראשון שמצאתי, רוח נעימה, להרים את המבט לרחוב, להתבונן בעוברים ושבים.
יפן. כמה זמן חיכיתי עד שפוגשת בך.

14:20, זקוקה למנוחה, הפוגה משפע הגירויים. העיר הזו מציפה! לחשוב, שכשתכננתי את הטיול, הקצבתי לה שני לילות בלבד. כלומר מחר בבוקר צ'ק אאוט ונוסעת ליעד הבא, קיוטו.
בינתיים הולכת ברחובות עם עיניים פקוחות לרווחה. נמצאת באיזור קניות, אין לי מושג אם זהו איזור מרכזי. ייתכן. הרחובות שיוצאים מתחנת הרכבת. מבחינתי לטייל ככה כל היום, שוטטות נינוחה, שלא ממהרת לשום מקום. רוצה רק להגיע לראות את טירת אוסקה המפורסמת. יכולה להגיע לשם אחר הצהריים. אם בהתחלה חשבתי לצעוד לשם, הבנתי שזו הליכה ארוכה ושכדאי לעלות על מטרו. בדרך למטרו נכנסתי לפסקת קפה. חסל סדר צ'אי… מעתה ואילך, קפה פילטר חזק, טוב.

19:30, לפני שחוזרת להוסטל נכנסתי לקניון לשבת על אחת הכורסאות. לצבור מעט כוח להמשך הדרך עד החדר, שבטח תתארך, כי אכנס לפה ולשם ואצלם את זה ואת ההוא.
נו, יפן. למעשה היום הראשון. הכל חדש ומלהיב ומרתק ומושך את העין.
כשיצאתי ממבוך החנויות שבתחנת נמבה לרחוב, כל השלטים דולקים, מנצנצים. מופע האורות שמזכיר קצת את ניו יורק. הקדמה לטוקיו שתהמם אותי… גם אוסקה עשתה לי יופי של קבלת פנים ומצרה על כך שלא מראש הקצבתי לה שלושה לילות.
בחדר, אחרי מקלחת, כשאנוח במיטה, אקרא איך מגיעים לקיוטו, כמה אורכת הנסיעה. אם מדובר בנסיעה קצרה אצא בשעות הצהריים ובבוקר יכולה להסתובב עוד קצת.
כרגע הכי רוצה לפשוט את הבגדים, להתקלח, לשטוף את הזיעה של היום ולשכב לנוח.
מזכירה לעצמי שהגוף עדיין פולט את העייפות של הנסיעה האחרונה בהודו והטיסה לכאן.


(1) 26.9.19, חמישי, שמונה וחצי שעון תאילנד

עוד מעט המטוס ימריא מבנגקוק, 04:50 שעות להגעה לאוסקה, יפן. היעד הבא שלי. בטיסה מדלהי המטוס היה גדוש בנוסעים הודים, כעת בטיסה לאוסקה המטוס גדוש בנוסעים יפנים. הגיוני.
קיבלתי מושב אמצעי, ליד החלון התיישבה בחורה יפנית עם מסיכה על הפנים. תיכף היא עוברת מקום ואתפוס את מקומה ליד החלון.
זה הלילה השני שלא ישנתי כראוי, המילה "הרוסה" הולמת את מצב העייפות שלי. אנחות ביעד עם בגדים שהיו נקיים כשלבשתי בבוקר שלישי בפושקר אחרי מקלחת.
ידעתי שיעבור עוד ה מ ו ן זמן עד שאתקלח שוב, אחליף לבגדים נקיים ואשן לילה מלא במיטה נורמלית.
מרגישה בחילה קלה מרוב עייפות, מקווה לנצל את הטיסה הקצרה יחסית לתנומה שתאושש אותי מעט.


"אני מעולם לא הייתי ביפן" שורה שאימצתי משיר ישן שלי יהודית רביץ ששרה על הודו. בהודו דווקא הייתי. ביפן לא.
זה הולך להיות ביקור ראשון שלי במדינה שנאמר עליה שהיא "פלנטה" אחרת, שונה מאוד.

כאן אכתוב רשמים מהמסע.
אהיה ביפן בין התאריכים 26.9.19 (נחיתה באוסקה מדלהי) עד 31.10.19 (המראה לת"א מטוקיו)