טוקיו

(36) 31.1019, חמישי, טוקיו, נריטה

בתום שלושה חודשים של מעבר ממקום למקום שיכללתי את מיומנות האריזה, כך שכל מה שיוצא מהתיק נכנס לתיק. בתחנה האחרונה בטוקיו הוספתי דברים חדשים והיה צריך להיפרד מכמה ישנים כדי שכל הכבודה תיכנס לתרמיל. התרמיל, ידידי הטוב, שככל הנראה עם החזרה ארצה אפרד ממנו לטובת תרמיל חדש.

6:50, קמה לבוקר אחרון במסע דרכים הנוכחי. מחר בבוקר בשעה כזו כבר אהיה אחרי מקלחת חמה וקפה. בבית.
לפני עוד טיסה ארוכה, זה לא הולך ככה שעוצמים עיניים ומתעוררים ביעד הנחשק. יש לעבור אלפי מיילים בתוך קופסת מתכת באוויר ואח"כ להמתין שעות ארוכות בשדה התעופה בוורשה. כשכירטסתי את הכיוון טוקיו-ת"א כל הטיסות היו כ"כ יקרות. לא היתה ברירה אלא לבחור בחברה הפולנית שבדיעבד קראתי עליה ביקורות גרועות מאוד. מקווה לטוב. קניתי פירות ובוטנים צידה לדרך, למקרה שאוכל המטוסים יהיה בלתי נסבל.

השעה מוקדמת מדי להתרגשות ולסיכומים. מתארת לעצמי שכשאשוב הביתה אצטרך לדבר בקול. זה יהיה אחד הדברים להתרגל אליהם. למעלה מחודש שאני מטיילת לבד ביפן וכמעט שלא מדברת. מעט מאוד, אבל כותבת הרבה מאוד, שזה סוג אחר של שימוש באוצר מילים, תחביר וכו'.
תישאל השאלה שכולם שואלים, "ספרי, איך היה?"
הכי טבעי לי זה לחייך.
ואח"כ לשלוח אותם לבלוג, תקראו בבלוג.
למעלה משלושה חודשים שאני כותבת באינטנסיביות.
הכל כתוב כאן, אם בא לכם לדפדף

07:07, על הרציף, מחכה לרכבת הישירה לנריטה, שדה התעופה הבינלאומי של טוקיו. Seven twenty one. ממתינה. לא דואגת, היפנים מדייקים. הרכבת בוא תבוא. המטוס ימריא בזמן. אגיע הביתה בשלום.
ברציף ממול חולפת רכבת, זו שנוסעת למרכז טוקיו, עמוסת אנשים. Train is coming
ברכבת האנשים עם עיניים עצומות או קוראות מהצג הסלולרי. במרכז הקרון פרסומת לטוקיו Experience Every Moment שבעיני זו יומרה גדולה מאוד. האם זה אפשרי? לחיות כל רגע במלואו? זו המלצה נהדרת לחיים בכלל, לא רק לטיול, המלצה שלא תמיד קל או אפשרי לנו ליישם.
האם אצליח לשמור גם בארץ על אותה רמה גבוהה של התלהבות והתפעמות כמו שהרגשתי לרגעים במהלך הטיול? הרבה אנשים ששבים הביתה ממסע ארוך חווים "נפילה", אכזבה מסויימת מהשגרה האפרורית.
ימים יגידו. בינתיים אני בלג האחרון של המסע. רכבת לשדה, טיסה בינלאומית עם קונקשיין בוורשה. ובסוף-בסוף, נסיעה מנתב"ג הביתה.

בסה"כ יפן היתה טובה אלי. סיקרנה, עינייינה ואיתגרה אותי מאוד. העניקה לי שפע של הזדמנויות ללמוד על העולם סביבי ועלי. שמחה על ההזדמנות שנקרתה בפני להגיע הנה.
שמחתי מאוד על ההזדמנות שהטכנולוגיה איפשרה לי לשתף דרך הבלוג ודרך בוואטסאפ ברשמים יומיים. במילים ותמונות.
זו היתה עבורי פעם ראשונה שאני כותבת בכזו התמדה לאורך זמן כזה ארוך.

תודה שהייתם שם לקרוא אותי ולחיות דרכי את המקומות בהם טיילתי, תחילה הודו, אח"כ יפן.

תודה לכל אחד ואחת מכם, קוראי הנאמנים, שקראתם, עקבתם, התעניינתם, הגבתם, שאלתם שאלות, הענקתם טיפים, עודדתם מרחוק כשרוחי היתה שפופה, חיזקתם. שהייתם איתי שם.
"אריגאטו גוזאיימאס"


(35) 30.10.19, רביעי, טוקיו

10:20, ארוחת בוקר יפנית אחרונה בטוקיו, קפה וטוסט. לא מאמינה ש… נגמר. תאמיני! היום ה-35 במספר מאז נחתתי באוסקה. למעלה מחודש טיול ב- י פ ן!
קמתי מוקדם הבוקר ועד שיצאתי אל בוקר יפני בהיר ונעים עסקתי ב-"סידורים". בין היתר לעדכן את קובץ האקסל בעלויות. אני מהטיילים החנונים שמתעדים את הוצאות הנסיעות שלהם באקסל.
זה עושה סדר ומראה לי את המספרים, שחור על גבי לבן.
מספרים שהולכים לשבור לכם את המיתוס ש-"מאוד יקר לטייל ביפן".
בגלל ששמרתי על שקיפות בכל מה שנוגע למחירים ואפילו פירטתי פה ושם, אשתף אתכם גם בממצאי האקסל. בסוף היום. בינתיים, עד סוף הרשומה, נסו לנחש כמה עלה לי מסע הדרכים הנ"ל, 103 ימים בדרכים. כולל טיסות, ביטוח, מזומן למחייה, קניות ומשיכות בכרטיס אשראי. הכל.
זירקו מספר ומבטיחה לשתף בסוף היום.
בינתיים צריך לקבל החלטה, מה לעשות ביום האחרון. אין מגבלה של מזג אוויר, היום יהיה יפה! המטריה בחדר, רק הפליז בתיק לשעות הערב.
עקרונית, יכולה לנסוע לאן שבא אבל החלטתי להתנגד ל-FOMO שמתעורר לחיים כל פעם שקוראת מה מטיילים אחרים מקבוצת יפן עשו או ראו.

"חרדת החמצה (באנגלית: Fear of Missing Out ובקיצור FOMO) היא חרדה חברתית שבה מישהו חושש להחמיץ חוויות מהנות שאחרים חווים. חרדה זו מאופיינת ברצון לשמור על קשר רציף עם אחרים, ודאגה כפייתית מהחשש להחמיץ הזדמנות לאינטראקציה חברתית, רומנטית, עסקית או אירוע מספק אחר."

מתוך ויקיפדיה

איך אני מעבירה את היום האחרון בטוקיו בלי להרגיש ולו בדל קטנטן של החמצה? בזה שנשארת ברדיוס הקרוב למלון. כל מה שבמרחק הליכה. כלומר, לא נוסעת, הולכת.
חוזרת רגלית לאיזור הפארק המקסים שחלפתי על פניו אתמול בלילה, להינות ממנו באור יום, לשבת זמן מה על אחד הספסלים, להשתהות, להסתובב בנחת בשוק, אפילו שראיתי רבים כאלה ומשם ללכת לכיוון המקדש המפורסם של אסקסה. להגיע אל הנהר, ללכת לאורכו עד לרחוב של המלון. לארוחת ערב אזמין ראמן צמחוני מאותה מסעדה בה סעדתי אתמול בלילה.
והרי לך סיבוב בטוקיו הפחות מתויירת, הפחות עוצרת נשימה מרוב WOW.
לפעמים אפשר ורצוי להיכנס לרחובות צדדיים, היכן שגרים וחיים המקומיים, היכן שהמדרכות כמעט וריקות, היכן שלא מתגודדים אלפי התיירים. לספוג אווירה אחרת, אותנטית יותר, גם אם היא לא שיא העיצוב או שיא היופי.
כאמור היופי נמצא בדברים הקטנים ואפשר להינות גם מהם. למשל: חלונות ראווה צנועים, פשוטים, כמו של ספרים משומשים. סופר מקומי, מראה לבחורה שמסדרת מוצרים במדפים תמונה של מוצר שמחפשת והיא עוזרת לי למצוא. תלמידי בית ספר בתלבושת אחידה בשעה שאמורים להיות בביה"ס ומסתובבים בחוץ, לא נראים כמי שהבריזו משיעור אז למה הם לא בכיתה. קיר שלם ברחוב עם מכונות להגרלת "הפתעות", זו ליד זו. מעל המכונות סלסלה קטנה להשאיר בה את הקפסולה מפלסטיק אחרי שלוקחים את ה"הפתעה". מחיר ההפתעה: 100-500¥.

מה שאותי הפתיע זה הפארק בסמוך לתחנת הרכבת, יש בו כמה מוזיאונים וכמה וכמה מקדשים ששווים ביקור, ביניהם אחד עם שערים כתומים מרובים (פחות מרשימים מאלו שראיתי אתמול). זהו המקדש לאל אינארי, אל האורז והסאקה שנראה כשועל.
כהרגלי בביקור בכל מקדש אני ניגשת למקום בו תולים את לוחיות הברכות, "Ema" – לוחית עץ עם דימוי כלשהו שמשתנה ממקדש למקדש. המאמין מגיש אותו למקדש כאשר הוא מתפלל לדבר מה או כאשר תפילותיו נענות. בעבר היו מגישים למקדשים סוסים, לכן לוחיות עץ רבות נושאות את ציור הסוס על גבן. כל מקדש מפתיע בדימוי שייחודי רק לו. לפעמים עם כיתוב ביפנית.
באחד המקדשים מגלה להפתעתי משפט באנגלית: "Dream come true "
לחלום יש כוח אדיר להניע אותנו לפעולה, כדי שאותו רצון יתממש במציאות. מציעה לכם לעצום עיניים, לקחת כמה נשימות עמוקות ולהיזכר ברגע של חלום שבא לידי מימוש. שמה שחלמתם אכן קרה במציאות. זה יכול להיות כל דבר. קטנטן, קטן, בינוני, גדול. אין חוקים שמגדירים מהו "חלום". רק אתם יכולים לנסח את החלום שלכם. נסו להיזכר איך זה הרגיש כשאותו חלום ממש קרה.

12:34, הפסקת קפה על ספסל בפארק, 100¥ מהקומביני מצדו השני של הכביש. מרוצה מההחלטה לא לרוץ להספיק לראות עוד שכונה ועוד אטרקציה, אלא להסתובב באיזור. לשבת על ספסל בצלו של עץ הדובדבן מול האגם הקטן. זו עדיין לא עונת השלכת, ובטח ובטח שלא הסאקורה המפורסמת. אני יכולה רק לדמיין את הצבעים, האדומים-כתומים בסתיו והלבנים-וורודים באביב. גם כשהעצים עדיין עם עלווה ירוקה, יפה כאן מאוד. רגוע. עד כדי כך רגוע שהיפנית המבוגרת שיושבת על הספסל מימיני מנמנמת.
ביום כזה שאפשר להתרווח על ספסל אי שם בטוקיו הגדולה, להניח לרגליים לנוח, ללגום עוד לגימה מהקפה ולומר לעצמי בשקט, עם חיוך, הינה חלום שהתגשם…

"…טוקיו גדולה
לא נגמרת
מי יכול כבר להבדיל
זה דבר רגיל
יש לך כפיל
טוקיו גדולה.

עיר אבודה, עיר אבודה שלי
אף אחד אינו אשם
אל תגיד לי שם
איש כבר לא רושם
טוקיו גדולה.

לא נגמרת, לא נגמרת
טוקיו לא נגמרת…"

מילים: אהוד מנור ~ לחן: מתי כספי ~ ביצוע: ריקי גל

כן נגמרת. לפחות בשבילי. מחר בשעה כזו אהיה במטוס שטס בשמיים. מטוקיו הגדולה לכיוון אירופה.

16:15, הפסקת קפה ועוגה ב-7ELEVEN. כ"אנינת טעם" בכל מה שקשור לקפה, אני מעדיפה את הקפה מהמכונה בקומביני לעומת הקפה היקר יותר של סטארבקס שמר לי. ואם בקומביני יש גם שירותים ופינת ישיבה, מה טוב.
רגע לפני שעוזבת את יפן, כמה מילים טובות על הקומביני, חנויות הנוחות, שנעזרתי בהן הרבה.

"במשך השנים הצליחו היפנים ליצור מדינה נוחה מאין כמוה, שניתן להשיג בה כמעט כל מוצר בכל שעה, שהשירות בה פועל במהירות וביעילות, ושמוקדשת בה מחשבה מעמיקה לטובתו ולנוחיותו של התושב. כל זאת תוך הקפדה אינטנסיבית על הפרטים הקטנים ולכאורה גם השוליים ביותר, שבסופו של דבר עושים את החיים יפים בהרבה. אחד המאפיינים העיקריים שהופכים את יפן לנוחה כל כך הוא העובדה שכמעט הכל בה זמין תמיד. לוקח קצת זמן לקלוט את זה ולהתנהג בהתאם, אבל אחרי שמתרגלים קשה לחזור להרגלים הישנים ולחיות במנטליות מצור."

מתוך סדרת כתבות של דנה פאר על יפן

הסופרים שפתוחים 24/7 לצד מכונות המשקאות שפזורות בכל רחוב אכן הופכים את החיים לנוחים יותר, בעיקר בגלל הזמינות של האוכל והשתייה לאורך כל שעות היממה וכמעט בכל מקום. לצד זה אין לי אשליות לגבי נוחות החיים באופן כללי של היפנים. זה ידוע שהם עובדים באינטנסיביות שלא כולנו מכירים וטוב שכך. מה הפלא שהם נרדמים גם בצפיפות בה נדחקים ברכבות התחתיות. ל"איכות חיים" יש כמה פרמטרים כשהמשמעותי ביותר עבורי הוא חירות הפרט. נכון שיפן היא מדינה דמוקרטית, אבל עם כללי התנהגות מאוד נוקשים, חוקים מאוד ברורים של עשה ולא תעשה במרחב הציבורי. הפרט נדרש לציית, להשתלב במכונה המשומנת שפועלת בהיררכיה מסודרת.
מעולם לא היה לי רצון לגור ביפן, אבל נגיד תיאורית, לו הייתי גרה כאן, חושבת שהיה לי קשה מאוד להשתלב. זה היה כרוך בוויתור גדול על החופש האישי שאני נהנית ממנו בארץ.
אנחנו, המערביים, מגיעים ליפן כתיירים עם רשימת מקומות לראות, להספיק, "לעשות" את טוקיו – קיוטו – אוסקה – האלפים. השקענו כסף רב וזמן יקר בחופשה הזו ורוצים לנצל אותה עד תומה. זה פאטרן התנהגות שתופס גם לגבי חופשות במקומות אחרים בעולם, שכתיירים, אנחנו עסוקים בעיקר בעצמנו, בהנאות שלנו, במצלמה שלנו. מסתכלים על המקום מבחוץ, חווים אותו בעיקר מבחוץ. עד כמה אנחנו באמת מתעניינים באנשים שחיים כאן, אלו שנותנים לנו שירותים, במלון, בקומביני, במסעדה, באוטובוס? שואלת, אבל אין לי תשובות.
בדרכי היום חלפתי ברחובות קטנים עם בתי מגורים קטנים, חלקם נראים מבחוץ כמו פחונים. לצידם חניות פיצפוניות, יש הרבה יותר אופניים לעומת רכבים פרטיים, כי כנראה לא כולם יכולים להרשות לעצמם להחזיק מכונית. חלפתי בפארק על פני בחורה צעירה שביימה שני כלבים לתמונה, הקפידה לסדר את הכובע של כל אחד, כי אלו החברים הטובים ביותר שלה. הכלבים.
עד כמה היפני הממוצע שמח בחייו? עד כמה הוא יכול לבחור עבור עצמו, מקצוע, מקום מגורים, בן/ת זוג? מה מדאיג אותו? מה מדיר שינה מעיניו?
35 ימים ביפן והיא עדיין נותרה תעלומה גדולה בעיני. בזמנו אהבתי לקרוא את הספרים של מורוקמי, נשבה מהם רוח קרה של בדידות וניכור. אולי אשוב לקרוא בהם כשאשוב הביתה.

17:30, עדיין לא סיימתי את מקצה ההליכה להיום. נשאר עוד כקילומטר וחצי עד החדר. החושך כבר ירד, נעים, אם כי מרגישה את העייפות בכפות הרגליים ושלפוחיות חדשות שצצו. חלפתי קודם על פני תחנת הרכבת התחתית ממנה יצאתי לרחוב באסקסה כשהיגעתי לראשונה לעיר. חלפו עשרה ימים. אינטנסיביים. עמוסים. חלפו שלושה חודשים. גם הם אינטנסיביים. עמוסים בכל טוב. כרגע החוויות טריות מדי, מעורבבות לדבוקה אחת. צריך שיחלוף מעט זמן כדי שיפרדו זו מזו, שאוכל להביט על מה שחוויתי מהצד.

18:53, במסעדה, סיימתי לאכול מרק איטריות יפני. האוכל הבא יהיה אוכל של מטוסים ורק אח"כ אוכל של בית.
היום הזה מתקרב לסופו ועדיין מחכים לי "סידורים" בחדר, להחליט מה משליכה לפח ומה חוזר איתי בתרמיל הביתה.
ולפני שאסיים את הרשומה היומית, הבטחות צריך לקיים.
כמה חשבתם שכזה טיול תרמילאי לשלושה חודשים, הודו-יפן, יכול לעלות? חמישים אלף ש"ח? שלושים אלף?
ובכן, המספר הכמעט סופי עומד על 20,500₪. ואם אני מחלקת ל-103 ימי טיול מגיעה לעלות של כ-200₪ ליום טיול. כולל הכל.

ובעיניין ההחמצה שהזכרתי קודם, איך אפשר להרגיש ככה אם לסיום היום חציתי עוד גשר על נהר הסומידה, הלוך-חזור. היה נפלא.
מחר תהיה רשומת פרידה שאשתדל לשלוח משדה התעופה. בינתיים, לילה אחרון בטוקיו.


(34) 29.10.19, שלישי, טוקיו

פוקחת עיניים ליום חדש, כן, טוקיו עדיין מחוץ לחלון. טוקיו המעוננת, הרטובה מגשם קל. זו התחזית הצפויה להיום, מופתעת איך היא משתנה מיום ליום, מבהיר וחמים לקריר וגשום וחוזר חלילה. לפחות מחר, ביום האחרון שלי בעיר צפוי להיות יום יפה.
בגלל הגשם מחליטה להוריד הילוך. זה לא אומר שנשארת בחדר, אבל גם לא מתכננת תכניות גרנדיוזיות.
הבוקר פני מועדות לרובע בשם Akihabara, רובע הידוע במקבץ חנויות האלקטרוניקה + shrine.

טוקיו… כמה שאת שובבה…
אף אחד לא הכין אותי להצפה הויזואלית שברחובות הראשיים של אקיהיבארה… ברגע שעולה למפלס הרחוב מחפשת את הכיוון לנהר. ראיתי במפה גשר שעובר סמוך לתחנת רכבת גדולה, לשם אני מעוניינת להגיע, לראות רכבות חולפות. חוצה גשר ראשון, בגשר השני הרחוב מפתה אותי להיכנס, תעזבי אותך מגשרים ורכבות, בואי, תראי מה יש פה. העיניים שלך יפתחו לרווחה לפחות כמו הדמויות המצויירות על שלטי ענק.
זוהי האנימה היפנית המפורסמת.
ראו היפנים מהי האנימציה המערבית, אהבו את זה מאוד ונתנו לה טוויסט יפני. ראית דמות אחת באנימה, ראית כמעט את כולן. הן חוזרות על עצמן בווריאציה זו או אחרת.
במיוחד הבנות, גוף קטן, שיער גולש בשלל צבעים, גם שיער כחול או סגול הולך. לרוב יהיה להן פוני. והעיניים, או, אילו עיניים, ענקיות! עגולות, בשלל צבעים, פעורות למקסימום האפשרי, תופסות את רוב שטח הפנים, מלאות הבעה, לפעמים הבעה תוקפנית, מאוד לא נחמדה. הפה שלהן לרוב פתוח ואל תטעו, זה לא פה שמשדר חמידות, לחלקן יש ניבים כמו של חיית טרף קטנה. המותניים צרות מאוד והחזה גדול. ראיתי כמה דמויות עם חזה ע-נ-ק. הדמויות הנשיות כנראה עונות על הפטנזיות של גברברי יפן, עיניים עגולות, צבעוניות, ציצי ענק, מותניים צרות. הן לרוב מתגודדות בחבורות, ככה הן מצויירות, קבוצות-קבוצות של בנות. ברור שיש להן גם שמות. הן הדומיננטיות בשלטים ובפרסומות. נראות מאוד עוצמתיות, לוחמניות, משדרות אגרסיביות סטייל וונדרוומן שפעם היתה אופנתית אצלנו. ראיתי גם לא מעט תמונות של דמות מצויירת בתנוחה אירוטית, כלומר, הן מככבות גם באנימציות פורנוגרפיות.

למרות שגשום, טפטוף מעצבן, לא נכנסת לתוך החנויות, אלא משוטטת באיטיות ברחוב, נעמדת לפעמים ליד מסך שמקרין קטע מסרטון מצוייר, לצפות בסרטון אנימה live. שילוב מעניין בין אקשן, אלימות, אירוטיקה ופס קול רועש בצורה מוגזמת. או לצפות בקליפ של אחד הלהיטים היפנים העכשוויים.
עברה למעלה משעה מאז היגעתי לרובע, ופתאום שמה לב שאין כאן לא בתי קפה ולא חנויות אוכל/קומביני. האם יכול להיות שהדמויות המצויירות השכיחו מהיפנים את רעבונם? לא ולא. תמיד יש ביפן בית קפה/אוכל. זה כלל קבוע. אין יוצאים מהכלל, למעט אם מדובר במשרדים ממשלתיים… מה שכן ראיתי זה את הקפה שתמר סיפרה לי עליו, "קפה למשרתות", באנגלית זה נשמע פחות בוטה, "made cafe". הקפה מן הסתם אותו קפה, טעם סביר, רק שהמלצריות שם הן צעירות לבושות בתלבושת מינימליסטית. בעודי מצלמת את השלט, מתעסקת עם המעיל, המטרייה, הגיעו שלוש בנות בתלבושת, להתחיל את משמרת הבוקר, מיהרו לקפל מטריות ולהיבלע במעלה המדרגות. לא הספקתי לצלם אותן אבל בהחלט הספקתי להתרשם מחצאית הקצרצרה ומהעובדה שרואים להן את התחתונים. בכוונה. מי שנכנס לבתי הקפה הללו מגיע לא בשביל הקפה, זה ברור.
יש עוד מקומות בסגנון דומה עם שלטים בהן מצולמות בחורות מחופשות לתלמידות בית ספר במיני חסכוני.
אין מה להזדעזע, זה לא קונספט יפני ייחודי, גם בארה"ב קיימת רשת כזו בשם hooters שמוכרת ג'אנק פוד המוגש לסועדים ע"י מלצריות בלבוש חושפני במיוחד. רק שבאמריקה יכולים לתגמל את המלצרית על המחשוף הנדיב בטיפ שמן. ואילו ביפן אין טיפים. לא מקובל לתת טיפים. מחיר המנה כולל בתוכו גם את מרכיב השירות. אם ככה איזו מוטיבציה יש לבחורות הצעירות הללו להתלבש כמו שרלילות אם הן לא מקבלות על הישבן החשוף אקסטרה כסף? לא יודעת.
את הקפה של הבוקר מצאתי ברחוב צדדי, Tully's cafe, שזו רשת נחמדה, רק חבל שמבחר המאפים שלהם לא משהו. נחסכו לי כמה קלוריות ריקות.
מנצלת את הפסקת הקפה לקרוא על תופעת המנגה והאנימה. מצטטת מתוך ויקיפדיה, למי שמעוניין לקרוא וללמוד על התופעה שהתפשטה מיפן גם לעולם המערבי, עם יבוא סדרות אנימה יפניות לקהל צעיר שהותאמו גם לישראל.

"אנימה (Anime) – קיצור של המילה האנגלית Animation. אַנִימֶה הוא שם כללי המקובל מחוץ ליפן לאנימציה שמקורה ביפן ומאפייניה ניתנים לזיהוי כאנימציה יפנית אותנטית. ביפן עצמה המילה "אנימה" היא שם לכל אנימציה, ללא התייחסות לארץ המוצא.
מאנגה (Manga) – קומיקס יפני, עליו מבוססת מרבית האנימה, בדומה לקומיקס האמריקאי. בדרך כלל המאנגה מפורסמת לפני האנימה.
אנימה במובן הצר היא סדרה או סרט אשר נוצרו בשימוש של טכניקות אנימציה דו-ממדית או תלת-ממדית בסגנון ייחודי של איורים בעלי מאפיינים פיזיים ברורים לדמויות (מאנגה). סגנון זה מתאפיין בעיניים גדולות במיוחד, אף ופה קטנים ושיער מעוצב באופן קיצוני וצבעוני, אם כי אמנים מסוימים שומרים על מאפיינים יותר ריאליסטיים. הפצות אנימה מבוססות לרוב על מאנגה, ולרוב הן ייבוא של מאנגות לאנימציה חיה. עם זאת, לעיתים קרובות האנימות אינן נאמנות באופן מלא לעלילה המקורית.
האנימה היפנית מכילה מגוון סגנונות אמנותיים בעלי מאפיינים ייחודיים המבדילים אותו מיצירות אנימציה מערביות. מבחינה ויזואלית, אנימה מגוון מאוד מבחינה אמנותית וכוללת מגוון רחב של סגנונות אמנות המשתנים מאמן לאמן ומאולפן לאולפן. אף אחד מסגנונות האמנות אינו נחשב לסגנון הדומיננטי. הם חולקים מספר מאפיינים דומים במונחים של טכניקת אנימציה ועיצוב הדמויות. האנימציה באנימה תהיה לרוב מורכבת, דינמית, צבעונית ומהירה, עם הרבה פרטים, ולרוב עבודה מפורטת ודקדקנית על הרקע. הדמויות עצמן בעלות עיצוב דומה, על אף שניתן לראות הבדל בסגנונות אצל אנימטורים שונים. רוב דמויות האנימה ניחנות בעיניים גדולות ופעורות שתופסות את רוב שטח הפנים. כמו כן, אף ופה קטנים יחסית ופרופורציות גוף מעט מוארכות. לרוב ניתן גם לראות תיאורים מוגזמים של רגשות או תגובות של הדמויות: טיפות זיעה גדולות במצבי לחץ, ורידים בולטים בעת כעס ואף התעלפויות ברוב הגרסאות הקומיות של האנימה.
עיצוב הדמויות באנימה:
העיניים – אחד המאפיינים החזותיים הבולטים ביותר של האנימה הוא העיניים הגדולות של הדמויות, גם של אלו האמורות להיות ממוצא אוריינטלי. העיניים הגדולות מקלות אולי על המאנגאקים לבטא את רגשות הדמויות. ואמנם לעיתים קרובות יש לדמויות הבעות מוחצנות באופן מוגזם. זאת בניגוד לקוד ההתנהגות המקובל ביפן, המחייב קור רוח ואיפוק. האנתרופולוגית התרבותית רייצ'ל "מאט" תורן (Rachel Matt Thorn) טוענת שהקהל היפני אינם תופסים את העיניים הגדולות יותר כעיניים של אנשים מערביים. עם זאת, ראוי לציין שלא בכל סדרות האנימה יש לדמויות עיניים גדולות.
השיער – השיער בסדרות אנימה לעיתים רבות מפוזר וצבעוני באופן לא טבעי או שהוא מעוצב באופן ייחודי. תנועת השיער באנימה היא מוגזמת והתנועה של השיער משמשת לעיתים על מנת להדגיש את רגשות הדמויות. אחת הסיבות לכך שלדמויות צבעי שיער שונים הוא שקל יותר להבדיל בין שתי דמויות כאשר צבע השיער של אחת מהן צהוב וצבע שיער השנייה שחור, מאשר בין שתי דמויות שצבע השיער של שתיהן שחור.
הגוף – פרופורציות הגוף של דמויות אנימה אנושיות לרוב משקפות במדויק את הפרופורציות של גוף האדם במציאות. לעיתים האמנים שמעצבים את דמויות האנימה מבצעים במכוון שינויים לפרופורציות הגוף של הדמויות כך שלדמויות יהיה גוף קטן באופן לא פרופורציונלי לעומת הראש של הדמות.ה
פנים – בסדרות אנימה מוצגים לעיתים רבות מגוון רחב של הבעות פנים לציון מצבי רוח שונים ומחשבות שעוברות בראש של הדמויות"

זהו קומפלקס די גדול של כמה רחובות עם מתחמי קניות גדולים שמוקדשים ברובם הגדול לאנימה. השפע המנצנץ הזה מעיד עד כמה התופעה הזו פופולרית ביפן. יש מעריצים רבים שמכורים לדבר, קונים לא רק DVD או blu-ray עם הסרטים אלא גם את הבובות עצמן, בשלל גדלים וצורות, פוסטרים ועוד ועוד מוצרים. מדפים על גבי מדפים עמוסים באינספור ווריאציות שמבוססות על המאנגה והאנימה. תעשיית האסקפיזם, תעשייה שמפרנסת רבים ושמגלגלת ללא ספק סכומי עתק.

"אֶסְקֶפִּיזְם היא הסחת דעת נפשית, באמצעים שונים , במטרה "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית."

ולמדתי היום מושג חדש, Blu-ray:

"בלו-ריי הוא פורמט מתקדם לאחסון מידע דיגיטלי על-גבי תקליטור כגון סרטים, מוזיקה, תמונות וקובצי טקסט. שימוש מרכזי בפורמט בלו-ריי הוא הקלטה והפצת סרטי וידאו בהפרדה גבוהה המותאמים למרקעי HDTV. פורמט הבלו-ריי זכה להגמוניה והפך לממשיכו של פורמט ה-DVD"

14:29, הפסקת מרק. זו אותה רשת מרקים שראיתי באוסקה, קונה קערת מרק דלעת חם. כשהם רוצים הם יכולים לבשל לא רע. לא תשמעו אותי מתגעגעת לאוכל היפני, אבל לתנועת הרכבות היפנית בהחלט ובהחלט. כשהצצתי בחוברת על טוקיו, זו שקיבלתי בטוריסט אינפורמיישן ביום הראשון, ראיתי שבסמוך לאקיהבארה יש תחנת רכבת ולידה גשר שממנו אפשר לראות חמש מסילות בו זמנית.
אחרי ההתפעלות מהאנימה ממשיכה לכיוון הגשר. הוא כשלעצמו לא אטרקציה, חציתי גשרים מרשימים ממנו, אבל הנוף הנשקף ממנו, אין דברים כאלו, 5 מסילות שעל פניהן חולפות הרכבות. וואוו, כמה שזה מרהיב! למרות הגשם שממשיך לרדת עומדת עם מטרייה ביד ומחכה שתחלוף עוד רכבת ועוד אחת ועוד אחת. תופסת עוד פריים ועוד אחד.
לזה, לזה אתגעגע כשאהיה רחוקה מכאן. לקנה המידה. הכל גדול. הכי גדול שאפשר.
היכן בישראל אפשר לראות חמש רכבות חולפות בו זמנית…

14:36, הגשם לא מפסיק לרדת. לא כייף גדול. מוותרת על ה-shinto shrine שרציתי לראות. כרוך בנסיעה וניווט רגלי. אולי אחזור חזרה לאקיהבארה, או חזרה עם הרכבת לחדר. לנוח. קונספט שעדיין לא ניסיתי בטוקיו.. ובערב כשייפסק הגשם אלך לכיוון הנהר.
מראש אמרתי, זה הולך להיות יום רגוע.
אבל לפני כן, קפה.

15:04, הפסקת קפה, Starbucks. מימיני גיק יפני, מרכיב אוזניות, סיים לשתות אספרסו, שקוע בקריאה של ספר העונה לשם Python, כלומר לומד תכנות. שר לעצמו. משמאלי שני אנשי עסקים, לובשי חליפות מחוייטות, מקשקשים ביפנית, אולי מחליפים רכילות עסיסית מהמשרד, אין לדעת.

17:40, הפסקת קפה, Doutor. גדלתי והתחנכתי לאור המשפט הידוע, "לנוח? אני כבר אנוח בקבר"… בטח שלא בטוקיו ובטח ובטח לא כשאני במרחק שתי תחנות בתחתית מעוד Shinto Shrine לאוסף המקדשים שלי. דומה לפושימי אינארי שבקיוטו, עם השערים האדומים, רק שהמקדש של טוקיו צנוע יותר. Nezo – jinja Shrine. מגיעה לקראת ארבע, עדיין מטפטף, מעט מאוד מבקרים. באביב כל הגן פורח, ראיתי בתמונות, זה נראה משגע, אבל גם בתאורה של יום סגרירי וגשום השערים הכתומים נראים ומצטלמים נפלא.

חלאס, טוקיו, אולי מספיק עם הגשם. יורד ככה רצוף מהבוקר. לא מגיע לנו קצת מנוחה מהמטרייה.
טוקיו מקשיבה ולכמה רגעים נראה שהגשם פסק או לפחות נחלש. בדרך חזור מהמקדש מתלבטת אם לרדת לתחתית, אין קו ישיר, צריכה להחליף שלוש רכבות. לפעמים המעבר מרציף לרציף כ"כ ארוך.
מעדיפה אם ככה ללכת ברגל.
השעה שמתחיל להחשיך, מקיפה את הפארק, מגיעה לאיזור תחנת הרכבת של Ueno, לא ידעתי שיש שם שוק, ריח עז של דגים, מסעדות עם מאכלי ים ועוד שאר מזכרות לתיירים. הפעם אין לי סבלנות ואנרגיה לעצור, להתבונן, להתלהב, לצלם. עבורי זה עוד אחד מהשווקים שראיתי דומים להם.
ככה זה כשמשאירים את טוקיו לסוף הטיול. כי אוסקה לוקחת בגדול עם שוק האוכל מטריף החושים שלה וקיוטו לוקחת בגדול עם המקדשים והשערים העצומים והרבים. וטוקיו? לא נשארת פריירית. גם היא יודעת להרביץ הופעה. את מה שרואים באיקבהארה תמצאו אולי באוסקה, אבל ממש בקטנה, ולא בקיוטו, שיש לה יותר קלאסה ופחות זימה.
הפסקת קפה לאגור קצת כוח לפני שיוצאת לצלוח את שני הקילומטרים האחרונים להיום.

18:24, הפסקת מרק, מרחק דקות ספורות מהמלון. במקום לחמם במיקרו במלון מרק צמחוני מ-7RLEVEN, סטייל מנה חמה, נכנסת למסעדה מקומית. מימיני שני אנשי עסקים, פשטו את ג'קט החליפה, שותים סיבוב שני של בירה. מזלי שהם יפנים מנומסים, לא לוטשים בי מבטים כשאני שואבת ברעב גדול את האיטריות, נאבקת עם מקלות האכילה, וכמובן משפריצה מרק על החולצה…
זה יחסר לי, הפיטפוט היפני, ה-"סאיימס-סן" או "אריגטו גוזיימאס" שנאמרים כל הזמן.


(33) 28.10.19, שני, טוקיו

בוקר טוב טוקיו! הגדולה, הלא נגמרת. עבר שבוע מאז שהיגעתי לעיר, כולי צהלולי התלהבות. האם ההתלהבות מחזיקה מעמד עד היום? תלוי מתי שואלים. יש רגעים של שמחה ויש רגעים של עייפות. קשה עד בלתי אפשרי לשמר התלהבות ברמה מקסימלית לאורך עשרה ימים. אני מוצאת שההנאה אינה העיקר עבורי. יש לה חלק חשוב, אבל מה שממלא אותי סיפוק גדול זה הלימוד של מקום חדש, הסקרנות שתופסת מקום מאוד משמעותי, שמעלה שאלות, בודקת, מתעניינת, באה על סיפוקה כשמקבלת תשובות.

הבוקר מנסה כוחי בעמידה ברכבת והקלדה בפתק בו זמנית. לא פשוט… אם ליפנים מצליח, למה גם לא לי… הרכבת הבוקר עמוסה יותר לעומת אתמול. בוקר שני, אנשים נוסעים לעבודה, כשמתפנה מקום יושבת וממשיכה בשלי, רק שהבוקר שמה לב למספרי התחנות, כדי שלא יקרה מה שקרה אתמול בלילה, כשחלמתי ופיספסתי את התחנה. מניחה שקורה לכולם.
הבוקר אני בדרכי לאי אודייבה, הפעם עם רכבת המונורייל, רכבת שנוסעת על מסילה אחת, באוויר, ללא נהג.
בהיר ונעים היום. יום נפלא לטייל בטוקיו ולגלות מקומות חדשים.

לא חוזרת על הטעות של אתמול, להסתפק בתה בלבד ששתיתי בבוקר בחדר להרטיב את הגרון. לכן כשיוצאת מהתחנה, בדרך אל המונורייל, נכנסת לאותה מאפייה, לקפה ומאפה, 520¥. לא צריך מכה חזקה בבוהן כדי להינות מכוס קפה ומשהו מתוק ליד.
מי שעוקב יודע עד כמה אני אוהבת את הפסקות הקפה הללו בחברת ידידי הסלולרי. לא היגעתי ליפן עם ציפיות גדולות להכיר כאן חברים לחיים, ועדיין לא חשבתי שחודש שלם אדבר כ"כ מעט. כן, חודש! היום יום מס. 32 מתוך 35 ימים שהקצבתי ליפן. בשעה כזו בעוד שלושה ימים אהיה בשדה התעופה בדלפק הצ'ק אין לטיסה ארצה.
"מתרגשת?" שואלים אותי.
אמממ… לא ממש. אצלי האסימונים נופלים כשרואה את הדבר בעיניים. אולי כשאראה את שלוש האותיות TLV על הצג בשדה בוורשה, לקראת הטיסה לת"א, אולי אז אבין שנגמר, שחוזרת הביתה.
בינתיים כאן, בתחנת שימבאשי בטוקיו, בית קפה עם מאפייה קטנה, מימיני שלושה תיירים מספרד, מולי יפני בחליפה מחוייטת שותה קפה.
טוקיו, עיר ההמונים. כמות האנשים שראיתי כאן בשבוע שחלף היא עצומה. ועדיין אף אחד לא נגע בי, דחף אותי, לטש בי מבטים, ניסה לפתות אותי להיכנס לחנות/מסעדה, או הציק עם שאלות חוזרות על עצמן כמו בהודו. בכזו עיר אפשר לשמור על אנונימיות. אני אחת ממיליונים. או בקנה מידה קטן יותר, אחת מאלפים, כמו אתמול במעבר החצייה בשיבוייה בשעות הערב העמוסות. חוצה את הכביש מצד לצד לצד, אחת מני רבים. ועדיין אני אחת ויחידה, מיוחדת במסע הייחודי שלי, שהוא רק שלי..
מוקדם לי מדי לסכם סיכומים, אני עדיין בהווייה של טוקיו, אבל יודעת שבקרוב זה ייגמר, בקרוב לא יהיו כמויות עצומות של אנשים להתערבב בהם, קילומטרים ארוכים של מדרכות לצעוד אותן, שינקנסניות חולפות על מסילות מעל ראשי.
ועד שייגמר, אני בדרכי לאודייבה עם רכבת שנוסעת על מסילה אחת, ללא נהג בקטר.

"אודייבה – אזור קניות ובילוי פופולרי, למעשה זהו אי מלאכותי במפרץ טוקיו.
בעבר היו אלה 6 מבצרים אשר נועדו להגן על טוקיו מפני קלברט פריי קצין בחיל הים האמריקאי, שהגיע ליפן בשליחות נשיא ארצות הברית פילמור, בדרישה כי יפן תפסיק את התבדלות. פירוש המילה היפנית דאיבה הן סוללות התותחים שנועדו להגן בפני הקצין.
עיריית טוקיו הפכה את האיים למזבלה ענקית. תכננו להקים שם אזור מגורים אך כלכלת הבועה שהתפוצצה בשלהי שנות ה-90 הביאה לשינוי, והאיזור הוסב לאיזור קניות משרדים ובילויים."

מתוך האתר מידע לדרך על טוקיו וסביבתה

ט ו ק י ו!
שיחקת אותה! גם מונורייל, גם גשר, ואיזה גשר! כמה יפה! כולי התלהבות, כמו ילדה קטנה שקיבלה ערימת ממתקים ולא יודעת ממה להתחיל קודם…. המונורייל, הגשר, פסל החירות small size…
אדם צריך שיהיו לו כמה דברים שמיטיבים עמו, שמעלים חיוך על פניו. תראו לי גשר ואני מייד נדלקת. ועוד כזה גשר ענק, עם כזה שם מלבב! כיוון אחד נסעתי במונורייל דחוקה בין המוני תיירים, את הכיוון השני אחצה ברגל.
לפני אתגר ניווט להגיע לנקודת ההתחלה להולכי רגל, זה נראה מסובך, מערך הכבישים שמובילים אל הגשר, לולאות ענק, שני מפלסי תנועה. והיכן המקום להולכי רגל? אם היגעתי עד הלום, דבר לא יעצור אותי…
קו המגדלים של טוקיו מרשים, נזכרת במגדלים החתיכים של מנהטן, יותר חתיכים מאלה של טוקיו. איכשהו הבנייה בטוקיו לא יוצרת את אפקט ה-WOW שהאמריקאים יודעים ברוב כשרונם לעשות. גורדי השחקים של טוקיו כ"כ צפופים ולמען האמת חסרי ייחוד, זה לצד זה יוצרים קיר עצום של בטון, פלדה וזכוכיות. יכול להיות שהמראה מכאן בשעות הלילה, כשהכל מואר, עוצר נשימה. בשעות היום הוא פחות WOW. ועדיין יפה, שלא תגידו שממעיטה ביופייה של טוקיו.

מתוך ויקיפדיה:

"גשר הקשת בענן (ביפנית: レインボーブリッジ) הוא גשר תלוי החוצה את צפון מפרץ טוקיו, בין שיבאורה שבמינאטו, לאי המלאכותי אודאיבה.
עבודות הבנייה של הגשר התחילו ב-1987 והושלמו ב-1993. אורך הגשר הוא 798 מטרים. שמו הרשמי הוא "הגשר המחבר של נמל טוקיו – ציר דאיבה מס' 11 של הכביש המהיר שוטו", אך שמו "גשר הקשת בענן" ניתן לו בידי הציבור. צבע הבסיס של המגדלים התומכים בגשר הוא לבן, אשר נבחר כדי ליצור איזון עם קו הרקיע של מרכז טוקיו, כפי שהוא נראה מאודאיבה. ישנן מנורות הממוקמות על חוטים התומכים בגשר, אשר מאירים כל לילה בשלושה צבעים שונים: אדום, לבן וירוק. האנרגיה הדרושה להפעלת המנורות מושגת דרך אנרגיה סולארית אשר נצברת במהלך היום."

ניתן להגיע לגשר ברגל, רק שזה לא מצויין בשום מפת התמצאות. Google maps מביא אותי להשתלבות בכביש, אבל היי, אני לא מכונית/משאית. מה עושים? "סונימה-סן, אולי את במקרה יודעת איך אני מגיעה לגשר? " ושתי הבנות החמודות שמבינות אנגלית בודקות בטלפון שלהן, מראות לי את הכיוון הכללי ותמונות שמצאו. כלומר, בהמשך הפארק, ליד שני בינייני מגורים גבוהים, יש שביל עלייה לגשר עם בוטקה של שוטר. שואלת גם אותו וכל מה שהצלחתי להבין ממנו ש"וורי ביוטיפול וויו". הוא אמר משהו על צפון ודרום ורק כשהתקרבתי הבנתי שאפשר לבחור באיזה כיוון לצעוד על הגשר. בחרתי בצפוני, המוצל, עם נוף לקו המים עם מקבץ המגדלים המתנוססים לגובה.
בעיר עם מיליוני תיירים הייתי דקות ארוכות מאוד לבד על הגשר. מולי משאיות ומכוניות שחולפות במהירות, המונורייל נוסעת בנתיב האמצעי שמיוחד לה והנוף… אין לי מילים, כי באמת שאין דברים כאלה…
אלו היו רגעים של צהלולי התלהבות וקריאות התפעלות בקול והשיר על טוקיו הגדולה, הלא נגמרת שלא הפסקתי לזמזם. במקום מהנדסת בדיקות הייתי צריכה להיות מהנדסת גשרים. יש לי משיכה לא מוסברת לגשרים והיום יכולה להוסיף עוד חרוז יפה מיוחד למחרוזת הגשרים שחציתי במו רגלי.
באוקטובר שעבר אלו היו שלושת הגשרים המפורסמים של מנהטן, ובאוקטובר הנוכחי זהו גשר הקשת בענן של טוקיו. והנוף… משכר… כמה עוצמה שהוא מקרין.
טוקיו! שיחקת אותה!

כשסוף-סוף סיימתי לחצות את הגשר, מגיעה בצדו השני למעלית שמורידה אותי למפלס הרחוב. בהצלחה למי שרוצה לעלות על הגשר מהכיוון הזה. אין שלטי הכוונה, קשה מאוד להתמצא וחבל. Google maps מראה לי שאני בכיוון הנכון לאטרקציה מס. 2 להיום שגם תעיף אותי לשמיים.
בדרך עוצרת למנוחת צהריים בגינת משחקים. מיץ ושני סנדוויצ'ים יפנים עם אורז וטונה. יבואו ימים שאהיה מוכנה לאכול כל דבר ולו כדי לחזור הנה, לחוות שוב את טוקיו.
חציית הגשר משום מה אינה ברשימת ה-To Do של תיירים בטוקיו. ממליצים להגיע לאי עם המונורייל או רכבת אבל בקושי מוזכר שניתן ואף רצוי ומומלץ לחצות את הגשר רגלית לפחות בכיוון אחד. מה שתקף לגבי ברוקלין ברידג', איכשהו התפספס לגשר הקשת בענן של טוקיו. לא הרבה חוצים אותו, כשעבורי זה היה אחד מההיילייט של טוקיו. אולי בגלל שאני חובבת גשרים ידועה.
כחובבת צבעים ידועה פני כעת אל חנות, שגם אם לא אקנה דבר, מוכרחה לבקר בה. ראיתי כיצד היא נראית בתמונות ועדיין בטוחה שכשאכנס האישונים בעיניים יתרחבו מרוב יופי.

הינה PIGMENT!
מגיעה לכתובת המבוקשת. כן, כמעט עפה על עצמי שהצלחתי למצוא את הכתובת בלי לשאול אף אחד ובלי להתברבר. חוצה את הכביש לכיוון חנות שמוקדשת כל כולה לפיגמטנים, כלומר האבקות מהן מכינים צבעים.
אלא מה… החנות סגורה בימי שני וחמישי. והיום איזה יום? שני… איזו אכזבה. עד שהיגעתי עד הלום והם, היפנים החצופים, לוקחים לעצמם יום חופשי? זה לא היה קורה במנהטן וגם לא בת"א שהכל פתוח ללא הפסקה.
מה סגור??? טוקיו, ביעסת מאוד….
קשה לי לעכל שאני מצידה השני של הוטרינה ולא יכולה להיכנס ולשזוף במו עיני את קיר הבקבוקים הצבעוני. מסודר לפי גוונים. להתעלף מרוב יופי. מצלמת מה שיכולה מחוץ לחנות, חוצה את הכביש לקפה ומאפה של ניחומים. לא יודעת אם אגיע לכאן שוב ביומיים הבאים. טוקיו כ"כ גדולה, מסובכת להתמצאות והתניידות.

תוך כדי קפה מנסה להחליט לאן אמשיך מפה עד הערב.
חוץ מהגשר והפיגמנטים לא ממש תכננתי פעילויות, סמכתי על טוקיו שתעסיק/תלהיב/תפתיע אותי. מצד אחד הלהיבה מצד שני איכזבה כשסגרה את החנות. שאנסה חנות אחרת? זו של DIY בשיבוייה, Tokyu Hands. שמרתי את הקניות לסוף המסע, ועכשיו זה הזמן.
אוטובוס, תחנת רכבת, קו ימאנאטו, כמה תחנות ומגיעה לשיבויה. כבר לא מתבלבלת, יודעת איך לנווט למעבר החצייה, חוצה, פונה שמאלה באחד הרחובות, מנסה להיזכר היכן היתה החנות, מוצאת. קומה 5C, מול מדפים מסודרים של טושים בשלל צבעים, שם אני נרגעת. יד אחת אוחזת בסלסלה, השנייה בטלפון. מצלמת, מקשקשת עם צבע ששלפתי מהמדף לבדוק איך הוא, שוב מצלמת, שוב שולפת טוש אחר. לו יכולתי הייתי קונה את כל הקומה.
יכולה להבין אנשים שמאבדים תחושת זמן כשקונים מה שאוהבים (בגדים, מגפיים, שעונים, אייפון וכו'). אני אוהבת לקנות צבעים. מגיעה לקופה עם שלל נאה שמסתכם לחשבון בסך 8349¥. יורדת לקומת הכניסה ושם עם הצגת דרכון מקבל החזר מס על סך 759¥. בדיוק. לא יין יותר ולא יין פחות. כלומר עבור תענוג הרכישה ואח"כ תענוג השימוש עם החומרים הללו שילמתי 7590¥ שהם כמו 253₪. עקבתי בעיניין כיצד המוכרת ארזה את הצבעים, עם תשומת לכל פריט פריט.
במחשבה שנייה, רצוי ומומלץ שחנויות יסגרו את דלתותיהן יום או יומיים בשבוע, שיאפשרו לעובדים מנוחה. אנחנו איבדנו את זה לגמרי, הסלוגן של ת"א "עיר ללא הפסקה" הוא לא נורמלי. רצוי ומומלץ לקחת הפסקה!
כמוני למשל, שבאמצע החיים לקחתי הפסקה של שלושה חודשים וקצת. תיכף יישמע הצילצול שמבשר את סיום ההפסקה, צריך לחזור הביתה, לשגרה…


(32) 27.10.19, ראשון, טוקיו

לפני השינה קוראת על נושאים שקשורים ליפן, להרחבת הדעת:
1. הבורסה לניירות ערך בטוקיו – Tokyo Stock Exchange (TSE) – מוויקיפדיה:

"נכון לדצמבר 2010, הייתה הבורסה בעלת שווי שוק של 3.8 טריליון דולר אמריקני, מה שהופך אותה לבורסה השלישית בגודלה בעולם (אחרי ניו יורק ונאסדק). המבנה שלה ממוקם באזור העסקים של רובע צ'ואו (Chūō) בטוקיו."

2. טקס הכתרת הקיסר – מתוך וויינט:

"הקיסר החדש של יפן, נרוהיטו, קיבל על עצמו ביום שלישי 22.10 באופן רשמי את הכתר. הוא עשה זאת במסגרת טקס שנערך כבר מאות שנים, ושבו השתתפו נכבדים מיותר מ-180 מדינות.
בפועל הפך נרוהיטו לקיסר – ואשתו מסקו הוכתרה למלכה – כבר ב-1 במאי, בטקס קצר שנערך אז בטוקיו, אולם הטקס שנערך "סוקוי נו ריי", הוא טקס גדול ומרשים יותר, ובו מוכרז לעולם השינוי במעמדו.
נרוהיטו הוא הקיסר היפני הראשון שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא ירש את הכתר מאביו, אקיהיטו, שהפך בתחילת השנה לקיסר הראשון של יפן זה 200 שנה המוותר מרצונו על הכתר בעודו בחיים. אקיהיטו ויתר על הכתר מחשש שגילו המתקדם ומצבו הבריאותי יקשו עליו למלא את תפקידו."

09:05, פחות מדקה מהרגע שיצאתי מהחדר, מעלית לקומת כניסה, יוצאת מפתח המלון, חוצה בזריזות את הכביש, יורדת לתחתית, הכרטיס המגנטי ביד, מעבירה בעמדת התשלום, עוד שני צעדים ונכנסתי לקרון. וואוו. מרשים כמה מהר לומדים מקום חדש. את כל הפעולות הללו עשיתי על אוטומט, כמעט בלי להשקיע מחשבה.
נוסעת לתחנת Otemachi, היכן שסיימתי אתמול, כדי להגיע לגנים המלכותיים. מה שהיה סגור אתמול אחה"צ, יהיה פתוח הבוקר.
בוקר יום ראשון, השבוע האחרון בטיול בטוקיו בפרט, ביפן בכלל.
מסתבר שגם ביפן קיים "שביל החומוס" שכולל את היעדים העיקריים: טוקיו-האקונה-קיוטו-אוסקה-הירושימה + גיחה לאלפים. מודה שלא ניסיתי להיות מקורית או לגוון. התגלגלתי לאותם יעדים, אפילו וויתרתי על כמה מאתרי החובה, דוגמת האקונה, פוג'י ועוד מקומות יפים באיזור האלפים.
אי אפשר להספיק הכל ובזמן שעמד לרשותי נטיית הלב היתה להסתובב בעיקר בערים. לכן לטיול שלי ביפן יש גוון יותר אורבאני. בעשרה ימים שאני שוהה בטוקיו יכולתי לנסוע לטיולי יום מחוץ לעיר. במקום מעדיפה להישאר בעיר והבוקר למשל להעביר כמה שעות בגנים המלכותים, מעט טבע בתוך עיר.
10:00, מנוחת בוקר על ספסל באחת מפינות החמד ב- Imperial Gardens. כמה יפה, כמה מטופח, כמה מוקפד. יופי שמרחיב את הלב. עדיין לא שלכת. מצד אחד ציוצי ציפורים, מצד שני קול תנועת רכבים חולפים בכביש.
מזכיר לי איך אתמול חלפתי במקרה מתחת לגשר עלי עליו נסעו רכבות. voooommmm עוצמתי, כשהן משקשקות מעל הראש. צליל עם מקצב שחוזר על עצמו בווליום גבוה, עם ויברציה שאפשר לחוש בכפות הרגליים. אני, שנמשכת לתנועה, נעמדת במקום ומניחה לצלילים לשטוף אותי. במקום אחר שמעתי את השינקנסן מנגנת צליל רב עוצמה, כשחולפת במהירות על הפסים. מקווה בימים הבאים למצוא עוד פינות כאלו ברחבי העיר, שרכבות יעברו מעל הראש, ששינקנסניות יטוסו מול עיניים משתאות. זה למה אני נשארת עשרה ימים בעיר האינטנסיבית הזו ולא יוצאת לטיולי כוכב. יש עוד כ"כ הרבה מה לראות ולעשות.
אחד מהבאגים שלי הוא שאין לי כפתור "עצור"… כשאני במסעות ה-sightseeing שלי מי שעוצר אותי זה הגוף, כפות הרגליים שמתחילות לכאוב או הבטן שמתחילה לקרקר. אני יכולה לנסות להתעלם, אבל הגוף בשלו. הרגליים דורשות מנוחה, הבטן דורשת אוכל.

היום מעונן, אפור, לפי התחזית יירד פה ושם גשם. כ"כ נעים בלעדיו. אפשר להתיישב על ספסל בגן ולכתוב, להרים את המבט מהסלולרי לירוק-ירוק הזה של טוקיו. לו הייתי כאן בזמן השלכת או פריחת הדובדבן, הייתי נשארת לישון כאן, מרוב יופי ומרוב רצון" לתפוס" כמה שיותר ממנו. גם המופע הירוק של הגן יפה אבל הוא הרגיל. הגוונים האדומים של השלכת או הלבן-וורוד של פריחת הדובדבן הרבה יותר אטרקטיבים.

12:14, מנוחה קצרה על ספסל לפני היציאה מהמתחם עצום המיידים של ארמון הקיסר והגנים. המתחם גובל בבנייני משרדים, בפריים אחד אפשר לראות את המפגש בין הארכיטקטורה המודרנית לעתיקה יותר, בין הקידמה למסורת – זהו הייחוד של יפן. יש מקום גם לזה וגם לזה, הכבוד לקיסר ולכל מה שהוא מסמל ממשיך להתקיים גם במאה ה-21 הטכנולוגית, המתקדמת, המתפתחת.
טיילתי רק בחלק קטן מהגנים. בעונות הצבעוניות מניחה שאפשר לבלות כאן יום שלם, אם לא יותר, כעת מעוניינת להמשיך ליעד הבא.

שמתי לב למיעוט אתרי הבנייה בטוקיו, לא שלא בונים, אבל יחסית לצפון הודו, מעט מאוד, אולי כי לא נשאר מקום, כי הבנייה גם ככה מאוד רווייה. לכן חשוב לשמור על ריאות ירוקות, על גנים גדולים לרווחת הציבור. מצא חן בעיני שהכניסה חינם, מקבלים בשער כרטיס פלסטיק שיש להחזיר ביציאה. לו הגנים הללו היו בהודו, היו מציבים קופה עם שני תעריפים, תעריף גבוה לתיירים ונמוך למקומיים. השבילים רחבי הידיים שמקיפים את המתחם הם ככל הנראה "פארק הירקון" של טוקיו עבור מי שאוהב לרוץ. מעולם לא ראיתי כזו כמות אנשים עושה ג'וגינג.
יש מי שרץ, יש מי שהולך להנאתו. מרגישה התחלה של עייפות, ברגליים ובגוף. מתחשק להישכב על הדשא ולעצום עיניים לכמה רגעים, אבל אסור. באופן כללי ביפן אסור הרבה דברים, והאיסורים הללו מפורטים בשלטים בשלל שפות.

ברחובות הסמוכים לארמון הקיסר ביניינים גדולים של משרדי הממשלה. ביניין ליד ביניין ואף לא בית קפה אחד לרפואה. או קומביני. איך יכול להיות? איפה אוכלים ושותים אלפי הפקידים הממשלתיים? באמת לא יכול להיות. אין דבר כזה ביפן. מהרגע שנחתתי באוסקה התרגלתי לראות מסעדה ליד מסעדה ליד בית קפה ליד קומביני. אומה שלמה שכל הזמן עסוקה באכילה ושתייה, לכן ההנגשה האינטנסיבית הזו. איך יכול להיות שברובע הביורוקרטי של טוקיו אין אוכל? סליחה, אבל אין דברים כאלה.
עד שמגיעה לצומת, ברחוב ליד, אחד אחרי השני, סטארבקס ועוד בית קפה וכמובן 7ELEVEN. נרגעתי. התרגלתי לאוכל של סופר, נכנסת לעשות קניות לבוקר-צהריים ומבטיחה לעצמי שעוד כמה ימים אארגן לי חוויה מתקנת בסופר השכונתי שלי.

13:25, באמת, לא איכפת לי לשבת על מדרגות נטושות מול ביניין משרדים כלשהו, ריק, סגור, ליד בית קפה, גם הוא סגור, לשתות את הקפה מהמכונה שקניתי בקומביני עם עוגה קטנה ליד. את העטיפה להכניס לשקית זבל בתיק. לא, למה שיהיה לי אכפת לאכול ולשתות כמו חוראנית. לא, לא איכפת לי.
אני סולחת ליפן על האכזבה הגדולה בתחום האוכל, כי היא יפן. אבל בתכ'לס נמאס לי ואחד הדברים שאהנה מהם מאוד עם החזרה הביתה יהיה א ו כ ל!
כל פעם שאני משמיצה את האוכל היפני קמים עלי מאוהבי יפן וטוענים "מה פתאום, זה מטבח מעולה, טעמים מעודנים, את פשוט לא יודעת לחפש" וכו'. ממה שכן מצאתי וטעמתי, הבנתי את הפרינציפ, לא תודה. לקראת הטיול הבא ביפן אארוז המון אוכל מהסופר של ישראל.

14:16, בעיצומו של אתגר ניווט מסובך ביותר לעבר המוזיאון לאמנות. טוקיו מסובכת, לא כמו הגריד הפשוט של מנהטן. צריך לשמור על עירנות, להשוות בין המפות, זו מנייר לזו שבסלולרי. לפני ברחוב שני בחורים אמריקאים. אני גם שומעת את האנגלית שלהם וגם מריחה את שובל האפטרשייב. לא… למה אתם ככה, לא מספיק יש טונה של גירויים ברחוב, אתם מוסיפים גם ריח? לא אמרו לכם שביפן מתחשבים בזולת? לא פולשים למרחב של אף אחד, גם לא עם ריח… ובטח לא של אפטרשייב… קצת התחשבות… ואם כבר הזכרתי את חוש הריח, ביפן הוא די מנוטרל. למרבה ההפתעה קרונות הרכבת לא מסריחים. גם כשצפוף. לפעמים נדמה לי שאני זו שמסריחה, במיוחד בסוף היום, כשמרימה את הידיים לאחוז בידיות. מפליא איך הם עושים את זה. אולי כי זו עונת מעבר ופחות חם ולח. אולי.

15:00, נו, מה אתם אומרים, הצלחתי להגיע ליעד? עם קצת עזרה, כי ביפן המוזיאונים משום מה נמצאים בתוך ביניינים עצומים, צריך להתאמץ מאוד כדי למצוא את הכניסה. אני עומדת ברחוב, לפני שלט התמצאות. אני נמצאת "כאן" והמוזיאון "כאן". רק איך אני מגיעה מכאן לכאן? שואלת שתי בנות שחולפות ברחוב. אחת מהן מצביעה על כניסה לבניין. תיכנסי, תעלי במדרגות הנעות. ו… עוקבת אחר השילוט ואכן מגיעה לחנות שאמורה למכור כרטיסים. רק ששוב רואה את השלט "סגור". עומדת סדרנית ומפנה את האנשים לקומה התחתונה. טוב שלקחתי ברושור. "את זה. אני רוצה את זה. איפה זה?" היא כנראה קלטה שאני מקרה קשה ובאה ללוות אותי לקומה למטה, משם מתחיל התור. 90 דקות המתנה. סליחה? לעמוד שעה וחצי בתור לתערוכה? לא תודה. מצלמת את הפרסום לתערוכה של האמנית היפנית שננעלת היום, שלא יגידו שלא הייתי.
בכזה אחר צהריים בהיר ונעים (לא ירד בסוף גשם) מעדיפה לשוטט בחוץ ובמקום להתקדם לאט-לאט עם התור, להתקדם במעלה הרחוב הראשי של רופורנג'י עד שיבויה.
הניווט הפעם הוא קלי-קלות. ישר. אבל טוקיו, שתהיה בריאה, לא עושה חיים קלים להולכי הרגל. במיוחד אלה שמתעקשים ללכת אותה ברגל ולא לנסוע עם המטרו ממקום למקום. היא מבורדקת, ועדיין עם כל שלטי ההתמצאות קל להתבלבל בכיוונים.
למביני עיניין בטוקיו אומר שהלכתי היום מתחנת Otemachi עד Shibuya, דרך הגנים המלכותיים, הרובע נטול בתי הקפה של משרדי הממשלה Aksaksa, Ropongi שזה האיזור המכונה גם Midtown. ואת היום סיימתי ב-Shibuya.

15:23, הפסקת פרי. אפרסמון סוג א' מהסופר ותפוז. מנוחה קצרה בגן שמחוץ לביניין ובארבע מתחילה לצעוד לכיוון שיבויה.

16:40, כמעט היגעתי. לפעמים לוקח ל-GPS זמן עד שמתאכן ומראה במפה היכן אני בדיוק. הוא מראה שיש עוד דרך ללכת אבל להערכתי כמעט היגעתי. הרווחתי את הקפה של ארבע אחה"צ ביושר. קפה של בית קפה, בספל, לא כוס חד פעמית של קומביני. לידי יושבות שלוש נשים מבוגרות שנפגשו לקפה. כמה חבל שלא מבינה על מה הן מקשקשות.
זו השעה שהאור מתפוגג לאט לאט ואת מקומו תופס החושך. זו השעה של היום שהרגליים מתחננות "הצילו"…
זו השעה שגם המרץ והמוטיבציה שלי לראות עוד ועוד מתפוגגת ואת מקומה תופסת עייפות.

17:20, איך יכולתי לשכוח כמה גדולה ומסובכת הצומת של שיבויה. על פניו נראה כאילו רחוב פוגש רחוב. ובכן לא. זה עצום. אין מילה אחרת. כזו כמות של אנשים, ביניינים, מעברי חצייה, מדרגות, מדרגות נעות.
איך בתוך הבלאגאן הזה אני מגיעה אל מעבר החצייה המפורסם? בסוף מגיעה, אבל עם אנרגיה נמוכה, כזו של סוף היום.
מה עושה? לא עושה. יושבת לנוח ליד מעבר החצייה, המוני אנשים חולפים על פני. המעבר הזה זוכה למיליוני פריימים ביום. לא מצלמת. רק מתבוננת, מקשיבה לצלילים, שוטר ששורק במשרוקית, סירנה של אמבולנס חולף, צליל מעצבן שחוזר על עצמו מהפרסומת של אמזון. וידיאו אחר מראה קלוז אפ על בחורה שמדביקה מדבקות עגולות, בגדלים וגוונים שונים ויוצרת תמונה של הצומת.
פה ושם קצת תחפושות.
בשולי אחת המדרכות עומד בחור מחופש לליצן ומחזיק שלט:
באנגלית: What is your dream
ביפנית: あなたの夢は何ですか
ובעברית: מהו החלום שלך?


(31) 26.10.19, שבת, טוקיו

במרחק חצי שעה הליכה ברגל מגיעה ממלון הקפסולות למלון, שם הזמנתי חדר לחמשת הלילות האחרונים בטוקיו. אם בתחילת הטיול נרתעתי משינה בקפסולה, יכולה לומר שלהפתעתי שזו היתה חווייה טובה, שסוף-סוף, לקראת סוף השהות שלי ביפן נעלמו נדודי השינה ונרדמת בקלות, מתעלמת מרעשי הרקע. על הלינה בקפסולה אני עוד ארחיב בפוסט נפרד, אבל רק אומרת שזה לא עד כדי כך קלסטרופובי. המיטה ההיא בקיוטו, בחדר לשישה, שם סבלתי לילות לבנים, היתה גרועה יותר.
אם יבקשו המלצה על טוקיו, אשמח לשלוח למלון הקפסולות האולטרא מודרני סמוך למקדש באסקסה, פיתרון לינה לצפיפות הגדולה בעיר הגדולה ובמחיר שפוי.

בגלל שלא הכנתי מראש תוכנית מפורטת מה אעשה בטוקיו בכל יום ויום, לוקח לי הבוקר לא מעט זמן עד שמוצאת היכן התחנה אליה רוצה להגיע. יודעת שרוצה לסיים את היום בשיבוייה, אולי במוצ"ש תהיה תהלוכת תחפושות לכבוד ההאלווין. תוך כדי נסיעה משנה את דעתי ויורדת בתחנת shimbashi, יוצאת מהרכבת עם מפה, טלפון ומשקפיים ביד ורוצה לארגן את התיק על אחד הכיסאות שרואה ברציף. ואז… בום! נכנסת במלוא העוצמה עם רגל שמאל ברגל של הכיסא. בדיוק בקצה הבוהן שם התפרץ לאחרונה פצע מוגלתי וכעת בתהליך החלמה. יודעים מה זה לראות כוכבים מרוב כאב? ככה הרגשתי. זו עוצמה של כאב שלוקח זמן עד שנרגעת. דמעות של כאב זולגות מייד. והאנשים על הרציף? אף אחד לא מזכה אותי במבט נוסף. באותה המידה יכולתי לחטוף התקף לב ולמות. הניכור שבעיר גדולה, כמו ניו יורק, ככה גם טוקיו. לא בטוחה לגבי ת"א. מרשה לעצמי לבכות עוד קצת, כמה נשימות עמוקות להירגע, לגימה של מים. לפני שעולה למפלס הרחוב רואה מאפייה קטנה, זה ידוע שקפאין בליווי פחמימה מתוקה משכיח כל כאב. נכנסת לקפה ומאפה עם מילוי קרם וניל משובח. שילוב טעמים מוצלח של מר-מתוק, מתוק-מר. שולחת מחשבות של חמלה לכפות הרגליים הבעייתיות שלי, שלא מגלות התחשבות בתוכנית הכללית שלי ללכת את טוקיו ברגל. מה יעזור לי שאכעס או אתבעס, בלאו הכי את המכה הכואבת ביותר כבר חטפתי.
הפסקת הקפה ביציאה מהמטרו, עדיין במחילה מתחת לפני השטח. כשלא ממהרים אפשר להבחין בחיים שמתחת לפני השטח. חלק משמעותי בחוויה שלי את טוקיו הן ללא ספק הנסיעות במטרו. מעניין שהיפנים אימצו את השם "מטרו" ולא מכנים את המחילות המסועפות שלהם בשם יפני. אתמול חוויתי מעט מהדוחק המפורסם. לא כייף גדול כשאנשים נדחקים ונשענים עליך. הנסיעות הללו מאתגרות את יכולת ההתמצאות שלי ובעיקר את אלמנט הלחץ. עד כמה אני נכנסת ללחץ כשמאבדת את הנתיב, כשלא מצליחה למצוא את הכיוון הרצוי, עד כמה אני מוכנה לבקש עזרה, עד כמה מתמלאת גאווה כשיורדת לתחנה, מגיעה לרציף הנכון, עולה על הקרון, נוסעת, יורדת בתחנה הרצויה, עולה לרחוב. רוב הנסיעות הן כאלה, שמגיעה למחוז חפצי בהצלחה, אבל מספיקה רכבת אחת שמבלבלת אותי לגמרי כדי להכניס את כל המערכת ללחץ ועצבים. כשאני רגועה אני רואה במחילות הללו פלא. איך דבר כזה מסועף ומורכב מצליח לתפקד בכזו יעילות. מסוג הדברים שבאמת "אין דברים כאלה", במיוחד בהשוואה לרכבת ישראל. הייתי שולחת כמה מהבכירים שלנו להשתלמות אצל היפנים. ללמוד מהם. על יעילות, על תפקוד אופטימלי, על שירותיות. אבל לא ללמוד מהם על ניכור והתעלמות ממצוקה של אדם על רציף שחטף בומבה רצינית ובוכה מרוב כאב.

11:38, לגימה אחרונה מהקפה. נראה שאני לא ממהרת במיוחד היום. שבת. לאן יש למהר. אני בחופשה ארוכה שעוד כמה ימים תסתיים. יום יפה היום, אחרי הגשם של אתמול התבהרו השמיים. ונעים. רוב תודות לשר מזג האוויר של טוקיו.

12:25, מנוחה קצרה על כיסא שמונח ממש על הכביש הראשי בגינזה. שאלתי קודם שוטר איך להגיע לשוק הדגים, סגור, הוא אומר לי, בשיפוצים. אם ככה, באיזה כיוון נמצאת גינזה. ישר, הוא עונה. בדרכי לשם רואה שוטרים נוספים שהציבו מחסום וסגרו את הכביש הראשי לתנועה. אין את מי לשאול, יכולה רק לנחש שבגלל ההאלווין. התיישבתי מול בניין UNIQLO, ה-Shrine המודרני המתנוסס לגובה של 12 קומות גדושות אופנה יפנית. מטיילים מקבוצת יפן בפייסבוק ממליצים בחום לרכוש מעיל, אומרים שיש גם במידות גדולות. הריץ'רץ' במעיל פוך שלי בארץ הלך קאפוט. אולי אקנה מעיל חדש. אחרי המנוחה אכנס, אשאל, "big size, which floor" ומקווה לעשות את זה זריז.
מעניין למה סגרו את הרחוב לתנועה. בטח לא עבור התיירים שיהיה להם קל לזגזג מחנות לחנות, בלי להמתין במעבר חצייה. בסוף שאלתי. למה. למה הרחוב חסום לתנועה ופתוח לאנשים.
"או, אני לא בטוחה, עושים את זה מדי פעם ברחוב הזה בגינזה, שאנשים יוכלו לקנות, לשבת, לטייל."
לא בגלל ההאלווין? , אני מתעניינת. לא, בשביל האנשים.
ישראל, רואה? עוד משהו ללמוד מהיפנים! לסגור למשל את אבן גבירול כדי שתיירים ומקומיים יוכלו ללכת באמצע הרחוב להנאתם.
ואכן, כמויות של אנשים, תיירים ומקומיים שגודשים את הרחוב. קשה לדעת את ההתפלגות באחוזים, זה גם לא משנה, אותי מקסים המופע הססגוני של המוני אנשים שמטיילים ברחוב, כולל עגלות עם כלבלבים. רובם הגדול עסוק, איך לא, בצריכה/shopping.

13:11, ממרומי הקומה ה-12 של UNIQLO. קניתי שני מעילים, שניהם מידה 3XL, מה איכפת לי, כל עוד עולים עלי. במידות הגדולות יש פחות צבעים לבחירה, בחרתי אחד בכחול והשני מפרווה סינטתית נעימה למגע באפור – סה"כ לתשלום 7280¥ ללא מס. כלומר 242 ₪. סביר בהחלט. בתור לפני מישהי שילמה חשבון של למעלה מ-30K¥. למרות התלונות על יוקר המחירים בטוקיו, אנשים בהילולת שופינג. גם אני לוקחת חלק, אבל ממש בקטנה.

14:17, בלי לשים לב הגיעה שעת צהריים. הבטן מתחילה לאותת מצוקת רעב. אני בעיצומו של המדרחוב היוקרתי של טוקיו, לא שאין כאן מסעדות, אבל כמו חנויות הבגדים, גם אלו מסעדות "יוקרה", רוצה לומר, אני לא קהל היעד שסועד בהן. באחת התפצלויות לרחוב פנימי, סניף של Doutor, רשת בתי קפה, שלא משנה היכן ממוקם הסניף, המחיר זהה. ספל קפה קטן וטוסט גבנ"ץ, 429¥, מיני ארוחת צהריים, כדי להשקיט את הבטן וכדי להתייעץ עם המפה לאן פני מועדות.
שבעתי מחנויות יוקרה למרות האסתטיות שהן משדרות. חלונות ראווה מעוצבים להפליא, בובות לבושות במיטב המחלצות של אותו מותג. באחד מחלונות הראווה אני רואה טקסט,"Freedom makes a man". תסלחו לי על הציניות, אבל לא, המילה "חופש" אינה במקומה. כי על מנת לרכוש שעון של סייקו (מותג השעונים היחיד שאני זוכרת), הדגם החדש של iPhone, תיק של לואי וויטון, שימלה של zara, משקפי שמש של… לא משנה, הבנתם את הפרינציפ, צריך לגהץ את כרטיס האשראי באלפי יינים. וכדי שיהיה כיסוי לקניות הללו צריך משכורת חודשית גבוהה. זה מעגל שכולנו שבויים בו, ככל שאעבוד יותר, ארוויח יותר, אבזבז על קניות, מסעדות ובילויים, החשבון יתרוקן ושוב אצטרך לעבוד סביב השעון כדי להכניס עוד כסף. זה רבותי, שיעבוד. ההיפך מחופש.
אויי, אילנה, תנוחי… להזכיר לך שהרגע גם את גיהצת את האשראי שלך. נכון שבסכום של פחות מ-10K יין, ועדיין, גם את במובן מסויים שבוייה בקונספט של תרבות הצריכה הקפיטליסטית.
מצד שני, מותר לי לראות תופעה ולהצביע עליה. מי אמר שאני מעליה? או שהשתחררתי ממנה לחלוטין. לכי את לנוח…

14:50, מזמן לא ראיתי טירה. המפה מראה שאני קרובה יחסית לתחנת טוקיו, ליד הגנים המלכותיים. תוהה כמה זמן ייקח לי להגיע ואם אספיק להגיע לפני שעת הסגירה.

15:10, השלמות לארוחת צהריים ב-7ELEVEN. היד נשלחת באופן אוטומטי למשלוש אורז עם מילוי טונה ומיונז, רואה שיש גם בצורה של גליל, עם אותו המילוי. מגוונת. גליל אחד, משולש אחד, בננה ולקינוח sweet potato pancake. חוזרת למדרחוב וממתין לי שם כיסא פנוי. בדיוק מה שצריכה, שיהיה היכן לשבת כשבולסת את האורז העטוף באצה, פנקייק ובננה.
סגרתי את הפינה של ארוחת הצהריים להיום.

מקצועות מבוקשים ביפן, במיוחד בטוקיו, שהייתי ממליצה לדור הצעיר להתמקצע בהם, כי יש ביקוש: ספרים ואורטודנטים (הייתי מוסיפה גם טבחים, אבל נעזוב את זה בצד). העניין שיש ליפנים עם השיער מאוד בולט לעין, הם מגוונים בשלל צבעים וטקסטורות כדי לשבור את המראה החלק. גם למומחים בתספורת לכלבים תהיה שפע של פרנסה. ולגבי יישור שיניים, איכשהו הרבה מאוד יפנים קיבלו גנים של שיניים עקומות ולא ממש טורחים ליישר. זה מקצוע שעם קצת מודעות יכול לפרנס בכבוד אורטודנטים רבים.

16:25, בדיוק מה שחשבתי שיקרה קורה, היגעתי לפתח הגנים המלכותיים בדיוק לקראת שעת הסגירה. עומד שוטר ועושה סימן של איקס עם הידיים. "CLOSE". כן, הבנתי. נזכרתי שבימים הרחוקים ההם, כשעבדתי בהייטק, בדקתי אסטרטגיה בשם "CLOSE", כזו ששמרה לפי לוגיקה מסובכת את רוב המניות למסחר של ה-auction שבסוף היום. בדרך לגנים חלפתי על פני עוד איזור מסחרי, מקבץ של ביניינים גבוהים, אחד מהם נושא את השם של בית ההשקעות האמריקאי, מריל לינץ'. גם השם הזה מוכר לי מימי עבודתי בהייטק. בחברה בה עבדתי היתה חלוקה לאיזורים גיאוגרפים, אנחנו היינו שייכים לאירופה פלוס תמיכה בשווקים כמו דרום אפריקה ות"א. המשרד בהונג קונג תמך בשווקים של מזרח אסיה, כולל הבורסה של טוקיו. אקרא אח"כ על הבורסה של טוקיו, עד כמה היא עשירה והאם היא זו שנותנת את הטון הדומיננטי במסחר במזרח אסיה.
כך או כך הגן סגור. אני אמנם לא באפיסת כוחות, אבל להבדיל מאסטרטגיית ה-CLOSE לא שמרתי כוחות לסוף היום, לכן אוותר על שיבויה. אולי יש קרנבל תחפושות לכבוד ההאלווין, אולי לא. כיוון שאני לא עיתונאית בשליחות ואף אחד לא משלם לי על התמונות, אתקדם לכיוון תחנת טוקיו. אולי אמצא מקום לאכול, כלומר בטוח שיהיו מיליון מסעדות, השאלה אם אמצא משהו שמתאים לי. ומשם חזרה ברכבת למלון, רכבת שעד שמגיעים לקרון נדרש ללכת עוד כמה מאות מטרים.

בטוקיו ראיתי ושמעתי את הדברים הבאים: צפצופים בכביש, אגרסיביים, לא נעימים, אוטובוס ואחריו משאית קטנה שגנבו רמזור אדום, אנשים מעשנים שלא באיזורי העישון, ליכלוך ברחובות, גרפיטי, מדבקות גרפיטי על תמרורים. כלומר, הם אנושיים! לא רובוטים מתוכנתים, הם מעגלים פינות, עושים מה שאסור…

למי שמתעניין: עוד 272 לטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים. כן, ישבתי כעשר דקות וחיכיתי עד שהמספרים יסתדרו לרצף של שעתיים, עשרים ושתיים דקות ושתי שניות… סומכת על היפנים שיכינו טקס פתיחה מ ה מ ם שיהמם מיליוני איש בכל העולם. יש להם את זה, ליפנים. תוהה היכן אהיה בעוד 272 יום. בכל מקרה, אשתדל לא להחמיץ את הפתיחה של המשחקים האולימפיים. אגב, באליפות העולם ברוגבי לא הלך להם מי יודע מה…


(30) 25.10.19, שישי, טוקיו

בוקר גשום. התחזית מדברת על "גשם שוטף" שירד לאורך היום כולו. לכן התארגנתי מראש והזמנתי כרטיס כניסה למוזיאון הדיגיטלי שבאי המלאכותי אודאייבה.
לא הצלחתי להבין איך מגיעים, שואלת את הבחורה בקבלה. היא מקלידה ביפנית באייפד שלה, רק כשאני מראה לה במפה להיכן אני מעוניינת להגיע, היא מבינה וכותבת לי את המסלול. לא עם המטרו אלא עם קווי רכבת. 44 דקות. העיר הזו ללא ספק ענקית. הזמן שהיה לוקח לי בזמנים אחרים להגיע מהבית באבן יהודה לעבודה בהרצליה פיתוח. כמעט ושכחתי…
קודם קפה, כמה נוח שליד מלון הקפסולות צמוד בית קפה. אולי בגלל הגשם אגיע לכאן מוקדם ואשב כאן כמה שעות, כשבחוץ המבול. אבל כעת, בתחילת היום, רוצה לראות ולחוות.
כלומר אין מנוס אלא לצאת למבול…

11:50, הפסקה. בעיקר מנוחה לרגליים. בתערוכה TeamLab Borderless. תערוכה ששמעתי עליה המלצות חמות. ובכן, אחרי משהו כמו חצי שעה בחלל המוזיאון, עם צלילי מוסיקת החלל הזו, נרגעת?
בפרפרזה על מה שאמר לי אותו בחור בקאסול, שמי שמסתדר לבד בהודו יכול להסתדר בכל העולם. ובכן, מי שמצליח להסתדר לבד עם התחבורה ציבורית בטוקיו ולהגיע למחוז חפצו בשלום, קטן עליו כל מטרו/סאבוויי אחר בעולם.
כדי להגיע לאי המלאכותי, אי שנוצר ע"י שיקוע של זבל בים, יש צורך להחליף שלוש רכבות. לא מטרו, אלא קווים של JR, אין לי אפליקציה שמראה את הנתיב ומחשבת עלויות, אולי הייתי צריכה לחפש ולהוריד, לכן אוחזת בפתק שכתבה לי הבחורה בקבלה ועוקבת אחרי השלטים. לכל תחנה יש שם גם באנגלית. היא התבלבלה בשם התחנה השנייה, כדי להיות בטוחה אני ניגשת לסדרן, אני רוצה להגיע לאודייבה, מכאן? מאיזה רציף?
כן, טוקיו ענקית, לא פשוטה להתמצאות, כי אין לה ממש מרכז. או שאולי יש ועדיין לא איתרתי אותו. איפה אודייבה נמצאת ביחס לאסקסה? המפה הדיגיטלית לא מראה לי, אני טיפוס של מפות מנייר. אני אוהבת לראות את כל העיר פרושה לפני, ככה אני לומדת את הצורה שלה.
הבוקר הייתי צריכה לעבור מקו רכבת אחד להבא אחריו, שלוש פעמים. והלחץ הזה, לא להתבלבל, כשאין לי מושג היכן אני, רק הולכת בעקבות שם הקו. ברגעים אלו לצד הלחץ אני מלאת התפעלות מהיפנים שבנו כזו מערכת תחבורה מסועפת שמשענת מדי יום מאות אלפי אנשים, אם לא מיליונים. וכשמגיעה ליעד הסופי, בחוץ גשם. ושוב, למצוא את הכיוון לבניין המוזיאון. מאוד מבלבל והגשם לא מוסיף. הגשם מעצבן, מרגיז, מציק, מרטיב. אף תייר לא אוהב, שיורד גשם דווקא בימים שהוא עסוק ב-sightseeing.
לקח לי קרוב לשעה להגיע לאי ואם ימשיך הגשם גם כשאצא מהמוזיאון לא אוכל להסתובב כמו שאני אוהבת. יש גשר מאוד יפה שמחבר בין האי ליבשה, כחובבת גשרים הייתי רוצה לחצות אותו, להוסיף אותו לרשימת הגשרים שלי.

הזמנתי אונליין את הכרטיס מראש מתוך כוונה שזה יהיה הבילוי העיקרי שלי ליום גשום. בכזה גשם שוטף לא בא לצאת החוצה, בגללו לקח לי יותר זמן ועצבים למצוא את הכניסה למוזיאון. כשמגיעה רואה כזה תור ארוך, מצד אחד הקלה, סוף-סוף היגעתי ליעד, רק שלא הייתי במצב רוח להמתין כמו ילדה טובה בתור, אז חתכתי… פעם ראשונה שמרמה בתורים ביפן. בתוך הבניין התור התקדם מהר ומהרגע שנכנסתי, נדמה לי שעברה יותר משעה, אין ממש תחושה של זמן. (בסוגריים, הסינים כשהם נעים בחבורות ולא סותמים את הפה מזכירים את הקולניות שלנו. מפריע במיוחד כשכתוב בהוראות הפעלה של המוזיאון להיות בשקט…)

"האדם העשיר ביותר הוא זה שיודע להפיק הנאה מהדברים שעולים הכי מעט"
הנרי דיוויד ת'ורו

17:00, היום מרגישה עשירה ביותר. עלות כניסה למוזיאון, 3200¥, קפה לפני 226¥, קפה אחרי 329¥ + סדר גודל של 1500¥ לנסיעות – והתאפשר לי לחוות אינספור צבעים, צורות, אורות, צלילים.
מורידה את הכובע בפני היפנים. שאפו על מוזיאון או "מעבדה" עצומה בגודלה עם חללים ענקיים, מי סופר כמה חדרים, כשבכל חדר מיצג אחר, מרהיב, מעלה חיוך על הפנים, מצית את הניצוץ השובב גם אצל המבוגרים שרוצים לגעת בקרן אור, לגעת בפרח שעל הקיר.
ביציאה מהמוזיאון תור ארוך של אנשים, מזל שהיגעתי בבוקר. מ-11:00 עד 15:45, כמעט יום שלם בחלל שכולו כישרון גדול. מעתה ואילך, כשאביט ביפנים שנוסעים ברכבות ליום עמלם, הם כבר לא יראו לי כמו פקידים אפרוריים, כי יש ביניהם אנשים סופר מוכשרים שנוסעים לעבוד על מיצג האור הבא, לתכנת ליווייתן ענק צבעוני שוחה מהרצפה לקיר וחוזר חלילה.

אגב, מה הולך לקרות ב-"טוקיו 2020" בנוסף לאולימפיאדה? היפנים הולכים לשגר לוויין לחלל? הדרך לרכבת עוברת דרך תערוכה על העתיד. לא יכולה שלא לצלם דגם מפואר של מכונית טיוטה, שנאמר "וואוו! אין דברים כאלה!" וגם דגם מוקטן של לוויין, מזכיר את ה"בראשית" הקטנה שלנו. נאחל לו גורל מוצלח יותר בהמראה…
ועוד אחד קטן בסדרת "אין דברים כאלה" חנות שלמה לממכר בגדים ומוצרים לחיית המחמד של היפני, הכלב. כידוע זול יותר לגדל כלב לעומת ילד, מה גם שכלב לעולם לא יהיה כפוי טובה, לא יבוא בדרישות וטענות. תמיד ישמח לקראת בעליו, יקשקש לעומתו בזנב. ואם הכלב הוא פודל עדין ושברירי, לא נלביש אותו בסוודר בימים הקרים, לא נסיע אותו בעגלה, כי אולי חלילה התעייף מהטיול?

לא יודעת מה איתכם, אני התעייפתי…


(29) 24.10.19, חמישי, טוקיו

22:00, מחר בבוקר צ'ק אאוט מהגסטהאוס/הוסטל/מלון הנוכחי. לא יודעת איך לקרוא לו, כי זה לא בדיוק מלון, אפילו שמופיע בבוקינג כ"מלון". שמונה קומות, בכל קומה 24 מיטות. הכל חדש, כולל חדרי הרחצה ו- hot spring לנשים וגברים. ישנה בקומה השמינית, מיטה מס. 822, בגלל שזו מיטה עליונה אין לה תיקרה סגורה הרמטית ואם לא מסיטה עד הסוף את הוילון חלק מהמיזוג המרכזי מגיע ישירות אלי. מה שכן, הסולם מזעזע. לא נוח לירידה ועלייה. מנסה לצמצם את מספר הפעמים שיורדת למטה, רק אם אין ברירה.
מקווה שלא יגיעו בנות מאוחר בלילה בנות שיקבלו את המיטות התחתונות ובחצות יתחילו לרשרש בחפצים. זה קרה אתמול ושלשום. שמה אטמים, מתעלמת מהרעש ולמזלי ושמחתי הרבה מצליחה להירדם ולישון שינה טובה.
מחר בבוקר שוב נוהל אריזת תיק. מרחק הליכה ברגל מפתח המלון הנוכחי אל המלון הקפסולות בו אלון בשני הלילות הבאים. רציתי לחוות גם את הלינה בקפסולה, סגנון לינה שטוקיו מפורסמת בו. מקווה שזו תהיה קפסולה מספיק מרווחת, שזו תהיה חוויה טובה, בכל מקרה שונה.

מתוך הזמנה לתערוכה "נוכחת, נודדת, נושם" שמתקיימת בימים אלו בגלריה "זוזו" בעמק חפר:

"כלנית קמין, ענת אור מגל ובן בר הולכים בדרך, בדרכם. רושמים אותה תוך כדי תנועה. בתהליך היצירה הם אוספים ידע ומנכיחים אותו גם לנו, הצופים.[ … ]
הפסקה בצל במהלכו של מסע כאשר הגוף והנפש מבקשים לנוח[… ]"

את ענת אור מגל אני מכירה וירטואלית ורכשתי את הספר שהוציאה לאור בעקבות טיול של שלושה שבועות לבד ליפן. מי שמעוניין לקרוא רשמים שלה על יפן, כאן הקישור לבלוג

ה-"OMG" קצת צורם לי, כי זה ביטוי כ"כ אמריקאי שנמצא ב-over שימוש בשפה היומיומית שלנו. יש בו משהו קצת גס ומחוספס לעומת העדינות היפנית. "ביג אין ג'אפאן" התאים לי יותר עד שקראתי שהשיר נכתב על ג'אנקיז גרמנים שמפנטזים להיות מישהו/משהו במקום רחוק כמו יפן. בסוגריים, מזכיר לי את בשיחה עם איש יפני שפנה אלי אתמול בסטרבקס מול מעבר החצייה בשיבוייה, התעניין בטיול שלי ביפן ושאל "למה יפן". למה באת לטייל דווקא ביפן. יפן הרחוקה, זו שנתפסת אצל רבים מאיתנו כיעד בלתי מושג, עד שלא מזמן התגלה ע"י הישראלים והיום נוהרים אליו המונים. בקרוב אלעל תשיק קו חדש בין טוקיו לת"א, מה שיהפוך את ההגעה ליפן לנוחה יותר, בלי קונקשינים ארוכים ומתישים.
אני בעד. תבואו ליפן, תחוו אותה, תמצאו את ביטויי ההתלהבות שמתאימים לכם. כולל OMG…

09:35, בקפה שליד מלון הקפסולות, שותה קפה של בוקר. ברקע בטב דילן שר,I"m finally free…. you know how to breath. נושמת אוויר מעונן וקצת קריר של טוקיו.
אני באמת-באמת אוהבת את התנועה הזו, טוקיו, קיוטו, שלא לדבר על המקומות שחלפתי דרכם בהודו. תנועה שאני מכורה לה, יותר מהקפה של הבוקר. נראה איך אמשיך אותה גם בארץ, כי בעיני היא אינה תלויית מקום.
מצלמת שני פריימים מינימליסטים. הראשון כוס קפה פילטר, שחור, מלאה. השני, כוס ריקה. בין התמלאות להתרוקנות ושוב התמלאות ואחריה הכלי מתרוקן כדי לפנות מקום לחדש. שום דבר לא נאגר, לא נשמר, רק עובר דרכי. מותיר תחושה, לפעמים גופנית לפעמים רגשית.
הייתי נשארת בקפה החמוד הזה ליד מלון הקפסולות האולטרה מודרני לשמוע את בוב דילן שר כל הבוקר, אבל טוקיו קוראת לי, היי, אילנה, בואי…
אתחיל עם ה"פיספוס" של אתמול, מקדש מיידי שהיגעתי כשנסגר ומשם אראה לאן אמשיך. ברגל. לגמוע קילומטרים של מדרכות.
עוד ארבע דקות, כשהשעון יראה 10:00,עוד קצת קאנטרי אמריקאי של בוב דילן. יפן מלאה שעונים. בכל מקום. אצלי השעון מראה שבוע בדיוק עד הצ'ק אין לטיסה שתמריא מנאריטה.
ש ב ו ע. אתם יודעים מה אפשר לעשות, ללכת, לטייל, לראות, לחוות, להרגיש, להתפעל בשבוע?

כ"כ מרוצה מהלוקיישן של מקומות הלינה שלי, ברדיוס של המקדש באסקסה. לחלוף כל יום באיזור, כל פעם לראות אותו קצת אחרת, אור אחר, גשום, מעונן, בהיר. לשים לב לדברים אחרים. היום התכבדתי בכוס קטנה של תה ירוק קר, לא להיט, אבל אומרת אריגאטו ויושבת כמה רגעים על המושב. מביטה בעוברים ושבים.
אתמול כשהיגעתי לרחוב, השוק הקטן מהשער הגדול לכיוון המקדש, השעה היתה קרוב לתשע. רוב החנויות עדיין לא נפתחו ויכולתי לצלם סדרה של "גרפיטי תריסים" בסגנון מאוד יפני, מאוד עדין. ציורים קישוטיים שמתחברים לרוח המקום. הבוקר היגעתי לאותו הרחוב סביב עשר וחצי, כשהכל פתוח ושוקק חיים. באמצע הרחוב ביקור של אח"ם, אפשר לזהות לפי אנשי הביטחון היפנים, לבושים חליפה מערבית מצוחצחת, נראים בדיוק כמו אנשי אבטחה אמריקאים או ישראלים. דרוכים, עירניים, מקיפים את אותה אישיות חשובה שמקשיבה להסברים, לחצי שנייה המבטים שלנו מצטלבים. בטוחה שלא התעכבה לחשוב עלי, תיירת מערבית אחת ממיליונים שחולפת ברחובות התיירותיים של טוקיו.

"תראי, יש כאן עוד שירותים", מישהי מעירה בעברית לחברה שלה, "הכל כאן כ"כ מסודר". נכון, השירותים היפנים באופן גורף מקבלים ציון של חמש אסלות מתוך חמש (לפי דירוג האסלות של שמוליק ידידי). אם בהודו נאלצתי להיכנס לשירותים מצחינים, דירוג מינוס חמש אסלות, ביפן אפשר להתמוגג כל פעם מחדש כשהטוסיק מתיישב על אסלה מחוממת ולפעמים להינות מצליל המים המפכים שנשמע ברקע. לא תמיד מוצאת בקלות את הכפתור להורדת מים, אבל זה ממש בקטנה. פרט מידע חשוב: כל השירותים הציבוריים ביפן חינמיים, להבדיל ממקומות אחרים בעולם, במיוחד באירופה, ששירותים ציבוריים הם עסק לכל דבר, ותמורת שימוש התייר נדרש לשלם.

10:18, ברכבת לכיוון מקדש מייג'י. חברה סיפרה לי שאתמול התקיימה הכתרת הקיסר, חייבת לציין שלא ידעתי ולא הרגשתי שמדובר ביום שבתון או יום מיוחד. אולי כי הסתובבתי באיזור שיבויה שהוא מערבי לחלוטין, עם נגיעה יפנית. חבל שבמקום להריץ פרסומות בלופ, לא הקרינו על המסכים הגדולים רגעים מטקס ההכתרה. זה משהו שנדמה לי שהאמריקאים כן היו עושים בטיים סקוור שלהם, משדרים רגעים בעלי חשיבות היסטורית.
נזכרת בכמות מצלמות האבטחה שראיתי ברחובות מנהטן, טונות של מצלמות. זה לא שאין מצלמות בטוקיו, אבל הן הרבה פחות נוכחות. ועדיין התחושה הכללית היא של ביטחון.

שכחתי להכניס לתיק הקטן את מפת הנייר/החוברת של טוקיו. איעזר באפליקציית הניווט ובמפות התמצאות שפזורות בכל מקום ברחבי העיר.
אני מקבלת הבוקר הודעת וואטסאפ עם רשימת המלצות:
• שוק הדגים הישן צוקיג׳י, בבוקר עד 10:30(ביום אחר)
• פתיחת החנויות וטקס הקידות לקונים הראשונים בכלבו בגינזה. בשעה 10:00; להגיע כמה דקות לפני (ביום אחר)
• מעבר החצייה בשיבויה. לעלות לסטרבאקס ולהשקיף מהחלון. מ- 16:30 עד הערב (הייתי אתמול, בבוקר ובערב)
• תצפית ממגדלי העיריה בשינג׳וקו (אגיע היום)
• יוניקלו גינזה. גם במידה שלך (אולי. שונאת שופינג)
• הראג׳וקו – מקדש מייג׳י (בדרך לשם)

11:30, בחנות של סנופי, לא היתה ברשימה של מה לראות היום, אבל מסקרן אותי שפע המרצ'נדייז שייצרו מהכלב המצוייר החמוד. התנגנה שם גירסה כזו מתקתקה של שיר אהוב I'm leaving on a jet plane, dont know when I'll be back again…
כמוני, שעזבתי במטוס לדלהי דרך קייב ובקרוב אעזוב במטוס לת"א דרך ורשה. פתאום, על הגשר להולכי רגל שחוצה את אחד הרחובות בהארג'וקו תופס אותי כזה מחנק בגרון. לא רוצה לחזור.

מה שאני אוהבת בשיטוטי בטוקיו, שאני יוצאת מתחנת הסאבוויי ואין לי מושג מה אפגוש. במקרה של התחנה הנוכחית חשבתי שאצא ליד הפארק, תחנה שחלפתי על ידה אתמול. אז חשבתי. בפועל היציאה היתה כ-300 מטר דרומית, מזהה את הפוסטרים מאתמול, יודעת את הכיוון, ומתחילה לרדת, לעלות, להיכנס לחנויות כמו זו של כדורי הקצף לאמבטיה. חנות שנקראת LUSHLAB, למות מהדרך בה הכדורים מסודרים על מדפים לפי צבעים. מבקשת רשות לצלם, כן כמובן. חוויה מדהימה של חוש הראייה עם חוש הריח. נוגעת בכדור אחד, אבל מעדיפה שלא. רק עם העיניים. ויש גם קומה שנייה.
מסוג המקומות שאני לגמרי "נגנבת" מרוב התלהבות.
מי רוצה לטוס מפה חזרה לת"א…

לבסוף, אחרי צהרי היום מגיעה למייג'י שריין, קצת קשה לקרוא למקום "מקדש" כיוון שאין כאן דבר קדוש למעט הנצחה מאוד מכובדת ואסתטית של הקיסר מייג'י ואישתו הקיסרית. כיאה לקיסר שעמד בראש הקיסרות ונפטר ב-1912, המקום גדול, נקי, מרשים. נשרף בהפצצות בזמן המלחמה ונבנה מחדש. הכי הרשימו אותי הכריזנטמות, פרחים שמשויכים לקיסרות, פרחים שיש בהם כזה יופי. להתעלף מרוב יופי.
אותם "אקססוריז" של מקדשים יפנים נמצאים גם כאן, השערים הגדולים שמפרידים בין חול למקום מקודש, מתקן לטיהור הידיים והפה, סטנדים לתלות עליהן ברכות עץ, או ברכות נייר וסוג נוסף של ברכות( וזה הולך ככה: מנערים קופסת עץ ושולפים מתוכה מקל עם מספר, פותחים את המגירה הממוספרת ואם זו ברכה לא טובה משאירים במקדש, קושרים על מתקן מיוחד, שתעוף ברוח. את הברכה הטובה אפשר לקחת הביתה). יש גם עמדה לאספני החותמות עם חותמת חינמית. יש תיירים שמרגע הגיעם ליפן קנו פנקס קטן ובו אוספים חותמת מכל מקדש בו ביקרו. יש עמדות מיוחדות שתמורת תשלום יוסיפו מעל החותמת גם קליגרפיה (נקרא Goshuin).
והכל מתנהל בשקט ובניקיון למופת. ופה ושם גננים שמטטטאים עלים במטאטא קש. פסטורליה יפנית.

יפן אולי מצטיינת בשירותים ציבוריים, אבל בכל מה שנוגע לספסלי ישיבה במרחב הציבורי היא נכשלת big time. המדרכות מיועדות לעוברים ושבים ולא כדי שאנשים ישבו לנוח מעט, לשתות קפה שקנו באחת הקומביני בכוס חד פעמית. אין, רוב הזמן אין היכן לשבת. ראוי שילמדו מהאמריקאים. הם אלופי פינות הישיבה הנוחות. באמריקה מותר ורצוי לבלוס בכל מקום, ביפן לא. יש מקומות מיוחדים שמקצים לאכילה/עישון.
14:13, יצאתי מהפארק ואני בדרכי לרובע נוסף, שינג'וקו. הבטן מאותתת שצהריים עכשיו, שהגיע הזמן להכניס מזון כלשהו. לא בעייה למצוא מה לקנות ב-7ELEVEN, רק שאין איפה לשבת לאכול. צריכה לחזור כמעט רחוב שלם, חזרה לצומת, מתחת לכביש עלי יש גן קטנטן עם שני ספסלי ישיבה. כאן יכולה לשבת. על הספסל מודבק שלט ביפנית, בטוחה שמדובר באיסור אכילה או שתייה, אני לא מבינה לכן מתעלמת וממהרת לסיים את הסנדוויץ' והקפה.
החווייה שלי מהאוכל ביפן לחלוטין לא כייפית. אבל לא עושה מזה עיניין. אוכל הוא בסה"כ צורך פיזיולוגי. לא פחות ולא יותר. ומה שהפך את האוכל למשהו שאנשים מוכנים לעמוד למענו שעות בתור, לנסוע במיוחד למקום שיגיש להם את המנה המיוחדת, זו תרבות השפע והנהנתנות שמאפיינת את המאה שלנו.

אם אלקט את כל הקטעים שכתבתי על האוכל ביפן לפוסט אחד יתקבל פוסט נאצה על האוכל היפני. לא יפה. לא מגיע ליפן שאגיד עליה מילים לא יפות.
אבל הינה דוגמא, מול הגן הקטן שתי מכונות לממכר משקאות. למה לא לשים שורה של בקבוקים ובהם נוזל כלשהו שהוא תחליף לאוכל. לא הגועל נפש האיזוטוני שרצי מרתון שותים. מבחינתי שיהיה לזה טעם של מים או אולי לימון, עם ריכוז מלחים, וויטמינים, חלבונים – נוזל שייתן לגוף את אבות המזון שהוא צריך וכעבור דקות אחדות תחושת הרעב מתפוגגת. פיתרון מושלם למטיילים שסולדים מההתעסקות עם אוכל בזמן טיול, שעבורם זהו מטרד. אם יהיה כזה בקבוק, נגיד מחירו 500¥, אכניס מטבע ואקבל תחליף ארוחה. למה לא. למה משכללים את האוכל לאניני החיך ולא דואגים לאנשים עם נטייה הפוכה? למה לאנשים כמוני לא מגיע פתרון יצירתי?
תיכף יצוץ הקול השני שישלח אותי לנוח… משפט אחרון אם יורשה לי, אני חושבת שאנשים כמוני הפכו למושתקים. בתרבות שמקדשת את כוכבי מישליין ותורים ארוכים למסעדות יוקרה פלצניות, כל מי שלא אוהב את ההתעסקות באוכל, צריך לחשוק שיניים ולהתמודד.

נו די, אילנה, באמת לכי תנוחי…

במקום לנוח קמה ומתחילה לצעוד לכיוון שינג'וקו.
15:43, תוך כדי המתנה בתור לבדיקת תיקים בכניסה לתצפית החינמית ביניין העירייה של טוקיו.
אז ככה, אחרי הקטע הקודם, האנטי-אוכל, למרות שבאופן עקרוני אני לא טיפוס בררן במיוחד ואוכלת כמעט הכל, אז תוך כדי הליכה רואה חנות שמוכרת דגים. כאלה שעשויים מבלילה שיוצקים לתבנית ובתוכה שמים מן ממרח חום. מיט? אני שואלת, נו, רד בינס. סוויט? יס, סוויט. עומדת בתור, 198¥, מקבלת דג במילוי שעועית אדומה מתוקה. וזה אחד הדגים הטעימים שאכלתי, ever…
1:0 לטובת האוכל היפני…

16:22, המתנה קצרה, בדיקה בטחונית חפיפית בתיק וכבר אני במעלית שמטפסת לקומה 45. קומת תצפית חינמית לתיירים שיבואו להתפעל מקו הרקיע של טוקיו. הוא ללא ספק מרשים, אבל קצת מבורדק לעומת זה של מנהטן. מנהטן מרשימה פי כמה וכמה ועדיין יש לאמריקאים הרבה מה ללמוד מהיפנים. כמו למשל, לא להציק לתיירים בבידוק ביטחוני כאילו הם טרוריסטים, כולם חמושים במצלמות ורוצים לירות רק תמונות. וגם בעיניין האדיבות. היפנים מציעים את הנוף של טוקיו בחינם, האמריקאים גובים הון. נדמה לי שכרטיס עולה סביב ה-50$.
עד כאן בעיניין ההשוואה. מנהטן כבודה במקומה מונח. וטוקיו?היא אלופה. איזו עיר. וטוב שבאתי ביום מעונן, ככה השמש לא מסנוורת, אין השתקפויות בזגוגיות. נראה שמזג האוויר הולך להתהפך. מחר מדווחים על גשם שוטף.
בינתיים אפור, רוח לא נעימה, קצת קריר.

16:57, מתחיל להחשיך, אורות העיר מתחילים להידלק. מסיימת לכתוב וקמה לסיבוב נופי נוסף. ומכאן חזרה לרחוב, לתחנת המטרו העמוסה לעייפה, בדיוק בשעה של העומס, חזרה לאסקסה.
ייקח עוד לפחות שעתיים-שלוש עד שאגיע לקפסולה שלי, אבל על זה בפעם הבאה.


(28) 23.10.19, רביעי, טוקיו

הרגע הזה שעולה כמה מדרגות ויוצאת החוצה לרחוב, מול מגדלים גבוהי קומה, מתנוססים אל על, הרגע בו העיניים נפקחות לרווחה ומבט נדהם, רוצה לומר, וואוו, מה זה? רובע גינזה. רובע הקניות היוקרתי של טוקיו.
היציאה מהסבוואי לרחוב קצת מבלבלת, נכנסת בטעות לתוך כלבו ענק. קומת הקוסמטיקה. מעולם לא ראיתי כ"כ הרבה סוגים של אודם, ונשים יפניות בעמדות איפור. המאפרות והמתאפרות. אמרתי את זה קודם, הן נשים יפות. חלקן מתאפרות בצורה קצת מוגזמת. בעיקר צבעי אדמה כצללית לעיניים. אין להן ריסים ארוכים, זו הגנטיקה היפנית, אבל מה שלא עושה הטבע, עושה הצבע או תעשיית הקוסמטיקה שמציעה אינספור גוונים של צלליות לעיניים, אודם, ריסים מלאכותיים. וקרמים. וואוו, כמה קרמים. נראה לי שלכל סנטימטר בפנים פיתחו קרם נפרד. הקומה הזו היממה אותי. לגמרי.
שירותים. אם אני כבר כאן, אעשה פיפי. מחפשת את השילוט לשירותים, כמובן תור ארוך בשירותי הנשים, אני מקצרת ונכנסת לשירותי נכים שהיו ריקים. מביטה בעצמי במראה, אני נראית מסודרת, נקייה, לא מוזנחת, רק שהבגדים והנעליים שלי הם בגדים ונעליים של טיולי שטח. מילא הבגדים, לא מאופרת, שיער אסוף לקוקו לא אופנתי, פה ושם שיערות שהלבינו. נראית כ"כ שונה, יוצאת דופן בנוף האורבאני, האלגנטי נוטף השיק והיוקרה של רובע גינזה בטוקיו.
ממהרת לצאת החוצה, לרחוב, להיבלע בין האנשים שהולכים, איש-איש לדרכו. אף אחד לא מזכה אותי במבט נוסף. אני לא מעניינת אף אחד, לא בגדי הטיולים שלי ולא הקוקו הלא אופנתי שלי. הניכור האורבאני פועל לטובתי. מי שכן מבחין בי זה שוטר שיוצא מהבוטקה שבצומת ושואל אם אני זקוקה לעזרה, לאן אני רוצה להגיע. אהה, לשום מקום, רק חוצה את מעברי החצייה מכל הכיוונים, כדי לקבל נקודת מבט מכל כיוון אפשרי. הוא מדבר אנגלית, אז מקשקשת איתו קצת. מתעניין איפה אני שוהה, "אסקסה", ככה אומרים ביפנית, לא כמו שזה נכתב באנגלית. כיוון ששאל, נותנת לו את כל הרשימה של היכן הייתי עד כה ביפן. ובסוף טוקיו. הדובדבן בקצפת היפנית.
זה לא שמעולם לא הייתי בערים גדולות. ביקרתי בלונדון, מנהטן, רומא, סידני, בנגקוק, תל אביב שלנו שגם היא מטרופולין גדול. כבר לא נבהלת מערים עצומות בהודו דוגמת דלהי. אז מה העניין עם טוקיו? ככה זה יהיה כל פעם שתעלי ממחילות הסאבוויי לרחוב, יפתחו לך העיניים בתדהמה? כן!
כי אלו רגעים קסומים של התפעלות, של השתאות, של התמוגגות מהמופע הפנטסטי הזה שהעיר מציגה למבקריה. במיוחד עבור מי שזו הפעם הראשונה שלה.

17:34, על כורסה ביציאה משירותי הנשים, קומה שנייה בכלבו הענק, Mitsubashi, בצומת גינזה. אין ספסלים ברחוב, אין היכן לעצור לשבת, מזל שליד השירותים הציבו כמה כורסאות. קרוב לשעתיים שהולכת רצוף, סיבוב קצר, לא ארוך, אבל איטי, כזה שמשתהה, מתעכב לצלם, סתם להסתכל.
לגמרי תיירת, זרה, לא שייכת. גם לא לתופעת השופינג האוניברסלית.
הכי הרשימו אותי אלו העובדים היפנים. בכל חנות יש צוות, נשים וגברים, לבושים מדים מחויטים, לרוב בצבעים כהים, או חליפות ועניבות. עומדים. ממתינים ללקוחות שייכנסו פנימה. גם כשהחנות ריקה, הם חלילה לא יישבו או יישחקו בנייד שלהם. זו העבודה שלהם, לתת שירות ללקוח. עם חיוך, בנימוס, באדיבות. לקוחות שנכנסים לעשות שופינג בחנויות הללו הם לקוחות עם ארנק שמנמן, כי המחירים כאן בשמיים. לרוב לא מצויין מחיר על בגדים שמוצגים בחלון ראווה, כלומר יקר מאוד. חלק מהבגדים של הביוקר מאוד מכוערים. נכון שעל טעם וריח וכו', אבל באמת, יש גבול כמה פתיחות אני יכולה לגלות כלפי טעם רע ולהגיד, כן, זו אופנה מאוד "מיוחדת" או "חדשנית". מכוערת. לא איכפת לי כי בלאו הכי אני לא קהל היעד.
הצחיקה אותי הקריינית שבירכה את התיירים באנגלית במבטא יפני, Thank you, enjoy your shopping
בינתיים אני נהנית מהכורסה הנוחה בכניסה לשירותי נשים. תודה על ההתחשבות, כי כמה אפשר לעמוד על הרגליים. רק חושבת על הבנות, הדיילות בחנויות, שעומדות יום שלם על הרגליים, ועוד עם נעלי עקב.
זו תעשייה שקשה לי איתה. מצד אחד מיליוני אנשים מתפרנסים ממנה, מצד שני היא משעבדת מיליונים אחרים לרכוש עוד ועוד ועוד, הרבה מעבר למה שאנחנו באמת צריכים. אפשר להסתדר עם שלוש חולצות, שני זוגות מכנסיים, סוודר אחד. אפשר. ככה אני מתלבשת בשלושת החודשים האחרונים.
אויי, אילנה, תנוחי… זה שבחרת למקם את עצמך על הרצף המינימליסטי לא אומר שכולם ככה. יש אנשים עם חדר ארונות שלם בבית שיש למלא אותו בכל עונה מחדש.
בכל מקום סניפים של הרשת UNIQLO או GU, מותג הביגוד היפני. בגינזה יש חנות עם שמונה קומות! מראש אני מזהירה את עצמי, אל תיכנסי, לא יהיו בגדים במידה שלך, תרגישי ענקית, Over size. תחסכי לעצמך את המדידות המתסכלות.
יש לך ה מ ו ן בגדים בבית (שלושה-ארבעה מדפים)
יש לך גם ה מ ו ן צבעים בבית, ועדיין אלו מוצרים שאני נהנית לקנות.
מבטיחה לעצמי שמחר אקנה צבעים בשיבויה. הערב ממשיכה להסתובב עוד קצת בגינזה שמוארת בשלל אורות אחרי שהחשיכה ירדה. כשממש אתעייף אחזור לאסקסה, יש בית קפה שמגיש פסטה עם רוטב עגבניות או ראמן צמחוני. בגלל שמתכון מנצח לא מחליפים אני חוזרת לאותה מסעדה מקומית ומבקשת רק ראמן צמחוני. יפני שיראה אותי נאבקת עם המקלות אכילה ימות מצחוק. לא חוכמה, הם רגילים למקלות מגיל אפס, אני התחלתי להשתמש בהם רק החודש. לא איכפת לי שזה נראה מגוחך, כל עוד מצליחה לתפוס את האיטריות ולהביא לפה. הסרטון שלי אוכלת ראמן יכול בקלות להיכנס לקטגוריה של "אין דברים כאלה"…

09:30, מזג האוויר של טוקיו הפכפך, מאפרוריות גשומה וקרה ליום בהיר עם שמים תכולים. ושמש שמחממת. כמה נעים. כמה שמחה לפתוח את היום.
השבוע האחרון למסע הדרכים שלי. מציינת עובדה, אין כאן שום נימה של עצב או שימחה. מהיום עד רביעי הבא. שבוע לטרוף את העיר הגדולה. איזה כייף לי. קמה הבוקר עם תחושה שאני ברת מזל.
07:30, יורדת ממיטת הקומותיים בעלת הסולם הגרוע ביותר, חרא של הנדסת אנוש, ורק כעבור שעתיים ארטיב את הגרון עם קפה מול נהר סומידה, הנהר של טוקיו. אתמול אחרי הגשם, לפני שירדתי לתחתית, עשיתי סיבוב, מהגשר לגדה השנייה, שם מתחיל רובע סומיידה, לגשר נוסף וחזרה. חשבתי כמה יפה נראה המקום בעונת הפריחה. עצי הדובדבן כעת עדיין ירוקים, השלכת עדיין לא הגיעה לטוקיו. מדהים בעיני איך לקחו תופעת טבע והפכו אותה לאטרקציה תיירותית שמגלגלת מילונים. ה- Cherry blossom הוא יותר מסתם עץ פורח, הוא תופעה, משהו בעל כוח משיכה עצום שמניע אנשים לגהץ כרטיסי אשראי במחירים סופר גבוהים ולהידחק בצפיפות, כי… הדובדבן פורח…
לפני שיורדת לתחתית מתיישבת על ספסל מוצל לכתוב כמה מילים, כי התחנה הבאה תעיף לי את הסכך. לחלוטין.
אני מגיעה הבוקר לשיבויה! ומשם ברגל לשינג'וקו או לאן שייקחו אותי הרגליים. וגם רוצה לעלות לתצפית החינמית במגדלי העירייה. יום נפלא להשקיף על העיר מלמעלה.

09:44, לפני נסיעה באורך 33 דקות עד שיבוייה, 248¥, שמשלמת עם הכרטיס הנטען וככה פטורה מהתעסקות עם מטבעות, רכישת כרטיס ובעיקר להבין את תחשיב הנסיעה, כי לכל יעד מחיר אחר. יש לי אפליקצייה שמראה את מפת המטרו, מזינה מ- אל- ומקבלת את נתיב הנסיעה והעלות. התמצאות די פשוטה כי לכל קו צבע משלו וכל תחנה ממוספרת. הקריינית מודיעה באנגלית ויפנית את שמות התחנות. מאוד ברור. עדיין לא חוויתי את העומס המפורסם של טוקיו, אולי בתחנות מרכזיות כמו שיבויה וושינג'וקו, לשם נחילי האדם מתנקזים. יש לי מקום ישיבה וחצי שעה לקשקש להנאתי. בהמשך היום אמצא בית קפה עם שקע להטעין את הבטרייה של הנייד. אני לא שונה בהרבה מהיפנים ששקועים איש-איש בסמארטפון שלו. מעט מאוד דיבור בין אנשים, מי שלרוב מדבר אלו התיירים. למעט הקריינית ברקע הקרון שקט. זו יפן. לטוב ולרע.
טוקיו היא עיר של מסכים, גם ברכבת, מעל הדלת, מסך שמשדר פרסומות. שלא לדבר על הרובעים המפורסמים שמרושתים במסכי ענק שמקרינים לא משנה מה, רק שזה יוצר אפקט של תנועה וצבע.
אומרים על שיבויה שהיא כמו הטיים סקוור של מנהטן ועל גינזה שהיא כמו השדרה החמישית. מוקדם לי מדי להשוות את טוקיו למנהטן, עוד לא ספגתי מספיק ממנה. רק אומר שיותר קל לעין להכיל את הצורה של מנהטן. גם היא גדולה, "עיר העירים", כפי שהבלוגרית טובה מכנה אותה. אם ככה טוקיו היא "עיר העירים בריבוע", כי אלו 23 ערים מחוברות זו לזו. בינתיים הייתי בשלוש. אסקסה (כמו שמבטאים ביפנית), סומידה (רק הצצתי והלכתי מעט לאורך הנהר) וגינזה.

10:16 הרכבת מגיעה לתחנה הסופית, שיבויה.
מכינה את עצמי ל"הלם תרבות".
המקום הזה מ ט ו ר ף, כדי לקלוט אותו במלואו עושה סדר:
1. מה זה המקום הזה???
2. הינה זה! זה מעבר החצייה המפורסם של טוקיו! הינה זה!
3. איך יוצאים מכאן לרחוב?
4. רצית נחיל אנשים, הינה לך, כדאי שתסריטי, לא רק תמונות סטילס
5. המון רעש, לפרסומות יש גם סאונד, חלקו ממש צורם
6. מימין יש מדרגות נעות, שתי קומות למטה עד למפלס הרחוב
7. "הלו קיטי"??? מי זו הבובה הזו? על מה היא מקשקשת ביפנית?
8. מי זה שעומד ליד חצובה ומצלם את מעבר החצייה? היי, מכירה אותו, זה רוני? כן, רוני. איך מכל האלפים שחולפים כאן, אנחנו נפגשים לגמרי במקרה. פז כבר חצתה את הכביש. חוצים ונעמדים בשולי מעבר החצייה להחליף רשמים. פגישה כייפית. ידעתי שהם בטוקיו, רק שלא תיאמנו והינה אנו נפגשים. הם ממשיכים בצילומי מעבר החצייה ואני נכנסת לקנות את "ה"קפה בסטרבקס, בעיקר בגלל התצפית בקומה השנייה.
השמש מאירה היום בעוצמה, מסנוורת. לפי כמות האנשים, זו עדיין לא שעת העומס. יש להגיע לקראת ערב, כשאנשים מסיימים לעבוד וגם לחזור בשבת לתהלוכת התחפושות ססגונית לכבוד האלווין.
השבוע הזה שעומד לרשותי עד הטיסה הביתה, השבוע הזה…. הולך להיות כזה כייפי!

13:46, מנוחה קצרה לקפה והטענה של הבטריה הסלולרית בחנות הענקית ליצירה, Hands Tokyu. לא מצליחה לבחור, להחליט מה רוצה לקנות, אם בכלל לקנות. כן, לא, כן, לא. משגעת את עצמי. קניתי כבר חבילה של צבעי מים, יכולה להוסיף גוונים שנמכרים בבודדת. וטושים. לא יודעת איך לבחור מהמבחר העצום הזה, אז לא בוחרת כלום. אחזור לכאן לפני הטיסה ואקנה מה שאקנה. לא היום.

17:05, עד שמצאתי את הכיוון הנכון, עד שהיגעתי לשער הכניסה לפארק, כבר החשיך וסוגרים. אם כך, מחר. מחר אגיע למקדש מייג'י. קשה לתאר מה עשיתי מהבוקר באיזור שיבויה, למה רק לקראת ארבע התחלתי לחפש את הרחוב, שייקח אותי לפארק. האורות, השלטים, הרחובות, שפע הגירויים שמשכו אותי כל פעם לכיוון אחר. לו הייתי מקליטה את מסלול ההליכה שלי היום היה מתקבל קילומטראג' מכובד מאוד במסלול מבורדק, מין ספגטי כזה שמתנקז כל פעם לכיוון מעבר החצייה המפורסם ויוצא ממנו לכיוון אחר.

17:30, שלא אגיע למצב שמתאפקת עם ארוחת הערב ורק בשמונה בולעת מרק שסותם אותי בצורה לא נעימה. לכן, כשהולכת לאיטי ברחוב ברובע הארג'וקו, לכיוון תחנת שיבויה, נכנסת לאחת המסעדות ומנסה להבין מהתמונות מה זה, להסביר למלצרית, אני רוצה כזה, מרק עם איטריות, חם, נו פורק נו מיט. שבוע לפני שנוסעת מפה רצוי שזה יבוא לי בקלות, ועדיין, זה מקום שמתקשה בו. שכשאשוב הביתה אוכל לנשום לרווחה. חסל סדר אוכל לא מובן.
מגיע מגש, גם מרק איטריות וגם קערת ירקות מטוגנים עם אורז. לא מה שהתכוונתי, אבל מילא, פעם ראשונה שטועמת "טמפורה", ירקות מטוגנים בבלילה.
הצעת ייעול ליפנים, זו באמת לא בושה לאכול עם כפית או סכין ומזלג. בגלל שאי אפשר לחתוך עם המקלות, אין ברירה אלא לדחוס לפה חתיכות ענקיות, או ששואבים איטריות שלא נגמרות. בא'נה, זה לא אסטתי. ראיתם פעם יפנים או סינים אוכלים. מעדיפה להתבונן בהודים שאוכלים עם הידיים, לפחות הם מכניסים כמויות קטנות ולא דוחפים בביס אחד חצי חציל מטוגן, כי אי אפשר לפרק אותו לחתיכות קטנות.
– חלאס! מספיק לקטר על האוכל היפני!
– לא מקטרת, רק מסבירה משהו בקשר למקלות, קשה לי איתם, היפלתי אחד לריצפה, שלא לדבר שבגללם תמיד משפריץ לי מרק על החולצה…
– את! זו את שבקלות אפשר להגיד עליה: "אין דברים כאלה"! כולם נהנים מהאוכל ביפן ורק לך יש תלונות…

"אין דברים כאלה", זו קומה שלמה בחנות יצירה שמוקדשת לבגדים ואביזרים לחיות מחמד. כי בכזו חברה נוקשה ומנוכרת הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם. ליד מעבר החצייה המפורסם מוצב פסלו של כלב האצ'יקו שהתפרסם בזכות נאמנות יוצאת דופן לבעליו. היה מחכה לו יום יום ליד תחנת הרכבת וכשבעליו היה חוזר מעבודתו היו חוזרים יחד הביתה. יום אחד הוא חטף התקף לב ומת, והכלב בשלו, המשיך לבוא לתחנה, לחכות לבעליו. אחרי זמן מה שהכלב מת הציבו פסל, כסמל לנאמנות. עוד אטרקציה שתיירים מצטלמים לידה.

18:15, על ספסל ברחוב. מחכה שהבחילה תעבור. באמת שניסיתי. סורי. לא מתאים לי האוכל היפני. עושה לי רע. אולי זו אבקת הדגים בציר המרק. ייתכן. חרא של הרגשה, שבא להקיא. אם הפצעים ברגליים עברו, גם זה יעבור… מבטיחה לעצמי שמעכשיו ועד סוף הטיול לא מכניסה לפה אף לא גרגיר אוכל יפני.

18:45, חולף אוטובוס עם כיתוב Out if service, ככה מרגישה עכשיו, במיוחד באיזור הבטן. לא נורא. יעבור. והינה עוד יום שעבר והיה נהדר. רוב היום הייתי בהיי, האינטנסיביות של המקום, עומס הגירויים הזינו אותי פי אלף מארוחת הערב שעוררה בחילה קשה.
וכדי שהיום לא יסתיים בכזה צליל מאכזב משהו, ממשיכה ללכת לכיוון תחנת שיבויה בלילה, שבטוח תהמם אותי במופע אורות ונחילי אנשים.

19:45, ברכבת מתחנה מס.1 עד תחנה מס. 19, חצי שעה בקרון עמוס. אנשים שחוזרים מעמל יומם או אולי כאלה שיוצאים לבלות. חלק מהאנשים, במיוחד הגברים בחליפות, קל לנחש שיצאו מהמשרד. שתי הנשים שישבו לידי וירדו בתחנה שעברה, היו עסוקות בלהתאפר, או שיוצאות לדייט או לעבודה. עכשיו יושבת לידי מישהי שקוראת קומיקס בטלפון. נכון, לא מנומס לנעוץ מבטים, אבל לפחות הטלפון שלי על שקט, להבדיל מזוג ספרדים שניגנו קודם סירטון ברעש נוראי.

עוד מעט אחזור למלון, אותה הדרך בה נסעתי בבוקר, נכון שלא הספקתי מה שתכננתי, ועדיין היה יום נהדר בטוקיו הגדולה והמפתיעה.


(27) 22.10.19, שלישי, טוקיו

13:08, בדיוק בשעה שנאמר לי אתמול האוטובוס נכנס לטרמינל של תחנת שינג'וקו.
ט ו ק י ו!
לוקח זמן לעכל שאני כאן. החיוך לא יורד מהפנים.
נכנסת לטוריסט אינפורמיישן, מקבלת את פני יפנית חביבה בקימונו, אני מבקשת מפה של העיר, היא מושיטה לי חוברת. מאחוריה על מסך ענק תמונה של טוקיו בלילה, צולם ממגדל התצפית, Skytree. אני מסתכלת מהופנטת.
This is a dream come true for me, to be here in Tokyo
אני אומרת לה. שתדע. כל מה שידעתי על העיר, שראיתי בתמונות, שסיפרו לי עליה, כל זה זז הצידה ומפנה מקום לחוויות חדשות, למראות שאראה במו עיני.
לעצמי: קודם תירגעי. לפני כן צלמי איזה סלפי עם החיוך הזה מאוזן לאוזן, שתהיה לך מזכרת. קפה. הינה סטארבקס, לכי תזמיני את עצמך לקפה. שבי, תעכלי את המעבר החד. מהמקומות הקטנים בהם שהית לאחרונה, ליד הטבע, לעיר הגדולה, העצומה, הענקית.
"טוקיו גדולה, לא נגמרת", מזמזמת לי מהשיר של אהוד מנור בביצוע של ריקי גל.
אומרים עליה שהיא עיר עם אנרגיות מטורפות, אני פותחת ערוצים כדי שיכנסו גם אלי, ייספגו בי.
באוקטובר שעבר מנהטן, באוקטובר הנוכחי טוקיו. מה עוד אפשר לבקש. אה, שלא יירד גשם… מקסימום אקנה מטריה חדשה.
לפני שארד ל-Subway לעלות על הרכבת לכיוון הרובע בו אלון, להשתהות עוד כמה דקות, עם הקפה, עם ההתרגשות המבעבעת הזו.

ט ו ק י ו!

18:15, יום אינטנסיבי, מעייף ועדיין לא הסתיים. השעה של ארוחת הערב. הערב לא אוכל ג'אנק! אני בטוקיו, יכולה לבחור בין פסטה לבין ראמן צמחוני. נותנת צ'אנס נוסף לאוכל היפני. מסעדה מקומית, לא כזו שתיירים עומדים בתור בחוץ. יש תפריט באנגלית. מצאתי סט של ראמן + אורז. נו פורק, נו מיט, אני מסבירה למלצרית. מקווה שהובנתי. היה וכן, היה וטעים, אזכור את המקום לערבים הבאים. שלושת מקומות הלינה שלי בטוקיו יהיו ברובע בזה, Asakusa.
הערב הסתובבתי במתחם של המקדש הבודהיסטי עצום המיימדים. יש משהו מאוד ראוותני במקדשים היפנים הגדולים, שמה בדיוק בא לשרת? כמו בכנסיות של תקופת הבארוק, לגרום לאדם להרגיש את קטנותו ואפסותו? לא יודעת. אני לא מומחית לתורה הבודהיסטית, אבל מהמעט שמכירה, יש בבודהיזם ענווה, צניעות, הסתפקות במועט, אי היצמדות לחומר. המופע המרהיב שהיפנים מציגים בארכיטקטורה מרשימה, מצוחצחת, מוקפדת, קצת סוטה מהדרך הצנועה ופשוטה. בואו נאמר שפשטות אין שם. יופי גדול, אסתטיקה מאוד מוקפדת וחלק מהמקדשים, במיוחד המפורסמים שבהם, הפכו בנוסף להיותם מקום פולחן גם לאתר Sightseeing לתיירים עם קופה רושמת בכניסה. המתחם הנ"ל פתוח לציבור חינם אין כסף, כשרק מי שמעוניין לקנות ברכה או קטורת מוזמן לשלם 100 או 200¥. כשאני נעמדת ממש מול פתח המזבח אני מרכינה את הראש בקידה עדינה, לאות כבוד לאמונה שונה משלי, אבל בשום פנים לא מבצעת את טקס התפילה, להשליך מטבע, לנער בחבל את הפעמון, שתי קידות, שתי מחיאות כפיים, קידה נוספת. זה הריטואל שלהם, לא שלי. ועדיין מסקרן אותי להתבונן בהם, מה עובר להם בראש בקידה הארוכה, המשתהה יותר. מה הם מבקשים מאלוהים שלהם, ברכה, שפע, בריאות, פרנסה, הצלחה. אותן בקשות אוניברסליות שאנשים באשר הם אנשים מבקשים ומתפללים. תודות לשלט קטן באנגלית הבנתי שכשמגרילים ברכה, רק אם זו ברכה לא טובה יש לקשור אותה על החבלים. את הברכה הטובה אתה מתבקש לקחת הביתה. ייתכן שזה תקף רק למקדש הנ"ל, בגלל ריבוי המבקרים, לו כל אחד היה תולה את הברכה הטובה שלו, לא היה מספיק מקום.

קשה שלא להבחין בחתול המפורסם, זה שמרים מעלה את יד שמאל או ימין או שתי הידיים. הרמה של יד ימין מבקשת למשוך כסף, הרמה של יד שמאל למשוך אנשים (מבקרים או לקוחות). כששתי הידיים באוויר, זה מסמל כסף, אנשים ושפע. מצלמת את החתולים הללו שנמכרים כמזכרות לתיירים. יש אינספור מזכרות. עוברת מחשבה האם לקנות מזכרות/מתנות לחברים בארץ. לקראת סוף הטיול מתבקש לקנות. אני יכולה להיפטר מכמה דברים בתיק ולמלא אותו ברכישות חדשות. כמו מה? כל מה שאני רואה עד כה נתפס על ידי כאובייקט צילומי, יש אצלי איזשהו קצר במחשבה בין האובייקט המונח למכירה בחנות לבין העובדה שתמורת Xיינים הוא יכול להיות שלי. הקצר הזה תופס לגבי 95% ממה שנמכר בחנויות, חוץ מצבעים…
יש בטוקיו כמה חנויות לחומרי אמנות. הן על הכוונת שלי. סימנתי את הכתובות ואגיע אליהן בהמשך, ושם… שם אשלח יד לקחת את הצבע הזה והזה והזה לסלסלת הקניות שלי. מזכרות/מתנות למי שבארץ? לא יודעת. מה מביאים מיפן? המתוקים כאן מזעזעים. שוקולד פרה מהסופר הרבה יותר מוצלח מכל מתוק יפני שנמכר כאן בהון.

הדיינר היפני הזה שנכנסתי לארוחת ערב, עם מוזיקת פופ באנגלית ברקע, אולי אותם זמרים שהם שום דבר בארצם, אבל פופולרים ביפן, והמרק שבלעתי עד תומו ואני כעת מפוצצת… לא מסוגלת לזוז…

טוקיו שהשארתי בכוונה לסוף הטיול עשתה לי קבלת פנים אוהדת. השאירה אותי סקרנית לקום מחר מוקדם, לחזור לאותו רחוב עם דוכנים, לצלם את "גרפיטי התריסים" לפני שנפתחים הדוכנים. הספקתי לראות בחלק מהדוכנים שנסגרו עד כמה הציורים בחלקם יפים עד מאוד.

זה הזמן לסיים את היום, לחזור למלון, בקומה 2 יש סנטו לנשים. כלומר בריכה חמה וקרה. ביקשתי להחליף את המיטה שהקצו לי בחדר המעונות לנשים לאחת אחרת, עליונה, כזו שפתח המזגן שופך עליה מעט אוויר. ככה לא מרגישה מחנק, ככה גם מצליחה להירדם וישנה לא רע עד שרעשים של בוקר מעירים אותי. אם ישנים טוב בלילה, הרעיון ללון בכזה גסטהאוס יכול להיות מאוד חסכוני.

08:58, בוקר גשום, דבר ראשון צריכה לקנות מטרייה. נכנסת ל-7ELEVEN יש מבחר מטריות, חבל רק שכולן שחורות. ניגשת אלי אישה שכנראה עושה סקר, מבקשת דקה מזמני, לשאול כמה שאלות. בוודאי. היא שואלת למה בחרתי להיכנס דווקא לחנות שלהם. קומביני, נכון, ככה אומרים ביפנית? אני עונה באדיבות על כל השאלות, החנויות האהובות עלי ביפן, מה הייתי עושה בלעדיהן. אני מראה לה את האוניגירי המועדפים עלי. היא מצלמת אותי ליד מדף משולשי האורז. נותנת לה הצעת ייעול שיקצו חלק ממדף לצמחונים, כיוון שתיירים זרים מתקשים להבין מה יש באריזות האוכל. נותנת קומפלימנטים לשירות, לניקיון, לטריות המוצרים, לכך שבחנויות יש שירותים, ATM, ולפעמים גם מקומות ישיבה לשתות ולאכול. ציון כללי: חמש מתוך חמש.
היא קצת בלבלה אותי אז הנחתי את הכוס בצד הלא נכון של המכונה, זה שמוציא HOT LATE, עם חלב מוקצף. לא רע.
רגע אחד של חסד בבוקר גשום בטוקיו, סוקרת יפנית, שואלת שאלות, תיירת מישראל עונה תשובות. מישהו מתעניין במה שיש לי לומר, אני יכולה לשתף אותה בעובדה שזה שאני כאן בקומביני בטוקיו, זה עבורי חלום שהתגשם. היא מחייכת. גם אני.

בינתיים השעה תשע וחצי. קפה מס. 2 בסטרבקס מעבר לרחוב. בעיקר כדי להסתתר מהגשם. לאן פני מועדות היום? מעבר להתלהבות שעדיין מפעמת בי שאני בטוקיו, האם יש לי תוכנית? או לפחות כיוון כללי?
לפי התחזית הגשם ייפסק לקראת עשר.
יש לי מטרייה מתקפלת חדשה, 1019¥, מעניין מפני אילו עוד גשמים היא תגן עלי. אלו שבארץ ואלו מחוצה לארץ. מצפה ממטריה באיכות יפנית שהכפתור שפותח/סוגר לא ישבוק חיים. רוב המטריות הן או שחורות או שקופות. הצבעים ביפן באים לידי ביטוי במקומות אחרים לא צפויים, כמו מכונת המשקאות ליד המקדש, אתמול בערב, האירה את בקבוקי השתייה שהיו מסודרים לפי צבעים, כתום, ירוק, כחול. איך אפשר שלא להתלהב.
מצלמת כ"כ הרבה תמונות, עם המצלמה הסלולרית והקנון הגדולה. אין לי זמן וסבלנות לעבור שוב על התמונות, לסנן, למחוק. אין לי כמעט "שעות מתות", גם ברגעים כאלה, כשמעבירה זמן עד שהגשם יחלוף, מנצלת לכתיבה, לעריכה של פוסט חדש לבלוג. הפריימים שצולמו אתמול, שייכים לאתמול. היום אצוד שלל חדש.

ברחוב הכתום יש שלט שאומר באנגלית: Smile every day
הגשם עדיין לא פסק, אני משוטטת להנאתי בשוק מקורה, מצלמת צורות, צבעים, שלט של בית קפה לכלבים, כן, ממש בית קפה לכלבים.
מעניין כמה חנויות יש סה"כ בטוקיו רבתי. בטח כמה מיליונים.
עובדה מעניינת שקראתי אתמול על טוקיו, זו אינה "עיר" כמו שאנחנו רגילים, אלא מקבץ של 23 ערים שמחוברות זו לזו ויוצרות יחד מטרופולין עצום בגודלו.

10:45, הגשם המנג'ס עדיין לא פסק, לא נעים להסתובב ככה, מהשוק המקורה יצאתי לאחד הרחובות, ממש לא משנה לי איזה, אני אוהבת ללכת לאיבוד, אם כי בכל מקום כמעט יש מפות התמצאות. נכנסתי למתחם אוכל מקורה עם מקומות ישיבה לנוחות הקהל. לא צמאה ולא רעבה במיוחד. אם כי, זמן טוב להפסקת פרי ולימוד. מוציאה אפרסמון מהתיק, את החוברת שקיבלתי אתמול ויחד עם קטעים שהעתקתי לפתקים בנייד הולכת לסמן מקומות להגיע אליהם.
זמן הכנת שיעורים.

12:59, טוקיו, מה נסגר איתך? לא אמרו בתחזית שהגשם ייפסק בעשר? אז אמרו. אחת עכשיו, התחזית המעודכנת מדברת על ממטרים עד שתיים. ואז יהיה מעונן. קר לי, לא נעים לי הגשם הזה. מקלקל את החווייה. מעצבן. מפריע לי לצלם. אפילו עם המטרייה האוטומטית החדשה שלי, לחצתי פעם אחת על הכפתור והיא נפתחה בבת אחת בדיוק כתיירת סינית הגיעה מאחורי וכמעט חטפה את המטריה היפנית שלי בפרצוף. סורי, אני מתנצלת. סורי, טוקיו, לא ככה דמיינתי את היום השני שלי כאן, מחפשת מחבוא מהגשם. כמו באוסקה, ביום של הטייפון.
הקפה של סטארבקס נוראי, חזק מאוד, מזל שמצאתי סניף של Tully's שהקפה שלהם סביר, מגישים לי בספל ולא בכוס נייר, עולה לקומה שנייה, מחברת את המטען לחשמל ואשב כאן עד שייפסק הגשם.
בינתיים הספקתי לעשות סיבוב ברחובות הקטנים סביב המקדש, שהוא האטרקציה המרכזית של האיזור. כ"כ הרבה פריימים יפים ו… גרפיטי יפני! סוף סוף. טוקיו ואוסקה הן הערים הפחות מעונבת ומוקפדות של יפן, פה ושם ליכלוך ברחובות. וציורים על הקירות, בעיקר על תריסי החנויות כשהם מוגפים. בוקר אחד אצא לרחוב מוקדם, כשהכל בטוח סגור, למעט הקומביני, לסדרת צילומים.

קוליגה שלי, מאמנת אישית ברוח הזן, סיגל מוסקוביץ', כותבת בעמוד הפייסבוק שלה על מעגל הסבל:

"כבני אדם אנחנו פוגשים דרך כל החושים שלנו גירויים. הגירוי שנקלט דרך החושים עובר עיבוד במוח ואז אנחנו באופן אוטומטי משייכים את הגירוי דרך פעולה של ביקורת, מתן משמעות ו/או השוואה לאחת מן המגירות – נעים לי/לא נעים לי. לכל אחת מן המגירות הללו יש רפרטואר שלם של תחושות, רגשות ופעולות אוטומטיות שאנחנו רגילים לפעול מתוכן. כשאנחנו לא מודעים למנגנון ההפעלה שלנו אנחנו מגיבים באופן אוטומטי לכל גירוי חיצוני ו/או פנימי.
היכולת לזהות ולהכיר מה מפעיל אותנו, מה קורה לנו בתודעה ובגוף אל מול גירויים מאפשרת לנו לנהל את חיינו באופן אקטיבי ולא פאסיבי. ממקום של אחריות ולא ממקום של אשמה. ממקום של יצירה מיטבית ולא רק תגובה השרדותית."

למשל הגשם שיורד מהבוקר בטוקיו. אוטומטית מקוטלג אצלי כ-"לא נעים לי". בתכ'לס גם קר,15°, יחד עם הרטיבות יוצר תחושה של חוסר נעימות פיסית. בעיקר מה שמפריע זה איך מזג אוויר (משהו שחיצוני לי ושאין לי שליטה עליו) משפיע עלי ומשבש לי את התוכניות. זה מייד מוביל לקטרת שאני עוצרת אותה. היי, תרגיעי, זה לא טייפון! סה"כ טפטוף. קר לך, נמאס לך, כנסי לבית קפה למנוחה, תמיד יכולה לחזור לגסטהאוס שלך, להתכרבל במיטת קומותיים הקטנה שלך עם ספר. או להיכנס לאחד הקניונים הסגורים. כלומר יש פתרונות. וביום שישי, כשהתחזית מבשרת על "גשם כבד" תכיני מראש תוכנית רק למקומות סגורים. ככה תנצלי בצורה המיטבית ביותר את השהות שלך בטוקיו.
את בטוקיו, להזכיר לך?

"יש מקומות ששווה להתעורר בהם", ציטוט נוסף מהפייסבוק, כי זה מה שהראש זקוק עכשיו כדי להתרוקן ממחשבות.
טוקיו, למשל, בכל מזג אוויר, כשגשום, מעונן או בהיר. ופוסט אחרון חביב לפני שסוגרת את האפליקציה שמביאה לי תמונות וסיפורים מכל קצוות העולם, הפרמידות בגיזה, מצרים. וכאן בטוקיו, במרחק נסיעה של 17 דקות בקו הסאבוויי הכתום, 200¥, מגיעים לרובע Ginza.
עוד כמה דקות, כשמוזיקת המעליות שמתנגנת ברקע תעלה לי סופית על העצבים, זה האות לקחת את התיק, לצאת לרחוב, לחפש את הכניסה לסאבוויי ולנסוע לשם.
הספיריטואליות והמיסתורין של הפרמידות העתיקות שבגיזה שבמצרים, לעומת הקפיטליזם והצרכנות ההיסטרית שבגינזה שבטוקיו.


העמוד הקודם – יפן – נהייה עמוס מדי ואיטי מדי לעריכה, לכן פתחתי עמוד חדש לפרק הסיום למסע הדרכים הנוכחי, הפרק של טוקיו. העיר הלא נגמרת שהשארתי בכוונה לסוף הטיול.