יומן מסע צפון הודו – הנחיתה בדלהי

הקייץ עם שובי מהמסע הרגלי באיטליה יצאתי למסעות וירטואלים ברחבי העולם, מסעות מן העבר שאני נזכרת בהם ומעלה על הכתב כפרקים בקטגוריית "יומן מסע" בבלוג. אחרי שכתבתי על רומניה, סלובקיה וגיאורגיה אני חוזרת אחורה בזמן לקייץ 2009, פותחת את יומן המסע שכתבתי בזמנו וצוללת אל הזיכרונות מהנסיעה ההיא לצפון הודו.

קרה לי משהו מאוד מיוחד תוך כדי תרגום הטקסט, מהמחברת הקטנה בה רשומים בכתב יד מחשבות ותחושות, למדייה הדיגיטלית. פתאום המסע התעורר לחיים וכשעברתי על התמונות על מנת לבחור מתוכן קומץ להטמיע בכל פרק מיומן המסע – בבת אחת התעוררו זכרונות… ובעיקר התעורר אותו געגוע ישן. יש מקומות בהם ביקרנו פעם אחת ואמרנו, היה יפה, אבל לכאן לא אחזור שנית. ויש מקומות שמהרגע הראשון מבינים שמה שהולך כאן זה סיפור אהבה. ואם לדייק, סיפור אהבה-שנאה שקרה לי כמו למטיילים אחרים, שנעים בין שני הקצוות.

הפרק הפותח את יומן המסע מתאר את ההתרגשות שלפני הטיסה ואת הנחיתה בדלהי, המטרופולין המדהים, העמוס, הססגוני, היפה והדוחה בו זמנית של הודו. אפשר לאהוב את העיר, אפשר להירתע ממנה, קשה להישאר אדיש אליה. התמונות צולמו ביומיים הראשונים בעיר, במסעות sightseeing קצרים אליהם יצאתי ברחבי העיר תוך כדי המתנה לטיסה ללה שבלדאק. המקומות המתוארים בתמונות הם: ה-main bazar שבשכונת Paharganj שסמוכה לתחנת הרכבת של ניו דלהי, קונאט פלייס, המבצר האדום, המסגד הגדול, שער הודו, המוזולאום של הומאיון.
ולסיום כמה תמונות מן היום האחרון לטיול, כשהיגעתי בשעת בוקר מוקדמת אל המיין באזאר אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס לילה מדראמסלה, היישר אל המונסון שהפך את הרחובות לעיסת בוץ. זוכרת את הרתיעה שחשתי ואת הרצון העז לחזור כבר הביתה.

בהמשך יגיעו פרקים נוספים מחלקה הצפוני של תת היבשת, ממדינת לדאק ששונה כל כך מדלהי, ממנאלי ודראמסלה. יש למה לצפות. ולבנתיים מוזמנים לצאת איתי למסע אל הודו הרחוקה בזכרונות ובתמונות מלפני קרוב לעשור.

"דלהי היא בירתה של הודו וגם מרכז המטיילים של צפון הודו. היא יכולה לשמש כבסיס מצוין לביקור באגרה ובטאג' מאהאל, וגם ג'איפור הססגונית, שבראג'סטאן, נמצאת במרחק של פחות מחמש שעות נסיעה. בין אם פניכם צפונה אל ההימאליה, או מזרחה אל הגאטות של ורנסי, יש להניח שתעברו בדרככם בדלהי, וכיוון שזה המצב – עדיף שתחרקו שיניים, תיקחו נשימה עמוקה ותקפצו למים.
יש להניח שהרושם הראשון שלכם מדלהי (Delhi) לא יהיה מרנין במיוחד, בעיקר אם זהו גם הרושם הראשון שלכם מהודו כולה. רוב הסיכויים שתבחינו בזיהום האוויר, בצפיפות, בריחות, ברעש ובהטרדות הבלתי פוסקות הרבה לפני שתבחינו בקסמה של העיר. אל תתייאשו מהר מדי: ההיסטוריה של העיר מרתקת והיא מקיפה אתכם מכל עבר; הבאזארים בפאהארגאנג' (Paharganj) משמשים פרק מבוא נהדר למסלול התרמילאים בהודו; אדריכלות המונומנטים בעיר נמנית עם המרשימות בהודו כולה; והאוכל מעולה."

"העיר דלהי מהווה עבור תיירים רבים את נקודת המפגש הראשונה עם הודו. ההסתגלות לדלהי יכולה להיות לפעמים לא קלה עקב הזיהום, הצפיפות, הריחות והרעש. אולם כאשר יוצאים מההלם הראשוני, מתגלה האווירה המיוחדת של העיר. הרבה מהמטיילים מתייחסים אל דלהי כתחנת מעבר בין יעדים שונים, אולם בדלהי יש הרבה מה לראות והיא מהווה יעד תיירותי בפני עצמו. מי שימשיך לטייל בהודו יגלה לבסוף שהעיר לא כל כך נוראה כפי שחשב בתחילה וקרוב לוודאי שגם יתגעגע אליה וישמח לשוב אליה, האוכל כאן מצוין, קל יחסית להתמצא בעיר ויש גם הרבה מה לראות – ממסגדים ומבצרים עתיקים ועד שווקים שוקקי חיים ומרכזי קניות מודרניים."

מקור: חומר שאספתי בזמנו מרשת האינטרנט

שבת בבוקר, 18.7.09

ההתרגשות גדולה מאוד. מחר בלילה הטיסה להודו! מתחילה לרשום "יומן מסע" בפנקס החדש, פנקס שישמש מקום בו אעלה על הכתב מחשבות, רגשות, חוויות וסיפורים מהדרך.

בוקר קייצי, החלון בחדר פתוח, שמיים כחולים, רוח נעימה של בוקר שבעוד כמה שעות תעלם והיום יהפוך ללוהט חם ולח. קיץ ישראלי. על השולחן מונחת ערימה של הדברים שאני לוקחת איתי לדרך, עוד מעט אארוז הכל בתרמיל לבדוק שהכל נכנס, שלא כבד מידי. עולים זכרונות ישנים, לא להאמין שעברו 15 שנה מאז שחזרתי מהודו. יצאתי אז לדרך בספטמבר 94 וחזרתי באוקטובר 95 וכעת, יולי 2009, הגיע הזמן לקחת שוב את התרמיל ולצאת למסע נדודים קצרצר. בסך הכל חודש אבל מספיק זמן כדי להתנתק מהשגרה ולטעום את הטעם המתוק והממכר של המרחקים. ההתרגשות גדולה והציפייה למה שמחכה לי עושה אותי דרוכה. אין לי ספק שהודו שאפגוש ביום שני תהיה שונה לחלוטין מהודו שנשארה לי בזכרונות לפני 15 שנה. זו הזדמנות טובה להיזכר בדרך בה הלכתי, צמתים משמעותיים בחיי, איפה הייתי אז, היכן אני היום. ופני לאן. כן השאלות הגדולות הללו אף פעם לא משתנות.

ברור לי שהימים הקרובים לא יהיו שקטים כמו עכשיו, לכן מתענגת על השקט המבורך של שבת בבוקר עם הקפה והחלון הפתוח בחדר המוכר והאהוב שלי. מביטה בלוח השנה איך צבעתי בכתום זוהר את התאריכים 18.8 -19.7.  החודש שלי בהודו! וכמה שנים רציתי שזה יקרה עד שמחר אעלה על הטיסה תל אביב-מומבאי-דלהי.

כנראה שהייתה סיבה טובה למה לא נסעתי עד עכשיו. כל דבר בעיתו וזה לא שלא נסעתי מאז הספקתי להיות בלא מעט מקומות ויבשות. אמריקה, אוסטרליה, אירופה ועכשיו מזרח אסיה, צפון הודו, ההימלאיה. חיוך גדול! כן הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה ואני מקווה שלא אתאכזב שהציפיות שהצטברו אצלי במהלך ההכנות לא יתבדו. לכל היותר יהפכו להפתעות, כשהגיע ואראה במו עיניי שהדברים הם ככה ולא כמו שראיתי בדמיון.

מסעות שבמציאות לעומת מסעות שבדמיון. הרבה סימני שאלה לגבי ההרפתקאות והחוויות שעוד מחכות לי בהמשך, אבל אני לא לחוצה. זו התנסות חיובית לא משנה מה יקרה. רק מקווה לצאת לדרך בריאה ולחזור בריאה. יש לי שגרה של בית, משפחה ועבודה לחזור אליה בעוד חודש. ספרתי 29 ימים נטו לטיול פלוס יומיים טיסות, 22 ימי חופשה מהעבודה. רציתי יותר אבל גם זה בסדר. פחות חשוב לי הפעם להגיע לכמה שיותר מקומות אלא החוויות, המראות, האנשים, התובנות שאגיע אליהן. וכמובן התמונות. הצילום שהולך לתפוס חלק חשוב מאוד בטיול , ככה שגם הקנון שלי תשתתף בחגיגה.

אני מנסה לדמיין את הפעמים שהנשימה תיעצר לרגע כמו שקורה לי מול נוף מרשים ביופיו. זו ההתמכרות שלי, ליופיו של העולם, לטבע, למראות הקסומים הללו שאני כאורחת שחולפת בעולם הזה מעיפה מבט מתפעל מיופיו של העולם. מקווה שיהיו לי כמה וכמה רגעים כאלה מול ההימלאיה המרשימה. לצאת לדרך, להיפרד מהמוכר והידוע, וללכת לקראת הלא ידוע. אני יכולה לקרוא ולהתכונן, לאסוף מידע מהאינטרנט ומהספרים אבל עדיין זה לא משתווה לחוויה של להגיע למקום עצמו ולחוות אותו בכל החושים. במיוחד בחוש הראיה. לראות את הצבעים, הקומפוזיציות, פריימים מרהיבים. זאת תמצית ההנאה עבורי.

הטיול הולך ומתקרב ולא רק אני נרגשת לקראתו, גם המשפחה וחברים שמסתכלים עלי בקנאה וחלק בתמיהה שמתריסה "מה יש לך לחפש שם בחום ובלכלוך". אלמלא מועד הטיסה שנקבע לתאריך 19.7 היה עובר עלי קיץ ארוך, מעיק, חם ומשמים. ימים בהם אני בחופשה מעונת הטיולים בארץ כי חם מידי להסתובב בחוץ. והנה באה הודו והכניסה לי עניין, אנדרנלין והרבה התרגשות. משהו טוב לחכות לו. מרגישה את הפרפרים בבטן לפני הטיסה. מחר אני נוסעת!

ראשון, נתב"ג, 19.7.09, 20:00

מחכה בשער העלייה למטוס, ה-boarding עוד 40 דקות. ההתרגשות הגדולה קצת נרגעה וכבר לא כואבת הבטן מהמתח והציפייה. יהיה מה שיהיה אני מוכנה להפתעות. כמו לגלות בדלפק של אל על שלמרות ששילמתי על הכרטיס לא שמרו לי מקום בטיסה. דוגמה לחאפריות הישראלית שהיא כאין וכאפס לעומת הבלאגן והכאוס ההודי שאפגוש כשארד מהמטוס. רוצה להיות אחרי הטיסה, ההגעה וההתארגנות במלון. כל השלבים שבדרך שצריך לעבור עד שמגיעים ליעד. אני לא רגועה, מנסה להירגע ולהרגיע את עצמי. הנה הטיול מתחיל, החודש יעבור כל כך מהר ובלי להרגיש אמצא את עצמי בשדה תעופה מחכה לטיסה לתל אביב. עכשיו אני בכיוון "יציאה", לעזוב את הבית, העבודה, הארץ לחודש. להגיע למקום אחר בו הכל יכול לקרות. להיות מוכנה להפתעות טובות ורעות, לא לאבד שליטה, לא לכעוס. רוצה הפעם חופש מכעסים, עצבים, ולחצים. להיות במקומות רגועים, להירגע, לנוח, לאגור כוחות.

שני, דלהי, הודו, 20.7.09

הנה אני כאן. הנסיעה הסיוטית מאחוריי. שתי טיסות, מעט שעות שינה, עייפות מצטברת, חום, לחות גבוהה ובעיקר הלם. הרגשה שמה שאני רואה תוקף אותי ויוצר תחושה של too much . ההגעה למיין בזאר בדלהי הייתה מתישה וסוחטת ובסופו של דבר מוצאת את עצמי ברחוב מוזנח, עלוב, מלוכלך וצפוף. המפגש עם הודו נחת עליי חזק מידי. שתיתי בקבוק שלם של מים וקפה להתאושש, ותכף נכנסת לאינטרנט קפה לשלוח דרישת שלום הביתה.

רק היום היגעתי. צריכה זמן הסתגלות.

18:30 מקווה שנרגעתי. יצאתי מהאינטרנט קפה וצעדתי הלוך ושוב ברחוב הראשי הסואן וההזוי במיין בזאר, מתרגלת לאווירה. ההודים נודניקים איומים, מנסים לפתות אותי להיכנס לחנות להעיף מבט לקנות. חוץ ממים וסדין ששכחתי להביא מהבית לא קניתי דבר. עכשיו אני במסעדה על גג הגסטהאוס אוכלת ארוחת ערב ואחר כך לחדר, לישון. מקווה שמצב הרוח והבהלה שתקפה אותי יחלפו.

 שלישי, בוקר, 21.7.09

כזאת חוסר נוחות פיזית לא הרגשתי מזה זמן רב. עבר עליי לילה נוראי בחדר מחניק עם מאוורר תקרה שבקושי רב צינן את האוויר. למרות העייפות הגדולה היה לי קשה להירדם וכשנרדמתי זו הייתה שינה טרופה, לא רגועה. לא שינה שמטעינה בכוחות. הבוקר אחפש חדר עם מזגן. לא מסוגלת להתמודד עם כזה מזג אוויר, לחות נוראית, זיהום אוויר וצפיפות. היכן שלא אלך ההודים מטרידים, רוצים את זה או את זה ובמצבי עכשיו לא רוצה לדבר עם אף אחד. חום, לחות, התמודדות הראשונה שלי עם הודו לא קלה.

לפני שהגעתי, בשלב ההכנות לטיול כשקראתי חומר, הכנתי רשימת מקומות, אבל עכשיו כבר לא בטוחה שיש לי כוח להסתובב בחוץ ולעשות Sightseeing. יש רשימה של מקומות שאני רוצה לראות, לא מוכרחה. מאמצת קצב אחר ולא מזדרזת לצאת החוצה אל העיר הגדולה. השמיים עכשיו בצבע לבן, מתחיל לטפטף גשם של מונסון. יושבת בבית הקפה על גג הגסטהאוס שותה קפה וכותבת, מנסה לסדר את המחשבות, לארגן סדר יום, לבחור מקומות מועדפים מהרשימה. לפני הנסיעה חששתי שהימים בדלהי יהיו מבוזבזים, חוששת שמתבררים כנכונים.

שלישי, אחרי הצהריים

אחרי שנגמר הגשם ואחרי שעה בחנות אינטרנט יצאתי החוצה לכיכר ענקית, קונאטפלייס, וכנראה שכתוב לי על המצח "ישראלית, רק הגיעה להודו, lost ", אחרת לא יודעת להסביר למה כמעט כל הודי ניגש אליי לשאול מאיפה אני, לאן אני צריכה, אם אני רוצה ריקשה וכו'. הסתובבתי קודם בפארק שליד שער הודו, מרחבים של דשא וטיפת אוויר שזז ובעיקר הניקיון הרשים אותי. למה הם לא מסוגלים לקחת את עצמם בידיים ולשמור על הניקיון בכל מקום. לא אמור להיות עד כדי כך קשה. לבנתיים הוצאתי את המצלמה מעט פעמים. המבט שלי מסתכל, בודק, חוקר, מתרשם. כנראה שיש בו משהו קצת אבוד כי זה מיד מזמין תגובות מהסביבה של "אולי את צריכה עזרה" וכו'. תניחו לי. אני בסדר. יש לי מפה. אני יודעת היכן אני. אני לא צריכה עזרה ולא רוצה לדבר עם אף אחד. אבל הם מציקים ולא מרפים, ממש נדבקים. אני משתדלת להישאר מנומסת ולא להיות תוקפנית ומגעילה. מבחן לסבלנות שלי מול עולם שלישי במיטבו או בכיעורו.

הרבה מאוד גירויים ויזואליים. עוד לא התחלתי ממש לצלם למעט כמה תמונות פה ושם. העין מתרגלת למראות. ולא רק העין, גם הגוף בשלבי הסתגלות למטרד הגדול של החום והלחות.

שלישי, שש וחצי בערב

מסתבר שאני "brave lady" כדברי ההודי הזקן שראה אותי מתווכחת עם נהג ריקשה סיקי. בסופו של דבר יצאתי למסע ה-sightseeing הראשון שלי בדלהי, לא לפני שסגרתי מחיר שנראה לי הוגן עם נהג הריקשה. מהכיכר הגדולה המשכתי ברגל לשער הודו ומשם לבניין הפרלמנט, הליכה כמו בתוך סאונה כשכל כולי נוטפת מים. מה שחשוב זה שהתגברתי על הרתיעה הראשונית וכבר לא מרגישה בחשש שקינן בי קודם. אחרי שחציתי כביש עצום עם 6-7 נתיבים, כשהתנועה הבאה מולי לא עושה סימן שהיא מאטה, ובכל זאת זינקתי לכביש ופילסתי דרך בין הנהגים המטורפים עד שהיגעתי בשלום לצד השני – אני מניחה שאני בסדר.

תמונת מצב נכון לעכשיו: עייפה, מזיעה, מלוכלכת, צמאה. מחכה לאורז שהזמנתי במסעדה שעל הגג ואחרי ארוחת הערב אצא לסיבוב ברחוב עם המצלמה. ויתרתי על הרעיון לנסוע מחר לאגרה לבקר בטאג' מאהל, נסיעה ארוכה מדי, מאמץ גדול מדי. אשאר בדלהי ליום נוסף של Sightseeing, אבקר בכמה אתרים מהרשימה הממולצת, אצלם הרבה. וזהו. למחרת מוקדם בבוקר הטיסה ללדאק.

רביעי, לילה, 22.7.09

לקראת סוף היום. בשתיים וחצי לפנות בוקר אעלה על מונית לשדה התעופה לתפוס את הטיסה ללה אחרי יומיים וחצי בדלהי. התאוששתי מההלם, התרגלתי לבלאגן ואזרתי אומץ לצאת החוצה לקצת sightseeing. ראיתי מקומות יפים רק שהחום הבלתי נסבל הפך את החוויה למפוקפקת מאוד. איך אפשר להנות ולהתלהב ממה שרואים כשכל-כולי דביקה. בבוקר לא הרגשתי טוב, ישבתי לנוח בצל, שתיתי פפסי קולה, לקחתי נשימות עמוקות ואיכשהו ההרגשה הרעה עברה. מצב הרוח הרגיל חזר אליי רק שהוא נפול לחלוטין בגלל מזג האוויר, הצפיפות, הרעש וזיהום האוויר.

יצא לי לדבר עם הודים מקומיים, בדרך כלל הם יזמו את השיחה, שאלו שאלות מתעניינות. כשהתחשק לי לזרום שיתפתי פעולה ועניתי. מפתיע שדווקא עם מוסלמים מקשמיר וסרינר התפתחה שיחה. קיבלתי מחמאות שאני נראית צעירה לגילי, התעניינו במצבי המשפחתי, רצו שניפגש וניסע יחד. כמובן שסירבתי ובכל זאת זו הרגשה נחמדה שמחזרים ומפתים אפילו שקרוב לוודאי ששיחות דומות מתנהלות עם עוד הרבה מאוד תיירות שנופלות בלשונם החלקלקה. הם בעיני גברים מאוד לא מושכים אבל מסקרן אותי לשמוע על חייהם, השקפת עולמם בכל מיני נושאים. זה משהו שאני זוכרת מהטיול הגדול להודו לפני 15 שנה, השיחות הארוכות עם ההודים ותרמילאים זרים. עדיין לא הזדמן לי לדבר עם תרמילאים, אני שומעת עברית סביבי כל הזמן אבל לא ניגשת לדבר עם הצעירים. כרגע אין לי כוח לזה ודווקא האנונימיות מוצאת חן בעיניי.

שותה עכשיו milk coffee וחושבת שמחר בשעה כזאת אהיה בלה. מאתמול כשהתחלתי לקחת את הכדורים להסתגלות לגבהים, אני מרגישה מידי פעם נימולות בכפות הרגליים. מקווה שזה יעבור. חוששת מההסתגלות לגובה. הימים הקרובים יוקדשו למנוחה, אחרי יומיים וחצי בדלהי אני זקוקה לה מאוד. כשאהיה שם אתפנה לתכנן את המסלול. סקרנית לדעת איך תיראה הדרך, איך יראה הנוף, כמה קר ונעים יהיה האוויר שם, מה תהיה האווירה בעיר, כמה מרחבים פתוחים יהיו שם. זה הדבר שאני הכי מחכה לו, המרחבים, השמיים הכחולים, הנקיים, הקרירות באוויר, השקט.

חמישי, 23.7.09, שלוש לפנות בוקר, שדה התעופה בדלהי

עברתי את הצ׳ק אין והבידוק ביטחוני ומחכה לעלייה למטוס. יושבת בבית קפה ושותה קפוצינו שעלה כמעט 80 רופי. הסטנדרט כאן מערבי לחלוטין, יפה, נקי, חדש. כשהם רוצים מסתבר שהם יכולים. בארץ חששתי שלא אצליח לתפוס מונית ולהגיע בזמן לטיסה. טעיתי ובגדול. המנגנון של "להזמין מונית לשדה התעופה" עובד באופן מפתיע. הנהג הגיע בזמן ותוך 20 דקות היינו בשדה. לא הייתה שום סיבה להילחץ.

ב-7:40 בבוקר ננחת בלה ולמעשה אז יתחיל הטיול. עד כה אלה היו ההכנות כדי להגיע לשם. דרך מייגעת ללא ספק, ואני תוהה אם אפשר היה לתכנן אחרת,  לעשות את הדרך צפונה באופן יבשתי ולחזור לדלהי בטיסת פנים ואחריה טיסה בינלאומית לת"א. נו טוב, ככה תכננתי ואני פועלת לפי לוח הזמנים הנוכחי.

כך או כך אני עוד אגיע למקומות יפים בדרך. ובמחשבה שנייה הדרך היא גם מה שקורה ברגע זה, בשדה התעופה המודרני הממוזג והנעים של דלהי. מוזיקה נעימה ברקע וזוג שמקשקש נון-סטופ בספרדית. נוסעים שמחכים לטיסת בוקר. איש איש ועינייניו. רואה הרבה מחשבים ניידים וסלולרים, אנשים מחוברים אונליין כל הזמן, זמינות של 24 שעות ביממה. אני בחרתי להתנתק ולשמור על קשר רק דרך מיילים שאשלח מפעם לפעם מאינטרנט קפה.

עד כאן הפרק הראשון ביומן המסע לצפון הודו, קייץ 2009. בפרק הבא אספר על ההגעה ללה, בירתה של מדינת לדאק 

מוזמנים להצטרף אלי למסע, להירשם לבלוג על מנת לקבל מייל כשאפרסם פוסטים חדשים, וגם להשאיר לי תגובות אם אתם רוצים לשתף אותי במחשבות וברשמים שלכם.