יומן מסע צפון הודו – לאדק, לה

בפרק הקודם ביומן המסע סיפרתי על הנחיתה בדלהי וההתגברות על ההלם שאחז בי מול המפגש עם הכאוס ההודי. בפרק זה אספר את קורותי בלה, בירת חבל לאדק. היעד הראשון אליו רציתי להגיע. הזמנתי מראש טיסת פנים מדלהי ללֶה כדי לקצר מרחקים ולהגיע כמה שיותר מהר אל הצפון המרוחק. איזור שמעולם לא ביקרתי בו ושהיתה לי סקרנות גדולה לגביו.

"לאדק (לאדאק, לדק, Ladak, Ladakh) חבל ארץ השייך למדינת קשמיר (Jammu & Kashmir) השוכן בצפונה של הודו, ברמה הטיבטית, בין רכסי הינדו-כוש, הרי פמיר, הקרקורם והרי ההימליה הגבוהים. לדאק הוא המחוז הגדול במדינת ג'אמו וקשמיר, והפחות מיושב מכל מחוזות הודו.
לחבל ארץ זה מספר כינויים: "טיבט הקטנה" על שום האוכלוסיה המקומית והתוואי הגיאוגרפי, "ארץ הירח" עקב הנופים, La-Dags (שפירושו מדינת המעברים הגבוהים) ועוד.
מיקומה של לדאק מקנה לה חשיבות אסטרטגית בשל גבולותיה עם סין, טיבט, ופקיסטן. האוכלוסיה באזור הנה טיבטית ושונה מאוד באופי, בתרבות ובמראה משאר הודו. הנוף מדברי, גבוה וחשוף, משובץ במקדשים טיבטיים.
חבל לדאק שבצפון הודו הוא חלקה המזרחי של מדינת ג'אמו-קשמיר. מדינה שאת חלקה הדרומי, המישורי, מאכלסים הינדים, את חלקה המערבי, הקרוב לפקיסטן, מאכלסים מוסלמים ובחלקה המזרחי, הסמוך לטיבט הסינית, מתגוררים בודהיסטים.
עיקר קיסמו של האזור הוא הטיולים שניתן לערוך בו, הן טרקים רגליים והן ממונעים. האזור הררי וגבוה ביותר, כך שהמטיילים נמצאים מרבית הזמן בגבהים של 4000-5000 מטר וחשוב לדעת כיצד להימנע ממחלת גבהים."

מתוך דפי המידע שליקטתי מרשת האינטרנט

חמישי אחה"צ, לֶה, לאדק

הטיסה עברה בשלום, מהשדה מונית לגסטהאוס עם נוף מקסים להרים. המעבר מדלהי הנה חד מאוד. ישנתי כמה שעות וכעת מרגישה כמעט כמו אדם חדש… מחכה לאוכל שהזמנתי ושוב חשה בעיקצוצים בכפות הרגליים, תופעות לוואי של הכדור נגד מחלת גבהים שאני לוקחת. הבחילה וההרגשה הלא טובה אתמול בבוקר היו בגלל הכדור. אמשיך לקחת עד מחר בתקווה שההסתגלות לגובה תהיה מהירה וללא כאבי ראש מיותרים.

נחמד פה, שקט רגוע, נעים, אין לחות, לא חם מידי ולא קר מידי, מזג אוויר שמאפשר לנשום. לנשום, ולייצר כדוריות דם אדומות נוספות. יושבת במסעדה, לגימה קטנה מהצ'אי ההודי המפורסם עם התבלון הטעים, מביטה סביב, מקשיבה לצלילים של מוזיקה הודית ולפטפוטים בכל מיני שפות. מתרווחת בכיסא ומשחררת אנחת רווחה. הנסיעה עברה בשלום, הגעתי ליעד שרציתי. את הימים הקרובים אקדיש למנוחה ורק כשארגיש שמסוגלת להליכות ארוכות ולטיפוס לגובה אצא להסתובב.

שישי, צהריים

מרגישה ממש רע. עבר עלי לילה קשה. הרגשה של חולשה, בחילה, שלשולים, ובבוקר שוב עיקצוצים בלתי נסבלים בכפות הרגליים. החלטתי להפסיק עם הכדור. יתכן שכל אלו הם סימפטומים של התאקלמות לגובה, לרמת חמצן דלילה. יקח כמה זמן שיקח, עד אז לא יוצאת לטיולים רגליים. לגימה מהתה בתקווה שיקל על הבחילה. רוצה כבר להיות אחרי המחלה,  להרגיש שוב מלאה באנרגיה ובהתלהבות כדי לצאת לדרך.

שבת, בוקר

בינתיים ההרגשה הבוקר בסדר גמור, הבנתי שהבחילות החולשה של אתמול אכן היו בגלל ההתאקלמות לגובה. גם לו רציתי לא יכולתי לצעוד יותר מידיי. בבוקר צעדתי חצי רחוב עד נעצרתי ולא יכולתי להמשיך יותר. בדרך חזרה שלחתי מיילים, אכלתי אורז ותה וחזרתי לחדר, להתמוטט על המיטה לכמה שעות שינה. בערב יצאתי החוצה לאכול והבנתי שזו הרגשה נורמלית ושהיא תעבור. בלילה התעוררתי בשלוש לפנות בוקר ולא יכולתי להירדם קראתי עד חמש ונרדמתי שוב, שינה קטועה, לא רצופה, לא שינה טובה. מתעוררת לחדר מרופט, מוזנח, קצת מלוכלך, אבל הנוף הניבט מהחלון – הארמון על ההרים, השמיים המעוננים – לזה אין תחליף.

סקרנית כבר להגיע למקומות שקראתי עליהם אבל יודעת שכל דבר בעיתו. קודם כל להתאקלם לגובה, להמתין עד  שתחזור אליי ההרגשה הטובה והאנרגיות, שאהיה מסוגלת לטפס במדרגות אל הגומפות. כולן ממוקמות במעלה ההר על מקומות גבוהים ודורשות טיפוס.

סיימתי לאכול ארוחת בוקר ועוברת שוב על המפה. סימנתי מקומות להגיע אליהם היום במידה וכמובן יהיו לי הכוחות. אם ארגיש טוב מחר אוכל לסיים את סיבוב בלה ולתכנן לאן אני ממשיכה הלאה. בינתיים אני כאן, משכנעת את עצמי להינות ולמצות את הרגע.

חמש וחצי אחה"צ, בגינה של הגסטהאוס

עבר עלי יום עמוס. יצאתי לדרך וצעדתי ברחובות העיר מהאיזור השקט יותר לכיוון המיין-באזאר הסואן יותר, עם חנויות שמיועדות למקומיים. הכל צבעוני, סואן, עמוס אבל לא במידה שמפריעה מדי. Julay-Julay ככה ההמקומיים מברכים לשלום. אבני הטורקיז והתכשיטים משכו לי את העין, אם כי העיצוב חוזר על עצמו. הפתיע אותי לראות איך הטיבטים המציעים למכירה בשוק תשמישי קדושה, מן הסתם פריטים עתיקים ומסורתיים. עד כמה גדולה המצוקה הכלכלית שלהם שהם מוכרים דברי קודש לתיירים. הדוכנים עמוסים שבשרשראות טיבטיות, ראית כמה ראית הכל.

לקראת הצהריים הרגשתי נפילת מתח ועייפות ושמתי פעמיי חזרה לחדר בגסטהאוס. לא רוצה לישון כי אז בלילה יהיה לי קשה להירדם. מעבירה כמה שעות עד ארוחת הערב. אוכל כאן את הבישולים של המאמא, אורז עם ירקות ואז לקרוא ולישון. לאגור כוחות, לייצר עוד כדוריות דם אדומות. מחר אם ארגיש אוב אטפס לארמון.

היום, מעבר להליכה בקצב מאוד איטי, לא היו לי כוחות לטפס אף לא מטר אחד. אולי מחר. גובה 3500 מטר זה לא צחוק. הכי גבוה שאי פעם הייתי. לגוף לוקח זמן להתאקלם. הנוף שאני רואה עכשיו מול העיניים: ברקע הרים גבוהים מכוסים שלג בפסגה, קרוב יותר אליי הגינה של המשפחה שמנהלת את הגסטהאוס, גינת ירק לתצרוכת עצמית, מצד ימין עצי צפצפה, ומאחור השאנטי סטופה בפסגת ההר.

ראשון, בוקר

התבהר, השמש יצאה והשמיים נצבעו כחול. היו לי הלילה חלומות איומים. יכול להיות שבגלל הספר הקשה שאני קוראת, "הדרך" של קומארק מקארתי, ספר דיכאוני שמתאר מציאות שחורה של הישרדות ואובדן. ספר שזכה לביקורות מעולות ואותי הוא מדכא…

ראשון היום, שבוע חדש אפשר להגיד שהשבוע הראשון לטיול עבר. זוכרת איך בראשון שעבר הגעתי בבוקר לעבודה וסיפרתי בהתרגשות על התוכניות בקווים כלליים ואחר הצהריים נפרדתי מהחברים לעבודה ובלילה טסתי. והנה הבוקר אני על גג מסעדה בלה שותה תה. עוד מעט אצא לדרך לכיוון הארמון של לה.

אתמול שוב קראתי בעיון את הדפים שהדפסתי עם כל האינפורמציה וסימנתי מקומות מועדפים. החל ממחר אסע באוטובוס מקומי לטיולי יום קצרים לכפרים שקרובים ללה. עדיין לא פגשתי אנשים מעניינים, כלומר אנשים שיהיה נחמד לטייל איתם. לבנתיים אני לבד וגם זה בסדר. מאוחר יותר אברר בסוכנויות על טיולים מחוץ לעיר, אולי אוכל להצטרף לקבוצה קיימת. כך או כך אני שמחה בכאן ועכשיו שלי. לקח זמן רב עד שהטיול ללאדק רקם עור וגידים והנה זה קורה. עכשיו זה הזמן להתענג על השמיים הכחולים, על ההרים, על יופיו של הטבע. והכי חשוב על הבריאות שלי והעובדה שכנראה התאקלמתי לגובה ואני שוב מרגישה טוב.

איזה יום היה היום! הבוקר ישבתי על הגג של המסעדה וברברתי לעצמי בפנקס. השעה עכשיו 18:15 בערב וחזרתי לאותו הגג לאכול ארוחת ערב. זהו-זה! יכולה לומר חד משמעית שחזרו אליי הכוחות והאנרגיות הרגילות שלי. חוץ ממנוחה קצרה בחדר התרוצצתי וברחבי העיר וטיפסתי על מדרגות רבות. ביקרתי בארמון, בסמטאות העיר העתיקה. המשכתי דרך רחובות קטנים וכפריים עד לגומפה וחזרה לגסטהאוס. סיבוב ארוך ביום חם. השמש כאן יוקדת מסנוורת מאוד. הייתי מעדיפה שהעננים יסתירו אותה. אחר הצהריים טיפסתי במדרגות לשאנטי סטופה שאני עוברת לידה מאז שהגעתי ללה. הגעתי לפסגה חסרת נשימה, אבל איזה יופי! תצפית מרהיבה על על העמק ועל ההרים. והשמיים גם הם יפים. אני והקנון שלי נהנינו מאוד מיום יפה ועמוס במראות והסתובבויות. זה סגנון הטיול שלי. להסתובב-להסתובב ומדי פעם עצירות צילום, עצירות מנוחה, עצירות קריאה מדפי המידע שהכנתי מראש. חשוב לי להקדיש זמן לכל מקום אליו אני מגיעה. חשוב לי לדעת על ההיסטוריה של המקום, לא סתם להגיע, להעיף מבט חטוף להצטלם ולעבור הלאה. ראיתי מטיילים שככה מתנהגים, אבל מה אכפת לי. כשאני לבד אני בוחרת לאן ללכת, כמה זמן לשהות בכל מקום.

"לֶה (Leh), עיר הבירה של לדאק, שוכנת ב"ראש העולם", בגובה 3,500 מטרים, בתוך עמק קטן וציורי, על רקע נוף מדברי הררי מרהיב. שימשה בעבר כתחנת מעבר חשובה לשיירות שהלכו בנתיבי "דרך המשי" והובילו בליל של סחורות מסין למערב אסיה ואירופה.
מהווה את המפגש הראשוני עם לדאק. בגלל גובהה הרב, מומלץ להתחיל את הטיול בניחותא, ולהתרגל לגובה הרב בטיולים קלים לארמון העיר או לשנטי סטופה, ממנה נשקף אחד הנופים הרומנטיים ביותר בהודו. העיר בעלת אופי טיבטי ציורי בזכות המבנים הבודהיסטיים והגומפות הרבות, ותושביה ממוצא טיבטי, חייכנים ונעימים. לה מפותחת מאד כיום, ומציעה לתייר מסעדות, גסטהאוסים בכל הרמות, חנויות ואטרקציות רבות.
ניצב בה ארמון עתיק הנראה כבבואה חיוורת של ארמון הפוטלה (Potala) אשר בטיבט, ופועל בה שוק נהדר. הרובע העתיק של לה הוא מבוך של רחובות מתפתלים וסמטאות עוורות, מחסנים לאגירת עצי הסקה וערימות של גללים, שבלית ברירה משמשים כדלק. אך לצד אלה גם בנקים, מכוניות, רעש והרבה צבא."

מתוך דפי המידע שליקטתי מרשת האינטרנט

שני, בוקר

הניסיונות לגוון קצת את התפריט נכשלו כישלון חרוץ, מעתה ועד סוף החודש עדיף לאכול רק אורז עם ירקות ולהימנע משלשולים וצרבות, כשמנסים אוכל אחר. הרגשה לא טובה ומיותרת. קמתי מוקדם בבוקר וירדתי לאכול ארוחת בוקר בסלון של המשפחה שמנהלת את הגסטהאוס. מכאן אמשיך באוטובוס מקומי לכפר ולמנזר בשם טיקסי. זו תהיה הגיחה היומית הראשונה שלי מחוץ ללה. בדרך חזרה אכנס לסוכנויות לברר מחירים של טיולים ולבדוק אם אני יכולה להצטרף לטיול קיים.

אתמול בלילה סיימתי לקרוא את הספר  האפוקליפסטי והמדכא "הדרך". חסר תקווה. מפחיד לחשוב שהתסריט המתואר יכול לקרות יום אחד. כשאלוהים ימאס בנו וישלח בעולמו שריפה ענקית שתשמיד ותכלה את כל הארץ. ואז מה? לבנתיים עולם כמנהגו נוהג גדול, והוא עדיין יפה ומסקרן עד מאוד.

שלישי, בוקר

אותו גג המסעדה, אותו התה השחור. שמיים מעוננים משהו. בוקר נעים. עברתי לחדר בגסטהאוס אחר, זול יותר. בגלל המחיר וגם בגלל ההזדמנות לפגוש עוד מטיילים בעיקר ישראלים. מקור נהדר לשאוב ממנו מידע ואולי להצטרף לטיול שטח. אני מאוד רוצה לראות לפחות אגם אחד ועוד כמה גומפות (Gompa – הכינוי המקומי למנזר).

אתמול בבוקר נסעתי באוטובוס מקומי לטיקסי, מנזר מיוחד, מדהים ביופיו. הייתי שם עד הצהריים ואחר כך חזרה ללה. בגומפה הגבוהה למעל הארמון מצאתי נקודה יפה לשבת בה ולתצפת על הנוף כל כך יפה. אוהבת את נקודות המבט הללו מלמעלה. רק שאתמול היה כל כך חם שחטפתי כאב ראש נוראי.

אתמול גם התחלתי לברר בסוכנויות על נסיעה חזרה למנאלי, זמנים ומחירים, וגם על האפשרות לצאת לטיול ספארי. בגלל שאני מטיילת עצמאית ללא קבוצה ולא כל כך התחברתי לאנשים, קשה לי למצוא קבוצה. אני אמשיך לנסות, בכל מקרה היום אמסור את הדרכון כדי לקבל permit וגם אעבור במרכז בודהיסטי לבדוק אם אני יכולה להצטרף לשיעור יוגה. חשוב מאוד לשמור על כושר, תרגילים לחיזוק הגב שחלילה לא יתפס במהלך הטיול.

לפעמים אני תוהה על היומן הזה שאני כותבת מידי יום. אני רואה המון מטיילים מערביים יושבים כותבים יומן מסע. גם אז, בטיול הראשון שלי להודו כתבתי יומנים, אני שומרת אותם עד היום, אבל מעולם לא פתחתי לקרוא בהם שוב. המילים שנכתבות יוצאות החוצה, משורטטות על הדף, באותו רגע מקפיאות רעיון, מחשבה, הרגשה של אותה שניה. ככה נראה לי שיעלה בגורלו של היומן הזה. גם הוא ישאר סגור אחרי ששאחזור. עד אז אני ממלאת דפים בכתב צפוף, לא תמיד יפה וקריא.

שלישי היום, עוד שלושה שבועות מהיום אני חוזרת הביתה. גם הימים האלו יעברו מהר והשאלה שמעסיקה אותי יותר מכל היא "לאן עכשיו?". אין לי הרבה זמן אבל יש לי רצון לראות כמה שיותר מקומות. ברור לי שאי אפשר ואצטרך להתפשר. התלבטות גדולה כי אני מעוניינת בטיול ג'יפ מחוץ לעיר רק שלבד אני לא יכולה לעשות. כל מה שמצריך אנשים אחרים מבחינתי הוא מגבלה. קשה לתכנן יותר מדי קדימה ואולי זה היופי שבטיול, שאני זורמת מיום ליום, נהנית מהרגע, ממה שעכשיו. פחות להספיק ולסמן V על עוד מקומות. להירגע, להוריד הילוך, זה משהו שמאוד קשה לי איתו. אני לא מסוגלת להיתקע יום שלם באותו המקום. להעביר שעות בלי לעשות דבר – לעומת לעשות, אני יותר קשורה לעשייה. גם בטיול. זה אומר ללכת, להגיע למקום, לבדוק אותו, להיכנס פנימה, להסתובב סביבו, לצלם קליק-קליק, ומשם לעוד מקום ועוד מקום. עד שהשמש ומפלס האנרגייה יורדים ומכריחים לעצור ולנוח.

אחה"צ. על גג של מסעדה אחרת עם תה שחור שמשום מה התחבב עלי, כי לא סומכת על איכות החלב כאן כדי להזמין צ'אי. כמה אוויר מטונף נשמתי היום. אין דרך להימלט מזה אם הולכים בצד הכביש. אחרי ארוחת הבוקר החלפתי כסף, ביקור קצר אצל הסוכן שמוציא לי permit, וצעדתי לכיוון תחנת האוטובוס. עליתי על אוטובוס מקומי לספיטוק, מנזר יפה שממוקם על גבעה ועכשיו אני חזרה בלה. עייפה ורעבה מלוכלכת מהדרך. עושה רושם שכל המטיילים נראים מלוכלכים, מעין דוק של אבק שמכסה אותם. משתדלים לכבס את הבגדים, להיראות נקיים, אבל הבחוץ כאן כל כך מלוכלך שמשהו מהלכלוך נדבק גם אליך.

רביעי, בוקר

לילה כזה של חלומות זוועה, שינה מקוטעת, קושי לנשום לא בגלל החמצן אלא בגלל האף הסתום וכשמקנחת חזק יורד דם.  הבנתי שנדודי השינה הם נחלתם של רבים, ככה שאני לא מיוחדת. ועדיין, מציק שאני לא מצליחה לישון לילה שלם ברציפות. אתמול אכלתי ארוחת ערב עם זוג צעיר, טיפה מבוגר מרוב המטיילים, השיחה אינטליגנטית הראשונה שהייתה לי בהודו. נחמד לפגוש אנשים עם נושאי שיחה משותפים.

בהיר ונעים הבוקר, אני יושבת בגינה של הגסטהאוס, עדיין קריר. ציפורים מצייצות .לאט לאט מתעוררת. הדאגות הקטנות של הטיול, השאלות היומיומיות, מה יהיה היום, לאן עכשיו. אין ספק שאני מתישה את עצמי. אתמול למשל, בנסיעה לראות עוד גומפה בספיטוק. הנסיעות מעייפות, ההליכה בשוק הסואן מעייפת גם היא, אבל זאת עייפות טובה. עייפות של טיול. מוקדם עדיין, אבל תיכף יוצאת החוצה לכיוון תחנת האוטובוס לנסוע לראות עוד גומפה. למה לא, בשביל זה אני כאן.

ערב. יום ארוך ומעייף של סידורים היה היום. פספסתי את האוטובוס הבוקר לגומפה. במקום זה הסתובבתי כל היום, הלוך חזור ברחוב הראשי. סידורים לקראת הנסיעה ל-Nuvra Valley . כל היום סובב סביב העניין של למצוא עוד אנשים כדי לחלוק איתם ג׳יפ שיצא לדרך מחר. משלושה אנשים גדלנו לארבעה ואחרי שכבר סגרנו עם הסוכנות ושילמנו הצטרף בחור נוסף. מחר בבוקר ניסע חמשתנו, כולנו ישראלים, אל עמק הנוברה לשני לילות/ שלושה ימי טיול באזור שאומרים עליו שהוא מקסים.

לא אוהבת את הימים אני המרוחים הללו שהזמן זוחל בין האצבעות. מגיעה לסוף היום מתה מעייפות אבל בעצם מה כבר עשיתי… דיברתי עם לא מעט אנשים, הייתי בשיעור יוגה, מה שחיזק אצלי את המחויבות לחזור ארצה ולקחת את עצמי בידיים ולתרגל באופן עקבי. עדיין מרגישה את העייפות זורמת בגוף, עוד כמה דפים לקרוא בספר והעיניים יעצמו
מחר בבוקר ניסע לצפון לאדק לטייל בנופים המדהימים של עמק הנוברה.

חמישי, מוקדם בבוקר

עבר בדיוק שבוע מאז שאני בלה. שבוע נפלא, בחלקו הראשון הרגשתי רע אבל מהר מאוד למדתי את הפרינציפ איך לטייל לבד, איך להסתובב בין המקומות המעניינים. בסופו של דבר פגשתי אנשים והבוקר נצא יחד לטיול. התרגשות גדולה גם מהחברה וגם מהמסלול שהולך להיות מאוד מיוחד. הלילה ישנתי טוב יותר, רק שאם אני נרדמת בעשר בלילה, מה הפלא שמתעוררת בארבע בבוקר…

הנה הכוס תה שלי, הגינה הפורחת, השמיים הבהירים, הציפורים המצייצות. כמה פסטורלי. כמובן שמנקודת מבט מאוד שטחית של תיירת שבאה לכאן לרגע ולא מודעת לקושיי החיים כאן.
לסיים את התה, לקום לארוז את הציוד בתרמיל וללכת לנקודת המפגש. בקרוב יוצאים לבקר ביעד נוסף, ההתרגשות גואה…
עד כאן הפרק השני ביומן המסע לצפון הודו, קייץ 2009. על הביקור בעמק הנוברה ובאגם פנגונג בפרק הבא ביומן המסע שלי מצפון הודו, קייץ 2009  

מוזמנים להצטרף אלי למסע, להירשם לבלוג על מנת לקבל מייל כשאפרסם פוסטים חדשים, וגם להשאיר לי תגובות אם אתם רוצים לשתף אותי במחשבות וברשמים שלכם.