יומן מסע צפון הודו – לאדק, עמק הנוברה ואגם פנגונג

בפרקים הקודמים ביומן המסע סיפרתי על הנחיתה בדלהי ומה קרה כשהיגעתי ללה, בירת חבל לאדק.
בפרק זה אתאר את הנסיעה בדרכים הגבוהות ביותר בעולם אל עמק הנוברה ולאחר מכן אל אגם טורקיזי יפהפה בשם פנגונג. זו היתה ללא ספק אחת הדרכים היפות והמרהיבות ביותר שנסעתי בה, למרות הטלטלות.

"לאדק, המכונה בדרך כלל "טיבט הקטנה", "השנגרילה האחרונה" ו- La-Dags, "ארץ מעברי ההרים הגבוהים" היא אחת המובלעות האחרונות של הבודהיזם מהיאנה – העיקרון הדתי שלפיו חיו הטיבטים אלפי שנים וכעת הוא מדוכה בברוטאליות על ידי הסינים בטיבט.
מלבד השטחים שליד הגבול הקשמירי נראים סמלי הבודהיזם בכל מקום: דגלי תפילה צבעוניים שמתנופפים בכל האזור, גלגלי תפילה לבנים וסטופות יפהפיות. האתרים המסקרנים והמרשימים ביותר באזור הם המנזרים מימי הביניים של לאדאק, שממוקמים על הפסגות הסלעיות ועל הצוקים התלולים באזור."
מתוך דפי המידע שליקטתי מרשת האינטרנט

שישי, בוקר

עוד לא 8:00, אני נמצאת בכפר קסום בעמק הנוברה יחד עם קבוצה קטנה של חמישה ישראלים. יצאנו אתמול לדרך והדרך הייתה ארוכה ומפותלת, לא קלה אבל יפייפיה! נופים מדהימים!

לא כל כך יודעת מה לכתוב… פתאום לא באות לי המילים, במיוחד אחרי ערב עמוס במילים ודיבורים. שיחה שהתפתחה בארוחת הערב. כן חמישה אנשים זרים, ואחרי יום טיול אינטנסיבי שמקרב אותנו, מתפתחת שיחה ערה, כנה ומעניינת. אלו המפגשים המעניינים עם אנשים שנקרים בדרך. כולנו ישראלים, רק שאם היינו נתקלים זה בזה בארץ, היינו נשארים זרים זה לזה. רק כאן המחיצות נופלות ובקלות אפשר לגשת למישהו, לפתוח בשיחה ולהגיע לעומקים שלא תמיד מגיעים אליהם אפילו עם חברים קרובים.

החופשה שלי בהודו היא גם זמן לעצמי. להסתכל על עצמי, על בחירות שעשיתי שהובילו אותי למקום בו אני נמצאת היום. הרעיון לצאת לטיול הזה נולד מתוך מחנק ושיעמום, מתוך זה שנמאס מהעבודה, מהקיץ, מהיומיום, מהבית. רציתי פסק זמן. לצאת למקום יפה, לראות נופים, הרים, טבע, תרבות. וכן, רציתי גם לחזור להודו, במיוחד אחרי שחברה ביקרה שם שנה שעברה והסיפורים שסיפרה גירו את יצר הנדודים. הייתי רק צריכה לחכות להזדמנות המתאימה לבקש חודש חופש, לקבל אישור להעדר לתקופה ארוכה מהעבודה, לארגן תקציב, להתחיל לקרוא, להתכונן נפשית. כן, הודו!

כמה חיכיתי לרגע הזה, לקום מוקדם בבוקר בכפר אי-שם. קרוב מאוד לגסטהאוס זורם הנהר, אפשר לשמוע את המים, ממול ההרים הגבוהים. ובחזית גינת הירק של המשפחה שמנהלת את הגסטהאוס. ציוץ הציפורים, השקט, הניתוק. ואני שהתעוזה ויצר הנדודים הביאו אותי הלום. אין ספק שצריך להעיז לקחת סיכונים, לקחת יוזמה, לתכנן, ולהוציא לפועל. אני מסרבת בתוקף להיות כמו העכברים שרצים סביב הגלגל כל הזמן, מהעבודה לבית, מהבית לעבודה, לחכות שיעבור השבוע ליומיים הפוגה של סוף שבוע קצר ושוב חוזר חלילה. הזמן הזה יקר מידיי. חוץ מלמלא חובות בבית או בעבודה אני מרגישה מחוייבת לדאוג ל-well being שלי, להגשים חלומות, ללמוד, להתפתח, לא לדרוך באותו המקום.

עמק נוברה – Nubra Valley
"עמק מרתק וייחודי, עשוי רובו מישורים רחבים ושוממים, המבותרים על ידי הנהרות נוברה ושיוק (Shiyok). הכפרים הציוריים שוכנים במעיין נאות מדבר ירוקים ופורחים. הכביש המוביל מלה לעמק עובר דרך קהארדונג-לה (Khardung La), מעבר ההרים הגבוה בעולם לכלי רכב (5,602 מטר). כדי להיכנס לעמק יש צורך באישור כניסה מיוחד אותו מוציאים ללא קושי בלה.
בדרך מתפתלת,שנשקף ממנה נוף עוצר נשימה, עולים מלה אל רכס ההרים שמצפון. מפלים קפואים, יאקים מלחכים עשב, ונוף בראשיתי מהמם מקיפים אותך מכל עבר.
עמק נוברה נמצא קרוב מאוד לטיבט ולאזור המריבה הסיני-הודי, ולכן חלקים ממנו אסורים לתנועה. העמק נמוך אך במעט מלה אך עדיין גבוה מ-3,000 מטרים. נחל קטן זורם במרכזו, ומסביבו דיונות של חול. למרחוק פסגות המתנשאות בחלקן ל-7,000 מטרים ויותר, ויוצרות מראה יוצא דופן ובלתי נשכח. יש הסוברים שבעבר היה עמק נוברה מכוסה בקרחונים וזו אחת הסיבות לכך שרוב אדמת העמק היא סלעית. המקומות היחידים שבהם האדמה פורה הם בפתחי הגאיות. בעמק מספר כפרים קטנים ובסיסיים ללא אטרקציות מיוחדות, גומפות עתיקות, ומנזר בודהיסטי פעיל יפהפה, שיושביו מסבירי פנים."
מתוך דפי המידע שליקטתי מרשת האינטרנט

שבת, בוקר

השמיים כחולים בהירים מאוד. כנראה שהתעוררתי ראשונה, יתר החבורה עדיין ישנים. היום נחזור ללה אחרי שני לילות בכפר הונדאר. הנוף פה מקסים ובכלל הטיול הזה לעמק הנוברה היה מוצלח מאוד.

אתמול היה יום עם מעט נסיעה והרבה עניין. ביקרנו בשתי גומפות ואחר הצהריים הלכנו ברגל בין הכפרים בין דיסקיט להונדר. הליכה של כשעתיים בנוף היפהפה שמשתנה ככל שמתקדמים. הרים גבוהים, צחיחים, נהר, צמחייה, דיונות של חול. אחרי שירד קצת גשם יצאה הקשת. מחזה מרהיב. החברים שפגשתי מאוד נחמדים, נפגשנו במקרה, חמישה אנשים שונים מאוד ועדיין כיף ומעניין לנו ביחד.

עברו עשרה ימים מאז שהיגעתי ללדאק ואני תוהה אם לא הגיע הזמן לעבור הלאה ליעד הבא. אני עדיין רוצה לנסוע לבקר באגם. ככה זה כשמגיעים לזמן כל כך קצר, רוצים לדחוס כמה שיותר בכל יום. הבטחתי לעצמי שהפעם אני לא מתרוצצת כמו משוגעת ומסמנת V על אתרים, אבל קשה לי לעמוד בפיתוי. לאדק מוצפת בגומפות, כל אחת ממוקמת במקום מיוחד, יוצא דופן. מכל גומפה הנוף נשקף נוף מיוחד ויפה, וגם ההתרחשות שקורית שם מיוחדת.

אתמול למשל, בגומפה של דיסקיט נתקלנו במקרה בקבוצה של נשים זקנות מהגיעו מאחד הכפרים, התלבושות המיוחדות שלהן, תווי הפנים. היה מעניין להסתכל עליהן מבצעות את טקס התפילה ואחר כך לצלם אותן. הבוקר רצינו לקום מוקדם מאוד ולהצטרף לטקס הבוקר בגומפא של הונדאר, אבל בסופו של דבר הרעיון ירד מהפרק. לאף אחד לא היה כוח לקום כל כך מוקדם ולצעוד ברגל לגומפה אפילו שהיא מאוד קרובה.

היום מחכה לנו נסיעה של חמש שעות בדרך מקסימה מתפתלת בהרים. היום יהיה בסימן ירידה ועדיין בטוח שיהיו קפיצות וטלטלות. כן, מה יפה הדרך, ארוכה וקשה הדרך. אני תוהה היכן אהיה בשבת הבאה. הדינמיקה של טיול מדהימה אותי מחדש, איך תוך יום משנים מקום, נוף, מזג אוויר. הרבה זכרונות מהטיול ההוא להודו עולים וצפים.  כשאני מסתכלת עכשיו במפה ונזכרת במקומות בהם ביקרתי, מראות שראיתי, חוויות שחוויתי. נכון שמאז זרמו מים רבים בנהר חיי, אבל מסתבר שלא שכחתי. זאת הייתה שנה כל כך מיוחדת. אני זוכרת רגעים של אושר כל כך גדול, חופש, עצמאות. מאז לא חוויתי חוויה דומה באף טיול אחר. מה גם שאחרי התקופה ההיא לא נסעתי שוב לתקופה ארוכה.

היום ממרומי שנותיי, כשיש לי מחויבויות, חודש זה המקסימום שיכולתי לקחת לעצמי. פסק זמן מהשגרה מהשיממון של ימים דומים שחוזרים על עצמם. כן אפשר לומר שכעת מרגישה מנותקת. נזכרת בחיים שיש לי בארץ מרחוק. אתמול כשסיפרתי על פסטיבל האור בירושלים ועל הסיור בכנסיית הקבר, היה נדמה כאילו אני מספרת על חוויות מטיול שהתרחש לפני זמן רב. מעניין איך אנחנו תופסים את הזמן, מה קרה מזמן ומה קורה עכשיו. האינטנסיביות של הימים הללו משפיעה על זה מן הסתם, כי כאן הימים כ"כ גדושים ועמוסים בחוויות, במראות ובגירויים ויזואלים. כל תשומת הלב ממוקדת במה שעכשיו וכל האתמולים נדחקים הצידה. ככה צריך להיות.

מה שאני רוצה לכתוב זה שטוב לי היכן שאני עכשיו וכמה שאני שמחה שהתאפשר לי להגיע הנה.

ראשון, מוקדם בבוקר

בגינה של הגסטהאוס בלה. משום מה אני עממשיכה להשכים קום. העיניים נפקחו לפני שש בבוקר, כנראה שהגוף לא זקוק ליותר שעות שינה. השמיים בהירים וקרירים ב-9:30 אלך לשיעור יוגה, אחר כך כביסה ואינטרנט וסתם להסתובב. מה שנקרא יום מנוחה. במיוחד אחרי הנסיעה המתישה אתמול מעמק הנוברה חזרה ללה.

מאוד מקווה שיסתדר לנו לנסוע מחר לאגם. כשנחזור אני צריכה להזדרז לעזוב את לאדק למנאלי. נותרו לי עוד שבועיים של טיול נטו ואני רוצה להספיק לבקר גם בעמק ספיטי. אתמול קראתי שוב את המידע מודפס שהבאתי איתי,  גם שם יש מקומות מעניינים, מנזרים טיבטים. ככה שבטיול הקצר הזה אגיע למקומות לא מוכרים נוספים.

הטיול הזה עושה לי טוב. המפגש שלי הפעם עם הודו הוא אחר. ברור שיהיה אחר בהשוואה לשנה המופלאה ההיא. הרבה זכרונות מאז צפים ועולים. עכשיו אני יותר בעניין של לטייל, לראות מקומות ונופים. עומד לרשותי זמן כל כך קצר שאני רוצה למצות אותו עד תום. לפחות עד כמה שניתן. וטוב שאני פוגשת אנשים שמזכירים לי שחלק מהעניין זה גם לקחת יום הפוגה למנוחה. להיות קצת עם עצמי, לקרוא, לנוח – זו התוכנית להיום. אם כי דברים יכולים להשתנות, אני הולכת ברחוב, פוגשת אנשים, ודברים מתגלגלים מפה לשם…

פאנגונג צו – Pangong tso
"פאנגונג צו, האגם המלוח הגדול באסיה, משתרע על הגבול בין לדאק לטיבט. בזכות גווני האגם, וההרים החשופים או המושלגים הנוף באיזור עוצר נשימה. הדרך מלה עוברת דרך מעבר ההרים השלישי בגובהו בעולם- צ'אנגלה-לה (Changla la). הכניסה לאיזור מותנה באישור כניסה מיוחד אותו מוציאים ללא קושי בלה. ההגעה לאגם כרוכה בנסיעה בת כשש שעות מלה בג'יפ מאורגן."
מתוך דפי המידע שליקטתי מרשת האינטרנט

שלישי, מוקדם בבוקר, Pangong lake

שותה כוס תה במסעדה קטנה עם נוף לאגם אחרי סיבוב של בוקר סביב האגם. אתמול הגענו לכאן מלה בג'יפ עם שישה ישראלים. נסיעה מתישה אבל יפייפיה. בדיעבד ההתעסקות הטכנית בארגון הטיול הזה הייתה כדאית.

מקום מרשים. השילוב של ההרים הצחיחים עם שלג בפסגות, אגם עם מים בצבע בגוון שנע בין כחול לתכלת לטורקיז –  פשוט מקסים! שלא לדבר על השקט. היגענו בשעות אחר הצהריים ויצאנו להליכה לצד האגם. נוף קסום. אני לא מפסיקה להתפעל.

החיסרון היחיד שמצאתי הוא הלינה בלילה באוהל על מזרון קשה שמרגיש כמו מדרכה. שינה באוהלים שמזכירים את סיני, תנאים מאוד בסיסיים אבל סבירים. השינה נודדת, נים-לא-נים, עד שלבסוף הצלחתי להירדם. מקווה שאחזיק מעמד בנסיעה חזרה ללה ובלילה בנסיעה הארוכה למנאלי. למען האמת אפשר היה אפשר היה להספיק לצאת לטיול באגם ביום אחד, להגיע, לראות, לקחת הפסקה ואז לצאת שוב לדרך חזרה.

הנוף, השקט, העוצמה של הטבע, אל הדברים שראיתי בתמונות ולכן רציתי להגיע לכאן. לחוות בעצמי. שמחה שהצליח לי ושאני כאן עכשיו.
הטיול עד כה ענה על כל הציפיות ואפילו מעבר. לא ציפיתי לפגוש כאלה אנשים שהשיחה תזרום, תהיה קלה ונעימה. אם כי לפעמים קצת נמאס מההתנהלות הקבוצתית. כשאגיע למנאלי אחזור לטייל לבד.
אחרי התה אצא שוב לשפת האגם, לשוטט, לצלם את דגלי התפילה הטיבטים מתנופפים ברוח. כששאר החבורה תתעורר, נאכל ארוחת בוקר ונצא לדרך חזרה ללה.

שלישי, ערב, השעה של השקיעה

חזרנו ללה אחרי דרך ארוכה ומתישה מאוד מהאגם אל העיר. השמש קפחה כל הדרך מבעד לחלון .הרגשתי רע אבל בסופו של דבר הגענו חזרה לגסטהאוס. מקלחת, לארוז את התרמיל, לצאת לרחוב הראשי למלא מים ועכשיו על הגג של המסעדה. עוד מעט אזמין אורז וירקות לארוחת ערב.  זה היה ללא ספק יום ארוך ומחכה לי עוד המשך ארוך.

באחת וחצי בלילה יוצא אוטובוס לילה למנאלי. נסיעה של 18 שעות! נגיע רק מחר בשעות הערב.

בדרך חזרה ללה שיניתי את דעתי לגבי המשך המסלול והבנתי שמספיק עם המדבר. ספיטי היא גם מדבר בצל הגשם, ביקרתי בלא מעט גומפות ועכשיו אני רוצה נוף ירוק עם טמפרטורות נמוכות יותר. כשאגיע למנאלי אחליט לאן הלאה.  להסתובבות בקבוצה יש יתרונות, אבל אני גם רוצה את השקט שלי. להגיע למקום יפה בטבע ולנוח. בכל מקום שומעים עברית, הרגשה של טיול שנתי… המוני מטיילים ישראלים שאפגוש במנאלי בדראמסלה, אבל אני בוחרת עם מי להתחבר ומתי לפרוש.

הערב האחרון בלאדק. כנראה שלא אשוב לכאן שוב, אפילו שישנם מקומות נוספים ומסלולי הליכה שהייתי רוצה לטייל בהם. חבל ארץ מרתק, נופים מקסימים, תרבות מרתקת, גומפות. המקום ענה על כל הציפיות שהיו לי.

עד כאן הפרק השלישי ביומן המסע לצפון הודו, קייץ 2009. על הביקור במנאלי ודראמסלה בפרק הבא ביומן המסע שלי מצפון הודו, קייץ 2009  

מוזמנים להצטרף אלי למסע, להירשם לבלוג על מנת לקבל מייל כשאפרסם פוסטים חדשים, וגם להשאיר לי תגובות אם אתם רוצים לשתף אותי במחשבות וברשמים שלכם