יומן מסע צפון הודו – מנאלי ודראמסלה

אחרי הביקור בלה שבלאדאק ואחרי שיצאתי לטייל בג'יפ בעמק הנוברה ובאחד מאגמי הטורקיז אני עוזבת את הצפון הרחוק של הודו אל עיירות הנופש הפופלריות מאוד בקרב הישראלים, מנאלי, קאסול שבעמק פארווטי ולבסוף דראמסלה.

מנאלי Manali 
"עיירה זו, השוכנת בקצה הצפוני של עמק קולו מהווה מקום מרכזי עבור המטיילים באזור. היא מציעה את כל השירותים למטייל: מלונות, סוכנויות טיולים, מסעדות ועוד. רוב המטיילים מתגוררים, והרבה פעמים מתנחלים, לתקופה ארוכה במנאלי העתיקה (Old Manali) או בכפר ושישט שמעל העיר, מעבר לנהר ביאס. בעבר היה המקום שקט ופסטורלי, אולם מאז שהתגלתה מנאלי על ידי התיירים, הפכה לעיר נופש מודרנית ומתויירת. מנאלי היא כמובן גם בירת מסיבות הפול-מון והג'אראס. מיקומה למרגלות רכס ההימלאיה עם הביאס החוצה אותה וכרי הדשא שמקיפים אותה, הופכים אותה לנקודת מוצא נהדרת לטיולי יום או לטרקים ארוכים יותר."
מתוך דפי המידע שליקטתי מרשת האינטרנט

חמישי, אחה"צ

אחרי 17 שעות נסיעה ארוכות ומתישות במיניבוס מלה למנאלי. נסיעה ארוכה ומתישה, נכון שהנופים היו מדהימים ומגוונים, שהדרך היתה יפה, אבל לא קלה! כל הקבוצה הגיעה בשלום בשעות הערב למנאלי רק שהתהליך של מציאת גסטהאוס ומסעדה לארוחת ערב היה גם הוא ארוך ומתיש. תהליך קבלת החלטות כשנמצאים עם עוד כמה אנשים הוא קשה, בעייתי יותר, ארוך יותר. לוקח זמן עד שמישהו קם ואומר, עכשיו ככה ולא ככה. בכל מקרה בסוף הכל הסתדר ומצאתי חדר בגסטהאוס פשוט וזול. לא כך תיארתי לי את החדר במנאלי, אבל אז מה שיש. לומדים להסתפק במועט, העיקר שהחדר נקי, בסטנדרטים הודים כמובן, עם מים חמים זורמים.

הלילה ישנתי טוב ורצוף, בלי להתעורר הרבה פעמים, אולי בגלל העייפות או שאולי הגובה כאן נמוך משמעותית ויש יותר חמצן. כך או כך העייפות מהנסיעה אתמול התפוגגה. הבוקר יצאנו יחד לתור את העיר, אכלנו ארוחת בוקר ואחר כך הסתובבנו. עברנו ליד מקום של מסאז', ס' הבחורה הצעירה שיכנעה אותי להצטרף וככה פירגנתי לי שעה של פינוק.

סוף-סוף מנוחה אמיתית. אחרי המסאז', יושבת בבית קפה לשתות תה עם קרואסון שוקולד שדומה יותר לבצק עם קצת שוקולד. הימים כאן מאוד אינטנסיביים, המעברים בין המקומות. האורך של הנסיעה של אתמול הוא לא נורמלי. כמה טלטלות עד שהגענו ליעד הבא.

מנאלי של 2009 נראית לי כל כך אחרת ממנאלי של קיץ 1994 הרבה יותר תיירותית וממוסחרת. התפריט במסעדות מערבי לחלוטין אבל עדיין יפה כאן. הגענו אתמול בחושך ואז להתעורר הבוקר ולראות את הרחובות באור יום. נראה אחרת לגמרי. יפה וירוק כאן, גם מזג האוויר שונה. מעונן, חם וקצת לח אבל לא יותר מידיי חם. מצויין! בעיקר ירוק. הרים שלמים מצופים צמחייה ירוקה. מים, נחל שזורם בעיר, מפלים שנראים ברקע. בהחלט יש מה לעשות פה כמה ימים. היום מוקדש למנוחה כשהמסאז' תורם להרגשה הטובה. התפצלנו. ג' וס', חמודים ככל שיהיו, עדיין, אני מעדיפה להיות לבד. מתלבטת לאן עכשיו. אחרי שאסיים את התה אקנה עוד מים ואטפס מעלה להמשך הכפר. עוד מקומות לראות, עוד אנשים לפגוש, עוד סיטואציות להיקלע אליהן.

הודו! כמה שאני שמחה להיות כאן. עוד שבוע וחצי תסתיים ההרפתקה ההודית שלי, בינתיים אני נהנית מכל רגע, חוץ אולי מהנסיעה הארוכה…

שישי, אחה"צ

ליד המפלים בוושישט. ג' וס' שהיגעתי איתם החליטו להמשיך לטפס ואני נשארתי בגובה הקרקע. תפסתי פינה על גדות הנחל או הנהר שזורם ממש מתחת לרגליים. מים זורמים. מקום כל-כך יפה. עוצמה מרשימה של הטבע.

קשה לי עם תאורי הנוף. במקום לתאר אני מצלמת, לנצור את הרגע השקט, הצליל של מים זורמים, הצבע הירוק, הצוקים הענקיים, המפל המרשים שראיתי ומייד אמרתי, וואו כמה שיפה כאן!

מי נהר זורמים. לעצום עיניים להתמכר לשקט. לתת לכל הרעש המנטלי, כל הזבל שעובר לי בראש לזרום הלאה, החוצה ממני. שישי אחר הצהריים, שעה של שקט, של מנוחה, של התמסרות לטבע הירוק, של התענגות על העייפות הטובה שבגוף אחרי הליכה ארוכה או מאומצת.

מגיעה אל אוזני שורה משיר של Mike Jagger
"You don't always get what you want, but if you try hard enough you'll get what you need"
כמו במערכות יחסים לרוב לא מקבלים את מה שרוצים, אבל אם במקום זה נקבל את מה שאנחנו צריכים אז דיינו. הנסיעה להודו הייתה בשבילי צורך לצאת החוצה, לממש את התשוקה למרחבים, למרחקים. להתרחק, להיות קצת לבד, להתנתק מהשגרה. להיחשף למראות, לחוות למקומות חדשים, להיסחף להרפתקאות. אני תוהה איך זה ירגיש לי בעוד עשרה ימים, כשהטיול יסתיים ואהיה בדרך חזרה הביתה. בסופו של דבר אחזור הביתה ממסעותי ויוותרו הזכרונות, כמו של הרגע הזה, של נהר שוצף ושל מפל מים מרשים.

עמק פארווטי (Parvatti Valley)
"עמק פארווטי מכותר בפסגות הרים גבוהות, ממערב לו נמצאים שדות השלג והקרחונים של ספיטי ובונטר (הממוקמת במרחק של 8 ק"מ מדרום לקולו) ובהמשך הוא נפגש עם נהר הביאס, הנהר הארוך ביותר בעמק קולו. בצדדיו של העמק ממוקמים כפרים ציוריים השוכנים בין טרסות עשירות בצמחייה ויערות אורנים. רק הכפרים שממוקמים לאורך הכביש הראשי זוכים לביקור של מבקרים רבים, שילוב לא הגיוני בין `היפים` מערביים ועולי לרגל סיקים. מניקראן, ממוקמת במרחק של 32 ק"מ צפון מזרחית לנקודת הזרימה המשותפת של נהר הביאס ונהר פארווטי. מניקראן היא אתר דתי עתיק שממוקם לרגליו של גיא המקודש להודים ולסיקים כאחד ומפורסם בזכות מעיינות הגופרית החמים שלו שמבעבעים לצד גדות הנהר. עמק פארווטי ממוקם בין רכסי הרים גבוהים ונהנה מאקלים נוח ומספק נופים מקסימים. בעמק שוכנים כפרים יפים ושקטים וניתן לצאת לטרקים ברמות שונות באזור העמק והרכסים שמעליו."
מתוך דפי המידע שליקטתי מרשת האינטרנט

ראשון, ערב

על המרפסת של הגסטהאוס בעמק פארווטי. אתמול לא כתבתי ביומן, לא הזדמן כי בעיקר לא הייתי לבד. נסעתי יחד עם ס' וג' לעיירה בשם NAGAR שב-Kullu Valley. היה יום עמוס, אינטנסיבי מאוד, כמו יתר הימים כאן. הבוקר תפסנו את האוטובוס של 10 בבוקר ותוך שעתיים עזבנו את מנאלי לקאסול. החלפנו את התפאורה לזו של Parvaty Valley. מקום יפיפה עמק ירוק שבמרכזו זורם נהר כפר קטן, חמישה רחובות אבל עמוסים בשילוט בעברית. נוכחות ישראלית בולטת מאוד. יפה כאן מאוד וגם שקט מאוד.אולי זו הזדמנות לטיפה מנוחה, כי העייפות נותנת את אותותיה. ויחד עם זאת הסקרנות והצורך לחקור ולבדוק מה בדיוק יש פה מוציא אותי החוצה לרחובות לשוטט, להסתכל, לבדוק.

שני, לילה

במרפסת של הגסטהאוס בקאסול. נעשה קצת משעמם בערבים. ג' שאני מטיילת איתו הפך לשתקן, מכונס בעצמו, כמוני. האמת היא שנמאס לי מחברה של אנשים, בא לי להיות לבד אבל מצד שני יש משהו נוח בעובדה שבכל המקום הגדול הזה יש מישהו שאני יכולה לדבר איתו ולנסוע ביחד ממקום למקום. בינתיים התוכניות שלנו חופפות, הגענו אתמול ונעזוב את קאסול לדראמסלה מחרתיים. אחר כך יתפצלו דרכנו, הוא למדיטציה ואני לשלושה ימים אחרונים. הזמן עובר מהר מידי. עוד שבוע מהיום בשעה כזו אני מניחה שאהיה בתחילת ה-boarding של טיסת אל על ממומביי לתל אביב.

השבוע האחרון של הטיול. לא יאומן איך שהזמן עובר כל כך מהר נדמה לי שעברו הרבה יותר משלושה שבועות. כל יום בהודו כל כך אינטנסיבי וכל כך עמוס. המעברים ממקום למקום מאוד חדים. לכל מקום האופי שלו והייחוד שלו. שבוע שעבר הייתי באגם  הטורקיזי היפהפה בלאדק וכעת אני עמק פארווטי. מקומות כל כך שונים, כל כך רחוקים. מחר נטייל לאחד הכפרים המרוחקים יותר בניסיון להבין ממה הישראלים כל כך מוקסמים שהם מרחיקים עד לשם. מן הסתם כדי לעשן את עצמם לדעת. הכפר קטן מאוד ולמען האמת אין הרבה מה לעשות.

חשבתי שאם אני נוסעת לבד, יהיה לי הרבה זמן לעצמי לחשיבה וחיטוט פנימי ואולי לא צריך לחטט. לא מרגישה אף לא טיפת געגוע לאף אחד ולשום דבר. אני גם לא ממהרת להתרגש משום דבר. תולה בטיול ציפייה שישבור את השגרה וימשיך להשפיע עליי לטובה גם אחרי שאחזור לשגרה. אגרתי מספיק זכרונות וחוויות וכוחות שיספיקו לי גם לאח"כ. עולה בי המחשבה שאפשר למצוא את היופי גם בשגרה, בכל מקום. הודו הייתה חלום רחוק שטיפחתי לאורך שנים. הבטחה שהבטחתי לעצמי שיום אחד עוד אחזור. לקח לי 15 שנה והנה אני שוב בהודו, בצפון, מבקרת במקומות שהייתי בהם לפני 15 שנה. ואיך שהשתנתי כבר לא אותה תרמילאית צעירה ונועזת. היום אני הרבה יותר שקולה ואחראית, כבדה, קצת מגושמת, הרבה פחות זורמת. היום יש לי משפחה, שיגרה, עבודה, מחוייבות. כבר לא מנטליות תרמילאית אלא יותר של  אורחת שמבקרת יומיים-שלושה. תיירת, או אולי טיילת סקרנית.

אין ספק שאהבה לטיולים עדיין מפעמת בי. סוף היום ואני כבר עייפה, אקרא קצת בספר ואלך לישון. מחר יום חדש הזדמנות לעוד טיול.

רביעי, אחה"צ

ליד הנהר, עדיין בקאסול. סוף סוף לבד. לא יודעת איך זה יצא, לג' ולי יש אותן תוכניות אז מטיילים אפילו שאפשר להרגיש שנמאס לי ממנו וגם לו נמאס ממני. שנינו יושבים במסעדה ושותקים, כל אחד לעצמו, אני מהרהרת את מחשבותיי והוא שקוע בענייניו. קשר שמיצא את עצמו והגיע הזמן לנסוע לבד. בלאו הכי לא נשאר לי עוד הרבה זמן עד סוף הטיול.

הרגיזה אותי הבוקר העובדה שאני צריכה לחכות לאנשים אחרים, שהקצב שלי מהיר יותר, שאני רוצה לעשות משהו אחד ובסוף מוצאת את עצמי עושה משהו אחר. כמו אתמול למשל, יום שהתחיל בטיול לכפר טוש הסתיים בזה שנשארנו לישון שם, כדי להיות ליד ס' ולהשגיח עליה. היא נכנסה לטריפ רע של סמים, סטרס נוראי וטוב שהייתי שם להרגיע אותה. רק שלא תכננתי להישאר לישון שם וכיוון שנעשה מאוחר פיספסנו את האוטובוס האחרון. ככה יצא שנשארנו לישון שם בלילה בלי שהבאתי איתי מברשת שיניים או בגדים להחלפה. לא תכננתי להישאר לישון בכפרים ובסוף איך שהוא נחתה עליי החוויה שלא הייתה כל כך גרועה.

ישבתי אתמול בבית הקפה שהתקבצו שם חבורות של ישראלים שעישנו את עצמם לדעת, התנהגות בהמתית, כל אלה כ"כ רחוקים ממני. לא היה שום פיתוי לקחת סיגריה ולעשן. היה שם זוג נוסף שלא עישן, יחד איתי וג' – היינו בעמדת מיעוט. החשיש נותן את הטון בעמק הזה, שיחי המריחואנה שגבוהים ממני. ובתוך הפסטורליה הזאת הסכנות. כמו הבחור הישראלי שנעלם במהלך טיול בהרים. פגשנו את אבא שלו בבית חב"ד, עדיין אין רמז מה עלה בגורלו, מה קרה מאז שנעלמו עקבותיו. כואב הלב לראות את אבא שלו, באיזה מצב קשה הוא נמצא. הדאגה והנכונות ללכת עד סוף העולם, לעשות הכל כדי להציל את הבן שלו. לפעמים אני מסתכלת על מקרים טרגיים כאלה ורואה איך משפחות מתמודדות עם מצבים מאוד לא פשוטים, תוהה לגבי המשפחה שלי, מה יעשו כדי לחלץ אותי ממצוקה.

יושבת ליד הנהר. עוד שעתיים וחצי לתזוזה. אוטובוס מקומי לבונטר ומשם אוטובוס לילה לדראמסלה. עייפות גדולה שנפלה עליי מהחום מהליכה מתישה ברגל. לפחות אם הייתה טיפת רוח לצנן את האוויר. ברקע הנהר השוצף, ממול גשר רעוע להולכי רגל. כזאת תמונת נוף פסטורלית. תענוג לשבת, ולהנות משאון המים והמראה המאוד מיוחד הזה.  אלו הרגעים האחרונים בעמק פארווטי. מי יודע מתי ואם בכלל אשוב לכאן. שוב עולה המחשבה אם אחרי החזרה הביתה ימשיכו לפעום בי הגעגועים להודו.

קאסול
"קאסול היה פעם כפר קטן ושקט, מוקף חורשות אורנים שהתפתח במהירות כשהחלו לגלות אותו המטיילים. כיום ישנם כאן המוני גסטהאוסים, בעיקר בצד של Old Kasol ומטיילים שעוברים ממסעדה למסעדה ומעשנים ג'אראס."
מתוך דפי המידע שליקטתי מרשת האינטרנט

חמישי, צהריים

מקלאוד גאנג' או ליתר דיוק הכפר באגסו. אני זוכרת את השבוע שהייתי כאן לפני 15 שנה בזמן המונסון. הגשמים ירדו נון סטופ ואני לבד בחדר בסיסי מאוד, בלי שירותים, משלשלת את עצמי לדעת. חטפתי אמבות או מה שזה לא יהיה.  בזמנו לא היה כאן כלום, כפר קטן שהתושבים השכירו חדרים לתיירים. עכשיו הכל בנוי לרווחתם של התיירים.

הגענו בארבע ורבע לפנות בוקר. שעה מוזרה להגיע לעיר זרה, אחרי נסיעת לילה מעייפת ומתישה. מצאתי חדר פשוט, נוח נראה נקי. מקלחת חמה ושינה של כמה שעות כדי להתאושש. אלו שלושת הימים האחרונים של הטיול, אעביר אותם בכפר הזה. הזדמנות לראות עוד מקום למרות הגשם והלחות. נאמר לי שגשמי המונסון יורדים בממטרים אבל מידי פעם יש הפוגות ומתבהר. אנצל את ההפוגות לשוטטויות.

דראמסלה (Dharamsala)
"דראמסלה העיר אינה מהווה מוקד תיירותי. היעד אליו נוהרים מרבית התיירים שמגיעים דראמסלה היא ההתיישבות הטיבטית הקטנה מקלוד גאנג' (McLeod Ganj) בה מתגוררים מרבית הטיבטים. ההתיישבות נקראת על שם דיוויד מקלוד שהיה המושל הבריטי של מדינת פונג'אב (Punjab) ב-1848, השנה בה הוקמה במקום "היל סטיישן" – שם כללי לערי הנופש שנבנו על ידי הבריטים שגרו בהודו כערי מקלט מהחום הכבד של חודשי הקיץ בצפון הודו.  כאן מרוכזים כל בתי ההארחה הזולים וברחובות הצרים מסתובבים נזירים בודהיסטים לבושים גלימות אדומות-סגולות בין דוכנים שמוכרים בגדים טיבטים, עבודות יד ושלל מזכרות יפות שקשה מאוד לעמוד בפניהן. המסעדות הרבות שנמצאות כאן הן תענוג צרוף לתייר: אוכל טיבטי או מערבי מצויין, במחירים זולים. סמוך למקלאוג' יש כפר הקטן שנקרא בהאגסו (Bhagsu) בו יש מקדש שיבה קטן מהמאה ה-16 וכן מספר מסעדות ובתי קפה נחמדים. מטיילים רבים בוחרים לשהות כאן מספר ימים כאלטרנטיבה למקלוד גאנג' העמוס יחסית. כמו באגסו גם הכפר דהאראמקוט (Dharamkot) מהווה חלופה למי שרוצה לנוח קצת ממקלוד. היישוב הקטן נמצא כק"מ אחד ממקלוד. הכפר מציע תצפית יפה על רכס ההרים שמסביב והעמק שמתחתיו".
מתוך דפי המידע שליקטתי מרשת האינטרנט

שישי, בוקר

מעונן אבל לא גשום. אולי היום ירד פחות גשם. הזדמנות לטייל ולהסתובב בלי צורך לפתוח את המטריה ענקית, וגם אם כן, יש מטריה וככה אסתובב. אין ברירה. אתמול היה יום נחמד של מפגש עם אנשים ועם מקום ישן-חדש. את הכפר באגסו אני זוכרת מהטיול הקודם, לא מזכיר בכלום את מה שקורה כאן היום. כפר תיירים עם המון גסטהאוסים, מסעדות, סדנאות לימוד. לא יודעת אם יהיה לי זמן ללמוד משהו, אולי "מאלה" טכניקת קשירות, שיבוץ אבן באמצעות קשירות של חוט דמוי חוט מקרמה דק.

יצאתי לטיול לבד אבל כבר די הרבה זמן שיש לי פרטנר לטיול ואנחנו עוברים יחד ממקום למקום. ג' בחור נחמד אבל היכולת שלי לסבול אנשים סביבי לאורך זמן מוגבלת. סוג של חיסרון החוסר חברתיות שלי. לא תמיד אני מבינה מה יש בי שמפריע לאנשים, שמרחיק ממני אנשים. זה לא עניין חדש, אני כזאת. במקומות יפים אני והמצלמה שלי הולכות לטיול. ככה יהיה היום, קמתי מוקדם הבוקר,ואחרי ארוחת בוקר יוצאת לטיול לבד.

שבת, צהריים

סוף סוף יום רגוע. הגשם שיורד עזר לי להאט את הקצב וגם העובדה שסוף הטיול מתקרב בצעדי ענק. הבוקר הייתי בשיעור "מאלה", למדתי טכניקת קשירות כדי לשבץ אבן חן. טכניקה נחמדה אבל לא בטוחה שאשתמש בה אי פעם. רציתי לבקר בכפר הסמוך, דרמקוט, אבל הגשם השוטף שירד שיבש את התוכניות. נשארתי לשבת באותו הקפה והזמנתי תה ואורז. גם כשסיימתי לאכול הגשם ממשיך לרדת, מפריע אבל זאת האווירה כאן. מעונן ועכור. רטוב ולח. בחדר שלי יש ריח של טחב, המזרון טיפה לח, שום דבר לא מתייבש עד הסוף.

מחר אארוז  את התיק הגדול ואחה"צ  אעלה על האוטובוס לדלהי. נסיעת לילה שתסתיים בדלהי בשעות הבוקר ובצהריים לשדה התעופה. החודש מגיע לסיומו. היה מדהים. כל כך אינטנסיבי ומעניין, מפגש עם המקומות, הנופים, האנשים. כל כך הרבה חוויות ודברים שלמדתי על עצמי. אין ספק שהודו קצת עייפה אותי, אולי בגלל שנסעתי ממקום למקום מאוד מהר כדי להספיק לבקר בעוד מקומות. נראה שמיציתי את ארבעת השבועות הללו עד תום ועדיין נשאר לי בפה טעם לעוד. בהזדמנות אחרת שמי יודע מתי תגיע. ואז גם אגיע למקומות אחרים. העולם גדול והסקרנות שלי עצומה.

הודו במונסון. התחיל לרדת גשם ולא נראה שיפסק בקרוב. אני יושבת על המרפסת בבית קפה, מוגנת מהגשם, מביטה בנוף מולי, הרחוב הראשי של באגסו, אנשים עוברים מידי פעם, עולים יורדים. שקט ונינוח. יום של מנוחה בלי הרבה התרוצצויות לשם שינוי. לשבת ככה ולנוח, להתבונן בנוף, לשתות עוד כוס תה.

תיכף אוציא את ספר החלומות ואמשיך לצבוע. בהתחלה הייתי צובעת רק שהייתי לבד. אחר כך הוצאתי את הספר ליד אנשים וצבעתי גם כשמסתכלים עליי. קיבלתי תגובות מעניינות של אנשים, הרבה ביקורת על השירים, ג' אמר שיש תוכנה שמחוללת הייקו. אני לא מסבירה ולא מתנצלת, הצביעה בספר מרגיעה אותי, זרימה של צבע על דף בפורמט קטן. מתקבלות תוצאות מעניינות אבל אני לא עושה את זה בשביל התוצאה אלא בשביל העשייה. החוויה של לשבת איפשהו ולהעסיק את האצבעות עם עפרונות צבעוניים, לזרום עם הצבע והצורה. סוג של תרפיה.

גשם ועוד גשם ועוד גשם. אפילו קצת קריר. עוד אתגעגע למזג האוויר הזה כשאחזור בקרוב לחום והלחות של ישראל.

ראשון, בוקר

לשם שינוי לא יורד גשם אבל אפור ולשמיים צבע לבן.

מדהים כמה רעש ההודים מסוגלים לייצר. בחדר לידי נכנסה חבורת הודים, נשארו ערים עד אחת בלילה לפטפט פיטפוט שאין לו סוף. ובשש בבוקר שוב התחילו במסע רכילות אינסופי. נמאס גם מהחדר הלח הזה. רוצה את המיטה שלי בבית! אל דאגה, זה יגיע בקרוב.

הלילה אני עולה על אוטובוס לילה ממקלאוד גאנג' לדלהי. בשני בלילה אעלה על הטיסה ממומביי לתל אביב. רק בשלישי בבוקר אוכל להניח את הראש על הכרית במיטה שלי בבית. אין טעם לפנטז על הרגע הזה, הוא יגיע ועד אז נותר לי להעביר את הנסיעות הארוכות הללו בשלום.

החודש שלי בהודו עוד מעט מסתיים ואחזור הביתה. ישאלו אותי אתמול איך אני מסכמת ואיך אפשר לסכם מסע קצר שכזה. הודו של קיץ 2009 כל כך שונה מהודו של 93/94 . הייתי אז אחרת, הודו הייתה אחרת. היום עמדתי נדהמת מהקידמה שהגיעה גם לכפרים הרחוקים שביקרתי בהם לפני 15 שנה. לא ממש התאכזבתי, כי זה היה עבורי מפגש מחודש עם מקומות ואנשים חדשים. החבורה הנחמדה שהתגבשה בלה, עברנו יחד ממקום למקום, ובסך הכל כולם מטיילים במסלול פחות או יותר זהה: לאדק-מנאלי-פארווטי-דראמסלה, זה המסלול שעשיתי בחודש הזה. ראיתי לא מעט מקומות יפים ולא מעט פעמים של "וואו! איזה יופי!" ניתוק מהשיגרה, מהבית, מהעבודה, מהקיץ, מהארץ. טיול חווייתי שעונה על האופי ההרפתקני שלי, אבל בקטנה, בהתחשב בנסיבות, בכמות ימי החופשה שצברתי, באוקיי שקיבלתי מהעבודה להיעדרות קצרה. מקבלת בברכה את הזמן שביליתי פה ולא מצטערת שאין לי עוד זמן להעביר פה.

עד כאן הפרק הרביעי ביומן המסע לצפון הודו, קייץ 2009. על הדרך הארוכה חזרה הביתה בפרק הבא ביומן המסע שלי מצפון הודו, קייץ 2009  

מוזמנים להצטרף אלי למסע, להירשם לבלוג על מנת לקבל מייל כשאפרסם פוסטים חדשים, וגם להשאיר לי תגובות אם אתם רוצים לשתף אותי במחשבות וברשמים שלכם

Comments

5 תגובות על “יומן מסע צפון הודו – מנאלי ודראמסלה”

  1. תמונת פרופיל של yaki
    yaki

    שלום, נהניתי מאוד מהתמונות ומהתיאורים. אולי ידוע לך על כפר קטן של כמה בתים שישנו בצד של ושיסט ששמו דומה למלאנה, אולי מטאנה או משהו כזה?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      ביקרתי הקייץ במלאנה, עמק פארווטי גדוש בכפרים, גדולים יותר או פחות. לא שמעתי על כפר בשם מטאנה. יכול להיוות שאתה מתכוון למטאורה? הוא נמצא מול מלאנה, מעברו השני של נהר פארווטי, כפר של שני רחובות וחצי. גם בו ביקרתי בקייץ האחרון. בעיני, הכפר היפה בעמק.

      1. תמונת פרופיל של
        משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        זה לא בעמק פארווטי זה שעה וחצי הליכה ברגל ממנאלי הגישה אך ורק רגלית, עולים בעליה תלולה לכמה בתים. היינו שמה כמה חברים ביחד, אחד בשם פארוק, אחד בשם רני

  2. תמונת פרופיל של yaki
    yaki

    תודה. הכפר הזה לא בפארווטי, הוא סמוך מאוד למנאלי, עולים ברגל כשעה וחצי, הייתי שם לפני כ 25 שנה, ישבו שם חבורה של ישראלים – פארוק, רני. אני כותב סיפור מסע בעצמי ורוצה להיות נאמן למציאות, ולא זוכר את שם המקום. אני זוכר כשכשהגעתי למנאלי היה לי פתק עם השם של הכפר הזה שחברים שלי אמרו לי להגיע אליו והנהג ריקשה חשב לקחת אותי למלאנה וברגע האחרון מישהו שם שמע ואמר שזה לא מלאנה אלא "…." וכך ניצלתי מלנסוע כמה שעות למקום שלא אליו הייתי צריך להגיע…

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      צר לי, אבל לא מכירה. בסיבוב הזה היגעתי למנאלי ליומיים ומיהרתי לעזוב. לא אהבתי ת מה שנהייה מהמקום. ההמוניות, הרעש, המיסחור.
      מקווה שתצליח להיזכר בשם, וגם אם לא, בטוחה שאת החווייה אתה עדיין זוכר וזה מה שחשוב.