יומן מסע צפון הודו – החזרה הביתה

הפרק האחרון בסדרה, בו אספר על המסע חזרה הביתה. כשחושבים על טיול ועושים את ההכנות הדרושות, מסמנים תאריכים ביומן וקונים את כרטיס הטיסה, באותו הזמן, כשהטיול עדיין בשלבי התכנון לא חושבים איך זה ממש ירגיש להיות כל כך הרבה שעות בדרך. מה הטלטלות הפיסיות הללו מחוללות בנו. והמעברים. איך תוך יממה אני משנעת את עצמי מכפר נידח אי שם בהרים בצפון הודו עד לפתח ביתי שבישראל. עדיין לא המציאו מכונת זמן שתעשה את המעבר הזה למהיר וקל, זה כרוך באוטובוס לילה, מוניות לשדה התעופה, כיתות רגליים בטרמינלים ושעות ארוכות לשבת במושב המטוס. עד ש…

לפרק החותם את יומן המסע מצפון הודו שיבצתי תמונות ססגוניות, אותם כתמי צבע מעבודות היד שנמכרים בריכוזי התיירים המערביים. וגם מספר תמונות שצילמתי באותו כפר נידח בשם Tosh ב-Parvati Valley כשהרחקתי עד לשם לבקר חברה ולבסוף בגלל הנסיבות נשארתי לישון שם. בגסטהאוס פגשתי ישראלית צעירה שישבה וציירה ולידה התקבצו שלושה מילדי הכפר. ילדים שסביר להניח שלא הולכים לגן או בית ספר וגם אם כן, תהינו אם מאפשרים להם שם לצייר. אבל בכל העולם ילדים הם ילדים, וגם הילדים הללו נמשכו מאוד לצבעים ורצו לצייר. הבחורה תלשה דפים מהבלוק שלה וחילקה להם, חילקה גם לי וככה ישבנו וציירנו. תיקשרנו בשפה של צורה וצבע ועם הרבה פנטומימה בידיים. למחרת בבוקר שלושת הילדים הגיעו שוב, הפעם במיטב בגדיהם, רחוצים ומסורקים כדי להרשים אותנו. עמדו מול המצלמה בפוזה רצינית כזו…ושוב ציירנו עד שהייתי צריכה לתפוס את האוטובוס חזרה לקאסול. משוכנעת שאותם ילדים קטנים זכו לחווייה מיוחדת בה נתנו להם מקום, ראו אותם, התעניינו בהם, איפשרו להם להתבטא בצבע, ניסו לתקשר איתם, להבין אותם.
עד היום המפגש הזה זכור לי לטובה, כחווייה מקרבת, בה האמנות והצבע חוצים גבולות ומגשרים על פערים ובעיקר גורמים לחווייה משמחת.

ראשון, ארבע אחר הצהריים

אכלתי עכשיו מנת פלאפל מעולה ואני יושבת לשתות את כוס התה האחרונה כאן בבאגסו. עוד חצי שעה בערך אצא לתפוס את האוטובוס ותתחיל סדרת הנסיעות חזרה הביתה. התרגשות מהולה בעצבנות בתקווה שהנסיעות הארוכות הללו יעברו בשלום.

היום היה יום סתמי, סיימתי את הכנת השרשרת ואחר כך מפגשים עם אנשים, ארוחת צהריים משותפת ופיטפוטי סרק. עייפתי כבר מנושאי שיחה סתמיים על לאן עכשיו, לאן ניסע, מה נעשה וכו'. שיחות מטיילים כשמנסים לגבש מסלול ולמלא את היום בפעילויות.

מזג האוויר המחורבן לרוב הפריע, למרבה ההפתעה לא הפריע היום. לא ירד גשם ואני מקווה שגם לא יירד עד שאגיע לאוטובוס. הייתי יכולה לטייל ולהסתובב הרבה יותר אילולא ירד כל כך הרבה גשם. אבל ניחא, המנוחה שנכפתה עלי עזרה לי לאגור כוחות לקראת ההגעה לדלהי.

עכשיו כשסוף הטיול קרב בצעדי ענק אני מנסה לחשוב על איך זה יהיה לחזור הביתה לשיגרה. ברור לי שכל תסריט שאני מדמיינת לא יהיה בדיוק איך שהדברים יקרו בפועל. בכל זאת אני כל כך רוצה להאמין שהנסיעה זו מילאה אותי באנרגיות חיוביות ובשמחה בלי שהרגשתי. שימחה וחיוניות – ככה אני רוצה להרגיש כשאחזור הביתה.

בנסיעה הזו הגשמתי חלום ישן לחזור לטייל בהודו. כן הודו, אהבה ישנה שלי, מאותה שנה מאושרת של חופש כמעט מוחלט. ועכשיו במסגרת האילוצים רק ארבעה שבועות אינטנסיביים של מעברים ממקום למקום, של מפגש עם אנשים. אני כל כך שמחה שהתמזל לי לפגוש חברים נחמדים שלא נשארתי לבד לאורך כל הטיול.

הגיע הזמן להתארגן לתזוזה.

שני, 18.8.09, עשר בבוקר, דלהי

אחרי נסיעת לילה של 14 שעות באוטובוס דה-לה-שמטה הגעתי לדלהי. למיטב הבנתי האוטובוס היה אמור להגיע לאחד הרחובות במיין באזאר, אבל הוא הוריד את הנוסעים אי-שם. ברוב טימטומי עליתי על ריקשת אופניים, לא ברור מה עבר לי בראש, לא תארתי לעצמי שזה כ"כ רחוק. ואז התחיל לרדת גשם. קרוב לשעה של נסיעה איטית בגשם ברחובות הגועליים של דלהי עד שהגעתי לגסטהאוס במיין באזאר. איחסנתי את התרמיל בשמירת חפצים והזמנתי מונית לשדה התעופה לשעה 14:00.

נותרו עוד 4 שעות לשרוף במקום המגעיל הזה לפני שאני יוצאת לשדה תעופה. סיוט. כולי רטובה מהגשם. התיקים גם נרטבו, מילא, בסוף הרי הכל מתייבש. לפחות לא חם ולח כמו שהיה כשהגעתי. הרחוב מכוסה בוץ וגועל נפש. הנסיעה בריקשת האופניים שברה אותי לגמרי, התחלתי ליילל לעצמי כמה רע, כמה שאני רוצה כבר הביתה. אין ספק שנקודת השפל של הטיול היו כשנחתתי בדלהי ועכשיו שאני עוזבת. חוסר מזל בגלל מזג אוויר עויין. אבל אני מבינה שזו הודו האמיתית, בלי הפוזה לתיירים.

התעייפתי ולאו דווקא בגלל חוסר שינה. איכשהו נמנמתי באוטובוס לילה, ככה שאני לא מרגישה צורך לנוח רק לחכות עד שהבגדים יתייבשו. תירגעי, אני כותבת לעצמי. שתי תה, קחי כמה נשימות עמוקות. הרע מאחורייך. יותר גרוע מלהיגרר ברחובות עיר זרה על ריקשת אופניים אחרי לילה של נסיעה ארוכה כשיורד מבול, רחובות צפופים, ואין לי שמץ של מושג איפה אני ועוד כמה זמן מגיעים – יותר גרוע מזה קשה לי לדמיין. וחבל שזו החוויה מהיום האחרון.

מחכה לי עוד נסיעה במונית לשדה התעופה, טיסת פנים למומבאי מעבר לטרמינל של הטיסות הבינלאומיות ואז טיסה של שבע שעות לתל אביב. ומנתב"ג חצי שעה במונית עד פתח הבית. יממה. מחר בשעה כזו אהיה בבית, אחרי מקלחת, במיטה. זה מה שמחזיק אותי. קשה לי להתייחס לכל מה שעובר עליי עכשיו כאל חוויה. אולי בדיעבד, עכשיו אני רק בהמתנה מנסיעה לנסיעה. מחכה שכל הנסיעות הללו יגמרו כבר.

יאללה, יוצאת לרחוב לחפש את הדאבה (מסעדת פועלים פשוטה) שאכלתי בה קודם, לאכול ארוחת צהריים מוקדמת. אורז עם ירקות, אלא מה. מקרקרת לי הבטן ובקפה הזה דופקים מחירים של תיירים. כמה טוב שיש לי את היומן לשפוך את הלב…

שלישי, 19.8.09, שש בבוקר שעון ישראל, בבית

שותה נס קפה ועד שיתחממו המים למקלחת מוסיפה כמה מילים לסגור את סוף הסיפור של המסע הקצר הזה. נסיעה שהתחילה בראשון בחמש אחרי הצהריים שעון הודו בדראמסלה והסתיימה עכשיו, שלישי, בשש בבוקר כשסוף-סוף הגעתי הביתה. המרחקים העצומים של הודו. דרך ארוכה ומעייפת. אפילו שנרדמתי בטיסה מרגישה מרוסקת מעייפות. עיפות שמעמעמת את ההתרגשות של החזרה הביתה.

אין ספק שזה לא היה טיול של מנוחה. כל כך הרבה התרוצצויות והסתובבויות. גם בלי לעשות טרקים גמעתי מרחקים ברגליים והנה זה נגמר. חזרה הביתה. לוקח זמן להתרגל למראה של הבית. בחוץ כבר יש אור אבל שקט. מוקדם מידי. עוד מעט הרחוב יתעורר ותתחיל המולה של יום חדש. היום הזה יוקדש למנוחה, לסדר דברים, כביסה, ניקיון. ובעיקר להתרגל לשיגרה. מחר בבוקר אני אמורה לחזור למשרד, למטלות, למיילים, לרעש.

עכשיו צריך להפעיל את הסוויץ בכיוון ההפוך, חזרה לסדר היום הקודם שלי. מקווה שלא יהיה קשה מידי לחזור, ומה שאני צריכה לקחת איתי מהטיול זה את השמחה שהייתה לי שם, הצחוק, החיוכים, האופטימיות והעובדה שחלומות אכן מתגשמים. שמחה שחזרתי לשם כמו שהבטחתי לעצמי לפני 15 שנה. שמחה מאוד גם להיות חזרה בבית.

שבת, בוקר

עוד לא תשע וכבר לח ומעיק. קיץ ישראלי בשיאו. עברו כמה ימים מאז החזרה הביתה. אפשר לומר שפחות או יותר התרגלתי לשגרה וכי איזו ברירה הייתה לי. יומיים עבודה ועכשיו סוף שבוע שחלקו הוקדש לניקיון ותחזוקת הבית, מפגש עם המשפחה. הגב מציק לי, כואב. אמשיך בעריכת התמונות שצילמתי בטיול, בתקווה ליצור מצגת. כשנסעתי אחר הצהריים לים, ההבדל בין שם לכאן התחדד מאוד.

החוויות מהטיול עדיין חזקות, אבל ברור לי שבקרוב הן יהפכו לעמומות יותר.

19.9.09, שבת, ראש השנה, א' בתשרי

זה התאריך שמראה לוח השנה. חוץ מהחג והתחלה של שנה חדשה התאריך הזה מציין עבורי שעברו חודשיים מהיום שעליתי על המטוס להודו וחודש מהיום שעליתי על המטוס חזרה לישראל. הזמן שעבר והזמן שעוד יעבור.

אז מה היה לנו החודש הזה, ומה היה בשנה הזאת. אני לא בעניין של לעשות סיכומים. מה שהיה היה, מה שחשוב זה מה שעכשיו. חזרה לשיגרה. סוף הקיץ, מזג האוויר נעשה יותר נוח. אני חוזרת לטיולי היום, לגיחות קצרות החוצה ונהנית לגלות מקומות חדשים גם בערים כמו ירושלים ותל אביב. בכל מקום אפשר למצוא יופי, צריך לדעת איך להסתכל אם רק מביטים בעיניים אוהבות, פחות ביקורתיות ופחות ציניות.

הטיולים מקלים עלי, הופכים את השגרה, הנשיאה בעול לקצת יותר נסבלים, אחרת החזרה האינסופית על אותה סדרת פעולות סתמיות בעולם רע-נטול משמעות-רקוב-שהולך ומתפורר מול העיניים תהיה בלתי נסבלת. החלטתי לא ללכת בכיוון הזה. במקום אני מתמקדת באושר שבחיי ביצירה שלי, שממשיכה לנבוע ובמה שטוב ויפה אליי. יש לי הרבה טוב בחיים, כמובן שיש גם הרבה צער ויש גם הרבה דברים שאין לי, אבל זה לא מה שיקבע אם אני אחייך. למרות כל החרא צריך לחיות את החיים טוב, לנצל כל רגע שיש לנו על פני האדמה, אחרת מה? הכל חולף כל כך מהר.

הנה עוד שנה עברה, במקום לחשוב על הזדקנות לחשוב על ההזדמנות שמחכה לי השנה. השינוי הוא פנימי. מבחוץ הכל נראה אותו הדבר. אחרי הטיול חזרתי לשגרה המוכרת של עבודה-בית אבל, בשעות הפנאי אני מרבה לצייר. טכניקה של ציור אינטואיטיבי, עם גירים, ציור מהיר לא מתוך מחשבה. הביקורת מנוטרלת ועדיין התוצאות יפות מאוד בעיניי. כבר לא אכפת לי להראות את התוצאות לאחרים. סרקתי את בלוק הציורים הקטן ושלחתי את התמונות במצגת לחברים. קיבלתי תגובות אוהדות וזה משמח. מה שעוד יותר משמח זה שהמקום ממנו בא הצורך לקחת גירים לידיים ולהתחיל לצייר, יש חשק עצום להמשיך עם זה. תהליך הציור כל כך כיפי וממלא אותי וזה מה שחשוב. השמחה שאני מוצאת ביצירה ובטיולים שלי. את כל היתר אני שמה בצד. התעלמות מכוונת, כי אין לי הרבה מה לעשות עם הצער. הוא ממשיך להתפרץ מידי פעם ונרגע.
אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה הרבה שמחה ואופטימיות, יצירתיות, פרנסה טובה, תקשורת זורמת, הבנה, אהבה, יציבות, בריאות, וכמובן הרבה טיולים והרפתקאות.
אלה הדברים החשובים באמת.

כאן תם יומן המסע בצפון הודו, ומי יודע, אולי ב-2019, עשור אחרי הטיול עליו סיפרתי ביומן המסע הנ"ל, אגיע לביקור נוסף בתת היבשת.
שמחה שהצטרפתם אלי. מוזמנים להצטרף אלי למסעות נוספים, להירשם לבלוג על מנת לקבל מייל כשאפרסם פוסטים חדשים, וגם להשאיר לי תגובות אם אתם רוצים לשתף אותי במחשבות וברשמים שלכם.

לקריאת הפרקים הקודמים ביומן המסע:

Comments

2 תגובות על “יומן מסע צפון הודו – החזרה הביתה”

  1. תמונת פרופיל של צבי
    צבי

    הודו. כמה מושכת, כמה מרתיעה, כמה מפתיעה.
    כרגיל, נהניתי מאד לקרוא, לטייל בין המילים.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה צבי. כמה שמחה שהקפצת לי את הודו לזיכרון. ייתכן שזה יהיה היעד לטיול קייץ. מדינה מ ד ה י מ ה. אף פעם לא משעממת, תמיד תפתיע את המטייל בה.