הודו: "הרבה השתנה כאן"

"הודו של 2019 שונה מאוד מהודו שאני זוכרת, למעט הנופים שנשארו פחות או יותר אותו הדבר."
כתבתי באחד הימים בהודעה שנשלחה לרשימת וואטסאפ שעידכנתי על בסס יומיומי בקורותי, במלל ובתמונות.

"שבוע ראשון בהודו והרושם העיקרי שלי עד כה הוא שיש דברים שכנראה לא ישתנו לעולם. הודו תמשיך להיות מקום כאוטי שבדרך פלא מצליח לתפקד. תשתיות רעועות, כבישים משובשים, סבך של חוטי חשמל, שירותים שאסור להשליך לתוכם נייר טואלט כי זה מתכון לסתימות, בעלי עסקים שמסרבים לקבל תשלום באשראי כי זה מחייב אותם לדווח לשלטונות."
סיפרתי בתום השבוע הראשון לטיול.

הודו התחילה אצלי לפני 25 או 26 שנה, בשנה האחרונה ללימודי בבצלאל, כשהבטחתי לעצמי שאיך שמסיימת את התואר טסה מזרחה. זו היתה תקופה נטולת מחוייבויות והתשוקה העזה לנסוע ולגלות עולם הניעה אותי לקנות כרטיס לכיוון אחד. אזרתי אומץ לעזוב את המוכר והידוע, לארוז תרמיל ולעלות על מטוס ולנחות בכלכותא, מהמקומות קשוחים ביותר בתת היבשת, בלי לדעת האם אוהב את הודו ולאן המסע ייקח אותי. מצאתי את עצמי מגיעה למקומות שלא ידעתי שקיימים.
ויזה של חצי שנה שפג תוקפה באפריל, חודש בנפאל על מנת להגיש בקשה לויזה לחצי שנה נוספת, יומהולדת 27 בקטמנדו. בתום שנה של נדודים שבתי הביתה. כל זה קרה בין ספטמבר 1994 לאוקטובר 1995.

מאז חזרתי להודו פעם נוספת, בקייץ 2009, לטיול של פחות מחודש בצפון הודו. ובקייץ 2019 שבתי אליה לטיול של חודשיים וקצת.

הודו שפגשתי במסע הנוכחי השתנתה מאוד, נכון שגם אני השתניתי והזיכרונות מאותו טיול גדול הספיקו לדהות ולהישכח, ועדיין פה ושם אני עוד זוכרת איך היה אז. מצאתי את עצמי לא פעם מעלה זכרונות של "איך היה אז" לעומת המציאות הנוכחית, מצביעה על ההבדלים בין הודו של אז להודו של היום.
את הפוסט ילוו תמונות שצילמתי במהלך השהות בכפר קאסול שבעמק פארווטי

תחבורה

אז לא היו כ"כ הרבה רכבים כמו שעכשיו. כתרמילאית נעתי בדרכים ברכבות או אוטובוסים מקומיים, לא היו אוטובוסים מיוחדים לתיירים כפי שיש היום ובוודאי שלא סמי-סליפר וסליפרים. היו ריקשות וחלק מכייף היה להתמקח איתם על מחיר. היום יש Uber אפליקציה הודית ייעודית באמצעותן ניתן להזמין מונית/אופנוע/ריקשה במחיר ידוע מראש, ללא התמקחות. מי חשב אז, לפני 25 שנה שיגיע יום שאעמוד בפתח הגסטהאוס בג'אייפור, אפתח את האפליקציה, אסמן את נקודת האיסוף, אקליד את שם היעד, אבחר באופציה שמוצאת חן בעיני וכעבור מספר דקות יגיע הנהג. אזהה אותו לפי מספר לוחית הרישוי שלו. רק אוודא שהוא מביא אותי ליעד ובסוף הנסיעה אשלם את המחיר שעל צג הטלפון.

מי חשב אז שלנהגים ההודים תהיה אפליקציית ניווט, הרי הם אלופי הקיצורים, החיתוכים בכביש, מצליחים להשתלב בתנועה סואנת בדרך פלא. אלו מאפיינים שעדיין קיימים, רק שהיום יש להם ווייז ויש להם סלולרי לשחק בו או לצפות בסרטונים כשהם ממתינים לנוסע הבא. אם פעם הם פשוט היו נרדמים במושב האחורי, היום הם מנצלים זמן פנוי מנהיגה לזמן מסך. גם תוך כדי נהיגה הם מדברים, שולחים ומקבלים הודעות. ייקח עוד זמן מה עד שגם בהודו יפנימו שאין לגעת במכשיר תוך כדי נהיגה.

אם פעם נהג הריקשה נקב במחיר והמספר היה נתון למו"מ, היום לנהגי המוניות יש תעריף קבוע שאינו נתון לוויכוח, כלומר fix price. הכבישים היום עמוסים ברכבים פרטיים בשימוש בני המעמד הבינוני שהתבסס מבחינה כלכלית. אם פעם היו רוכבים על קטנועים היום המכוניות החליפו את הדו-גלגלי. כלומר התווספו לכבישים כלי רכב רבים שגורמים לעומסים מטורפים בערים הגדולות.

בזמנו לא היו בהודו רכבות תחתיות, היום יש מטרו בדלהי, בג'אייפור וייתכן שבערים גדולות נוספות. התשתית התפתחה, יש כבישי אגרה, מרחיבים את הכבישים באיזור הצפון. אמנם הדרך בה סוללים עדיין ידנית ברובה, כך שעד שיושלמו עבדות הפיתוח של מע"ץ ההודי יחלוף זמן רב, אבל לפחות עושים מאמץ.

נוחות הנסיעות

אם בשנות התשעים נעזרתי ברכבות ואוטובוסים מקומיים, היום ההיצע גדל פי כמה וכמה. אז הייתי ניגשת לתחנת הרכבת וקונה כרטיס בקופה. כנ"ל באוטובוס מקומי. לא זוכרת שהיו אז travel agency שתיווכו בין הנוסע לאמצעי התחבורה.

כיום דרך הסוכנות אפשר להזמין כרטיסי טיסה, כרטיסים לרכבות, לספארי, ליום טיול עם נהג צמוד והכי מפנק זה רכב עם נהג לכל הטיול. זו האופציה היקרה והנוחה ביותר לטייל בהודו. נהג, רצוי דובר אנגלית, שמכיר את הדרכים ומוביל את התייר ברכב ממוזג ממקום למקום, בעיר ומחוצה לה. רוב הסוכנויות גם מחליפות כסף ונותנות שירות של "שמירת חפצים" על המוצ'ילות הגדולת כשהמטיילים למשל עולים לכפרים בהרים עם תיק קטן. עלות השירות 10 רופי ליום.

פעם הסתובבנו עם טרווול צ'קס שאפשר היה לפרוט בעיקר בבנקים. למי היה אז כרטיס אשראי.
באופן כללי חושבת שהתרמילאים אז ידעו להתמצא הרבה יותר ממה שהמטיילים היום בהודו יודעים. היום הכל לעוס ומונגש.

יוקר המחייה

הודו התייקרה מאוד עבור התרמילאים, על אחת כמה וכמה עבור ההודי המקומי הממוצע.

אם בטיול שאחרי התואר התקיימתי מ-150$ עד 200$ בחודש, הרי שבטיול הנוכחי הוצאתי סכום של 1,500$ עבור פרק זמן של 10 שבועות.
אם בזמנו אפשר היה לקנות צ'אי בחמישה רופי, היום רוב המחירים מעוגלים לכפולות של עשרות, כמעט שלא משתמשים בשטר או מטבע של חמישה רופי, בטח ובטח שלא בפאייסות, אגורות הרופי. עלות הלינה ללילה בגסטהאוס התייקרה והיא נעה בין 400 ל-800 לחדר סביר ליחיד. מחירי המנות במסעדות עלו וכנ"ל נסיעות.

אם הודו נחשבה פעם ליעד זול שאפשר לטייל בו בתקציב נמוך, היום זה כבר לא ככה. תרמילאים מגיעים להודו גם עם דולרים במזומן וגם עם כרטיס אשראי באמצעותו מושכים כסף מכספומטים. הימים ההם של הטראוולר צ'קס חלפו מן העולם.

באופן כללי התרמילאים של 2019 עשירים פי כמה וכמה מהתרמילאים של 1994-5 ומטיילים עם תקציב שלו היה לי כמותו ב-94, הייתי יכולה לנדוד כמה שנים.

התייר כארנק מהלך

היחס לתייר המערבי כאל "ארנק מהלך" הפך לתופעה גלובלית שאופיינית למדינות עולם שלישי שהקצינה מאוד בשנים האחרונות. גם אם עבדנו בארץ המוצא קשה מאוד על מנת לחסוך לטיול, עדיין זו פריבילגיה שיש לתיירים מערביים לטוס מעבר לים ולגלות עולם. הממשלה ההודית יוצאת מנקודת הנחה שאם ישראלים מעוניינים לבקר בהודו שישלמו עבור הוצאת ויזה וכשנחתו בבת היבשת ברור שיש תפריט לתיירים מערביים שם כוס תה יכולה לעלות 80 רופי ומחירון בכניסה לאתרים תירותיים. הפערים בין דמי הכניסה שמשלם המקומי לעומת הזר הם עצומים והולכים וגדלים. למשל, בארמון בג'אייפור ובמבצר בג'ודפור עלות הכרטיס היא 600 רופי + 100 למצלמה, לעומת 50 רופי שמשלם המקומי.

באופן עקרוני אני מבינה שכאורחת מערבית "עשירה" עלי לשלם יותר כדי לממן את דמי הכניסה של מקומיים שאין להם, אבל ההפרש הולך ונעשה מוגזם.

דבר כזה לא זכור לי מהטיול הראשון. גם אז ביקרתי ביעדים תיירותיים כמו הטאג' מאהאל והארמונות בראג'סטאן. לא זוכרת ששילמתי למעלה מפי עשרה ממה שמשלם המקומי. הגדילה לעשות סרילנקה שבאתרים מרכזיים דמי הכניסה לתייר נקובים בדולרים ולא במטבע המקומי.

תייר שנוסע לזמן קצוב ומכין תקציב לטיול יכול לספוג עלויות של דמי כניסה יקרים (במטבע המקומי). תרמילאי שמטייל תקופה ארוכה צריך לעשות חישובי עלות-תועלת, על מה הוא משלם ועל מה מוותר.

אוכל

כשטיילתי בהודו בפעם הראשונה באמצע שנות התשעים התפריט היה בעיקרו הודי.
כלומר, את כאן בהודו, תתרגלי לאוכל המקומי שרובו הגדול טעים מאוד. כשמבקשים להפחית בחריפות אפשר גם להינות מהתיבלון המיוחד האופייני למטבח ההודי. ההודים אוהבים לאכול ביצים, אפשר לראות בדאבות (דוכני מזון מקומיים) קרטונים של ביצים שמוגשות כביצים קשות, אבל מי שמע אז על שקשוקה. הם מבשלים גרגירי חומוס כתבשיל, אבל לא כממרח חומוס. ולגבי הטחינה, זהו מוצר שכיום מייבאים מישראל כי אין בהודו טחינה. כנ"ל לגבי קפה. תה תמיד היה, במיוחד הצ'אי מסאלה עם סוכר, ציפורן וקרדימון.
היום יש גם וגם. גם תה לכל סוגיו וגם מכונות קפה לאספרסו, קפה הפוך, אמריקנו, קפה קר – תפריט קפה דומה מאוד לכל בית קפה תל אביבי.

תיקשורת וטכנולוגיה

מי שטייל בדרכים בשנות התשעים בוודאי זוכר כיצד היינו יוצרים קשר עם המשפחה והחברים בארץ.

הדרך הראשונה והמיושנת היתה באמצעות גלויות ומכתבים. הכי Old Fashioned, בקצב האיטי של הדואר ההודי, אבל בסוף המכתבים הגיעו למענם. הייתי מוסרת בבית את היעד הבא אליו אגיע עם הערכת זמן משוערת ומבקשת שישלחו לשם את מכתבים. מישהו עוד זוכר מה זה Post rest-ante?

כשהייתי מגיעה לאותו יעד הייתי ניגשת בהתרגשות גדולה לסניף הדואר המרכזי, סקרנית לגלות מה מחכה לי שם. מוסרת את הדרכון ומחכה עד שהפקיד יסיים לחפש בערימת המכתבים, מקווה שיביא ערימת מכתבים גדולה שממוענים אך ורק אלי… לפעמים לא חיכה לי אף לא מכתב אחד, אכזבה גדולה. ולפעמים חיכו כמה, ואז שמחה גדולה. פעם בחודש הייתי ניגשת לחנות הטלפון בשם STD מחייגת למרכזייה ומבקשת שיחת גוביינא לישראל, או מחייגת ישירות הביתה, מוסרת בשיא המהירות את מספר הטלפון בחנות וממהרת לסגור, כדי לא לשלם הרבה על השיחה וממתינה שיתקשרו אלי. בזמנו שיחות לחו"ל היו מאוד יקרות, כל דקה היתה משמעותית. חנויות הטלפון הללו היו שימושיות גם עבור ההודים שלא היה להם קו טלפון פרטי בבית.

ככה תיקשרנו עם הבית בשנות התשעים. מכתבים, גלויות ושיחת גוביינא אחת לשלושה שבועות עד חודש.

בביקור השני שלי בהודו לפני עשור כבר היו טלפונים ניידים, רק שחבילות חו"ל היו יקרות מאוד. לא נסעתי אז עם מכשיר נייד, גם לא כתבתי מכתבים. כתבתי מיילים. היו אז חנויות של אינטרנט קפה שהשכירו מחשבים לפי שעה. הייתי ניגשת, לחנות, מתיישבת ליד עמדה, נכנסת לדפדפן, מכניסה את שם המשתמש והסיסמא בג'ימייל, בודקת מיילים, עונה ושולחת הודעות למשפחה ולחברים. בחלק מהעמדות היו גם מצלמות קטנות שאפשרו לקיים שיחות וידיאו, צ' אטים של ICQ.

מאז חלפו השנים, הטכנולוגיה התפתחה בצורה מהירה, הפכה את העולם לכפר גלובלי.
לכל ההודים שראיתי, ללא יוצא מהכלל, יש היום מכשיר סלולרי, משוכלל יותר או פחות עם אפליקציות דוגמת וואטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם, ג'ימייל.
אם היו אומרים לי אז, לפני 26 שנה שבטיול השלישי שלי בהודו, אפגוש מקומיים והם יתנו לי את מספר הטלפון שלהם ונחליף הודעות קוליות ביישומון שנקרא whatsup, לא הייתי מאמינה שזה אפשרי.

מטיילים רבים רוכשים סים מקומי כשמגיעים להודו וכך אינם תלויים בסיגנל של ווייפיי חינמי. ומי שאין ברשותו סים מקומי מתחבר לווייפיי שזמין כמעט בכל מקום. כולל בכפרים הקטנים והמרוחקים בעמק פארווטי.
הקלות בה ניתן לתקשר היום עם אנשים באמצעות המכשיר הסלולרי, לדבר בשיחות קוליות או שיחות ווידאו, לשלוח הודעות טקסטואליות ותמונות, גרמה לכך שגם כשנוסעים למרחקים, למעשה לא התנתקנו מהבית. אנחנו עדיין "מחוברים", לטוב ולרע.

לפני הנסיעה רכשתי כרטיס סים בינלאומי שתקף ליפן אבל לא פועל בהודו. כך שרוב הזמן הייתי במצב offline, למעט מקומות בהם יש ווייפיי חינמי ואז מתעניינת מה הסיסמה. יש לציין את המקוריות ההודית בהמצאת ססמאות כמו idontknow, goodmorning, chaimasala ועוד.
היו פעמים שקיבלתי טלפון של נהג או גסטהאוס ולא יכולתי לצלצל בגלל שאין לי סים הודי. אבל רוב הזמן לא מפריע לי להיות מאותגרת אינטרנט. נהפוך הוא. ממליצה לאמץ כטיפ בריא לחיים, שעתיים שלוש ביום לעבור למצב טיסה או לכבות את הנייד. להניח בצד, במגירה. לא להיות זמינה לאחרים, אלא זמינה לעצמי. טיפ שמיישמת גם בבית לא רק בדרכים.

בזכות ההתפתחות הטכנולוגית המוני הודים, גם אלו שגרים בכפרים מרוחקים יכולים להיות מעודכנים, לקרוא חדשות, לחפש מידע בגוגל, להחליף תמונות, לגלות עולם שלם.
גם אני ניצלתי את היתרונות הטכנולוגים ושלחתי לרשימת חברים מדי יום סיפור קצר מלווה בתמונות. לו הייתי צריכה לכתוב בכתב יד על גבי גלויות, למצוא סניף דואר על מנת לקנות בולים ולשלוח, זה לא היה קורה…

תיירות מקומית

הבדל מהותי נוסף שבלט מאוד בביקור הנוכחי בעיקר בצפון הודו זו נוכחותם של תיירים הודים בכל מקום, תופעה שתפסה תאוצה בשנים האחרונות. לאור השיפור לטובה במצבם הכלכלי של בני המעמד הבינוני, הם יוצאים לחופשות ברחבי הודו. זה לא שבעבר לא היתה תיירות פנים, רק שהיא התנקזה ליעדים מיוחדים אליהם ההודים, בני המעמד הגבוה, נסעו לנפוש. שונים לחלוטין מהיעדים המועדפים על התרמילאים הצעירים. כיום, בעידן הסלפי והאינסטגרם, אם כוכבי בוליווד הצטלמו בלוקיישן מסויים שפעם לא הגיעו אליו המקומיים, כעת הוא הופך לאתר עלייה לרגל עם אלפי תיוגים.

היום הכל מעורבב. הודים מדלהי, צ'אנדיגר ומוקומות נוספים מגיעים גם לכפרים מרוחקים דוגמת דרמקוט (איזור דהרמסלה), מנאלי העתיקה. ופגשתי בהם גם בקאסול, כפר שבעבר כלל שניים וחצי רחובות והיום צמח לעיירה גדולה שמציעה מבחר חדרים, מסעדות ואפילו Nature Park בעלות כניסה של 110 רופי.
תופעה מעניינת שראיתי בקאסול היא מחנות האוהלים על גדת הנהר עבוור הודים עירוניים שמגיעים לנופש. אתנחתא בחיק הטבע שכשלעצמה היא דבר מבורך, לו רק היו דואגים לשמור על הטבע נקי. אבל הם לא, וכמויות האשפה הולכות ונערמות. הם רעשנים והכי גרוע עם אפס מודעות לניקיון. משאירים אחריהם טינופת שמזכירה את מראות האימה כשעם ישראל עוזב את חופי הכינרת בתום חופשת הפסח, למשל.

באחד מבתי הקפה בשולחן ממול ישבה חבורת צעירים וצעירות הודים. לבוש מערבי מודרני, הבנות בגופייה חשופת שרוולים, מעשנות, שותות בירה ישר מפיית הבקבוק. לכולם יש סמארטפונים ואחד הדברים האהובים עליהם זה להצטלם סלפי עם בחורות מערביות. כשנעמדים בפוזה לסלפי זו כמובן הזדמנות עבור הגברים ההודים להניח יד על התיירת… לא מעט צעירים הודים, כמו התרמילאים הישראלים, אורזים תיק קטן  ונוסעים לכפרים המרוחקים להתהולל במסיבות טראנס.

הם בעלי אמצעים לכן יש מצב שההודים המקומיים יתחמנו אותם במחיר. נאמר לי שנותני השירות המקומיים, לא סובלים אותם, בגלל שההודי האמיד מתייחס אליהם בזלזול ובהתנשאות, כאילו זה מובן מאליו שהם צריכים לשרת אותו.

כמעט שאין קשר בינם לבין המטיילים הישראלים, אפילו שהם דוברי אנגלית מעולה. הם בשלהם והישראלים בשלהם.
אישית, מעדיפה את מה שזכור לי מהביקור הקודם, שבמקומות שעל "שביל החומוס" אפגוש בעיקר בישראלים ומדי פעם גם תיירים זרים.

מפגשים עם מטיילים מרחבי העולם

היבט משמעותי בטיול תרמילאים הוא מפגש עם תרמילאים מרחבי העולם. בהודו של אמצע שנות התשעים הבריטים, האוסטרלים והגרמנים יחד עם הישראלים היו הלאומים הדומיננטים בקרב התרמילאים הצעירים שטיילו בתת היבשת. הייתי פוגשת אותם באכסניות, בדרכים ותמיד-תמיד היה נוצר קשר. היתה סקרנות להכיר, להחליף מידע. אני זוכרת מפגשים מעניינים, שיחות עומק עם צעירים כמוני שהגיעו ממקום אחר. לפעמים גם חברנו יחד לנסיעות משותפות. לפעמים הקשר המשיך גם אחרי שנפרדנו איש איש לדרכו ושלחנו גלויות זה לזו.
התרמילאים הישראלים שטיילו אז התערבבו עם התרמילאים הזרים. היתה תחושה של קהילת מטיילים רב לאומית. כל זה היה וכמעט שאיננו.

ההתרשמות האישית שלי מהחודשים בהם טיילתי בהודו היתה בעיקר מ-"שביל החומוס" המפורסם שמנקז אליו את מרבית המטיילים הישראלים. ביעדים הישראלים המובהקים אפשר לראות את התרמילאים נעים בחבורות, מדברים עברית, שומעים שירים בעברית, אוכלים אוכל ישראלי, ואפילו מקשקשים בעברית עם ההודים.

אני יכולה להבין למה הנוכחות הישראלית המאסיבית בכפרים בצפון הודו הבריחה את התיירות הזרה. מבחוץ אנחנו עושים רושם רע מאוד של כנופיות רועשות שמתנהגות בגסות ובחוסר התחשבות. התיירים הזרים לא נמנעים לחלוטין מאיזור הצפון, הם רק מתרחקים מאיתנו, ככל הנראה בוחרים מקומות לינה שישראלים לא מגיעים אליהם או נעים במסלולים פחות שגרתיים.
גם בראג'סטאן, בימים הלוהטים בהם ביקרתי במקום, כשהנדידה דרומה עדיין לא החלה והיו רק מטיילים ישראלים ספורים, עדיין, תיירים ממדינות זרות שמרו על ריחוק.
אין קשר.

כשיצאתי לספארי המדברי בכפר מחוץ לג'אייסלמר היו בארוחת הערב לפחות עשרים תיירים ממגוון מדינות. סין, צרפת, ספרד, אוסטרליה. כל זוג ישב בנפרד, נשמר לעצמו, לא יצר קשר לא עם התיירים האחרים וגם לא עם ההודים המקומיים.
האם האחר לא מעניין אותם? הם לא סקרנים כלפיו?
מאידך, גם אני, כשפה ושם זיהיתי תיירים זרים , לא ניגשתי לפתוח בשיחה, מה שפעם היה נעשה בטבעיות רבה.

פעם לא היו לנו טלפונים חכמים. פעם תרמילאים היו עוזבים את ביתם ויוצאים לדרכים כדי לפגוש אנשים, כדי להכיר חברים חדשים. הקשר עם הבית היה נעשה במכתבים או בשיחות טלפון בודדות. אנשים היו צמאים לקשר, יוזמים קשרים ונענים לשיחות ברצון.
היום לכולם יש טלפונים חכמים שלכאורה מספקים לנו מענה לצרכים החברתיים. יש וואטסאפ, פייסבוק וכו'. ברשתות החברתיות אני כביכול פוגשת את החברים שלי גם כשאני באיזה חור בצפון הודו. למה לי להתאמץ ולצאת מאיזור הנוחות שלי, לספר שוב על עצמי לאנשים שאולי לא אפגוש יותר בחיים. וכך יוצא שההזדמנויות לשיחות עומק עם טיילים מזדמנים פחתו למינימום.

התרמילים

המוצ'ילות של התרמילאים הצעירים הפכו לענקיות. אני רואה אותם סוחבים תיקים עצומים. נכון שיש לתיקים מערכת גב משוכללת, אבל גם אם נוסעים לתקופה ארוכה, כמה חפצים צריך המטייל? למה למלא 60 ליטר בג'אנק? הרי הכל אפשר להשיג בהודו למעט תחתונים, חזייה, גרביים ונעלי הליכה שאת אלו כדאי להביא מהבית. וגם תיק תרופות מינימלי עם אנטיביוטיקה גלובלית.
כל היתר אפשר להשיג כאן, לקנות סמרטוטים צבעוניים וללבוש עד שנקרעים. כנ"ל לגבי מוצרי טואלטיקה, במיוחד תכשירי ה-"הימאליה" המעולים של הודו. ואת הקניות להשאיר לסוף הטיול. אין טעם להיסחב עם חפצים בתרמיל שלא משמשים אותנו כאן ועכשיו.

"אני חייבת שיהיו לי כאן בגדים יפים, את הג'ינסים שאני אוהבת", כך פחות או יותר ענתה לי צעירה כששאלתי אותה למה הגיעה להודו עם ג'ינס, כשלא הבנתי איך אפשר בחום הזה להסתובב עם ג'ינס צמוד. כנראה שיש בנות שיכולות, שהג'ינס מחטב להן את הישבן ועבור זה הן יסחבו משקל מיותר. כנ"ל נעלי הבלוסטון שכל הצעירים נועלים. זו אינה נעל הליכה טובה לטרק. היא לכל היותר טובה לשלוליות ולבוץ בשבילים בכפרים בצפון. ובלאו הכי מדלהי דרומה חם מדי לנעליים סגורות.

זו ללא ספק אמנות לארוז תיק קטן וקל. בסופו של דבר אנחנו לא צריכים כ"כ הרבה ואני ההוכחה שאפשר להסתדר עם 8-9 קילו של חפצים (בגדים, נעלי הליכה, כלי רחצה, ספר, יומן מסע, אייפד).

מזגן

אחרון חביב ובעיני הכי חשוב, כי בלעדיו לא הייתי שורדת את החום של ראג'סטאן… אבל מי חשב אז על מזגן? ייתכן שגם בארץ בשנות התשעים לא היו מזגנים. הגוף היה מתאקלם לחום ולומד לווסת את הטמפרטורה. בזמנו החדרים בהודו היו מצויידים במאוורר תקרה וזהו. זה מה שהיה ועם זה הסתדרנו.

היום הודו השתדרגה. יש קולרים, יש מזגנים. יש מכשירי חשמל שמצננים את האוויר. הופכים את החיים בחום הלוהט ליותר נסבלים. תמורת תשלום נוסף כמובן.

בעלי הגסטהאוסים בראג'סטאן מבינים את מצוקת מתיירים הסובלים מחום והתקינו בחלק מהחדרים מזגן. כמובן שחדר עם AC או אוטובוס AC יעלו יותר מהסטנדרט.
בעל הגסטהאוס באודאיפור מנסה לשכנע אותי שאין צורך במזגן, שנעים ושאפשר לישון רק עם מאוורר. אני לא מאמינה לו ומוכנה להוסיף עוד מאה רופי עבור חדר עם מזגן… והרי לכם הבדל נוסף בין אז לעכשיו, הפנקת. כן, גם לי מותר להתפנק…

ומצד שני יש דברים שלא השתנו ומקווה שיישארו ככה גם לדורות הבאים, כמו הצ'אי ההודי, היום כמו אז, מרתיחים פעמיים, מים עם חלב בתוספת ג'ינג'ר, פלפל, סוכר, הל וקרדימון. לצ'אי ששתיתי בטיול הפעם היה אותו טעם כמו הצ'אי הנהדר של פעם. במיוחד עם כמה עוגיות Perla לייד, אותה חבילת עוגיות בעשרה רופי עם תמונת הילדה על העטיפה.

האם גם לכם קרה שחזרתם כעבור שנים למקום בו טיילתם בצעירותכם ושמתם לב כמה הרבה השתנה מאז?
שתפו אותי בתגובות. אשמח מאוד לשמוע מכם.

פוסטים נוספים ממסע הדרכים להודו-יפן:

Comments

16 תגובות על “הודו: "הרבה השתנה כאן"”

  1. תמונת פרופיל של טלילה
    טלילה

    פוסט מרתק! תמיד רציתי לטייל בהודו וטרם יצא לי. וזה גם לא באופק שלי כרגע. מי יודע אם אי פעם יהיה. מעניין לי לקרוא על הודו מנקודת הראות הזו, הרב שנתית שלך.
    ולשאלתך – זה קורה לי בנסיעות ארצה … מי שגרה בחול אני חווה את השינויים שעוברים על ישראת באופן חד הרבה יותר מאלו שגרים בארץ ומשתנים יחד איתה. מה שבולט לי באופן מובהק זו הצפיפות הנוראית כמעט בכל מקום והעלמותם של השטחים הפתוחים. הרבה מהשאר אני מניחה, זה פועל יוצא.
    תודה על הפוסט הנהדר!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה טלילה, מעניין מאוד מה שכתבת לי, זוכרת שזה היה קורה לי בתקופה שגרתי בארה"ב והייתי מגיעה לחופשת מולדת – ישראל בהחלט נראתה שונה, אחרת, אחרי היעדרות ארוכה.
      הצפיפות, העובדה שבכל מקום בונים – זה משהו שאינו אופייני רק לישראל, ראיתי את זה גם בהודו (נקודה ששכחתי לציין בפוסט, כל צפון הודו בתנופת בנייה, בעיקר בתי מלון לתיירים)
      חושבת שאם אגיע עכשיו לאטלנטה, שם גרתי קרוב לשלוש שנים וחצי ומאז שעזבתי לא חזרתי אליה, גם אני אראה שם דברים שהמקומיים התרגלו אליהם.
      ברגע שמניחים את השיפוטיות בצד, ההשוואה הזו מרתקת בעיני, כי היא מראה איך המקום השתנה, ועד כמה השינוי הזה מוצא חן בעיני או לא.
      מה שלא כתבתי בפוסט זה שאחרי הפעם השלישית בצפון הודו, אם אסע שוב להודו אבחר באיזור אחר ולא אגיע למקומות הללו שוב. הספיקה לי השהות בחודשים הללו.

  2. תמונת פרופיל של יואב
    יואב

    תודה אילנה. בתור מישהו שהיה בהודו 3 פעמים (פעם אחרונה לפני 10 שנים, ופעם ראשונה לפני 15 שנה), ובתור מישהו שמתכנן לחזור לשם בעתיד עם הילדים, הפוסט היה ממש מעניין, ומהווה הכנה טובה לשינויים שאני צפוי לחוות כשאגיע לשם שוב.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה יואב. מוזמן לעקוב אחרי פוסטים נוספים שאפרסם בקרוב על הטיול שלי בהודו.
      אכן ראיתי לא מעט משפחות מטיילות, נראית לי חווייה מיוחדת לחזור לשם עם הילדים.
      מניחה שהודו, כמו כל מקום, גם היא משתנה. זה מאוד בולט אחרי היעדרות ארוכת שנים. אם זכרת אותה צפופה וסואנת אתה תפגוש מקום עוד יותר צפוף וסואן. אפילו בעמק פארווטי שאמור להיות שקט ופסטורלי. ועדיין יש בה את הקסם של הודו…

  3. תמונת פרופיל של ירדנה
    ירדנה

    אילנה , וואו איזה פוסט מרתק. עשיתי 2 טיולים פחות או יותר בזמנים שאת היית וזה ממש מרתק לשמוע את השינויים שחלו בה. ממש יכולתי לדמיין אותי במצב שלך ורואה בדיוק מה שראית.
    להבדיל מהרבה אנשים שחזרו אליה בשקיקה עם הילדים, גם אני וגם הבן זוג שלי שטייל בה לפני שהכרנו אין לנו איזה CRAVE לחזור אליה. בעיקר העציב אותי לשמוע על החוויה של להכיר מטיילים מארצות אחרות שהתמעטה. אני ממש זוכרת את החוויה הזו כאחד הדברים החזקים , המצחיקים והמעשירים בטיול.
    שמתי לב מהתמונות והסיפורים של אחיינים שלי שטיילו בשנים האחרונות שהם רק עם ישראלים ולא הבנתי למה. עכשיו אני מבינה יותר. אולי אם רוצים להכיר תיירים מארצות אחרות עדיף ללון בגסט האוסים עם פחות ישראלים ואולי אפילו לבקר במקומות שישראלים פחות נוסעים אליהם. באמת לצאת מנתיב החומוס.
    לא בקטע סנובי, פשוט כי זה יותר מעניין להתנתק ולהכיר משהו חדש לפעמים. דרך אגב הפיתרון שלי גם בטיולים לאירופה, זה להסתכל על המלצות בבלוגים של אירופאים לגבי מקומות ומסלולים . או להצטרף לסיור מודרך חינמי באנגלית.
    הפוסט הזה הזכיר לי את הטיול לויאטנם. בשנה שעברה “חזרנו” אחרי הרבה שנים למזרח והפעם עם הילדים ל-3 שבועות. לקחנו תרמילים ולא שכרנו מדריך נהג צמוד כמו שרבים עושים ואפילו התעקשתי שניסע ברכבת לילה באחד המקרים כדי לתת לילדים חוויה של משהו מהטיול שהיה לי אחרי הצבא וגם בגיל 30. זו היתה חוויה דומה במובן הזה שהרכבת היתה עם קרונות ישנים (לא חדשה מהירה כמו ביפן או בסין כיום ) אמנם היה לנו תא נפרד לארבעתנו אבל מאד פשוט, השרותים היו סופר מסריחים בכל הקרונות ממש כמו בהודו (: אבל כולם ישנו כמו תינוקות ברכבת המשקשקת ומתנדנדת. בבוקר התעוררנו בנופים חדשים וראינו מהחלונות את הים . היה מקסים!
    גם אני הייתי בשוק מהרמה הטכנולוגית שהגיעה לכל חור בויאטנם. בצפון יש נשים שנקראות מאמות והן לוקחות מטיילים לטרק ואירוח בבית האותנטי שלהן. בעקבות המלצה באיזה פורום פייסבוק פניתי עוד בארץ למישהי. מקומית שגרה בהרים ולובשת בגדים רקומים וכאלה והיא חזרה אלי בשיחה טלפונית לארץ מהפייסבוק שלה ! הייתי המומה מזה.
    את החוויה של להכיר תיירים זרים הצלחתי לשחזר בארוחה שנקראת “FAMILY DINNER ” שבעל הגסט האוס במקום שנקרא TRANG AN אירגן עבור אורחים שמעוניינים. המטרה של זה , ליצור קשר בין אורחים מארצות שונות ומקומות שונים , להחליף חוויות ורעיונות לטיול ובכלל להכיר. משלמים סכום כסף מראש ולשולחן מגיעות מנות שאוכלים יחד והמארח משקה את כולם כל הזמן ביין אורז וזה ממש שמח.
    ממש מחכה בקוצר רוח לקרוא על המשך ההרפתקאות שלך. בעיקר על הטיול לבד ביפן. חושבת על זה …

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      ירדנה מעריכה מאוד את השיתוף שלך בחוויות מויאטנם. חושבת שכשיוצאים לטייל במזרח הרחוק צריך לצאת מנקודת הנחה שהעולם התקדם, כולל המדינות הללו שאיכשהו נתפסות אצלנו כנחשלות. שביל החומוס בהודו נוצר ולא בכדי, הוא עובר במקומות מאוד יפים וייחודיים, מכאן הפופלאריות הגדולה שלו, ואני מאמינה שמי שרוצה לפגוש תיירים זרים אכן צריך להתרחק מהישראליאדה. עיניין של מזל או של פתיחות שלפעמים פוגשים בה ולפעמים לא.
      לא יודעת אם גם בהודו יש אפשרות להתארח לארוחת ערב אצל מקומיים שמזמינים תיירים, שווה בדיקה.

  4. תמונת פרופיל של רבקה קופלר
    רבקה קופלר

    היכולת הזו להתבונן, מגיעה עם הגיל ונסיון החיים. כתבת באופן מרתק על ההבדלים. אין ספק שזה לא רק השינויים החיצוניים. והתמונות שלך צבעוניות ויפייפיות כרגיל. כיף לטייל איתך והעיקר – ברוכה השבה!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה רבקה. אם לא נתבונן בנופים הפיזיים והאנושיים שמגיעים אליהם אחרי שהרחקנו כ"כ, אז מה הטעם בכל הנסיעה… בעיני זה מרתק, סוג של שיעור שבכלל לא ציפיתי לו, סקירה כזו של השינויים, אלו שבולטים לעין ואלו שפחות. אחרת מה… כל היום לרבוץ בבית קפה ולשתות צ'אי….

  5. תמונת פרופיל של זיוה
    זיוה

    אילנה, זה מסמך אישי ואנתרופולוגי מאוד מעניין, צילום של תמונת מצב מקומית וגם גלובלית. התמונות נפלאות. לצערי, לא טיילתי כצעירה. התחלתי בגיל מאוחר.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה זיוה. גם אם התחלת לטייל בגיל מאוחר, עדיין אפשר לזהות שינויים שמקום עובר. עולם התיירות עובר תהפוכה, הפך היום להגיש וזול יחסית, כל מי שרוצה יכול להגיע להודו, כולל ההודים מהמעמד הבינוני. ההצפה הזו משפיעה על שירותי התיירות ובעיני גם על החווייה. משטיחה אותה. דרוש זמן ארוך יותר כדי לחוות מקום לעומק, ובגלל שיכולתי לאפשר לעצמי לשהות חודשיים בהודו, התאפשר לי לעמוד יותר מקרוב על ההבדלים.

  6. תמונת פרופיל של רחלי אלון
    רחלי אלון

    אילנה יקרה, קראתי מרותקת!
    גם אני הייתי בהודו שלוש פעמים, הראשונה שבהן בספטמבר 1994 וגם אני נחתתי בכלכתה – נחיתה עוצמתית ומטלטלת. הפעם האחרונה היתה בספטמבר 2002.
    התמונות שלך יפהפיות והמילים עוררו בי עצב… על ההתמסחרות, ההתייקרות ובעיקר על העדר התקשורת הבין האישית בין התיירים. גם אני זוכרת את החוויה המסעירה של להכיר אנשים שונים ממקומות שונים בעולם, ואת הרצון המשותף של כולם – להכיר, לחלוק, לגלות משהו על האחר.
    החזרת אותי באחת לטיולים שלי של לפני 25 שנים – מדהים כמה את זוכרת! תודה על השיתוף המעמיק והאיכותי הזה ועל התמונות הנפלאות שמלוות אותו.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      רחלי יקרה, תודה רבה על התגובה החמה. חושבת שמי שחווה את הודו בשנות התשעים ויגיע אליה היום ירגיש מייד בהבדלים. הם כ"כ בולטים לעין. ועדיין ע"ש בהודו כזה קסם שמושך אנשים לחזור ולהגיע אליה שוב ושוב.
      אחרי הביקור הנוכחי אם אגיע שוב להודו , אבחר ביעד אחר לחלוטין, קרלה ומדינות נוספות בדרום הודו. הספיקה לי הפעם הזו מעמק פארווטי וראג'סטאן. החודשיים ששהיתי שם גרמו לי לחוש מיצוי ומעין סגירת מעגל.

  7. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מבט מעניין ביותר ומרתק על השינויים שעברו על הודו. התמונות שלך מזכירות לי מאוד נופים ומראותש ראיתי בנפאל – וגם התנהלות דומה. ה"תייר כארנק מהלך" הוא תופעה שאופינית מאוד לעולם השלישי -ש הרי זה המשאב שעיקרי לפרנסה שלהם- ואותו יש לנצל כמה שיותר. ומה ? האם אנחנו בני העולם המפותח לא מנצלים את העולם השלישי ? דווקא בעובדה שהמקומים מתחילים לטייל אני רואה תקוה לשינוי אופי הטיולים באיזור.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה על תגובתך. מסכימה איתך, אחרי שנים ארוכות שהמזרח הרחוק היה תחת שליטת המעצמות שניצלו את האוכלוסייה המקומית ואת משאבי הטבע של המדינה, כעת היוצרות התהפכו. תיירים מהמערב מגיעים למדינות המזרח ומרגישים "מנוצלים". חשוב לדעת את זה מראש ולהיערך בהתאם. מצד שני לא חייבים להיכנס לכל האטרקציות, אפשר לוותר ולא לקחת חלק במנגנון התשלום המנופח.
      התיירות המקומית בהודו מצד אחד מספקת מקור פרנסה למקומיים, מצד, שני מייצרת כמויות עצומות של אשפה, עומסי תנועה. להערכתי זה רק יילך ויגבר. כל פעם שפגשתי תיירים מקומיים התעניינתי מהיכן הגיעו, האם זו פעם ראשונה שלהם במקום, מה הם חושבים על הטבע וכו'.

  8. תמונת פרופיל של אלישבע אלישבע זלצר
    אלישבע אלישבע זלצר

    מאוד נהניתי לקרוא על השינויים שחלו בהודו, וגם בכתיבה שלך שהפכה עניינית ומהודקת. גם אני בקרתי בהודו כבר שלוש פעמים וחוויתי אכזבות ושינויים – את דרהמסלה בה התכוונתי לשהות חודש, עזבתי די מהר בגלל שהרגשתי כאילו אני בדיזנגוף…בפעם השניה כשהזמנתי חדר בגסט האוז ברישיקש, הוא השתנה לגמרי: בבוקר היגישו לנו קרואסונים ממאפית הבית; הקהל היה אופנוענים ישראלים מסטולים רוב הזמן ששמעו מוזיקת טכנו בפול ווליום.
    התכוונתי לצאת להודו בקרוב, אבל דרכך ודרך חבר שחזר הבנתי כמה הכול השתנה ובמיוחד התקשורת בין המטיילים.
    השוואות הן בלתי נמנעות וגם אופי התיירות והתנהלות התיירים מאוד השתנה.
    הזכרת לי חוויות מפעם, תודה!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה אלישבע. בדרמקוט יש שלט בשם "שדרות רוטשילד", ובאמת נזכיר את הווייב התל אביבי עם אינפלציית סדנאות יוגה, חוגי מקרמה ומודעות עצמית…
      אני חושבת שהשינויים בתיירות הם גלובלים, לא פסלו גם על הודו. מניחה שמי שרוצה למצוא את הפשטות צריך להרחיק מאוד, להגיע לאזורים הפחות מתויירים. ויש. הודו היא ענקית, לכן הייתי ממליצה להימנע מהכללות. מה שקורה בצפון הודו מאוד שונה מצפון מזרח, איזור שבע האחיות, או כפרים מרוחקים יותר בדרום הודו.
      אם אבחר לנסוע שוב להודו, זו תהיה נסיעה למקומות שלחלוטין מחוץ לנתיב המקובל.