תחבורה ציבורית בהודו – כאוס שבדרך פלא מתגלגל בדרכים

כמו רבים מכם בארץ גם אני מתניידת בעיקר עם המכונית שלי, חוץ מפה ושם כשעולה על רכבת או אוטובוס, בעיקר בערים גדולות כמו ת"א או ירושלים. כשנסעתי לטיול נפרדתי לשלום מחברים ומשפחה וגם מהמכונית האהובה שלי. מרגע הנחיתה בדלהי עד רגע ההמראה מטוקיו נעזרתי בתחבורה הזמינה לרשותו של המטייל. טיסות פנים, מונית, אוטובוסים, ריקשות, רכבות.

הדרך המהירה והנוחה ביותר לקצר מרחקים בתת היבשת העצומה של הודו היא טיסת פנים, כפי שעשיתי מדלהי לדהרמסלה ומדהרמסלה לג'אייפור. תוך שעה מדלגים על מרחק שבנסיעה יבשתית יכול להימשך לילה שלם. היה נחמד מאוד לעשות boarding למטוס הקטנטן של SpiceJet כזה שנופל לכיסי אוויר ומדגים בצורה הטובה ביותר את נחיצותן של חגורות הבטיחות, וכעבור שעה לנחות ביעד.

אלו היו רק שתי טיסות מהירות ונוחות מתוך נסיעות רבות באוטובוסים שחלקן היו "בסדר" וחלקן איך לומר, סיוט מתמשך.

ביפן, כדי לקצר מרחקי נסיעה ארוכים בין עיר לעיר עולים על הרכבות המהירות, הלא הן רכבות הקליע, ה-Bullet Train, השינקנסן. בערים עצמן אפשר להתנייד באוטובוסים ו/או רכבות תחתיות.

הפוסט שלפניכם אינו עוסק בהשוואה בין התחבורה הציבורית בהודו לזו שביפן. זו השוואה שלהודו אין שום סיכוי, לכן כדאי להניח את ההשוואתיות והשיפוטיות בצד ופשוט להתבונן באמצעי התחבורה השונים, בכבישים ובתשתית התחבורתית של שתי המדינות. מזמינה אתכם לבקר בשני עולמות תחבורתיים שונים ודרך הכתוב והתמונות המצורפות ללמוד כיצד ניתן להתנייד שם וכיצד ההתניידות הופכת לחלק מחוויות הטיול, לעיתים חווייה מרוממת נפש (השינקנסן היפנית) ולפעמים סיוט שלא נגמר (אוטובוס מקומי הודי נטול מזגן).
הודי שמגיע לטייל ביפן ונוסע באוטובוסים ורכבות יפניות, מה הוא חושב לעצמו על הדיוק, הניקיון, האירגון המופתי של מערכת מסועפת שמתקתקת להפליא. אולי הוא מתפעל או מקנא. לא מקנאה ביפני שמגיע להודו ונאלץ לנסוע ברכבות ואוטובוסים הודים. מעניין מה הוא חושב, מחשבות שמפאת נימוס וכבוד לא יעיז לבטא בקול רם ולהגיד כמה הוא נגעל מהליכלוך, כמה הוא מזועזע מהמקומיים שלוטשים מבטים, שנוגעים בו, שדוחפים, שלא מכבדים את המרחב הפרטי שלו. מעניין יהיה לשמוע אותו מקטר על חוסר הדיוק, על הברדאק.
כמו שאמרתי, אלו שני עולמות שונים לחלוטין, ובמסע הנוכחי טעמתי גם מזה וגם מזה ובסוף-בסוף שבתי לנהוג במכונית האהובה שלי בכבישי הארץ…

הכבישים

הודו היא מדינת ההמון וככזו היא תמיד סואנת ורועשת. גם אם הכבישים חוצים כפרים קטנים, הם עדיין עמוסים מאוד בכלי תחבורה. משאיות, אוטובוסים, ג'יפים, רכבים פרטיים, מוניות, אופנועים. שלא לדבר על פרות, שהנהגים מחויבים לתת להן זכות קדימה. תשתית הכבישים רעועה למדי, כמעט שאין מדרכות להולכי הרגל, שלא לדבר על מעברי חצייה ועדיין, גם האנשים, גם כלי הרכב השונים וגם הפרות – כולם מתמרנים בצורה מעוררת התפעלות.
הולך רגל בהודו צריך לתת זכות קדימה לכולם, כולל לפרות, ורק אז לחצות את הכביש, ולהודות לנהגים שלא דרסו אותו…

בנסיעת לילה מבונטר לדהרמסלה הייתי ערה רוב הזמן וראיתי כמה מאמצים משקיעה הממשלה ההודית בהרחבה, בביטון דופן ההר על מנת למנוע מפולות עפר וחסימות. עבודות התשתית הללו איטיות מאוד ונעשות בסיגנון הייחודי להודו, כלומר כאוס שבדרך מופלאה מתפקד. ועובדה, חצבו מנהרה ארוכה מאוד שהאוטובוס נסע דרכה. מעריכה שייקח עוד כמה שנים טובות עד שהכביש בעמק קולו ישודרג לאוטוסטרדה.

בנסיעות הארוכות בראג'סטאן מדי פעם האוטובוס היה מאט ויכולתי לראות דרך החלון שההאטה היא כי היגענו לעמדת תשלום בכביש אגרה. נהדר שיש בהודו כבישים מהסוג הזה ויחד עם זה התרבות כלי התחבורה בהודו הפכה למבהילה, ואם גם קודם הודו היתה ידועה בצפיפות שבה במרכזי הערים, היום הצפיפות הוכפלה ושולשלה. מה יהיה בעוד כמה שנים? כיצד הכבישים הרעועים יכילו כמות עצומה של כל רכב? מי יודע… בהודו הרי הכל אפשרי…

נהיגה

"מי שנוהג בהודו בכלל ובדלהי בפרט, יכול לנהוג בכל מקום בעולם", דברי בחורה הודית צעירה שישבה לידי בלוקאל לברשאני. וצודקת. נהג ששורד את הכבישים ההודים ומצליח להשתלב בתנועה ההודית הכאוטית, ינהג בהצלחה גם בת"א ובמקומות אחרים בעולם.

הנהיגה ההודית מאוד פראית, כמעט ולא מתחשבת לא בהולך הרגל ולא בכלי הרכב עצמו, ממש עושה abuse לרכב. לעניות דעתי, יצרן רכב שרוצה לבחון ביצועים של דגם חדש שיוצא לשוק, כדאי שייתן לנהג הודי לעשות נסיעת מבחן. רכב ששורד נהיגה אגרסיבית בדרכים משובשות, צריך להיות רכב ששווה להשקיע בו.

באחת הנסיעות במונית, הלא היא tourist vehicle, תיחקרתי את הנהג האם לומדים בהודו נהיגה והאם צריך לעבור טסט. מסתבר שכן. נהג מונית צריך שיהיה לו רישיון מיוחד ובעיקר עצבים מברזל ולא להילחץ כשמולך מגיעה משאית או ג'יפ ונותר רווח של סנטימטרים בודדים. וכמובן צריך שיהיה צופר תקין שמרעיש ו"מדבר" עם הנהגים ברדיוס שלך בשפה שרק נהגים הודים מבינים.

כולם צופרים. כל הזמן. חלק מהנהגים מנגנים מוסיקה רועשת שזולגת גם לרחוב. בקיצור – קקופוניה. הצפירות הקולניות נון-סטופ מפריעות גם להודים עצמם שחלקם מגלים רגישות לאיכות החיים של התושבים. במנאלי למשל ראיתי קמפיין חוצות שמנסה להחדיר למודעות הנהגים לא לצפור.

אם בישראל לא בהכרח תיצרו קשר ישיר עם נהג המונית או עם הנוסעים שיושבים לידכם באוטובוס או ברכבת, הרי בהודו הכל מותר. לנעוץ מבטים, שלהם בי ושלי בהם, להצטלם איתי סלפי וגם לתחקר אותי מאין באתי, האם אני אוהבת את הודו, מה אני חושבת על הודו. למדתי על בשרי שכשאני נוסעת בלוקאלים חשוב ליצור קשר עם הנוסעים, כי הם אלו שיאשרו שאני אכן נוסעת בכיוון הנכון ואם הנהג והעוזר שלו פתאום מדמימים את המנוע ויוצאים, יעדכנו אותי שיש כעת הפסקה, יפתחו אפליקציית ווייז כדי להראות לי עוד כמה זמן מגיעים, יכבדו אותי בתפוח ועוד…

בתמונות לעיל ואנים ורכבים שנרכשו ע"י מטיילים ישראלים. תרמילאים שמגיעים להודו לתקופה ארוכה קונים את ה"טרנטות" הללו, מקטשים אותן, מעמיסים עליהן את כל הציוד וככה נעים בחבורה קטנה בדרכים. צריך אומץ ותעוזה על מנת להשתלב בתנועה ההודית הסואנת ומיומנות של נהיגת שטח על מנת לצלוח בשלום את המהמורות בכבישים שבאיזור הצפון מזכירים יותר שביל כורכר מלא בורות מאשר כביש…

טיסת פנים

למטייל שאינו מתקמצן על כספו ומעדיף לטוס ולקצר מרחקים מומלץ להיעזר בטיסות פנים, כמו הטיסה שלקחתי מדלהי לדהרמסלה, ביום בו נחתתי בהודו, במקום  אטובוס לילה. עליתי על טיסה נוספת מדהרמסלה לג'אייפור, תוך שעה וחצי עברתי מצפון הודו לראג'סטאן הלוהטת. אם אתם מזמינים את הטיסה כשאתם בהודו, ממליצה להיעזר במנוע חיפוש הודי שייתן לכם תוצאות זולות יותר לעומת מנועי חיפוש אחרים.

מוניות

זו היתה תופעה חדשה עבורי, לא זכרתי מוניות מהביקורים הקודמים וכעת זהו אמצעי תחבורה פופולרי ונפוץ מאוד עבור תיירים שרוצים להגיע ממקום למקום בנוחות יחסית.

נהגי המוניות ההודים מאוגדים ב-union, קרטל שקובע תעריף נסיעות אחיד וגבוה שאין לזוז ממנו. "תוקעים" מחיר וזה מה שזה, "fix price", אי אפשר להזיז אותם רופי אחד למטה. אם את לא מעוניינת, או שיקר לך מדי, זבש"ך. עוד את הולכת, יגיע תייר אחר שישלם בדיוק את המחיר הנקוב. וגם כשמסכימים לשלם את המחיר, הם נוהגים אללה-יסטור: לא חוגרים חגורות בטיחות, מדברים בנייד תוך כדי, עוצרים מדי פעם להגיד שלום לאיזה מכר. ואת, לכי תעירי להם שכשנוהגים שמים את שתי הידיים על ההגה, "ככה", ומראה להם כמו בשיעורי נהיגה, במיוחד בסיבובים על פי תהום.

באופן עקרוני מומלץ לתייר המערבי הנוסע במונית או אוטובוס לא להסתכל על הכביש במהלך נסיעה. לנו זה נדמה כמו כמעט תאונה, בעוד שלנהג ההודי זה עיניין שבשגרה.

אוטובוס מקומי או בלשון המטיילים "לוקאל"

על נהגי האוטובוסים המקומיים ההודים אפשר לסמוך. הם נהגים מנוסים ויודעים איך להסיע את ה-Tata הגרוטאתית בדרכים משובשות, כמעט כמו נהיגת שטח. בלוקאל הנהג אחראי אך ורק על הנהיגה וצחצוח השמשה הקדמית. בכל אוטובוס יהיה עוזר-נהג שאחראי לגבות כסף מהנוסעים, לסמן בשריקה מתי הנוסע האחרון עלה ואפשר לנסוע וגם לכוון בשריקות כשהאוטובוס נוסע רוורס.

ההבדל בין מחיר שעולה נסיעה בלוקאל לעומת מונית הוא עצום. למשל, עבור נסיעה במונית מקאסול לברשאני שילמנו 800 רופי לעומת 30 רופי בלוקאל.

הנסיעה בלוקאל היא חוויה ייחודית להודו כשלכל איזור יש מאפיינים ללקואלים שנוסעים בו. מעניין להסתכל על איך נראה לוקאל מבפנים, על המושבים הפשוטים, הכי בסיסיים שיש וכמה אנשים מצליחים להידחק עליהם בישיבה ובעיקר על הדאשבורד שתמיד יהיה מקושט בשרשראות פרחים ומזבח קטן לאחד האלים, למען נסיעה בטוחה.

ריקשות

אמצעי תחבורה ייחודי להודו הוא הריקשה, תלת-גלגל קומפקטי, נוסע בדרך פלא, סוחב בעליות כמו גדול. מרעיש כמו לא יודעת מה, פולט זיהום אוויר. ההודים מצליחים בדרך לא דרך לדחוס למושב האחורי עשרה אנשים, לפעמים יותר. להבדיל מנהגי המוניות עם נהגי הריקשות אפשר להתמקח על מחיר הנסיעה וגם הם בדומה לנהגי האוטובוס יקשטו את הריקשה שלהם.

ג'יפים

לרוב נוסעים לאזורים נידחים יותר עם ג'יפים. סוכנויות נסיעות רבות מפרסמות טיולי ג'יפים ללדאק או לאיזור ספיטי. כדי לשכור ג'יפ עם נהג רצוי שתהיה חבורה של לפחות 6 אנשים שתחלוק בעלות. הופתעתי מאוד מכמות רכבי השטח הנהוגים בידי התיירים ההודים המקומיים. נראה שלכולם יש כזה רכב גדול ויוקרתי…

ב-2009 יצאתי לטיול ג'יפים בעמק הנוברה שבלדאק. בטיול הנוכחי חוויתי נסיעה בג'יפ מקאסול לבונטאר עם חבורת צעירים שהתעניינו במעשיי ורוב הדרך ניפצתי דיעות שגויות על עולם המחשבים. ונסיעה נוספת מג'איסלמר לכפר קורי, נסיעה במהלכה הנהג חלם לרגע, סטה לשוליים היישר לתוך עץ שיטה. אני שישבתי על הספסל האחורי הפתוח והחזקתי ביד ימין בגג הג'יפ חטפתי מכה חזקה ובעיקר קוצים קטנים שחדרו לעור. מילא המכה, ומילא הקוצים הקטנים שנשלפו מהעור, היה קוץ גדול שנתקע עמוק ולקח את הזמן שלו עד שהואיל בטובו לצאת.

אוטובוס לילה: סליפר וסמי-סליפר

סליפר = אוטובוס ממוזג עם דרגשי שינה שמאפשרים לישון בנוחות יחסית במהלך הנסיעה. יש דרגש יחיד ויש זוגי, יש עליון ויש תחתון. לבחורה שמטיילת לבד חשוב להדגיש שהיא מעוניינת ב-Single slipper, upper. כמו כן לבדוק מראש שמדובר ב-AC Bus, כלומר שיש מזגן באוטובוס, אחרת עלולים להיחנק. רצוי לקחת צעיף או משהו חם להתכסות איתו, כי כשהמזגן עובד במרץ קר מאוד בדרגש. יש וילון שניתן להסיט משני הכיוונים, מכיוון החלון ומהצד שפונה לפנים האוטובוס.

סמי-סליפר = המושב זז אחורה חצי דרך ככה שניתן להישען, ואולי להירדם. קצת יותר מרווח לעומת אוטובוס רגיל. נפוץ בנסיעות לילה בין ערים שונות בצפון הודו.

בצפון הודו נסעתי פעמיים בסמי-סליפר, מדהרמסלה למנאלי ומבונטאר לדהרמסלה. אמור היה להיות מזגן אבל הוא עובד לסירוגין, בין איוורור לקירור. האוטובוס עוצר לשתי הפסקות במהלך הנסיעה. ייתכן שלאורך הנסיעה הנהג ועוזרו ידברו ללא הפסקה כדי לשמור על עירנות הנהג, לכן מומלץ שלא לשבת במושב מייד אחרי הנהג כדי לא להיחשף לכמות בלתי נתפסת של מלל שמתווספת לרעש המנוע. ועדיין, גם בתנאים לא נוחים כאלה אפשר להירדם, נים-לא-נים, עד שמגיעים ליעד.

בראג'סטאן נסעתי כמה פעמים בסליפרים. למרבה ההפתעה אפשר להירדם, המזגן ממש מציל חיים, כי בחוץ חם והביל ובדרגש קר עד כדי כך שצריך להתכסות. הוילונות נותנים פרטיות, יש מנורה שנותנת אור ואפשר להתחבר למסך הסלולרי עד שמתעייפים ואיכשהו נרדמים.

משאיות

אם המכוניות, המוניות וג'יפים יהיו לרוב בצבע לבן, חבוטים ומאובקים, הרי שהמשאיות ההודיות מטופחות להפליא. הן לרוב נקיות,צבעוניות ומקושטות. האחראי לעיצוב הקבינה הוא כמובן הנהג שכנראה גם גר במשאית. אפשר לראות כמה יצירתיות השקיע נהג המשאית שבתמונות.

רכבות

הודו מרושתת ברכבות, לפחות משהו טוב השאירו הבריטים מהתקופה הקולוניאליסטית. הרכבות פעילות באיזורים המישוריים של הודו, הן אינן מסוגלות לטפס הרים, לכן בצפון הודו אין ברירה אלא להתנייד באוטובוסי לילה, מוניות, ג'יפים או לוקאלים.

איכשהו בתיכנון הנסיעות שלי בין יעד ליעד דילגתי על האופציה של הרכבות ובחרתי באוטובוסים. כששוטטתי באג'מר מתוך סקרנות ניגשתי לתחנת הרכבת לראות איך נראית כיום תחנת רכבת הודית. למרבה ההפתעה ניגשה אלי בחורה שוטרת ואסרה עלי לצלם ברציפים.

אין מי שלא טייל בהודו ולא חווה הרפתקאות שקשורות בדרך זו או אחרת לנסיעה בתחבורה ציבורית.
לסיום פרק התחבורה בהודו אביא סיפור קטן על הנסיעה הסיוטית ביותר שהיתה לי בהודו, שברגעי יאוש חשבתי שלעולם לא נגיע…

לפעמים הברירה בהודו היא בין גרוע פחות לגרוע יותר. למשל נסיעות. רציתי להגיע מאודיפור לפושקר, מרחק של חמש עד שש שעות נסיעה. היו בפני כמה אופציות: רכבת, אוטובוס או מונית. עלות המונית לאדם אחד מאוד יקרה. אם כך, רכבת או אוטובוס. נאמר לי שהרכבות עמוסות, שיש איחורים, שלפעמים המסילה חסומה לתיקונים בגלל נזקי המונסון. אם כך, אוטובוס.

יש אוטובוס שיוצא בשעות הצהריים ויש אחד בעשר בלילה, נסיעת לילה, מגיע בשש בבוקר.

מה עדיף? לפנות את החדר בבוקר, להסתובב יום שלם בחוץ ולהגיע מסריחה מזיעה לנסיעה, להתכווץ בדרגש ובמקרה הטוב ביותר לישון שינה טרופה עד שמגיעים ליעד.
או לקום בבוקר, לעשות צ'ק אאוט בנחת, להסתובב בבוקר עד שעת הצהריים ואז לעלות על האוטובוס של 12:30. זמן הגעה משוער לאג'מר סביב שבע, ומשם אוטובוס מקומי לפושקר, נסיעה קצרה של כחצי שעה.

תגידו אתם איזו אפשרות נראית פחות גרועה.
לצערי בחרתי בגרועה ביותר, נסיעת יום, אוטובוס דרגה אחת מעל לוקאל, ללא מזגן, מושב סביר, מספיק מקום לתיק ולרגליים, חלון פתוח.

12:31 הנהג אומר שנזוז עוד חמש דקות. זה זמן הודו, הכל כאן שאנטי-שאנטי. ב-12:41 זזנו. אני האישה המערבית היחידה באוטובוס לאורך הנסיעה כולה.

13:00 עדיין לא יצאנו מהעיר. כועסת על עצמי שלא בדקתי מספיק טוב מראש. מבינה שהאופציה העדיפה היתה נסיעת לילה או רכבת. מנסה להפוך את הלימון ללימונדה ומנצלת את הזמן לקריאה. הספר כחבר טוב לדרך, שעזר לי להעביר שעות ארוכות.

15:30 הפסקת שירותים וצ'אי

19:20 האוטובוס עוצר בפאתי העיר, תחנה סופית

היגעתי לאג'מר, עדיין לא לפושקר. מהאוטובוס עוברת לנסיעה בריקשה דו-מושבית משותפת שעושה סיבוב ברחבי העיר עד ל"תחנה המרכזית". נדחסו בריקשה הזו לפחות 14 נוסעים שעלו וירדו לסירוגין. כמובן שאני האישה המערבית היחידה, אובייקט לנעיצת מבטים.

20:00 אוטובוס מקומי לפושקר. במושב לפני שני בחורים רעננים שאחרי מקלחת הזליפו כמות נאה של בושם,  הרוח הנעימה שנכנסת דרך החלונות הפתוחים, מביאה אלי אדים של אפטרשייב מה שהופך את הנסיעה לנסבלת.

20:30 מגיעה סוף-סוף לתחנה המרכזית הקטנה של העיירה פושקר במצב צבירה של סמרטוט מסריח, מיוזע. משוועת למקלחת, צמאה כי בכוונה נמנעת משתייה כדי לא למלא את השלפוחית המסכנה שלי. נהג ריקשה ניגש ומנסה להציע את שירותי, ייקח אותי לגסטהאוס. אחרי שמונה שעות על כבישים בדרכים-לא דרכים אני מסרבת והולכת ברגל.

20:39 מגיעה לגסטהאוס, אפילו שאין חדר עם מזגן, אני לוקחת את החדר הפנוי שמציעים לי, העיקר מיטה נקייה להניח עליה את הראש. מ ו ת ש ת.

הנסיעות בהודו הן סיוט. מי שאומר אחרת או שמשקר כי לא נעים לו להודות שסובל או שקיימת אפשרות קלושה ביותר שנהנה מהן. מה שכן הן יכולות לזמן סיטואציות משעשעות דוגמת מה שצילמתי בתמונה למטה, בתחנת אוטובוס בפושקר, כשהפרות מסתובבות על הרציפים, בין הנוסעים שעולים על האוטובוס, וכשהן מפריעות לנהג, מסלקים אותן עם מכה קטנה…

הנסיעות ביפן הן חווייה שלא מהעולם הזה, גם בהשוואה להודו ואפילו לישראל. אבל כיוון שלא בהשוואות עסקנן, אתאר את אמצעי התחבורה היפנים כפי שחוויתי אותם: רכבות מהירות, אוטובוסים, רכבות תחתיות. וכולם נקיים, מצוחצחים, מסודרים.
כיוון שהפוסט הנוכחי התארך מאוד אספר על התחבורה הציבורית ביפן בפוסט נפרד. מוזמנים לעקוב.

פוסטים נוספים ממסע הדרכים להודו-יפן:

Comments

2 תגובות על “תחבורה ציבורית בהודו – כאוס שבדרך פלא מתגלגל בדרכים”

  1. תמונת פרופיל של ציפי
    ציפי

    קראתי, והתעייפתי, ואלוהים ישמור על הנוסעים בכלל בכבישים, בכל סוגי התחבורה. מכל הסיפורים הלא נעימים אני זוכרת את אונס הנערות באוטובוסים, נדמה לי באילו של השינה בלילה. ובכלל בתחבורה הציבורית שמעתי סיפורים לא נעימים. שמחה שעברת הכל בשלום 🙂 אני חושבת שאם יפני מגיע להודו, בכל פרמטר הוא חוטף שוק מטורף של כמה ימי הסתגלות לעולם המוזר והטורף שבו הוא נמצא.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ציפי. כן, כשיוצאים לנסיעות בהודו בהחלט צריך להתפלל… אולי בגלל זה יש לנהגים מזבח על הדשבורד…
      יפני שמגיע אפילו מטוקיו הגדולה והסואנת לדלהי חוטף שוק. זה בטוח. רק שהם מטיילים לרוב בקבוצות מאורגנות שמאוד שומרות עליהם. יש טיולים מאורגנים של יפנים בהודו בעיקר לאתרים בודהיסטים.