הודו, חוויה מטלטלת

באלף הקודם, בספטמבר 93, יצאתי לדרך ארוכה של מאות אם לא אלפי קילומטרים לאורכה ולרוחבה של תת היבשת ההודית. כעבור שנה וחודש חזרתי הביתה אחרי שנחשפתי לעולם שונה לחלוטין ולרגע לא הרגשתי מאויימת ע"י אותו עולם. הלא מוכר משך אותי אליו, ריתק אותי.

כמו שלכל אחד יש באמתחת זיכרונותיו את ה-X המיתולוגי, אותו אהוב/ת נעורים הזכור/ה לטוב, ככה אני מאמינה שלכל אחד יש "מסע מיתולוגי" משלו, כזה שבחלוף השנים ייזכר תמיד לטובה. זה יכול להיות מסע גדול או קטן, ליעד רחוק או קרוב, מה שמשנה זה עוצמת החוויה והרושם שהטביע, רושם שנחקק עמוק בזיכרון. עבורי זהו המסע להודו אליו יצאתי עם סיום לימודי התואר בבצלאל בגיל 26 וכששבתי ממנו כבר לא הייתי אותה תרמילאית צעירה שיצאה לדרך. לפני הודו ובוודאי שאחרי הודו ידעתי טיולים רבים, אבל בהיסטוריה הטיילית  שלי, זה "ה" מסע, זאת "ה" חווייה שתיחקק.

זו היתה חווייה של התמודדות עם סביבה חדשה, שונה שהשתנתה ללא הרף ושינתה גם אותי. יצאתי לדרך לבד ושבתי הביתה לבד ובין לבין זכורים לי ימים של בדידות מוחלטת, כשלא היה איש להחליף עימו מילה וגם שותפויות, אנשים שפגשתי בדרך והצטרפו אלי או שהצטרפתי אליהם. יש כמה סיפורים של שותפויות מיוחדות שזכורות לי עד היום, אך כטבעם של קשרים מזדמנים שנוצרים בדרך, הם נפרמים כשהדרך מתפצלת.

הייתי שם וראיתי את הקסם. ההיקסמות, ההתפעלות, ההשתאות – כל אלו עדיין זכורים לי היטב מאותו מסע רחוק. הייתי כ"כ צעירה, סטודנטית שסיימה את לימודיה, מה כבר ידעתי על העולם. כמו אז, לפני 24 שנים, ככה גם היום, מה כבר אני יודעת על העולם. אני תוהה איך השתניתי תוך כדי מסע, איך דבק בי אז חיידק הנדודים, איך לא נרפאתי ממנו עד עצם היום הזה, איך בכל שלב ושלב שעברתי מאז בחיי התנועה היא זו ששומרת עלי.
מילה חדשה באנגלית שלמדתי אז מבחור אוסטרלי – Enchantment – מילה שעד היום אני מוקסמת מהצליל שבה.

"יוצאת אל הדרך, נראית מאושרת", שורה משיר של אברהם טל שיכתב ויושר שנים רבות אחרי תום המסע המטלטל שלי בהודו הגדולה. ואכן רוב הזמן הייתי מאושרת, אני יודעת שהמילה "אושר" גדולה מדי וכדאי לפרוט אותה לדברים קטנים שאפשר לתפוס בהבנה. במבט לאחור אני מבינה שמה שחוויתי באותו טיול היה בעיקר חווייה של חופש, תנועה פיסית ממקום למקום, התרוצצות, הייתי אומרת "פסיכית", כי מאז זה לא חזר על עצמו, לא בכזו עוצמה. הייתי צעירה, אנרגתית עם סקרנות להכיר, ללמוד, לראות עוד ועוד. התיאבון היה עצום. נשביתי אז בעולם החזותי המדהים של הודו, הצבעים היכו בי, סינוורו אותי, פערו את עיני לרווחה.

באותה השנה כתבתי יומן מסע במחברות, צילמתי, ציירתי, אספתי חפצים מהדרך וצירפתי אותם לקולאג' ססגוני שכיניתי בשם "פאזל תלת מיימד". היות ובסופו של יום הכל היה צריך להיכנס לתרמיל במעבר ליעד הבא שיכללתי את מיומנות האריזה, כל חלק בפאזל נעטף ונארז לפי היגיון פנימי שהיה מובן רק לי. חלקי הפאזל הללו תפסו למעלה ממחצית הנפח בתרמיל, אבל אחרי החזרה ארצה הוא התפזר ואבד, כנ"ל המחברות, ונותר רק הזיכרון.

מדי פעם אני נזכרת באותה שנה, שנה שקוטלגה אצלי בזיכרון כאחת השנים המאושרות בחיי. השנה שלפני היציאה לדרך, השנה האחרונה ללימודים בבצלאל היתה קשה ורק הידיעה שבתום הלימודים אני נוסעת עודדה אותי. גם הזמן שבא אחרי החזרה ארצה מהטיול היה קשה, אבל בין לבין, אלו היו ימים טובים. מאושרים.

אני יושבת עכשיו בביתי, ספטמבר 2017, נזכרת באותו טיול של 1993-4 ומנסה לשחזר את המסלול בו נעתי: מכלכלתה, לורנאסי, ראג'סטאן, גוג'ראט, פונה, בומביי, קרלה, מדרס, כלכתה, וראנאסי ומשם לחודש בנפאל, לחדש את הויזה ולחצות יבשתית את הגבול חזרה לצפון הודו, הרידוואר, רישיקש, מנאלי, עמק הקולו, דראמסאלה, מקלאוד גאנג', דלהי, רישיקש, דלהי, באוובנגר שבגוג'ראט בדיוק בעיתוי בו התפרצה מגיפת הדבר. ולבסוף, טיסה מדלהי לת"א. אני כותבת את רשימת המקומות כמו רשימת מכולת, וגם אם הושמטו פה ושם שמות עדיין נדהמת ממה שכן נותר בזיכרון.

אני זוכרת היטב את הנחיתה הטראומטית בארץ, איך הכריזו עלי בנתב"ג  "את סכנה לבריאות הציבור" ולא הניחו לי להיכנס ארצה, אלא באמבולנס ישירות לתל השומר, לבדוק אם אני נגועה בדבר. לקראת סוף המסע נעשיתי חולה, נחלשתי מאוד, לא ידעתי מה בדיוק יש לי ואיך לטפל. כנראה חטפתי איזו חולירע ממים מזוהמים ששתיתי או אוכל מקולקל. בביה"ח מצאו את הסלמונלה האחראית למחלה. "יש לך טיפוס הבטן", אמר לי הרופא, מחלת עולם שלישי שיכולה להחליש את הגוף ולהרוג אותו אם אינה מטופלת. הבראתי, התחזקתי, נפלתי לבור עמוק של דיכאון כשהבנתי שדבר לא מחכה לי כאן ושעלי להתחיל לבנות את חיי מהתחלה.

"מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא", ככה בדיוק הרגשתי. לזמן מה חייתי כאילו מחוץ לזמן, מחוץ לשגרה המוכרת, מחוץ לציפיות ואז לחזור אל השאלה הבוערת "ומה עכשיו?" כשבקושי יש לי כסף להתקיים. בהודו הרגשתי רווחה גדולה עם המעט שהיה לי, התקיימתי מתקציב של 100, לכל היותר 200 דולר לחודש (להזכירכם אלו שנות התשעים) ובארץ עם אותו סכום כסף הרגשתי ענייה, מוגבלת, שאין לי. ההבדלים בין שם לכאן צרמו והכאיבו. בבת אחת קוצצו לי הכנפיים ונאלצתי למצוא את הדרך שלי לחיים "רגילים", מיושבים, נורמטיביים. לאט לאט נשאבתי לשגרה, לעשייה, ללימודים, לקריירה, לחיים של זוגיות והודו נשכחה. החוויות אופסנו בצד, זזו הצידה.

זו היתה הודו עבורי, בועה בזמן, טעימה של חופש. ואולי בגלל המחיר הגדול שנדרשתי לשלם עם שובי ארצה נמנעתי לשוב אליה במרוצת השנים. אהבתי את המקום ורציתי לחזור אבל עד כה הרצון הזה מומש פעם אחת בלבד, בקייץ 2008 כשטסתי לבד לחופשה של שלושה שבועות לצפון הודו, לאדאק והימצ'אל פרדש. טיול אחר, תחום בזמן, עם תאריך הלוך וחזור, טיול עם תוכנית, עם רשימת מקומות בהם רציתי לבקר. אני מכירה לא מעט אנשים שנוסעים לשם בקביעות פעם בשנה. "גם אני רוצה" עוברת בי המחשבה, אבל לא מתורגמת להזמנת כרטיס טיסה.

באלף הנוכחי, כשכל כך קל להזמין כרטיס, לעלות על מטוס ולנסוע, אני תוהה איך זה שעדיין לא רקמתי תוכנית לחזור לשם שוב. אין לי תשובה חד משמעית, אולי לא רציתי לקלקל את החווייה ההיא של פעם, אולי רציתי להגיע למקומות חדשים, אולי לא היה מספיק זמן להיעדרות ארוכה, ואולי באמת הגיע הזמן לפנות זמן ולנסוע. בקרוב. אולי.

התמונות בפוסט הזה הן תמונות סרוקות, מבחר קטנטן מהמראות והאנשים שצילמתי 24 שנים אחורה בזמן. תמונות ישנות שצולמו בניקון האנלוגית שהיתה לי, עם עדשה 50 מ"מ. כששבתי הביתה הדפסתי חלק מהן ושנים לאחר מכן סרקתי לקבצים דיגטלים. קצת חידדתי, הכהתי או הבהרתי לפי הצורך, ועדיין אפשר להתרשם מאותה איכות שהיתה ל"תמונות של פעם".

ברגעים אלו ממש כשפוסט זה נכתב, האחיין שלי מסתובב אי שם בבוליביה. סיים שנה נוספת בקבע, ארז תרמיל ויצא לטיול של "אחרי הצבא". אחותי הגדולה מודאגת, מזכירה לי כמה אמא בכתה בזמן שאני הייתי בהודו. נכון, להורים המודאגים זה לא תמיד קל לשחרר שליטה, להאמין שהכל יהיה בסדר. "תניחי לו, אני אומרת לה, שיהנה, שיטייל, שיצא לטרקים, שייקח סיכונים, שילמד על עצמו ועל העולם, שיסתדר לבד. בסוף הוא יחזור הביתה ללימודים, לעבודה. עד אז, תני לו שיעשה חיים…" בינינו, אני ממש מקנאה בו. הלוואי ויכולתי להתחלף איתו.

Comments

2 תגובות על “הודו, חוויה מטלטלת”

  1. תמונת פרופיל של בצלאל גוטר
    בצלאל גוטר

    אילנה הפוסט על הודו נהדר.
    התמונות, כמו שאני אוהב שאת מצלמת.
    הדיווחים האישיים אמינים כנים ומרגשים.
    ולחשוב שזה היה כבר לפני יותר מעשרים שנים…

  2. תמונת פרופיל של אילנה בר

    תודה בצלאל. חוויות מטיולים משמעותיים נחקקות לתמיד. יש מדור מיוחד בזיכרון בו הן שמורות ותמיד כייף לגשת לשם ולדפדף. הבלוג הזה מאפשר לי לחלוק אותן גם עמכם.