הרפתקאות פרועות, מרחבי פרא שוממים

"כדי לעורר את הכתיבה לפעמים אנחנו צריכים טריגר, משהו להתייחס אליו שיצית את הזיכרונות ואת הדמיון. זה יכול להיות טקסט משמעותי, ציור שנתקלנו בו, האזנה למוסיקה ועוד."
מתוך אחד המיילים שנחת בתיבת הדואר שלי, קוראת בריפרוף ומתעלמת באלגנטיות מתרגיל הכתיבה שמוצע בהמשך (כתיבה מול תמונה).
ואז, בחסות השיעמום המבורך שמביא איתו הסגר של ימי קורונה, מוצאת כמה דפים שצילמתי לפני כמה שנים כשסיימתי לקרוא את הספר "עד קצה העולם" מאת ג'ון קראקאוור.
לפני שמנקה את השולחן ומשליכה לפח נעצרת לקרוא בהם, לנסות להיזכר למה צילמתי, מה משך את תשומת הלב שלי.
קודם ראיתי את הסרט ואח"כ השאלתי את הספר וקראתי את סיפורו של אותו בחור אמריקאי צעיר שיצא למסע ברחבי ארה"ב, מסע שארך שנתיים עד שמצא את מותו אי שם באלסקה.

במקום תרגיל כתיבה לפי תמונה כפי שמציעה הכותבת במייל, אני הופכת את הסדר. הטקסט הלקוח מאותם דפים מצולמים מהספר הוא הטריגר ששולח אותי לשוטטות בתיקיות המחשב, להיזכר בטיולי עבר, טיולי מדבר, טיולים בהם חוויתי גם אני "הרפתקאות פרועות" כשזכיתי לשוטט ב"מרחבי פרא שוממים" במדבר שלנו.
לפניכם פוסט קצת אחר, בו אני מביאה שלל ציטוטים נבחרים מדפי הספר שטרחתי אז לצלם ומתוך חיפוש זריז ברשת על הספר והסרט.
ליד הציטוטים תמונות מטיולי יומהולדת, אפריל 2010 ו-2015, טיולי בדד שהרחקתי עד קצה הארץ, להרי אילת ובקעת תמנע.
תמונות שמעוררות אצלי אסוציאציות של "הרפתקאות פרועות", "מרחבי פרא".

"עד קצה העולם הוא סיפורו האמיתי של כריסטופר מקנדלס, בן למשפחה אמריקאית מבוססת, תלמיד מבריק ואתלט מעולה, המסיים את הקולג´ בהצטיינות כשכל האפשרויות פתוחות בפניו. אבל בניגוד לכל הציפיות, במקום לבחור במסלול של קריירה רווחית, מקנדלס משאיר הכול מאחוריו ובורח מהחברה החומרנית המסואבת, לשיטתו. הוא תורם את כל חסכונותיו לצדקה, נוטש את מכוניתו, אורז כמה פריטים הכרחיים ויוצא בטרמפים למסע ברחבי ארצות הברית.
בטיול שנועד להיות אודיסיאה במלוא מובן המילה, מסע אֶפִּי שישנה הכול, מקנדלס פוגש שורת טיפוסים אקסצנטריים, ובסופו של דבר מגיע אל השממה הקפואה של אלסקה. שם, משוחרר מעולמם המחניק, המוגן והתועלתני של הוריו וחבריו, שבו חש עצמו מנותק מן המקצב הטבעי של הקיום, הוא מנסה לחיות חיים אידיאליסטיים, בתנאים קשים. כסמל לניתוק המוחלט מעברו, הוא מאמץ לעצמו שם חדש – מעתה הוא אלכסנדר סופרטרַמְפּ, אדון לגורלו. ארבעה חודשים לאחר מכן נמצאה גופתו בתוך אוטובוס נטוש."

"ג´ון קראקאוור, מחבר מוות באוורסט ומטפס הרים הרפתקן בפני עצמו, בוחן באמצעות סיפורו הטרגי של מקנדלס את סוד המשיכה אל מרחבי הפרא הנידחים, את אופיים ונפשם המיוחדים של הנשבים בקסמיהם, את הנהייה אחר החופש האישי שמזמן הטבע, אבל גם את צדו האפל ואכזרי.
עד קצה העולם עובד לסרט קולנוע בבימויו של שון פן. הוא היה מועמד לשני פרסי אוסקר.
ג´ון קראקאוור הוא סופר, עיתונאי ומטפס הרים אמריקאי. כתב, בין השאר, עבור המגזינים "אאוטסייד" ו"נשיונל ג´יאוגרפיק". השתתף במשלחת הטיפוס הנודעת לאוורסט ב-1996, שארבעה מחבריה נהרגו. ספרו רב-המכר מוות באוורסט הוא תיעוד מצמרר של האסון ההוא."
מתוך האתר של "צומת ספרים"

"עד קצה העולם הוא סרט קולנוע אמריקני משנת 2007 המבוסס על סיפורו האמיתי של כריסטופר מקנדלס, הבורח ממשפחתו, ציפיותיה ומהווי החברה המסואבת, נודד ברחבי אמריקה ומגיע בסופו של דבר לאלסקה. במהלך נדודיו הוא פוגש אנשים שונים, אולם שומר על עצמאות מרבית. הסרט רצוף בתצלומי נוף וטבע. הסרט מלווה בפסקול עטור שבחים של הזמר אדי ודר."
מתוך ויקיפדיה

"השתוקקתי לתנועה ולא לזרימת החיים השלווה. השתוקקתי לריגושים, לסכנות ולהקרבת עצמי למען הרגש. עודף כוח היה בי שלא נמצא בו שימוש בחיינו השלווים."
לב טולסטוי, "אושר המשפחה"

"אין להכחיש… להיות ציפור דרור, נטול מגבלות ומעצורים, זהו קיום שמאז ומעולם מילא אותנו אושר וחיוניות. זהו מצב שאני מזהים עם ניתוק מהיסטוריה, מדיכוי, מחוק ומשפט וממחויבויות מרגיזות. הוא קשור עם חירות מוחלטת – והדרך תמיד מובילה מערבה."
וולאס סטגנר, המערב האמריקני כמרחב מחייה

"המדבר הוא סביבה של התגלות. המדבר הוא זר מוחלט, שונה במטענו הגנטי והפיזיולוגי, ספגני לחושים, בעל אסתטיקה מופשטת, עויין היסטורית… צורותיו בוטות ורומזניות. במדבר, הנפש מותקפת באור ובמרחב. הצחיחות, החום היוקד והרוח יוצרים תחושה של תנועה חדשה, לא מוכרת. שמי המדבר מכתרים, נשגבים, נוראי הוד. בסביבות אחרות שולי השמיים מעל האופק מקוטעים או מוסתרים, כאן, עם כיפת הרקיע, השמים עצומים לעין שיעור מאלה של נוף גבעות כפרי ומרחבים מיוערים. כאן, תחת שמים בלא מחסומים, העננים נראים עבים יותר, לעיתים משקפים ברוב פאר את קימורי הקרקע על פני צדם התחתון, הקעור. גרמיות תוואי הקרקע המדברית יוצרת ארכיטקטורה מונומנטלית בעננים כמו גם בארץ…
אל המדבר הולכים נביאים ומתבודדים, עולי רגל וגולים חוצים מדבריות בדרכם. במדבר חיפשו מנהיגי הדתות הגדולות ערכים רוחניים ותרופות כמו פרישות ומפלט, לא כדי לברוח מן המציאות, אלא כדי למצוא אותה."
פול שפרד, אדם בנוף, האסתטיקה של הטבע בראי ההיסטוריה

"…אני רוצה לחזור על העיצה שנתתי לך פעם, כלומר, שלדעתי אתה צריך לעשות שינוי קיצוני באורח החיים שלך ולהתחיל לעשות באומץ דברים שעד כה מעולם לא חשבת שתעשה, או שהיססת להעז ולנסות. המון אנשים חיים בנסיבות מאמללות ואף על פי כן לא נוקטים יוזמה לשינוי מצבם, משום שהם מותנים לשאוף לחיים של ביטחון וקבלת מוסכמות – דברים שלכאורה עשויים להעניק שלוות נפש, אבל בפועל אין דבר המזיק לרוח ההרפתקנית המפעת בקרבו של אדם יותר מאשר עתיד בטוח. התשוקה להרפתקה היא נשמת אפו של האדם תאב החיים. שמחת חיים נובעת מהתנסות בחוויות חדשות, ולכן אין לאדם אושר גדול יותר מחיים תחת אופק משתנה תדיר, כשיום-יום זורחת לו שמש חדשה. אם אתה רוצה להפיק יותר מהחיים שלך אתה חייב לצאת מהקיבעון שלך לשאוב ביטחון מחיי שגרה קבועים ולסגל לעצמך אורח חיים לא מאורגן. בהתחלה זה בטח יראה לך מטורף, אבל ברגע שתתרגל לחיים כאלה, תבין את מלוא משמעותם ותראה את היופי המדהים שלהם.בקיצור, רון, עזוב את סלטון סיטי וצא לדרך. אני מבטיח לך שלא תתחרט על ההחלטה הזאת, אבל אני חושש שתתעלם מעצתי.

… אל תתבסס, אל תשקע, אל תתיישב במקום אחד. צא לטייל, לשוטט, לנדוד. החלט שכל יום ייפתח לך אופק חדש. יש לך עוד הרבה זמן לחיות, רון, וזה יהיה פספוס גדול אם לא תנצל את ההזדמנות לחולל מהפך בחייך ולהעתיק אותם אל עולם של התנסויות חדשות לגמרי.
טעות בידך אם אתה חושב שאושר נובע רק או בעיקר מיחסים בין בני אדם. אלוהים פיזר אותו בכל מקום סביבנו. רסיסים של אושר נמצאים בכל דבר ובכל התנסות שאנו חווים. דרוש לנו רק האומץ להשתחרר מחיי השגרה ומההרגלים ולסגל אורח חיים לא קונבנציונלי.
מה שאני מנסה לומר הוא שאינך זקוק לא לי ולא לכל אדם אחר כדי להביא את האור החדש הזה לחיים שלך. זה פשוט מחכה לך שם, בחוץ, רק הושט ידך וקח אותו. האדם היחיד שנגדו אתה נחם הוא אתה עצמך – התגבר על ההתנגדות העיקשת שלך לשנות את אורח החיים שלך…."
מתוך מכתב שכתב כריס מקנדלס אל רון פרנץ

"יותר ויותר נראה לי שתמיד אהיה מטייל בודד במרחבי השממה. אלוהים, כמה מפתים אותי שבילי המדבר. זוהי היקסמות שאת עוצמתה לא תוכל להבין ושכנגדה איני יכול לעמוד. ככלות הכל, אין דבר העולה על הליכה לבד בשטח… לעולם לא אחדל לטייל. וכשיבוא יומי, אמצא את המקום הכי פראי, עזוב ושומם ואלך למות בו.

יופייה של הארץ הזאת נעשה חלק ממני. אני חש מנותק יותר מהחיים, ועם זאת נינוח יותר. יש לי חברים טובים, אבל אף לא אחד שמבין ללבי. איש מהם לא מבין באמת למה אני נמצא כאן או מה אני עושה בעצם. למען האמת, אני חושב שאין מישהו שיש לו יותר משמץ של מושג; התרחקתי מדי לשם כך.
מאז ומעולם הרגשתי חוסר סיפוק מהחיים כפי שמרבית בני האדם חיים אותם. תמיד רציתי לחיות חיים אינטנסיביים ועשירים יותר.

במסעותי השנה לקחתי סיכונים רבים יותר ועברתי הרפתקאות פרועות יותר מאי פעם. ואיזו ארץ נהדרת ראיתי – מרחבי פרא שוממים, הרי שולחן אבודים, רכסים כחולים מתנשאים מתוך חולות אמרגניים, קניונים שעומקם מאות מטרים ורוחב קרקעיתם מטר-שניים, שברי ענן רועמים במורד וואדיות ללא שם ומאות משכנות של שוכני צוקים קדמוניים שננטשו לפני אלף שנים."
קטעים ממכתב של Everell Ruess, מכתבים שמקבילים למכתביו של כריס מקנדלס

"בספר מושם דגש רב על כך שמקנדלס לא הביא איתו ציוד מתאים לשטח באלסקה ולא טרח ללמוד את תוואי השטח שאליו יצא, חוסר מוכנות שנתפס בקרב רבים מהנחשפים לסיפורו, בעיקר מבין תושבי אלסקה, כיהירות וחוסר כבוד לטבע.
…"Happiness is only real when shared” היא הערה אחת מני רבות שכתב מקנדלס בספרים שקרא, וכלל לא בטוח שהוא חווה אותה כ'הארה'. מקנדלס מת, החיים המשיכו, ומותו, כמו החיים, נטול משמעות מובהקת ואינו נושא מסר ברור. מהספר עולה כי מקנדלס יכול היה לכתוב אינספור דברים שונים, ולהמשיך את מסעו באינספור דרכים, מעצם היותו אדם צעיר ובעל מזג סוער. יתכן שהיה שב לחברה ויתכן שהיה ממשיך להתבודד."
מתוך "החיים הם לא סרט הוליוודי. על הסרט 'עד קצה העולם'" מאת רותם לורד הראבן