מוזיאון ישראל, המוזיאון האהוב עלי


לפני ימים אחדים צפיתי בסרט "המוזיאון" ובדרך חזרה הביתה גילגלתי בראש את הרעיון לכתוב פוסט בעקבות הסרט.

"המוזיאון", סרטו החדש של הבמאי רן טל, נותן הצצה אל מאחורי הקלעים של מוזיאון ישראל בירושלים: אוצרים, מנהלים, רסטורטורים, סדרנים, מבקרים ומשגיח הכשרות.  הסרט מתבונן קודם כל באנשים, בעובדי המוזיאון השונים ובמבקרים, פסיפס מגוון של צוות המוזיאון ושל החברה הישראלית כולה. הסרט לוקח את הצופים מבעד לקירות המוזיאון ומראה מה קורה בחללי התצוגה בעת תליית תערוכה חדשה, מה קורה במחסנים אליהם יש גישה רק לעובדים, מה עובר בראשו של הסדרן שמשגיח על הקהל בהיכל הספר, מה בדיוק עושים הרסטורטורים ביום עבודה שיגרתי.

הסרט משלב קטעי מונולגים של העובדים, לכל עובד הקול הייחודי שלו, התפקיד שלו בתפעול מוזיאון גדול ומרשים כמו מוזיאון ישראל שמציג לקהל הרחב תערוכות קבועות ומתחלפות: עובד התחזוקה שסוחב פסל כבד ואומר "כבד לי", אוצר תערוכה שמתבונן בפסל של אדריאנוס שנשלח מחו"ל, שתי עובדות שמסרקות את שיער הערווה בפסל שהוצג בתערוכה על תולדות האנושות ומתלוצצות ש"לזאת היתה תסרוקת כמו של פארה פוסט", מנכ"ל המוזיאון שמתבונן בכיתות ילדים יושבות למרגלות ציור ומבקש לדעת מי היה פעם במוזיאון, אוצרת ילידת ונציה שזכתה לעבוד במקום שמשמר את בית הכנסת של סבתא שלה מונציה, רסטורטור יליד אוזבקיסטן שאלמלא התפרקה ברית המועצות היה נשאר לחיות שם ומקדיש את חייו למוסיקה, רק שעם העלייה ארצה נאלץ לנטוש את המוסיקה ולמצוא מקור פרנסה אחר.

זה מה שמצא חן בעיני מאוד בסרט, ההצצה הנדירה הזו אל מאחורי הקלעים של המוזיאון, כיצד מעמידים תערוכה, כיצד ניגשים למדפים במחסן ושלופים משם פריטים.

אין מה להגיד, הסרט העניק לי הנאה אסתטית גדולה. ויזאולית ושמיעתית. פס הקול שליווה את הסרט השרה עלי כזו שלווה וכזה עונג. במיוחד הביצוע המיוחד של מקהלת המוזיאון ששרה בביצוע ווקאלי מדהים את השיר "אור וירושלים"

השקט שוב צונח כאן משמי הערב 
כדאיית דיה מעל התהומות 
ושמש אדומה נושקת להט חרב 
את הפסגות, המגדלים והחומות.

ראיתי עיר עוטפת אור 
והיא עולה בשלל צבעי הקשת 
והיא נוגנת בי כנבל העשור 
ראיתי עיר עוטפת אור.

הנה זוחל הצל מבין גבעות האורן 
קרב בסתר כאוהב אל השכונות.
ומול פניו קריצות, ריבוא עיני האור הן, 
לפתע נפקחו עיניו כנפעמות. 

בדממת אשמורת אחרונה נושמת, 
ובקטיפת שחקים רסיס אחרון מחויר, 
אך שחר כבר כיפת זהב שלה אודמת 
למגעו החם, הרך של אור צעיר.

יוסף שריג

החוויה המוזיאלית עובדת בעיקר על חוש הראייה, בגלל זה היה מפתיע לראות את סצינת הפתיחה בה איש ואישה עיוורת יושבים מול הציור של מגריט והוא מתאר לה במילים את מה שהוא רואה על הבד. וכמה סצינות לאחר מכן אותה אישה ממששת פסל של ג'קומטי.

מוזיאון ישראל הוא המוזיאון הגדול והחשוב בישראל. המוזיאון שוכן בגעבת רם בירושלים והוא אחד המוזיאונים הגדולים ביותר בעולם. המוזיאון מכיל מעל ל-500,000 חפצי אמנות, המייצגים את שלל תרבויות העולם, מראשיתו, עד להווה; מצויים בו אוספים בתחומי הארכיאולוגיה, האתנוגרפיה, היודאיקה, האמנות הישראלית ואמנות העולם ותערוכות מתחלפות.

מתוך ויקיפדיה

בעשור האחרון אחת לשנה אני מגיעה לביקור השנתי שלי במוזיאון ישראל, לרוב בימי שישי, בין השעות עשר לשתיים. "לספוג קצת תרבות". כילדה ירושלמית אני מכירה את המוזיאון עוד מבית הספר היסודי והתיכון כשהיו לוקחים אותנו לשיעור במוזיאון.

כשהייתי בתיכון האולמות השקטים של המוזיאון היוו מקום מפלט עבורי והייתי מגיעה לשם באופן עצמאי גם ללא ליווי של מורים, "כי צריך". זכור לי שבמסגרת אחד הקורסים שלמדתי בצלאל היגענו יום אחד למוזיאון לביקור במחלקת הרסטורציה שבמסגרתו אושר לנו להיכנס למחסנים שם שומרים את הציורים שלא מציגים באולמות הפתוחים לקהל. גם לאגף הנוער יש לי חיבה מיוחדת וזכור לי קייץ אחד רחוק בו הדרכתי בקייטנת אמנות. לפעמים אני כוללת בביקור השנתי שלי גם סיבוב באגף הנוער ואוהבת להביט בעבודות הילדים שמוצגות על הקירות. תמיד משמח אותי לראות ילדים מציירים.

אני מעריכה מאוד את העובדה שמאפשרים למבקרים להכניס מצלמות לכתלי המוזיאון ולצלם בתערוכות (כמובן שללא פלאש וחצובות). כצלמת פחות מעניין אותי לצלם ציורים ופסלים כפי שהם, במבט ישיר ומדייק. צילומי קטלוג מעולם לא משכו אותי. ועדיין חלל המוזיאון מספק כזה שפע של אובייקטים, קומפוזיציות, תאורה מוקפדת, קשת של צבעים – כל מה שצלם יכול לבקש כדי לחזור הביתה עם פיקסלים איכותיים מוטבעים בכרטיס הזיכרון הדיגיטלי.

בכל פעם שאני מגיעה לביקור במוזיאון מתלווה אלי הקנון שלי, ובכל ביקור נושא הצילום משתנה. בכל ביקור אני נמשכת לתערוכות שונות, לעיתים לתערוכה המרכזית, לעיתים באגף הארכיאולוגיה, או היודאיקה, חולפת על פני אגף הנוער, או מתשהה בגן הפסלים. האתגר שלי הוא לצלם את המוצגים, הפסלים, היצירות בצורה כזו שתבטא איכות נוספת שבאה ממני. לא הפסל במבט ישיר, בתאורה אופטימלית, כפי שמוצג בקטלוג, אלא אותו האובייקט בפרשנות אישית שלי. עם השנים צברתי אוסף מכובד של תמונות שצולמו במוזיאון, בפוסט זה אני מציגה מקבץ קטן מתוכם.

פסל העץ ההפוך בגן הפסלים הוא האהוב עלי ביותר. בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתי משוכנעת שאין כאן שום התהפכות. הענפים למעלה והשורשים המסועפים במקום להיות עמוק באדמה, חשופים, שבריריים, תלושים. רק בביקורים הבאים קלטתי את ההתהפכות. יש בו משהו מאוד מיוחד בעץ המתכת הזה העשוי פרקים-פרקים מולחמים. באחת הפעמים שבאתי לבקר אותו ירד גשם עם שמש שזרחה לסירוגין, מה שהוסיף נופך חורפי לתמונות. אבל זה עץ שלא ממש זקוק למים, גם לא לשמש או לאדמה. הוא שם כדי להדהד לי, למשל, חוויות של תלישות, עקירה, היאחזות, יציבות. לא סתם אני אוהבת אותו ובאה לבקר לפחות פעם בשנה.

מתוך טקסט פתיח לתערוכה "מסעות" שהוצגה ב-2014, טקסט שצילמתי ואני מעתיקה לכאן כי מדבר על נושא הקרוב ללבי, הנושא בו עוסק הבלוג שלי:

"צעד, ועוד צעד, ועוד אחד. לעתים המבט מופנה מטה לאבני הדרך ולעתים הוא נישא קדימה, אל עבר האופק. שם, הרחק, מבעד לערפילים, מתחיל לבצבץ מחוז חפצנו, ובינו לבין הבית שממנו יצאנו משתרעת דרך ארוכה. אנו ממשיכים וצועדים בה כמו שהרפתקנים רבים צעדו לפנינו: כמו האדם הקדמון שנדד מאפריקה לאסיה, כמו העולה לרגל שמשתוקק למקום קדוש, וכמו מגלה הארצות בחיפושיו אחר ארץ לא נודעת.

הדרך רצופה נופים עוצרי נשימה וגילויים מרגשים, אך גם מכשולים וקשיים. לקשיים נוסף כובד התיק שהולך וגדל ככל שהמסע מתקדם. זהו הבית שאנו סוחבים על גבנו, עם כל החפצים שאמורים לספק את צרכינו בלכתנו בדרך. אנו נושאים את זיכרון הבית גם במחשבותינו, כי למרות חדוות הגילוי שבמסע, הלב נמלא געגועים למרחב המוכר ולאנשים האהובים.

האתגרים והריגושים שנקרים בדרכנו משכיחים לעתים את יעד המסע. הדרך הופכת לעיקר, ועם כל צעד שאנו פוסעים, עם כל חוויה מסעירה שאנחנו חווים, אנחנו גם משתנים. בסופו של המסע אנחנו חוזרים הביתה, אבל קצת שונים: בוגרים יותר, מנוסים יותר. ובעוד האבנים נשחקות והדרכים מיטשטשות, זיכרונות ממסע קסום נותרים חיים."

הרבה נכתב ונאמר על מוזיאון ישראל. המוזיאון האהוב עלי בעולם כולו. עם השנים הוא שינה את פניו, עבר שיפוץ רציני וב-2010 נפתח לקהל בפורמט המחודש, הגדול והמרשים שלו.

הוא עצום. לא נגמר. הייתי יכולה להסתובב באולמות, במסדרונות, בחצרות ימים שלמים אם רק היה ניתן. לנוח קצת מתחת לציור של רותקו בחדר של המופשט האקספרסיבי, להסתובב בדילוגים באולם תצוגה של המסיכות מאפריקה, לנמנם באגף הארכיאולוגיה ולהתעורר מתחת לשער הענקי של המצודה מחצור. איך הייתי חוגגת אם היו משאירים אותי לבד לילה שלם בחלל המעוצב, העמוס אמנות והיסטוריה ובעיקר יופי. אבל עד שזה יקרה אני מסתפקת בארבע שעות ביקור עמוסות ודחוסות כל טוב בימי שישי בתדירות של אחת לשנה.

Comments

2 תגובות על “מוזיאון ישראל, המוזיאון האהוב עלי”

  1. תמונת פרופיל של ינינה

    תודה רבה על פוסט משובח ועל ההמלצה על הסרט. תמיד מעניין אותי לשמוע על מאחורי הקלעים.
    כשאני מגיעה למוזיאון אני נקרעת בין הרצון להתעמק בתערוכה לבין הרצון לצלם את המוצגים ואת הקומפוסיציה שהם יוצרים עם הקהל, האור חלל התצוגה ועוד.
    גם אני אהבתי את תערוכת מסעות. במסגרת התערוכה המוזיאון הזמין אנשים לשלוח תמונות לתחרות צילומים. גם אני שלחתי תמונה. להפתעתי התמונה שלי זכתה במקום השני. זוהי התמונה הפותחת את הבלוג שלי – מאחד הטיולים הכי מדהימים שעשיתי.

  2. תמונת פרופיל של אילנה בר

    תודה ינינה על התגובה החמה. יש תערוכות שהמצלמה בתיק ואני אפילו לא מנסה לצלם, רק לספוג את הרשמים ממה שמוצג לפני, ויש תערוכות שזה ממש מתבקש לשלוף את המצלמה ולצלם. מאוד אוהבת את האגפים הישנים יותר, הארכיאולוגיה וההסטוריה, אלו מוצגים מן העבר ובכל פעם שאני עוברת לידם משהו אחר תופס לי את העין. ויש כמובן את גם הפסלים הנהדר. עבורי, כל המוזיאון הוא כמו גם משחקים עצום מיימדים, מאוד מטופח, מאוד "תרבותי"/"אמנותי". מקום מפלט לכמה שעות מההמולה היומיומית.
    נכנסת לבלוג שלך לראות באיזו תמונה מדובר. מקום שני זה יופי של דבר!