הראשון לראשון

טיול קטן של שבת חורפית עם אוזניות שמכוונות לרשת ג', "סופשבוע געגוע", שירים ישראלים שנוגעים בי, מעלים זכרונות.
הטלפון ביד משמש גם כמצלמה וגם כפנקס בו אני רושמת מחשבות שחולפות בראש. כשמתנגן שיר שאני אוהבת, רושמת שורה שמהדהדת בי ומתכתבת איתה בכתיבה.

ככה נולדה הרשומה הקטנה לפניכם. 10 שורות משירים, ובין לבין כמה מילים אישיות וכמה תמונות של ספק סתיו, ספק חורף.

איזה יום היום? זה התחיל כמו אתמול, עם צילצול שעון שתלש אותי מחלום, הפיל אותי חזרה למיטה, לחדר, לבית שלי.
על מה אני חולמת? מה אני מייחלת שיקרה? הינה אני שוב נופלת לשאלות ה-"מה יהיה" במקום להתעורר למה שעכשיו.
תפסיקי להריץ מחשבות קדימה, גוערת בעצמי, תתרכזי בכאן ועכשיו, "עד שהזמן שלי יעצור"

בחדשות מצטטים את "פלגי ההתנגדות", מזכירים מילים כמו שיקום, עומס, המצב, תהליך של שיפור
בתחזית מדווחים על ממטרים מקומיים מלווים בסופות רעמים בעיקר בנחלי הדרום והמזרח.
שבת, הראשון לראשון 2022, חורף, בדרום הארץ מנשבות רוחות חזקות, הגשם שירד זורם בנחלים. המוני מטיילים שנתפסו לטרנד "ציד השטפונות" מפרסמים סירטונים של מים זורמים, "הגל הראשון של השיטפון".
במקום לנסוע לצוד שיטפון, נסעתי לנחל אלכסנדר. בבוקר השמים מעוננים, לאט לאט מתבהרים ושוב מתכסים עננים.

"כל מה שתרצי, מה שתבקשי, בכל כוחי אעשה בשבילך"
מה ארצה? מה אבקש? להשיל מעלי את התלאות של השנה שחלפה. לבנות לי מציאות חדשה שתשלב את כל הדברים שאני אוהבת, ליצור את התמהיל המדוייק לי, בין עבודה, יצירה, טבע וחברים. וכל הזמן הזה, חיוך גדול שממלא את הפנים.
האם קיבלתי את כל מה שרציתי? כל מה שביקשתי?
לא. אז מה אם לא. בבוקר של הראשון לראשון אני אדישה ל-לא" הזה. הוא כבר לא מפיל אותי, לא פוצע, לא מכווץ.
"חלומות של אתמול הן שלהבות נרעדות"

רוח נעימה מלטפת את פני כשאני צועדת בשולי הנחל. באוזניות שר דויד ברוזה, "אתה נווד, אתה נקבר באוהל צר"", קולי נשמע בתוך קולו.
להבדיל מהדמות בשיר שנסחפה כמו החולות הנודדים בפרוץ השיטפונות, אני לא שוכחת את הבטחה שלי לעצמי: קירקוע. אני רוצה רגליים מונחת על האדמה. לא נטועות, רק מונחות.

"אני כבר יודעת כי התפתלה דרכי ובאה עד כאן"
היכן בדיוק הוא "כאן"? או "שם"? מישהו יכול לתת לי נקודת ציון יותר מדוויקת.
"שם, שם ראיתי קשת בענן"
בראשון לראשון אני רוצה להאמין שאני כבר לא שם, שאני רואה את התמונה הרחבה, את הדרך המדהימה שעשיתי, משם לכאן.
הינה אני אומרת את זה בפשטות, אני שמחה בחלקי.

נושמת אוויר של חורף, תוהה למה אצלנו הוא מתחיל כ"כ מאוחר, למה רק בראשון לראשון נהייה לעצים מספיק קר כדי שתהליך הפוטוסינתזה בעלים ייעצר, ואז הצבעים מתחילים להשתנות, מירוק לצהוב, כתום או אדום. גם השלכת הישראלית המאוחרת יפה בעיני מאוד.
"הסתכלי עד מה יפה היא התבל"

בקרוב מאוד הפרחים יוציאו ניצן, "כל הורדים פרחו בחמדה", פריחה שהיא כמו סימן לחיים, להתחדשות. שיעור גדול שהטבע מלמד גם אותנו, בני האנוש שחפצים בהתפתחות אישית.
המסר שלי מהקלפים לשנה החדשה: "השתקפות". וכיצד אשיג זאת? הרמז הוא "להעיז בגדול", וזה נוגע בי במקום ששנים לא העזתי לגעת, הולכת סחור-סחור ואולי השנה, אם אעיז, אולי זה יקרה. מי יודע.

זהו סוף שבוע שכולו בסימן סוף והתחלה, רואה בעיני רוחי תמונות מהשנה שחלפה. למשל, ויכוח סרק עם נציג עיריית אילת שבא להודיע שהחל מהראשון לראשון 2021 חל איסור לישון בחוף הצפוני, לא באוהלים ולא בקרוואנים. ואני שוטחת בפניו את עמדת הלנים באוהלים, "זה הבית שלי, לאן אלך?" ומאז הלכתי והלכתי עם התרמיל והמקלות, בשבילים, בהרים, בנחלים. הלאה. הלאה.
דרך ארוכה כך כך שהלכתי. לא רציתי אז לחזור הביתה, עד שיום אחד חזרתי.
אלה ימים שאני מוצפת זכרונות ממסע הנדודים. משפשפת עיניים בתדהמה, לא מאמינה שחלפה שנה.
רק עכשיו אני מבינה כמה מיוחד זה היה, כמה יוצא דופן, כמה חד פעמי.
"מה טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור"

שלום לך ארץ נהדרת, שלום לך שנה נהדרת.
סקרנית מה אכתוב כאן בעוד שנה ובינתיים מצטרפת לשירה "שלח לנו אור, תן להיות חופשי ומאושר".