יפן: לחיות את החלום

פעם כתבתי בפתקה 4 נקודות חשובות שיכולות לעזור כדי לכתוב חלום. למי שסקרן, הרי הן לפניכם:

  • שואלים: אם הכל היה אפשרי, מה הייתי רוצה?
  • שמים בצד את הספקנות, הביקורת וחוסר האמונה
  • מעיזים לחלום רחוק, עוד שנה, שנתיים, עשר
  • מדמיינים וכותבים (בפתק, בקובץ במחשב) לפרטי פרטים: מה יהיה שם, איך זה ירגיש, איך זה יראה.

"את חייה את החלום" אמרו לי לא פעם. לפעמים זה מרגיש לי לגמרי נכון, ולפעמים אני מתקוממת, מה פתאום, על מה אתם מדברים.
איזה חלום?

לפני שנתיים פתחתי קובץ וורד חדש וכתבתי לעצמי:
"זה המקום לערוך רשימת חלומות. גם אם תהיה גרנדיוזית, לא מציאותית. זה לא משנה. אני רוצה לכתוב כאן את כל מה שאני חולמת עליו. המשאלות שלי. הכמיהות שלי. הרצונות הכי כמוסים שלי.
אני מאמינה שכשכותבים את החלומות, כשיוצקים אותם למילים, לתיאורים מפורטים, זו ההתחלה. ככה הם מתחילים לרקום עור וגידים. ככה אפשר להתחיל לבנות תוכנית פעולה. ככה אפשר לתעדף אותם, להתאים אותם לאילוצים, להוסיף חדשים, למחוק כאלו שכבר לא רלוונטים.
אדם צריך שיהיה לו חלום, לפחות אחד. רצוי יותר. הגשמתי לא מעט חלומות כמו לצאת לטיולים במסלולי הליכה ארוכים או קצרים, טרקים, לבד ועם חברים, לישון לבד במדבר."

שלהי קייץ 2021 אני פותחת את הקובץ הישן וקוראת בין רשימת החלומות שהקלדתי אז את החלום הבא:

"יש לי חלום לבקר ביפן בשלכת, לנסוע לבד לפרק זמן של שלושה עד ארבעה שבועות. לטייל, לחקור, ללמוד על תרבות חדשה, לגלות דברים חדשים. על העולם שמחוצה לי ועלי" 

המשחקים האולימפיים בטוקיו שהגיעו לסיומם הרשמי אתמול, הזכירו לי הטיול שלי ליפן באוקטובר 2019. חלום שהתגשם.
גם קיום אולימפיאדה בימים מאתגרים תחת איום מגיפת הקורונה שפוקדת את יפן הוא חלום שהתגשם עבור הספורטאים שלקחו בו חלק.
פספסתי את שידור טקס הסיום והבנתי שהיה אירוע יפהפה ומושקע שכלל מופע אורות מהפנט, חגיגה של צבעים, צורות, קולות, אנשים ותרבויות.
נזכרתי במה שנחווה אצלי כ"חגיגה של צבעים", בזמן הביקור בפארק השלום בהירושימה

"אם יש משהו שהכי הפתיע אותי ביפן, שהכי לא ציפיתי שאפגוש בו, אלו שרשראות עגורי הנייר הצבעוניים. פגשתי אותן לראשונה בפושימי אינארי שבקיוטו ומאז, פה ושם.
מי שמכיר אותי יודע שאני מכורה ל-"השטויות שעושות לי טוב", בעיקר טוב בעיניים, וכשטוב לי בעיניים, טוב גם בנשמה. המאסה הגדולה של עגורי הנייר עושה לי נהדר בעיניים. אני יכולה לעבור ליד עוד שרשראות ועוד מקבץ עגורים ולא יימאס לי. אעצור, אתבונן, אצלם. בטח יש לי כמה מאות תמונות צבעוניות כאלה." 

ככה כתבתי אז, באמצע אוקטובר 2019, ואלה חלק קטן מהתמונות שצילמתי אז, והיום, באוגוסט 2021, מצמידה להן קטע טקסט ישן שכתבתי לפני שנים אחדות שמזקק את מהות הקיום בעולם.

"מתחילה את הבוקר הרביעי בשבוע הרכבות בהוקרה על המזל הטוב בו בורכתי. על האפשרות להתנייד ממקום למקום, על רכבות השינקנסן האלגנטיות שמאפשרות לי את המעבר בקלות ובנוחות מהירושימה לאיזור האלפים. ומודה לעצמי על הסקרנות, התעוזה, האומץ, הנחישות. איך לא וויתרתי. הרי יכולתי להרים ידיים ביאוש ולהגיד, אין תוכנית, לא נוסעת, נשארת בערים הגדולות, מקיוטו לאוסקה לטוקיו. מי צריך לשבור את הראש על מסלול וכו'. אז תודה לי שלא הרמתי ידיים, שסימנתי יעדים יפים להגיע אליהם, אל חלקם היגעתי ואל היתר אגיע בימים הקרובים.
תודה לעיריית הירושימה על הטיילת הנעימה על גדת הנהר, עם ספסלי ישיבה. זה אינו מובן מאליו ביפן, שיהיו ספסלים במרחב הציבורי. תודה לעונות השנה שמתחלפות, לרוח קרירה של סתיו, לעצים שמתחילים להצהיב.
תודה עולם. תודה יפן."

מוזמנים לפוסט לירי וצבעוני, מחווה ליפן, לסיום האולימפיאדה, לחיי חלומות שהתגשמו וחלומות חדשים שנצבעים בגוונים חדשים ועוד יתקיימו ויתגשמו.

להתקיים בעולם
להרגיש על פסגת העולם מול נוף פתוח

לישון הכי טוב על האדמה, באוהל
לחפש שקט והשראה רק בטבע

לרצות להיות נבל, לפרוט על מיתרי הלב, להפיק צליל צלול, עדין
להאזין למנגינה, לרקוד איתה

לשמוע את בליל הקולות ולזהות בוודאות את שלי
להרגיש לרגע מאוד חייה, שלמה

להכיר בו זמנית בגדלותי ובקטנותי
להפסיק להתחמק מן האמת

לא לקחת ברצינות מה שאומרים עלי
לצחוק יותר

להתחבר לגוף, כולל המגבלות והכאבים
לחוות קלות

לשאוף להרמוניה ביחסים שלי עם עצמי ועם הסביבה
לא לפחד מהתעוזה שבי, מההרפתקנות שבי

לזוז מאיזור הנוחות
לטלטל את עצמי מהמקום הבטוח

להיפתח לדברים חדשים
לשמוע את עצמי אומרת בשלווה אני לא יודעת

לנוע במקצב הרמוני קליל, ללא מאמץ
לפזם את השיר שלי בשמחה

להיות מסוגלת לעוף, להתמסר לרוח
להאמין שהכל עבורי ולטובתי

להגיד – עכשיו טוב. בלי אבל
למצוא הלימה בין הפנים לחוץ

לזכור שכל מה שאני רוצה לדעת, נמצא בכל רגע בתוכי
לחיות חיים שהולמים את הרצון הכי עמוק שלי, את מי שאני

לשמור על מבט ער, חי, נושם, מלא פליאה בעצם היותי חייה
לאהוב את הקמטים הקטנים שעל עור פני

להעריך את חוסנו וחוזקו של הגוף
לדעת שהגוף שלי הוא הבית היחידי שאני מכירה בחיים אלו

לטפח את ההקשבה לגוף
להגיד תודה לגוף

להבין שכל אחד מסתלק בבוא יומו
להינות מלנוח

להרגיש אנשים, להבין אותם
להפסיק קשרים לא רלוונטיים ולא להצטער

לדעת להשאיר מאחור אנשים שפעם אהבתי ועכשיו כבר לא
ללמוד מכל מי שאני פוגשת

להביט על השינויים שעברתי, המעגלים שסגרתי, ולהתפלא
לגלות דרכים חדשות לפגוש את עצמי ואת חיי

לטעום חופש, לנסות למצוא משמעות
לקבל שמה שלא הולך, לא נועד לי

להתמקד במה שחשוב
להוקיר את היכולות שבי

להיאחז באמונה שהכל לטובה
להימנע מהצהרות ומסימני קריאה חד משמעיים

להתאמן להיות אדם שמח ואוהב
להיטיב עם עצמי ועם האנשים שסביבי

להיפגש באמצע של הדברים
לדעת לבטא חוסר שביעות רצון, חוסר נוחות

להתפקח מאשליות, לדעת היכן התשוקה שלי נמצאת
לסמוך על החלטות שקיבלתי

להבין את המשמעות העמוקה של מה שאני עושה
להשיל כמו נשל את הצורך באהבתם של אנשים

לדעת לכעוס
להסכים שעכשיו זה ככה

להיות נדיבה יותר באהבה
לא להתקמצן באהבה

ללמוד לאהוב את מה שיש
להבין לעומק את הביטוי "כל דבר בעיתו"

להבין שהמציאות ממש לטובתי
לפעול כדי לממש את הרצונות שלי במציאות

להודות למוזה שמגיעה לבקר כמעט מדי יום, ואני נותנת לה לעשות בי כרצונה
להמציא. כל הזמן להמציא

להתמוגג מהיצירה שעוטה אותי בחסד בגלגול הזה
לרצות לחולל שינוי

לספר את הסיפור שלי

Comments

2 תגובות על “יפן: לחיות את החלום”

  1. תמונת פרופיל של חנה
    חנה

    תודה על ההצצה היפנית, עם המילים שלך.
    מזמן רציתי לנסוע ליפן, גם בשביל לטייל בטבע וגם בשביל לטעום מהחוויה של התרבות היפנית. עד עכשיו זה לא התאפשר לי (או שאולי לא רציתי מספיק, אז יפן נדחקה בסולם סדרי העדיפויות ועשיתי דברים אחרים), ועכשיו עם הקורונה זה נראה רחוק מתמיד.

    צבעוניות מהפנטת.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה חנה על התגובה, נראה שהקורונה שיבשה הרבה מאוד תוכניות לנסיעות וטיולים. אם אינני טועה, יפן עדיין סגורה למטיילים, זו הרי מדינת אי ראינו אילו בדיקות קפדניות הם עשו לספורטאים שבאו לאולימפיאדה בחודש שעבר.
      נקווה שעם הזמן, נתרגל לחיות לצד הוירוס, הגבולות יפתחו ושוב אפשר יהיה לטייל ברחבי העולם.
      יפן בהחלט שווה ביקור, היא שונה מאוד ויפה מאוד.