טיול ג'יפים אחרון ל-2017, הכיוון – דרומה


יש פוסטים בבלוג המסעות שלי שאני כותבת על טיולים שהתרחשו בזמן עבר, מעלה תמונות שמתוייקות בתקיות ישנות ומשחזרת חוויות מן הזיכרון. יש בזה משהו מרתק לחזור לחווייה מאותו המקום אבל ממרחק של זמן. ולעומתם יש פוסטים, כמו פוסט זה, שאני כותבת על טיולים עכשוויים, כמו זה שטיילתי בסופ"ש האחרון, כשהחוויות עדיין טריות מאוד. לעתים אני כותבת תוך כדי תנועה, מקלידה מילים לפתקאות סלולריות או כותבת בעט ביומן המסע שלי.

חלף בדיוק שבוע מחמישי שעבר ששבתי הביתה מהעבודה, מיהרתי להתארגן ויצאתי אל הדרך ועד חמישי הנוכחי. חלף שבוע ואני חוזרת אל המילים ששרבטתי תוך כדי טיול, מוסיפה תמונות, קטעי השראה ואורזת לפוסט.

"השגרה היא האויב הגדול של הזמן, היא מרדימה, היא גורמת לימים לעוף בלי להשאיר סימן.
צאו למקומות שלא ביקרתם בהם מעולם, תעשו דברים שמפחידים אתכם.
החיים הם חוויה קצרת מועד. מאד. תכף זה נגמר."

מקור לא ידוע

אני באה מהיומיום העמוס, הלחוץ, הטרוד, הדחוס, הצפוף אל המדבר. חמישי בלילה, נוסעים דרומה. הכיוון דרומה מפנה פתאום מקום בלב. לא הספקתי להתארגן לפני כן. משתדלת לצאת קצת יותר מוקדם מהעבודה, מקווה לא להיתקע בפקקים בדרך חזרה הביתה. ממהרת לסיים עוד משימה דחופה וזהו. מספיק לשבוע זה. ההמשך יחכה ליום ראשון. וכשמגיעה הביתה ניגשת לפינת "ציוד הטיולים" שלי ומוציאה משם אוהל, מזרון, שק"ש, כרית, תיק לבגדים, תיק טיולים. אני מתורגלת באריזה, יעילה, זריזה. תוך פחות מחצי שעה הערימה שאספתי מאורגנת בשני תיקים, שתי שקיות ניילון גדולות ואוהל עגול. יש עוד זמן למקלחת חמה, סנדוויץ' אבוקדו וקפה שחור לפני שנועלת את הבית ויוצאת לדרך.
הכנות לטיול שלא נעשות מתוך התלהבות ורצון טוב, מוטב שלא ייעשו כלל. זוהי "משימה" שאני תמיד, אבל תמיד, עושה בחשק רב. מי שחושב שזה "תיק" להתארגן לקראת יציאה מהבית לסופ"ש ארוך במדבר, עדיף שיישאר בבית.

אִם אַתָּה יוצא לַדֶּרֶך
העולה אל הֶהרים
הזהר שלא תקח אתך 
דברים מיֻתרים.

קח חלום – לא כבד מדי,
ושמחה – לא גדולה מדי,
וגם שיר – לא ארֹך מידי.
זה די.

יש נופים יפים בדרך
העולה אל הֶהרים.
התרמיל מושך למטה,
פה עוזרים רק השירים.

לא אכפת לי מה ארזת
ואת מה אתה אוהב
מה שבאמת חשוב,
זה מה שיש לך בלב.

שב לנוח, זרוק לרוח
את כל מה שמיֻתר
ועכשיו, בלב בטוח, 
קח אתך מה שנשאר

צֵידָה לַדֶּרֶךְ / לאה נאור

ואחרי שנוסעים כמה מאות קילומטרים ומגיעים לחניון הלילה אי שם, בבת אחת, השקט, הכוכבים, האדמה, אוויר הלילה הצונן. והאוהל בו אני ישנה, החלל הקטן והאינטימי שלי. חלל ששומר על חום הגוף, מגן עלי.
בבת אחת הזמזום הלחוץ, העמוס, הטרוד, המודאג של היום-יום נרגע. לאט לאט הוא משתתק ואני נכנסת לזמן מדבר. או "zone מדבר". הלך רוח אחר. של פשוט להיות. אין חציצה ביני לבין המקום. החושים מתעוררים לחיים, נפתחים אל העולם, לראות, לשמוע, לגעת, להרגיש מעומק הבטן. אני פונה בעדינות למוח החושב שלי ושולחת אותו לנוח. תפנה בבקשה את הבמה למוח הימני שלי, האינטואיטיבי, היצירתי, המרגיש. הוא זה שרוצה להתבטא עכשיו.

Take the time to think about your life
?What do you love, really love doing 
?What makes you happy, really happy 
.Understand these things. Do them

שישי, שעות הערב, חניון הלילה בהר צין. נחה באוהל בתום יום טיול עמוס. החשיכה ירדה, עדיין לא קר מדי. העייפות מתפשטת באיברים. לאות נעימה כזו, להישען לאחור, להתכסות בשק"ש, לעצום עיניים. להתכנס פנימה כשברקע פטפוט עליז של החבורה. עוד מעט אצטרף אליהם. בינתיים אני נחה. סוף סוף מתמסרת למנוחה. שוכבת באוהל ומעלה בראש ממראות היום, נופים של מצלעות, הליכה של 9 אולי 10 ק"מ מגבי ימין למצד צפיר.
הכלל שקבעתי לעצמי שכל מקטע על שביל ישראל שאני צועדת השנה, גם אם הוא קטן, נחשב לצורך "פרוייקט השביל" שלי. וזה מה שהתאפשר בטיול הזה, טיול ג'יפים עם חברים, כשלא אני קובעת את המסלול אבל שמחה שביום הנהיגה השתבץ גם מסלול הליכה רגלי כלשהו. והפעם התמזל לי חתיכת שביל, מסדקי ימין למצד צפיר, דרך שכבר הלכתי העונה בכיוון ההפוך, אז באותו טרק מדברי, ממכתש למכתש.
אח"כ, בהמשך הדרך הר צין התנצנץ לו מרחוק, מואר בשמש אחר הצהריים. וככל שהשעה התקדמה האור שנפל על דפנות ההר האיר אותו בגוונים של כתום וזהב.

בסופן של כמה וכמה שיחות בקשר התקבלה ההחלטה לישון בחניון הלילה שלמרגלות הר צין, והג'יפים דוהרים בדרכים-לא דרכים של מפעל צין, חלקן דרכי כרייה פעילות, לכיוון ההר, עד שמגיעים בדיוק בזמן שהאור האחרון מסתלק והחשיכה היורדת.

מכוונת את השעון המעורר לשעה מוקדמת, לראות את צבעי הזריחה ולצלם את הבולבוסים שלמרגלות ההר. יופי שכ"כ משמח אותי. שמעלה בי נשכחות. בתחילת דרכי הטיילית קיבלתי במתנה מדריך טיולים של הוצאת מפה, "52 הטיולים היפים ביותר, טיול אחד בכל שבוע". הסתקרנתי להגיע אל כל אותם מקומות שברובם הגדול מעולם לא ביקרתי. המסלול על מכתשי הנגב הצפוני שלח אותי במהלך חורף 2008 עם המכונית אל הסרפנטינות המתפתלות של מעלה עקרבים ואל מפעלי צין, הר צין שדה והבולבוסים שלמרגלותיו. מאז חזרתי למקום לפחות פעמיים בהן טיפסתי לראש ההר, טיפוס קצר ותלול מאוד, אבל בטיול הנוכחי לא היה זמן לטפס, רק למשכימי קום היה מספיק זמן לצלם את האבנים העגלגלות, לשחק בהן ולבנות מגדלים קטנים.

חבר פייסבוק, לביא סגל, חוזר מארבעה ימי הליכה במדבר ומדווח: "תרמיל, אוהל ומיליון כוכבים ממעל. לא מכיר דרך פשוטה יותר להשקיט את הראש, לעמעם את האגו ולפתוח את הלב."
וכמה שצודק. וכמה שהמדבר זמין ונגיש לנו וכמה שהוא יפה עכשיו בימים שטרם בוא החורף, כשהשמיים מצוחצחים, נקיים מעננים, בכחול עמוק מרגיע שמחדיר שקט לראשי המטיילים השוהים במרחבים הגדולים. וכמה משמח היה לראות את המדבר בימי החנוכה מנוקד קבוצות-קבוצות של בני נוער שמטיילים במרחביו.

"לעיתים צריך לנסוע למקום מאד רחוק כדי למצוא את השלווה ששוכנת בתוך ליבך"
פ. ג'. סטיבנס

שבת, לקראת צהריים, הקבוצה התקדמה במעלה נחל עקרבים, הפעם בחרתי שלא להצטרף לטיפוס בנחל, אמנם הפעם הראשונה שלי היום במקום, אבל במצטבר זו הפעם השלישית וזוכרת היטב את יופיו של המקום. בחרתי פינה עם צל של סלע, שכדברי הפתגם הבדואי הוא הצל הכי שווה והתיישבתי מול המצלעה המרשימה.

"יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח" ככה שר קודם לכן אהוד בנאי בג'יפ כשחלפנו על פני "ציר המצלעות" ונפער מולנו לב ענק. לב העולם. גם בכניסה לנחל עקרבים מונח לב עצום בסלע. חלפה על פני משפחה מטיילת ועצרו לשאול שאלה, נתתי להם הנחייה בדרך חזרה לחפש את הלבבות בסלע. קשה לפספס וקשה להישאר אדישים

מה אומר ומה אגיד?
תן לפצע להגליד
העיקר, לא לפחד,
כמו שאתה כוכב בודד,
שם בין כל החלונות
דולק אור לנשמות.

מי זה בא בדמות ענן, עמוד עשן.
כל הלילה על האש,
על נפשנו אבקש,
יום אחד הכל יפרח הלב של העולם נפתח.

אהוד בנאי

יש טיולים שאחרי שהסתיימו נותר זיכרון עמום ויש טיולים שאפילו שחלף זמן רב מאז שהתקיימו, אני זוכרת. מתי זה היה, עם מי הייתי שם, איך היתה האווירה. והחווייה. אם היה יפה או סתם נוף רגיל, אם קרה משהו יוצא דופן או לא. יש טיולים שנחקקים בזיכרון ויש שלא. יש טיולים שתוך כדי הליכה אפשר לדעת שזה הולך להיות טיול שלא ישכח במהרה. הזיכרון הוא דבר מתעתע, לפעמים מעצים חוויות מן העבר ולעתים מטשטש ומדחיק דברים שמעדיפים לא לזכור. פעם ככה, פעם ככה.

אני יודעת עכשיו שאזכור את הרגעים הללו בהם אני יושבת לגמרי לבד מול המצלעות המזדקרות של נחל עקרבים, מול כזה יופי שלא רואים כל יום. מתבוננת סביבי ונזכרת במייל שקיבלתי לפני מספר שבועות עם הדרשה לשבת שנכתבה ע"י משה שרון, מרצה לתורת הקבלה. נכתב שם על הבורות שיש בכל אחד מאיתנו, בור מלא "עקרבים ונחשים", בור מלא פחדים וספקות, חששות ודאגות ויתר הדברים שמחלישים ומורידים אותנו לתהומות של צער, יאוש ודיכאון. וכיצד להימלט מאותם "נחשים ועקרבים"? משה שרון מציע דרך יפה: למלא את הבור במים. מים, שמחיים ומרווים את הגוף והנשמה. מים, כלומר, כל מה שמיטיב איתנו, כל מה שעושה לנו טוב. והמים הטובים מקבלים אצלי צורה של טיולים, ציורים, מילים. והינה לכם הדרך לנצח את הרע, המייאש, המפחיד, המדאיג, המחליש, המעציב – ע"י הגדלת הטוב, ע"י הכנסה של שמחה, יצירה, הרפתקאה, שהייה בטבע. כל אלו יחזקו אותי, ישמחו, ירגיעו, יתנו לי כוח, יגדילו את החיות והחיוניות שבי. ירימו אותי למעלה. ומניסיון חיים אישי אני אומרת חד משמעית – אמת. המתכון הזה לאושר עובד, עבורי לפחות.

"בוא/י נדבר רגע על הנחשים והעקרבים שלך.
בפרשת השבוע, פרשת "וישב", אנחנו פוגשים דמות מרתקת, רבגונית לפחות כמו הפיג'מה שלה, ענקית לפחות כמו החלומות שלה – יוסף.
יוסף הנער חולם חלומות שבהם האחים שלו וההורים שלו משתחווים אליו, בתמימותו מספר על החלומות הללו והופך להיות נזוף ע"י אביו יעקב, ושנוא ע"י אחיו.
בשלב מסוים הם זורקים אותו אל הבור בכדי להרגו, אבל בגלל התנגדותו של ראובן מחליטים למכור אותו והוא מגיע למצרים, שם יתחיל את נסיקתו הגדולה, יפתור חלומות לפרעה ויהפוך להיות דמות משפיעה מאוד. אפילו עד כדי כך שחלומותיו יתגשמו.
אבל הייתי רוצה להתעכב ברשותכם בסוגיה קטנה לכאורה, אבל משמעותית מאוד: סוגיית הבור.
התורה מספרת ש: "וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם" ושואל רש"י שם, וכי לא הבנתי כבר שהוא ריק? הרי אם הוא ריק, ודאי שאין בו מים או כל דבר אחר – מדוע התעקשה התורה לומר לנו שאין בו מים? ועונה "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו."
תתפלאו אבל מהפרשנות הפשוטה הזו, חז"ל לומדים את כל תורת הנפש של האדם (כמעט): כי בכל אדם יש בור. התודעה שלו היא בור, ויש בכל אחד גם נחשים ועקרבים (מחשבות שליליות, פחדים וכו'). אומרים חז"ל, שהבעיה היא שכשאתה מתייחס אליהם – הם מתעוררים עוד יותר, אם אתה נלחם בהם – הם מתחזקים עליך יותר ויותר – אז מה עושים? ישנם פסיכולוגים מסוימים ש"עושים להם מקום", מדברים עליהם, (פרויד רצה שמטופליו ישכבו על הספה ויוציאו את כל הג'יפה החוצה). האם זה טוב? במובנים מסוימים כן, אבל  לפי חז"ל – זה לא פותר את הבעיה.
מה כן פותר בד"כ? מים. אם תכניס מים – הנחשים והעקרבים יסתלקו מאליהם. ואומרים לנו חז"ל, שאין מים אלא תורה. דהיינו, אתה לא תצליח, לפי הגישה הזו, להתמודד עם הנחשים והעקרבים שבך, המחשבות השליליות, הפחדים וכו' אלא אם תכניס מים. תכניס טוב, מחשבות חיוביות, מעשים חיוביים, אור (תורה מלשון אור) לחייך. במילים פשוטות – כל מה שעושה לך טוב, אם זה ספורט, מוזיקה, ריקוד או תורה – כל מה שנחשב מים עבורך – הוא קדוש. אתה זקוק לו. לפי גישה זו – התעסקות בכל הנחשים לא תעזור מולם אלא עלולה להיפך, לעזור להם להשתלט עליך.
ז"א, כשהם עולים, הנחשים והעקרבים, אל תתרגש, תמשיך בשלך. זה בדיעבד. אבל לכתחילה – אנא הכנס מים לחייך. התחבר לצדיקים וככה ייכנסו מים לחייך."

מתוך ניוזלטר שבועי שנשלח מאת משה שרון

אחד הרכיבים המשמעותיים באותו מתכון "סודי" לאושר הוא שהיייה בטבע. חווייה שללא ספק מעשירה את חיינו.

לא תמיד צריך להתרוצץ בדרכים, לגמוע קילומטרים. לפעמים אפשר להוריד הילוך, להישען על סלע, להתרווח אל מול נוף פלאי, להניח ליופי ולשקט לחלחל לכל תא בגוף. בשיעור התמקדות בשבוע שעבר בחרתי להתמקד בנושא "להיות בבית" ותוך כדי הסשן אני זוכרת שאמרתי "אני לא יודעת לנוח". עלו עוד כל מיני דברים והגיעה גם ההבנה שחוסר המנוחה שבי הוא כמו אורח שמגיע מדי פעם לבקר אותי, שאני לא צריכה לגרש אותו ולטרוק בפניו את הדלת, שאני יכולה להניח לו להיות איתי, לשבת לידו זמן מה, להקשיב למה שהוא רוצה לומר לי. הוא אינו אורח קבע בחיי, הוא בא והולך, אם כי לאחרונה הוא מבקר אצלי תכופות. ואני שמה לב איך בנוכחותו אני הופכת אחוזת תזזית, לא רגועה, לא שקטה, רוצה להסתלק, לנוע, לנוע, מתוך איזו תיקווה שהתנועה תרגיע אותו.

פחות doing, יותר being
או doing בתוך ה-being
או being בתוך ה-doing

הווייה מול עשייה, ולמה אני נוטה לחשוב שזה או זה או זה, אולי זה בתוך זה, הווייה ועשייה שלובים זה בזה, בהרמוניה. פעם זה מוביל ופעם השני. נגיד כמו עכשיו, כשאני יושבת בצל וממתינה לשובם של החברים, ההווייה תופסת מקום גדול יותר מהעשייה. טיול אם כך יכול להיות גם הווייה, לא רק הליכה, טיפוס, נהיגה, אפשר גם ישיבה שקטה, הקשבה, נשימה עמוקה, מנוחה.

אין אחד שלא מכיר כמה מקומות כאלה. היופי הזה נמצא גם בתוכנו וסביבנו וצריך ללמוד לפתוח את העיניים והלב ולמצוא אותו גם כאן, ביום-יום.
רק כותבת את המילים הללו ומרגישה את הדחף לקום, לחפש אבנים, להזיז אותן ממקומם, להניח אותן זו על גבי זו, לערום למגדל. מגדלי האבנים הללו, או רוּג'וּמִים, בשפת המטיילים, מלמדים אותי שיעור בפרופורציות ובשיווי משקל.

"וּמָה אֲנִי וּמַה חַיָּי וּמַה כֹּחִי וְעָצְמָתִי. כְּקַשׁ נִדָף מְאֹד נֶהְדָּף וְאֵיךְ תִזְכֹּר מְשׁוּגָתִי"
רבי אברהם אבן עזרא

"לו יכולתי לחיות את חיי מחדש ….
בחיים האחרים הייתי משתדל לעשות יותר טעויות.
לא הייתי משתדל להיות כל כך מושלם, הייתי יותר רפוי.
הייתי יותר טיפש ממה שהייתי, מעט דברים הייתי לוקח ברצינות.
הייתי פחות מלוטש, הייתי לוקח יותר סיכונים, הייתי נוסע יותר.
מתבונן בשקיעות, מטפס יותר על הרים, שוחה בנהרות רבים יותר.
הייתי הולך ליותר מקומות שלא הייתי בהם מעולם,
הייתי אוכל יותר גלידה ופחות שעועית.
הייתי משתדל שיהיו לי יותר בעיות אמיתיות ופחות מדומות .
אני הייתי מאותם אנשים שחיו כל דקה בחיים בצורה פורייה ושקולה;
ברור שגם לי היו רגעי אושר ,לידיעתכם, רק מזה עשויים החיים, מרגעים.
אך אילו יכולתי לחזור לאחור, הייתי משתדל שיהיו רק רגעים טובים.
אני הייתי מאותם אנשים שלעולם לא הולכים לשום מקום ללא מד-חום,
ללא שקית חימום לרגליים, ללא מטרייה ומצנח.
אילו יכולתי לחיות מחדש, הייתי נוסע יותר קליל.
אילו יכולתי לחיות את החיים מחדש,
הייתי חולץ את נעלי בתחילת האביב והולך יחף עד סוף הסתיו.
הייתי מסתובב יותר בקרוסלה, משחק יותר עם ילדים.
לו חיי היו שוב לפניי …
אבל אתם רואים, אני בן שמונים וחמש, ואני יודע שאני הולך למות."

חורחה לואיס בורחס