רגע ירושלמי – שיטוט אינטואיטיבי במרכז העיר

בוקר שישי קייצי.
יותר מדי שמש, מסנוורת, לוהטת, קופחת. מלכת השמיים, זורחת ברום, אף לא ענן אחד מעז להסתיר אותה. הבחור הרוסי בסרט מאתמול בלילה התלונן שהוא לא אוהב את השמש ופתח מטרייה. אני נזכרת שגם ביפן המקומיים עשו שימוש במטריות אפילו שלא ירד גשם. מטריות יפניות מיוחדות, כאלו עם מסנן קרינה.
נוסעת הבוקר ברכבת הקלה הירושלמית ונזכרת ברכבות של טוקיו.
כ"כ הרבה זמן עבר מהימים ההם, נדמה לי כמו life time ארוך עד אין קץ.
על רציף תחנת "שמעון הצדיק" שלט גדול, "קמפוס ירושלים, ההרשמה בעיצומה".
לאור הזן החדש העונה לשם "דלתא" והמסיכות שחזרו לפנים, אני תוהה היכן בדיוק אנו נמצאים על ציר התפתחות הקורונה. היה נדמה שהיגענו לסופה של המגיפה, אולי אנו בעיצומה של התפתחות מוטציה חדשה, מדבקת יותר, קטלנית יותר, מפחידה יותר.
ואולי הגרוע מכל כבר אחרינו. מי יודע. ימים יגידו.

זו הפעם השלישית בשבוע האחרון שמגיעה לירושלים. בשישי שעבר היגעתי להפנינג האמנותי במסגרת שבוע העיצוב בבית הנסן, בשני היגעתי לעיר העתיקה במסגרת סיור בלוגריות והבוקר היגעתי לשיטוט אינטואיטיבי לבד במרכז העיר.

בתחנה ליד העירייה תלויים צילומים צבעוניים, "ילדים מצלמים עיר". כותרת שמעלה בי חיוך. מעניין להתבונן על העיר מנקודת מבט של ילד.
תשע וחצי. יורדת מהרכבת בתחנת "יפו מרכז", הרחוב, שחותך את העיר, מהכניסה לעיר סמוך לתחנה המרכזית עד לשער יפו.
"איך אפשר שלא להתאהב בך", שורה משיר שבוקעת מתוך חנות בגדים. ירושלים היא עיר שקשה להתאהב בה. מה צריך לקרות כדי שיקרה קסם ה"התאהבות"?

חולפת על פני ביניין כשפועלים קודחים פלטות פלסטיק לבנות ענקיות, ככל הנראה חלק מתהליך שיפוץ. אולי יבנו קומה נוספת, אולי ישנו ייעוד למלון בוטיק יוקרתי, כאילו שאין מספיק.

בוקר שישי ירושלמי. בתי הקפה מתמלאים לאט לאט.
שלט גדול: "ירושלים נגד אלימות", בעברית ובערבית, תזכורת לבלאגן הגדול שהתחולל בעיר לפני חודשיים.
מתיישבת על ספסל מוצל. בדיוק עוברת רכבת. אין כמעט שיטוט ירושלמי שאני לא מצלמת בו את הרכבת.
עוד לא היגעתי לקפה של החמישה שקלים ובכל זאת מרשה לעצמי לקחת הפסקה קצרה. להוציא את משקפי הקריאה, כדי להקל על ההקלדה. הבוקר יש לי רק מכשיר אחד שהוא גם טלפון, גם מעבד תמלילים וגם מצלמה.
כל התמונות בפוסט הזה הן תמונות שאצלם במצלמה הסלולרית. ככה, כפי שיצא. בלי פילטרים וללא עיבוד מאסיבי. הזדמנות לתרגל את הסיסמה, "מה שיוצא, אני מרוצה". כנ"ל לגבי הטקסט שזורם ממני החוצה, שאולי יעבור עריכה קלה ותיקון שגיאות כתיב. לא יותר.

"מהר, יש לנו עד שעתיים חנייה", מזל שאני לא מוגבלת בזמן, כלומר, כן, עד הרכבת האחרונה שתחזיר אותי לרחוב בו השארתי את המכונית חונה. ירושלים בדומה לערים גדולות אחרות קשה לנהיגה, קשה לחנייה, קשה להתמצאות. עיר בתהליך בנייה ושיפוץ שאינו פוסק לרגע.
אני זוכרת איך מדי פעם נהגו לפתוח את רחוב יפו ובן יהודה הסמוך לו, חופרים, מכסים ושוב פותחים, חופרים, מכסים. מעניין מתי תהיה הפעם הבאה שיפתחו את עורק התנועה הראשי שכעת סלול יפה.
מעניין כמה מתוך העוברים ושבים ברחוב הם ירושלמים שהגיעו העירה לקניות או סידורים, כמה תיירים, כמה מתוכם תיירים תוצרת חוץ וכמה מקומיים.
ואני? מה אני? תיירת מקומית? ירושלמית לשעבר? לא מזמן העיר לי מישהו שלהיות ירושלמי, זה לכל החיים. זו עיר שפעם היתה לי "בית", הרבה שנים כבר לא. גם הישוב הקטן בשרון בו אני מתגוררת בעשור האחרון הוא לא בדיוק "בית". כמה חבל שקצת לפני גיל שלושים בחרתי לוותר על עיר עם היסטוריה, יופי, ייחודיות ומה לא. עזבתי וכנראה שלעולם לא אשוב לגור בה. אז כן, אני תיירת.

עשר וחצי. קפה מס. 2. ספסל מוצל, רחוב יפו 34, סמוך למרכז הישראלי למיפוי, ביניין עליו מוצב שלט הסבר כחול על מבצע קלשון – "ההשתלטות על מרכז העיר". למי יש את הפניות להתעכב ולקרוא, ללמוד לעומק פרק מימי קום המדינה, כשהמקום בו אני יושבת לקפה היה איזור הגבול, בין העיר העתיקה בשליטה הירדנית לבין העיר החדשה בשליטה הישראלית. באותם קרבות, כשהרובע היהודי נפל לידיים הירדניות, אבא שלי, שהיה נער בגדנ"ע, נפל בשבי הירדני. סיפור ששווה להקדיש לו פוסט שלם. בהזדמנות אחרת.
הבוקר אני משוטטת בעיר שחוברה לה יחדיו, תערובת מיוחדת בין ישן לחדש, מסורתי למודרני, דתי לחילוני, מקומי לגלובלי.

"איך אפשר שלא להתאהב בך"
אפשר. יש לא מעט שלא סובלים את העיר הזאת. אפילו אחותי הגדולה שלא עזבה את העיר מעולם, אומרת עליה, "ירושלים עיר קשה".
וגם יפה, ומרופטת, ומטופחת, וצבעונית, ומפתיעה, וצפופה, ומלוכלכת, ויקרה, ועויינת, ומחבקת, ורועשת ולא נחה לרגע.
עיר של גם וגם וגם.
ובימי הקייץ, כשהלחות והחום יוצרים תערובת בלתי נסבלת ביתר אזורי הארץ, יש בירושלים משב רוח נעים, כזה שמאפשר לי לשבת כמה רגעים על ספסל מוצל, ללגום מהנוזל החם, השחור והמר ובעיקר לנשום. עמוק. מה שספק אם יקרה כעת במקומות אחרים בארץ הרותחת מחום ועימותים.

האמת? לא בא לי ללכת. אולי כשתיגמר הרוח בספסל אעבור לספסל אחר, לתפוס עוד משב רוח. להתבונן באנשים שחולפים על פני, לצוטט לחלקי שיחות, צליל "גלינג-גלינג" שמשמיעה הרכבת הקלה שנוסעת, מהר הרצל לחיל האוויר. למי שאינו מכיר את ירושלים, הכוונה לתחנה הסופית ברחוב חיל האוויר בפסגת זאב.
ואולי אעלה על הרכבת בכיוון ההפוך ואסע להר הרצל, תחנה הסופית בכיוון מערב? אמצא פינה מוצלת בדשא ואנמנם מעט? אפשרי. ואפשר לקום, להשליך את כוס הקפה הריקה לפח, יחד עם שאריות מצב הרוח הקשה והמר שתקף אותי לאחרונה ו… לחצות את הכביש, להיכנס לאחת הסימטאות, לחנויות, להמשיך לכיוון השוק.

ככה נראה "שיטוט אינטואיטיבי", אין תוכנית קבועה מראש. רק השעה בה תסיים תנועת הרכבות. וטוב שכך, כי לפעמים חשוב לתחום דברים בזמן. כמו מצב רוח רע. לא נלחמת בו, לא ממהרת לגרש אותו ומצד שני גם לא מזמינה אותו להידבק אלי לנצח.

"…עוד לא בניתי לי את בית חלומתי… עוד לא אהבתי די… ", שר יהורם גאון מתוך רמקול גדול וסביבו מעגל בני נוער רוקדים. הרקדה שמושכת תשומת לב כדי לתרום לקייטנה עבור ילדים עם צרכים מיוחדים.
"מוזמנים לתרום, איזו שימחה!"
ממשיכה הלאה במעלה המדרחוב הירושלמי השוקק חיים באפן בינוני, תוהה מה זו שימחה, מה זו תרומה.
ברחבה הגדולה הצמודה למבנה המרובע שפעם נודעה בכינוי "רחבת המשביר", ספסלים צבעוניים. מזמינים עוברים ושבים לנוח. הפסקה קצרה. מימיני שלט ענק באדום, SALE, "סוף עונה". הלוואי שזו גם סוף עונת הקורונה, אבל עדיין לא, בכניסה לחנות עדיין חובה לעטות מסכה.

נניח שאין לכם שום מגבלה של כסף, מה הייתם קונים בסופרמרקט הגדול של החיים? בגדים? נעליים? תיק? אייס קפה? קפה ומאפה? שווארמה בלאפה ירושלמית? קבבונים?
תרבות הצריכה נוכחת בכל מקום בכרזות צרחניות, החל מחנויות קטנות, פיצוציות, קיוסקים ועד לחנויות גדולות וממוזגות, בתי כל בו רבי קומות.
הצריכה המוגזמת של הכל מכל צורחת לי באוזן בצלילים צורמים, משאירה אותי מחוץ לזגוגיות חלונות הראווה. לא נכנסת, לא מתעניינת, לא משתפת פעולה עם שטיפת המוח שמציעה "50% הנחה".
נגיד הייתם חנות, איזו מין חנות הייתם רוצים להיות?
קטנה, גדולה, ענקית? כזו שמציעה למכירה את כישוריכם בדרך יוקרתית? עממית? פשוטה ונגישה במחיר שווה לכל כיס? כמו החנות של הכל בשקל? או במחירי עתק? איך הייתם מעצבים את חלון הראווה כדי למשוך את העוברים ושבים להיכנס ולהתרשם ממרכולתכם? הייתם תולים שלטים מאירי עיניים של 50% הנחה או אולי מניחים את הפריטים הכי אטרקטיבים?

ברחוב בצלאל מתקיים מדי יום שישי יריד אמנים. סמוך לגדר בית האמנים הרחוב מתמלא בדוכנים שמציגים מגוון של עבודות יד למכירה. בתחילת הרחוב יש חנות וותיקה שבעבר הרחוק היכרתי את בעלת המקום. קרה מה שקרה, הקשר נותק. אני חולפת על פני החנות הקטנה, לרגע חולפת המחשבה להיכנס, לומר לה שלום, להתעניין בשלומה ואיך עברו עליה השנים. אבל לא. מה ששייך לזמן עבר, נשאר בעבר. קשרים שנקשרו ביני לבין חברים ללימודים נותקו ולא חוברו מחדש. אם יחלפו על פני ברחוב בני גילי שלמדו איתי בביה"ס היסודי, בתיכון, בתואר הראשון והשני, לא אכיר אותם. לא אעצור לברך אותם לשלום. כנ"ל הם כלפיי.
ירושלים עיר קשה.
עיר ובליבה חומה. עיר של בדידות. עיר ללא טיפת חסד.

חלל, בריאה, סדק – מילים שפגשתי בבית אליאנס, שבצהרי שישי היה פתוח. מבנה של פעם ש-"משמש כחממה להיווצרות קהילה יוזמת, יצירתית ומקצועית בירושלים. הבית משכן עשרה קולקטיבים של אמנים הפועלים בתוך חללי עבודה משותפים, כולם ירושלמים בלב, בנפש וביצירה. כמו כן בבית פינות עבודה זמניות ליזמים, יוצרים וכותבים, גלריה, הופעות חיות, מסיבות ואירועים".
מתוך הטקסט על הקיר בכניסה לבית, בית שמשמש כמרחב יצירתי, "מגנט לכל אדם בעל חשיבה ועשייה יצירתית המעוניין לקחת חלק בשינוי ציבורי."
לא תיארתי לעצמי שבמהלך השיטוט אגיע לכזה חלל, Open art space, שאוכל להסתובב, לצלם, לקרוא מילים מרוססות על קיר, לצפות בעבודות בגלריה השיתופית.
מסוג ההפתעות הקטנות והלא צפויות ששיטוט לא מתוכנן מאפשר.

צהריים. הבטן מסמנת שהגיע הזמן ללעוס משהו.
השוק במרחק הליכה קצר. בשוק לא אוכל לכתוב, אולי רק לצלם. להידחס בין המוני האנשים, חלקם באים "לעשות שוק", חלקם באים למקום כמו אל אטרקציה תיירותית.
התחנה האחרונה בשיטוט הירושלמי שלי.

שוק מחניודה בצהרי שישי דחוס באנשים עד אפס מקום. אני שומעת גם אנגלית אמריקאית וספרדית. תיירות חוץ? אולי. מה שכן, אם בנוסף להמון האדם הסתובב בסימטאות השוק גם אותו "דלתא" מושמץ, הרי שפוטנציאל ההדבקה עצום.
כאילו לא למדנו מאומה על שמירת מרחק ביטחון בין אדם לאדם.
מילא. מה שיהיה, יהיה, בינתיים התעייפתי כהוגן.

אני לא מפיקה אף לא קמצוץ הנאה מהרעש, ההמולה, הקניות, הצפיפות.
זמן טוב להיפרד לשלום מהעיר.
וגם להיפרד מקוראי שהתלוו אלי לשיטוט, במלל ובתמונות. תודה.

Comments

2 תגובות על “רגע ירושלמי – שיטוט אינטואיטיבי במרכז העיר”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אילנה אני מטיילת איתך ולא נושמת. עוד מעט אלך אחריך, אשוטט אגמע את הקסם הירושלמי. תודה. גם את הפוסטים הנוספים אני קוראת בשקיקה והעזר בהם.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      בשמחה! יש בעיר הזו קסם גדול. תהני!