הקולאג' הירושלמי שלי

כחלק מהאתגר היומי שלקחתי על עצמי מתחילת חודש ינואר "קולאג' ביום", אני יוצרת ביומני האמנות שלי קולאג' ביום. או לפחות משתדלת.
בערב יום ירושלים התחלתי לסדר את האלמנטים על הדפים הריקים ביומן, ולמחרת, ביום ירושלים, סיימתי את מלאכת ההדבקה שנותרה ואת הכתיבה.
אח"כ הקלדתי את הטקסט הבא בעמוד הקולאג' של חודש מאי, וכשסיימתי החלטתי לגזור את המילים האיטואיטיביות שנכתבו מהבטן ולהדביק בדף חדש. פוסט חדש.
לתת מקום לירושלים, ירושלים שבלב.

"ואז לפתע ברגע מסויים
נברא ללא כוונה עולם.
באור לא תיקני, בחום מועט,
הוא ניתר מן התוהו, כמעט נפלט.
אלוהים הסתכל בו כמו חולם.
הוא ידע: זה רק חלק מהשלם.
כך ברא אלוהים את הפליאה.
כך יצאה לו לפתע התוצאה."

דוד אבידן

פרט מתוך הקולאג'

הקולאג' השלם

28.5.22, שבת, ערב ייום ירושלים, קולאג' ירושלים, ההתחלה.

מניחה את הדימויים על הנייר הלבן הריק. מפות שונות של ירושלים, איזורים שונים של העיר. ואלמנטים נוספים. כולל אותו חלק של פאזל מוזהב ועטיפת הספר שבסוף נותרו על השולחן ולא הודבקו בקולאג' הירושלמי שלי.
בללילה מתיישבת ליד שולחן היצירה ובסבלנות אין קץ, שגם אני תוהה לעיתים למקורה, מדביקה את השכבה הראשונה של המפות.
אח"כ מניחה את המלצמה בצד ומתמסרת לתהליך היצירה.

"לראות דבר, פשוט לראות,
לראות צבעו, גווניו, צלליו, באור הרגע,
לחוש שטחי פניו, לחוש,
לראות סוףסוף את צורתו, לראות"

מרדכי גלדמן

29.5.22, ראשון, יום ירושלים, קולאג' ירושלים, ההמשך.

מפות העיר מודבקות על הנייר הלבן, מרצפות את הכפולה, יוצרות מפה חדשה, כזו שמחברת בין הישן לחדש.
ירושלים הרים סביב לה, אני ממרקרת את הר ציון, הר הזיתים, הר הבית, הר המוריה, הר תמיר והר המנוחות. מפברואר אבא נח בגומה בקיר בהר המנוחות, "קבורת סנהדרין" קוראים לזה. "הר תמיר"נשמע כשם של הר גבוה ויפה, עד שמגיעים למקום עצמו ורואים מקרוב את קירות הקניונים האדירים שבונים לגובה, קניוני המוות.

מחוץ למפה ישנם גם הר אורה, הר חרת והר איתן. הרים שאני מכירה, טיילתי בהם המון, הרים שמקיפים את הכפר הציורי בעמק, עין כרם. את המפה הירוקה של עין כרם קיבלתי במודיעין כששוטטתי ביום שישי האחרון בכפר. את המפה של העיר העתיקה אני שולפת מארכיון המפות הפרטי שלי. גוזרת במדוייק לפי קו המתאר של חומות העיר. ירושלים, עיר ובליבה חומה. אבא נולד בעיר העתיקה ביום כיפור 1931, כשפרצה מלחמת העצמאות היה נער, נלחם בשורות הגדנ"ע בהגנה על הרובע, אח"כ נפל בשבי הירדני, אח"כ שב הביתה.

בדרך לירושלים שלמה ארצי שר לי במכונית "הדרך ארוכה, מי זה יגיד לי את סופה, מי זה יאמר לי מה יהיה, מי זה ידע" וידעתי שאת שורת הפיזמון הקצבי והעליז הזה אצרף לקולאג' הירושלמי שלי. השורות הללו כתובת לצדי הכבישים במפה, כבישים מרכזיים, כבישים צדיים, בכולם נסעתי בדרך מפה לשם, משם לפה. כמו פיזמון שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. המקום בו נולדו חיי, בית החולים הדסה עין כרם בתחתית הקולאג' בצד שמאל, המקום בו קבור אבא בראש הקולאג', בצד ימין. ובין לבין, נוף ילדותי.

את תמונת הפסל לקחתי מכריכת הספר The history of art, ספר שקניתי לפני שנים רבות, כשהייתי סטודנטית לאמנות בבצלאל שבהר הצופיפ. נהניתי לדפדף בו, גם אם לא ממש קראתי, לא ממש העמקתי, לא סיכמתי, אבל אהבתי להרגיש את הדפים בידיים, לתת לתמונות מתולדות האמנות לשטוף את העיניים, להרגיש שאני חלק מהתנועה העדינה של ההסיטוריה, של האמנות, של העיר היפה בתבל. כשדיללתי את ארון הספרים שלי הספר הוצע למכירה/מסירה, לקחתי את העטיפה וגזרתי את פסל האישה נטולת הראש, אמנות רנסאנסית במיטבה. במקום שתי ידיים, שני כנפיים. האם ככה נראית השכינה? מוזהבת, מפוסלת באבן על כל קימוריה וקפליה הרבים. ובצלה, האישה הורודה, העירומה, כי מעפר באת ואל עפר תשובי, ביום מן הימים, מי זה יאמר לי מה יהיה, מי זה ידע. עד אז היא עומדת על ה"אגם העונתי", הסכר של בית זית שמתמלא בחורפים ומתרוקן בקייצים, פעם מלא, פעם ריק, שנה אחר שנה. החורף בגשמים העזים שירדו, הוא עלה על גדותיו, המים גלשו החוצה, לנחל שורק שמתפתל בעמק.

המפה מלאה באיזכורים של טבע, הר, נחל, עמק, יער. טבע אורבני, טבע בזעיר אנפין, בין הכבישים הסלולים, גם כבישים ראשיים וגם כבישים צדדיים שמובילים את התנועה. תנועה שלפעמים זורמת ופםלעמים חסומה, פקוקה, עוצרת. הדמות הסכימטית של האדם פשוט הידיים שבתוכו מסתעפים הוורידים, העורקים, נימי הדם, חוטים-חוטים שנראים כמו מפת כבישים סבוכה. מזל שהגוף יודע מעצמו איך להתמצא, איך לזרום אל הלב ומהלב. עד שיום אחד הלב עוצר ואז הכל נעצר. נגמר. נסגר.

אלמנטים שחוזרים על עצמם בקולאג'ים רבים שלי: המנורה, הפרפר, השעון, התכשיט. אני מסתירה את המחוגים שמודדים את הזמן החולף בפרח משובץ אבנים טובות. כמו בשיר של שולי רנד, "אני בת מלך שעשוייה מאבנים טובות, מרגליות". אני בת מלך, נולדתי חודשיים לפני פרוץ המלחמה, המלחמה בה שוחררה העיר מהכיבוש הירדני. העיר העתיקה והעיר החדשה הפכו לעיר אחת. עיר של ניגודים, של סיכסוכים אינסופיים, של כמיהה, של תפילה, של יופי בל יתואר,של קדושה, של סגולה, של דם לוחמים שנשפך לאורך ההיסטוריה.

אין בקולאג' הירושלמי שלי שום דגל. במקומו הטבעתי חותמת אדומה של מצפן שמצביע צפונה, שנזכור היטב היכן כוכב הצפון שלנו, שלי. כי לפעמים נדמה לי ששכחנו. שהתבלבלנו. שבמקום לשמור על העיר שלמה, מאוחדת, יפה, קדושה, ההתלהמות מגבירה את ווליום השנאה, הפילוג, הקיטוב.
"קנה מידה" כתוב במפה לצד המצפן המוזהב, הקטן, שכמעט הולך לאיבוד במרחב, החשוב כ"כ, שמצביע על דרך הישר, שמלמד שיעור בפרופורציה.
מילים שגזרתי והדבקתי: "הבית שלי", "החיים שלי".
ירושלים היא הבית, הר המוריה הוא בית המקדש שהיה, שחרב. והפחד שאם לא נשמור על הבית, הוא שוב יאבד. לפעמים נדמה לי שאנחנו כבר בדרך לשם, לחורבן נוסף, מלחמה, התפרעות. מספיק לקרוא בחדשות איך עברו אירועי יום ירושלים והלב נחמץ מרוב צער.

"הדרך ארוכה, מי זה יגיד לי את סופה, מי זה יאמר לי מה יהיה, מי זה ידע"

"ילדה, תני לי יד
ונראה ירושלים,
נעבור על פני ועל יד,
בתוך ובשוליים.

אולי גם נראה אלוהים
במקום אחד או שניים,
כי אלוהים זה דבר שרואים
לפעמים בירושלים."

משה הנעמי

"ראה, ראה,
כל הדרכים הם כיסופים לירושלים,
והיא עצמה?
על מה היא כה עזות בוערת?
אל מה היא דרך?

ישראל אפרת