מה עכשיו? – שבוע העיצוב בירושלים

יצא ככה שמינואר לא ביקרתי באף לא תערוכת אמנות אחת. כחובבת אמנות, החוויה שלי כצופה ביצירות של אחרים היא משמעותית, מלמדת ולרוב גם מהנה. לכן כשראיתי לראשונה את הפרסום על שבוע העיצוב בירושלים סימנתי את התאריכים והתחייבתי בפני עצמי שאני לא מפספסת את התערוכה הזו. וכך היה.
בשישי האחרון נסעתי מוקדם בבוקר לירושלים, היגעתי לבית האנסן בשכונת טלביה עוד לפני שדלתות המקום נפתחו למבקרים, ישבתי זמן מה בגינה, מעלעלת בקטלוג המושקע וחשבתי לעצמי, שם יפה בחרו לנושא התערוכה – "לעת עתה" – כותרת שמתייחסת לזמן. עבר-הווה-עתיד.

לאחרונה אני מוצאת את עצמי זורקת לחלל האוויר את השאלה "מה עכשיו?" בלי לחכות לתשובה. כי אין.
אלו בעיקר מילים שמשאירות מקום לכוחו של הרגע הזה. ובאחד הרגעים כשחציתי מסדרון עם שלטי ניאון רצים, נעצרתי לרגע לקרוא מה כתוב, והינה היא מופיעה מולי בפיקסלים מוארים, בעברית ובאנגלית, הספק שאלה, ספק תמיהה. "מה עכשיו?"
עכשיו אני מחייכת לעצמי, איך ניחשתם אותי.
עכשיו אני כותבת פוסט על רשמים אסוציאטיבים מהביקור בתערוכה. מי שמעוניין בטקסטים "רציניים" משובצים בביטויים מהז'ארגון האמנותי מוזמן לקרוא את ים המלל שמצורף לקטלוג המושקע, גם המודפס שמחולק חינם לבאי התערוכה וגם הדיגיטלי באתר האינטרנט של שבוע העיצוב. אלו טקסטים יפים וגבוהים כמו שמצופה מעולם האקדמיה עם מסרים מנוסחים בשפה שאוצרי תערוכות ומבקרי אמנות אוהבים ומבינים.
שלא תבינו נכון, אינני מזלזלת חלילה בהשקעה הגדולה שנעשתה בכתיבה ובהפקת הקטלוג, רק בימים אלה כשאני מתמודדת עם עייפות פוסט-קורנה, אין לי לא סבלנות ולא אנרגייה להתעמק ולרדת לסוף כוונתם של כותבי הטקסטים.

בחלל התצוגה של תערוכה בשם "השדכן" פגשתי את האומן שייצר גופי תאורה וקפיצים תוך כדי שהוא משלב בעבודות שלו מוטיבים של ריקמה פלסטינאית.
"אמנות היא שפה, לפעמים היא מובנת רק למעטי מעט, ולפעמים היא ברורה, פשוטה ונגישה לכל", אמרתי לו  והוא חיזק את דברי, "כן, אמנות היא דרך לביטוי אישי וכל מי שמתבונן ביצירה לוקח ממנה מה שנראה לו, מה שהוא מבין, מה שמוצא חן בעיניו."

בפוסט שלפניכם לא תמצאו סקירה מקצועית סטייל ביקורת תערוכות, גם לא המלצות בסגנון של "רוצו לראות". מה שכן, אביא כאן כמה מהדברים שראיתי שם, שמצאו חן בעיני, שאני שמחה להעביר הלאה.
מי שקורא ומסתקרן מוזמן לנסוע לירשלים ולצפות בתערוכות השונות עד יום חמישי ה-30.6. ומי שלא מסתייע לו לנסוע ירושליימה מוזמן לצפות בתמונות שצילמתי שם ואביא לפניכם כאן.

להטיח כסאות בקיר

התערוכה הראשונה שראיתי היתה סרט וידיאו בו האמן משליך כיסאות בית ספר על קיר גבס. ישבתי על הספסל בחדר החשוך ועודדתי אותו מהיציע. מצויין! נהדר! לך תביא עוד כיסא! חזק! מה זה, לא אכלת היום ארוחת בוקר? תזרוק חזק, שהרגליים יתקעו בקיר! בראוו! בדיוק ככה! יאללה, לכיסא הבא! התפרק? לא נורא, תמשיך לחבוט בקיר, אולי גם הוא יפול.
המיצג רוויי האלימות מלווה בסאונד של חבטות ונפילות של כיסאות ריתק אותי. להלן הוורסייה האמנותית לפעולת "לדפוק את הראש בקיר", רק במקום הראש הוא לוקח כיסא וזורק בכל הכוח. בום! טרח!!!
כמה צחקתי.
ופתאום האבסורד התגלה במלוא עירומו, כמה ההטחה בקיר האלימה, הברוטלית, הסיזיפית הזו מעייפת. ובשביל מה? ובנוסף לכל האנרגיה שהלכה לאיבוד, בתום הסרטת הסרט מישהו צריך לתקן את כל החורים בקיר. לגמרי מיותר.

עץ המשאלות

תארו לעצמכם חדר ובו בעציץ גדול עץ ועל ענפי העץ קשורים פתקים בצבעים שונים. כן, ככה בדיוק נראה עץ המשאלות.
אפילו שזה משהו די בנאלי שמו הסתם ראיתם בעבר, עדיין, יפה לראות איך הקהל מגיב להזמנה לקחת פתק, לרשום משאלות בעיפרון ולקשור לעץ.

מה אתם מאחלים לעצמכם?
מה אתם מאחלים לקהילה?
מה אתם מאחלים לעולם?

כבר ביום השני לתערוכה העץ היה גדוש בפתקים וחשבתי איך יראה עם סיום התערוכה, עמוס במשאלות ומילים טובות שאנשים כתבו לעצמם, לקהילה שלהם ולעולם הגדול.
ניגשתי למדף עליו היו מונחים הפתקים ולקחתי גם אני שלושה פתקים לרשום בהן את המשאלות שלי, לצרף למשאלות של כל השאר ולקוות שעצם הכוונה תזרז את הגשמתם.

הלופר

אני אוהבת אמנות ויזואלית, כלומר כזו שרואים בעיניים. פחות אוהבת עבודות שמשלבות סאונד. לרוב זהו סאונד שמציק לי באוזן וכצופה אין לי יכולת לעשות mute או להחליש את הווליום. קרה לא פעם שסאונד רועש מדי או צורם מדי גרם לי להסתלק, הרחיק אותי מהמקום.
במקרה של התערוכה בשם "הלופר", התגברתי על הסאונד המעצבן שחזר על עצמו בלופ מעצבן והתעכבתי לעבור על כל הרישומים והמילים שנכתבו על הקיר הלבן בטוש שחור. גאוני בפשטותו, מדוייק במסריו, גם אם חלק מהאמירות הללו מוכרות לי מפעם.  ועדיין – נהניתי מאוד מההברקות הויזואליות הללו.
"הזמן יגיד אם זו אמנות" טקסט שנכתב מתחת לשעון. אם שואלים אותי, זו אמנות מצויינת. חפה ממניירות, נקייה, פשוטה, מדוייקת. רק המוזיקה החזרתית עם השירה העילגת ברקע הציקה לי באוזניים. שידעו היוצרים שיש צופים שתופסים את זה כפלישה למרחב הפרטי שלהם. אם יש משהו ויזואלי שמציק בעין, אפשר להסיט מבט, אבל לא ככה הוא בנוגע לצליל שפשוט שמחלחל לאוזניים ומציק.

הצלמיות הרוקדות

להבדיל מפס הקול שלא אהבתי אצל הלופר, בעבודת הוידיאו הזו האמנית לקחה את הצלמיות הנשיות הכנעניות ועשתה להן הנפשה הומוריסטית. מצלמית חרס עתיקה הן נראות כמו דמויות פלסטלינה שנעות בתנועות ריקוד לצלילי שיר ישראלי ישן, שגם הוא מתנגן שוב ושוב, אבל יש משהו בתנועה המגוחכת של הצלמיות שגרם לי לעמוד מהופטנת מולן ופשוט לחייך.

השדכן

מסתבר שזה פרוייקט שרץ לאורך שנים במסגרת שבוע העיצוב כאשר אוצרי התערוכה יוצרים חיבורי בין אמנים צעירים לאמנים וותיקים, בני הגיל השלישי או אמנים שיוצרים בשיטות מסורתיות. החיבור בין גילאים שונים, בין סגנונות עבודה שונים, בין חומרים שונים, בין תפיסות עולם שונות מביא לתוצרים מרתקים שמוצגים בתערוכה.
לכל מפגש בין שני אמנים מוקדש סרטון וידיאו קצר ופינה קטנה בחלל החדר.
מה שמשך מייד את תשומת הלב היה שטיח קיר סרוג בגוונים של כחול, מעמקים של ים וכחול של שמיים. עבודה שהיא תוצר של שיתוף פעולה בין האמנית, צעירה ירושלמית חרדית לבין מועדון "יד לקשיש". היא יצרה סקיצה והדריכה את הנשים איך לסרוג ואח"כ חיברה בין פיסות הצמר הסרוגות למערבולת כחולה מהפנטת.
אהבתי גם את החיבור בין אמנית הטלאים ממבשרת ציון למאיירת ירושלמית צעירה ויחד הן יצרו גלילים צבעוניים שמסמלים את ימי בריאת העולם, עשויים מלאכת מחשבת של טלאים-טלאים. התכים של מכונת התפירה החליפו את קווי העיפרון או הצבע. המפגש בין הבד שיש לו נפח לאיור שהוא לרוב דו מיימד הביא לחיבור מאוד מעניין, לצורה שהיא תלת מיימדית, עם איכויות וצבעוניות של רישום.

האותיות המסתובבות

כמי שחובבת טקסט, אותיות וטיפוגרפיה, נהניתי מאוד להיכנס לחדר עם שלושה מתקנים מעגליים שניתן לסובב ודרך החריצים לראות את האותיות מרקדות לפני. עוד עבודה שהעלתה חיוך גדול על פני.

הגינה של בית הנאסן

גם בגינה מפוזרות יצירות, אבל יום שישי, צהריים, חם. עייפות פוסט הקורונה אומרת את דברה. אני פוגשת חברה ואנחנו קונות קפה קר ומוצאות ספסלים עשויים משאריות עץ ומתיישבות בצל למנוחה קצרה. לא צילמתי את הגינה, גם לא את השרפרפים, אבל אם אתם שם שימו לב. זה רעיון מדליק לקחת שאריות של עץ סנדוויץ, חלקם עם פורמייקה אפורה/לבנה, חלקם סתם, נטולי ציפוי ובעזרת מברגה לחבר בין החלקים וליצור קונסטרוקציה קלה וקומפקטית שאפשר לשבת עליה או להניח עליה חפצים.
אני לא בטוחה אם השרפרפים הללו הם חלק מהתערוכות המוצגות, מי עשה, למה עשה, מה רצה להביע – לא משנה, משנה שכשחם לכם ואתם מחפשים פינה מוצלת לשבת להפסקה, הינה משהו פרקטי שאפשר לשבת עליו לעת עתה.

ולסיום כמה תמונות מהמבנה הצבעוני בחצר הפנימית של בית האנסן.
קוביות שמכניסות לחלל צבע ואיתגרו אותי ואת הקנון שלי למצוא נקודת מבט מעניינת, כזו שתתפוס את ההשתקפות הצבעונית.

בקיצור – אהבתי. ואולי גם אתם תאהבו אם תספיקו להגיע לירושלים עד הסגירה בחמישי הקרוב (30.6.22)

קריאה נוספת

ממה אתם בורחים? – שבוע העיצוב בירושלים (2021)

Comments

4 תגובות על “מה עכשיו? – שבוע העיצוב בירושלים”

  1. תמונת פרופיל של שרון
    שרון

    תודה אילנה תמיד מרתק לקרוא אותך
    עושה חשק ללכת לראות ומסקרנת אותי התחושה של לצפות במישהו מטיח כסאות בקיר.. אז אולי זה לא מיותר:)

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה שרון! שמחה שהמילים שלי מדרבנות אותך לחזור לשם שוב, זה הרי כ"כ קרוב ונגיש לך. מעניין מה תגידי על הכסאות המתעופפים אל הקיר…

  2. תמונת פרופיל של ינינה
    ינינה

    תודה על הסקירההמענינת. אחד האירועים המענינים שיש בירושלים. לצערי השנה לא אספיק

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      בשמחה רבה ינינה. כן, לאחרונה יש שפע של תערוכות ופסטיבלים, גם בירושלים ומחוצה לה. מסתבר ששבוע העיצוב הוא די וותיק, אם כי נראה שרק בשנים האחרונות הפך לכזה פסטיבל שמושך אליו אלפי מבקרים. לא נורא אם לא יצא השנה, תוכלי להגיע שנה הבאה או לחלופין להתסכל מה היה דרך האתר המושקע ברשת.