ירושלים לא מפסיקה להפתיע אותי

בכיכר ספרא, אותה רחבה גדולה מול ביניין העירייה בירושלים, מוצב פסנתר עשוי בטון ולידו יושב בחור ומנגן. אני יושבת על ספסל בצל ומקשיבה לנגינת הפסנר, חושבת, הלוואי וידעתי לנגן. הבחור, ככל הנראה חייל בחופשה, סיים לנגן, קם ממקומו ליד הפסנתר, לוקח את התיק הגדול, את הנשק והולך לדרכו. אני ממתינה לנגן הבא בתור. מגיע תייר, מתחיל לנגן אבל מסתפק בתווים ספורים, מספיק כדי שהחברה תסריט בווידאו. עוברת בי המחשבה: מתי לאחרונה האזנתי בנחת למוסיקה קלאסית, או לשאון הרחוב.
מהספסל ליד הפסנתר עברתי לשבת על הכריות היצוקות בטון, בצל, ברוח הנעימה. המיצג הזה אינו חדש לי, הן מוצבות שם כמה שנים ועדיין כייף גדול לבחור כרית עם שקע נוח לטוסיק, להתיישב, לאכול סנדוויץ' שהבאתי מהבית לארוחת עשר ולחשוב על העיר הזו, ירושלים. עיר שהמוני אדם נושאים אליה עיניים, מושא לגעגועים אינסופיים. עיר שפעם היתה ביתי והיום לצערי מגיעה אליה לעיתים רחוקות.

נתקלתי לא מזמן באינטרנט באיזכור קצר על פרויקט הגרפיטי ברחוב שושן שהתקיים ב-2016. מציינת לעצמי שהעיתוי שלי ממש  מוצלח, איך אני תמיד מוצאת את האירועים הללו בדיעבד ומקווה שגם כעבור שנתיים נשארו עדויות מאותן יצירות שצויירו אז.

תהיתי אם עדיין יישאר משהו לראות מאותו פרויקט, הרי בשנתיים שחלפו מאז, הכל יכול לקרות. רחוב שושן בימים אלו של קייץ 2018 נראה עלוב מאוד. מט לנפול. על אחת הדלתות יש שלט שמכריז "אסור להשתין, גרים כאן". מצד אחד מעלה חיוך, מצד שני… רבאק… אנשים באמת עושים פיפי בכניסה לבתים?! מצלמת כמה ציורים שצויירו על תריסי חנויות סגורות, החצר האחורית של ירושלים. מצד אחד "קדוש", מצד שני "אסור להשתין". ליד אחת החנויות פועלים פורקים סחורה ומול חנות אחרת יושבת חבורה של פועלים זרים ושותים בירות. אפילו שזה פריים יפה, לא מכוונת אליהם את המצלמה. חולפת על פניהם ומצלמת דווקא את הקירות.

יורדת רחוב אחד למטה, רחוב כורש, נכנסת למגרש חנייה ולהסתכל מקרוב בכמה ציורים שמשכו את העין מרחוק. מחליפה כמה מילים עם השומר בחניון. סיפר שפעם היה פה ביניין של הרבנות והתמוטט, אני תוהה איך זה שעדיין לא הקימו מגדל או מלון נוסף על חורבות הביניין ההרוס. "בטח יבנו פה מגדל", הבחור מנחש, "אבל זה לוקח זמן". והשיכון שממול? אני מתעניינת, "הדיירים מתנגדים", הוא אומר לי ומוסיף ש-"הם, הציירים, באים בשבת לצייר, אף אחד לא מכיר אותם. יש שם עבודות יפות."

אלו התמונות מהחניון ההרוס, חלקן יפות, חלקן דהויות, חדש וישן שמתערבבים במגרש הקטנטן הזה. "קאוס" מסוגנן.

ירושלים מפתיעה גם במילים שפזורות במרחב הציבורי. למי שיש סבלנות להיעצר בתחנה שנקראת "תחנת הסבלנות" ולקרוא טקסטים ממוסגרים מטעם "לחדש – לשאול – לאהוב". בכיכר ספרא נתקלתי בשירים מודפסים על הקיר, מנחשת שנכתבו ע"י תושבי העיר.

ושוב חולפת על פני הפסנתר בכיכר ספרא ומתיישבת לנוח בצל, מאזינה לצלילים נישאים ברוח הקייצית. ואין דרך טובה מזו לסיים גם את הסיור וגם את הפוסט כולו באווירה ירושלמית אמנותית.

הצגתי כאן את התמונות מירושלים בפוסט נוסף בסדרת אמנות הרחוב, כדי שמי שמתעניין יוכל להיחשף לציורים הללו. ואולי יסתקרן להגיע ירושלימה ויחפש בין הקירות את הביטוי האמנותי של ציירי הרחוב הללו.

ולסיום נקודה מעניינת שהעלתה הבלוגרית ינינה זסלבסקי אפק מהבלוג הנפלא "אפקים מטיילים" בפוסט שכתבה בפייסבוק: "מעניין לחשוב איך תופעות חברתיות מחאתיות עם השנים מתמסדות והופכות למיינסטרים. כך למשל הג'אז התחיל כמוסיקה מחתרתית שנוגנה ללא תוים ושילבה מקצבים ושירה מתרבותיות שונות – היום נלמדת באקדמיות ויש "סטנרדטים (!) של ג'אז" . כך גם הגראפיטי ששימש חבורות צעירים לרסס את מחאתם על הקירות, הפכה כלי בידי הממסד לשדרג שכונות עזובות.ואמני גרפיטי ידועים מוזמנים לצייר על קירות ענקיים."

אני מסכימה עם דבריה ומוסיפה שמדובר בכסף ואגו. כסף שמציע הממסד לאמנים המוכשרים כדי שיציירו על קירות חשופים במרחב הציבורי. ואגו של אותם אמנים שמסכימים לעסקה הזו. לרוב הם נדרשים להציג סקיצות לאישור העירייה, כי הרי בעל המאה הוא בעל הדיעה. הפואנטה בגרפיטי היא שהאמן יכול לצייר מה שבא לו ולהעביר איזה מסר שבא לו, גם אם מדובר במסרים לא נעימים. כשהעירייה מבקשת מאמן לצייר על הקירות, מתקבלת לרוב תוצאה דקורטיבית ונעימה לעין. המומנטום החתרני התפוגג. האלמנט הספונטני והמחאתי מתחלף במפגן וירטואוזי של צבע ודקורציה.

https://www.facebook.com/yanina.afek/posts/10156562087579417?comment_id=10156562432399417&notif_id=1535368296963160&notif_t=comment_mention

פוסטים נוספים שעוסקים בגרפיטי ואמנות רחוב בארץ ובחו"ל: