שוטטות אינטואיטיבית, ירושלים אהובתי

"התחנה הבאה אוסישקין פינת נרקיס", הקריין בקו 9 מקריא בקול את שמות התחנות. נרקיס? הרחוב הזה מוכר לי מפעם. כשהדלת נפתחת אני יורדת אל הרחוב הירושלמי ומתחילה בשוטטות אינטואיטיבית. לאן שהלב יבקש מהרגליים ללכת, עד שיתעייפו.
התחנה השלישית בנוודות הדיגיטלית, קיץ 2023. תחנה אורבנית.
ירושלים אהובתי.

אני אוהבת לקרוא לעיר הטעונה והמורכבת הזו ככה. זו העיר בה נולדתי וגדלתי, העיר בה למדתי ורכשתי השכלה אקדמית, תואר ראשון (בצלאל), תואר שני (גבעת רם). עזבתי אותה לפני שנים רבות ומאז מגיעה מפעם לפעם לביקורים חטופים.
השבוע היגעתי לפרק זמן קצוב של 12 יום. לשמור על כלבה שבעליה טסו לחו"ל, לעבוד מרחוק ובשעות הפנאי "לרדת העירה" (ביטוי ירושלמי עתיק יומין) ולטעום משפע האטרקציות והפעילויות שירושלים מציעה למבקריה.

קיץ ירושלמי.
השבועיים האחרונים של "החופש הגדול", כשהרחובות עמוסים אנשים, משפחות, ילדים. חלקם ירושלמים, חלקם תיירים כמוני. גם אני כאן כמו תיירת בעיר שפעם היתה "בית".
פעם, באלף הקודם, כשהייתי סטודנטית צעירה לאמנות, היתה לי חברה שגרה בדירה שכורה ברחוב נרקיס. בשנה האחרונה ללימודים גרתי כמה חודשים בדירה שכורה בנחלאות, החלפתי את בעל הבית שנסע לחו"ל ושמרתי על הכלב. דוגסיטינג. דומה מאוד למה שאני עושה כעת.

בשלושת הימים מאז שהיגעתי, הכלבה ואני התידדנו מאוד, היא מרשה לי ללטף אותה בבטן ומפעם לפעם מלקקת אותי ברגליים. יש לנו שגרת טיולים, בוקר, אחה"צ וערב. אילו היתה קצת יותר ספורטיבית הייתי לוקחת אותה איתי לעמק המצלבה ומשם לגן סאקר. אבל היא לא, ואנחנו מסתפקות בסיבוב בין הבית לגינה הקהילתית ולגינת המשחקים.

30 שנה עברו מאז סיימתי את לימודי האמנות בבצלאל. באחד הערבים השבוע נסעתי העירה לראות מקרוב את הביניין החדש של בצלאל. היה סגור. פיספסתי בכמה ימים את תערוכת הבוגרים, אבל עדיין יכולתי להתרשם מאיך נראה הביניין מבחוץ. תוכנן ע"י אדריכלים יפנים שלא לקחו בחשבון את החאפריות הישראלית, את חוסר היכולת שלנו לסיים פרוייקט כמו שצריך, לסגור את כל הקצוות, ובעיקר לנקות. הביניין גמור וכבר נראה מוזנח, מאובק. לא כמו שהייתם מצפים מביניין חדש שרק עכשיו נחנך.
מילא. לא אני אלמד שם, ילמדו בו סטודנטים צעירים שחולמים אמנות.
מה יצא מהם בתום ארבע שנות לימוד? מה יצא ממני אחרי התואר הראשון באמנות?
שאלה מעצבנת. כאילו הלימוד נעשה רק לשם תכלית פרקטית, כמו פרנסה או קריירה אמנותית. כבר בסמסטר הראשון בשנה א' ידעתי שלא אהיה אמנית מפורסמת שמציגה עבודות בתערוכות. אין לי את ה-skills הדרושים כדי להשתלב בביצת האמנות המקומית. ואכן לא השתלבתי. המשכתי לתואר שני במידענות, תואר פרקטי שסלל לי את הדרך לעבודה בהייטק, עד עצם היום הזה.
מה יצא ממני? הייטקיסטית חסרת מנוח, נוודית דיגיטלית, קוראת בקלפים.
מצד אחד מוח אנליטי חכם וחד, מצד שני מוח יצירתי, אינטואיטיבי, מוכשר בטירוף.
נעים מאוד, זו אני. אוהבת את חיי, שמחה בחלקי.

לא פותחת גוגל מאפס, דולה את שמות הרחובות והכיוונים מהזיכרון. עולה במעלה רחוב נרקיס: קפה נרקיס, מאפים, סלטים, ממתקים, שתייה קרה, בית הספר להוראת החשיבה. ה-ב'התפוררה והמילה נקראת כמו "חשיכה".
ירושלים אהובתי, כמה ימים של חושך עברו עלי כשחייתי כאן.
בתים ירושלמים של פעם, חדרי מדרגות של פעם, תריסים של פעם. זכרונות מפעם. בדידות ועצבות מפעם.
מה יצא ממני? אני מחייכת לעצמי חיוך גדול. כמו שמערבבים חומרי גלם לעוגה, מכניסים לתנור לשלושים דקות או שנים ולבסוף בודקים איך יצא.
האם עוגת החיים טעימה לך?
כן. טעימה לי מאוד. זו עוגה יחידה מסוגה, חד פעמית, לא היתה ולא תהיה עוד עוגה כזו.
עוגת החיים שלי.

רחוב נרקיס פוגש את רחוב שמואל הנגיד. בית האמנים יצא לפגרת קיץ שנתית, התערוכות יפתחו בשבת 2.9, ביום שאעזוב את ירושלים. בבצלאל הישן שלט פרסומת לתואר שני בעיצוב אורבני. הביניין סגור, הרחוב הסמוך שוקק חיים. בתי קפה, חנויות, אנשים, דוכני מכירה של מלאכות יד.
"אור גדול", "הטוב והמיטיב" בכתב רש"י במסגרות מוזהבות בכניסה לחנות המסגרות המיתולוגית של נאווה. פעם היכרתי אותה. עברו מאז יותר משלושים שנה. אני לא נכנסת להגיד שלום, מה ששייך לעבר, נשאר בעבר. לא נשארו לי אנשים מהימים ההם של בצלאל. מעט הקשרים שקשרתי אז התרופפו ונפרמו. מעולם לא קרה וגם לא יקרה שיעצרו אותי ברחוב ויגידו: "אילנה??? כמה טוב לראות אותך".
זה מה שיצא ממני, אדם נטול שורשים, או שורשים קצרים, פרומים. לכאורה שייכת.

בפינת הרחוב מונחים שני ברושורים של "הופעות אוגוסט", מושיטה יד, לוקחת ופותחת. ציור של גב ימין. דרישת שלום מהמדבר.
מחייכת לעצמי. יודעת שזה ציור שיגזר ויודבק באחת מהכפולות ביומן הויזואלי שלי.
כן, הינה עוד משהו שיצא ממני. יומנאית. קלפנית. קולאז'יסטית. צלמת. סטוריטלרית. בלוגרית. טיילת. מיטיבת לכת.

שישי, צהרי היום. בעיצומו של שיטוט אינטואיטיבי אורבני. מולי בית העם, מימיני רחוב בצלאל ובמרחק הליכה קצר שוק מחניודה. סירנה של אמבולנס צהוב שחולף, מכוניות, אוטובוסים ואני שנעה בקו 11, קרי שתי רגליי שלוקחות אותי לשוטט.
"פה, פה יש מעבר חצייה", היא מצביעה והם הולכים לשם. גם אני אחצה שם את הכביש ודרך נחלאות אפלס את דרכי לשוק, לבלגן התוסס של צהרי שישי.
ברך ימין שולחת איתות של כאב. גם זה יעבור. ממשיכה ללכת.

ליד בית העם ביניין חדש, "קמפוס ירושלים לאמנויות". מה זה? וכמה טוב שבשנים האחרונות האמנות תופסת מקום יותר ויותר גדול בחיים האורבנים.
ברחוב הנציב כרזת אבל: "הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות בהותירו אחריו ד' יתומים שלא זכה להכניסם לחופה".
כאילו זו תכלית חייו של האדם, להוליד ילדים ולחתנם. מה עוד יצא ממני? 0 ילדים להכניסם לחופה, 0 אנשים לעזוב לאנחות כשאלך מכאן.
"אנא אל תעברי בשכונתינו בלבוש לא צנוע". אני לובשת גופייה ומכנסיים קצרים, כלומר "לא צנוע", לא נכנסת לסימטאות הקטנות, ממשיכה ישר לכיוון השוק. ובשוק צפיפות אופיינית של יום שישי. והתלבטות קטנה, מה אוכלים, פלאפל או בורקס טורקי, שני מאכלי רחוב עתירי קלוריות, אבל טעימים. בא לי בורקס מהחנות הפינתית באגריפס.
"עולם הטבע, ללא גלוטן", ואני לעומת זאת קונה מאפה חם, דוחסת לגוף בצק עלים עם גבינה. אי אפשר לסיים הכל, רבע נזרק לפח. ברחוב עיניים למשפט שלט: "ישיבת נתיבים לתורה לחוזרים בתשובה", מול המקום ללימוד תורה וערכי יהדות פינת ישיבה מוצלת, "זיכרון עולם" לזכרם של בת ובן שפתיל חייהם קופד ע"י רוצחים אכזריים בסימטאות הנחלאות בירושלים".
מתחת למדרכות העיר ישנה שכבת דם סמיכה של מתי העיר, קורבנות פיגועים, מלחמות שלא נגמרות.
כזו היא ירושלים אהובתי, עשוייה שכבות-שכבות, עיר עם היסטוריה של קדושה, חורבן ותקומה. פסיפס אנושי מורכב, מדהים ברב גוניותו. ואני? ירושלמית לשעבר, גם אני עשוייה שכבות-שכבות, כשהשהות בעיר מזכירה לי את השכבה הראשונה, שכבת הבסיס. הילדות.
כשהיינו ילדים היינו מתלווים לאימא בקו 20. התפקיד שלנו היה לעזור לסחוב סלים או לעמוד בפינה ולשמור על הסלים כשאימא נכנסה לסימטאות לקנות משהו. המחירים אז היו זולים, השוק לא היה מקורה ומטופח כפי שהוא היום. בקיצים היה חם, בחורפים קור מקפיא.
כשהייתי סטודנטית תפרנית לאמנות וגרתי בנחלאות, תיזמנתי את הקניות בשוק לצהרי שישי, לפני כניסת בשבת, כשבעלי הבאסטות היו מורידים את המחירים לריצפה. פאסט-פטרווד קיץ 2023, אני משלמת עם קופונים של תן-ביס בשופרסל. עדיין מתקמצנת, קונה רק מה שנחוץ. אני צריכה לקנות כמה בגדי קיץ חדשים, אבל אין לי סבלנות. מוותרת. במחשבה שנייה אולי הייתי צריכה לוותר על הבורקס, השמנוניות של הבצק מכבידה בקיבה.

אננס ישראלי מתוק בעשר, ברד בטעמים, פיצוחים, מופליטה בשוק, חלה עם שניצל. כולם קונים, אוכלים, שותים. הילולת אוכל מטורפת. "אנא שמור עלינו" בסילול מזרחי, "אח שלי, תפילין".
קונה מסקינגטייפ לקרטונים בעשרה שקלים וממהרת לחצות את הרחוב הרועש, הצפוף, העמוס, הססגוני, המדהים הזה של השוק.
לאן הולכים? שואלת הילדה ברחוב
לאן נטוס? שואלת האישה בקפה, אולי דובאי? תורכיה?

על שולחן בגינה ציבורית קטנה היה מונח ספר ולוח שנה. למסירה לכל המעוניין. לקחתי. בגן העצמאות נשכבת על הדשא בצלו של אורן ירושלמי ומעלעלת בספר, "אתה נמצא כאן/את נמצאת כאן". אסופת סיפורים קצרים בילווי איורים שעוסקים בדרך.
בדיוק מה שהייתי צריכה לראות ולקרוא.
אני כאן.
מבקרת את ירושלים אהובתי.