רשימות מירדן

לאחרונה, כשהסמארטפון הפך לידידי הטוב ומתלווה אלי למסעותי בארץ ומחוצה לה, אימצתי לי מנהג לכתוב רשימות תוך כדי תנועה וכשיש אפשרות להתחבר ל-WiFi. בזכות נפלאות הטכנולוגיה אני יכולה לשגר לחברים בבית בזמן אמת מילים מלוות בתמונות סלולריות.אם הייתי צריכה לתאר את החווייה אחרי השיבה הביתה מן הסתם הייתי בוחרת במילים אחרות. יש משהו חי יותר בכתיבה תוך כדי תנועה שתופס את ההתרחשויות כשעודן טריות בזיכרון.

שנה לאחר הטיול החווייתי הקצר לשכנה ממזרח אני שולפת את הרשימות הישנות ומעתיקה לפוסט חדש בבית המסעות הוירטואלי החדש שלי.

מוזמנים לרשומת יומן מסע נוספת על הטיול לירדן. זו הפעם הרביעית שאני מבקרת בשכנה היפה ממזרח. על פניו, ברוב המקומות בהם המסלול אמור לעבור כבר ביקרתי בעבר, ועדיין, אני תמיד שמחה לחזור שוב למקומות יפים ולחוות אותם שוב ושוב.

על יציאה מאיזור הנוחות לאיזור הכי לא נוח
השנה החדשה רק החלה וכבר אני מסמנת V על שני אייטמים נוספים ברשימת הדברים שאני רוצה לעשות טרם לכתי. האחד, לצאת מאזור הנוחות והשני, להעיז לעשות משהו חדש, משהו שהפחיד אותי.

בגלל זה אני כאן, על גדת וואדי חאסה בירדן. ישנה על מזרון יוגה כשהראש נשען על מערכת הגב של התרמיל הגדול. בגלל זה הצטרפתי לקבוצת חברים שנסעה לטיול לירדן יום למחרת ראש השנה. ביומיים הראשונים מטייליים בוואדי חאסה שהוא אחד הנחלים היפים והמרשימים בירדן. כלומר, שני לילות בהם לנים בשטח . כלומר, מטיילים עם תיק גדול עם כל הציוד שדרוש ליומיים.
וכאן התזוזה המשמעותית שלי מאיזור הנוחות, כי בטיולי המדבר אני מרגישה מאוד נוח. אני רגילה לפורמט של טיולי יום או טיולים ארוכים עם לוגיסטיקה מאורגנת שדואגת להביא לשטח את כל ציוד הלינה, מים ואוכל. ככה טיילתי עד כה וככה היה נוח. עד רביעי בצהריים כשנכנסתי לשטח עמוסה בתיק גדול וכבד על הכתפיים. משהו שלא עשיתי עד כה, משהו שגם לא חשבתי שאני יכולה לעשות. אבל מסתבר שכן. אני יכולה.
השמעתי אינספור תלונות על גודלו ומשקלו של התרמיל אבל העובדה היא שהוא היה צמוד אלי עד שיצאנו מהנחל ופגשנו שוב במיניבוס שלקח אותנו ליעד הבא.

על אבנים בנעליים
זה נאמר כהלצה, שאחד הדברים הבודדים שהאמריקאים עשו כמו שצריך זה לייצר את סנדלי Keen. אלו הסנדלים שנעלנו ביומיים בהם טיילנו בנחל, בגלל תוואי המסלול בו הולכים במים וביבשה לסירוגין. אממ-מה, האמריקאים לא שמו רשתות בין הרצועות וככה נכנסות אבנים קטנות לנעלים.

מכירים את ההרגשה שיש לכם אבן בנעליים? על זה אני רוצה לכתוב, רק שבמקום "אבן בנעלים" אחליף ב-"בעיה בחיים"
אף אחד לא אוהב אבן בנעל/בעייה בחיים, אבל היא שם ויש כמה אפשרויות, להתעלם ולהמשיך ללכת כאילו האבן/הבעייה לא שם, או לקוות שהיא תזוז מהמקום בעצמה, או להתכופף, לחלוץ נעליים ולסלק את האבן/הבעייה. ואז, כשממשיכים ללכת הנעל מתמלאת באבנים/בעיות חדשות. ככה זה היה יומיים תמימים. אבנים/בעיות נכנסות ויוצאות מהנעליים כל הזמן.
יש אבנים/בעיות בחיים שלא ממש מפריעות אז אפשר לדחות את הטרחה לחלוץ את הנעל לאח"כ ויש אבנים/בעיות שממש דוקרות ומכריחות אותי לעצור לרגע לנוהל ניקוי נעל. ועכשיו! כדי להסיר אבן צריך לטבול את הידיים בג'יפה, כלומר סנדל רטובה, גרב רטובה מכוסה עפר ובוץ.
מצד שני, מי שלא רוצה אבנים בנעליים/בעיות בחיים שלא ייצא מהבית, שיתהלך יחף על הרצפה או הפרקט בבית. מי שרוצה להתהלך בנופים המדהימים ביופיים של וואדי חאסה, לראות עצי תמר גדלים על קירות הוואד, לשתות מים מהקיר, לטבול בבריכה של מעיינות חמים, להיכנס מתחת למפל שוצף, שייקח בחשבון שיכנסו לו המון אבנים לנעליים/בעיות בחיים.

על הבלוף הגדול של היותי "מיטיבת לכת" 
מאז אותו טרק משמעותי בנפאל ב-2011 מקנן בי הרצון להיות מיטיבת לכת. אני זוכרת היטב את הימים לפני היציאה לטרק בהם נכנסתי לסוכנויות טיולים רבות בפוקרה לברר על מסלולים שאת רובם פסלתי כי היו "גדולים עלי". מאז ששבתי ארצה התחלתי בהדרגה לשפר את הכושר ולאט לאט לאתגר את עצמי במסלולים ארוכים יותר, קשים יותר, תובעניים יותר. עם הזמן הרווחתי את שם התואר "מיטיבת לכת" בליטרים של זיעה שהגרתי. אבל איפשהו תמיד קינן בי הספק שאם יגרדו קצת מתחת לשטח יגלו את התרמית שלי, שאני בעצם לא, שאני לא באמת שייכת לאותה נבחרת של "מיטיבי לכת".

בהשוואה ביני לבין חברים איתם אני מטיילת כמעט תמיד אני לא מספיק מהירה, לא עומדת בקצב. הם אצים-רצים ואני משתרכת מאחור.
רק התחלנו לצעוד הבוקר במורד הנחל וכבר נפתח פער ביני לבינם. אני משתדלת לתת עוד קצת גז, אבל הגב הנוקשה משנת לילה על מזרון יוגה לא ממש מאפשר לי לרוץ, גם התרמיל הכבד על הגב לא מקל עלי. אני נזהרת בצעדים כדי לא למעוד, כבר הספיקה לי נפילה אחת בתחילת הטיול. וככה, תוך כלום זמן איבדתי קשר עין עם האחרון שבחבורה. "חכו לי" אני צועקת, אבל המילים שלי נבלעות בשאון המים הזורמים. אני ממשיכה קדימה, הדופק עולה, מנסה להגביר קצב, הדופק עולה יותר, אני עדיין לא רואה אותם. ואז מתחיל להשתלט התקף זעם מלווה בהיפר-וונטילציה. מילא שהדופק בשמיים, אבל ברגע שהעיניים מוצפות בדמעות זעם זה כבר לא טוב. ניחא שבקושי נושמת, אבל אי אפשר לרוץ במים כשאני גם לא רואה.

"הכל בסדר. את בסדר גמור. תנשמי." אני עוצרת להירגע, לנשום, להוריד דופק, לשטוף קצת את הפנים. בינתיים המרחק ביני לבינם גדל.
" את לא רצה. תלכי בקצב שלך. תנוחי. תנשמי. תצלמי. בדיוק בשביל זה את כאן"

ואז אני נרגעת. לאט לאט מחלחלת ההבנה שאני בטיול ולא בתחרות. ההשוואות הללו כל כך מיותרות. אם כבר, אז להשוות לעצמי, איך הייתי באותו טרק לפון היל בנפאל בחגי תשרי 2011 ואיך אני היום בטרק בירדן בחגי תשרי 2016.
כשסיימנו ללכת בנחל והחלפנו בגדים ליד המיניבוס אמרתי למדריך הירדני שהיה מסלול יפהפה. הוא הסתכל עלי ואמר שעשיתי "גוד ג'וב"
חייכתי. כי בינינו, מה זה משנה אם אני "מיטיבת לכת" שאצה-רצה או לא. כל עוד אני נהנית מהדרך.

 על תשבוחות, תלונות ומה שביניהן

כמעט לכל שיחת מטיילים שלנו משתרבב חיקוי באנגלית מתיילדת על תלונות אפשריות. המגוון רחב. לא תאמינו על מה אנשים כבר התלוננו ועל מה עוד אפשר להתלונן. ויחד עם התלונות חשוב גם לשבח ולהלל את הרגעים החד פעמיים הללו בנוף שכמו לקוח מגן עדן.

ליקטתי לרשימה קצרה כמה תלונות מעורבבות בתשבוחות, כי ככה זה בחיים, אין טוב בלי רע, כמו שאין רע בלי טוב. התלונות בדר"כ נשכחות מהר והרגעים הטובים נצרבים בזיכרון.

התיק כבד, נו, זה מובן מאליו… ולא רק לי. זו אמנות האריזה שצריך להתמחות בה כדי לקחת רק את מה שצריך. למרבה ההפתעה בסוף מתרגלים וביום האחרון המשקל פחות מציק.

החבורה על הזרוע שלי מחליפה צבעים – זו לא תלונה אלא ציון עובדה כואבת. בשעות הראשונות בירדן, במקום הכי סתמי והכי לא מסוכן, בכניסה לחנות פספסתי מדרגה ועפתי קדימה. המפגש החזיתי עם העציץ הותיר בי חבורות בזרועות ובפנים כשהכואבת והססגונית ביותר היא בזרוע ימין. בהתחלה היתה אדומה, אח"כ בורדו, סגול ועכשיו צבע לא ברור בין סגול לכחול. סטייל הדוגמאות על אבן החול הירדנית.

לישון על חול זה כמו לישון על מדרכה

הזבובים, אוי, הזבובים

המים בנחל, מים רבים כל כך זורמים בנחל, כמות בלתי נתפסת. שלא לדבר על המים שמטפטפים מהקירות. רק חבל שאף לא טיפה אחת זורמת לים המלח

לסיים יום טיול בטבילה בנביעה חמה, כל השרירים נרגעים, אין דברים כאלו

וביום השני לרדת לשפת הנחל ושם לרחוץ ולשטוף את האבק והזיעה, מקלחות הבקבוקים שלי מתגמדות לעומת מקלחת כזו

לאכול יומיים תמימים רק פיתה, שהולכת ומתייבשת ואז כשנגמר, מתגעגעים לפיתה העבה והיבשה מוואדי חאסה, שהיינו מרטיבים בשמן זית עם גבינה משולשת

האבנים בנעליים, ראו פסקה קודמת

החברים לא מעשנים מספיק. עבורם זו הפסקת סיגריה, עבורי זו הפסקת מנוחה. קצרה מדי. באופן מפתיע אני מעודדת אותם לעשן עוד. כמעשנת פאסיבית עישנתי איתם לפחות פאקט

המים בנחל זורמים מהר מדי וחזק מדי. אם מדי פעם אני נשכבת במים כדי להתרענן הזרם סוחף. צריך להפעיל הרבה כוח כדי להתרומם.

יש קטעים בנחל שפשוט נגזרו מגן עדן, ממש ככה. רק בלי האבנים בנעליים והזבובים.

על הסלע האדום, האדום
מוואדי חאסה נסענו לראות את פטרה הקטנה ומשם טיפסנו במסלול יפהפה לעבר המנזר שבפטרה, חזית מבנה קבורה שדומה מאוד למבנה החזאנה המפורסם.

המדבר הירדני כל כך גדול וכל כך מרשים. מתבוננים מערבה לכיוון וואדי עראבה, הלא היא הערבה שלנו ויודעים שאצלנו הכל בקטן. כאן, בעברו המזרחי של הירדן, הכל גדול. הנחלים שופעי המים, אבן החול הצבעונית מרובת הגוונים, ההרים הגבוהים וגם עיר הנבטים המפורסמת פטרה. לנו יש את שבטה, ממשית, עובדת ולהם את המתחם עצום המיימדים חצוב באבן חול אדומה. פ ט ר ה.

יום וחצי הקדשנו לפטרה ועדיין לא מיצינו. אפשר לתור את המקום ולהתעכב בו עוד מספר ימים.
הניגוד בין השרידים החצובים בסלע, ההרמוניה, הגודל, התחכום שנדרש מן הנבטים, הידע שהיה להם בסיטוט וביכולת לאגור מים – לעומת העזובה הצועקת לעין של הבדואים שחולשים על האיזור ומתפרנסים מתיירות – כל כך בולט וצורם.

מה שכן, אני זוקפת לזכות הנערים הבדואים את היצירתיות בתחפושת קפטן ג'ק ספארוו. הם נראים כמו שכפול מעורר גיחוך של ג'וני דפ, עם האיפור השחור בעיניים, התסרוקת, הסמרטוט על השיער. אטרקציה לתיירים? מה שכן הם משתפים פעולה עם הצלמים וחלקם אפילו מתעניינים לראות אם יצאו יפה בתמונה.

השלט שמכריז על WiFi זמין לא היה כאן כשביקרתי בפטרה לראשונה ב 2008. הקידמה הגיעה גם לכאן, מצד אחד בדואים עם סמארטפונים וחיבור לאינטרנט מצד שני ילדים קטנים שבמקום ללכת לבית ספר מוכרים גלויות לתיירים בדינר אחד.
האביב הערבי פוגע גם בירדנים. אוקטובר אמור להיות שיא עונת הסתיו, פטרה אמורה להיות מוצפת תיירים אבל הם לא באים. איזה תייר שפוי יסע לביקור במזרח התיכון הסובל מהתקפי אלימות רצחנית בלתי צפויים….

על זמן מדבר, וואדי רום
באמצע הלילה הכלבים של המאהל שלנו והמאהל השכן מתחילים לנבוח בקולי קולות, זה כנראה הזמן בו נעים להם לשחק. הבדל הטמפרטורה בין היום ללילה קיצוני מאוד. כמו במדבר שלנו. הלילות נעימים, אפילו קצת קרירים. גם כאן, במאהל "נווה מדבר רום" בו אנו שוהים, ניתן לראות כוכבים בשמים כשמכבים את הגנרטור ואת התאורה הצבעונית. אבל לא כמו במצפה רמון. הינה, סוף סוף מצאתי יתרון למדבר הישראלי שלנו.

ההשוואה בין המדבר שלנו למדבר שלהם לא מחמיאה במיוחד לצד הישראלי. לירדנים יש נחלים שופעי מים בכמות שלנו כמטיילים ישראלים קשה לתפוס, יש להם ערימות של אבן חול בשלל צורות וצבעים, דיונות חול אדמדמות. כדי לאזן את התמונה אני אכתוב שגם אצלנו יפה. גם לנו יש נחלים ומסלולים שסוחטים וואווים רצופים.

גם לנו יש אוכל טעים, אבל למען הסר ספק ארוחות הערב שאכלנו במאהל בוואדי רום היו מן המשובחות שטעמתי. יש לבדואים טכניקת בישול שלא היכרנו שנהוגה אצלם עוד מימי העותמנים, כשהיו שוחטים כבש ומבשלים למשפחה, התורכים היו מגיעים ומחרימים להם את מעט האוכל. לכן כדי לא למשוך תשומת לב הם חפרו בור באדמה, בקרקעית שמו גחלים חמות ואח"כ את הבשר בכלי וכיסו בעפר. ככה אף אחד לא הריח ולא ראה. הבדואים של ימינו ממשיכים באותה טכניקת בישול ובשבע בערב קוראים לתיירים לראות איך הם מסירים את העפר ודולים מתוך חבית קבורה באדמה מתקן עם 3 תאים בהם בשר כבש, עוף וסיר עם אורז. כצמחונית אני יכולה להעיד על האורז עם הירקות שהוא מהטעימים שאכלתי. ולפי מצמוצי השפתיים של יתר החברים אז גם בשר הכבש היה מעולה.

אוכל טעים, מזג אוויר נוח, נופי מדבר מרחיבי לב, חבורה מצחיקה, הזבובים שנעלמו כשהערב ירד – מי צריך יותר.
אני שמחה לפתוח את עונת הטיולים בגיחה הקצרה הזו לירדן. רק הגענו וכבר חוזרים.

היום טיילנו עם ג'יפ במרחב של שמורת וואדי רום. היגענו חזרה למחנה בשעות הצהריים, מוקדם מהצפוי, נזרקנו לנוח על הכריות הצבעוניות בשעות החמות ולריב עם הזבובים. אתנחתא נעימה לסיים טיול אינטנסיבי, מגוון ויפה-יפה לשכנה ממזרח.

ביום האחרון לפני שחצינו את הגבול חזרה לישראל הסתובבנו קצת בעקבה. זו היתה פעם ראשונה שראיתי את אילת מהצד השני של ים סוף. פעם ראשונה וודאי שלא האחרונה. אין לי ספק שעוד אחצה את הגבול מזרחה לטייל בנופים היפים בהם בורך הצד השני.

מוזמנים לצפות גם בסרטונים שלי שמציגים עוד מהיופי הירדני שבמרחק כמה שעות נסיעה ממעבר הגבול

Comments

תגובה אחת על “רשימות מירדן”

  1. […] והנה עוד רשמים אישיים שכתבה אילנה בר מהבלוג המרתק "יצאתי מביתי למסעותי", על חוויות טיול מחוץ לעקבה. […]