תמונת מצב: מחצית 2022, לא נוח כאן

זוכרים איך התחילה שנת 2022?
יוני הביא עימו את הלאות של הקייץ, חמסינים, שעות אור רבות, מסיבות סיום, שביתות דקה לפני סוף שנת הלימודים, שיחות הערכה חצי שנתיות.
למי שלא שם לב, מחצית השנה מאחורינו. נקודה בזמן לעצירה ולהתבוננות – האם בזמן שחלף מאז ינואר אתם במגמת שיפור בסיפור חייכם?

שאלה שאני שואלת את עצמי: מה עשיתי בזמן שחלף מתחילת השנה כדי להתמודד עם האתגרים שהחיים הביאו לפתחי? מה עזר לי לרפא מעט את כאבי הלב?

לאחרונה קראתי פוסט שנכתב ע"י מאמנת ובו רשימה מפורטת של הדברים שעזרו מאוד למתאמנים שלה לשפר את איכות חייהם.
דברים כמו:
להיות בפעילות גופנית, להתגבר על הפחד להזיז את הגוף, לשחרר מערכות יחסים "רעילות", להתרחק מאנשים "רעילים", לשנות קריירה, ללמוד להגיד "לא", ללמוד להעניק לעצמנו, לשים את עצמנו בעדיפות ראשונה, למצוא מטרה/ייעוד חדשים, לאמץ תחביב חדש, להשתחרר מהפרפקציוניזם, לעשות יותר "חיים" וכיף, להיגמל מצפייה בחדשות, לצאת לחופשה (בלי הילדים), לטפל בבעלי חיים, לאמץ בעל חיים, לחזור לנגן, לחזור להרים משקולות, לחזור לשחות, לעשות מדיטציה יומיומית, להתאמן על הוקרות יומיומיות, לנסוע למדבר, ליהנות מהשקט, להיפגש עם חברים בתדירות גבוהה יותר, ללמוד משהו חדש
והרשימה כוללת עוד דברים גדולים וקטנים כאחד.

התמונות צולמו בשבת האחרונה בגולן, העונה בה הכדורים הסגולים הקוצניים פורחים

"שיחרור דברים מסויימים מהחיים ושיחרור דפוסים ישנים לעתים קרובות יוצר התנגדות וקושי, אבל זוהי פעולה קריטית לתהליך ההחלמה. ההחלמה מגיעה מתוך שינוי. הישארות באזור הנוחות המוכר תשאיר אתכם גם עם הכאבים המוכרים."
כך היא כותבת ואני מסכימה עם כל מילה.
איזור הנוחות = אותם סיפורים, אותם כאבים, אותן פעולות מוכרות שלא בהכרח מיטיבות איתי. ועדיין, נוח שם מאוד.

בסיום הפוסט היא הניחה את השאלה "מה עוזר לכם לשכוח לכאוב?" – שאלה שהסתובבתי איתה זמן מה ועדיין לא הבנתי למה הכוונה ב-"לשכוח". כשכואב, כואב. מי כמוני יודעת. בחורף האחרון חוויתי כאב גדול, בעיקר כאב רגשי. אובדן, אבל. צער גדול מאוד.
וליד הכאב והצער המשכתי לנקוט פעולות אקטיביות, גם אם הן היו מינוריות. המשכתי לעשות הכי טוב שיכולתי כדי להוריד את מפלס הכאב, כדי לא לשקוע במרה שחורה.
אבל לשכוח לכאוב? לא יודעת אם זה בכלל אפשרי.

מאז תחילת 2022 שיניתי כמה דברים בחיי, בעיקר יצרתי שילוב חדש בין עבודה ליצירה. חזרתי לעבוד במחשבים, עבודה מהבית, ובימים הקרים בהם הייתי ספונה בביתי נעתי בין שולחן העבודה לשולחן היצירה. בין מה שצריך למה שאני רוצה ואוהבת, בין חשיבה לוגית, שכלתנית, שמפעילה את האונה השמלאית, לפעולה יצירתית שקשובה לאינטואיציה, שנותנת דרור לדימיון.

ציטוט אנונימי מהרשת:
"אני רואה מה קורה, אני מבין שזה רע, אבל אני גם יודע ששום דבר שאעשה לא יעצור את התהום שאליה דוהר העולם. לא עדיף במקום זה לחפש איזה סדק? מקום קטן ושכוח אל להיעלם בו? לצאת מהמטריקס, לעזוב את המשחק. ופשוט לחכות שהעולם יתקן את עצמו?"

מאז תחילת 2022, אפילו קודם לכן, עזבתי את המשחק, את עולם ההתפתחות האישית, את השיווק, את היציאה לאור ויתר הביטויים השחוקים שמאמנים עצמאים אוהבים להשתמש בהם. התפכחתי. הלכתי משם, מהמקום שגרם לי עוגמת נפש גדולה לצד סיפוק קטן. הסתגרתי בדירה הקטנה שלי, קצת מחוץ למטריקס. יותר נכון לומר שזיגזגתי על הקווים של המטריקס, זזתי בין הרצון לצאת ממנו לעומת הרצון לקחת בו חלק, לפעול לפי חוקי המשחק שלו. "מטריקס" היתה בין המילים שאמרתי וכתבתי הכי הרבה פעמים, גם ביומני האמנות שלי ממחצית השנה האחרונה.

אני כותבת עכשיו מול חלון זכוכית גדול ממנו נשקף נוף עוצר נשימה. חחח… הייתי רוצה… האמת היא שאני כותבת מול חלון זכוכית גדול ממנו רואים את החצר הקטנה שטופת שמש והקיר הירוק מהגפנית שמטפסת עליו ומכריחה אותי לטאטא את הליכלוך שהיא מייצרת אחת לשבוע.
לא נסעתי רחוק, אני בעיקר בבית. אי שם במרחבי הסדק. עובדת מהבית, יוצרת מהבית, נחה בבית. עדיין ב"זמן הפציעות", אם כי מרגישה או אולי מקווה שבקרוב אנשום לרווחה כשהימים הקשים והמתישים יהיו אחרי.

"שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", והללו אומרים "נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא". נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו" (עירובין יג ע"ב)

"נוח לו לאדם שלא נברא", כלומר, עדיף היה שלא הייתי מגיעה אל העולם הזה. החיים עלי אדמות הם לא דבר נוח, הם יכולים להיות מצד אחד גיהנום, מצד, שני יש להם פוטנציאל להפוך לגן עדן. ככה אומרים. ככה מכוונים אותי לחשוב או להאמין. שזה בידי. במעשיי. בבחירות שלי. בהשקפת העולם שלי. באמונה שלי.

לא נוח, ובכל זאת, מה אני עושה?
מפעם לפעם אני מקשיבה למדיטציות באפליקציה, יוצאת להליכה לאורך חוף הים או לאורך המדרכות בישוב קרוב לבית, שותה קפה שחור או חליטות קרות נטולות קפאין, קוראת ספרים, מקשיבה לפודקסטים, מציירת ציורים, צובעת, גוזרת, מדביקה קולאג'ים.
מפעם לפעם יוצאת החוצה אל הטבע הקרוב לבית. שוחה בים או טובלת בנחלי הצפון.
מפעם לפעם שוברת שתיקות ארוכות ומשוחחת שיחות מלב אל לב עם אנשים קרובים.

מה אני לא עושה?
לא פוגשת אנשים חדשים, לא עושה דברים יוצאי דופן, דברים גדולים, מרשימים. לא נוסעת רחוק, לא יוצאת אל העולם בתנועה גדולה.
חייה את היומיום הקטן, הפשוט שלי. לאט-לאט היומיום הקטן, הפשוט שלי מתבהר, משתפר, מתחזק. וזה מחמם לי את הלב לראות איך שזה קורה. ולא בגלל שבלעתי כדורים כימיים שישפרו את מצב הרוח או ששפכתי ערימה של כסף על טיפול נפשי בשיטה זו או אחרת.

הכל בגללי.

בגלל שלקחתי אחריות גם על הימים החשוכים, הקודרים, הקשים שעברו עלי. שלא וויתרתי לי, שעטפתי את עצמי בחמלה, שאיפשרתי לעצמי לכאוב כמה שהיה צריך, שלא ברחתי מהכאב, גם כשזה שרף נורא, שבכיתי המון, שהזמנתי את עצמי לסשנים של ארט-תראפי מול שולחן היצירה, שמילאתי יומן אחר יומן בסיפורים ויזואלים, שכתבתי.
בגלל שקיבלתי את ההרגשה הרעה כחלק מהדרך, והסכמתי לשחרר את ההתנגדות והקורבנות.
בגלל שלא שאלתי "למה זה קורה לי", אלא, "עכשיו כשזה קורה לי, כשאני בתוך הכאב, מה אני יכולה ללמוד מזה, איך אני יכולה לגדול מזה".

שולי רנד ואמיר דדון עומדים בקליפ האחד מול השני ושרים בשני קולות, "המסע הזה כבד וקצת גדול עלי, אני צריך לגדול מזה ודי".

דודו טסה ספק שר, ספק זועק, "אפשר לחיות חיים שלמים על יד, אבל אני, מגיע לי יותר".

באפריל, כשמלאו לי 55, חברה איחלה לי מזל טול "שמכאן רק דברים ילכו וישתפרו, בריאות כמובן, חברים טובים, שתמצאי אהבת אמת שתאהבך חזרה, שהחיים תמיד יהיו לך אור וכיף ותצליחי להגשים את חלומותייך ומשאלותייך לטובה."

סוף יוני, מחצית מהשנה חלפה, מחציתה עוד לפני. הברכה, האם היא מתגשמת ביומיום הקטן, הפשוט שלי?
מסע הגיבורה קצת כבד לי, קצת גדול עלי. ועדיין אני ממשיכה ללכת. איזו ברירה יש לי.
אני מסרבת לחיות על יד, גם כששורף מרוב כאב. אני בוחרת להיות בתוך החיים. הלוואי ואדע איך לגדול מזה ואולי לא צריך לדעת. לשחרר את הרצון לדעת. פשוט להיות בתוך החיים. ללכת בדרך.
וכל השאר יקרה מעצמו.
והחיים? כמו שלקחו אותי בעבר לכל מיני מקומות, ייקחו אותי בעתיד ל"מחוזות מופלאים", קלישאה סתמית ומאוד לא מיוחדת, אבל נגיד.

כן, החים כאן במחצית 2022 לא נוחים. ועדיין. מה ביכולתי לעשות כדי לחבר אותי בחזרה לחיים. למשל, לכתוב פוסטים אישיים כאלה, לשתף בכנות במצב הרוח שלי, בלי לזייף ובלי להעמיד פנים.
מי שמכיר אותי יודע, חבל ההצלה הכי גדול שלי הוא היצירה, זו שבשנים האחרונים משמשת לי כעוגן משמעותי. ויש ימים שהיא מאבדת מהטעם שלה.
יש ימים שהיד מקלידה בקלות על המקלדת והפוסטים נכתבים כאילו מעצמם, פוסט רודף פוסט. ויש ימים שלא בא לי. אם המילים לא באות בקלות, אני לא מתעקשת. זה קורה כשאני מרגישה מטושטשת, לא ברורה לעצמי, אז אני גם לא בהירה החוצה.

זה פוסט שלקח זמן מה עד שנרקם, עד שפיסקה התחברה לפיסקה. ומה רציתי להגיד בעצם?
קלישאות כמו "הזמן חולף" או "להיות גירסה טובה יותר של עצמי", אימרות שיש בהן גם גרעין של אמת.
לסיום אני רוצה להניח כאן רשימת מושגים מלימוד ימימה כמו "מידתיות", "איזון יחסי", "גבולות", "להיות ברגש לקיומי". לימוד שהוא מאוד משמעותי עבורי בתקופה זו, מאפשר התבוננות פנימית בעיניים טובות, חומלות.

למי שקרא עד הנה, התודה.
וגם ההזמנה קטנה לעצור לרגע ולהתבונן במחצית השנה שחלפה בחייכם, לבחון עד כמה נוח לכם בחייכם.