אל הכרבולת בפעם המי סופר כמה – טיול סולו במדבר

שולחת יד לתא כפפות, מוציאה את שקית הדיסקים ומתוכה בוחרת בדיסק אקראי. קולו החם של דוד ברוזה ממלא את חלל המכונית

"צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח"
חודשים שלא שמעתי את שיר הנדודים העתיק הזה…
"… כשהרוחות אותו ליטפו, אחז היטב במוט האוהל, אוזניו אטם הוא, לא לשמוע, לא נשום כלל את הצליל, אתה נווד, לחש מדבר, אתה נקבר באוהל צר… "

כן, יש אנשים שהמדבר לוחש להם, קורא להם לבוא.
בנובמבר שעבר שמעתי את הקריאה לצאת לדרכים, הקשבתי לה והלכתי בעקבותיה. ככה התחיל מה שאח"כ קראתי לו "מסע נדודים".
שבוע הבא, ב-12 ל-11 תחלוף בדיוק שנה.
האם זה זמן טוב לסיכום? אני לא בעיניין של סיכומים. לחיים דינמיקה משלהם, ממשיכים להתקיים, לוקחים אותי מפה לשם, ואז אני שוב זזה משם לפה, ככה בתנועה שלא נגמרת. בינתיים, אין מה לסכם.

בסוף השבוע הראשון של נובמבר 2021 נסעתי דרומה, סופ"ש סולו שכלל מסלול רגלי על הכרבולת בחום של 30 מעלות, כפתיח לעונת טיולי המדבר.
רשמים מצולמים משש תחנות שונות בטיול לפניכם בפוסט זה.

תחנה ראשונה בטיול סולו במדבר 

אגם ירוחם. הפסקת קפה ועוגיה עם מילוי אדום, קרי ערגלית תות. יש האומרים העוגיה הדוחה/הטעימה ביותר בעולם, עכשיו באריזה חדשה.

נתתי למכונית לקחת אותי לאחת התחנות מתחילתו של מסע הנדודים ההוא. פארק ירוחם, שאז עצרתי בו למנוחת לילה. רק שלא תיארתי לעצמי שבשעות הלילה המאוחרת המקום ישנה פניו מסתם פארק חביב ללוקיישן למסיבת טראנס, כשהגנרטור והרמקולים ממוקמים פחות ממטר מהאוהל שלי.

לפעמים שואלים אותי אם אני לא פוחדת לטייל לבד.
באותו לילה פחדתי. פחדתי לצאת מהאוהל ולפגוש בחבורת השיכורים שאירגנה את המסיבה. יכול להיות שלא היו שמים אלי לב, יכול להיות שהיו לועגים לי או תוקפים אותי. פחדתי מתגובה לא צפוייה של אנשים שאני נמנעת מלפגוש. מה עשיתי? חייגתי מאה וביקשתי עזרה, כעבור זמן מה הגיעה ניידת וכששני השוטרים לידי ארזתי את האוהל והציוד חזרה למכונית והסתלקתי משם.

מאז לא שבתי לפארק הקטן שבפאתי העיירה. פארק, כלומר חורשת אורנים קטנה שנותנת צל, ספסלי ישיבה, מסלול הליכה מונגש ובהמשך יש גם אגם קטן שדייגי האיזור באים לדוג. מהאגם יוצא מסלול הליכה שהופך לפופולרי במיוחד בעונה של פריחת החלמוניות. כלומר, בימים אלה.
בשעות היום המקום מסביר פנים, גם אם חולפים טומקארים רועשים ואופנועי שטח, אין שום סיבה להרגיש מאויימים.

תחנה שניה בטיול סולו במדבר

תצפית הר אבנון על המכתש הגדול. שילוב מוצלח בין נוף מוכר ויפה וזכרונות מטיולי עבר.

השעה שלוש וחצי אחה"צ, השמש קופחת. חם. מאוד. רק לקראת שקיעה תחלש עוצמת החום. זה אומר שמחר אצטרך להתחיל את ההליכה מוקדם מאוד ולקצר במסלול. עדיין לא הבשילו התנאים למסלולי יום ארוכים, מזריחה לשקיעה.

משהו לא טוב קורה למזג האוויר, איני מחדשת דבר. כבר שנים שמדווחים על טמפרטורות גבוהות מהרגיל בעונות מעבר. אני חווה את ההתחממות הגלובלית כחום עקשן, שלא מרפה ומסרב לפנות מקום לרוחות הקרות של החורף.
שבוע שעבר התקיימה בת"א הפגנה גדולה למען האקלים. הלוואי והמודעות ההולכת וגדלה תביא לשינוי, לעצירת מגמת ההתחממות. למיטב הבנתי אנחנו עדיין בנקודה בה אפשר לתקן. נכון שהנזק גדול, אבל הוא עדיין בר שינוי.

את העיירה הקטנה ירוחם חוצה כביש ראשי עד לאיזור התעשייה ומשם אל שמורת הטבע של המכתש הגדול ומצלעות המכתש. לפני שנים אחדות סידרו תצפית יפה סמוך להר אבנון. התקינו מדרגות אבן ושלטי הסבר שכבר נעקרו ממקומם. זו פנינת חן שמומלץ להכיר, להגיע ולשבת זמן מה מול הנוף המהפנט של המכתש.
אפשר לטפס על הר אבנון, טיפוס קצר ולא קשה ואפשר סתם לשבת על אחד הסלעים הפונים אל מול הבור הענק שנפער.
"מקסים", "מדהים", "מהמם" אלו שמות תואר שלא מתקרבים לקצה-קצהו של יופיו של המכתש. זה פלא גדול שכדאי לבוא אליו קרוב, לשבת לידו, להסתכל עליו מלמעלה למטה ואז לרדת לקרקעית ולהסתכל עליו מלמטה למעלה.

המכתש הגדול ואני חברים טובים. שנים שאני פוקדת אותו ומטיילת בעיקר על הקירות הסובבים אותו, כלומר המצלעות. מפתיע שעדיין לא סימנו שביל מסודר שסובב את היקף המכתש כולו, דומה לשביל סובב מכתש רמון.
בטיולי הרבים באיזור, על שבילים מסומנים ולא, הקפתי לפחות 3/4 מכתש. על רכס הכרבולת צעדתי באופן קבוע פעם בשנה, כל פעם בוריאציה אחרת. טיפסתי גם על הכרבולת הצפונית שמתחילה מעל חניון האקליפטוס ומסתיימת קרוב לנקודת התצפית בה אני יושבת.

כזה בור יפה ועמוק בצורה של אליפסה מזמין שיהיו מעלות דרכם אפשר לעלות ולרדת. יש כמובן את הכביש הראשי שצולל לקרקעית המכתש בפיתולים חדים מכיוון ירוחם עד היציאה ממנו לכיוון עין יורקעם. יש את מעלה אברהם בקצהו הדרומי שמתאים לג'יפים ויש עוד מעלות להולכי רגל. אחד מהם, בצדה של הכרבולת הצפונית, זכה לכינוי "מעלה אג'נדה" וזכיתי לעלות ולרדת בו בחברת הוגה השם, שוקי הטייל המופרסם בכינוי "סייר מדבר".

תחנה שלישית בטיול סולו במדבר

חניון לילה אורון, ערב שבת, השמיים מצופי כוכבים, הירח עדיין לא זרח. 

מצלעות המכתש הגדול באור שקיעה

מסתבר שאפשר לנהל מערכת יחסים עם מקום, כמו עם אנשים. יש מקומות קרובים, אהובים, מקומות שמעוררים געגוע, ששמחים מאוד לקראתם. לעומת מקומות סתמיים שאנחנו אדישים כלפיהם.
יש מקום בנגב שאני אוהבת במיוחד, בדרך שהיא שונה מהאהבה הכללית שלי למדבר. זאת הכרבולת. מי שמכיר אותי מחייך. נו, עוד פעם זאתי עם הכרבולת שלה… אין מה לעשות, הכרבולת הפכה במרוצת השנים לפייבוריט שלי. מקום שאני מגיעה לבקר באופן קבוע כל עונה. לפעמים לבד, לפעמים עם חברים או עם קבוצות. הייתי כאן בנובמבר האחרון, בין הסגרים, כחלק ממסע הנדודים. והינה אני כאן שוב, בימים שאחרי הקורונה.

אלה מילים שנכתבות בסוך היום מתוך אוהל דקטלון העמיד שלי, שבין היתר מגן עלי מיתושים(! ).
בסוף התגלגלתי לחניון אורון. לא רציתי לישון ליד האוהלים המשפחתיים בחניון חולות צבעוניים וגם לא סמוך לכמות הרכבים המבהילה בגודלה בחניון עין יורקעם המשודרג. אז מה נשאר? מגרש העפר בכניסה למפעל הרועש. לפחות יש כאן ספסלי אבן וברזייה. וגם שביליסטים.
פגשתי חבורת צעירים תוססת שהזמינה אותי להצטרף אליהם כשאכלו ארוחת ערב.
התעניינתי מהיכן הגיעו. מצפון לדרום, כלומר מחר הם הולכים לטפס על הכרבולת. וואוו! הגיעו לקטע הקשוח והיפה של השביל.
הם שאלו מה מחכה להם מחר, פתחנו אפליקציות ועברתי איתם על המסלול. הם לא הבינו למה לרדת בנחל מדור ואז לחזור למחרת בבוקר ולטפס שוב. נכון שמחכה להם שם הטמנת מים, אבל הם ילכו את כל השביל עד הירידה בנחל עפרן. שימו לב לזמן, אני מייעצת להם, שלא תיכנסו לחושך.
מחכה להם מסלול מדהים ביופיו, אחד היפים והקשים בשביל. גם ארוך, גם תוואי לא פשוט להליכה וגם מסלול חשוף לחלוטין לשמש. ואם זה לא מספיק, הוא ומסתיים בירידה בשיפוע שאין דברים כאלה. בקיצור, תענוג למיטיבי לכת.

השיחה עם השביליסטים הצעירים מזכירה לי נשכחות. טיולי עבר בהם טיפסתי על הכרבולת בווריאציות שונות: מאורון למדור, ממדור לעפרן ורק פעם אחת, בטיול קריעת תחת, מאורון לעפרן בלג אחד ארוך קשוח.
זה מה שמחכה להם מחר.
ומה מחכה לי? מתלבטת אם להשכים קום כמוהם בארבע וחצי ולהתחיל לצעוד באור ראשון.
עושה רושם שגם אני אטפס על הכרבולת בפעם ה-12(!) רק בוריאציה קלה יותר, הלוך-חזור.
בזמן שנתתי להם עיצות טכניות התעמקתי במפה הדיגיטלית ונזכרתי שוב במסלול, כמה יפה, כמה תובעני מבחינה פיסית. החלטה סופית תתקבל מחר תוך כדי תנועה.

כאן ישנתי, אור זריחה

תחנה רביעית בטיול סולו במדבר

על רכס הכרבולת, מול הבור הגדול של המכתש הגדול. לפני שמשנה כיוון ומתחילה בירידה.

היציאה לדרך

הרגעים הללו, אחרי שסיימתי להתארגן, לנעול את המכונית, להעמיס את התרמיל על הגב ו… להתחיל ללכת. בשקט הגמור של בוקר שבת, שומעת את הד פסיעותי אל מול מצלעות המכתש המשוננות המוארות באור זהוב – אלו רגעים לנצור בלב. רגעים שמזכירים לי שוב, למה אני כ"כ אוהבת את טיולי הסולו במדבר.

שבע. הפסקת התרעננות לפני העלייה הראשונה על הכרבולת. בחרתי ללכת בשביל האדום המקביל לפסי הרכבת ואז לטפס. ובדרך חזרה לצעוד על המשך השביל על לסנפיר הגדול. זו פחות או יותר התוכנית. יש לי בתיק ארבעה ליטר מים שאמורים להספיק עד שאשוב למכונית. בינתיים השמש עלתה, מאירה ומחממת. הזבובים גם התעוררו ובאים להציק. מוטרדת שאם כבר עכשיו חם, מה צפוי בהמשך היום.

תחילת העלייה לכרבולת

כמה דקות לשמונה. הפסקת צל על הרכס. לא ציפיתי לפגוש הבוקר את שבעת השביליסטים מאתמול. הם אמנם יצאו לדרך לפני, אבל לא שמעו בהמלצתי לדלג על הקטע הראשון  כדי לחסוך זמן ומאמץ. אמרו שלא מצאו, הלכו עם סימון שביל ישראל, סיימו את הטיפוס הראשון והתיישבו לארוחת בוקר. פגשתי אותם בסיום הארוחה, כשהעמיסו תרמילים ויצאו לדרך, בליוי מוזיקה. אם אני כבר שם, זו הזדמנות לצלם את כל הקבוצה, לאחל להם שוב דרך צלחה.

הם מתעניינים במסלול שלי, לאן את הולכת.
שאלה טובה. אמשיך עד שיתחשק לי לעצור, אעשה הפסקת צל ארוכה ואז אחזור חזרה.
למה הלוך-חזור, הם שואלים. כי לפעמים אין דרך לעשות מסלול מעגלי. ולמה בכל זאת לטייל ככה?
כדי לטייל. לפעמים הסיבה היחידה היא הטיול עצמו. ובמקרה הפעם, להגיע לקצה-קצהו של קיר המכתש, לטפס על הרכס המשונן, ללכת קצת על העוקם ולשוב בשלום לחניון.

ארוחת בוקר מול כזה נוף

מטיילים רבים אוחזים בדיעה שלא חוזרים באותה הדרך. גם אני מעדיפה לגוון ולחזור בדרך אחרת. אבל מה אם הדרך האחרת הוא שביל מנהלתי ארוך ומייגע?
גם בחיים עצמם נקלעים לסיטואציות בהן אין ברירה אלא לחזור על עקבותינו. וגם זה בסדר.

בהמשך הדרך פגשתי שוב את שלוש הבנות כשהן הולכות הפוך. מה קרה? לאחת יש פחד גבהים וקשה לה עם ירידות, במיוחד תלולות. הבינה שתעכב את כולם, שלא יספיקו, אז הן יורדות מהכרבולת. הסברתי להן איפה למצוא את השביל האדום, עליו יש ללכת ישר עד לחניון לילה נחל מדור.

בינתיים מצאתי פיסת צל לארוחת בוקר, מעיינת במפה הדיגיטלית ומבינה שזו תהיה יומרה גדולה מדי להגיע אל הסנפיר. לא בכזה מזג אוויר.
הפיתוי למצוא דרך חלופית לרדת מהכרבולת במקום לחזור באותה הדרך גדול. אם כבר וריאציה, אז ראיתי במפה שבעוד 500 מ' אפשר לרדת לכיוון אורון דרך אחד הואדיות.
אבל לפני כן, לקחת כמה רגעים של מנוחה מול הנוף, לנשום אוויר מדברי, להינות ממשב רוח קלה, מהשקט.

הנופים מהכרבולת שממשיכה להלהיב אותי גם בפעם ה-12 שמטיילת עליה

תחנה חמישית בטיול סולו במדבר 

ירידה מאולתרת דרך ערוץ עד למרגלות הכרבולת. סיום המסלול בהליכה מנהלתית מתישה עד לחניון.

נקודת החלטה – קדימה או למטה

מגיע הרגע שצריך לקבל החלטה, קדימה (בשיפוע) או למטה. היום הולך ומתחמם מרגישה התחלה של כאב ראש, זה מתחיל בדפיקות קטנות שלאט-לאט מתעצמות.
חם. ובלאו הכי לא התכוונתי להתקדם על הכרבולת כ"כ הרבה. למה עשיתי זאת? סוג של לבחון את עצמי, את הכושר שלי, את מידת ההתמצאות והנחישות.

הבנתי גם מהמפה וגם מהתבוננות בשטח שיש כמה וכמה דרכי מילוט מהכרבולת. לא מוכרחים להמשיך עד לנחל מדור. אפשר לראות בשטח ערוצים בהם זורמים מי הגשמים מפעם לפעם, מנחשת שהערוץ הנבחר יהיה עביר גם לרגלי אדם. יכולתי להמשיך עוד 300 מטר לנקודה בה השיפוע נראה במפה סביר, אבל כמו שאמרתי, החום פלוס ההתקדמות האיטית על הכרבולת לא לטובתי. אז חתכתי למטה. מחפשת שיפוע נוח לירידה, וכבונוס מצאתי צל גדול ושווה של סלע.

זה הערוץ שנבחר לירידה מהמצלעה

מכאן התחלתי בירידה

צילום עצמי תוך כדי הפסקת צל

11:15, הפסקת מים, צל ומנוחה באמצע הירידה מהמצלעה.
נו טוב, מכאן עוד לא הלכתי. וזה מה שאני אוהבת בכרבולת, היא תמיד מפתיעה לטובה.
מה אני עוד אוהבת בכרבולת?
זה הר שהוא בת. בדר"כ הרים הם ממין זכר, הכרבולת היא בת. ולא סתם בת, הכי קשוחה. 99% מהשביליסטים פוחדים ממנה. רצים עליה סיפורי אימים והאמת טוב שכך. כי עדיף לטפס עליה מצויידים בצניעות וענווה.

ממרס 2012 אני מגיעה אליה באופן קבוע. היום זו הפעם העשירית. בטח תשאלו, ולא נמאס לך? ואת לא פוחדת לטפס לבד?
שאלות קצת מצחיקות.
את שומעת, כרבולת, הם שואלים אם לא נמאס לי ממך…
ואם אני לא פוחדת ממך… ברור שלא. וברור שבעונה הבאה אני אתייצב שוב למסלול, אולי בוריאציה שתתחיל בטיפוס בעפרן, כי בכיוון הזה עוד לא הלכתי.

בצל הראש נרגע מעט, ועדיין יש בפני עו דרך עד ההשתלבות בדרך הג'יפים האדומה והליכה מנהלתית של לפחות 2 או 3 ק"מ עד החניון.
טוב עשיתי שחתכתי ולא הארכתי את הדרך. גם ככה נכנסתי לשעות הצהריים הלוהטות. מזג אוויר שמתאים לחוף הים, לא לטיול מדברי באיזור חשוף.

מכאן יצאתי מהשטח

תחנה שישית ואחרונה בטיול סולו במדבר

מנוחת התאוששות בחניון אורון ואח"כ בחניון עין יורקעם הריק. צל, קפה, ערגליות ומיליון זבובים.

צהריים. אני קצת דואגת לשביליסטים, מקווה מאוד שהבנים יעמדו במסלול הארוך, או שכשיגיעו לירידה לנחל מדור ימדדו זמנים ואם מאוחר מדי, יצאו מהמסלול וילכו לחניון הלילה. שיוותרו על העפרן, לא מוכרחים בכל מחיר. הבנות מן הסתם יחכו להם בחניון.
כשפגשתי אותם אתמול, כל הספסלים היו מכוסים בבגדים ליבוש. תארתי לעצמי שראו את הברזייה וניצלו את ההזדמנות.
"כשאני אחזור הביתה אכבס את הבגדים שלי שלוש פעמים. הם כ"כ מסריחים", ציטוט של אחת הבנות.
לו הבירזייה בחניון אורון היתה יכולה לדבר בטח היתה מספרת על עשרות אם לא מאות מטיילים שהגיעו אליה מיוזעים, מאובקים ומסריחים. ואיזו טובה גדולה עשתה למענם, גם כשהרוותה צימאונם וגם שששטפה את אבק המדבר מעליהם. ניצלתי את טוב לבה למלא בקבוק מים ולשפוך על חלונות המכונית החונה שהתכסו שכבת אבק, שבאורון עף חופשי ברוח.

היגעתי לחניון עם הלשון בחוץ ב-12:45 ומיד לברזייה לשטוף את הראש, לצנן אותו מעט, שיפסיק להלום.
אח"כ קפה. עם משהו מתוק ליד, כמו ערגליות ופתי בר, עוגיות שלא נס ליחן עד עצם היום הזה.

משש עד אחת, שבע שעות הליכה מאומצת ביום בו הטמפרטורה טיפסה ל-30° ומעלה. מה הפלא שאני מרגישה כמו סמרטוט מיוזע ומסריח במידה בינונית.
הינה, הוכחתי לעצמי שאני כשירה לעונת המדבר, רק שהטמפרטרה תרד לעשרים ומטה.

עוזבת את אורון לכיוון חניון עין יורקעם המשודרג. קיוויתי שכאן אולי יהיו פחות זבובים וצל. הלוואי. מה נסגר עם כמות הזבובים העצומה? אופייני לקייץ, כשאנחנו אמורים להיות עכשיו בסתיו.
מרגישה שעדיין לא כשירה לנהיגה, מתמקמת בגומת חצץ יפה, עם הגב לשמש, מגנה על הראש עם כובע וצעיף רטוב. נושבת מעט רוח, שקט מאוד. זו יכולה היתה להיות פינה מושלמת למנוחה, אילמלא הזבובים. גם כאן, המנוולים הקטנים נדבקים, עוקצים, מציקים. לא מרפים. עד שבארבע אחה"צ מרגישה מספיק מאוששת לנהוג את הדרך חזרה הביתה.

תם עוד טיול מדבר על הכרבולת, פתיח נהדר עונת הטיולים, שכולי תקווה שתתנהל כסדרה, כמו שנים עברו.

לקריאה נוספת

  • עם קבוצת השביל על קצה הכרבולת – בתחילת הפוסט מפורטת ההיסטוריה שלי עם הכרבולת. מאז אותו טיול מס. 9, הגיעתי לכרבולת פעמיים נוספות, כך שהטיול הנוכחי הוא ה-12 במספר, אבל מי סופר…
  • לעגל את המכתש הגדול – כתב דודי אלון שהקיף את המכתש הגדול בריצה ביום אחד(!)

Comments

2 תגובות על “אל הכרבולת בפעם המי סופר כמה – טיול סולו במדבר”

  1. תמונת פרופיל של מיכל
    מיכל

    אילנה, את אישה מיוחדת במינה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה-תודה 🙂