הליכה למרחקים קצרים או פירגון (מאוחר) ליום הבלוגינג

את מורן היכרתי בקורס טאלנט שהסתיים ביולי האחרון.
היא הצטרפה לקבוצה אחרי שחזרנו למפגשים פנים-אל-פנים כששוחררנו מהסגר ואפשר היה להתקהל במקומות סגורים. לכן היא פספסה את השיעור הראשון שהתחיל בהצגה עצמית. כל אחד קיבלת את הבמה לשתי דקות לספר על עצמו וככה יכולנו להתרשם מה כל אחד עושה. בקצרה אומר שלקורס מגיע מי שמעוניין לשפר את המיומנות לעמוד מול קהל, בין אם בסרטון, בהרצאה, בלייב בפייסבוק, בהצגה עצמית.

לא משנה, או שכן משנה, כי תודות לקורס זה הצטלבו דרכינו.
היא ישבה לידי בשיעורים הפרונטלים, כיסא ריק ובכיסא אחריו יושבת מורן. לא היכרתי אותה ולא ידעתי עליה כמעט דבר, למעט שהיא נתנייתית. שכנה שלי. בשיעור האחרון זה השתנה בבת אחת. בשיעור האחרון בקורס, שנמתח קצת כמו מסטיק, באשמת הקורונה כמובן, אנחנו העברנו את השיעור. כלומר, כל אחד עלה לבמה והעביר הרצאה או מצגת באורך של 10 דקות.
יכול להיות שאתם אומרים "מה הביג-דיל"… דווקא כן ביג-דיל…

כדחיינית חצי-כרונית דחיתי את הכנת המצגת לדקה ה-90, ויום לפני השיעור אני שואלת בקבוצת וואטסאפ של הקורס, מה בא לכם, טיולים או צבעים. בחרו צבעים, אם ככה אמלא את העשר דקות שלי בצבעים. תבואו מחר לשיער עם החולצה בצבע האהוב עליכם, אני מבקשת. למחרת, כשהגיע תורי לעלות לבמה אני שמה לב לסרט בשיער של מורן, בצבע כתום. לא התייחסתי לזה, כי מרוב התרגשות ההרצאה שלי הלכה לכיוון קצת אחר. לא משנה, הפוסט הזה הוא לא עלי או ההרצאה הבינונית שלי אלא על כתום.
או אם לדייק כתום פלוס. הבלוג של מורן יעקובסון.

כשהגיע התור של מורן לעלות לבמה ולהציג את המצגת שלה היא הגיעה נטו כפי שהיא, בלי פאוור-פוינט שרץ ברקע. בפשטות סיפרה משהו מהסיפור האישי שלה. הדרך בה היא סיפרה את הסיפור על ההליכה שלה כבש אותי.

בהזדמנויות שונות אני מציגה את עצמי גם כהלכנית למרחקים ארוכים. בקריירה הטיילנית שלי הלכתי כמה וכמה שבילים ארוכים בארץ ובעולם, ויתכן שהייתי יוצאת הקייץ אל הקמינו, אלמלא הקורונה שחירבשה את התוכניות. בסגר יצאתי להליכות קצרות ביישוב. לאט-לאט התרגלתי לפורמט הקצר והלא מחייב של הליכה ברדיוס סביב הבית, גיליתי שגם שם יכול להיות מעניין. התיסכול העיקרי שלי באותם ימים היה שרציתי עוד, שרציתי לטייל בגדול וזה נמנע ממני.
אבל מה אם התסכול הגדול שלך הוא שקשה לך ללכת רחוב שלם אחד, שלא לדבר על קילומטר. במישור, על מדרכה, ליד הבית. לא בטבע או בטרק נחשק באלפים האירופים. הליכה רגילה, כמו כל מי שיוצא בערב לסיבוב סביב הבית. כי את הולכת עקום, כי את מאבדת שיווי משקל ונופלת, כי צוחקים על ההליכה המצחיקה שלך, כי את נעלבת ונפגעת ולא רוצה שיסתכלו עלייך עקום. כי את נכה.

יש אנשים שגם הליכה קצרה דורשת מהם מאמץ גדול מדי. קשה, עד גבול הבלתי אפשרי. ככה גם מורן הרגישה, עד שיום אחד, נעלה נעלי התעמלות והתחילה ללכת. ליד הבית. כל יום עוד קצת ועוד קצת. מה שבהתחלה נראה לה בלתי אפשרי, לאט-לאט התברר כמשהו שהיא יכולה לעשות, למרות ועל אף הצליעה שלה.
זה רק חלק ממה שמורן שיתפה בגילוי לב מרגש באותן עשר דקות, או אם נדייק, 9:55.
כולנו מחאנו לה כפיים כשסיימה את דבריה. מצגת מעולה. אני זוכרת אותה עד היום.
בעיקר את ההתפעלות ממי שפשוט קמה והתחילה ללכת, ובהדרגה הגדילה את המרחקים ואת התדירות בהם היא הולכת.

בדף הפייסבוק שלה היא מצלמת סלפי לסטורי כשיוצאת להליכה ומוסיפה האשטאגים.
נכון לכתיבה פוסט זה היא הגיעה ליום מס. 105. סיבוב של בין 40 ל-50 דקות, תלוי במידת העייפות. מרחק של 2.5 ק"מ.
דרך הפייסבוק של מורן גיליתי שיש לה בלוג. "כתום פלוס – דברים שרציתי לומר".
למה כתום? כי זה הצבע שהיא הכי אוהבת. ברור, גם הסרט בשיער וגם המכונית כתומים.
יום למחרת המצגת היא פרסמה פוסט אישי על החווייה שלה מהמפגש האחרון בקורס. "9:55" שם הפוסט.

פוסט שהעיף אותי. איזה יופי של כתיבה. אישית. כנה. פתוחה. מלב אל לב. מכניסה אותי לנעלי אפוס המיוחדות שלה, מראה לי את נקודת המבט שלה.
ואני אוהבת נשים כאלה, שהן פייטריות, ששמות להן למטרה מול העיניים לחוש מסוגלות ומתחילות בפעולות קטנות כדי להשיג את אותו היעד.
ומה היעד שלה? לפחות זה שסיפרה לנו עליו, לעמוד מול קהל ולהעביר הרצאה על סיפור חייה.
ההרצאה "אז מה אם אני נכה" עדיין בתהליך בניית המצגת, אבל אין לי ספק כשהיא תצא לאור ותעמוד על במה, אהיה שם. אגיע לשמוע את סיפור ההתמודדות עם קשיים אובייקטיבים, עם מגבלות שהמחלה כופה על הגוף. ולמרות זאת. ואף על פי כן.
יש משהו בעשייה הנחושה הזו אל מול האתגר שמרומם את הרוח. נותן השראה ומניע להשראה. למצוא את הדבר שלי, שקשה לי איתו, שמראש לא רוצה אפילו להתחיל, כי ברור לי שזה גדול עלי, שיצחקו עלי, ילעגו לי כשאכשל – ולמרות זאת, ואף על פי כן נכנסת בראב-רבאק שלו.
עד שגם אני מצליחה ללכת מרחקים קצרים. מאה מטר, חמש מאות מטר, קילומטר, 2.5 קילומטרים.

איך אני יודעת את כל הדברים האלה? כי קראתי בבלוג הנפלא "כתום +".
וכל זה קורה תודות לנפלאות עולם הבלוגיג שמאפשר לכל מי שרוצה לבנות לעצמו פלטפורמה, שתהיה שלו, מקום בו יוכל לספר את הסיפור שלו, לבטא דברים שהוא או היא רוצים לומר.
ויש מי שיקרא. תמיד יהיה מי שיקרא. לפחות קורא אחד שיגלול, ידפדף בין הדפים, יקרא בעיניין עוד פוסט ועוד אחד.

בלוג השנה שלי, הבלוג שאני רוצה לפרגן לו לכבוד יום הבלוגינג (באיחור אופנתי של שבוע אחרי המועד המקורי) הוא הבלוג של מורן. "כתום +".
תבנית פשוטה, בלי גימיקים, כמעט בלי תמונות, בעיקר טקסט, שחור-לבן, אפילו לא כתום בכותרות. ובכל זאת ואף על פי כן, בלוג מצויין.
זה הלינק. לכו לבקר. המלצה שלי.
https://katomplus.com/

למי שמעוניין ליצור קשר עם מורן: דף הפייסבוק | מייל: moranik3@gmail.com

כמחווה לשם הבלוג הכתום צרפתי לפוסט שתי תמונות כתומות, מסדרת הקלפים שיצרתי לאחרונה ועוסקת צבעים.
ככה נראה הקלף הכתום, צד קדמי וצד אחורי.
לוקחת הפעם השראה מבלוג טקסטואלי, שיכול לרתק את הקורא גם בלי ויזו'אל שמושך את העין.


Posted

in

by