איזה מקום הכי אהבת: יער הבמבוק/הקימונו היפנים

זו העונה של השנה בה הטבע מוריק, היערות מצופים שיכבה של צמחייה ירוקה מנוקדת צהוב ואדום.
עם תום הסגר אפשר לצאת אל היערות הקרובים לבית, כמו יער האילנות ואפשר גם להתרחק ולנסוע צפונה אל הכרמל או אל יער בן שמן.
הביקור ביער המקומי הזכיר לי יער מסוג אחר שראיתי מזמן ביפן. מקום שאהבתי.

סמוך לקיוטו, במקום בשם "ארשיאמה", ביקרתי בשני יערות שונים מכל מה שהיכרתי. גזעים גבוהים ודקים מתנשאים אל על, זה לצד זה, בסדר וניקיון יפני אופייני.
האחד, "יער הקימונו" מעשה ידי אדם והשני, "יער הבמבוק" שגם הוא תוכנן וטופח ע"י אדם.

חלפה למעלה משנה מאז אותו טיול ליפן ובהשפעת חג האילנות שנחגג שבוע שעבר נזכרתי ביערות היפנים המיוחדים וגם במושג חדש שלמדתי "מקלחת יער יפנית".
אני מבינה ללבם של רבים שבתקופה זו נתקפים פעם לפעם ברצון לחוות מעט "אסקפיזם".
הינה אני עושה זאת בפסוט שלפניכם דרך דיפדוף בתמונות שצילמתי שם, נזכרת במילים שכתבתי ביום בו ביקרתי בארשיאמה. קראתי את הטקסט הזה שוב, ממרחק של זמן, טקסט שטבול בריחות, טעמים ומראות יפנים. במקום לשחזר מהזיכרון, מצטטת הפעם את עצמי.

מוזמנים לטעום מעט אסקפיזם יפני ואח"כ צאו החוצה מהבית הסגור אל הטבע, סעו לבקר ביערות ארצנו. כל יער שתבחרו יהיה יפה וירוק ויאפשר לכם לזמן מה לקחת הפסקה משגרת החיים ולהימצא במודעות חושית מלאה בין העצים.
אם תיישמו את ההוראות ל"מקלחת יער יפנית" תוכלו גם אתם להינות מההשפעה של "התרופה הטבעית" הישנה והטובה להרגשה טובה.

מהי "מקלחת יער יפנית" או "שינרין-יוֹקוּ"?

"מקלחת יער (ובתעתיק מיפנית, שינרין-יוקו) היא כינוי למסורת יפנית עתיקה שבשנים האחרונות החלה לצבור פופולריות בחלקים שונים בעולם. אמנם הכינוי ניתן לה רק ב-1982, אך המנהג עצמו קיים ביפן זה דורות. היישום הוא פשוט: נכנסים ליער, מאטים את הקצב, פותחים את החושים ואת תשומת הלב לטבע ומבצעים פעילות פיזית מתונה. המטרה היא לרענן את הגוף והנפש ואף לקדם את בריאותם.
יש כמה נתונים כמותיים שהופכים טיול למקלחת אפקטיבית. ראשית, אורך המסלול צריך להיות כחמישה ק"מ לפחות. שנית, שטח היער וצפיפות העצים בו משפיעים: ככל שהם גדולים יותר כך עולה האפקט. […] הדבר החשוב ביותר הוא צורת ההליכה. צריך ללכת ממש לאט כך שחמישה קילומטרים עושים בארבע שעות. במהלך הטיול הוא מציע לבצע נשימות עמוקות, לעסוק בפעילות פיזית מתונה, לעשות מנוחות, לאכול, לשתות ואף לקרוא ספר. הטיול לא נועד לשם הליכה, אלא לשם שהות, פתיחת חושים וספיגת היער באמצעותם."
מתוך כתבה באתר רדיו מהות החיים -"הכירו את "מקלחת היער" היפנית – המדע מסביר את יתרונותיה של הליכה מודעת בין העצים

"[…] ב-1982, טומוהידה אקיָאמה (Akiyama), שהיה אז מזכיר סוכנות היערות ביפן, טבע את המונח "שינרין-יוֹקוּ" ("טבילה ביער"). ה"טבילה" הזאת היא כניסה לעומקו של יער כדי לחדש ולשקם את הגוף ואת הנפש ולרפא בעיות בריאותיות הנובעות מאורח חיינו. […]
המסורת הזאת הייתה כבר עתיקה ביפן, אבל השם החדש ניתן לה כדי לעזור להנגיש שורה של המלצות מעשיות: עליכם ללכת, לשבת, להתבונן ולהתעמל בין העצים; לאכול ארוחות מאוזנות ממקורות מזון אורגניים ומקומיים; ואם אפשר, לטבול במעיינות חמים. יש לגרות את כל חמשת החושים. […]
התגובה האנושית לשהייה ביער כוללת עלייה בתחושות ההתפעלות מהסביבה, שלווה רבה יותר, חידוד הקשב וחיוניות מוגברת. היתרונות הבריאותיים של השהייה ביער מדהימים: תפקוד חיסוני משופר, כולל הקלה במחלות לב, הפחתה במספר המיגרנות וירידה ברמות החרדה."
מתוך כתבה במגזין "אלכסון" – "כשהיער הוא אמבטיה"

מתוך יומן מסע טקסטואלי שכתבתי תוך כדי טיול ביפן, ופורסם בדף "יפן" ללא תמונות.
מביאה בפניכם את הרשומה התשיעית בתוספת תמונות מיער הקימונו ויער הבמבוק. 

(9) 4.10.19, שישי, קיוטו

מכירים את זה שנכנסים לסופר השכונתי, יש לכם בראש שלושה פריטים שאתם רוצים לקנות, בננות יוגורט אוכמניות ולחם צימוקים, ותוך דקה ליקטתם את האייטמים הללו לסל, ניגשים לקופה ומשלמים 414¥. הקלות הזו בה אני מנווטת היום בסופר לעומת הפעם הראשונה לפני שבוע כשנכנסתי לחפש משהו לאכול והייתי חסרת סבלנות ומלאה בשיפוטיות על האוכל היפני… שמחה שנרגעתי והיום אני מתבוננת בשפע הלא קריא ומובן לי ואומרת, ואללה, זה כאן למכירה כי יש אנשים שצורכים את המוצרים הללו, שהאוכל הזה ערב לחיכם. זה שלהם. מי אני, אורחת לרגע, שאחווה דיעה נחרצת, זה רע, זה טוב. זה מה שזה. סופר יפני, מסודר, נקי, מדפים עמוסי אוכל. מעניין מה יפני שעורך הבוקר קניות היה אומר על העגלות העמוסות לעייפה של הישראלים בקניות ההיסטריות לערב חג. יתכן שהיה חושב שאנחנו נערכים למצור או מלחמה, אוגרים מזון שלא יחסר. לו הייתי מספרת שלא, מה פתאום, זה לארוחות החג, היה פוער עיניים בתדהמה. מה? אתם אוכלים את כל הכמויות הללו? לאן כל האוכל הזה נכנס?

פערים תרבותיים. גם כאן זו תרבות שפע, כ"כ הרבה מוצרי צריכה ומצד שני יודעת שהבתים היפנים פיצפונים. אם כך, לאן כל הג'אנק שנמכר בחנויות נכנס?
התיישבתי על אחד המושבים בתוך הסופר לאכול יוגורט אוכמניות ובננה, השלמה לשני טוסטים עם ריבה לארוחת בוקר. יוצאת לרחוב וממתינה בתחנת האוטובוס לקו 93 לארישיאמה. מרגישה מצויין, מה שחשוב זה שהלילה ישנתי היטב והגוף שיודע להעריך שינה הגונה ומעניק לי עירנות ונמרצות. הבוקר גם פחות מדדה, הפצעים ברגליים חבושים, הסינטומצין מוכרח להשפיע לטובה.
מצחיק איך הפכתי את אחותי הקטנה וחברה טובה ליועצות לעינייני בריאות שלי, מצלמת את הפצעים ושולחת תמונה, כמו מה זה נראה? ככה זה כשמטיילים לבד ואין את מי לשאול. מקבלת עיצות טובות ומיישמת, חוץ מלראות רופא. אם לא שמתם לב אני משתפת בקלות בפצעי הגוף, אבל מה בנוגע לפצעי הנפש? לכולנו יש פצעים, פצעים מדממים וכואבים שנגרמו מאכזבה, בגידה, דחייה, בדידות, אובדן, מחסור באהבה, חוסר הערכה עצמית. יש מי שהפצעים הללו ממשיכים לכאוב ויש מי שאצלו הגלידו והחלימו.

… סטיתי קצת מהנושא… טוב שקו 93 הגיע והתיישבתי באוטובוס עם קריינית יפנית כפס קול שמלווה כל נסיעה. היא מכריזה על התחנה הבאה וביני לביני מחקה אותה, מדמיינת איך זה להבין ולדבר יפנית שוטפת. זו שפה עם חיתוך מאוד גס, גברי, קצת תוקפן. אני אוהבת את הכתב היפני, אותיות שנראות כמו ציורים. זהו כתב סימניות, לכל סימן יש משמעות. אני מציצה איך אנשים מקלידים יפנית במקלדות הסלולריות. הם לוחצים על מקש ואז מוצג מבחר סימנים לבחירה. לפעמים באוטובוס או רכבת, כשאין לי מה לעשות, אני לוטשת מבטים לכיוון המסכים הסלולרים. הם רואים סרטים, גוללים בפיד של הפייסבוק ואינסטגרם, מסמסים הודעות טקסט במקבילה היפנית לוואטסאפ. כמונו, רק ביפנית. ולא שומעים סרטונים בפול ווליום שכל האוטובוס יישמע וגם לא מנהלים שיחות בקולי קולות כמונו. אם מישהו מציץ לסלולרי שלי, כשאני מקלידה את הסיפורים שלי, הוא בטח נגנב מכמות המילים וכיוון הכתיבה ההפוך.
התיישב לידי תייר שמנמן, נעשה קצת צפוף במושב שכנראה מתאים לשני טוסיקים יפנים חטובים. במושב לפני שני ילדים בהירי שיער, עיניים כחולות, עושים פרצופים מצחיקים. כולנו נוסעים לארישיאמה, ליער הבמבוקים. אני לא צריכה להאזין בהקפדה לקריינית, ארד באותה תחנה שהם יירדו. לפעמים כשלא בא לי להתאמץ בניווט, אני בוחרת זוג תיירים ועוקבת אחריהם.

הבוקר חברה שואלת, "שמחה שבחרת ביפן? נהנית?"
זו שאלה שהתשובה היא לא חד משמעית כן. יותר כן ולא. כן, אני שמחה שאני ביפן, מקום שהיה ברשימת החלומות שלי זמן רב מאוד. כן, אני נהנית להיות כאן, לטייל בעיר היפהפייה הזו שפעם למדתי עליה. ויחד עם זה יש רגעים שלא. לא נהנית כשכואב לי הפצע באצבעות הרגליים, לא נהנית כשלא נרדמת כמה לילות, לא נהנית כשיום אחר יום אוכלת אוכל מהסופר רק כדי להשביע את הרעב, לא נהנית כשאין לי עם מי לדבר.

…"תורימאסה…בלה, בלה, בלה", השפה הזו נשמעת כמו ג'יבריש, כמו הדיקלום האוטומטי שנאמר ע"י הקופאים בסופר או מוכרים בחנויות. אני מחייכת וקדה קידה. קוראת את הסכום לתשלום מהקופה ומושיטה את השטר או מניחה את המטבעות על המגש. אין לי מושג מה אומרים לי, באותה המידה יכולים לקלל אותי ולא אבין, אבל אני אוהבת את זה מאוד, אפילו שיודעת שזה דיקלום שנאמר עבור כל לקוח, לא משהו מיוחד עבורי.

הבנייה בקיוטו נמוכה, שתי קומות, למעט כמובן הרחובות הראשיים שם יש ביניינים גבוהים, אבל לא מדי. גורדי השחקים שייכים לטוקיו. אלמלא המקדשים והמנזרים הבודהיסטים עתיקי היומין, שאר קיוטו נראה כמו עיר גדולה ורגילה. לא מלהיבה במיוחד. ויחד עם זה אני נהנית להתבונן מבעד לחלון האוטובוס בנסיעות וגם תוך כדי הליכה. לא הכל בחיים זה "אטרקציה" מרהיבה, רוב החיים עשויים מחומר שגרתי בהרבה גווני ביניים של אפור-חום. כמו הרחובות בשכונות מחוץ למרכז בקיוטו. ויחד עם זה יש בה נהר שחוצה מצפון לדרום, נקודות תצפית מהן אפשר לראות את הגגות המסורתיים של פעם.

הילדה הבלונדה האמריקאית במושב לפני לא מפסיקה לזוז, מין תזזיתיות שאופיינית לילדים מערביים רבים מאוד. איך קוראים לזה, נו, הפרעת קשב. תוהה עד כמה היא נפוצה גם ביפן, כשהחינוך מאוד נוקשה, כשהילדים נראים מאוד שקטים וממושמעים. אם כי חוויתי בכמה מקומות צווחות עד לב שמיים של ילדים קטנים מלוכסנים. מעניין איך נראה בעיני יפנים הילד הבלונדיני עם העיניים הכחולות הבהירות, הגדולות, האם הוא נחשב לילד יפה בעיניהם. תוהה מהו אידיאל היופי בעיני היפנים. עור בהיר, זה בטוח, כי הם נמנעים מהשמש ככל האפשר, בגלל זה השימוש הנפוץ במטריות עם מסנן קרינה וגם שרוולונים לכסות את הזרועות.
האימא פתחה עכשיו אפליקציה של סודוקו. סודוקו שמקורו ביפן והגיע למערב בתור חידה לאתגר את מוח שמאל האנליטי. כן, כל העולם כולו הפך במרוצת השנים לכפר גלובלי אחד גדול. מצטטת את האימרה הנדושה ועדיין נראה אתכם מסתובבים בסופר יפני בפעם הראשונה, לכאורה פורמט מוכר – חלל גדול וממוזג, מחולק לטורים ושורות עם אלפי מוצרים – ומוצאים מה להכניס לסל הקניות לארוחת ערב חג, למשל.

היום אני לא עוקבת אחרי הנסיעה, כשנגיע, נגיע, ארד כשהמשפחה האמריקאית תרד. זו היתה נסיעה די ארוכה, לא שמתי לב לדרך, כי הייתי עסוקה בכתיבה, עד שהגיעה התחנה לרדת.
כולי תדהמה גדולה. WOW כזה גדול. מה זהה??? הזה, זה איזור ארישיאמה, מקום תיירותי מאוד, מלא-מלא בחורות יפות לבושות קימונו מסורתי, מלא-מלא חנויות מזכרות, אוכל, גלידה, מלא-מלא מסעדות יקרות.
לפני שמתחילה בשיטוטיי מחפשת קפה. עוד רשת חביבה לממכר קפה, Tully's Coffee, קפה פילטר, 319¥, ליד הסוכר וחלב מצלמת לוח מודעות עם ציור סכימטי של איזור ארשיאמה עם השאלה, "איזה מקום הכי אהבת". כשאכנס לקנות קפה בסוף היום אסמן את המקום שהכי אהבתי במדבקה (הגשר). אהבתי מאוד גם את עמודי הפלסטיק הצבעוניים שהם חלק ממה שמכונה "יער הקימונו" . כ"כ צבעוני, כ"כ יפה.

רגעים קטנים שמתמוגגת מיופי ועדיין לא היגעתי ליער הבמבוק המפורסם, לגשר, לנהר.
הרגעים הללו שכולי התלהבות ושמחה. מצבע. מיופי. מאסתטיקה. למשל "יער הקימונו", פיסות בד שמוצגות בעמודי פרספקס. מתה על זה. זה כ"כ יפה. מצלמת בלי סוף, שתי יפניות מציעות לצלם אותי, ככה יש לי תמונה שלי מחייכת מאוזן לאוזן. אלו רגעים של Joy גדול, שאפילו שיר מצברוח הטוב שלי, ביג אין ג'פאן, לא מצליח לפרוק את ההתרגשות. לא יודעת להסביר למה. זה הרי כ"כ תיירותי. אולי הצבעים השפיעו עלי ככה שבבת אחת רוממו את מצב הרוח לשמיים. ואיזה שמיים. כחולים עם עננים, וייתכן שירד גשם. מרגישה שנעשה פחות חם, פחות לח.
איזה כייף להיות פה, ביג אין ג'פאן. ליד בריכת הדרקון טבלתי את התליון שלי במים, ל- Good luck. פה ושם פזורות קופסאות שקופות בתוכם גלילי נייר צבעוניים של ברכות. כל גליל עולה 100¥, יש חריץ לשלשל את הכסף ואז אפשר לפתוח את הקופסה ולבחור גליל צבעוני. ביפן התנהגי כיפנית, אני משלשלת בהגינות מטבעות מהעודף שמסתכמות למאה יין בדיוק ולוקחת גליל אחד. כחול. בינתיים הוא איתי בתיק, לא פותחת לקרוא ולא קושרת בחוץ. שומרת לעצמי. מזכרת קטנה מביג אין ג'פאן.

עשרה לאחת, לפני שנכנסת ליער ומקדשים, גלידת וניל-מאצ'ה, 350¥, קצת פחות מוצלחת מזו של אתמול, אבל אני בהלך רוח של התמוגגות והתפעלות. הכל טעים לי, גם דגימה חינמית של ממתק יפני, גם המאצ'ה הירקרקה הזו שכולם מלקקים בהנאה. למי שלא מכיר, כמוני, עד שלא היגעתי ליפן, מאצ'ה היא אבקה שטוחנים מעלים של תה ירוק. מהאבקה הזו מכינים תה וגם מערבבים באוכל. אני בעיקר אוהבת את הגוונים הירוקים השונים, החל מירוק בהיר, ירוק זית, ירוק חאקי, כמו מדי א' בצבא. אגב, האם ידעתם שאפשר לאכול את צבע הזהב? מסתבר שכן, הוא לגמרי אכיל ומי שרוצה גלידה משודרגת מקבל טעם מאצ'ה בציפוי זהב. שנאמר, "אין דברים כאלה", רק ביפן.

בגלל שזהו איזור מאוד תיירותי יש ספסלי ישיבה וגם פחי אשפה. הספסלים מצופים בבד אדום וניילון, כנראה שיהיה קל לנקות ועמיד בפני הגשם. מתחבר לתפיסת עולם היפנית שמסתירה ומכסה כל דבר. שאורזת יפה כל דבר. גם על זה שווה להרחיב את הדיבור בהזדמנות.
הגלידה שלי טיפטפה ונזלה על הרצפה, לא נעים לי שליכלכתי. סוקרת במבט בוחן את הבנות בתלבושת בי"ס אחידה איך הן אוכלות גלידה ללא טיפטופים. זה בהחלט אפשרי.

ארבע וחצי, בתום ביקור במחתם בודהיסטי גדול ומטופח. Daikakuji Temple
אקרא עליו בהמשך, היגעתי אליו בעקבות תמונות שפורסמו אתמול בקבוצת "יפן למטיילים". אם כבר מבלה יום שלם בארישיאמה, ואם כבר לשלם דמי כניסה למקדשים, שיהיה זה מקדש מרשים ופחות מתוייר.

להיות תיירת זה אומר רוב היום לעמוד על הרגליים, עד שמגיעה שעה כמו ארבע וחצי ומרגישה את מלוא כובד העייפות ברגליים. חזרתי ל- Resting area בכניסה למתחם, ככה היפנים מגדירים את המקום בו אפשר לשבת לנוח. על מסך טלוויזיה גדול מקרינים סרטון שמתאר את הפעילויות והטקסים הדתיים שנערכים במקום וגם כיצד נראה הגן בעונות השנה השונות. כעת הגנים ירוקים, עדיין לא החלה השלכת.
זו חוויה מיוחדת לצפות בשני גננים במלאכתם, כורעים על האדמה ובידיים עטויות כפפות תולשים חלק מהטחב. לידם יאה גדול בו אוספים את המיותר.
זו אמנות הגינון היפנית המפורסמת. עיצוב העלים, ענפי העץ שנקשרים ונתמכים בתומכות כדי שיגדלו בכיוון הרצוי. סירוק עלי העץ נעשה גם הוא בקפידה.
הגן ירוק ברובו, אין שיחי פרחים, עצים גדולים, קטנים, שיחים, סלעים והרבה טחב שמכסה את האדמה ומתפשט על העצים. אני מתבוננת ויודעת שאלמנט המקריות כמעט ואינו קיים, זה נראה מאוד טבעי, אבל מאחורי כל עלה ועלה יש יד מכוונת. וזה יפה. ריסון הפראיות של הטבע, העידון שלו, כ"כ הרבה עבודה שמושקעת כדי להסב הנאה אסתטית. אין לעצי הגן הללו תכלית מעבר ליופיים. אלו אינם עצי פרי, גם עצי הדובדבן שפורחים באביב אינם נותנים פרי למאכל, להבדיל מהדובדבנים בגולן שלנו. הסאקורה, פריחת הדובדבן, היא ליופי בלבד.

לו הייתי מתזמנת את הביקור שלי לתקופה זו, הייתי לא אחת ממיליונים, אולי אחת ממליארד תיירים שמגיעים לחזות ביופי המיוחד הזה. כנ"ל לגבי השלכת היפנית מהרהיבה. לראות תמונות ולהתעלף מרוב יופי. אני מקווה מאוד-מאוד שעד סוף אוקטובר אזכה לראות צבעים של שלכת בגנים בטוקיו.
לו הייתי מאמינה לתעשיית הברכות היפנית, הייתי משלמת 200¥ עבור פתקת ברכה, מוסיפה כמה מילים משלי, הלוואי שהשלכת תקדים השנה, ותולה באחד המקדשים… אבל שלכת זה מדע מדוייק ויש אתרים שנותנים תחזיות מדויקות, מתי יתחיל הצבע הצהוב ואחריו האדום באיזורים השונים. קודם הצהוב וכשמתקרר יותר הצהוב מאדים, או שמדובר בעצים אחרים שמאדימים. יש ביפן כמויות עצומות של עצים, וכשהמאסה הזו משנה צבעים, זו חגיגה. רק מי אוסף את העלים שנושרים? ומה עושים איתם? מניחה שגם לזה מצאו פיתרון.

"יער הקימונו" בחושך פשוט מרהיב, גלילי הבד מוארים, נראה כל כך יפה. סיום הולם ליום שכל-כולו היה יפה, כולל מזג האוויר שהתחיל להתקרר.


KIMONO PROJECT
עדכון שהתווסף לפוסט באוגוסט 2021, בתום המשחקים באולימפיאדת טוקיו 2021

סיפור על יפן, אולימפיאדה וקורונה שהועבר ברשת:

"במשך 4 שנים עמלו אומנים יפנים על הכנת 207 קימונואים, אחד לכל ראש משלחת ספורט לאולימפיאדה.
חשבו על הסמלים של כל מדינה, על ייצוג, אסתטיקה בלתי מתפשרת, אמונות, איחוד וייחוד.
להכין כל קימונו היה יקר מאד – כ-20,000$, והכספים נתרמו ע"י חברות ותרומות חברתיות שונות.
ואז הגיעה הקורונה, והורידה את היופי הזה למחתרת.
היפנים תכננו לתת כל קימונו לראש משלחת כדי ללבוש אותו בטקס הפתיחה, אבל הם פחדו לעשות זאת. פחדו שכל הפרויקט ירד לטמיון.
אי אפשר היה לוותר על האוסף המופלא שנוצר ולכן הוחלט שהקימונו יוצגו לקהל הרחב באוסקה בעוד 4 שנים."

כאן הקישור לצפייה ברשימת הקימונו שהוכנו לכל אחת מהמשלחות
זה הקימונו שהוכן לישראל – התמונה לקוחה מתוך: http://kimono.piow.jp/nation/165.html

לקריאה נוספת: 

In The Woods