יומן ניו יורק: Just to go outside

כשביצעתי את ה"תחקיר" הלא מקצועי שלי לקראת הטיסה לניו יורק מצאתי באחד האתרים מפת גוגל בה נעוצים המיקומים של ציורי הקיר של אמן רחוב ברזילאי בשם Kobra. מודה שעד אז לא שמעתי עליו, אבל מהרגע שהנחתי את העיניים שלי על התצלום הראשון הבנתי שמדובר פה באמן מליגה אחרת. בחור מוכשר. מאוד. וירטואוז. ובקייץ האחרון קיבל אישור לצייר את הדמויות הססגוניות שלו על קירות נוספים ברחבי העיר.

זה שאני אספנית זה דבר ידוע, גם אם חלק מהאוספים שלי הם חסרי ממשות פיסית. שמרתי את מפת גוגל של הקירות המצויירים של קוברה במועדפים שלי וסימנתי לעצמי שכשאגיע לעיר הגדולה אלך לחפש אותם. אצור לי אוסף תמונות משלי, של הקירות אליהם היגעתי, ראיתי מקרוב, התרשמתי וצילמתי.
וכך היה. כמובן שעלתה השאלה למה? למה לא התבקש לצייר ברדיוס של כמה רחובות. לו כל 16 הציורים היו במרחק הליכה קצר זה מזה באותה השכונה היתה נחוסכת ממני ומרבים הטרחה להתרוצץ ברחבי העיר ולחפש את ה-Mural (ציור קיר) הבא. אולי כדי לאתגר את חובבי הז'אנר שיתאמצו קצת ואולי כדי לייפות איזורים שונים ברחבי העיר הגדולה.

הכותרת לפוסט זה "Just to go outside" לקוחה מציור קיר אחר שצילמתי ברחוב 34, אחרי שסיימתי את ההליכה בטיילת ההייליין ועצרתי במזנון מקומי לארוחת צהריים-ערב. אני הולכת לאיטי ברחוב הומה אדם והינה מופיע מולי המשפט הזה…כאילו, דא… משפט שמצטט את המובן מאליו עבורי, אבל מסתבר שיש רבים שאצלם זה לא ככה. שהם זקוקים לעידוד על מנת לצאת החוצה.
הניו יורק הזאתי רק הגבירה בי את הרצון להיות עוד ועוד בחוץ. להסתובב ברחובות ולאסוף אוצרות מצויירים לאוסף ההולך וגדל שלי.

בשמונת הימים בעיר הגדולה הייתי עסוקה ב"צייד" הכי אינטנסיבי של ציורי רחוב לאוסף הכולל יותר שלי. אוסף ניו יורק מצטרף לאוסף המרשים והמכובד מלונדון (ביקור בן כמה ימים במזרח העיר) ומתל אביב (שוטטות רבת שנים בדרום העיר). כמובן שיש אוספים קטנים יותר, אבל הם זניחים לעומת שלוש הערים הללו.
פוסט זה מוקדש ל-Kobra Collection שלי. מתוך 16 ציורי הקיר הידועים שהיו מסומנים במפה היגעתי פנים אל פנים לשבעה, ואת התמונות מקיר מס. 8 (מייקל ג'קסון) וקיר מס. 9 (פרידה ודייגו) שלחה לי טובה מהבלוג "כאן שם ובכל מקום".
שמתי לב שקוברה אוהב לצייר אנשים, במיוחד אנשים שנמצאים כיום בעולם שכולו טוב. יש לו טכניקה שחוזרת על עצמה בכל אחד מהציורים, רקע צבעוני מחולק למעויינים או צורות גיאומטריות אחרות שמשתלבות בפרוטרייטים ענקיים. הגדלה עצומה של פנים מפורסמות לגודל של קיר. והצבעוניות, אחחח, כמה שהיא יפה ומושכת את העין. אין מי שעובר ומתעלם, זהו קיר שדורש תשומת לב, שממש מתבקש להיעצר לידו, להרים מבט, אולי לחצות את הכביש כדי לקלוט את הדמות כולה. ולהתבונן. מצד אחד הפשטה גיאומטרית, השטחה של הרקע לפאטרן צבעוני שחוזר על עצמו, מצד שני תיאור דיוקן בריאליזם מדהים, כולל הבעות פנים וקמטים סביב העין. יש משהו מושך מאוד בדמויות שהוא מצייר, בעיקר בהבעת הפנים האקספרסיבית שלהן.

הסיטואציה של לעמוד מול קיר מוכרת לי גם בחיים האישיים, כשאתגר כלשהו מגיע לפתחי ואני נדרשת להתייצב מולו ומרגישה כמו עומדת מול קיר. גבוה. בלתי עביר. כמו שקורה לי בימים אלו ממש. בחיים שלי בישראל. כדי לגייס אומץ, נחישות ואופטימיות אני נזכרת בחוייה של העמידה מול הקירות המצויירים של קוברה. איך הרגשתי כשהייתי שם, עם המצלמה על הצאוור ואור גדול שקרן מפני ועיניי.

אני מרשה לעצמי להשתמש בדמויות הענקיות והצבעוניות של קוברה ולשחק איתן משחק אסוציאציות, להקשיב למסר שהן רוצות לומר לי. לדמיין איך מכל דמות כאילו יוצא בלון גדול של קומיקס והיא אומרת משהו. מילה טובה, עיצה טובה, תכסיס טוב איך לצלוח את הקיר הגבוה.

לפניכם התמונות שצילמתי משבעת הקירות בהם ביקרתי, התמונות מקיר 8 ו-9 באדיבות טובה מהבלוג הניו-יורקי המשובח "כאן שם ובכל מקום"

קיר מס. 1 – הכבאי

לפעמים זה לטובה לא לקרוא מה אחרים כתבו על העבודות או מה האומן עצמו כתב על תהליך היצירה אלא פשוט להגיע אל הגלרייה, קרי הרחוב, ולצפות מקרוב בציור. ולדמיין. לכבאי או tribute to 9/11 כפי שהקיר נקרא אין פנים, זו הדמות היחידה שראיתי שהיא אנונימית. באותו אירוע טרור לוחמי אש רבים קיפחו את חייהם בניסיון להציל, להושיט יד, לעזור. הכבאי שקוברה צייר כורע ברך, לבוש במדים מאסיביים כמו חליפת חלל בצבעים זוהרים, נשען על את החפירה שנעוץ בשטיח של כוכבים. תנוחת הגוף משדרת כבדות, עייפות, עצבות, כאב. הדגל האמריקאי שברקע עוטף את הדמות, נותן לה תמיכה. שייכות. יציבות.

"את אמיצה, אומר לי הכבאי, תיזכרי ברגעים שחשבת שהעולם עומד מלכת, כמו שקרה אז, כשהנורא מכל קרה. אבל תמיד-תמיד תזכרי שאת לא לבד, Help is on the way. העזרה בוא תבוא, אם רק תרשי לעצמך לבקש, להיעזר ביד מושטת. הכל את יכולה לבד, ואת יודעת את זה, ובכל זאת, מדי פעם תרשי לעצמך להישען על כתף של מי שבא לקראתך."

קיר מס. 2 – איינשטיין

אינשטיין השובב, שמדווש על אופניים כמו של פעם, עם רעמת שיער שיבה מתנופפת ברוח, מזכיר לי הבטחה שהבטחתי לעצמי, לחזור לרכב על אופניים, כדי שאהיה מסוגלת לצאת לטיול אופניים בחיק הטבע, בלי הפחד שאני לא יודעת לבלום או שעלולה לאבד את השיווי משקל וליפול. ה-Love בריבוע על כידון האופניים של אינשטיין רומז לי שזו נקודת האמצע, הנקודה אליה הכל מתכנס בסופו של דבר, ושם אף אחד לא נופל.

"מה מעניין אותך בחיים האלו?, שואל אותי איינשטיין, מה שקורה בחוץ, או מה שקורה בפנים או גם וגם? הספקת לראות עולם, לא ככה? ראית את העולם כפי שהוא, האם מצא חן בעינייך? את לא צריכה לענות, אני יודע שכן. כשאת מוצאת דבר טוב בעולם הזה, את לא עוזבת אותו, נכון? זאת התשוקה ליצירה ולמסעות, אני צודק? תמשיכי ככה, גם אם לא תגיעי רחוק תהני מהדרך. תשיגי לך אופניים ותתחילי להתאמן, את לא תצטערי!"

קיר מס. 3 – רוי ליכטינשטיין

רוי ליכטינשטיין, מלך אמנות הפופ, מביט בי מתוך רקע של נקודות ופסים בחיוך מאופק. כשאני בודקת בויקיפדיה את קורות חייו, מרעננת עובדות יבשות שפעם למדתי באחד הקורסים על תולדות האמנות, מגלה שהתמונה המוצגת ברשת זהה לתמונה לפיה קוברה צייר את הדיוקן על הקיר, עם שביל בצד ושיער מסורק שמאלה. תמונה שצולמה ב-1967. היי, מתחשק לי לומר לרוי, זו השנה בה נולדתי. לפי ויקיפדיה ב-1967 הוא הציג את תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה שלו בקליפורניה וגם תערוכות יחיד במוזיאונים באירופה. "אמנות היא מה שקורה סביבנו", אמר פעם בראיון וזה גם מה שהוא אומר לי

"אם עד עכשיו לא הבנת מה זו אמנות, אז אולי תוותרי על ההגדרה ופשוט תעשי אמנות כמו שאת מרגישה. בלי השכל. בלי לחשוב יותר מדי, ככה מייעץ לי ליכטינשטיין, את יכולה להשתמש בכל מה שקורה סביבך, ואני רואה איך את שמה את היד על כל מה שסובב אותך, במיוחד מפות. ואיך את בודקת את יחסי הגומלין בין מפה שהיא יצוג של מקום פיסי למפה פנימית של מחשבות ורגשות. אל תתייחסי לביקורות פושרות שאת מקבלת, אם בכלל, ואל תהיי מושפעת מדי ממה שאחרים עושים. תפתחי לך סגנון ייחודי משלך. תהיי מקורית, תצאי מחוץ לקופסא. מי שיאהב, יאהב. אבל קודם כל תעשי אמנות בשביל עצמך."

קיר מס. 4 – אלביס פרסלי

אלביס המלך, מהזמרים המשפיעים במאה העשרים שזכה להצלחה כבירה עוד בחייו וגם אחרי מותו, מה הוא אומר לי? קוברה בחר לצייר אותו כחייל, מהתקופה בה גוייס לשירות צבאי בן שנתיים והפסיק לזמן מה את פעילותו המוזיקלית. על הקסדה שהוא חובש מצוטט המשפט "War is hell" כאילו אני לא חייה במזרח התיכון הבוער ברוב שנאה, אלימות ומלחמות.
מלך הרוק, שעל ראשו מתנוססת המילה גיהנום, מייעץ לי:

"להפסיק להילחם, להתנגד, להיאבק. אלו פעולות מיותרות. ואם ממש אין לך ברירה, כדאי תבחרי היטב במה או במי להילחם. הכי טוב שתשקיעי את האנרגיה שלך בחיפוש אחר האושר. את מספיק אמיצה לעבור דרך הרגעים הכי קשים. את מנסה לפתור בעיות, לפתור קונפליקט פנימי, להיות יותר בהירה לגבי מה את מרגישה או רוצה בנוגע לעתיד שלך. אני רואה אותך, לא קל לך, את דורשת מעצמך להחליט החלטות, את נדרשת להתמודד עם סיטואציות קשות, מורכבות."

קיר מס. 5 – מועדון 27: איימי ויינאוס, קורט קורביין, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, ג'ניס ז'ופלין

27. זהו המכנה המשותף בין ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, קורט קוביין, איימי וויינהאוס ועוד כ-40 מוזיקאים אחרים ידועים יותר או פחות. זהו מספר השנים בהן האמנים המוכשרים הללו זכו לחיות על פני האדמה. ג'ימי הנדריקס (1970, מנת יתר של כדורי שינה שגרמה לחנק מהקיא של עצמו), ג'ניס ג'ופלין (1970, מנת יתר של הרואין), ג'ים מוריסון (1971, ככל הנראה מנת יתר של הירואין), קורט קוביין (1994, התאבדות בירייה), איימי ווינהאוס (2011, הרעלת אלכוהול). לדברי צ'ארלס קרוס, הביוגרף של קורט קוביין וג'ימי הנדריקס, הרעיון של "מועדון 27" זכה לתפוצה רחבה לאחר מותו של קורט קוביין, כשאמו צוטטה כאומרת: "עכשיו הוא הלך והצטרף למועדון הטפשי הזה. אמרתי לו לא להצטרף למועדון הטפשי הזה".

טפשי או לא, קוברה מקדיש לחמישה מחברי המועדון קיר שלם, אני מביטה בחמש הדמויות הצעירות שאיבדו את חייהם בנסיבות כל כך, איך לומר, טיפשיות. המוסיקה שיצרו רועשת מדי לטעמי, חוץ אולי מהשיר Riders in the storm וכמה covers של איימי. דווקא בגלל העובדה שאני לא "מעריצה שרופה", ושרואה את ההשפעה ההרסנית של התהילה לה הם זכו, ולאן החיים הפרועים ומלאי ההרס העצמי לקחו אותם, הם מעריכים את הכנות שלי. "לא חבל, אני אומרת לכל אחד מהחמישה, קיבלתם כזה כישרון גדול והשלכתם אותו לפח".

"תעזבי אותך מאריכות חיים, זה לגמרי Over-rated, אומרים לי החמישה פה אחד, נכון שאת רוצה לחיות טוב יותר, לחיות אחרת ממה שחיית עד כה", שואלים שאלות ריטוריות, אפילו לא מחכים שאהנהן בראש לאות "כן" ומאחלים לי כמות גדושה של אומץ, "שיהיה לך האומץ להישיר מבט לכאב ואומץ גדול לא להתקפל מול הצער והעצב. אומץ לעמוד מול העולם, לעמוד על שלך, על מה שנכון לך, על מה שטוב יותר עבורך. שימרי נפשך לא ליפול לבורות ולא לטשטש את התודעה. שימרי על נוכחות גם כשקשה לך, גם כשאת רוצה לברוח, יהיה לך קל יותר אם תמצאי אנשים שאוהבים דברים דומים למה שאת אוהבת".

קיר מס. 6 – ז'אן-מישל בסקיה ואנדי וורהול

ז'אן-מישל בסקיה והפופ ארטיסט אנדי וורהול מביטים אלי מבעד לכפפות איגרוף. כשצילמתי את התמונה לא זיהיתי את בסקיה, אח"כ בבית ניגשתי לבדוק במי מדובר. היגעתי לתמונה ברשת בה מופיע בסקיה ה-Boxer. כנראה התמונה ששימשה את קוברה כהשראה לציור הקיר. הוא צייר את שני האמנים הללו יחד לציון המפגש של בסקיה עם וורהול, מפגש שהותיר חותם והיה המשמעותי ביותר להמשך הקריירה הקצרה של בסקיה (שגם שייך למועדון ה-27). למרות שהשניים שונים מאוד במזגם ובנטייתם האמנותית ולמרות פער הגילים ביניהם, הפכו לידידים ושיתפו פעולה במספר ציורים.

ז'אן-מישל בסקיה צייר גרפיטי ברחבי מנהטן החל מגיל 17 ואח"כ עבר לצייר על קנבס, ציורים שאני מאוד אוהבת, כאלו שמשלבים גם טקסטים, אותיות לא קריאות, דמויות מקל וצבעוניות עזה.

"את חייבת ללמוד את אמנות הבוקסינג, איך להחטיף בוקסים ואיך להתגונן מפני בוקסים שמעיפים עלייך החיים. הכי חשוב להגן על הפנים ואיזור החזה. תלמדי תכסיסי הטעייה והתחמקות. אם צריך לברוח, תברחי. אם את יכולה לתקוף חזרה, תתקפי. תילחמי על מה שחשוב לך, אל תוותרי, אל תקפאי במקום. תלמדי להגיב מהר וגם אם קיבלת מכה ונפלת, קומי. עד הנוק-אאוט הסופי שיעיף אותך החוצה מהזירה".

אנדי וורהול, אמן הפופ-ארט שטישטש את הגבולות בין אמנות לתרבות פופולרית והפך לבסוף לזרם בתולדות האמנות, אומר:

"למה אנשים חושבים שאמנים הם מיוחדים? זו בסך הכול עוד עבודה", לא מתווכחת, מקשיבה לסדרת השאלות שלו אלי:

Where is the wild-creative woman that you were once? Is she still there? What is she longing for? What does she need? How can  you help her express herself? What needs to be released? Let go of? Changed? Loved back to life again

קיר מס. 7 – האם תֶּרֶזָה ומאהאטמה גנדי

האם תֶּרֶזָה או אמא תרזה הייתה נזירה אלבנית-קתולית, מיסיונרית, פעילה הומניטרית שהקימה מפעל צדקה שסייע לעשרות אלפי אנשים. הסיוע ההומניטרי שהעניקה לעניי כלכותה שבהודו פרסמו אותה בכל העולם והפכו אותה לסמל של אישה טובה, קדושה, מסייעת. הכינוי "אמא תרזה" הפך לכינוי המזוהה עם אישה טובה וצדיקה.
יש לא מעט ציטוטים המיוחסים לה, וביניהם אלו שמנסים להגדיר מהם החיים, כאילו נאמרו במיוחד עבורי:

"החיים הם מסתורין; גלי את סודם
החיים הם נועם; התענגי על זיוום
החיים הם עושר; שמרי עליו
החיים הם יופי; העריצי אותם
החיים הם הזדמנות; תיפסי אותה
החיים הם משימה; בצעי אותה
החיים הם אתגר שצריך לעמוד בפניו, אושר שצריך להיות ראוי לו, והרפתקה שצריך להתנסות בה"

מאהאטמה גנדי, מהמנהיגים המוערכים ביותר במאה העשרים, תמך באי-אלימות ובהתנגדות לרשע באמצעות התנגדות פעילה אך לא אלימה. הגישה שלו הובילה לעצמאות הודו ועוררה השראה אצל תנועות שונות לזכויות אדם ולחופש ברחבי העולם. עד היום הוא נחשב לדמות נערצת, סמל לסובלנות ולפתרון בלתי אלים של סכסוכים.

"בקרוב תחלוף שנה נוספת, אומר לי גנדי, תתבונני על הקמטוטים הקטנים שנחרשו בתוכך, על ההתרגשויות, שהפכו שקטות. על התבונה, על האיזון. על ההשגים, על כיוונים חדשים שמתגלים ומדוייקים לך. שימי לב למשהו שמתחיל להיות יותר מזוקק, עם פחות רעשי רקע. תתבונני בהודיה על הקיים, בחמלה על מה שהיה. אל תתעכבי על זוטות. תסתכלי הלאה, בסקרנות ועיניין. ובעיקר, תאהבי את עצמך ומתוך האהבה שלך לעצמך תפרח ותגדל האהבה לעולם.
אני רואה רצון עמוק שקיים בך לחיות טוב, להגשים את עצמך, לפרוח, לשגשג. רצון להבין את עצמך, הבנה עמוקה, כזו שנוגעת במורכבות של הקיום האנושי. רצון להתחבר אל אנרגיית החיים. תהיי קשובה לרצון הזה וההבנות יגיעו. תהיי בהתבוננות, פנימה והחוצה, עד שכל מה שמתחת יתבהר ויובן, תחושי הקלה. שימי לב שהתחושות הרעות מגיעות על מנת שתקשיבי להן. זו הקשבה שיכולה להביא להקלה ולריפוי. אולי גם לשינוי. תזכרי תמיד את משפט המפתח, היי השינוי שאת רוצה לראות בעולם".

קיר מס. 8 – מייקל ג'קסון

קוברה מצייר את מייקל ג'קסון, "מלך הפופ", זמר, מוזיקאי, רב-נגן, רקדן, כוריאוגרף, מפיק מוזיקלי, שחקן ופזמונאי, מי שנחשב לאחד הזמרים המצליחים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים, פרוטרייט שחצוי לשניים: חצי פנים של הילד שהיה בתחילת דרכו כזמר בלהקה המשפחתית וחצי פנים של הבוגר, מלך הפופ הבלתי מעורער שחי חיים סוערים מלאי סקנדלים, ניתוחים ולהיטים.
מספיק מבט אחד במייקל הצעיר ומבט נוסף במייקל בשנותיו האחרונות כדי להבין שעבר במהלך חייו ניתוחים רבים ששינו את המראה הטבעי שלו. כל מה שיש לו לומר לי זה:

"תאהבי את עצמך".

קיר מס. 9 – פרידה קאלו ודייגו ריוורה

בקיר האחרון מופיע דיוקן של הזוג האמנים המקסיקנים פרידה קאלו ודייגו ריוורה
פרידה קאלו בעלת האופי העצמאי, הדרמטי והמרדני זכתה להכרה מצד עולם האמנות כציירת ייחודית ומחוננת רק לאחר מותה. רבים מציוריה הם פורטרטים עצמיים מלאי הבעה, היא נהגה לצייר את עצמה עם גבות עבות ומחוברות ועם שפם, ניגוד חד לאידיאל היופי הנשי וכדי להבליט את היופי שבאי השלמות. ענייני הלב, כאב, בגידה, בדידות, משפחה הם אלו שהעסיקו אותה ובאים לידי ביטוי בציוריה. במשך שנים רבות עולמה הוגבל למיטתה בלבד בגלל נכותה ופציעתה בתאונת דרכים. היא נישאה בגיל צעיר לדייגו שהיה מבוגר ממנה בעשרים שנה ויחסיה עמו ידעו עליות ומורדות רבים. בתקופת חייהם לא היה ספק מי מהם אמן דגול יותר. ריוורה, שסיפר את הנרטיב הסוער של תולדות מקסיקו בציורי קיר, האפיל על אשתו. הוא היטיב ליחצן את עצמו ונתפס כאמן החשוב מבין השניים. עד היום לא תופסים את יצירתה של קאלו כשלעצמה, במנותק מיצירתו של ריוורה. אולי בגלל זה צייר קוברה את שניהם בדיוקן אחד. חצי פנים נשיות, של פרידה וחצי פנים גבריות של דייגו.

"מה חשוב לך?, שואלת אותי פרידה במבט חמור סבר, איך את מתמודדת עם משברים, אישיים? מקצועיים? מה קורה לך כשאת נקלעת למשבר שגדול ממך? איך את מגיבה כשאת נזרקת הצידה מהמסלול הידוע והנוח? אולי תגלי בך כוחות שלא ידעת שקיימים בך, אולי תצלחי את הסערות הללו ותצאי מהן אחרת. תשתמשי באמנות שלך כדי להתמודד עם מצבים קשים, כדי לבדוק מה פירוש להיות אינדיווידואליסטית, להיות אשה."

ודייגו שנודע בעיקר בזכות ציורי הקיר המרשימים שלו, שתרמו לפריחת הז'אנר במקסיקו ובשאר מדינות אמריקה הלטינית, מחמיא לי:

"יופי של פרוייקט לקח על עצמו הקוברה הזה וגם את והחברה הבלוגרית שלך שהסתובבתן עם מפה ומצלמה, עוברות בין הקירות לצלם ולהעריך אמנות. יפה מאוד. אהבתי מאוד. ואת, יש לך ראש טוב וגם יד טובה, אז לא להתעצל, לצייר, להתאמן, לעבוד. לכי לסטודיו שלך לעבוד."


פוסטים נוספים על ניו יורק:

"זה לא הסגנון שלך"
מידע שימושי
לעלוץ מרוב התרגשות לקראת
חברה לספר לה סודות עמוקים
It will welcome you
It will amaze you
It will inspire you
סתיו בניו יורק, הכל זהב
~ אמנות רחוב ניו יורקית
~ Just to go outside

Comments

6 תגובות על “יומן ניו יורק: Just to go outside”

  1. תמונת פרופיל של ניני אטלס

    ובכן יקירתי, אין לי ספק שאת ציידת משובחת.
    יופי של פוסט יופי של צילומים 🙂

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      רוב תודות, ניני יקרה. ציידת של צבעים ודימויים, חלילה של בעלי חיים… שמחה שאהבת 🙂

  2. תמונת פרופיל של גבי
    גבי

    וואוו, תודה. הז'אנר של ציורי הקיר של קוברה מדהים והאינטרפרטציה שלך נפלאה, עושה חשק לחזור וליצור גם.
    אפשר קישור למפה של הציורים בניו-יורק?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה! זוהי כמובן אינטרפטציה מאוד אישית … כל אחד יכול לקרוא את הציורים הללו אחרת.
      בפסקה הראשוןנה בפוסט – היכן שכתוב מפת גוגל – זהו לינק למפה בה נעזרתי.

  3. תמונת פרופיל של Tova

    אוח אילנה
    זה אחד הפוסטים הכי מרגשים שיצא לי לקרוא
    את עושה כבוד לניו יורק, לקוברה ולאומנות הזו, לבלוגרים והכי הכי לעצמך
    השיחות שלך עם עצמך, על רקע הקירות שכ"כ נגעו בשתינו
    זו אומנות בפני עצמה
    תודה תודה תודה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      טובה, איזו תגובה מרגשת!!! תודה גם לך שליווית אותי בעיצות טובות. בזכותך היגעתי לאותה מפת גוגל ששלחה אותי למסע חיפוש ואיסוף.
      מסתבר שלקוברה יש שיא גינס בקיר עם הציור הגדול ביותר בעולם. שמחה שהיתה לי ההזדמנות לראות מקרוב כמה מן הקירות המיוחדים שלו.