יאיוֹי קוּסאמה: "לב שהתעלה על הצער"

אתם מזמינים מראש כרטיס לתאריך שלוקח זמן עד שמגיע ואז בבוא היום אתם נכנסים בדלת הכניסה הראשית של המוזיאון ובן רגע נופלים למתקפת חושים בלתי אפשרית. כמעט ואין לכם דרך לקלוט אפילו מאית מכל המידע הויזואלי שמציף אתכם בבת אחת.
ככה זה הרגיש לי כשהיגעתי סוף-סוף לבקר בתערוכה הרטרוספקטיבית של יאיוֹי קוּסאמה, האמנית היפנית המוערכת.
היא אולי לא האמנית הכי עשירה שמוכרת את עבודותיה בהכי הרבה כסף, אבל במדדי הצפייה היא ללא ספק מככבת כאמנית שהכרטיסים לתערוכות שלה נחטפים מהר יותר מלחמניות חמות או כאמנית שהכי הרבה מתוייגת באינסטגרם.

אתחיל דווקא בפינת המידע הפרקטי:
התערוכה מציגה עד -​23/4/22. אם עדיין לא ביקרתם, המלצה חמה שלי ושל עוד רבים – הזמינו כרטיס וסעו למוזיאון.

"יאיוֹי קוּסאמה (נ' 1929, מצוּמוֹטוֹ, יפן) היא מהחשובות באמנים בני זמננו. תערוכה רטרוספקטיבית זו — תערוכתה הגדולה הראשונה בישראל — מאגדת עבודות שנוצרו במשך כשמונים שנה. התערוכה סוקרת בהרחבה את פועלה האמנותי עד כה ומתחקה אחר עבודתה ביפן, בארצות הברית ובאירופה, החל בציוריה ובפסליה המוקדמים וכלה במיצבים האופפים את הצופה מכל עבר." (מתוך אתר המוזיאון)

כשאומרים "רטרוספקטיבה" באמנות הכוונה היא לתערוכה מקיפה בה מוצגים עבודותיו של אמן לאורך תקופה ארוכה ובמקרה של קוסאמה משנות הארבעים עד הציורים האחרונים שצויירו ב-2020. התערוכה מסודרת בחלל המוזיאון, ככה שמתקדמים מתקופה לתקופה, וכך אפשר לעקוב אחרי התפתחות השפה הייחודית שלה לאורך השנים. עד עצם היום הזה, כשהיא בת 93.

כששבתי הביתה, בהתכתבות וואטסאפית אני מספרת שביקרתי היום ב-"תערוכה מדהימה", כי באמת איזו עוד סופרלטיבים אפשר לחלק לקוסאמה?
הרי הכל כבר נאמר. שזו תערוכה מושקעת מאוד, יקרה, מקיפה, מהפנטת, מיוחדת, צבעונית, מושכת, פוטוגנית, אינסטגרמית ועוד ועוד.
אבל תעזבו מה אחרים אומרים על התערוכה המדוברת ביותר, איך אני חוויתי אותה – והמדד הטוב ביותר הוא כמות הצילומים שצילמתי בכל חללי התצוגה. מעל 200 פריימים, שאת כולם אני אוהבת. זה אומר שהיה לי הרבה על מה להסתכל ושנהניתי מאוד.

"שילחי לי כמה תמונות נבחרות, אני רוצה לראות את התערוכה דרך עינייך", מבקשים ממני וזה מה שאני הולכת לעשות גם בפוסט הזה.
בלי תקציר חייה של האמנית או פרשנויות על העבודות שלה. מי שמעוניין ברקע תיאורטי, גוגל ישמח להפנות אותו להרבה מאוד מידע.
מהרגע שנכנסתי בפתח המוזיאון התמסרתי לחווייה, וברגע הזה קורה הקסם שאמנות טובה מצליחה לחולל.

קוסאמה נוהגת לתת לכל עבודה שלה כותרת, תפסו אותי במיוחד הכותרות לסדרת הציורים מהשנתיים האחרונות. ביטויים כ"כ מוזרים, לכאורה לא קשורים להשתוללות הצבעונית שקורית על הקנבסים, אבל קשורה מאוד. הקשר הוא בראשה של היוצרת. ולי כצופה מהצד נותר אלא לנחש וגם אם לא הצלחתי למצוא קשר, אני מנתקת את הטקסטים הללו מהקשרם ופשוט מתפעלת מהעושר של הדימויים והאסוציאציות.
ואת זה כתבה מי שהעידה על עצמה פעם "אני מציירת משום שאני מתקשה להתבטא במילים".

היא ללא ספק מצאה את השפה הפרטית שלה לביטוי אישי, שפה שהיא שיכללה בוירטואוזיות מדהימה.
היא כן וירטואוזית, אבל לא מנייריסטית. היא חוזרת על עצמה, אבל בחזרתיות הזו יש כל פעם טוויסט קטן שמפתיע.

אני משגרת בוואטסאפ ערימה של תמונות ומהצד השני לא מאחרת להגיע התגובה "אוווווווו וואו. מהמם!"
תגובות כמו מהמם, מדהים, מקסים וכו' הן אכן תגובות שיגרתיות לתערוכה שכל כולה וואוו אחד גדול.
את ה-WOW שלי אמרתי לעצמי כשירדתי לגלריה התחתונה ושם ראיתי את הקנבסים הגדולים בשחור-לבן על קיר ענק, דומה מאוד למה שראיתי במוזיאון במטסומטו. הקיר הזה יחד עם הקנסים הצבעוניים והכותרות המופרכות שלהם היו בשבילי ההיילייט של התערוכה.
ויחי ההבדל בין יפן לישראל, במוזיאון במטסומוטו אסור היה לצלם, בת"א אפשר, רק מזהירים את הקהל לא להפיל את הטלפון בחורי ההצצה, כי אם יפלו לתוך העבודה אי אפשר יהיה לקבל חזרה…

התלבטתי מה מתוך למעלה מ-200 הפריימים שצילמתי בתערוכה להציג בפוסט, בלי לעשות יותר מדי ספויילרים למי שעדיין לא ביקר וגם בלי ליפול למלכודת של צילומי האינסטגרם הצבעוניים בפורמט הריבועי. לא שזה רע, אבל לא לטעמי.

למי שרוצה לקבל הצצה לתערוכה דרך עין המצלמה שלי, הינה סט תמונות, מנקודת המבט שלי. והעין שלי נמשכת לצבע, לטקסטורה, לפאטרנים שחוזרים על עצמם בציורי הרשתות המוקדמים שלה. היא מציירת בצבעים שונים קו בצורת חצי סהר, ליד קו בצורת חצי סהר נוסף עד שהתוצאה הסופית נראית כמו רשת. רשת אינסופית שיכולה להימתח גם אל מחוץ לגבולות הקנבס.

וכמובן המיצג עם הבובות שניצבות בחלל חדר שכולו מצופה רשתות צבעוניות. והכל מונח על שטיח של פסטה. אני נהנית לעשות קלוז אפ על הבובות המצויירות של קוסאמה, מזכירות לי את אוסף צילומי הבובות מחלונות הראווה.

בתערוכה מוצגים 4 חדרים, שני חדרים שנכנסים לתוכם ועוד שני חדרים עם חלון הצצה. בחדר הראשון ראיתי את התור הארוך, היצצתי מקדימה וויתרתי. בחדרים הבאים המתנתי בסבלנות לתורי, 30 שניות, זו ההקצאה לכל מבקר.
ככה זה כשמגיעים המוני מבקרים ויש לגלות התחשבות. לחדר האחרון, זה שהוקם במיוחד לכבוד התערוכה בת"א נכנסתי פעמיים.
"היית כאן לא מזמן" אומר לי השומר שפותח את הדלת ומאיץ במבקרים שיזדרזו לצאת, "נו, אלא מה, אני ענה לו, זה כ"כ יפה. 30 שניות לא מספיקות". הייתי נשארת שם שלושים דקות לו יכולתי.

החדר הצהוב

החדר עם האורות המתחלפים

החדר עם הכדורים הצבעוניים

הדלעות או שמא אומרים "דלועים"
בגדלים שונים, קטנים, גדולים, גדולים מאוד, בצהוב ובזהב

זרועות התמנון שמתפתלות לגובה

מיצג כדורי הבדולח המפורסם מהביאנלה בונציה

הציורים מהשנים האחרונות

הדפסי רשת בשחור-לבן, 37 קנסבים מתוך 50

קלוז אפ מתוך הקנבסים הצבעוניים

ולסיום – הכותרות המאלפות לציורים מהשנים האחרונות

עד כאן הרשמים שלי מהתערוכה.
בראשית דברי המלצתי בחום לבקר כדי לחוות מקרוב את השפע היצירתי הזה.
לסיום חוזרת שוב על אותה ההמלצה – לכו. לא בכל יום מגיעה לישראל כזו תערוכה גדולה, מקיפה ומרשימה.

לקריאה נוספת – פוסט שכתבתי בקייץ, תוך כדי צפייה בשידורי האולימפיאדה בטוקיו:
בעקבות הנקודות של Yayoi Kusama

Comments

4 תגובות על “יאיוֹי קוּסאמה: "לב שהתעלה על הצער"”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תנונות מדהימות !! מחכה להגיע. יש לי חודשיים

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה, בטוחה שתהני מאוד.

  2. תמונת פרופיל של זיוה רענן
    זיוה רענן

    מתקפה חושית – אמירה מעניינת ומעוררת רצון לחוות את אותה מתקפה. מובן שאלך. הכרטיס שלי עוד רחוק. איזה כיף. החוויה שמורה לי.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      "מתקפה" במובן החיובי… זה לא רק בעיניים, יש גם את הקולות שמופיעים בחלק מהחללים מהסרטים שמוקרנים. וגם הקהל. יש אנשים, הם מדברים, עומדים בתור, מתקהלים וכו'.
      אבל בעיקר חוש הראייה הוא זה שמקבל מנה גדושה של גירויים. תהני מהחווייה שצפוייה לך כשתגיעי.