על השביל, ממצפה משואה לתל לכיש

בסופ"ש שעבר לקחתי הפוגה מהשביל, פרגנתי לעצמי קצת מנוחה בבית בשישי ולמחרת טיול לעומק הנגב, למקום נידח שלא רבים מגיעים אליו. השבת חזרתי לשביל עם שמוליק. את המקטע הקודם סיימנו במצפה משואה וקבענו שנתחיל ללכת ממצפה משואה עד תל לכיש. כל אחד מאיתנו מגיע רכוב במכונית, אחת מותירים בתל לכיש והשנייה סמוך למגדל הצבעוני במצפה משואה שמקבל את פנינו בשכבת ערפל או אובך לבנבן שמסתיר את הנוף. השרב הנוראי של תחילת האביב נשבר והתחלף במזג אוויר לא ברור. לא חם כמו ביום הקודם, ולשמחתנו גם לא קר מדי. בשעות המוקדמות של הבוקר אני עדיין לבושה בסווצ'ר שכעבור כמה שעות נכנס לתיק עד סוף היום.

באחת מהשיחות הרבות ששוחחנו תוך כדי הליכה שמוליק טען שאנשים איבדו את הסקרנות הטבעית שלהם. "כמה פעמים איש ממוצע ניגש לגוגל לחפש משהו סתם כדי לספק את הסקרנות שלו?" המידע היום זמין, נגיש ומובן מאליו עד כדי כך שרובנו הגדול לא טורח לגשת לברר, לקרוא, להרחיב את האופקים. אם כך, בפוסט זה, במקום קטעי שירה אביא תוצאות חיפוש מגוגל לנושאים שקשורים לסיפור הטיול. מקווה שתהיה לכם הסבלנות והסקרנות להתעכב לקרוא ולהרחיב במעט את הדעת.

אני לא אוהבת לעשות השוואות, אבל לפעמים מוצאת את עצמי אומרת משהו שנודף ממנו ניחוח של השוואה, כמו: המקטע הקודם, עד למצפה משואה, היה יפה יותר מהנוכחי. יכול להיות, כי בשבת ההיא זכינו לשמיים כחולים, בהירים, פריחה צבעונית, שדות ירוקים. עמק האלה במיטבו.

והשבת? שמיים קודרים, כהים, ענני גשם כבדים שמסתירים את השמש (ובדיוק בגלל זה הם נראים בצבע אפור-שחור), שדות קמה, פריחה בעיקר בגוון צהוב, כרמים בתחילת הליבלוב, שניים או שלושה תלים מצופים עשב ירוק, שני אתרים ארכיאולוגים מרתקים, וילה נטושה, עוד שדות חיטה פרושים עד קו האופק, עוד כרמים ואוויר נעים, קצת קריר, קצת חמים, קצת גשם, קצת שמש. שלא לדבר על שלוש הפסקות קפה וחברותא מעניינת.
האם כל אלו לא יפים?

למה יש עננים אפורים?
עננים שיש בהם הרבה מים נראים אפורים, כי אז יש פחות קרני שמש שמצליחות לעבור דרך הענן  וליצור צבע לבן. עננים שעשויים מאדים שלא הפכו למים נראים לבנים, כי קרני השמש יכולים לעבור דרכם וליצור מראה לבן.
האם העננים עצובים?
העננים בכלל לא עצובים. העננים הם צרוף של מים, אויר, קרח וחלקיקים קטנים של חול ואדמה. לעננים אין מוח, לכן אין להם תחושות. לאנשים וחיות שמביטים בעננים יש מוח ותחושות. המראה של העננים יכול לגרום לאנשים להרגיש עצובים או שמחים. לפעמים ענן נראה לנו עצוב, כי במחשבה שלנו אנחנו נותנים לו חיים ורגשות.
אפשר לשבת על ענן בלי ליפול?
לא, אי אפשר לשבת על ענן בלי ליפול. הגוף שלנו כבד יותר מהעננים. העננים עשויים מאדי מים, שזה סוג של גז כמו שאויר סוג של גז. אי אפשר לשבת על ענן כמו שאי אפשר לשבת על אויר או על עשן. למרות שאי אפשר לשבת על ענן, באמת מתחשק לעשות את זה, כי העננים נראים מאוד נוחים ורכים.
איך מגיעים אל ענן?
ניתן להגיע אל ענן בעזרת מטוס, מסוק, דאון, ספינות אויר שקוראים להם גם צ'פלין, או בכדור פורח. לפעמים קורה שהענן נמצא בגובה שלנו, ואז בשביל להגיע אליו, מספיק לצאת מהבית. לענן שנוצר בגובה שלנו קוראים ערפל.

מתוך האתר "למה", האתר לילדים שרוצים תשובות לכל השאלות 

בוודאי שיפה. לכל מקטע על השביל יש את החן שלו, למעט המגדל במצפה משואה ותל לכיש שהזדמנתי אליו פעמיים בעבר, תוואי זה של השביל אינו מוכר לי. אלמלא פרוייקט השביל סביר להניח שגם לא הייתי מגיעה הנה, אלא ממשיכה להדרים לנגב לשוטט במקומות נידחים. חבל שלאיזור בין עמק האלה לתל לכיש, מישור אבישור, אין יחסי ציבור מעולים כמו לחירבת מדרס למשל. אלו מקומות פחות מוכרים מה שאולי מסביר את העובדה שרוב היום טיילנו לבד למעט כמה רוכבי אופניים וזוג מטיילים נוסף שפגשנו בדרך.

אולי התמונות שאני מציגה בפוסט יתארו את יפי המקום טוב מן המילים ויראו שגם במקומות כביכול "סתמיים" יש הרבה יופי. קטע הליכה זה ייזכר לטובה בעיקר בגלל הגשם העדין שירד מן השמיים בדיוק כשהתמקמנו בחורבה הראשונה בבוקר להפסקת קפה. ענן שחור שט בשמיים ונעצר בדיוק מעלינו והמטיר זרזיף עדין מאוד של גשם.

ניסיתי להיזכר באירועי גשם קודמים על השביל, אם אני לא טועה היה טפטוף קל מאוד בהרי אילת, גשם שירד על אוהל הכילה שלי בחניון גב חולית והמבול שירד כל הלילה בשחרות. זה הכל. לא זוכרת שהלכתי בגשם והינה עכשיו, דקה לפני שמתחלפת העונה, אני מקבלת מקלחת עדינה כ"כ, נעימה כ"כ. גשם שאני מתענגת מכל טיפה שלו, כי יודעת שבקרוב זה ייגמר. הטמפרטורות יעלו, האוויר יתחמם ויתחמם עד שייעשה לוהט יותר ויותר ועוד אתגעגע לטיפות הללו.

התחלנו ללכת בשמונה בבוקר וכעבור שלוש וחצי שעות של הליכה נינוחה מגיעים לתחנת הדלק בבית ג'וברין. הזדמנות להפסקת קפה ובוטנים. ואם אנחנו כבר כאן, למה שלא ניכנס לגן הלאומי להעיף מבט באמפיתיאטרון.

שמוליק מנסה את מזלו באינטרקום, מסביר לבחורה מהצד השני שאנחנו מטיילים בשביל ישראל, הולכים ברגל, אין לנו מכונית כדי לקפוץ לקופת האתר מעברו השני של הכביש לקנות כרטיס ואם אפשר שתפתח לנו את השער, בבקשה. אנחנו מטיילים סקרנים שרוצים לראות קצת ארכיאולוגיה. "כלומר אתה רוצה להיכנס לאתר בלי לשלם?" הבחורה מסרבת לגלות גמישות ואנחנו זזים הצידה מהשער כדי שתפתח אותו למטיילים אחרים שכן קנו כרטיס. כשהשער פתוח אני לא מהססת ונכנסת, קוראת לשמוליק שייכנס. "שביל ישראל! לא להיכנס!!!" הבחורה צווחת באינטרקום. מאוחר מדי, אנחנו בפנים.
מכל המבקרים באתר אני מוכנה להתערב ששמוליק הוא היחיד שמגלה את העיניין הרב ביותר במוצגים, מתעכב ליד כל אבן, שער, עמוד, מחילה וכו'. אפילו אני באיזשהו שלב איבדתי סבלנות ומזרזת אותו באמתלה שיש לנו עוד 9 ק"מ של שביל עד תל לכיש…

בית גוּבְרִין
אולי המושלם והיפה מאמפיתאטראות בישראל נמצא בתחומי הגן הלאומי מרשה-בית גוברין בו נחשפו שרידי העיר מהתקופה הרומית.
העיר נזכרת בכתביו של יוסף בן מתתיהו כ"בית גברי", ובמקורות חז"ל כ "בית גובריא". משמעו של השם בארמית הוא "בית הגברים" וע"פ המדרש ישבו במערות סביב היישוב ענקים ומכאן שמה.
במאה הראשונה לפני הספירה ירשה העיר את מרשה השכנה כבירת חבל אדומיאה.
ברבות השנים הפך הכפר היהודי ליישוב רומי בעל אוכלוסייה מעורבת. באמצע המאה השנייה הוקם בעיר אמפיתאטרון ובשנת 200 העלה הקיסר ספטימיוס סוורוס את מעמדה של העיר לעיר פוליס, ושינה את שמה ל "אלווטרופוליס" – עיר בני החורין.
האמפיתאטרון
ארבעה מסדרונות מקורים (VOMITORIA) הובילו את הקהל אל 11 השורות של אזור המושבים (CAVEA). מסדרון מקיף (AMBULACRUM) איפשר שרות ומעבר אל הזירה, אל מושבי המכובדים ואל הרחוב. במרכז הזירה מערכת תת-קרקעית בעלת צורת צלב ששימשה מקום שהייה לחיות הטרף לפני הקרב. שמונה פתחים הובילו ממנה אל הזירה עצמה.
זהו האמפיתאטרון היחיד שנבנה מלכתחילה ככזה ולא היפודרום שהוקטן.
שימו לב כי שורות המושבים מנותקים מהזירה ומוגבהים עד כשלושה מטר כדי שאריה רעב לא יחמוד מי מהיושבים בקהל.

מתוך האתר המרתק של יואב אבניאון

במקטע הקודם כשביקרנו בחירבת קאייפה שמתוארכת מימי בית ראשון עשינו תרגיל דימיוני וחשבנו בקול רם מה היה קורה אילו היינו נוסעים אחורה בזמן ומוצאים את עצמנו מתהלכים בעיר עצמה, פוגשים את תושבי המקום. איך הם היו מגיבים למראה שנינו בתלבושת טיולים, עם צינורית השלוקר מבצבצת מהתיק, מכשיר הטלפון, המצלמות, החולצה המנדפת, נעלי הטיולים עם סוליית ויבראם… בוודאי היינו נראים להם כמו חייזרים, אבל חייזרים דוברי עברית. ואם היו שואלים אותנו איזה עתיד מצפה להם, מה היינו עונים? מה היינו מספרים לבני עמנו לפני חורבן הבית הראשון? שהכל ייחרב שוב ויעברו כמה אלפי שנים של גלות וסבל גדול עד שתקום מדינה לעם היהודי בארץ ישראל. ושבקרוב ימלאו לה שבעים שנה…

כשמסתובבים בין החורבות נחמד לדמיין איך המקום נראה בימיו היפים, אילו אנשים חיו שם, סוג של שיחזור היסטורי דימיוני. אבל כששמוליק ואני מסתובבים באמפיתאטרון שבבית ג'וברין (ההבדל העיקרי בין אמפיתיאטרון לתיאטרון רומי הוא שהאמפי הוא עגול או עגלגל, בעוד שהתיאטרון צורתו חצי עיגול) אני אומרת שכאן בשום פנים לא הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן… להיות נוכחת באחד המשחקים הברברים בהם גלדיאטורים נלחמים איש ברעהו או בבעלי חיים… קרבות בהם נהרגו אנשים רק לשם השעשוע. הידיעה על מה שהתרחש במקום כשהיה בשיא פארו מעוררת בי אי נוחות. לא מדובר בתיאטרון בו הוצגו הצגות אלא ארנה בה שיסו חיות טרף באנשים, בה זרם הדם לצהלותיהם של הקהל המשולהב. ורט"ג עשו מעשה קצת מגוחך והצמידו לספסלים תמונות של אנשים שצופים במתרחש, צוהלים ושמחים (תודו שהדמות בתמונה מזכירה את אובמה). ככה היה מקובל בזמן הרומאים, ובימינו אנו? במה השתפרנו מאז? גם בחברה הכביכול "נאורה" של ימינו האלימות מרקיעה לשחקים. ובמה שונה הקהל שבא לצפות בקרבות הגלדיאטורים לקהל שמשלם ממיטב כספו לצפות בתחרויות איגרוף?

במה שונה האמפיתיאטרון הרומי מהתיאטרון?
בימי הרומאים נבנו אמפי-תיאטראות, צירוף של שתי מילים יווניות, אמפי, שפירושה "סביב" ותיאטרון שמשמעו "מקום צפיה". כלומר, אם תיאטרון בנוי למול הבמה, האמפיתיאטרון הוא מקום צפייה שערוך מסביב לזירה. האמפיתיאטרון היה בנוי מאבנים גדולות וצורתו העגולה איפשרה לשמוע בו היטב גם ללא הגברה.
לאמפיתיאטרון היה תפקיד שונה מאשר לתיאטרון. בעוד שבתיאטרון צפו בדרמות ומחזות אמנותיים, באמפיתיאטרון נהגו לקיים קרבות גלדיאטורים שנקראו "מונרה" ומחזות ציד שבוימו להנאת הקהל (מעין תחרויות לחימה בחיות פרא).
נירון הקיסר היה הראשון שבנה אמפיתיאטרון רומי. בהמשך הוא הוצת ונשרף.
בישראל שרדו כמה תיאטראות רומיים. המפורסם מביניהם וזה שפעיל עד היום בהופעות מוסיקה הוא תיאטרון קיסריה.

מתוך אנציקלופדיה אאוריקה

באחת לערך, אחרי ששמוליק ("שביל ישראל! לא להיכנס!!!") השביע את סקרנותו הארכיאולוגית אנחנו יוצאים מהמתחם, חוצים את הכביש וממשיכים הלאה בדרכנו, חולפים על פני מבנה נטוש שמאוכלס בקבוצת מטיילים צעירים שומרי שבת, עולים לגג ורואים אותם באמצע סעודת השבת שלהם. סימנו בחוט את "תחום השבת" סביב המבנה ולא יוצאים משם. השבת ניתנה למנוחה, רק אצלי, משהו השתבש בפירוש המושג, לא מסוגלת שלא להיות בתנועה, משוכנעת שהמנוחה הטובה עבורי היא תוך כדי תנועה, תנועה שמטעינה את המצבר הפנימי, תנועה שההשפעה על הראש, הלב והדימיון היא מיידית. תנועה שמרגיעה.

והשביל, השביל מספק לי מאות קילומטרים של תנועה, לנוע-לנוע, שהדינמו שבי ינוע-יסתובב-יתמלא באנרגיה של תנועה שתעבור התמרה לאנרגיה של שימחה, של התלהבות, של "כמה טוב להיות פה". זה אחד מהשימושים שמצאתי לשביל ישראל. מתמיר אנרגיה.

לצד שביל ישראל פגשנו את שביל גולני הצעיר, שביל שמסומן בירוק-צהוב-ירוק, שביל שמאז שהוכרז על סימונו בשטח קמו לו מתנגדים שטוענים בשביל מה צריך שביל סקטוריאלי נוסף שברובו הגדול חופף לתוואי של שביל ישראל. חבל מאוד שהשביל מסומן בצורה חובבנית, לא אסתטית ולפעמים גם קצת מטעה כמו בעמוד הזה. האם יש מקום לכל מי שרוצה ליטול מברשת צבע ולסמן בשטח שביל משלו? מי מחליט למי מותר? מי קובע את תוואי השביל?

"מוטי בן שטרית, איש החברה להגנת הטבע המכהן כיושב ראש הוועדה לסימון שבילים – שיש בה נציגים גם לרשות הטבע והגנים, רשות העתיקות, הקרן הקיימת לישראל ועוד – מוטרד מהמגמה הנוכחית. בן שטרית הוא אדם שדיבורו רך אבל בעניין הזה הוא נשמע נחרץ: "יש עכשיו אינפלציה של שבילים ארוכים והעניין הופך לחסר טעם. שביל ישראל היה נכון, טוב וזכה להצלחה. עכשיו נוצר מצב שכל סקטור החליט לעשות שביל ארוך משלו. לשבילים יש ייעוד. הם נועדו לכך שמטיילים יצעדו בהם. זה לא סקטוריאלי. לא בכל מקום נכון וראוי ליצור שביל ארוך. כראש הוועדה אני מתנגד, מנסה לכוון ולעזור. אבל אין לי הרבה מה לעשות. במקרים רבים אומרים לי – אם לא תאשרו, נסמן לבד. אז צצים סימונים שאינם חלק ממארג סימון השבילים והנזק גדול יותר".
בשנתיים האחרונות מקדמת עמותת ידידי חטיבת גולני את סימונו של שביל גולני. על פי התכנון, זהו שביל ארצי באורך 1,200 קילומטר, מהחרמון ועד אילת, שפוקד בנתיב מפותל את אתרי הלחימה ומורשת הקרב של החטיבה. בראש הפרויקט עומד אלוף משנה במילואים דוד כץ, יושב ראש ועדת המורשת של גולני. בעברו הצבאי פיקד על סיירת גולני ועל החטיבה כולה. בין מתכנני השביל אפשר למצוא את שמו של דני גספר, שהיה אחד מאבותיו של שביל ישראל.
כץ נשמע נלהב מרעיון השביל שיזם ופורש אותו בתשוקה גדולה: "המטרה שלנו היא לחבר לשביל אחד ארוך את אתרי המורשת של חטיבת גולני. זה שביל ארצי, רציף, היחיד בסדר גודל הזה מלבד שביל ישראל. המטרה היא להגביר את אהבת העם למדינה. שביל ישראל עובד בנתיב מסוים. חטיבת גולני נלחמה בתחומי הקו הירוק וכמובן מעבר להם. גולני היא החטיבה הוותיקה ביותר בצה"ל. היחידה שנשארה מאז מלחמת העצמאות".
הנתיב המתוכנן "רוכב" על שבילים קיימים רבים. לדברי כץ, מתוך הנתיב של 1,200 הקילומטרים סומנו כבר 500. "מי שמתחזק את שביל ישראל, אנשי החברה להגנת הטבע, רואים בשביל גולני מתחרה", הוא אומר. "הם לא רוצים אותנו. הם דחו את ההצעה לשביל. אבל אצלנו זה עובד אחרת. בתוך שנה וחצי יצרנו שביל שלם. פחות דיבורים ויותר מעשים. ביום העצמאות ה–70 למדינה נחנוך אותו ברעש גדול".
בעיניהם של מתכנני השבילים בישראל, שביל גולני הוא דגל אדום. הוא מבטא את כל מה ששגוי בעיניהם בטרנד הנוכחי של סימון שבילים ארוכים.
מוטי בן שטרית רואה בו נזק סביבתי. "שביל גולני חופף ב-80 אחוז לשביל ישראל. אז למה צריך לסמן אותו? כדי שדוד כץ יוכל לומר שהוא יצר שביל? אם יש אתר חשוב של מורשת גולני נוביל אליו ברצון שביל מקומי, אבל לשם מה ליצור שביל ארצי? השבילים חופפים וזה יוצר בעיה. יש יותר מדי סימנים והמטיילים מתבלבלים. אני לא חושב שמישהו רוצה לצעוד בשביל גולני. השבילים מקבלים אופי של צעדה. זאת טעות שעוד יבכו עליה, כי אף אחד לא יתחזק אותו. הם אנשים טובים שיוצרים כיעור בנוף. המסמנים שלהם לא הוכשרו לכך והסימון לא אחיד ולא אסתטי. ברור לי שיש גורמים מוסדיים שתומכים בזה וחבל".
שי יגל נחרץ לא פחות מבן שטרית: "שביל גולני שחוצה את כל ישראל בסימון ירוק מיוחד משלו זה מיתוג והגדרת בעלות. הצהרה טריטוריאלית ולא פעולה למען מטיילים. זה פרויקט עגום, עם סימון מכוער, שמעורר הרבה אמוציות".

על שביל גולני ה"מכוער" מתוך כתבה באתר "הארץ"

ונקודת מבט אחרת על שביל גולני מפי מי שלקח חלק פעיל ב"יצירת שביל טיולים ומורשת ארצי, מהחרמון ועד אילת, שיחבר את כל המקומות בהם נלחמה ופעלה החטיבה"

ההליכה לאורכם של שדות הקמה שמבשילה לאט-לאט מרחיבה את הלב, לא משנה לפי איזה סימון, שביל ישראל או שביל גולני, פשוט לנוע במרחב הירוק הזה, לא לחשוב על שום דבר מסויים, סתם לזמזם איזה שיר, להרגיש נעים בעין.

סיימנו את המקטע בתל לכיש שבעונה זו של השנה עדיין מצופה עשב ירוק. שמוליק מסביר לי שרוב התל עדיין לא נחפר ובגלל זה הקהל האתר זקוק למתווך שיסביר מה שרואים בשטח ויקשר את הממצאים לסיפור ההיסטורי. הוא תולה תיקוות שבמבואה שנבנית בימים אלו בכניסה לתל יעמידו רשות הטבע והגנים גם אמצעי הדמייה והמחשה עם הסברים והמידע המרתק על המקום יהיה מונגש לציבור.

תגלית חשובה ויוצאת דופן נחשפה בחפירות ארכיאולוגיות בגן לאומי תל לכיש: 'מקדש שער' מתקופת בית ראשון (המאה ה-8 לפני הספירה), ובו מה שמתפרש כעדויות מרתקות לביטול הפולחן במקום בידי חזקיהו המלך, כפי שתואר בספר מלכים ב' – "הוא הסיר את הבמות ושיבר את המצבות וכרת את האשרה…" (מלכים ב', יח', ד').
לדברי סער גנור, מנהל החפירה מטעם רשות העתיקות, "גודלו של השער תואם את הידע ההיסטורי והארכיאולוגי, לפיו לכיש היתה עיר מרכזית – השנייה בחשיבותה אחרי ירושלים". לפי תיאורי המקרא, שערי הערים היו המקום בו "הכל קורה": זקני העיר, השופטים, המושלים, המלכים והפקידים – כולם נהגו לשבת על ספסלי שער העיר. ספסלים אלה נמצאו בחפירה שלנו".
החפירה הארכיאולוגית נוהלה בחודשים ינואר-מרץ על ידי רשות העתיקות, ביוזמת משרד ירושלים ומורשת ובשיתוף רשות הטבע והגנים, לטובת המשך פיתוח גן לאומי תל לכיש למבקרים. חלקו הצפוני של השער נחשף לפני עשרות שנים על ידי משלחת בריטית ומשלחת של אוניברסיטת תל אביב, והחפירה הנוכחית עסקה בחשיפה מלאה של השער. חשיפה זו, העלתה כי מדובר בשער הגדול ביותר המוכר בארץ מתקופת בית ראשון.
"אל מקדש השער עלו באמצעות גרם מדרגות אל חדר גדול, שבו היה ספסל אשר שימש להנחת מנחות. בפינת החדר, נחשף פתח המוביל אל קודש הקודשים; בחדר זה, מצאנו, למרבה ההתרגשות, שני מזבחות ארבע קרניים ועשרות ממצאי כלי חרס – נרות, קערות וקנים. מעניין ביותר, שקרנות המזבח נקטמו באופן מכוון! זוהי, כנראה, עדות לרפורמה הדתית המיוחסת למלך חזקיהו, במסגרתה רוכז הפולחן בירושלים ובוטלו במות הפולחן שהוקמו מחוצה לה: "הוא הסיר את הבמות ושיבר את המצבות וכרת את האשרה…" (מלכים ב', יח', ד').
על מנת להעצים את ביטול הפולחן במקדש השער, בנוסף לקטימת קרנות המזבח, הוצב בקודש הקודשים בית כיסא, כדי לטמא את המקום סופית; בפינת החדר נמצאה אבן שעוצבה ככיסא ובמרכזו חור. אבנים מטיפוס זה מזוהות במחקר הארכיאולוגי כשירותים. עדות לביטול מקומות פולחן על ידי הצבת שירותים מוכרת במקרא, זו הפעם הראשונה שנמצא ממצא ארכיאולוגי המאשש תופעה זו. מבדיקות מעבדה שערכנו במקום שבו הוצב בית הכסא, עולה כי לא נעשה בו שימוש. מכאן, ניתן להסיק שבית הכסא הוצב במקום באופן סימלי. לאחר הצבתו, נאטם קודש הקודשים עד לחורבן המקום.

מתוך כתבה באתר "וואלה" 

בתום הליכה של למעלה מ-20 ק"מ טבעי שארגיש עייפות, ולמען האמת עיניין יותר לבדוק את צבע השמיים, אם אפשר למצוא בהם גוון כלשהו של כחול, כי הבטחתי לשמוליק שכשנגיע לתל לכיש בסוף היום האובך יסתלק והשמיים יהיו כחולים. אבל שמוליק חובב ארכיאולוגיה מושבע מתלהב מהמקום, מהחומה, מהשער, מהחפירות ומרצה בפני בהתלהבות גדולה על המקום.
כן, חשוב לדעת, ללמוד, להסתקרן, לשאול שאלות, לגלות דברים חדשים או כאלו שלא שמנו לב אליהם קודם. השביל כמקור להעשרת הידע הכללי.
מקווה שהנופים של עמק האלה, פארק בריטניה ומישור איבישור מצאו חן בעיניכם ואולי אפילו סיקרנו אתכם לטייל שם.
אשמח אם תכתבו לי האם אהבתם והאם המידע האינפורמטיבי שליקטתי ענה על סקרנותכם.