"אלה החיים שהייתי רוצה לחיות" – בין תש"פ לתשפ"א

מפעם לפעם אני יוצאת לשוטטות וירטואלית בין התיקיות במחשב. מגיעה באופן אקראי לקבצים שמזמן לא פתחתי. לאחרונה, באחת מאותן שוטטויות וירטואליות, פתחתי קובץ אקסל ישן בו רשום תיעוד מדוקדק של ספרי הקריאה שקראתי בשנים עברו. בעמודת "ספרים ממולצים לקריאה" תפס את תשומת לבי ספר בשם "אלה החיים שהייתי רוצה לחיות".
כותר שנותר בגדר המלצה לקריאה עד עצם היום הזה, כי לא עדיין לא קראתי.

ואולי במקום סתם לשוטט אשב לכתוב משהו על "אלה החיים שהייתי רוצה לחיות"…

אמממ… איזה חיים הייתי רוצה לחיות?
טובים, מלאים, שמחים, בריאים, יציבים, מספקים, משמעותיים, יצירתיים, מעניינים
שמות תואר אלו ואחרים הם המובן מאליו. ברור, מי לא רוצה חיים טובים שכאלו. אין כאן שום דבר מקורי או ייחודי רק לי. כי הרי החיים שלי, הם שלי ורק שלי, כיוון שאני בחרתי בהם – "ובחרת בחיים" – כלומר אני בוחרת איזה תכנים וערכים לצקת לתוכם.

התמונות בפוסט צולמות במתחם התחנה הראשונה בירושלים בביקור במקום הקייץ

אז שוב, מנסה לתאר את "החיים שהייתי רוצה לחיות"
תוהה למה זה כ"כ קשה ולא בא לי באותה קלות שמילים אחרות זורמות מתוכי. אולי כי הכותרת הזו נמצאת בדיוק על קו התפר שבין הרצוי למצוי.
כי עכשיו אני חושבת "מה הייתי רוצה", על מה אני מפטנזת, אולי אראה בעיני רוחי אותי יושבת רגל על רגל באיזה בונגלו יוקרתי מעל המים התורכיזים של המלדיביים, צוללת, משנרקלת, מצלמת ברולס-רוייס של המצלמות (נגיד מארק II) מתחת לפני המים דגים בשלל צבעים ובל נשכח דולפינים, ממריאה לבנגקוק, מבלה עוד שבועיים-שלושה ברצועת החוף היפהפיה של קופיפי. ים, שמש, חופש. חיים נטולי דאגות או נטל של פרנסה, חיים ללא "צריך", ללא מגבלות.
מה, אלה לא חיים שהיית רוצה לחיות?
אולי. אבל ככל שאני חושבת על החיים שהייתי רוצה לחיות אני מגלה שהייתי בוחרת בחיים של עשייה משמעותית לעומת בילויים בחוף הים, וגם אם זה הים המפתה ביותר בעולם כולו שמצטלם נפלא ברולס-רוייס של המצלמות…

וכעת להעביר את המצלמה למוד ידני ולסובב את גלגל הפוקס בעדשה לאט-לאט. והתמונה בהדרגה נעשית חדה יותר ויותר.
מה אני רואה?
חיים של הגשמה, של ביטוי אישי, של מיצוי הפוטנציאל, של להפוך חלום לעובדה בשטח, של לגרום לדברים לקרות, של להציב יעדים ולהגיע אליהם, של לפעמים ליפול ולהיתקל בקושי, להתמודד, למצוא פיתרונות, לתרגל יצירתיות גם ברגעים של מצוקה או של סתם שעמום. חיים של יצירה, של משמעות, של עשייה שמחוללת טוב.
חיים שלי, בהם הטוב שלי מחולל טוב בחיים של אחרים.
כשאני טובה לעצמי, כשאני מיטיבה עם עצמי, כשאני מיטיבה עם הזולת, כשאני במלואי.
אלה החיים שהייתי רוצה לחיות.

הטקסט הזה, עם תיקוני עריכה קלים נכתב בספטמבר 2016. חלפו מאז ארבע שנים  חייתי חיים מלאים – עבדתי, למדתי שיעורים, קיבלתי החלטות, טיילתי טיולים, ידעתי שמחות וצער ככל האנשים.
ואני עדיין שואלת – האם אלה החיים שאני רוצה לחיות?
האם אני כבר שם? ומה אם אני רוצה להגיע לעוד?
אני עדיין מחדדת את הרצון, מדייקת אותו, צוברת אומץ כדי להוציא אותו אל הפועל.

"את מציבה יעדים וכובשת אותם, את גורמת לדברים לקרות את חולמת ומגשימה. כשהרצון יהיה מדויק תוכלי ללכת איתו לאן שיוביל אותך." כתבה לי חברה בתגובה לאותו טקסט ישן, לפני ארבע שנים. קראתי אותה שוב דקה לפני שתש"פ מתחלפת בתשפ"א. האמנם? האם כבשתי יעדים בשנה האחרונה? לאילו דברים גרמתי לקרות? אילו חלומות הגשמתי?

"אלה החיים שהייתי רוצה לחיות", זו שאלה כל כך חשובה, שאלה שבעיני חשוב לתת עליה את הדעת כל יום ולא רק בזמנים של חשבונות נפש, כמו עכשיו, כשראש השנה בפתח.

בימים האחרונים אני מקבלת לתיבת הדואר ולוואטסאפ הודעות מועתקות, ברכות בנאליות ל"שנה טובה ומתוקה". נחמד שאנשים טורחים לעצור רגע ולברך.
יותר משמעותי בעיני לברך אותי. לשאול מהן הברכות בהן אני מברכת את עצמי לקראת השנה החדשה.

ברכה של חוסן, שיעזור לי להתמודד טוב יותר עם אתגרים שבאופן טבעי קצת מפחידים ודורשים ממני להעיז לצאת שוב מאיזור הנוחות.
ברכה של נוכחות מלאה, להיות בכל רגע ורגע, כך שלא יחמוק, ליהנות פשוט מ"להיות".
ברכה של מודעות ועירנות, כדי שאחגוג את החיים עם כל האתגרים, הקשיים, המאמץ שהם דורשים ממני.
ברכה של חוכמת הדעת, לחדש, להתחדש, ללמוד כל יום עוד משהו חדש.
ברכה של עצירה, כזו שתעזור לי לכייל את עצמי מחדש, בתוך ה-doing, בקפיצה הבלתי פוסקת אל "הדבר הבא" , ליהנות ממה שכבר השגתי, להתבונן בתוצרים וליהנות מהעשייה שלי, לנשום לרווחה.
ברכה של זקיפות קומה, כדי שאשמור על המרכז הפנימי שלי חזק, יציב, עומד על מקומו, לא מתכופף בפני הרוחות שנושבות.
ברכה של הגשמה, כדי שאזכה להוציא לפועל את חלומות הלב, כדי לצמצם עד כמה שניתן את הפער בין הרצוי למצוי, שאדע שניסיתי, שעשיתי כל שביכולתי.
ברכה של ראשוניות, להביט בי ובעולם הסובב אותי בפליאה, במבט טרי ורענן כאילו זו פעם ראשונה.

הלוואי וכל רגע ורגע בשנה שתבוא יהיה כזה. מלא בפליאה, עשייה, יצירה, רעננות, צבעוניות.

אסיים בתודה עמוקה על הבמה הנהדרת שניתנה לי כאן בבלוג, לבטא מחשבות ותחושות ולחלוק אותם עם הקוראים, שנה שלישית ברציפות.
תודה שאתם כאן, קוראים אותי, תודה שאתם מגיבים ושולחים לי מילים טובות. תודה!
לשנה החדשה מברכת אתכם באותן הברכות שבירכתי בהן את עצמי.
כל שנבקש לו יהי.

שנה טובה וחג שמח!

"יש שדיבור ישנה את כיוון הניגון
יש שניגון יהיה למים
יש שהמים ירצו לנחם את הלב
וכנגדם יעמדו השמיים

יש שמילה תרפא את מכאוב השגיאות
יש שסליחה תשלם את מחיר הדמעות
וכנגדן יעמדו הסיבות

יש עיניים בעולם
שרואות אותי
יש תקוה בתוכי
יש שם מים.

יש שהזמן יעצור ויוציא כאבים לאור
יש שהאור יתגבר ויפשיר את הקור
וכנגדו ישרקו הרוחות."
ענת מלמוד