הגיגי לונדון – Light up my life

"הגיגי לונדון" נכתבו בדיוק לפני שנה במהלך נסיעת עבודה למשרד בלונדון בימים של טרום קריסמס.
דצמבר 2019, שנה אחרי אותה נסיעה, מאווררת את ההגיגים הללו בסדרת של שלושה פוסטים שנכתבו פה ושם במהלך אותם שמונה הימים בלונדון הקרה, החשוכה, המוארת, המקושטת.
מוזמנים להצטרף אלי לטיול חורפי וססגוני בשלושה פרקים – הפרק האמצעי: Light up my life

לפרקים נוספים: Window ShoppingWinter Wonderland

חולפת ברחובות, נעצרת לצלם חלונות ראווה מקושטים לכבוד החג. לפעמים חולפת גם על פני מסעדות או בתי קפה. מתבוננת בדמויות שיושבות בתוך המסעדה או בית קפה. ייתכן שגם הם מרימים את המבט מהצלחת ומתבוננים בעוברים ושבים החולפים ברחוב. אולי רואים אותי.
לפעמים כשנכנסת לבית קפה למנוחה קצרה גם אני צופה על ההתרחשות ברחוב מבעד לחלון. הם שם, אני כאן. פעם בחוץ, פעם בפנים. פעם לוקחת חלק בהתרחשות, פעם נותרת מחוצה לה.

הערב חציתי את ה-Tower bridge, בדרך קצת הסתבכתי, google maps לא תמיד עוזר להבין היכן אני ביחס לנהר. הכי טוב לשאול עוברים ושבים.
איפה הגשר? פעמיים כיוונו אותי. היגעתי. חציתי. בצד השני נכנסתי למבואה של תאטרון. הזדמנות לפקוד את השירותים ולשבת לנוח כמה רגעים. קודם נשמע הצלצול והקהל הרב נכנס לאולם התאטרון, המבואה מתרוקנת, נותר ריח רע ואוויר קר שחודר דרך הדלתות הפתוחות. התקרה מצופה מנורות שיוצרות אפקט מדהים של אור.

האורות של לונדון מהפנטים אותי. במיוחד בעונה זו של השנה, כשהימים קצרים, כשמחשיך כ"כ מוקדם.
האור הכרחי. האור מרגיע אותי, מחייך אותי.

מסתובבת ברחובות המוארים של לונדון. הקישוטים מוארים. מנצנצים. מתנצנצים. מצטלמים כ"כ יפה על רקע השמיים השחורים משחור. אני שואבת הנאה גדולה מצילום הבהובי האורות. רק בבית אראה אם התמונות מוצלחות. אלו תנאי תאורה מאתגרים. מד האור של המצלמה מתבלבל בין חושך לאורות ספורדים. שיתמודד. כמוני, שמתמודדת עם ימים חשוכים.

המבט שלי הוא של תיירת מן החוץ. מי שצופה במתרחש בעיניים זרות, לא שייכות לתרבות ולאווירה. התיירים והלונדונרים מסתובבים גם הם ברחובות בחבורות-חבורות, נרגשים לקראת החג המשפחתי הדביק להחריד. אני יכולה להבין למה אומה שלמה מקשטת ומתקשטת לקראת החג שאיבד את המשמעות הדתית והפך לחג משפחתי. יושבים סביב שולחן החג, אוכלים תרנגול צלוי ועוד מיני מאכלים. מתרגשים מהמתנות הפזורות סביב העץ.

תעשייה שלמה של מתנות. כנ"ל לגבי העצים.
מסתבר שרוב העצים עשויים פלסטיק. אלא מה חשבת? לא יודעת, שאולי כורתים עצי אשוח אמיתיים במיוחד לחודש החשוך בשנה. אם כך טוב שמשתמשים בעץ רב פעמי. אני חוקרת את הקונסטרוקציות. ניגשת לעץ, בודקת מקרוב כיצד הורכב, עד כמה הוא יציב. ממששת את העלים, לוודא חד משמעית שמדובר בפלסטיק. לא כל העצים מפלסטיק. אני ממששת ובודקת. יש גם אורנים או אשוחים שמריחים כמו עץ אמיתי שנכרת כדי לשמש קישוט. שלא לדבר על האיצטובלים, הפרי של עץ האורן עובר מטמורפוזה והופך לאלמנט קישוטי.

קוראת בשלט באחד מחלונות הראווה שבגלל שאכפת להם מהסביבה הם עוטפים את המתנות בנייר ממוחזר. מאידך, אין להם בעייה לכרות עצים לזרים ולעץ החג.
ברגעים כאלה פשוט נמאס. מהדו פרצופיות. אם ממש אכפת לכם מהסביבה, למה אתם כורתים עצים. ולמה תעשיית הפלסטיק. שלא לדבר על החשמל שנצרך כדי להאיר בכל נורות הלד הקטנטנות, כשכל נורית מתווספת לנורית ויחד צורכים אלפי קילווטים של חשמל.
חג בזבזני שמעודד ביזבוז. של כסף בעיקר. לי חבל בעיקר על העצים.

ב-Regent street תלו פסלים של מלאכים עם כנפיים ענקיות שמתוחות מקצה אחד לקצה השני של הרחוב. מסתכלת ואומרת לעצמי בשקט, וואוו. הם לגמרי רציניים.
אחרי שהיגעתי לכיכר פיקדילי דחוקה בין ההמון בשעת העומס, מסמנת לעצמי את הרחובות הסובבים את הכיכר. ללכת בכל רחוב, הלוך חזור. ברחוב הראשון עוצרת להפסקת קפה לפני שיסגרו את בתי הקפה הפשוטים שאני אוהבת. מזמינה "black Americano".
ככה זה, להיות בלונדון ולשתות קפה אמריקאי. למה לא. ולטעום גם מעוגות הקריסמס שכבר שכחתי את שמן, אבל יש להן טעם של קינמון וצימוקים.
לחג יש צבעים, ירוק, אדום וזהב ויש לו גם טעמים.

נזכרת בביקור שלי במוזיאון ישראל, בשבת הגשומה שלפני הטיסה ללונדון. בהפוגה יצאתי ממבנה המוזיאון אל גן הפסלים לבקר בפסל מוכר ואהוב מאוד. פסל שנקרא "התהפכות". זהו עץ שמוצג הפוך, השורשים כלפי השמיים וצמרת העץ כלפי האדמה.
יש אנשים שמגיעים לעץ שלי לדקה, מרימים את מבט למעלה, למטה וזהו. הספיק להם. מסתובבים והולכים. אני, לו יכולתי, הייתי שמה את העץ הזה בחצר שלי, לו היתה לי. לו היו לי שורשים. לו הייתי עץ נטוע עמוק בנוף הולדתו. אני לא. העץ הזה מהדהד לי את כל מה שאני כן. תלושה, נטולת עלווה או פירות. לא הצמחתי ענפים חדשים של משפחה, לא נתתי פירות, לא העמדתי דור צעיר של צאצאים. לא בניתי בית. לא העמקתי את הקשר ביני ובין אנשים אחרים. כמו העץ המתכתי הזה שכולו גזע וענפים. עירום. תלוש. בודד. קצת מסכן ויחד עם זה חזק מאוד. נגעתי בענפים, ניסיתי להזיז אותם, התבוננתי מקרוב בהלחמות של החוליות. ללא ספק קונסטרוקציה חזקה. עמידה. וגם בודדה מאוד.

בילדותי אף פעם לא לקחו אותי ללונה פארק. גם לא כשגדלתי והפכתי לנערה. סוג בילוי שדילגתי עליו כילדה ומתבגרת. כאישה בוגרת אני חווה מקום כזה כמקור רעש עצום, אבל בגלל האורות והצבעים היגעתי באחד הערבים לוונדרלנד. פארק שעשועים עצום ממדים. הכניסה חינם, אבל המתקנים והאוכל בתשלום. לא עיניין אותי לעלות על מתקנים, קר מדי ואני רעבה, מחפשת מה אפשר להכניס לבטן. דוכנים של ג'אנק פוד. קונה קפה ושיפוד של צ'יפס מלוח וכדי להעביר את מלח קונה קרפ עם נוטלה. פעם ראשונה בחיים שאוכלת את המתוק הזה.
מוכרחה להמתיק את הטעם בפה אחרי האכזבה שחוויתי היום במשרד.

הקור חודר לעצמות. לובשת שכבות של בגדים, כולל כובע, כפפות וצעיף. מצלמת שפע של אורות. תמונות הסטילס לא מעבירות אף לא קמצוץ מרעש המוסיקה שצורחת בקולי קולות, ויתר הצרחות. תערובת שמערבלת את המוח. פה ושם חולפת על פני מתקן שמנגן שירים מוכרים, shiny happy people, כמה חבל שאני לא.
הערב אני לא שמחה. מכריחה את עצמי לשיר ולעשות תנועות של ריקוד, כדי להזרים דם בידיים וברגליים, כדי לא לקפוא מקור.
ופתאום מתנגן בי שיר אחר, של מיכה שיטרית, "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד, שיהיה בתנועה"
צודק. התנועה עושה את הבדידות קצת פחות כואבת.

עוד בעיניין תעשיית העצים המקושטים והקישוטים.
אישית, אוהבת קישוטים. הם מייפים את היומיום, שגם ככה לפעמים הוא קשה, מתיש, צבוע בגוון אפור. קישוט במהות שלו הוא תוספת שאינה הכרחית. כמו שכבת שומן סכרינית שעוטפת, מחבקת, צובעת. אפשר להניח לדברים להיות כפי שהם, רזים, צנועים, מינימליסטים. אפשר לעטוף אותם במלמלות, לקשט אותם, לייפות אותם יותר.
הדבר, אם הוא כשלעצמו יפה, הקישוט יכול להעצים את היופי. ואם הדבר כשלעצמו מכוער, לא יעזרו כל הקישוטים כולם. יישאר מכוער.

קישוטים, כמו זיקוקים, אפשר להתרשם מיופיים במבט ראשון, שמרחיב את האישונים וגורם לאיזו אנחת WOW לצאת החוצה. אבל כמה כבר אפשר להתלהב מקישוטים? אוקיי, הבנו את הפרינציפ. וכדי לשמור על אותה רמת התלהבות הקישוט צריך להיות גדול יותר, מרשים יותר.
ככה זה בדיוק עם קישוטי החג של לונדון. העיר מתקשטת וזה כשלעצמו דבר נהדר. עושה נעים מאוד בעיניים.
אני דומה לילדה קטנה שלא מפסיקה להתלהב. יש לי רעב עצום בעיניים ליופי, רעב שמשמש לי דלק שמניע אותי לצאת לשוטטויות ארוכות, לחפש עוד ועוד קישוטים.

כשמביטה בקישוטים מקרוב אני שמה לב לדברים הבאים:
הכל עשוי מפלסטיק. כולל עצי האשוח. אלו לא עצים אמיתיים. וטוב שכך, אחרת כמה יערות אשוח היה צריך לכרות. עדיף שיהיו עצים רב פעמיים. מוציאים אותם לשימוש חודש אחד בשנה וביתר הזמן מאחסנים. כי לא זורקים. תחשבו כמה מחסנים צריך כדי לאחסן את כל הקונסטרוקציות עצומות המיימדים, כולל כמויות הכדורים ויתר הקישוטים התלויים על העץ. כמה שטח אחסון עבור שימוש של פעם בשנה.
הכדורים, הכוכבים ויתר הקישקושים הנוצצים נראים טוב יותר בחושך. החושך עם הבהובי האורות מיטיב איתם. באור יום אני מגלה מייד את תרמית הפלסטיק. שולחת יד למשש. לחוש את קלות המשקל למשוך קצת בעץ, לבדוק עד כמה הוא יציב.
שמה לב שחלק ניכר מהקישוטים פשוט תלוי עם גומייה קטנה על הענף. מי שחפץ יכול לקחת לעצמו. אבל הם בריטים והם לא יעשו כזה דבר. רק מוח קרימינלי כמו שלי יכול לחשוב על לגנוב כדורי פלסטיק צבעוניים תוצרת סין.

כך או כך זה יפה. קצת דביק, קצת מוגזם, קצת ילדותי. לי לא אכפת, אני אוהבת שטויות שמדליקות את הדמיון הילדותי שלי. במיוחד המתנות. יש לי חסך במתנות מהילדות. לא קיבלתי מתנות עטופות בנייר עטיפה מבריק לא לימי הולדת ולא לחגים. הפכתי לאישה בוגרת שגם לא עוטפת מתנות בנייר עטיפה מבריק.
המתנות שאני מקבלת הן כאלו שאי אפשר לארוז. המתנות שלי מפוזרות בעולם, נגישות לכולם.
כמו למשל ברחובות המקושטים של לונדון. עצם זה שאני כאן, מטיילת, מסתובבת, מצלמת, נהינת מהעושר הויזואלי, זו מתנה.

יודעת שהנסיעה הנה היא כמו מתנה, כשאני חוצה את הגבול, משהו במחיצה שהוסרה ממוסס בי איזו קליפה, אני הופכת לתיירת אחת מיליונים שמתרוצצת ברחובות. מכאן לשם, משם לכאן. לונדון שקודם היתה לי רחוקה, עכשיו אני מכירה קצת יותר טוב, מנווטת בקלות יחסית, מתמצאת במרחב. פחות ופחות מופתעת. בוחרת לאן להגיע בזמן הפנוי, יודעת היטב שהגירויים הללו שאני צורכת עכשיו בכמות עצומה, לא מהם יגיע האושר שלי. לא בהם תלויה ההרגשה הטובה שלי. המדרכות שצועדת במרץ, לא הן שתולכנה אותי להרגשה של התרוממות רוח.
ההרגשה הטובה הזו היא שלי בלבד, היא מגיעה מתוך תוכי, מאיזה מקום עמוק שאותם אורות וצבעים בעולם החיצוני יכולים רק לשמש כזרז.
אם למשל ההרגשה הטובה כלואה בתוך דאגות וטרדות טיול לעיר רחוקה יכול להעיר אותה, לקרוא לה לצאת החוצה.
בגלל זה אולי אני עושה את הקישור בין חוצה לארץ לבין ה"היי" הזה שחווה. אבל לפעמים גם מחוצה לארץ יש רגעים של עייפות וכבדות ומצב רוח קודר.
כמו גושי הקרח הענקיים שהיו מונחים בכניסה ל-Tate Gallery.

לסיום הפרק הנוכחי – סרטונים שצילמתי ומעבירים את אווירת החג בעיר
לפרקים נוספים ב"הגיגי לונדון": Window ShoppingWinter Wonderland