הגיגי לונדון – Window Shopping

"הגיגי לונדון" נכתבו בדיוק לפני שנה במהלך נסיעת עבודה למשרד בלונדון בימים של טרום קריסמס. כששבתי מהנסיעה לא נגעתי בחומרים הללו, לא במילים ולא בתמונות והן תוייקו ונשכחו בצד עד שנתקלתי בהן בשיטוט מקרי ברחבי ההארד דיסק.
דצמבר 2019, שנה אחרי אותה נסיעה, מאווררת את ההגיגים הללו בסדרת של שלושה פוסטים שנכתבו פה ושם במהלך אותם שמונה הימים בלונדון הקרה, החשוכה, המוארת, המקושטת.
מוזמנים להצטרף אלי לטיול חורפי וססגוני בשלושה פרקים – הפרק הפותח: Window Shopping

 הפרקים הבאים: Light up my lifeWinter Wonderland

בשבוע השני של דצמבר 2018 נסעתי ללונדון הקרה, נסיעה עסקית אחרונה.
בישורת האחרונה לקראת סיום העבודה בהייטק היגעתי לשבוע עבודה אינטנסיבי + יומיים נוספים, חופשה פרטית. בימי העבודה היגעתי למשרד בשמונה וחצי ויצאתי בחמש, כשהחושך ירד. במקום לחזור לנוח במלון עליתי על ה-Tube, כל פעם לאיזור אחר של העיר המקושטת, להתבשם מן האורות ומהציורים על הקירות בגלרייה הפתוחה ברחובות שורדיץ'.
לצד שעות ארוכות ומתישות במשרד, היו בימים הללו רגעים בודדים של שמחה והנאה ובעיקר קור גדול.

בביקור בלונדון הקרה אני מתעכבת ליד חלונות ראווה מעוצבים יפה, מצלמת בובות לבושות בבגדים שלעניות דעתי מתאימים לבובות בלבד ולא לאנשים. בטח שלא לי. אבל מה אכפת לי. הבובות מדגמנות פוזות קפואות מניחות לי לאסוף סט של צילומי אופנה לונדונית עדכנית לחורף 2018-9.
אני שמה לב גם לקישקושים. אם זה בחנות סימן שזה מוצר צריכה, סימן שאנשים קונים ומשתמשים. ע"פ האלגוריתם שלי, החפצים הלא שימושיים שאני מניחה עליהם את המבט הם לכל היותר אובייקט צילומי.
אף פעם לא קיבלתי חינוך לאופנה. אני לא צורכת אופנה ולא יודעת להעריך אופנה. מה שכן, אם היא צבעונית ומסודרת בקומפוזיציה מעניינת, העין נמשכת אליה באופן אוטומטי.

מאידך יכולה לומר על עצמי שאני צורכת צבעים. הבגדים שאני לובשת לעבודה הם בצבעים כהים, הרבה שחור. טוב שיש לי פליז בוורוד בזוקה שמשמש כשיכבת בידוד בין החולצה למעיל הכחול כהה.
לגימה אחרונה של קפה, לובשת מעיל, צעיף וכובע ויוצאת לקור של ארבע מעלות לצוד עוד פריימים של בובות קפואות וחלונות ראווה מעוצבים.

לפני הנסיעה ללונדון ביקרתי במוזיאון ישראל בתערוכה שהוצגה באגף הנוער – על הקיר היתה רשימה קצרה של "אלה":

"אלה שאינני יכולה להכיר
אלה שהייתי רוצה להכיר
אלה שלעולם לא אכיר
אלה שלא הייתי רוצה להכיר
אלה ששכחתי אך עוד אזכור
אלה ששכחתי ולעולם לא אזכור
אלה שאינני מכירה"

ואני מוסיפה גם את "אלה":

אלה שהייתי רוצה להכיר והם אינם מעוניינים בקרבתי
אלה שרוצים להכיר אותי ואינני מעוניינת בקרבתם
אלה שחלפו בחיי לזמן קצר וזרעו הרס
אלה שנכנסו לחיי, נגעו בי עד עומק הלב והלכו לדרכם
אלה שהגיעו לחיי כדי להישאר
אלה שהבטיחו לאהוב לעולמי עד ונטשו
אלה שמספיק קרובים כדי להושיט יד
אלה שלמדתי מהם הכי הרבה
אלה שפגעו בי הכי עמוק וכואב
אלה שהפנו לי כתף קרה, בגדו, שיקרו
אלה שהפתיעו לטובה, שנשארו גם כשהיה קשה
אלה שמקבלים אותי כפי שאני
אלה שמעמידים תנאים של חיבה
אלה שתמיד יחייכו אלי, ירצו לדעת איך אני באמת מרגישה
אלה שינצלו, ירצו בעיקר לקחת ויתנו מעט מאוד, אם בכלל
אלה שמצחיקים אותי
אלה שהלבבות שלנו קרובים

אלה שחלפו בחיי בלי להשאיר עקבות
אלה שקרובים אלי מכורח הנסיבות
אלה שאין לי אף לא קמצוץ מהמשותף איתם
אלה שרחוקים ממני מאוד
אלה שהתרחקתי מהם מאוד
אלה שאוהבת
אלה שלא

בכל רגע נתון מי מהסובבים אותי יכול לומר עלי שאני אחת מאותם "אלה", בדיוק כפי שאני אשייך אותו/ה ל"אלה".
תמיד נהיה "אלה".
תמיד תהיה אינטראקציה, גם אם היא ריקה מתוכן או כואבת. היא תמיד תהיה.

רוב הזמן מרגישה יותר לבד מאשר ביחד.
המושג "לשתף" מתייחס היום בעיקר לתקשורת ברשתות חברתיות באמצעותן אנחנו נפגשים עם מי שאינו לידי, דרך המסכים. אני יכולה לפגוש אנשים בקלות דרך המסכים, אבל עמוק-עמוק, אני לבד.
האם התקשורת והטכנולוגיה באמת גורמים לי להרגיש מחוברת?
מפגשים רבים מתרחשים ביני ובין הסובבים אותי. לעיתים מסקרנים, לעיתים מרגשים, פעמים רבות הם חולפים במהירות ונשכחים.
מה למעשה מתרחש בהם, מהו הרושם שהם מטביעים בנו?

מערכות יחסים זה דבר שמעסיק כל הזמן. אני מתקרבת ומתרחקת. נפתחת ונסגרת. שוב ושוב ושוב. כמו מגנט, כוחות משיכה ודחייה שמכוונים ומושכים גם אותי. מתי כדאי לי להתקרב, מתי עדיף לי לשמור מרחק.
שאלות:
באילו סיטואציות בחיים אני מקדישה את מלוא תשומת הלב למי שמולי?
האם בשיחה פנים אל פנים כשנוצר קשר עין, אפשר לחוש קרבה אמיתית?
עד כמה אני קרובה? את מי אני אוהבת? מי אוהב אותי?

ביום האחרון יצאנו לארוחת צהריים צוותית, פעילות אחרונה משותפת עם הצוות. אלו ללא כל ספק אנשים שלא אפגוש בעתיד.
מקום עבודה מפגיש אותנו עם מגוון אנשים שונים, לא עם כולם יש מכנה משותף. רובם הגדול אנשים שבאופן אישי אין לי עיניין משותף איתם.
מי בעבודה דומה לי ומי שונה ממני?
אחרי שנים של עבודה משותפת נדמה שאני מכירה את הקוליגות שלי, אך מדי פעם מופתעת לגלות פנים אחרות שלהם. הקשר עם החברים לעבודה מעולם לא היה קשר חזק, נמצאת באותו חלל, אבל נמנעת כמה שיכולה מלתת להם להתקרב אלי באמת, להכיר אותי באמת.

תוך כדי שיטוט לילי ברחובות הקרים המחשבות נפגשות.
לונדון החורפית, הקרה מנכיחה מצבים של זרות וניכור בין בני אדם.
מנסה להיזכר במצבים מנוגדים של חמימות. כשמישהו אחר מביט בי במבט מחוייך, מבט מחבר, לא מפריד.
אני רואה צללית מחובקת. הצללית יכולה להיות כל אחד. גם אני. זרועות פתוחות, מחבקות המון רב.
פעם אני זקוקה לחיבוק. פעם אני יכולה להעניק אותו.

ביקשתי בלב, שהנסיעה הזו תהיה לטובה. שיקרו לי דברים טובים. שארגיש טוב. הגיעו כל מיני תחושות, חלקן טובות יותר, חלקן פחות הגיעה אכזבה, הגיעו עייפות ועצבות, הגיע גם קור גדול שחילחל פנימה, הקפיא, צימצם, סגר את הלב.
אם בשעות העבודה דיברתי כמעט ללא הפסקה, ביומיים האחרונים, בזמן החופשי שלי, אני מאוד שקטה. למעט מילים נחוצות עם נותני שירותים, לא מדברת.

"או שזה הזמן למות או שזה הזמן רק לשלם את מחיר, על כל טעות ועוד טעות, על כל מה שטעיתי פעם בדרכים"
איזה זמן הכי מתאים?
שיר ישן ששלמה ארצי שר לי באוזניות. שיר שאני זוכרת מהימים של קטמנדו. כמה שנים עברו מאז. המחשבה על הזמן שעבר מעבירה בי חלחלה.
האם חייתי את הזמן הזה במלואו?

המדענית ריטה לוי, זוכת פרס נובל, נהגה לאמר שעדיף להוסיף חיים לימים מאשר ימים לחיים.
האם היתה לי התבונה להוסיף חיים לימים, לשנים? האם השנים חלפו על פני?
כשניגשתי לומר שלום וללחוץ יד למנהל הבריטי הבכיר הוא מתעניין בת כמה אני, 51, אני עונה לו, את לא נראית, הוא עונה. פתיחות בריטית לא אופיינית. כן, אולי לא רואים עלי את השנים, אבל זה הזמן שחלף עלי בחיים הללו. 51 שנים, שנים שחלקן ספוגות בייאוש ובעצבות. וחלקן בשמחה.
איזה זמן הכי מתאים, למה? לשבירת שיגרה? לשינוי? למהפך של 180 מעלות? לפרידה מדפוסי התנהגות ישנים שכבר לא מיטיבים איתי?
לא יודעת.

לסיום הפרק הנוכחי – סרטון שצילמתי בשכונת שורדיץ', כמעט כל סנטימטר בקירות מצופה ציורי גרפיטי
לפרקים הבאים ב"הגיגי לונדון":  Light up my lifeWinter Wonderland