הגיגי לונדון – Winter Wonderland

"הגיגי לונדון" נכתבו בדיוק לפני שנה במהלך נסיעת עבודה למשרד בלונדון בימים של טרום קריסמס.
דצמבר 2019, שנה אחרי אותה נסיעה, מאווררת את ההגיגים הללו בסדרת של שלושה פוסטים שנכתבו פה ושם במהלך אותם שמונה הימים בלונדון הקרה, החשוכה, המוארת, המקושטת.
מוזמנים להצטרף אלי לטיול חורפי וססגוני בשלושה פרקים – הפרק הסוגר: Winter Wonderland

הפרקים הקודמים: Window ShoppingLight up my life 

השבוע הגיע לסיומו. תמו חמישה ימי הדרכה אינטנסיביים ולא מתגמלים במשרד.
נגמר….!
לקחתי את המזוודה ונדחקתי לרכבת הדחוסה, נסיעה של כמה תחנות, החלפתי לרכבת אחרת עד להוסטל. ממלון חמישה כוכבים (על חשבון העבודה) לחדר פיצפון עם שש מיטות (על חשבוני). לוקר לחפצים יעלה לי פאונד נוסף ליום. שילמתי מראש עבור שלושה לילות. משישי בלילה עד שני בבוקר. הזמנתי מונית לחמש לפנות בוקר לשדה התעופה. מרגישה שנמאס, שהיה עדיף לו טסתי היום חזרה הביתה.
בטוחה שמחר ומחרתיים ארגיש אחרת.

לפעמים אני תוהה אם אין לי תיאבון גדול מדי. פחות לאוכל אלא יותר למראות ומקומות.
סיימתי לאכול ארוחת ערב סתמית, תעשייתית באחד הסניפים הפחות עמוסים של רשת pert. מרק עגבניות, סנדוויץ' עם סלט ביצים וקופסת סלט קטנה. 13 פאונד. אלבש את הפליז, המעיל, צעיף ואצא לדרך. לכיוון הסוהו. להוסטל אחזור לקראת חצות, זה מקום שאין הרבה מה לעשות בו, מלבד מקלחת ולהיכנס למיטה.

לא רוצה כלום, לא לאכול, לא לשתות, גם לא לשירותים. רק לשבת במקום יחסית מחומם, להרגיש חלק מההמון ולכתוב כמה הגיגים נוספים.
קרוב לשעה שמתהלכת בסוהו, קצב איטי למדי. חולפת על פני חבורות תיירים ומקומיים שיוצאים לבלות. ערב שבת, party time. שלהם, לא שלי. וככה אני מוציאה את עצמי מהכלל. לא שייכת, לא עומדת בתור כדי להיכנס למועדון או למסעדה נחשבת, לא גוהרת על פני צלחת עמוסה אוכל גורמה, לא מדברת בצעקות כדי להשמיע קול, לא מתאמצת לשמוע מה אומר הצד השני.
כמה רעש. ככה אנשים מבלים? שואלת בשיא הרצינות כי לא מבינה מה כייף בזה. דוחק שמרתיע אותי, אבל כל עוד אני בתנועה, זה בסדר, כמתבוננת מבחוץ.
אף פעם לא הייתי "חיית מסיבות", אולי פעם, מזמן מזמן, בשנות העשרים שלי, כשהייתי סטודנטית, היינו "יוצאים". ככה קראו לזה אז והביטוי שרד עד היום. יוצאים לבלות. כאילו בילוי הוא מקום לצאת אליו ולא הלך רוח של הנאה קלילה.

חולפת באיטיות על פני מסעדות וברים, נועצת מבט בזוגות ובחבורות שיושבים בפנים. הם שם, אני לבד, בחוץ, בקור.
האם עולה בי קנאה? האם אני רוצה להיות חלק מההמון? לאכול בחברותא, לדבר בצעקות? האמת, לא.
המאסה האנושית שמבלה במתחם הרחובות של הסוהו הלונדוני ממחישה לי עד כמה אני יוצאת דופן. הם ככה ואני אחרת. לא בכוונה, לא בהתרסה, כי ככה זה. לא יוצאת לבלות. לא חיית מסיבות. לא יודעת מה להזמין מתפריט גורמה, נראה לי בזבוז כסף. אבל רוב העולם אוכל ככה, מחייך, נהנה, ואלו שמגזימים עם השתייה מקיאים את נשמתם ברחוב. גם לזה שמתי לב.

מי מגיע לשוק בשבת בשמונה ועשרים בבוקר? לא הגזמת. מוקדם מדי. החנויות נפתחות רק בעשר, אחת עשרה. יוצאת מתחנת הרכבת של Camden Town לרחוב כמעט ריק, קפוא. רוב החנויות סגורות. לאט לאט עוד ועוד חנויות נפתחות. חוויה קצת אחרת מהביקור האחרון, כשהיגעתי באמצע היום והיה שוקק חיים ועמוס לתפארת.
מעניין לראות איך השוק מתעורר לחיים. בעלי הדוכנים מסדרים, פורשים את הסחורה. לא יכולה שלא להיגנב למראה אותן שטויות שלמרות הזמן שעובר, עדיין קונים את הג'אנק מהודו, טלאים מבדים צבעוניים, פוסטרים של בוב מארלי. נו באמת. לא נמאס. לא הגיע הזמן למשהו חדש.
מצלמת שלטים שמעודדים לקנות, "shop till you drop". צוחקת לעצמי. יש אנשים שעבורם זה ככה. קניות ללא הכרה. המרחב הזה מציע שלל חפצים, בגדים, אוכל. שפע של מוצרי צריכה, אם שואלים אותי, 99.9% מיותרים לחלוטין.
כך אן כך, קר מאוד הבוקר. כשאומרים "קור כלבים" אולי הכוונה לתלבושות או הסוודרים בהם מלבישים את הכלבים. מגוכך, אבל נחוץ…

ברכבת התחתית, נסיעה של כמה תחנות, כמה טוב שלא עמוס מאוד ויכולה לשבת ולנשום. בקרוב ינשרו לי האוזניים מרוב קור. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חוויתי כזה קור. וכפי שהתחזית אמרה, החל משתיים עשרה אכן התחיל גשם. גשם קל ומקווה שזה יהיה הדריזל המפורסם והמעצבן של לונדון, לא כזה שירטיב עד לשד העצמות.
מקמדן נוסעת לשוק נוסף, borough market, שמעתי עליו וסקרנית לראות מקרוב. אם יהיו שם דוכנים של אוכל אקנה משהו טעים. ומשם ברגל לגשר המילניום שאני שוב רוצה לחצות הלוך חזור ולצלם באור יום ואח"כ למוזיאון לאמנות מודרנית, הטייט. פתוח עד עשר בלילה ושם אעביר את המחצית השנייה של היום עד הלילה וחזרה להוסטל ברכבת, מקלחת ולישון במיטה הצפופה.
מחר כשהטמפרטורות יעלו במקצת ויתבהר אסע לשורדיץ' לצילומי גרפיטי. המעט שראיתי ברחובות ליד השוק היו אמנם יפים, אבל ציפיתי ליותר.

טיול אורבני בעיר בירה אירופית בחורף זה משהו שלא עשיתי מעולם. נרתעת מהקור. עכשיו כשאני חווה על בשרי איך זה מרגיש להיות בחוץ במעלה או שתיים, זה אפשרי, אבל לא נעים.
מחר המטמפרטורות יעלו לעשר. עלייה משמעותית. מקווה להקלה.
באופן כללי, מזמנת לחיי עכשיו תחושה של הקלה. כשמשא כבד שנשאתי על כתפיי עוזב אותי, נעשה לי קל. הבקשה שלי "עשה שיהיה לי קל" הולכת ומתגשמת בימים הקרובים.

אני אוהבת שווקים. החווייה שלי בשוק היא בעיקר של צבעים. אח"כ ריחות וקולות. חוש הטעם הוא האחרון. באלגוריתם הפנימי שלי החוויה של שוק לא מחוברת לכרטיס אשראי, לזה שאני ניגשת לדוכן, בוחרת משהו ואומרת את זה אני רוצה לקנות, כמה יעלה לי. אני בעד מינימליזם וצופה איך בקרוב אערוך מבצע דילול משמעותי בחפצים שלי בבית, אם ככה, למה להוסיף? למה לקנות עוד? מי שאוהב קניות יגיד כי זה כייף. הכייף שלי הוא אחר. בגלל זה אני סוקרת עם העיניים את הדוכנים ונמשכת אל הצבעים, טקסטורות, קומפוזיציות.

זהו שוק נחמד, דוכני אוכל מכל הסוגים והמינים. פעם ראשונה שראיתי אנשים אוכלים צדפות: מוציאים את הרך החי ומכניסים לפה ואח"כ ממלאים את הצדפה הריקה ברוטב ובולעים. אני רק מתארת מה ראיתי, לא אומרת מילה על ההבעה שהיתה לי על הפנים (תדהמה בשילוב גועל). הסתפקתי בקופסת פסטה. התכוונתי לאטריות הרחבות ברוטב אדום אבל קיבלתי עיגולים ממולאים בדלעת. זה בגלל שעד היום אני לא יודעת את השמות של הצורות של הפסטה. איטריות או כדורים, היה טעים. אוכל איטלקי לרוב לא מאכזב.
המשקאות החמים שמוכרים בדוכנים, סיידר חם במגוון טעמים, עם או בלי אלכוהול, מאוד טובים. פלוס הבירה. שזה ברגיל. כי כאן שותים גם כשיורד שלג. כלומר, במושגים בריטים, בירה זו בירה, מה הקשר בין המשקה לטמפרטורות בחוץ. רק אני נרתעת משתייה קרה ובקושי לוגמת מדי פעם מים קרים. מתחשק לי קפה, לחמם ולהמריץ, אבל ממש לא בא לי להידחק שוב בין האנשים. כזו כמות של אנשים. אולי אם הייתי מגיעה בשמונה ועשרים היה ריק…
חלק מהמבקרים בשוק לבושים בסוודר קריסמסי, תלבושת לשבוע בשנה. חלקם מחופשים לסנטה או מישהו שראיתי חבוש בחליפה ירוקה מקושטת בסנטות, בובות שלג, פתיתי שלג, מקל סבא ועוד כל מיני. לראות ולא להאמין. מצד שני זה מעלה חיוך, כי החג הקרב ובא, חג שמזמן איבד את הגוון הדתי שלו מכניס הרבה שמחה. במיוחד כשהימים כ"כ קרים וקצרים. אם ככה למה לא ללבוש סוודר אדום עם דוגמא סרוגה של אייל הצפון.

מצאתי מפלט מהגשם והקור בקפטריה של מוזיאון הטייט. שותה אמריקנו עם חטיף אנרגיה, יושבת על כורסה, נחה. מחכה שמפלס האנרגיה יעלה מעט. הפסקה למנוחה, לייבוש, לרענון המצברים שמשום מה עדיין תקועים בסטטוס של עייפות. לו היה לי החדר המפואר במלון המפואר הייתי נוסעת עכשיו לחדר וסוגרת את היום. אבל עוד מוקדם להגיע להוסטל. מעבירה זמן במוזיאון, פתוח עד שש, לרשות הציבור הרחב עומדים שני מפלסים של תצוגה ללא תשלום.
אני לא במצב לקלוט אמנות, רק לבהות. להתבונן באנשים ואולי לנחש מאיפה הם ומה הביא אותם עכשיו ללונדון. ממציאה סיפורים.

כל כך הרבה שווקים בשבוע שנהייה לי בלאגן בעיניים. הצפה של ממש. בעונה זו של שנה, לפני חג המתנות, אנשים יוצאים לחפש מציאות ודברים יפים לעטוף ולהניח למרגלות העץ. בשביל זה בכל קרן רחוב ממוקם שוק. נכון, יש לא מעט אמנים מוכשרים שמייצרים בעבודת יד, כל מיני artifacts כשכל אובייקט, תכשיט, כל קרמיקה, ציור וכו' הוא ייחודי. הרוב הגדול מציגים תוצרים של פס ייצור כזה או אחר ושוכרים דוכנים בכמה שווקים. תוהה מה עלות השכרת דוכן לתקופה שלפני הקריסמס ועוד תהייה, מה הפידיון היומי שלהם. עד כמה מצליחים למכור ולהתפרנס מהמכירות לחג.
מניחה שמדובר בעסק מצליח. מאות אלפי אנשים חולפים, מספיק שעשרה או עשרים מתוכם יעצרו לקנות. כך או כך, נראית לי עבודה מתישה, להגיע, לסדר את הדוכן, לעמוד שם יום שלם, בקור, ברעש, לחייך לאנשים. לענות לשאלות.
בשווקים כאלו יש לא מעט שלטים שמבקשים לא לצלם ואני מכבדת את הבקשה, במיוחד כשמדובר בעבודות ייחודיות. גם אם המצלמה בתיק זה לא אומר שאני לא מתבוננת. המבט משוטט בין הדברים למכירה לבין המוכרים, חלקם נראים כמו זומבים, חלקם עסוקים בהמשך עבודה על העבודות החדשות שלהם. באחד הדוכנים אמן שמצייר ומדפיס את הרישומים שלו. יש לו שפה ויזואלית מעניינת, דמויות גרוטסקיות. 100 פאונד להדפס. ובזמן שאנשים עוברים וחולפים, הוא רושם בעיפרון רישום חדש.

לצד השווקים של מלאכות היד יש את שווקי הוינטאג'. או בואו נקרא לילד בשמו, השוק של הג'אנק. ככה אני בכל אופן תופסת את הענתיקות המשומשות והעבשות הללו מפעם. הרי לכל חפץ יש מחזור חיים, איך קרה שהדברים הללו לא סיימו את חייהם בפח אשפה ובמקום הם מוצגים למכירה. מילא אם היו נמכרים בגרושים, אבל נראה שיש יחס ישיר בין גילו של הדבר לתג המחיר שלו.
כפי שאפשר להבין מהכתוב אני לא חובבת שטויות מפעם, גם לא שטויות מעכשיו. שטות באשר היא שטות אין לה מקום אצלי בבית, שכמה שאני לא מנסה עדיין יש בו שטויות.

תוהה לו פרידה קאלו היתה רואה איך הפרוטרייט שלה הפך לאייטם מסחרי האם היתה אוהבת את זה או מתהפכת בחוסר נוחות בקברה. היא נכנסה כלאחר כבוד לפנתאון המפורסמים שמדפיסים את הפנים שלהם על כל דבר אפשרי. חולצה, תיק, תמונה וכו'. כנ"ל איימי וויאנהאוס.
ייתכן שאני התיירת היחידה שחוזרת משבוע בלונדון בלי לקנות דבר. למעט שני מגשים של עוגיות קריסמס להביא לחברים במשרד בארץ.

ולפעמים החגיגה נגמרת. מגיעה שוב למלאך עם הכנפיים המוארות שעף מעל רחוב ריג'נט. מנופפת בידיים שלי גם. כמה נפלא. התנועה הזו, של לפרוש כנפיים ולעוף. למחוזות רחוקים. למשל, לונדון בחורף. קר. לבושה שתי שכבות ומעיל, צעיף ומדי פעם כובע וכפפות. קר בחוץ וקר בפנים.
שש ועשרה. לעזאזל הגשם. היה מוכרח להתחיל לרדת דווקא עכשיו. ולא זרזוף קליל, אלא די חזק. לא כזה שנעים ללכת. אני במרחק הליכה ניכר מההוסטל. תכננתי ללכת ברגל, בנחת עד עשר בלילה להגיע חזרה. בגשם זה יהיה סיוט. אולי ייחלש. אולי ייפסק. בינתיים אני יושבת על כיסא של בית קפה סגור, שקט. מדי פעם עוברים אנשים.

אלו השעות האחרונות בעיר ואילולא ההוסטל בו אני שוהה לא היה כזה מחורבן, הייתי חוזרת לנוח בחדר. לנוח מטיפות הגשם שזלגו על ראשי ומהאינטנסיביות של הימים האחרונים.
מכל המקומות האפשריים בלונדון, נכנסתי לבית הקפה ליד ראסל סקוור, לסיים את היום עם קפה וטוסט גבינה.
שמונת הימים החורפיים הללו יסתיימו מחר, כשאעלה על המונית להית'רו ומשם על טיסה של בריטיש איירווייס חזרה לתל אביב.
נפרדת לשלום מהעיר, מי יודע מתי אשוב לכאן שוב.

לסיום הפרק החותם את סדרת "הגיגי לונדון" – סרטון של מעגלי אור וצבע שצילמתי בחלון ראווה ובמוזיאון.
לפרקים הקודמים: Window ShoppingLight up my life

Comments

2 תגובות על “הגיגי לונדון – Winter Wonderland”

  1. תמונת פרופיל של דליה
    דליה

    הלוואי שהיה לי מה שאין לי. התמצאות במרחב. אני מטיילת איתך סופגת את מה שבין המראות. משתגעת מהצילומים שלך מהנפש האמנותית והכתיבה המרגשת. לא מפספסת את הפוסטים המרתקים. בכנות, אני מעריצה אותך. תודה על הגיגיך.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      דליה יקרה, תודה על הפירגון. כמה משמח אותי לשמוע