לונדון, נסיעת עבודה, החלק הראשון


בסוף אפריל נסעתי ללונדון לעשרה ימים. זו היתה נסיעת עבודה במטרה לחבור לצוות שנמצא במשרד בלונדון, ללמוד ולהטמיע פרוייקט חדש. בגלל סמיכות הנסיעה ליום העצמאות גישרתי על פני סוף השבוע והארכתי את נסיעת העבודה בארבעה לילות נוספים לטיול פרטי משלי. זו הפעם השביעית שאני מגיעה לעיר הגדולה, הקוסמופוליטית הזו, ככה שהמראות האייקונים של העיר מוכרים לי. לא הרגשתי שום צורך לסמן V על האטרקציות התיירותיות המוכרות. חיפשתי את המוכר פחות או הרגיל יותר.

עשרה ימים בעיר גדולה, בחלק מהזמן לעבוד במשרד, ובחלק שנותר לצאת לשוטטות, שוטטות שהוציאה אותי מהשבלונה התיירותית. השהות שלי בעיר החלה כ-"נסיעת עבודה" ובהדרגה שינתה פניה ל- "מסע רגשי" שהעלה בי אסוציאציות מהעבר, זכרונות מפעמים קודמות.

"יומן המסע" המסורתי שאני נוהגת לכתוב הפך לתכתובת וואטסאפית ביני לבין לרשימת תפוצה של חברים. מדי יום שלחתי קטעי טקסט מלווים בתמונות ספורות. אח"כ בבית ליקטתי את הטקסטים לשני פוסטים, הראשון, "לונדון, נסיעת עבודה" והשני, "לונדון, מסע רגשי".

מקווה שתהנו לשוטט עמי ב-Alternative London, עם המילים והתמונות הצבעוניות מעיר שאומרים עליה שהיא "אפרורית".

-1-

היום שהיה. שעות ארוכות במשרד, רצופות מלל אינסופי שלאט לאט מתחיל "לעשות שכל". הבריטים מקפידים על לבוש מחוייט, מוקפד, לרוב בגוונים כהים. יש כללים איך מתלבשים, אבל כנראה שאין כללים איך מדברים. המילים הגסות משתרבבות למשפטי חולין, גם בנושאי עבודה. אותי זה די משעשע.

אחד מנושאי השיחה השגורים כאן הוא כאמור מזג האוויר. אני לא מחדשת דבר. הבוקר הוא קיבל תפנית חורפית. השמיים קודרים, מטפטפים מדי פעם. מזג אוויר קלאסי לטיול מדבר, רק שאני בבירה אירופאית, קוסמופוליטית, צועדת ברחוב שליד המלון לחפש מסעדה לארוחת ערב עם כובע פליז מטיולי המדבר.

קשה שלא לשים לב שכל נותני השירותים, במלון, במסעדות, הם זרים. הבוקר בחדשות ראיתי כתבה על הפליטים, ובארוחת הצהריים עלה נושא הפרישה של בריטניה מהאיחוד. הממלכה, שבשנות הזוהר שלה היתה אימפריה ששלטה ביד קשה על מדינות רבות מבקשת לסגור שערים ולהסתגר בתוך עצמה. האורח האמריקאי שואל את הלונדונים מה דעתם ומקבל כתשובה סוג של נזיפה שזו שאלה שלא שואלים. כאמור, מקפידים על כללי השיחה ונשארים צמודים לשיחות חולין על מזג האוויר.

הערב לא ירד גשם, אבל ממחר עד שישי ירדו ממטרים וקר כאן כמו אצלנו בחורף.

-2-

הפרש השעות בין ישראל ללונדון הוא שעתיים קדימה, לא כזה שמצדיק ג'ט-לג, אבל משום מה אני עדיין מתעוררת לפי שעון ישראל. כשהקוליגה שלי לצוות מישראל, השותפה לנסיעת העבודה, הציעה שנצא לרוץ הבוקר, אמרתי "בשמחה", רק שאני לא רצה… כך או כך נפגשנו בלובי בשש ורבע, היא יצאה לרוץ ואני והמצלמה יצאנו לסיבוב בן 45 דקות ברחובות שלאט לאט מתעוררים לחיים.

אנשים עטופים במעילים וכובעים, אוחזים כוסות קפה ממהרים להיכנס לבינייני המשרדים ליום נוסף של עבודה.

ככה בלונדון, ככה גם בהרצליה.

בוקר טוב לונדון. בוקר טוב ישראל.

-3-

נסיעת עבודה שונה לגמרי מחופשה, בה ממלאים את כל היום בפעילויות שאמורות להיות כייפיות + קניות כמובן.

המטרה בחלק הראשון של הנסיעה שלי היא לעבוד, ללמוד מוצר חדש, להעביר חלק ניכר מהזמן בישיבות, פגישות וכמובן שעות רבות מול המסך.

כשלומדים דבר חדש עולים הרבה סימני שאלה: איך הדבר הזה עובד, איך מקימים סביבה שיעבוד, איך אני הולכת לבדוק שהדבר הזה עובד כמו שצריך, ולמה לעזאזל זה כזה מסובך.

למה? ככה. ככה זה עובד בעולם התוכנה, איפה שאפשר לסבך, מכניסים עוד טוויסט קטן של סיבוכיות. שיהיה מעניין. ואח"כ מנפנפים בסיסמאות ואני מצטטת מהכרזה שתלוייה על הקיר לידי: "חדשנות" – התחל כל יום עם חשיבה רעננה, נער את החוכמה הקונבנציונלית, דבר והשמע את הרעיונות שלך.

ועוד בעיניין ציטוטים, מעתיקה כמה משפטים מהספר שקיבלתי מתנה מסטימצקי בנתב"ג, כשנותנים הטבת טרום טיסה בחינם, ברור שלוקחים, וכשבוחרים ספר במהירות הבזק, מקווים שלא תהיה נפילה. הפעם הצליח לי.

"מכמונת געגועים לפניך", סיפורים קצרצרים ואנקדוטות מתוקות של אלכס אפשטיין, עמוד 72:

"תורת הקבוצות, כפי שהסביר לי ילד בן חמש.
– חלמתי שאני גדול ושיש לי עבודה של גדולים
– במה העבודה?
– סידרתי צעצועים
– זאת היתה העבודה שלך, לסדר צעצועים?
– כן. אבל אז חזרתי הביתה מהעבודה ובכלל לא היו לי צעצועים"

-4-

מתי לאחרונה שאלו אתכם מה הכי מעניין אתכם?

לי זה קרה הבוקר במייל, אחד מאותם מיילים שיווקיים שנוחתים בתיבת הדואר שלי. לא התעכבתי לענות, מחקתי, אבל המשכתי להסתובב היום עם השאלה: מה הכי מעניין אותי?

הבוקר בעבודה, כשראיתי את כל האחרים רכונים סביב המסכים, דוהרים קדימה, כשאני יושבת ובוהה בהוראות התקנה כאילו הן כתובות בסינית, לא מבינה מה לעשות, איך לעשות, בלי לשים לב  הגיעה ההשוואתיות והתיישבה ממש עלי: הם יותר חכמים ממני, הם מבינים יותר טוב ממני, הם קולטים יותר מהר ממני, הם יותר טובים ממני.

את נוסעת רחוק, משנה מדינה, עיר, אקלים, איזור זמן, נוף אנושי, אבל האמונות המגבילות, העומס, הביקורתיות, ההשוואתיות – כל אלו מלווים אותך באשר תלכי.

ישבתי היום שעות ארוכות ליד הקוליגה שלי, היא "נוהגת" במחשב שלה, עושה 3 דברים בו זמנית, מתרוצצת בין הודעות טקסט בטלפון, לאפליקציה הזו במסך הימני, ואח"כ ההיא במסך השמאלי, פותחת קבצים, סוגרת. אני מנסה לעקוב, נושמת עמוק, מרימה את המבט לחלונות, האמיתיים, אלו שדרכם אפשר לראות את השמיים המעוננים של לונדון ובינייני משרדים נוספים בהם יושבים אולי עוד אנשים כמוני, שתופסים את הראש בסוג של תסכול וממלמלים לעצמם בשקט את שלוש אותיות הקסם W T F

אח"כ הסינית הפכה למובנת קצת יותר, עד שיצאנו להפסקת צהריים סיימנו לבצע את כל הוראות ההתקנה למעט 2 שלבים. אחרי ההפסקה הצלחנו עם קצת עזרה להפעיל 7 רכיבים ובאחרון קיבלנו הודעת שגיאה. הייתי מתפלאה מאוד אם לא היינו מקבלים שגיאה. השגיאות שם כדי לאתגר אותנו, לגרום לנו להפעיל את התאים האפורים הרדומים במוח, לאתגר אותנו לא לחטוף עצבים או תיסכולים או רגשי נחיתות. הן שם, כי שום קוד אינו מושלם. ואם חשבתי בבוקר שהמתכנתים "עושים חיים", אני מקשיבה להם עכשיו ושומעת תלונות על הקוד וכו' וכו'.

שיהיה ברור, בהייטק אף אחד לא "עושה חיים", שלא יספרו לכם סיפורים. לכולם, אבל לכולם עולות בשלב זה או אחר שלוש האותיות המופלאות W T F

-5-

בסיטי בלונדון נהוג שאחרי שעות העבודה נפגשים בפאב הסמוך למשרד ושותים בחברותא בירה אחת או שתיים לפני שנוסעים הביתה. במהלך יום העבודה שומרים על יחסים קורקטיים, אבל כשמגיעים לפאב, בהשפעת האלכוהול האווירה מתחממת, הלחיים מאדימות, הווליום מטפס לגובה ומדי פעם משתחרר לו צחוק קולני.

לכבוד האורח האמריקאי הוזמן הצוות כולו לשתייה בפאב. כשראינו את הזימון בלוח השנה כולנו עיקמנו פרצוף. אוף, למי יש חשק ל"אירוע החברתי" הזה.

החשיכה יורדת לקראת שמונה וחצי-תשע, ככה שיש עוד כמה שעות להסתובב בחוץ. אבל כאן נכנס ה-"לא נעים" לתמונה. לא נעים להבריז, סיכמנו שנבוא, נשתה משקה אחד ונלך.

זו סיטואציה מלאכותית שגורמת לי להרגיש לא נוח, כי אני לא טובה בשיחות סרק, במיוחד לא במקום סגור ורועש. אבל אחרי כוס יין לבן אני מרפה, הרעש פחות מפריע, וגם אם אני לא שומעת על מה מדובר, לא נורא. האורח שלנו מאמריקה הרי דברן בלתי נלאה, לא מתעייף לרגע, אם החמצתי את הסיפור הזה, אשמע אחר…

בסופו של יום, ההייטק שהביאני לכאן מביא איתו גם רגעים יפים, מצחיקים.

-6-

בישראל שבוע העבודה שלי מסתיים בחמישי בערב, כאן בניכר אני עובדת גם בשישי, ככה שאוכל לגשר עד שלישי בלי לבזבז ימי חופש. הקוליגה מהצוות בארץ טסה הלילה חזרה לארץ, נפרדתי ממנה לפני זמן מה בתחנת ליברפול, היא המשיכה לדרכה ואני לדרכי. לחפש את ביניין המלפפון.

הגשם, כלומר הטפטוף האנגלי המפורסם שכל כך הרבה דובר בו, יורד עכשיו. בדקות הראשונות פתחתי מטרייה, אח"כ החזרתי לתיק. מתי עוד ייצא לי להירטב קלות בגשם, הרי אחזור היישר לשלושים מעלות. המטרייה קופלה וחזרה לתיק ואני ממשיכה להסתובב וליהנות מהזרזוף כל עוד לא מרטיב לי את המצלמה.

בתום הסיבוב בגשם סביב מגדל המלפפון אני נכנסת לאחת הרשתות תואמות ארומה. כשהסתובבנו יחד בערבים היא היתה האחראית למצוא לנו מסעדה טובה לארוחת ערב. כשמשאירים אותי לבד אני הולכת על פתרונות קלים, נוחים ומהירים. סנדוויץ' ארוז יפה, יוגורט עם גרנולה וכוס תה.

אלו מילים שאני מקלידה תוך כדי ארוחת ערב מול המלפפון הגדול, שותה תה ומקווה שעד שאסיים הגשם ייפסק.

נחילי אדם נוהרים במדרכות, ברגל, על גבי אופניים. זו השעה שיוצאים מהמשרד, בדרך הביתה. אף אחד לא גר במרכז העיר, נסיעה לעבודה יכולה להימתח על פני שעה לכל כיוון. ככה בלונדון, ככה גם באבן יהודה. רק שאני לא נדחסת, נדחקת, מפלסת דרך בין ההמון האנושי. אני יושבת בקופסת הפח החמודה והממוזגת שלי, לוחצת על הברייקס-גז ומשטיית בהילוך נמוך על כביש החוף. אליו אני לא מתגעגעת. למה כן? למיטה שלי? לסלט מלפפון-עגבניה שלי?  אולי. כרגע לא מרגישה געגועים. אולי העייפות הכהתה אותם.

חמישי בערב והעייפות מורגשת היטב. הבטחתי לעצמי לא להאריך בשוטטות הערב. בדרך  לכנסייה הגדולה, חציתי את הלונדון ברידג' ואח"כ חציתי שוב את הנהר על גבי גשר המילניום.

שני דברים מגניבים שנתקלתי בהם בדרך:

הראשון, על גבי גשר המילניום עשוי פלדה באו מולי ילדים שהחליקו על הגשר הרטוב. החיכוך של נעלי ההתעמלות עם הרצפה המחוספסת והרטובה הפיק צליל מגניב, ניסיתי גם אני וזה גרם לי לחייך ולזמזם לעצמי שירים.

השני, בדרך חזרה למלון, בכיכר ליד מוזיאון לונדון ראיתי את עיגולי האורות. הייתי בכיוון ההפוך, אבל אז מה, חציתי בזהירות שני מעברי חצייה כדי להיעמד חמש דקות מול כל מעגל, לחכות שהצבעים יתחלפו, לצלם, ו… סתם להינות מהשטויות שעושות לי טוב.

-7-

זה היה הלילה האחרון במלון המפואר, ששולם כמובן ע"י העבודה. כשחזרתי אתמול לחדר חיכה לי מכתב מההנהלה מתחת לדלת, רצו שאכתוב פידבק. כתבתי שהכל היה מצויין, הנוחות, המרחק הקצר ביותר שאי פעם היגעתי ברגל לעבודה, סלט הפירות בארוחת הבוקר, השוקולד על הכריות מדי לילה, היחס האדיב של הצוות, אלא מה, דבר אחד קטן, יש בחדר יותר מדי מתגים. בלילה הראשון הסתובבתי רבע שעה, מעלה ומורידה מתגים ולא מצליחה לכבות את כל האורות. רגע קטן של תסכול. מה, אני עד כדי כך מפגרת? להתקשר לקבלה לבקש עזרה? אחרי הרבה ניסיונות בסוף החשכתי את החדר. מסקנה: ככל שהמלון מפואר יותר, יש יותר מתגים של חשמל בחדר, לאורח יש אתגר גדול יותר בשעת כיבוי אורות.

תיכף לוקחת את התיק ועושה צ'ק אאוט. בערב אעשה צ'ק אין בהוסטל שבהולנד פארק, מקום לינה שהרבה יותר מתאים לתקציב שלי. סקרנית לראות איך אתמודד עם לינה משותפת סטייל דורמיטורי, אחרי 5 לילות בחדר פרטי.

אתמול בלילה ספרתי כמה פעמים הייתי בלונדון. זו הפעם השביעית. חמישה מתוך שבעת הביקורים שלי היו במסגרת נסיעת עבודה. הפעם היה לי שכל לא למהר לחזור ארצה, אלא להאריך את השהות בעוד כמה ימים. קצת חבל לי להפסיד את יום הזיכרון ויום העצמאות בארץ, אלו ימים שאני מאוד אוהבת, והשנה אציין אותם בלונדון שלא מחכה לאף אחד ועדיין רבבות נוהרים אליה.

"למה שלא תעשי רילוקיישן ללונדון לשנה-שנתיים?" שואלת אותי הקוליגה מהצוות בארץ, "השתגעת,  אני עונה לה, מה אעשה בלי טיולי המדבר שלי?"

לא עוזבת את ישראל, שם ביתי. גרתי כמה שנים בחו"ל ואני יודעת שמה שנראה נוצץ ומבריק לאורח שמגיע מבחוץ, לתושב המקום יכול להיות עיניין שבשגרה, נטול ברק ועיניין. בסופו של דבר מתרגלים לכל מקום, גם לאטרקציות של העיר הגדולה. במקום לכתת רגליים ברחובות קילומטרם ארוכים , כמו שעושה תיירת כמוני, מי שחי כאן מספיק זמן נעשה שבע מהרחובות ומכמויות התיירים ובסופו של יום ממהר לביתו ולמשפחתו.

-8-

We live at an interesting times

דמיינו שהמשפט הזה נאמר לכם במבטא בריטי כבד. לא נותר אלא להסכים, אכן, זמנים מעניינים.

הידעתם שאנגליה הפכה למעצמה בזכות התה? בזמן שבערים הגדולות ביתר אירופה חטפו מגיפות, האנגלים שתו תה שייבאו מהודו וסין. מסתבר שלתה יש תכונות מרפאות, ככה האנגלים ניצלו ממחלות והתחילו להתרבות ולהתחזק. מצטטת מישהו שציטט תוכנית טלוויזיה.

שיחות צהריים במסעדה לבנונית.

נגמר. תם ביקור העבודה ותמו כוחותי. ולידיעה, אני לא סתם מתלוננת, לכולם היה שבוע עמוס ולחוץ מאוד. אבל עם הספקים יפים.

ומשנגמר, נסיעה ברכבת התחתית עם התיק הגדול והינה אני עוברת במעבר חד מההמולה הרועשת, הדחוסה של המשרד והעיר לציוצי הציפורים, צעקות הטווסים ורעש של מטוס עף בשמיים.

פארק הולנד, זה היעד, כאן ממוקם ההוסטל בו אלון בארבעת הלילות הקרובים.

אני מקלידה את המילים הללו כשאני במיטה שלי, העליונה מתוך 3, עם מצעים סגולים ווילונות סגולים מוגפים שנותנים פרטיות. יש לי מנורת לילה,  שקע חשמל ושקע USB להטעין את הנייד.

אני תיכף משגרת את המילים הללו למרחבי הוואטאפ, פלוס תמונות, אקרא עוד כמה מילים בספר ואצלול לשינה להטעין את הבטרייה הפנימית שלי.

 ההמשך כאן

Comments

2 תגובות על “לונדון, נסיעת עבודה, החלק הראשון”

  1. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    אהבתי את תמונת המדרגות הנעות וגם מעגלי האור מקסימים.

  2. תמונת פרופיל של אילנה בר

    תודה הופאק!