לונדון, מסע רגשי, החלק השני


פוסט המשך לתיאור החוויות שלי מהנסיעה ללונדון בסוף אפריל-תחילת מאי 2017. הפוסט הקודם סיפר על השבוע הראשון שהוקדש לנסיעת עבודה (אפשר לקרוא כאן) וכעת משהסתיימה המחוייבות שלי לעבודה אני יכולה לעשות מה שאני כ"כ אוהבת ולצאת לארבעה ימי שוטטות אינטואיטיבית במטרופולין המסחרר הזה.

-1-

ללגום בנחת כוס תה של שבת בבוקר בחצר ההוסטל, מול חזית הביניין העתיק ששופץ קצת מבפנים ומסוג של ארמון הפך לחדרי דורמיטורי שמלינים בהם תיירים. לא היגעתי הנה בגלל הקמצנות, מבט חטוף בתיירים האחרים מראה שיש כאן הכל מהכל, צעירים ומבוגרים שכנראה לא מוכנים לשלם את מחירי הלינה השערורייתיים שבעיר.

גם התיירים בלונדון מנומסים, משתדלים לא להרעיש מדי כשמתארגנים לקראת שינה. הטלפונים של כולם על שקט, גם שלי, למעט צלצול ההשכמה שאולי העיר גם אחרים. קיבלתי את המיטה העליונה מתוך שלוש, יש סולם שאפשר לטפס, וכשסוף סוף התמקמתי מרוב עייפות כבר לא היה איכפת לי שכל תזוזה של אלו שמתחתי מניעה את המיטה קלות. אם עברתי את הלילה הראשון בשינה רצופת חלומות, נעבור גם את הלילות הבאים.

מה שחשוב זה שעכשיו אני לעצמי, בלי שעות ארוכות במשרד. חופש.

השמיים כחולים הבוקר. בוקר נפלא לצלם טוליפים ב"גינת הולנד" בפארק.

-2-

מה עושים אנשים בזמן שהם נוסעים ברכבת? הרוב עסוקים עם הנייד, מעטים קוראים ספר או את עיתון הרכילות שמחולק חינם בכניסה לתחנה. יש שעובדים במחשב הנייד, ראיתי בחור ששלף מחברת קטנה ורשם בה בכתב יד, יש מי שעוצם עיניים לנמנום חטוף ויש מי שסתם בוהה, כמוני שגם מקשיבה לקריינית שמכריזה את שמות התחנות.

משתדלת לא לנעוץ מבטים, יודעת שזה לא מנומס, ובכל זאת לפעמים מתפלק לי.

אם הייתי יכולה לכוון את עדשת המצלמה לפנים של אנשים היתה מתקבלת גלריית פרצופים נהדרת. השוני האנושי כאן כ"כ גדול ומרתק. כשאומרים על לונדון שהיא עיר "קוסמופוליטית", אני רואה בדימיון גלריית פרצופים בשלל גוונים, מלבן עד שחור עם אינספור תווי פנים, תסרוקות, מבע בעיניים.

Life is a journey, Life is beautiful

בשוק עם דוכנים לממכר עבודות יד שונות, סמוך לנקודת המפגש לסיור, המבט שלי פוגש הגדרות של "החיים הם…" זה כ"כ נוח שמגדירים לך מהם החיים, כן, הם יפים, לא משנה על איזה צד התעוררת הבוקר, וכן, הם מסע, לא משנה באיזה מקום את נמצאת, לונדון או ירושלים. אבל יותר מהכל הם הווייה  חמקמקה שקורית כאן ועכשיו.

כמו למשל, שבת בבוקר, יושבת על ספסל מול הפסל של העז הלבנה, שותה תה עם מאפה, נושמת, מתבוננת במתרחש סביבי.

החיים, כן, החיים, איזה שיעורים הם מזמנים לנו, הזדמנויות לגדול, לצמוח, להשתנות, להתגבר על מכשולים. פעם למטה, פעם למעלה.

אני נזכרת בפעם הראשונה שהיגעתי לעיר הזו, הייתי אז בתחילת שנות העשרים שלי, קצת אבודה, בודדה, בלי שמץ של מושג איך אני רוצה שחיי ייראו, לרגעים נגעתי בתחתית של התחתית. גרתי אז למעלה מחודש בהאקני שבמזרח העיר, שכונה שאז לא נחשבה מי יודע מה. בשנים שעברו מזרח לונדון תפס תאוצה והפך לאיזור תוסס, שוקק חיים, נוטף צבע שמרוח בכמויות מסחררות על הקירות.

על מה שראיתי בסיור בלונדון האלטרנטיבית בפוסט נפרד שיפורסם בקרוב, בינתיים יום שהתחיל עם הטוליפים בגן ההולנדי מסתיים כאן. התיישבתי על הספסל מול הערוגה הצהובה, בלי טיפת אנרגיה לזוז…

מסתבר שטיול אורבני יכול לעייף לא פחות מיום שלם במדבר.

-3-

נסיעות כאלו לחו"ל מצילות אותי מעגמומיותה הבלתי נמנעת של המציאות. השגרה המוכרת מתחלפת במשהו אחר, שונה, לא רגיל. הינה מתחיל שבוע חדש, ראשון בבוקר, אני יודעת היכן התעוררתי, אבל מהרגע שאצא מכאן החוצה ועד הרגע שאחזור בערב יחלפו שעות רבות שאין לי מושג מה יקרה בהן.

וכאן בדיוק טמון קסם ההרפתקאה. אם בישראל, אני קמה לבוקר ראשון ויש מעט מקום להפתעות, כאן נפרש מרחב שלם להפתעות ולגירויים חדשים, בעיקר אלו שעובדים על חוש הראייה.

כשבמשרד התעניינו בתוכניות שלי לימים הבאים מעבר לשני הסיורים, אמרתי שאין. אין תוכניות. חוץ מכמובן להסתובב.

זה נקרא "שוטטות אינטואיטיבית", לפי מצב הרוח/הסקרנות/ההתלהבות/העייפות. בוחרים כיוון ומתחילים ללכת, מתגלגלים מרחוב לרחוב, בלי לתכנן מראש את מסלול הצעדה. איפה שמעניין מתעכבים, וכשלא, מסתובבים אחורה או ממשיכים הלאה. לכל כיוון יש סיכוי שווה להיבחר.

לצבעים יש השפעה טובה עלי וכשאני מוצאת אותם ברחובות זה משמח אותי מאוד. כמו אתמול ומקווה שגם היום יהיה סיור צבעוני ומרתק. בהמשך היום מתכננת לנסוע לקמדן טאון.

כבר מעכשיו יכולה לומר שלא אנוח דקה. גם טיולים אורבניים עבורי הם סוג של מסע הליכה ממושך. מקסימום עוצרת להפסקת תה בצהריים ואחה"צ.

בוקר ראשון טוב לכולכם. הזמן קצר והמלאכה מרובה. עיר שלמה, עמוסה וגדושה במראות מחכה לי בחוץ… הלכתי לטייל…

-4-

הבוקר עברתי ליד שני זוגות שהיו בעיצומו של ריב, הזוג הראשון ירה אחד על השני מילים בספרדית והשני, מכונת ירייה בצרפתית. ברגעים כאלה אני כ"כ שמחה שאני לבד, שאף אחד לא יורה עלי מילים כעוסות בנימה תוקפנית.

זמן מה לאחר מכן, כשאני יושבת על ספסל עם התה ומאפה שלי, ממתינה לסיור, ניגשת אלי בחורה כהת עור, רוצה להפיץ אהבה בעולם. אני מחייכת אליה בחזרה, Oh, you have a beautiful smile, אני מודה לה והעיקר שאלוהים שלה ואלוהים שלי יברך את כולנו.

בהמתנה למדריך שאיחר שירבטתי WH Questions. אילו הייתי אמנית רחוב זה מה שהיה מעניין אותי למרוח על הקירות. שאלות. שאנשים יעצרו לשאול את עצמם, לעצור לרגע ולהתבונן בחיים שלהם. אבל אני לא. לא טורחת להסתובב ברחובות בשעות מאוחרות מאוד, לא טורחת להתחמק ממצלמות מעקב, לא טורחת להכין סטנסילים וספריי לרסס את המילים שלי. הרבה יותר נוח שלא לטרוח.

וויתרתי על אמנות כדרך חיים לפני שנים רבות ומה שיש לי כעת זו המצלמה איתה אני מסתובבת בעולם ויורה תמונות. הלונדון הזו מצטלמת נהדר, יש כ"כ הרבה מה לראות ולי כאמור יש תיאבון כ"כ גדול לראות הכל, שמה הפלא שגם אני וגם הקנון מגיעות לסוף היום עם בטריות ריקות…

אחרי הסיור נסעתי לקמדן טאון, "מלכודת תיירים" מובהקת. כ"כ הרבה אנשים, כ"כ הרבה רעש, כ"כ הרבה חנויות, כ"כ הרבה דוכני מזון, כ"כ הרבה כוסות קפה/בירה להאכיל ולהשקות את כמות התיירים הבלתי נתפסת הזו. כ"כ הרבה פאונדים שעוברים מהארנק של התייר לקופה הרושמת של בעלי החנויות/מסעדות/פאבים.

לא מרגישה נוח בצפיפות הזו, מחפשת דרכי מילוט. ויש. אפשר לסטות מהרחוב הראשי לרחובות צדדיים פחות עמוסים. גם כאן אני נתקלת בציורי קיר מרשימים, העושר הצורני והצבעוני הזה לא מפסיק להדהים אותי.

בגלרייה האנושית האינסופית שגודשת את הרחובות אפשר לראות הרבה היפסטרים עם זקן עבות בצבע ג'ינג'י, אנשים מכל הגילאים עם שיער צבעוני, פאנקיסטים, מטאליסטים צעירים ומטאליסטים מזדקנים, מקועקעים. הם מתערבבים, מדברים בבליל של שפות על רקע מוסיקה רועשת, פאנק, מטאל, האוס? אין לי מושג.

קמדן טאון, אוסף רחובות ליד התעלה, עם מבנים ישנים שעברו הסבה לשוק מקורה. כשהרבה מכל דבר נדחס למקום לא גדול, הרבה אנשים, רעש, אוכל, תנועה, חפצים, יצירתיות – זה נעשה too much. מזל שברחוב צדדי יש גן ציבורי שאפשר לשבת לנוח.

אמנות הרחוב שצפיתי בה ביומיים האחרונים במזרח העיר היא בהחלט my cup of tea, עדיפה על פני מוזיאונים. זו היתה עבורי חווייה מרתקת. וכמובן, רוב תודות למזג האוויר המתחשב. אמרו שיירד גשם לקראת הערב ואכן בסביבות חמש הרגשתי טיפות בודדות.

-5-

אומרים שבישראל התחיל בוקר חם מהרגיל, יום הזיכרון. זוכרת ומוקירה את מי שלחם על הקמת המדינה ושמירה על ביטחונה, עד ימינו אנו. סיפרו לי שהיה מצעד הזדהות עם ישראל, לא ידעתי, כך או כך, ישראל היא הבית, מקור גאווה, גם אם ביום יום משתרבבות תלונות, עדיין אני מאמינה בכל לבי שישראל היא הרבה יותר מרק מקום לגור בו.

כאן בלונדון התחיל בוקר סגרירי, אפור, רועש מאוד כשהתעוררתי לקול גלאי עשן שציפצף בטירוף. בהמשך היום יטפטף.

ביני לבין עצמי מודה שהספיק לי, שרוויתי, שהייתי חוזרת הביתה היום, אבל הטיסה רק מחר אחר הצהריים. יום שלם לפני ואשתדל להפיק את המיטב והמירב ממנו.

-6-

התור בכניסה למוזיאון המדע והטבע כ"כ ארוך  שוויתרתי. אין לי סבלנות לעמוד בתורים ארוכים, במקום נכנסתי לשתות תה בסניף של אחת הרשתות. היום, הראשון במאי, יום חופש בבריטניה, מה שיכול להסביר את העומס. בנוסף לתיירים גם מקומיים לוקחים את ילדיהם למוזיאון. אולי בהמשך היום התור יירגע.

בדרך למוזיאון עברתי דרך אחד הפארקים, ללונדון יש ריאות ירוקות רבות. כמו כדור הרגעה טבעי לרווחת התושבים שבאים לרוץ, ללכת, לרכב על אופניים, לטייל עם הכלבים. המרחבים הירוקים הללו פשוט נפלאים. הלוואי בארצנו המיובשת, שמתקשה לטפח מדשאות מוריקות.

-7-

Earth is a restless planet

כותרת באחת התערוכות במוזיאון הטבע. עכשיו אני מבינה ממי ירשתי את התכונה הזו. בכל מקרה, המוזיאון היה עמוס לעייפה, ביקרתי רק בתערוכה אחת, זו שמציגה את אוצרות הכדור, אבני החן, המינרלים, הקריסטלים, כזה שפע של צורות, גדלים, טקסטורות, צבעים. ליטפתי כל אבן חשופה שהוצגה שם.

נחתי קצת והמשכתי הלאה, חזרה לרחובות ולפארקים.

לארוחת צהריים אחרונה שלי בלונדון אני מזמינה את עצמי למרק איטריות צמחוני ברשת האוכל המהיר היפני "וואסבי".  זה הולך ככה: בוחרים קופסת קרטון מהמקרר, ליד יש פתק עם תכולת הקופסה, משלמים בקופה ואז הם מוסיפים לקופסה מים רותחים ומכניסים למיקרו לשתי דקות. געגועיי לאבקת מרק של קנור ולשקדי מרק, פאסט פוד תוצרת הארץ.  בשולחן לידי יושבים 4 יפנים, רק אחת מהן אוכלת עם מקלות, היתר עם כף ומזלג. מרגישה לגמרי נוח לשאוב את האיטריות מהכף לפה באופן לא הכי מנומס. אני ממשיכה להיות לא מנומסת ולנעוץ מבטים. לשני הבחורים היפנים שלידי ציפורניים ארוכות מטופחות יותר משלי. מה הקטע של בחורים לגדל ציפורניים. כולם, אבל כולם, בודקים בנייד שלהם תוך כדי אכילה, אני סקרנית איך נראה פייסבוק וואטסאפ ביפנית. אני להבדיל מקלידה בפתקה בנייד שלי בתום האוכל, בזמן ששותה מים להעביר את  הטעם המלוח של המרק.

לירוק בלונדון יש גוון אחר, ירוק עם כמות נדיבה של צהוב, ירוק רענן, נקי, שטוף מהגשם, ירוק שרק עכשיו נבט. כשהשמש מגיחה מפעם לפעם אני שוב נדהמת מהאור שעובר דרך העלים. קשה לצלם את הירוק הבוהק הזה. בתרגום לפיקסלים משהו בגוון הולך לאיבוד. אם איזה בריטי היה נועץ בי מבטים היה חושב שזו בחורה מוזרה שמלטפת עלים ומסתכלת עליהם זמן ארוך. אבל הם בריטים והם מנומסים והם עסוקים בשלהם.

אפרופו "לאן הברווזים (הלונדונים השמנים)  הולכים כשהאגם קופא", נראה לי שלפארק, למרחבי הדשא, לילדים ולאנשים שמאכילים אותם  בנדיבות.

בלי להתכוון היום היה יום נטול תחבורה ציבורית, לא ירדתי למחילות מתחת לאדמה, נשארתי בגובה המדרכות ומשמונה שיצאתי לדרך עד שבע וחצי שחזרתי מהדרך, הייתי רוב הזמן בתנועה, בין רחובות סואנים, למוזיאון, לשבילים בפארק.

גם בלונדון יש אנשים שמשרבבים בדיבור היומיומי את המילה like כמה פעמים בתוך משפט. שווה ערך ל"כאילו" שלנו.

לסיכום היום שהיה, היה יום כאילו מושלם, כלומר שוטטות אינטואיאיבית במיטבה, כי חוץ מהמוזיאון לא תיכננתי כלום. היגעתי רגלית מהולנד פארק עד מזרקת הדולפינים בכיכר טראפאלגר, פסל הארוס בכיכר פיקדילי וחזרה דרך הפארקים הייד, קנזיגטון והולנד. אמרתי שאטרקציות תיירויות נוסח ארמון באקינגהם כאילו לא מעניינות אותי. אז אמרתי. זה היה בדיוק בזמן להפסקת תה עם דבר מתיקה על הדשא ויצא שהארמון במקרה היה ברקע.

-8-

פתק אחרון ללילה זה, אצלי השעה תשע ושבע דקות, אני כבר אחרי מקלחת, עם הפיג'מה במיטה שלי, זו שבקומה העליונה במיטת שלוש קומות. האור הגדול בחדר עדיין דולק, קשה לדעת מי עוד נמצא, ברדיוס הקטן שלי הבחנתי בשניים. אחד ישן והשני, במיטה מתחתי. אני יודעת למה הוא במיטה בשעה כזו מוקדמת, כי החרא הצרפתי הזה הגיע אתמול מאוחר מאוד ולא נרדם. כל הלילה הוא זז במיטה. איך אני יודעת? כי זו מיטת שלוש קומות ואני בקומה העליונה, כל תזוזה למטה מורגשת למעלה. דווקא כשהייתי על סף הירדמות הם נכנסו, הצרפתים החראים הללו, בלי להתחשב באנשים הישנים, הדליקו אור, דיברו בקול. השינה ברחה לי ורק לקראת אחת נרדמתי . אני לפחות ישנתי, אבל הוא זז במיטה נון-סטופ. הנקמה שלי עכשיו היא לזוז הרבה, להשתעל, לקנח את האף. רעשים קטנים ומציקים. מגיע לו.

כשהזמנתי את ארבעת הלילות בהוסטל הזה לא ידעתי איך זה יהיה לישון בחדר מעורב. נכון שיש פרטיות, כל מיטה מוקפת בווילונות שלא יראו מי שם בפנים, יש לוקרים, המקלחות והשירותים נקיים – ועדיין – זה לא זה. כמי שרגילה ללכת לישון לבד, הנוכחות של אנשים זרים בחדר היא לא הכי נעימה לי. גם אם מדובר באירופאים מנומסים ומתחשבים. לא נורא, ממחר בלילה אני חוזרת למיטה האהובה שלי.

למי שמתעניין בחיי הלילה בלונדון, אין לי הרבה מה לספר. בשמונה אני שותה את כוס התה האחרונה שלי, וכן, אני יודעת, אני שותה הרבה תה, ללא חלב וסוכר, ואז אחרי מקלחת אני עולה למיטה שלי, מחברת את הסמארטפון שלי בצינור הזנה לקיר ומתחברת לעולם, מתקשקשת בוואטסאפ עד שהעיניים נעצמות.

-9-

All good things come to an end

לפי תחזית מזג האוויר הימים היפים יגיעו אחרי שאעזוב לישראל. אתמול היה היום הכי "גרוע" עם גשם שירד כמה פעמים במהלך היום בעוצמה אחרת מהזרזוף העדין שהספקתי להכיר. אבל לי, מה איכפת לי, המעיל הכחול מחמם אותי, המטרייה הסגולה מגנה עלי ואני כל כך נהינית לספוג קצת קור ורטיבות של חורף לפני שאני נוחתת לשלושים מעלות בצל.

מכל החפצים שארזתי איתי משקפי השמש היו בשימוש הכי מועט. הכי נעים לטייל ככה, כשהשמיים מעוננים והשמש מגיחה מדי פעם החוצה. חבל שלא קורה גם אצלנו.

אלו השעות האחרונות שלי בעיר. אחרי צ'ק אאוט מההוסטל, יוצאת לרחוב קרוב לחפש "מציאות" בחנויות. קניות אחרונות ואז שוב רכבת תחתית לתחנת פדינגטון ועוד רכבת להית'רו. אני כ"כ אוהבת את התנועה הזו, היא נספגת בתאי הגוף, מרגיעה את חוסר השקט הבסיסי שטבוע בי. יש אנשים שטיסות מלחיצות ומפחידות אותם. הזמזום של מנוע המטוס עובד עלי כמו כדור הרגעה, במיוחד אם אני במושב ליד החלון ומדי פעם מרימה את התריס להציץ בשמיים, בכנף המטוס.

בוקר עצמאות שמח! קולטת שהיום אני חוזרת הביתה! אחרי עשרה ימים עמוסים בעבודה ושוטטויות אינטנסיביות, הגיע הזמן להיפרד מלונדון ולשוב אל המוכר, הידוע והאהוב שלי. למיטה שלי, למרק קנור עם שקדי מרק, לעלי נענע בכוס מים רתוחים, למכונית שלי, לבית שלי, לחברים שלי.

-10-

אתמול בתור למוזיאון, החלטתי לאמץ עיצה טובה שקיבלתי מחברה ולשנות את רשימת השאלות להודיות. להדליק זרקור על היש שנוכח בחיי, להתבונן בו ולהודות עליו.

בהמתנה בשער עלייה למטוס אני משגרת את התודות שלי.

  • התודה הראשונה היא לכם, חברים יקרים, שהייתם כאן, בחלל הסייברי הזה בעשרה ימים האחרונים, קראתם את המילים ששלחתי, היגבתם, שלחתם חיוכים ודרישות שלום מהבית
  • תודה למלאכים ששומרים עלי מעל
  • תודה להזדמנות ולאפשרות לטייל ברחבי העולם, יש אנשים רבים ברחבי העולם שלא התרחקו מהמקום בו נולדו, מבחירה או שלא ואילו אני מטיילת כבר שנים, נוסעת בין יבשות, אירופה, אמריקה, מזרח אסיה, אוסטרליה
  • תודה לכל אחד ואחד מהכישורים, המיומנויות, היכולות בהם בורכתי
  • תודה לחלק השמאלי, האנליטי של המוח שלי שמאפשר לי להבין בין השאר איך algo trading עובד ואיך לבדוק שהדבר הזה מתנהג כמצופה
  • תודה לחלק הימני, היצירתי, האינטואיטיבי של המוח שלי שמאפשר לי לבטא את עצמי בשלל דרכים יצירתיות
  • תודה על השפע שבורכתי בו, על כך וכך פאונדים שיש לי עכשיו בארנק, שני כרטיסי אשראי, תודה שאני לא דחוקה בכסף
  • תודה על הדרכון הישראלי שברשותי, על היותי אזרחית מדינת ישראל, מדינה שאני כ"כ גאה בה
  • תודה לגוף שלי, הגוף הפיסי בו שוכנת הנשמה שלי, גוף דרכו אני נעה ופועלת בעולם, מתרוצצת בדרכים ואוספת חוויות
  • תודה לחיים, לכל שנה ושנה במיניין שנותיי, על הזדמנויות ללמוד, להתמודד עם אתגרים, לשנות, להשתנות, להשפיע מהטוב שבי
  • תודה על החברים, על המשפחה, על האנשים במעגל הקרוב אלי, תודה גם על אנשים שפעם לקחו חלק משמעותי בחיי והיום כבר לא, תודה על קשרים חדשים שנוצרים, חיבורים בין נשמות
  • תודה לעולם על השיכלולים הטכנולוגים, אלמלא היו ממצאים מטוסים איך הייתי מגיעה לכאן וחוזרת הביתה בנוחות מירבית
  • תודה לאומץ שבי, לנחישות, לסקרנות, לעובדה שהחדש לא מפחיד אותי אלא מרגש אותי, מסקרן אותי
  • תודה לסקרנות הלא נגמרת לראות עוד ועוד מקומות, תודה לעיניים שלי שלא מתעייפות מראות
  • תודה שכל האכזבות, הקשיים, המכות שחטפתי במהלך החיים לא הפכו אותי למרירה, לא הקשיחו את הלב, לא גרמו לי לאבד אמונה

-11-

"ברוכים הבאים לטיסת אל על"
יש לי יסוד סביר להניח שמפזרים בצינורות האוויר חומר הרדמה, אחרת אין לי הסבר משכנע איך מייד כשהנחתי את הטוסיק על המושב בבויינג העצום התכסיתי עייפות נעימה, כזו שאוספת אותי אליה בזרועות חמות, תנוחי קצת מותק, התרוצצת בלי סוף.
הטיסה עברה בשלום, נחתתי בארץ בשלום ועכשיו בדרכי הביתה.
כמה טוב לחזור הביתה!