"אני אדם שאוהב בעיניים"


לפני שנים רבות התגלגל אלי ספר מכתבים קטן בשם "אני אדם שאוהב בעיניים" מאת יהודה שפירא. קראתי אותו אז בשקיקה, בבליעה. התחברתי כ"כ למילים, לתחושות הכאב של הכותב, ובעיקר לאהבה שלו לצבע. הספר אבד לי עם הזמן ולאחרונה מצאתי אוסף ציטוטים מהספר ברשת.
שמחתי שהמילים הגיעו אליי כי היום כמו אז, הייתי ונשארתי גם אני, אדם שאוהב בעיניים.

כל תהליך יצירה, כל בריאת יש מאין, הוא פלא. מפרה אותי מחדש ומרגש אותי מחדש. לאחרונה אני מרגישה שיש  בתהליך הציור משהו יותר מחבק, מנחם. התגעגעתי.

הרומן הראשון הגדול שלי.

כילדה וכמתבגרת אהבתי מאוד לצייר ונהגתי לצייר הרבה, לעצמי. בקריטריונים חיצוניים אולי נחשבתי "כשרונית", אפילו סיימתי לימודי אמנות בבצלאל. אבל עם הזמן זנחתי את הציור, את היצירה. הפער בין מה שרציתי לצייר לעומת התוצאה לא היה "מספיק טוב", ועם הזמן זה נהיה בלתי נסבל עד שהפסקתי לנסות.

מה בעצם מתרחש שם בפער שבין התכנון לביצוע? האם "חייבים" שהכל יצא כמו שתיכננתי? האם הפער מלא בביקורת עצמית ותסכול? האם אפשר להביא אליו ספונטניות ויכולת אלתור עם "מה שיצא"?
האם יש בו גמישות מחשבתית וסקרנות לגלות איך החומרים מגיבים ומתנהגים?
האם "מותר" שתצא עבודה "גרועה", "מכוערת", לא אטרקטיבית ובתמורה ללמוד משהו חדש ואפילו מפתיע?

התשובה שמצאתי היא ליצור באופן אינטואיטיבי וספונטני, לא לתכנן מראש, לגשת לנייר כפי שאני, להגיב לתנועה של הצבע במינימום מחשבה ואפס ביקורת. להינות מהמגע בחומר.
והכי חשוב לאהוב ללא תנאי את התוצאה. להתמסר ליצירה שמציתה את התשוקה לחיים.

אני שוב במפגש נהדר ופורה עם הצבעים, עם הצורות, עם הטקסטורות, עם המעגלים, וההרגשה היא בדיוק כמו אז, כשציירתי לפני שנים. לפעמים בא לי שלא ייגמר הציור, שאמשיך ליצור וליצור בלי להפסיק. וכשנגמר הציור אני לוקחת את המצלמה ויצאת איתה לטיול על פני הדף, טיול בין שדות של צבע.

הציור, כעשייה פנימית, תחושתית, מאפשר לי להקשיב לעצמי, לצבעים, לתנועת היד על גבי הנייר, לצייר מהלב, להיות נוכחת, לאמן את היכולת שלי לבטא רגשות, להעיז להיות באותו הרגע במלואי.

יש חדר, יש שולחן, יש צבעים, יש מרחב עצום שבו הדימיון נמתח, היצירתיות מבעבעת, כמה שאני מאפשרת.

אין לי בסטודיו אגרטל פרחים, יש את מה שחשוב לי עכשיו. אין כללים מדוייקים לפרספקטיבה, יש את נקודת המבט הייחודית שלי. אין שילוב צבעים נכון, יש ערבוב חי ופועם של רגש ודימיון.

ובעיקר, יש לי את השפה האישית שלי. היא אצלי בידיים. יש בי ציורים שלמים שרוצים לזרום החוצה מקצות האצבעות. אני מניחה להם. לרעיונות, שיבואו, שיעיפו לי את הראש. וככה בלי לתכנן, באמצעים פשוטים ועם רשות מלאה לשחק בצבע יושבת אל מול הדף הריק ומרשה לעצמי להינות. בלי קשר לתוצאה.

ברגעים הקסומים הללו מחוץ לשגרה שם מתחדשים הכוחות ושם אני מתמלאת חיוניות ושמחה.

וזה הכי טוב שאפשר.

בפוסט זה אני מציגה רגעים צבעוניים מהחגיגה הפרטית שלי בסטודיו. הציטוטים הנפלאים לקוחים מתוך ספר מכתבים בשם "אני אדם שאוהב בעיניים" מאת יהודה שפירא, ובין לבין צבעים מהסטודיו שלי.

"שתיקתי נובעת מהעובדה, שאני פשוט איני יכול לדבר או למצוא מילים."

"אין השתיקה מבשרת טובות, אף רעות אינה טומנת. השתיקה- זה מצב של משהו טבעי, כל זמן שאיננו מפריע לך, כלומר- לשותק."

"אכן צדקת, כי הזמן קצר, אבל לאמר לך את האמת, אינני מצפה מהזמן למשהו. לכן אין הזמן, לדידי, כרגע משהו כ"כ חשוב. חושבני שאני רוצה שהזמן יימשך, ואולי לאסוף אותו לתוך איזה אגרטל זהב ולכסות במכסה, לפתוח מידי פעם, כדי לדעת שיש פה זמן."

"יש בה בעיני איזו שתיקה צנועה שאני מעריץ, ונדמה לי שמשהו בה פורח ומשהו אחר כואב. "

"אני כותב לך היום דווקא משום שעצוב לי. שוב הכאב הזה בתוך. משהו לא ברור. יש גם חשבון נפש והרבה חרדה. דני, אני מפחד מהדפים הריקים שבספר החיים. אני רוצה לכתוב ולא מוצא מילים. אנירוצה לשיר ואין מנגינה. רק העיניים הן החלונות היחידים שלי אל העולם. והנה גם זה מתחיל להדאיג."

"שנה חדשה באה ואין תאוצה, אין אסיפת כוח. כל החוטים נשזרים לחבל אחד. ומה יהיה על האהבה. מאין ימצא כוח לאהוב מחדש. כך ועוד שאלות רבות על ליבי, והתשובות נישאות ברוח. אני יכול רק להתבונן בעלים שנופלים בשקט ברוח ולהרגיש רק את ההד הרחוק של הדברים. ההד של הילדות. ההד של האהבה. ההד של הזיכרונות. ולהתבונן כמו אותו שוטה על הגבעה המתבונן בעיניים ריקות על העולם המסתובב, על השקיעה. לאן זה מוביל אותנו, לאן?"

"הם מפחדים מפני, או, למען האמת, ממה שאני מייצג. אני מייצג את התמודדות האדם עם הפחד שלו. אין לי כבר אפשרות ללבוש מסיכה. אני ערום. והם מפחדים מהאמת הכואבת ואני מבין אותם. ואז נשארים לי הפסיכולוגים. הם מתבוננים, ואתה מרגיש כמי שעושים לו ניתוח לב פתוח בלי להרדים. הם טובים ואנושיים, אבל הם מושכים את האתגר והופכים אותו לשלהם. ואתה נשאר עם כאבך ומחפש מישהו לדבר איתו."

"מדוע משמיד עשב הבר את הפרח, ומדוע אין האהבה פשוטה כ"כ? היום אני מבין. בשביל להבין את משחק החיים, עליך תחילה לשחק בו, לחיות אותו. אני גם מבין שמחלה פירושה שימוש לא נכון בחוקי הטבע של גופך ונפשך. אני אומר "מבין" אבל מרב הבנה איני מבין כלום."

"אני לא יכול לעבוד מתוך כאב, וכשכואב לי (וזה לעיתים קרובות) אני פשוט נכנס לתוך הכאב, מצטנף ומתכרבל בעורי ופשוט נותן לזה לעבור. אי אפשר להסיר הכאב בלי לשרות בתוכו."

"קודם היתה זו השמש ועכשיו מאיר לי הירח, ואת הירח אשמור בינתיים לעצמי. השמש שייכת לכול. הירח רק לאוהבים. אור הירח הוא משהו יותר אינטימי, שיך לכל אדם בסתר ליבו. זה לילה, שבו, בשעות הקטנות, יושבים אנשים ומשיחים בינם לבין עצמם, או עם חבריהם הקרובים ביותר.."

"אין לי היום מילים, אבל אני רוצה בכל זאת לכתוב לך, ואתה תבין גם בלי מילים. אני מרגיש כאב בליבי. קצת פחד מפני הבלתי ידוע. אני חושב, שדווקא עכשיו כשאני מצייר, אני רוצה לחיות. גיליתי את היופי מחדש, ואני מפחד שלא אספיק לתת לכול מבע, שאעלם לפני שאגמור את שירתי. אבל פחד זה עובר. הוא בא והולך. אני רוצה להיטהר, להיפטר מכל מחשבה רעה, אבל מוחי ממציא כל מיני תחבולות איך להתגבר על רצוני להיטהר. לא לחינם אמר יונג כי "המוח יכול להיות האויב הגדול של האדם". "

"זה כ"כ יפה, זה צלול ונקי, ואני חושב שכ"כ טוב לחיות, ושאולי אין לאדם זכות לסבול משום שהאור נועד בשבילו. הזוהר מגיע לכל אחד, רק צריך קצת להיפתח. מסביב גן מלא פירות, צריך רק להושיט את היד. אין צורך תמיד לאכול מעץ הדעת. יש עצי פרי האהבה, יש מתיקות של יין משכר, יש ענבים ושאר פירות. לא צריך כל הזמן לצבור דעת. אפשר להתנדנד בערסל בגן ולחוש את הרוח, ולהסתכל מסביב ולהתפעל. וכשאתה מתפעל אתה פועל, וכשאתה פועל אתה יודע משהו. וכשאתה מתמלא אז אתה נותן, וכשאתה נותן אז אתה מקבל.."

"אני כ"כ אוהב את החיים, עד שלא אכפת לי למות, רק שהחיים ימשכו. שתזרח השמש לילדים, שיהיה להם עולם יפה. האנשים יכולים להיות כ"כ יפים באמת, אם רק ימצאו בתוכם את היופי. אם רק יעשו קצת מקום. אם קצת יתעוררו."

"אני מרגיש שחלום זה פתח לפני שער אחד לגן עדן, ואם לא לגן עצמו, אז לגם שושנים שבצידי הדרך."

"אני מפחד שמהדממה. יש הרבה פחדים, אבל כולם קשורים לגזע אחד: לחוסר הודאות, לדברים שמחוץ להבנה, לדבר שמשתיק את הרעב, הפחד הוא מפני הרגע שלפני ה"יהי אור", כלומר, פחד מהמצב שלפני הבריאה. החושך. הזמן והמקום שבהם הכול בערבוביה- האש והעפר, החיים והמתים, ואין חוט שקושר את כולם. באמת היא, שאני נאלם בפחד, כי אצלי הפחד והכאב מתמזגים לאחד, ובזמן הפחד אין משהו שיאכל אותו."

"אני אוהב את האומנות עד לאיבוד חושים, וזה הדבר שהחזיר אותי לעמוד על רגלי. אני חושב שהאהבה שלי לאומנות היתה חזקה עד כדי כך, שלא השאירה לי שום מקום לאהבה אחרת. ככה זה. יכול להיות שאיני צייר טוב, אבל אני אוהב את הציור עד כדי כך, שאין לי מספיק מקום לאני שלי."

"אני חושש מהשתיקה הנוראה שלי. אנשים אינם יכולים לעמוד בפני השקט הזה. אבל אני אוהב אותם. דני, אתה תבין, אינני אלטרואיסט ולא חלש, אם כי אינני חסר חולשות. אבל אני מרמה את כולם. מרמה את עצמי. כל מה שיש לי זה שקט ואהבה לאנשים. עם כל הרעל שלהם, הם יפים בלבטיהם. הם פועלים כאילו שהם הכל."

"אני מפחד לכת מהעולם הזה רק בגלל כך אני חושש לקחת איתי משהו ששיך לכולם. לא שאני טוב, אלא שקרה שהתערבתי בדברים גדולים עלי, ואני מפחד לקלקל. אך אוכל להסביר לאנשים שהעולם נברא שיאהבו, שיבנו, שיחקרו, שיחייכו."

"יש בי עוד ניגון של אהבה אחד, בודד, ריקוד אחרון, ואני רוצה לרקוד את הוואלס האחרון כמו שרקדתי את הראשון עם נערה ליד הבריכה, עם צאת הכוכבים. אחר כך אני הולך למנזר השתקנים."

"כשאני מתבונן בטבע אני רואה צבעים, צורות, חיים, אבל הכל מונח בתוך ריקנות שקטה, באוויר לבן או בתכלת השמיים. השקיפות, הבוהק. ואז, לאט לאט, מתמלאת ריקנות זאת בחיים. העצים נעים ברוח, משתחווים כמו ריקוד שקט."

"יש תנועה, יש משהו שמסובב ונושף לתוך כל הריק וממלאו בקטורת. הים הכחול- ירקרק גורם לי לחוש כי הגלים הם שקט רועש, דממה מנגנת ולחישה סואנת."

"ברצוני להמשיך את התנועה של השקט וליצור רעש שקט, דומם נע וניעה דוממת."

"גם ברקב יש יופי, גם במכוער יש יופי. איני יודע בדיוק מדוע. אולי מפני שזה חלק מחוסר השלמות של הטבע."

"אני כותב לך כי כואב לי, והכאב הזה הוא בלב, וזה לא מרפה, ואני כבר לא חושב על כלום, רק איך להיפטר מהכאב. ואני כבר לא דואג לעולם, ואני כבר לא דואג לכלום, רק לכמה דקות שבהן הכאב יעלם."

"הטבע הוא היחיד שאפשר לקחת ממנו, ולא רק שהוא מרוצה אלא הוא גם אוהב שלוקחים ממנו."

"אני חושב שאין לי כבר תקווה בעולם הזה, אבל אני יודע שגם בעולם השני ימשיך לכאוב לי. (אני מייאש אותך היום, אבל אין דבר, עוד יהיו ימי שמש שבשבילם שווה לחיות). אני יודע שאין לי הרבה זמן, אבל אני לא מפחד למות. אלא שלמות בלי ללמוד, זה כמו לא להיוולד, ולא להיוולד, זה הפסד (לטוב או לרע)."

"שמחה קפצה עלי היום ושמחה כמוה כאהבה, ואהבה היא יצירה ויצירה היא מצב נפשי ונפש היא עניין של קדושה."

"וכשאתה היית שותק- ידעתי שיש סוד, והסוד לגבי היה תמיד משהו מן האמת."

"לפעמים אתה רואה לפניך מישהו נורא רועש, ואז אתה מכניס בהכרח קצת מן השקט שלך, ולפעמים האדם הוא שקט ונוח, ואז אתה יכול להכניס בו קצת מהרעש שלך."

"מהו לדעתך פחד? האם זה אינסטינקט בלתי מוגדר, או, פשוט חומר כימי, או חסרונו של חומר כימי, או משהו שצריך לחיות איתו כי הוא מהווה תמריץ למאבק?"

"שתיקתי נובעת מהשקט של חוסר השלמה (אבל הדברים לא טובים, לא טובים בכלל)."

"האנשים יכולים להשתעשע באומנות, לבנות, להרוס, לגרוע, להוסיף, לכעוס ולצחוק, לרקוד ולחזור לטבע לאחר שראו את כל היופי בקליפות, ותמיד יש להם אפשרות לדבר היכן שלפעמים למילים אין כח. אבל העיקר זה לחיות, וכדי לחיות צריך להיות… צריך הרבה מזל כדי להינצל. אני חושב, שתנאים כבר לא נוכל להשיג בכדור הזה, צריך לברך את הבוקר ופשוט לא להיות מסוכסכים עם עצמנו, כלומר לא ללכת מכות מבפנים."

""לראות" – זאת התשובה. צריך יותר לעזור אחד לשני, כי יש פחות לכולם, היות וכמה עצים התקלקלו לנו בגן. האדם צריך יותר לעזור לעצמו, וזאת יצליח אם יהיה "טוב" (למרות שאינו טוב). לחייך עם כאב."

"ככה אני ממשיך לחיות לא בלי שמחה. פשוט, טוב לחיות בשביל לחיות. מי יודע מה העתיד צופן? גם בתיבת פאנדורה, מתחת לשכבת השדים, ישבה פייה יפה, והיא דאגה שהשדים לא ישתוללו יתר על המידה."

"אני מזדהה עם הירח, משום שהוא ריקני כמוני, אבל השמש נותנת לי, וזהו סוד הדברים."

""הכל בא מהזוהר והולך אל הזוהר…. השתחררתי מחושך מסוים ונכנסתי לזוהר. אמנם אין זה אור השמש באישו מהלהט, אבל זהו זוהר הירח. מן אור חיוור- כחלילי. אבל גם הירח מקבל את אורו מהשמש.אני מרגיש את עצמי כירח שמאחוריו יש אור ובתוכו יש אור. כאילו התפנה מקום בתוך גופי. זה לא בא פתאום. זוהי הארה שקדמה לה הכנה ומאבק של שנים."

"איני חושב שיש בכלל חושך לברואי אנוש. רק אור בלתי מואר. אנחנו, בני האדם, כמו צמחים, אנו עושים פוטוסינתזה גם בחושך, היינו- אנו ממשיכים את תהליך הלידה העצמית גם כשאנו קצת מנותקים, או שעולמנו צר ולוחץ."

"חצי יום אני עובד.. וגם קצת רוקד. זה מוזר, כשאני שומע מוזיקה, רגלי וידי מתחילות לנוע כמו בתוך מים. אני מרגיש שאני מלא קטורת וקל, למרות משקלי. זה נפלא. זו הרגשה של דג במים החש שהים והוא, שהתוך והחוץ- חד הם."

"לא רציתי שיהרס הכל. רציתי לשאת את העולם, אבל הוא כבד מידי. נותרו רק התקווה והאהבה. כל היתר נבצר ממני לראות."

"לא נותרה לי נפש חיה בעולם ואני מרגיש את כל "דמעת העולם השבור"."

"אני מקווה שניעזר זה בזו ונדחה את הקיץ. אנא, בואי."

"לפעמים אני מתלבט, אבל עמוק בלב יש שמחה וכאב שמתחלפים עם כל נשימה. זה מתוק, זה מתוק, אבל מר, מר. לא יודע איך להגדיר לך. אני מרגיש אהבה לאנשים, לעולם, אבל אני גם כואב את כאבי."

"אבל אסור לי להעמיק כי בעומק יש כאב ואני מפחד שיכאב גם לך. על כן כדאי לחייך, לשכב על הדשא ולעצום עיניים ולהתבונן באדום שהשמש יוצרת בתוך מוחנו- וזה יפה."

"להיות זה הרבה. פשוט להיות."

"אין זמן, אין זמן, ובכל זאת אנו חיים כאילו יש זמן בלתי מוגבל, וזה מאחז עיניים. מה המטרה, לאן הולכים? אתה יודע לאן הולכים. אני יודע, שאני הולך אל היקיצה, למקום ששם נפגשים הרעם והברק. אם אתפוס את הברק- אחיה באור. אם אפול ברעם- אהיה בחושך."

"החלומות מתנפצים כמו בועות סבון, אבל בועה אחת נשארת, זו שבתוכה סוף כל הבועות להתנפץ, כל התקוות, כל הצבעים."

"אני פה לבד נורא, אבל אני זוכר הימים הקצרים והיפים ולפעמים זיכרונות הם ידידים כ"כ טובים. אין אצלנו דברים חורגים מהרגיל. אני חושב שהדבר החשוב שקרה לי בזמן האחרון הוא האביב. השמש שלי הבריאה. היא שוב מחייכת באור זהוב, והשמיים נקיים כמו תודעתו של אדם השלם עם חייו."

"הדברים אינם סטרליים. הם אפילו גסים ומעוותים, אבל הם סיפור חיי. אני כותב את חיי בצבע. אני מתפלל בצבע. קשה לחיות בלי אהבה, אבל עכשיו, שהשמש הבריאה והצבע שופע, יש רצון לאהוב את הכל, לתת כ"כ הרבה, עד לכאב. חסרה לי יד קטנה שתושט אליי ואני אקח אותה, ואז כל העולם יהיה בתוך היד הקטנה הזו. יתכן שהחיים יעברו מהר ובסוף הדרך אתבונן ואראה שבעצם הייתי אורח בעולם הזה. לא לקחתי את הפרי כי הוא היה יפה מידי. אני רציתי לצייר אותו. כן התפוח יפה, ואני אדם שאוהב בעיניים."

Comments

4 תגובות על “"אני אדם שאוהב בעיניים"”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    היי אילנה נכנסתי במקרה בגלל הצבעים וראיתי את אני אדם שאוהב בעיניים והסתקרנתי. אני דני זק שאליו ממכוונים רוב המכתבים. האם יש סיכוי שנוכל להתכתב? באיזה אזור את מתגוררת? מפאת גילי איני משתמש ברוב הרשתות אלא רק בווטצאפ ואימייל. מקווה שלא חוצפני מדי מצידי. דני

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      שלום דני, לא תארתי לעצמי שביום מן הימים אקבל כזו תגובה ממי שהמכתבים ממוענים אליו… יש לי הרבה שאלות לשאול ובוודאי, אשמח לשמור על קשר. אשלח לך הודעה במיייל ואת המייל שלי אתה יכול למצוא בפרטים אודותי.

    2. תמונת פרופיל של חן גרשוני
      חן גרשוני

      קראתי את הספר בנעוריי והוא נגע ללבי.
      חששתי שאם אקרא אותו שוב אתאכזב, אבל הציטוטים המובאים כאן מזכירים לי מדוע אהבתי אותו כל כך.
      לא הכרתי את יהודה, אבל אמו הייתה חברה של סבתי והרבתה לבקר אצלנו.
      עדיין זכור לי שסבתי ואמי דברו על כך שיהודה שרוי בדיכאון, ואחרי זמן מה דברו על כך שהוא התאבד. הייתי אז בכיתה ב’.

      1. תמונת פרופיל של אילנה בר

        תודה חן, לא ידעתי שזה מה שעלה בגורלו של יהודה, כותב המכתבים. אם כי אפשר לנחש. יש במכתבים הללו כנות ורגישות גדולה. גם אני קראתי את הספר בתיכון, אבל מתישהו הוא אבד לי.