איך לבחור מסלול? יומיים בדד במכתש חצרה

איך לבחור מסלול, פתקה ראשונה, חמישי, שמונה PM

מחוץ לחלון מתגלגלים רעמים ואור של ברקים מאיר את שמי הלילה. אחרי ה"בום" המתגלגל מתחיל מטח גשם חזק.
סוף היום, סוף השבוע. אני יושבת מקולחת על הספה ואוכלת יוגורט עם גרנולה לארוחת ערב. מקשיבה לגשם, נהנית מהצליל, מאווירת החורף שבקרוב יחלוף.
קודם, לפני הגשם והיוגורט, שלפתי ממדף הספרים שתי מפות. מס. 15 ו-14, שיהיה לי כיסוי מלא של הנגב התיכון והמזרחי.

שוב טיול. שוב מדבר. שוב לבד.
מזמן לא "עשיתי" את זה. סופ"ש בדד במדבר.
בפעם האחרונה, בתחילת ינואר טיילתי באיזור בקעת צין. מאז ירדו גשמים רבים, מהשמיים ומהעיניים, וכעת אני מבקשת לשוב ליומיים במדבר. משישי בשש AM עד שבת בשש PM.

זמן לעצמי. זמן לנשימה.
זמן מדבר. זמן לבד. זמן רחוק.

באיזה מסלול לבחור?
באיזה חניון לילה ללון?
כמה מים ואוכל יספיקו ליומיים?
כמה קר יהיה בלילה?
אפשר להדליק מדורה עם מצית?
מהיכן אני משיגה גפרורים?
איזה מפות לקחת?

הפור נופל על המכתשים. הגדול. הקטן. הבורות העצומים שנפערו באדמת המדבר.
לשם.
מכתשים מוכרים ואהובים. מכירה גם את שבילי ההליכה העוטפים אותם, אלה שיורדים לקרקעית ועולים ממנה למצלעות ולקירות הסובבים.

לפעמים עולה שם של מקום, או שעולה געגוע למקום והוא זה מה שמוביל את היד לקחת את מפות 14-15 ולהכניס לתרמיל. למלא 3 ליטר מים בשלוקר, 10 ליטר מים במכונית. 2 ביצים קשות, אבוקדו, תפוזים במקום תפוחים, תמרים.

מה עוד?
סקרנות, וניצוץ קטן של התלהבות שיצית את ההתרגשות הבריאה שמתיישבת לרוב בבטן התחתונה לפני שיוצאים לדרך.
בינתיים הגשם פסק. ירד מחר גשם בדרום?
לפי התחזית לא. יהיו אזורים אחרים בארץ שיקבלו מנה נוספת של משקעים.
וזו תהיה הזדמנות בשבילי לקבל מנה טובה של מדבר. ישר לווריד.

בתמונה: אין לי עצבים לא לסלפי ולא לאדר עם המרבים בשמחה. ובכל זאת יצא חיוך קטן

כן גשם? לא גשם? פתקה שנייה, שישי, שש וחצי AM

לפני שמכבה את המחשב ונועלת את הבית מציצה שוב באפליקציית מזג האוויר. מטיילת עם החץ בין שני המכתשים. ירד גשם? כן? לא?
האמת, לא איכפת לי. אני ארוזה ויוצאת לדרך.
לפעמים כל מה שצריך זו טיפת אמון קטנטנה בבריאה, שהיא תמיד-תמיד לטובתי.
אני מדברת איתה בלב: תשמעי, הרבה זמן לא הייתי במדבר, אני זקוקה לזמן מדבר, אנא, שיהיה זמן משמעותי ובטוח. וגם אם תמטירי גשם, שיהיה במידה.
אולי התחזית לגשם תרחיק משם את המוני המטיילים. אין לי עצבים להמוני בית ישראל שיוצאים להתלהב מכלניות, אין לי עצבים לחוצפנים שעושים פיקניקים בלב שדות חיטה, אין לי עצבים לטיולי משפחות רעשניים.
אז יצא ככה שבחורף 22 הגשום, כשהשדות בצפון הנגב המערבי מוריקים ומכוסים במרבדי פריחה, אני נעה לכיוון הנגב המזרחי, אל המכתש הקטנצ'יק.

תשע AM, בנקודת התצפית הראשונה על הדרך המסומנת באדום מכביש 25 למכתש.
היגעתי. אני כאן. השבח לאלוהי המדבר.
שעתיים קודם נכנסתי למכונית, הדלקתי את הווייז הפנימית וכיוונתי את גלגלי המכונית דרומה.
ככל שהדרמתי תנועת הרכבים הלכה ופחתה עד שהצטמצמה למכונית אחת חונה סמוך לתצפית. כנראה שייכת למטיילת שהקימה אוהל. מתאפקת ודוחה את הפסקת הקפה למצפה הבא, מצפה עורץ.
נסיעה איטית, חלון פתוח לרווחה, אוויר מדבר של חורף, נקי, קר, שמיים עם ענני גשם אפורים בצד מזרח ופיסות רקיע כחול בצד מערב.

מביעה משאלה שהעננים הכהים יזוזו, שהשמים הכחולים יתרחבו עוד ועוד, שהגשם יפסק.
חונה, מוציאה ערכת קפה ומרתיחה מים לקפה מס. 2 לבוקר יום שישי.
היגעתי. אני כאן. אותו המקום שהעברתי בו יממה שלמה במסע הנדודים ההוא.
מסע שעשה בי סימן.
ומאז, קרו עוד דברים שהשאירו סימנים, אנשים שפגשתי, טעויות שעשיתי. סימנים שחלקם התפוגגו, חלקם עדיין עמוק בי.

בינתיים סיימתי את הקפה. לא יורד גשם, אבל נושבת רוח חזקה. קר. לא נעים לי. אני גם לא לבד. הגיע ג'יפ אפור עם שני בחורים.
אי אפשר להישאר לשבת, מוכרחה להיות בתנועה.
הם שואלים, מה זה המתקן המגודר הזה, אני עונה שלפי השמועה קברו כאן פסולת רדיואקטיבית, הם שואלים מאיפה את, אני שואלת לאן פניכם מועדות, וגם מתעניינת אם במקרה שמעתם דיווחים על מזג האוויר. לא יהיו שטפונות, הם אומרים, קר פה, בואי לקפה במקום נמוך יותר, מזמינים, נכנסים לג'יפ ונעלמים.

גם אני נכנסת למכונית ונוסעת. בדרך לחניון בכניסה למכתש עוצרת בעוד נקודת תצפית. הרוח עדיין חזקה מאוד. נפרדת מהמכונית בחניון הלילה ויוצאת לכיוון המפל של נחל חצרה. הגשמים שירדו זרמו במורד המפל וניקוו בגב קטן בקרקעית המפל.
בדרך לשם תופס אותי בכי, גשם, רוח חזקה שמעיפה עפר לאוויר וגם פורעת את השיער.
זה היה מטח בכי/גשם קצר וחזק. נרגעו הרוחות, השמש משחקת מחבואים, יוצאת ושוב מסתתרת. קודם לכן הטריסטרמיות שרקו וצייצו ציוצים שנשמעו כמו שירה. הן עומדות כמוני קרוב מאוד לשפת המצוק. אני שורקת להן, מבקשת שישירו לי, אין לי פירורי לחם לתת להן, אולי בגלל זה הן מתעלמות ממני באלגנטיות.

בינתיים הגיעו מכיוון נחל חצרה שלושה ג'יפים. לפני כן היתה מעל המפל שיירת רייזרים. אין לי עצבים לא לג'יפים ולא לרייזרים. אם זה היה תלוי בי הייתי מוציאה את כלי הרכב הזה מחוץ לחוק או מאפשרת נסיעה רק במסלולים של מכוניות מירוץ. לא בשטח.
נו, מה נסגר עם הג'יפאים למטה, הם לא מתכוונים לכבות מנוע ולצאת ברגל לראות את הגב?
לא. הסתובבו ונסעו כלעומת שבאו.
נשארנו לשבת על שפת המצוק מטיילת אחת לא נחמדה, עם עצבים חשופים ורופפים ושתי טריסטרמיות.

סוף סוף שקט.

בסוף כן ירד גשם. ולא מתתי כמו שמבהילים בדיווחי מזג האוויר. אם נופלים מגובה המצוק של נחל חצרה מתים? קשה לי להעריך את הגובה, בין מאה למאתיים מטר. אני ממציאה נוסחה שמחשבת תאוצה של גוף נופל: שורש של גובה כפול מהירות חלקי משקל גוף.
מה נהייה ממני, אחת ששורקת לציפורים, אחת שמחשבת תאוצה של גוף נופל ממצוק.

"אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה"

שורות משיר עצוב של אביתר בנאי.
הוא שר לאבא היושב במרומים. אני אוספת שתי אבנים יפות מראש המפל לקבר של אבא. אבן אחת העפתי לגב למטה.
שוב גשם מטפטף.
שוב עצבות שמרחפת מעלי כמו עננה שחורה.
שוב יוצאת השמש, השמיים כחולים, הרוח נעימה, לא מאוד חזקה.
שוב הקלה.
שוב בת צחוק שהתיישבה על הפנים.

" מאמי, מה נהייה ממני… צוחקת ובוכה…"
שרה מירי מסיקה בקול דרמטי. שאלה שכל אחד יכול לשאול. הבוקר שמתי לב שנהייתי טיילת מתבודדת, אנטיפטית, בלי עצבים לכלום. בקיצור לא נחמדה.
מותר לי. יש לי נסיבות מקלות.

אז מה עכשיו? צהריים. אני רעבה. וצמאה. ומותשת. לא מההליכה למפל וחזרה, מותשת מהטלטלות הפנימיות, ה-down והמאמץ שנדרש כדי לטפס החוצה ממנו.
בגלל זה בחרתי לטייל בבור שנקרא מכתש?

את המסלול הארוך אני שומרת לשבת.
אז מה עכשיו?
אוכל. סוף סוף יש לי סבלנות להשקיע באוכל ולהכין לי ארוחת שטח שלשם שינוי לא כוללת מנה חמה: טחינה+טונה+תירס+עגבניה+פיתה+ביצה קשה+זיתים+מלפפון+כמה שקדים
ולקינוח קפה שחור+אוזני המן תעשייתיים עם מילוי פרג

בין ארבע לחמש PM
שאלה שהעתקתי מהפייסבוק שבוע שעבר:

אם הייתם יכולים לחזור למקום גיאוגרפי ספציפי שהייתם בו בעבר (עיר, אתר היסטורי, מסלול טיול וכו') לאן הייתם חוזרים? ומה הדבר שיש בו שגורם לכם לרצות לחזור לשם?

להלן התשובה שלי.
מדבר. מכתש. מצלעות. טבע פראי,(כמעט) לא נגוע, ריק מסימני ציוויליזציה למעט פה ושם עמודי חשמל ודרכי עפר. מעט אנשים.
לו זה היה תלוי רק בי הייתי מרוקנת את המדבר מאנשים, כמו בימי הקורונה, כשהסתובבתי הדרכים.
מאז מסע הנדודים, בנובמבר 2020 לא שבתי לאיזור המכתש הקטן. נעתי אז בכזו אינטנסיביות וכשהיגעתי הנה, נעצרתי לכמה ימים.
אני זוכרת שהלכתי למפל חצרה, דומה מאוד להליכת הבוקר. רק שהיום קיצרתי ואחרי הגשם והביקור במפל שבתי על עקבותי.
אז כמו היום, לא מיהרתי. יש ימים שאני דוחסת לתוכם 15-20 ק"מ ואין יותר מדי זמן להפסקות. ויש ימים עם מסלול קליל, בשביל לקבל טעימה קטנה מהמדבר, לספוג את האנרגיה, להתרגל אליו מחדש. ואז אפשר להשתהות באותו המקום, ממש לקחת את הזמן.

זה תרגול חדש לי.
תירגלתי אותו בימי הקורונה מתוך אילוץ והינה שמתי לב כמה ברכה יש בו. בקצב האיטי. אני שפעם הייתי מתרוצצת בלי סוף בשטח, גומעת קילומטרים רבים, מסוגלת היום לשכב לנוח על סלע בצהרי היום. לאפשר לגוף הטענה טבעית. מה שמפריד ביני לבין הקרקע אלו הנעליים, המכנסיים, שתי חולצות ופליז. כל הגוף מונח על הסלע. מסיכת בד מימי הקורונה מסתירה את העיניים. התודעה צפה. פה ולא פה. פולטת החוצה את כל הזבל שמתרוצץ לי בראש. לאט לאט השקט מחלחל פנימה דרך הנקבוביות, מרגיע את העצבים החשופים.

לקראת חמש תגיע שיירת ג'יפים ותתמקם בחלקו התחתון של החניון. מיקמתי את האוהל שלי למעלה, סמוך לתצפית העליונה. המכונית מגנה עליו מצד ימין, עד שהרוח תרגע לאט לאט.
אחרי הקמת האוהל וסידור הקרשים שהבאתי מהבית אני מחליפה את בגדי הטיול לבגדי שינה, מתרחצת עם בקבוק מים קרים, שוטפת פנים, מסרקת את השיער שהרוח פרעה וקולעת בצמה.

מחכה שהשמש תשקע, שיתחיל להחשיך כדי להדליק את המדורה. אין לי כמות עצים שתבער זמן ארוך. מה שיש מספק אותי. כולל חצי חבילת בוטנים, הקינוח האולטימטיבי למדורה.

הרוח נושבת קרירה. אולי אוסיף עוד שכבה של פליז וגרבי צמר עבות. והמדורה? בשש PM.
חלפה חצי יממה מאז פקחתי עיניים. ואיזה יום זה היה.

שמונה וחצי PM.
הקרשים שהבאתי יחד עם שאריות משטחים שמצאתי זרוקים הספיקו לשעתיים של חום ואור.
מי שמביט לתוך האש יודע כמה תנועת הלהבות מהפטנת. נזכרתי שפעם מישהו שאל אותי אם אני יודעת להתעסק עם אש ועניתי אז שלא ממש. חלפו מאז כמה שנים וכמה טיולים ולמדתי להדליק מדורה וגם לטפל בה בחוכמה. לא להבעיר את כל הקרשים בבת אחת, אלא לשמור על עוצמה נמוכה של אש וכל פעם להוסיף שניים-שלשה קרשים. לסובב, לדחוף, לארגן אותם בתוך מעגל האבנים. מדי פעם לחבוט בקרשים ולהתלהב מהגיצים שמתנוצצים בלילה השחור.
ליד המדורה הקור פחות מורגש. הגוף סופג חום של אש, אנרגיה מרפאה של אש.

הסלט המשודרג בצהריים סגר את הפינה של ארוחת הערב. בלי קשר לאוכל, מרתיחה מים לקפה עם אוזן המן ליד.
ובינתיים החושך נעשה כהה וסמיך, כשמרימה לרגע את המבט מהמדורה אני רואה עוד רכבים שהגיעו לחניון. טוב עשיתי כשהתרחקתי ולעצמי אומרת שמעתה ואילך זה הנוהל ללינת שטח: הקמת האוהל הכי רחוק שאפשר + מדורה.

מעלה חצרה, הלוך-חזור, פתקה שלישית, שבת, שש AM

חלמתי על אבא, הוא היה עצמאי לחלוטין, פעיל מבחינה פיסית, רק טיפונת מבולבל, וזה אומר שהיה צריך להשגיח עליו. הוא המציא סיפורים דימיוניים מצחיקים מאוד, היתה לו דירה בה הוא גר, לא הדירה בירושלים, הייתי מגיעה אליו פעמיים בשבוע, מחבקת אותו, עוזרת לו לעשות סדר. אבא, לא ידעתי שאתה כזה קורע. דיפדפנו באלבום תמונות עם תמונות שצולמו בכל מיני הזדמנויות. מתוכן היו הרבה פריימים של אנשים ישנים. גם אני צולמתי שם ישנה.
מי לעזאזל מצלם ככה אנשים, כשהם ישנים. והרי שינה היא כמו חצי מיתה.

"מודה אני לפניך שהשבת בי נשמתי"
ותארי לך מה היה קורה אילו בלילה ארובות השמיים היו נפתחות וממטירות אש ותימרות עשן, מבול על פני העולם, כי הגזמנו לגמרי. כולנו. חצינו את כל הקווים האדומים האפשריים, של צדק, יושר, ענווה, אהבת הזולת, כבוד לאדם באשר הוא, כבוד לאדמה עליה אנחנו מתהלכים. מגיע לכדור שלנו דיירים קצת יותר מתחשבים, קצת יותר מוקירי תודה, קצת יותר צנועים.

אתמול בלילה השתעשעתי במחשבה שאני שולטת באש במדורה, מקפידה על מינון של קרשים, מזיזה את הקרשים הבוערים שלא יחרגו ממעגל האבנים. זה נקרא לשחק בנדמה לי. הרי לו רצתה האש להרע לי, היתה מתלקחת לבערה עצומה.

ותארי לך שהנשמה שלך היתה ממשיכה להסתובב מעל למכתש, משייטת כמו רחפן על אוטומט מעל הנחלים במרחב, חצרה, מזר, עורץ, צין, צנין, צפית, עקרבים, מצלעות (עדיין לא הייתי). יש יופי עצום במבט על, אין מאמץ, אין זיעה וכאבי בירכיים, בשביל מה להיכלא בתוך גוף מוגבל בתוך עולם רקוב?
לאבינו שבשמיים ובארץ יש תוכניות אחרות עבורי, כמו להסתובב בחצר היפה שלו במדבר. בשתי דקות לשש פוקחת זוג עיניים, אני שוב כאן, באוהל.
בחוץ, המדבר בצבעים של זריחה.

תוך פחות משעה כל הציוד ארוז במכונית ואני נוסעת מרחק קצר לפתח המכתש.
בשבע AM מעמיסה תרמיל על שכם ויוצאת לכיוון מעלה חצרה. הפעם האחרונה שהייתי שם היתה כחלק מפרוייקט השביל. היגעתי מכיוון מצד תמר והיעד היה להגיע בסוף היום אל חניון מצפה המכתש. כלומר לרדת את מעלה חצרה ולעלות במעלה עלי.
המסלול המתוכנן להיום הוא קווי, הלוך ושוב. לטפס את מעלה חצרה, ללכת על השביל בנופי היפה בארץ, עד לתחילת הירידה לנחל מזר ואז להסתובב ולחזור בדיוק באותה הדרך. ספרתי במפה שבע משבצות לכל כיוון. כלומר סדר גודל של 14-15 ק"מ, עם הפרשי גבהים שכעת אני לא יודעת במדוייק ובקרוב ארגיש במו רגליי.

הבוקר בהיר, שמיים כחולים עם עננים לבנים קלילים, לא ענני גשם. הגוף התחמם בהליכה ואני פושטת את החולצה הטרמית. חיסרון נוסף שאני מגלה בתרמיל הכחול, אין מספיק מקום, או שהפליז שדחסתי לתוכו לא מספיק מכווץ.
יש מים, יש אוכל, יש מוטיבציה לטפס את גובה הקיר כדי להגיע לראש המעלה. שם אעצור לארוחת בוקר והפסקה ארוכה יותר.

תשע ורבע AM. עצירת מים ונשימה לפני השליש האחרון של מעלה חצרה. מעלה נוח לטיפוס, להבדיל מהחבר שלו, מעלה עלי.
באופן כללי המדבר הוא חבר. חבר שאני תמיד שמחה לפגוש.
עוד לגימה. עוד נשימה. עוד מיליון צעדים לטפס.

עשר ורבע AM. יא ראב! כמה פיתולים בשביל העולה, הפרש גבהים של 420 מטר. המעלה מעביר אותי סדרת חינוך קצרה, מלמד אותי שיעור בסבלנות, התמדה, אמון. לסמוך על הדרך, להמשיך הלאה גם אם קשה, להמתין עד שראש המעלה יתגלה ועד שאצעד את הצעד האחרון ואתיישב על סלע.
הרווחתי את פת השחרית שלי בצדק. אין לי עצבים לצלם תמונות אוכל, במקום זה לועסת בדממה.
בגובה 470 או 490 מטר הרוח הקרה חודרת דרך שכבות הבגדים. קר.

אחת עשרה וארבעים עד 12 PM.
עצירת נוף על השביל הירוק שלוקח לנחל מזר. מבחינת זמן, מרחק ומאמץ אני יכולה להמשיך ולרדת בנחל. אבל החלטתי מראש שלא. עליתי וירדתי במזר כ"כ הרבה פעמים, היום אני רוצה לשוב באותה הדרך. כל מה שעליתי בהלוך, ארד בחזור. בינתיים עוצרת לנוח בשביל הנופי, היפה. עד כה הייתי לגמרי לבד, כעת חולפים על פני כמה מטיילים, שלום-שלום, וכל אחד ממשיך לדרכו.

מניחה את הפתקה בצד, מתמסרת לרוח, למדבר, לשקט.
כמה טוב שבחרתי לחזור דווקא לכאן.

למתעניינים בפרטים הטכניים:
כיוון א' עלייה – 8.3 ק"מ, גובה מצטבר של עליות 550 מ', כיוון ב' ירידה – 8.3 ק"מ, גובה מצטבר של ירידות 550 מ'

ארבע PM
הדרך התארכה וככה גם סיפור המעשה שהיה. אין לי עצבים לקצר מי שירצה, יקרא, מי שלא, לא.
אין לי עצבים לערוך, גם לא למחוק. לפני שיוצאת מהשטח ועולה לכביש הראשי, מעתיקה לדף האישי בפייסבוק וכעת הטקסט הארוך הפך לפוסט חדש בבלוג.

Comments

4 תגובות על “איך לבחור מסלול? יומיים בדד במכתש חצרה”

  1. תמונת פרופיל של פרי העץ
    פרי העץ

    אני תמיד נהנית לקרוא על הטיולים והמסעות שלך, ומה שיותר ארוך יותר טוב.
    משתתפת בצערך על פטירת אביך.

  2. תמונת פרופיל של תמר
    תמר

    אילנה יקרה,
    ראשית, מחבקת אותך בחום ומשתתפת בצערך על אבדן אבא.
    מזה זמן רב לא קראתי אותך. מרגישה כעת שחזרתי הביתה. לנוף טיולי ילדותי שמשום מה הפסיקו עם התברגנותי והתבגרותי.
    יש בך את היכולת הזו לגעת בנימי הנפש, גם להזדהות איתך, וגם לשמור על האישיות שלי.
    אין כמו בכי בטבע, ובפרט במדבר. אין כמו נחמת האדמה, השתתפות בצער העננים, וחיבוק הרוח.
    תתאבלי יקירה לזכר ימי התום שהיו ולא יהיו עוד. לזכר החוויות הטובות, לזכר כל מה שהפך אותך לאישיות שאת.
    תהיי גאה בך.
    יש בך המון.
    תודה שאת חולקת איתנו את כל הטוב הזה !

    יום אחד ודאי נטייל ונשתוק ביחד.

    תמר

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה תמר, המילים שלך כ"כ ריגשו אותי. תודה. מצטרפת למשאלה, אול יום אחד נטייל יחד ונשתוק יחד.