הטיול שאחרי הקורונה – אל ארץ המכתשים

היום הראשון בטיול שאחרי הקורונה

חמישי, 11:00, אגם ירוחם

את הרשמים מהטיול שאחרי הקורונה אני רושמת אונליין, תוך כדי תנועה. דרומה. הכיוון האהוב עלי ביותר בארצנו, כיוון שמזמן- מזמן לא ביקרתי בו. מאז פורים.
על כביש 4 ו-6 דרום יש תנועת רכבים ערה. לא נפח התנועה העמוס ופקוק האופייני לבוקר חמישי, ועדיין… טוב לראות מכוניות נוסעות.
"החיים… החיים חזרו למסלולם."
שורה משיר ישן שאריק איינשטיין. זה כ"כ משמח. אחרי שהמגיפה ביקרה כאן, השביתה את התנועה, שיבשה אותה, סילקה את השמחות.
ואז, אחרי שבעה שבועות בבית, לשנות בבת אחת את הנוף ולשבת ליד אגם. להביט במים, בצמחייה, בדייגים ששולחים חכות, מחכים לתפוס קרפיונים.
פה ושם חולפים אנשים עם מסיכה על הפנים. מזכרת מבהלת הקורונה.
אחרי כשעתיים במכונית, אחרי ארוחת בוקר וקפה בחורשה שליד האגם, זה הזמן לפתוח מפת סימון שבילים מס. 15, להיזכר בצורה האליפטית של המכתש הגדול, מכתש חתירה. מעיפה מבט על "רכס הכרבולת", הר שביקרתי בו בשמונה השנים האחרונות, שנה אחר שנה, כל פעם ווריאציה אחרת של מסלול, למעט עונת הטיולים הנוכחית.

אחותי כותבת: "אילנה, מניחה שתצאי לטיול ראשון הסופש?" ואחות אחרת כותבת: "היא כתבה בפייסבוק שהיא נוסעת למדבר עם חברה הסופש. היא בטח בדרך כעת"
ב ר ו ר!


אנחנו בירוחם עכשיו, חולפות על פני השלט שמכוון ל-"מכתש ירוחם". אם כבר יש מכתש קרוב לבית, למה לא נקרא לו בשם העיירה הנידחת.
אגב #1, יודעים מה ההבדל בין מכתש לבקעה?
את המכתש מנקז נחל אחד בלבד לעומת בקעה אותה מנקזים שני נחלים ומעלה. אי לכך, בקעת תמנע היא בקעה ולא מכתש. מכתש חתירה נקרא ע"ש הנחל המנקז אותו, נחל חתירה היפהפה.
אגב #2, יודעים כמה מכתשים יש בארץ?
חמישה: רמון, חתירה( הגדול), חצרה (הקטן) ובהר עריף יש שניים קטנים.
אגב #3, יודעים מה מיוחד במכתשי הנגב?
כולם מכתשי בלייה, זו תצורת טבע ייחודית לנגב להבדיל ממכתשים (באנגלית crater) שנוצרים כתוצאה מפגיעה של מטאוריט ויוצרים בור ענק באדמה. הבורות או הקערות העמוקות בנגב שלנו נוצרו בתהליך בלייה שהושפע מהשבר הסורי האפריקאי.
אגב #4, יודעים איך נוצר מכתש?
חלאס לחפור… זה ההסבר הכי נדוש שמורי דרך מדקלמים שוב ושוב ושוב באוזני המטיילים. תשאלו אותם, הם חזרו בשעה טובה להדריך קבוצות, או את גוגל.

כמה הערות קטנות שכתב לי רון חרמוני-להט, מדריך טיולים:

אגב #1 , ההבדל בין מכתש לבקעה הוא בצורת ההיווצרות. מכתש מחייב סדר תהליכי מסויים שתלוי במבנה השכבות, בקעה נוצרת בתהליכים אחרים (זרימת נהר, גלישת קרחון, שבר גיאולוגי ועוד). לבקעה יכול שיהיה נחל מנקז אחד בלבד (למשל בקעת הירדן).
אגב #2, ברכס ירוחם יש מכתש עוברי בערוץ נחל מסעד. אם ההגדרה של מכתש היתה תלויה בקיום נחל אחד בלבד, אז היה צריך לספור גם את מכתש בארי (שהוא בקעה בערוץ נחל בארי).
אגב #3, מקובל יותר השם "מכתש סחיפה". באנגלית – crater 

12:15, תצפית מול המכתש הגדול

קפה מס. 2.כמה חיכיתי לרגע הזה, לשתות קפה מול הנוף. זה דבר ידוע שלקפה במדבר יש טעם אחר, טעים פי אלף מקפה בבידוד. כמה פינטזתי על הרגע בו אהיה מול הנוף, אקח נשימה עמוקה, ארגיש בכל הגוף כמה טוב להיות פה. פה, כלומר על צלע הבור הענק שנוצר בתהליך בלייה לפני מיליוני שנים.
מהם שבעה שבועות לעומת הנצח, לעומת מיליון ועוד מיליון. מה שכן, שבעת השבועות הללו עשו טוב לטבע, איפשרו לחיות לחזור ולהרגיש בעלי בית. כמו הקרפיונים הסינים מאגם ירוחם.

15:00, חניון חולות צבעוניים, על קרקעית המכתש הגדול

ממתינות שהשמש תרד מעט, שיהיה פחות חם כדי לטפס על "הסנפיר הקטן". דווקא בימים בהם ניתן OK לצאת למרחבים ולמרחקים, מזג האוויר הולך ומתחמם, הולך ומתלהט. ככה זה חודש מאי. בחודש הזה מסיימים את עונת המדבר ועוברים לטיולי מים, טיולים בהם לא נדרשת הליכה ארוכה ומאומצת.
"הקורונה חיסלה לנו את העונה", משפט שרבים יכולים להזדהות איתו החל ממטיילים, שועלי מדבר וויתיקים, שביליסטים, ועד שחקני כדורסל או כדורגל.
מרס- אפריל הם חודשים נהדרים לטיולים, אחרי הקור מקפיא העצמות של ינואר-פברואר ובעיצומה של הפריחה. הטבע מוריק ובשנים גשומות במיוחד גם המדבר נותן הופעה יפה. כמו שקרה השנה.
וטוב שהספקתי לדגום מעט מהיופי הזה בטיול פורים, לפני הקורונה.
בתחילת מאי שדות הקמה כבר הזהיבו, בקרוב יקצרו את החיטה, הירוק הפך צהוב, על קרקעית המכתש אפשר לראות פה ושם רתמים ועצי מלוח ירוקים. זה כל מה שנותר מהירוק-ירוק שלבלב בסוף החורף ובאביב. מה שכן, עדיין נותרו מי גשמים בחלק מהגבים. כמו עין יורקעם וגב ימין.
אנחנו זוממות לטבול בשניהם מחר. הגישה לשני הגבים הללו נוחה, אפשר להשאיר את המכונית בחניון הקרוב וללכת מעט ברגל, עד שמגיעים.

17:20, על אחד מתלתלי הכרבולת

"פאאאאאק-דה-קורונננננההההה"
שבגללך נמנע ממני לאורך זמן דבר נפלא כמו המדבר
לעמוד על קצה המצוק, על קצה הרכס, מול הקערה הפעורה תחתי ולצרוח בכל הכוח – priceless…
מסוג הדברים שעד שלא עושים לא יודעים.

לפגוש בסימון של שביל ישראל, זה כמו לפגוש חבר וותיק, שמזמן-מזמן לא התראינו.
– היי, שביל, אין לך מושג כמה שהתגעגעתי
– היי אילנה, נכון מזמן לא נפגשנו. נו ספרי, מה קרה בסוף עם פרויקט "שנת היובל" שלך, גמרת אותו?
– אל תשאל, גמרתי רק שלושת רבעי
– נו, ולא חבל שלא תגמרי עד הסוף
– איך לגמור, על מה אתה מדבר, סגרו אותנו בבית שבעה שבועות, לא ידעת? לא שמת לב שהיה שקט וריק מדי?
– כן, היה ריק כאן בלעדיכם, תבואי לבקר שוב כשיתקרר, אם את כאן באיזור תקפצי לבקר בעין יורקים ובגב ימין, הם על השביל ומלאים במים
– תגיד, אני יכולה להצטלם איתך לפני שיורדת מתלתלי הכרבולת?
– בוודאי, איזו שאלה. שלא יגידו שגם השנה לא טיילת על הכרבולת
– תגיד, לפני שנפרדת ממך, אולי תסדר כמה עננים בשמיים, שתהיה שקיעה מ ר הי ב ה
– תגידי, יש לך אולי עוד בקשות? לא טוב לך ככה להיות עם חברה טובה, לבד על דופן אחד המכתשים ה מ ר ה י ב י ם והמיוחדים בעולם… חוצמזה, שמיים נקיים מעננים, זה אומר שיהיו הרבה כוכבים בשמיים
– וגם ירח מלא!
– נו, את רואה, תהני ממה שיש, מהרוח, מהשמיים הכחולים, מהירח, הכוכבים, מהסימון הצבעוני שלי, מהשיפוע של המצלעה שאת עומדת עליה עכשיו
– תכ'לס, צודק. מתה עלייך שביל. ניפגש בעונה הבאה.

22:00, באוהל, חניון חולות צבעוניים

הרגע הזה שסוגרת את הריצ'רץ' של דלת האוהל, מתכסה בשק שינה ועוד מעט מניחה את הראש על הכרית ומתמסרת לשינה…
נזכרת ברגעים הארוכים שישבנו שתינו על ה"מרפסת", כשכל המכתש פרוש בפנינו. כשהתעייפתי מהישיבה, הנחתי את הגב והראש על האדמה, הכובע הוורוד מגן על הפנים.
ואז באה התנומה ולקחה את שתינו לעולם של חלומות.
כמו לחוות הארקה והטענה בו זמנית. גם פורקת מטענים של אנרגיה שלילית לאדמה וגם נטענת באנרגיה חיובית מהאדמה. חוויית ה"גם וגם" האולטימטיבית.
החווייה של שינה קלה על מרפסת הכרבולת, כשפוקחת עיניים מול נוף כל כך… priceless…
מסוג החוויות שקשה לתאר במילים.

היום השני בטיול שאחרי הקורונה

שישי מוקדם בבוקר, 06:50, חניון חולות צבעוניים

כמו בטיולים הנודדים לשלושה ימים, כשקמים בבוקר ויודעים שגם הלילה נישן במדבר, מזריחה עד שקיעה, יום שלם נבלה במדבר.
מחכים לנו היום ניסים והרפתקאות.
הקפה מוכן. קפה טעים. קפה של שטח.
היכן אתם שותים את הקפה של שישי בבוקר?
אני, אחרי היעדרות ארוכה, שותה קפה בחברת הטריסטרמיות הקולניות על אחד משולחנות הפיקניק בחניון. הגיעו לכאן לא מעט משפחות, כל מי שהרגיש את המחנק בבית וחיכה בקוצר רוח ל"שחרור".
נחמד לראות עוד ישראלים שמקימים אוהלים משפחתיים ענקיים, שמגיעים למדבר לנשום, לטייל.

07:50, עין יורקעם

כמה הרבה דיברתי על הגב הזה, עלה לכותרות בזמן השיטפונות של חודש מרס. בחורף 2020 האיזור כולו קיבל כמות נדיבה של מים, מי גשמים שנאגמו בבריכות עמוקות. כזה יופי.
כמה רציתי לבוא ולראות במו עיני את המפל זורם, אבל…. קורונה וכו'.
ועכשיו, בסוף הקורונה אפשר להגיע הנה ולהינות מיופיו של המקום, לנחש כמה עמוקים המים, לבחור את הבריכה האופטימלית לטבילה, לחלוץ נעליים, להוריד בגדים ו…
עין יורקעם מפורסם מאוד, בגלל יופיו וגם בגלל הנגישות לכביש. היגענו מאוד מוקדם, כדי להינות מהמקום כשריק ושקט, לפני שיגיעו המוני מטיילים. והם יגיעו. עכשיו הם מתעוררים, מכינים ארוחת בוקר וכו'.
מטיילת שפגשנו בגב עידכנה שהיום יהיה חם משמעותית לעומת אתמול. 30 מעלות. כלומר צריך למצוא מקום מוצל להעביר בו את רוב היום.
התוכנית להיום היא קודם כל טבילה בעין יורקעם או אחת הבריכות במורד נחל חתירה, מילוי בקבוקי מים בבירזייה באורון, נסיעה לחניון לילה במישור ימין וביקור בגב ימין עד הערב.
אח"כ ניסע לחניון בנחל עקרבים להקים את שני האוהלים החמודים שלנו, למנוחת לילה.
איך אומרים?
"א-מ-חייה"…
מחייה את הנפש שהיתה צמאה כ"כ לטיול מדברי.

09:30, על שפת בריכת מים בנחל חתירה

כן, הזמן עובר מהר כשנהנות. מצאנו מקום מושלם, פיסת דשא מוצלת, בריכה אליפות. בהתחלה המים קרים מאוד, אפילו קצת דוקרים, אבל אחרי כמה תנועות מהירות הגוף נרגע ואפשר להינות מגן העדן הזה.
לא לכולם יש אומץ להיכנס למים, הקור מרתיע אותם. לא אותי. וטוב שכך. טבילה ראשונה לעונת 2020.
נשארתי במים עד שקצות האצבעות החלו להתקמט.
ובינתיים עוד אנשים מגיעים, מדלגים על הבריכה שלנו, לכיוון עין יורקעם. ברקע שומעים קול קפיצה למים, דיבורים, צחוק, צרחה כשגוף פוגש מים קרים.
כמה שקט היה כאן בשבועות שהמדבר היה מחוץ לתחום.

הקורונה מזכירה לי את הרונג השיטים, צמח טפיל שכשמו כi הוא, נטפל לעצי השיטה, יונק את המים והכלורופיל שנוצר בתהליך הפוטוסינתזה, עד שבסופו של דבר הורג את העץ. כשמטיילים במדבר רואים עצי שיטים רבים עם ההרונג מסובך בצמרת שלהן, יש לו פריחה אדומה יפה, לצמח המניאק, הנצלן, הטפיל. ואז, אחרי שחנק את השיטה למוות, כשאין על מי להתעלק יותר, האם גם הוא מת? בכל אופן, עד אז הטפיל הספיק להפיץ את הזרעים שלו.
כנ"ל הקורונה: נטפלת לגוף, בעיקר לגוף חלש, שעיקר מטרתה – להתרבות. רק שגוף האדם להבדיל השיטה הפאריירית מחזיר מלחמה ומערכת החיסון נכנסת בטפיל. לפעמים התגובה מוגזמת ואז הגוף נכנס למצוקה נשימתית ובמקרים מסוימים מת. ואז מה הרוויחה הקורונה הזבל הזאת? אולי בזמן הזה הצליחה לעבור לגוף אחר דרך נוזלים, עיטושים, שיעולים. וחוזר חלילה, עד שהגוף נלחם בה, לפעמים יצליח להדוף אותה ולפעמים לא.
טפילה מגעילה.

10:20, מעל אחד המפלים המרשימים בנחל חתירה, קרוב מאוד למעלה פלמ"ח

"אין! אין דברים כאלה!"
ביטוי שדבק בי בימים שטיילתי בהודו ויפן ותקף גם לנגב.
הנגב שמפנק בנופים שאין,"אין דברים אלה". נחל מתפתל, משובץ בבריכות מים קטנות, מעט צמחייה, משני צידיו מצוקים אדירי מיימדים. והמפל? לגמרי אין דברים כאלה.
וכמה טוב שהתקדמנו במורד הנחל, התרחקנו מהמולת המטיילים, מהמוסיקה הרועשת שהתחילה להתנגן והעזנו להתקרב למדבר, למרות החום.
כל אחת הולכת בקצב שלה ולרגעים ארוכים אני  ל ב ד
אני והמדבר!

12:30, פיסת צל בנחל חתירה

פעם המדבר היה כמו מגרש המשחקים שלי. הרגשתי נוח מאוד להיכנס לעומקו, גם לבד. במקרים מסוימים לא היססתי לסטות מהשביל המסומן.
בגלל הקורונה, בגלל שעבר הרבה זמן מאז שטיילתי free style, קצת חששתי היום. אבל זו מיומנות שלשמחתי לא נשכחה, כנראה שרק הזזתי הצידה לזמן מה.
כשעמדנו על ראש המפל, ליד מעלה פלמ"ח, אפשר היה לראות את הגב הכי שווה בכל המדבר כולו. גב ענק. יכולנו לרדת, לטבול בו ואז לעלות חזרה לשביל. במקום זה אנחנו יוצאות להרפתקה קטנה. יורדות מהשביל לתוואי הנחל, ראינו קודם מלמעלה כמה גבים קטנים. מגיעות לאחד שנראה מפתה במיוחד, אותו נוהל התפשטות וכניסה זהירה למים הקרים.
גב שככל הנראה רק אנחנו והיעלים זכינו להכיר מקרוב.

נחל חתירה והחברים שלו, חצרה וימין הם אחלה נחלים.
יופי פראי שזמין למי שמוכן לרדת מהשביל, לזוז, קצת הצידה מאיפה שכולם הולכים.
אז מה היה לנו? גם ביקור בעין יורקעם, לראות אותו עולה על גדותיו מרוב מים, גם טבילה בבריכה פרטית ליד, גם הליכה קצרה על השביל עד למעלה פלמ"ח, גם תרגול טאי-צ'י על ראש המפל מול הנוף הכי מהמם בעולם, גם סדרת צרחות שמנקות שאריות של מועקות, גם טבילה נוספת בבריכה פרטית נוספת, מחוץ לשביל.
וגם פיסת צל שווה, למנוחה וכתיבה של רשמיי מהטיול שאחרי הקורונה, אונליין.
לו הייתי מחכה עד שאחזור הביתה (מחר! לא היום! יש עוד יום וחצי של טיול), משהו בהתלהבות הילדית של שתינו ייתכן והיה נרגע ואז אולי הייתי כותבת "נחל חתירה הוא נחל יפה", בלי כל הסופרלטיבים שאני מעיפה על המדבר, כפרה-עליו, שכ"כ התגעגעתי.
החברה נרדמה, הראש מונח על התיק, מתחת לסלע שמפנק אותנו בצל אטום. הריחוק מהשביל מפנק אותנו בשקט, שאין דברים כאלה. אפשר פה ושם לשמוע זמזום זבובים ואת הצליל של האצבע שלי שמקלידה על המקלדת הסלולרית.

13:30, עדיין בנחל, באותה פיסת צל

החברה שלידי ישנה, גם אני מניחה את הטלפון ועוצמת עיניים.
היום השני בטיול שאחרי הקורונה, תנומה מס. 2 אי שם במדבר.
כמה שקט. כמה רוגע.

15:30, בצל רותם המדבר ליד החניון בנחל עקרבים

יצאנו מהנחל, עברנו ליד המוני מטיילים בעין יורקעם. כמו בריכת שחייה ציבורית.
אם זו לא נקראת "התקהלות", אז אני לא יודעת מה כן. נהגנו בחוכמה כששינינו כיוון אל תוך הנחל. לו היינו נשארות במקום היינו מתרגזות מהרעש, מחוסר ההתחשבות של הישראלי המצוי, מההתעלמות מההנחיות (שלמען האמת גם אני לא סגורה עליהן, אבל בטח ובטח לא להתקבץ בכזו צפיפות).
בחניון הסמוך למפעל אורון ממלאות מים רותחים בבקבוקים. הכל חשוף לשמש הרותחת…
מכאן ממשיכות לכיוון גב ימין. לפי כמות הרכבים בחניון אני יודעת שעמוס לעייפה ואנו מוצאות פינה מוצלת בחניון לארוחת צהריים. "פותחות שולחן" מחצלת צנוע ומשביע, מגרשות את הציפורים הנודניקיות ומחכות שקצת יתקרר כדי ללכת אל התצפית על שפת המכתש הקטן.
עוד מעט השעה ארבע ועדיין חם מאוד, המים בבקבוקים חמים. מזג אוויר קייצי שגורם לנו להאט קצב, לנוח בצל.
בזמן שעבר מאז ביקרתי בחניון הלילה לאחרונה נראה שהשקיעו מלאכה רבה בתחזוקת המקום והכנה של מתחמים בהם אפשר להקים אוהלים. לא היה כדאי לדאוג להקים גם סככה שתיתן מעט צל וגם ברז מים?
לו היתה מעט רוח, לו לא היו זבובים, המנוחה היתה מעט משתדרגת. אבל גם ככה טוב.

17:10, מצפור המכתש הקטן

אנחנו חצי-יושבות חצי-שוכבות מול הפלא היפהפה הזה, וכל מה שאנחנו מסוגלות לדבר עליו זה החום הגדול, הכבשן.
קשה לי. הגוף לא רגיל לכזו טמפרטורה גבוהה. חם לי. אני עייפה, מלוכלכת ומסריחה. כמו שטיילת מדבר אמורה להיראות.
ההתלהבות של הבוקר התפוגגה ואת מקומה תפסה כבדות. להישכב על האדמה, להניח ראש על תיק ולעצום עיניים.
תנומה מס. 3 אל מול המכתש קטן.
אם כבר לנמנם, אז קרוב מאוד למכתשים. הבורות המקסימים, הענקיים.
"אז מה, אין פה איזה גב מים?", אני נשאלת. למזלו של המכתש שאין, אחרת היה הופך לאטרקציה מושכת המונים שלאו דווקא יודעים להעריך ולשמור על הניקיון.

22:15, באוהל בחניון לילה

הירח זרח קודם, כדור גדול, לא מושלם, זוהר באור אדמדם וככל שעולה בשמי הלילה מאיר באור לבן.
שקט כאן מאוד וגם קריר. מהרגע שהשמש ירדה והחלה לנשב רוח, הטמפרטורות החלו לרדת עד שנהייה כ"כ נעים, על גבול הקריר.
"מחר ירדו הטמפרטורות ", מבטיחה השכנה שלנו בחניון. נקום מוקדם,, נתארגן וניסע לגב ימין, לפני שהמוני מבקרים יגיעו לטבול במימיו.
משיארה את התוכניות למחר. מה שלמדתי זה שנחוצה גמישות, כדי להתאים את הרצון שלנו לתנאי בשטח. אם חם וצפוף עדיף לשנות כיוון. כל עוד אנחנו ממשיכות להרגיש טוב.

איזה מזל יש לנו שיש לנו מדבר, שיש בנו את הסקרנות, שמחת החיים ורוח ההרפתקנות לצאת לדרך.

היום השלישי בטיול שאחרי הקורונה

שבת בבוקר, 7:07, חניון לילה נחל עקרבים

אחרי קפה של בוקר שבת מקפלות ציוד ונוסעות לחניון נחל ימין. הלילה היה רוחני במיוחד, בשתיים אני מתעוררת לצלילי הרוח שמכה בדפנות האוהל. לא הרגשתי שעומדת לעוף וכל הכבוד לאוהל הפשוט של דקטלון שהחזיק מעמד ולא התפרק.
חזרתי לישון, שינה חזקה, עמוקה, כזו עם הרבה חלומות, עד צלצול השעון בשש וחמש דקות.
בוקר יום שבת, קצת מעונן, קצת רוח. מורגשת ירידה חדה בטמפרטורות.
אלו מילים שמקלידה כשהחברה נוהגת על הכביש הצר לכיוון נחל ימין. אגב, הכיוון השני של הכביש, למעלה עקבים עדיין חסום מאז השיטפונות של 2017 או 2018 ולא טרחו לתקן. פשוט הערימו תלולית עפר ותמרור "אין כניסה". הדרך הקלה ביותר להתמודד עם הבעיה, להרחיק משם אנשים. רוצים לטייל בנחל גוב או לבקר בהר צין? סעו דרך צומת הערבה וכביש 90. תעשו סיבוב ענקי. למי איכפת.
מתקרבות לחניון וגם שם יש רכבים, מחוץ לחניון בתוואי הנחל התמקמה חבורת ג'יפים. מתעלמים מההנחייה הגורפת לא לישון בערוץ נחל. להלן דוגמא חייה איך עם ישראל לא נשמע להנחיות. עם קשה עורף, לא צייתן שאנחנו. ואת זה כותבת מישהי שאתמול, בלי להסס, ירדה לעומקו של נחל חתירה, מתחת לסימון הרשמי של שביל ישראל.

08:00, גב ימין

כזה יופי, כזו יצירת פאר של הטבע. כמה טוב לחזור אל אותו המקום, בפעם המי-סופר-כמה.
לחברה שלי זו פעם ראשונה. גם היא טיילנית וטיילה הרבה בסיני, שם היכרנו. אבל את הכרבולת היא לא הכירה, גם לא את המכתש הקטן. או שיכול להיות שהיתה שם לפני שנים רבות. כך או כך, היא לא זוכרת. זו עבורה הפעם הראשונה.
כשאנחנו מתקרבות לגב, אני מושיטה יד, תעצמי עיניים, לא להסתכל, לא להסתכל… עכשיו… תראי איזה יופי כששלוש בריכות מים מונחות תחתינו. כדי לראות את הגב הפנימי יש להתקרב לקצה המצוק. כולם גדושים במי גשמים טריים ונקיים. אם כי צריך לקחת בחשבון את כמויות האדם שרחצו כאן אתמול, בתום הקורונה, ככה שייתכן שפחות נקי.
בהמשך לחוסר הצייתנות של עם ישראל, להלן דוגמא נוספת. ברחבה החולית שליד הגבים יש שני תרמילים, שק"ש פרוש וזוג מטיילים שככל הנראה העבירו כאן את הלילה. יש כמה כללים בסיסיים שכל מי שמטייל בטבע חשוב שיידע ואחד מהם הוא לא לישון ליד מקור מים. פשוט לא. והסיבה מאוד הגיונית, בלילה יש לאפשר לבעלי החיים לגשת ולשתות מים. אם יהיו שם אנשים, ייתכן שיפחדו ולא יבואו. לכן מקפידים להתרחק מהמים לקראת חשיכה. חשוב שנזכור שאנחנו אורחים, וכאורחים יש להקפיד לא ללכלך, לא להתערב, לא לקלקל, לא להפריע.
אני מתלבטת בקול רם אם להעיר להם או להתעסק בעיניינים שלי.
אוקי… הם לא ישנו פה. שאלתי, הם ישנו בחניון והגיעו מוקדם. בכל מקרה לא מוחקת את מה שכתבתי קודם. חשוב, שמטיילים ידעו מה מותר ומה אסור. אה… עוד משהו חושב, לא לעשות פיפי בגבים. החיות שותות את המים הללו.

הבוקר נושבת רוח קרירה. קר מדי מכדי להיכנס למים. מוותרות על הטבילה וממשיכות הלאה במסלול מעגלי.
בהמשך השביל הירוק פוגש את שביל ישראל, נגיע למצד צפיר ומשם על דרך ג'יפים חזרה לחניון. סיבוב של כ-10 ק"מ.
ברוח הקרירה עדיף להיות בתנועה, כל עוד החול לא עף ישר לתוך העיניים.

09:50, ליד הרוג'ום המתצפת על נחל ימין, מעלה ימין, סדרי ימין

כן, אלו טיפות קטנות של מים שיורדות מהשמיים. גשם?
מדהים איך שכחתי לבדוק מזג אוויר לפני שיצאנו לדרך. וגם אם הייתי קוראת על 30 מעלות חום, רוחות וגשם, מה היינו עושות? מבטלות? דוחות?
הרי הקורונה היא כמו חבל קשור סביב צאוורה של רוטוויילרית גזעית, גורה צעירה שמתה לצאת החוצה, לרוץ, להיות בתנועה. והיא לא יכולה. כל פעם שמנסה להתרחק רצועת החנק מתהדקת וחונקת. עד שהשבוע שיחררו אותה. ואז מה? שלא תרוץ כי חם מדי או כי יורד גשם?
אמרו לה "חופשי" והיא עושה בדיוק מה שמרגיש לה "חופשי".
טיול מדברי בשניים מהנחלים הכי-הכי של הנגב.

10:18, הפסקת תפוח בסדקי ימין

מניחה מקלות הליכה, תיק, מצלמה, משקפי שמש, טלפון על האדמה ונעמדת סמוך לקו המצוק לתרגול היומי של 9 מנחים של טאי-צ'י-קונג. כשפורשת את הזרועות לצדדים במנח הנשר מרגישה שעוד רגע גם אני עפה ברוח. בסוף התרגול אני מושכת מאיזור הבטן התחתונה חוטים צבעוניים, מושכת לאט לאט עד שהיד מגיעה גבוה לשמיים ומשחררת את החוט לעוף באוויר. ביד ימין מוציאה חוט זהב, וביד שמאל חוט כסף. לפעמים מגוונת בחוט טורקיז או כחול. הבוקר אני בוחרת בחוט בצבע חום, הצבע של המדבר, לאט לאט, עד שהוא עף לכל הכיוונים. מזרח, המכתש הקטן, מערב, המכתש הגדול. ובין לבין נחל חתירה ונחל ימין מלאי ההוד, ההדר, העוצמה.

החברה לידי בעיניים עצומות. אני מתעניינת אם היא תופסת תנומה מס. 4. לא, היא לא נרדמת, אבל מה שהיא מתארת מתאים לתדרים השקטים והרגועים בראש, כשהפעילות המוחית נרגעת, כמו לפני שינה.
מפה לשם התחלנו לדבר, הכי אנחנו אוהבות זה לעלות זיכרונות מסיני. ו… ליישר שורות מחבילת החלבה…
"וואוו, זה אחד המקומות הכי יפים שראיתי", מטיילים צעירים שהגיעו עכשיו.
עבור שתינו, סיני זה "ה"מקום. ותמיד-תמיד מפנטזות על הטיול הבא לסיני. כרגע, הגבול סגור ולעומתו הנגב פתוח לרווחה. רק להעמיס תרמיל על שכם ולהעיז להיכנס לעומק השטח.
היא אומרת: "פה! פה להיות כשיש שיטפון ולראות את הזרימה של כל הנחלים". צודקת. ואני חושבת אם יום אחד אעיז לעשות את זה, להגיע ביום חורפי וגשום לתצפית ולהמתין לשיטפון.
בינתיים ענני גשם כהים ממשיכים לשוט בשמיים, מדי פעם ממטירים טיפות ספורות.

זה מקום להיות בו, במקום לקבור את הראש במסך הסלולרי. חלאס הקלדות, קמה לראות מה הבנים גילו באחד הסדקים, מי מעיז לרדת לעומק הסדק ומה בכלל עומקו (לא מתאים לאנשים בעלי נטייה קלאסטרופובית)

12:54, מצד צפיר

"ההרגשה הזאת, לשמר אותה", ככה היא אומרת לי ומוסיפה, "אני לא יודעת איך".

בהתמקדות אני מנחה את המתמקדים להיעזר במשאבים טובים. כמו טיול, כמו הטבע, כמו מדבר. וברגעים של קושי, להיזכר במשאב הזה, להשתמש בו.
בימי הקורונה תרגלתי את זה הרבה. הייתי מביטה בתמונות רצות בשומר המסך שלי, רצף אקראי מתוך תיקייה בשם "הטיולים של אילנה".
חלק מהתמונות העלו חיוך, זיכרון רחוק וטוב, ולפעמים בא לי לבכות, מרוב געגוע למשהו שהיה ולא יחזור.
לפעמים יש שיחות שנוגעות בעצב חשוף ואז מגיעות הדמעות. כמו שקרה לי על השביל, בין סדקי ימין למצד צפיר. איך מכל הנושאים שבעולם בחרנו לדבר דווקא על זיקנה, בתי אבות, תשושי נפש, והמחלה הארורה אלצהיימר. ואז הגיעו כמה דמעות ומשהו התנקה.

זה הלג האחרון של המסלול הרגלי. מכאן עוזבים את שביל ישראל, על דרך ג'יפים שחורה, עד לכביש ומשם לחניון הלילה. כשעה הליכה.
נעצור להפסקת קפה ליד המכונית ואח"כ נתחיל בדרך צפונה
בקרוב יסתיימו שלושה ימי מדבר חווייתיים שאשמח מאוד להיזכר בהם כשהתמונות ירצדו על צג המחשב.
ובינתיים, קוראת במפת השבילים, בצד האחורי מוצאת את תרשים "כף היד", עם שמות האצבעות: רכס בוקר, רכס ירוחם, רכס חתירה, רכס חצרה ורכס מחמל. ורמת עובדה על גב כף היד. נזכרת בהסברים ששמעתי מזמן ממורי דרך מנוסים, מחברת בין הפס עם המשולשים במפה למה שרואה מולי: הינה רכס חתירה, הינה הקירות של המכתש הגדול, וזה הקיר המזרחי עם השיפועים הדרמטים, שמה נמצאת הכרבולת. זו שיש לי אליה משיכה לא מוסברת.
ו…. איזה כייף שדקה אחרי הסגר ודקה לפני שנגמרת עונת המדבר הצלחתי להשחיל ביקור קטן על הכרבולת ותנומה על "המרפסת".
משאב סופר נחוץ לימים קשים, או לסגר מס. 2 אם חלילה יחזור על עצמו.

14:40, תחת עץ שיטה, סמוך לחניון לילה של גב ימין

הקילומטר וקצת האחרון של הליכה על הכביש הנידח הרגיש כמו סצינה מהסרט "סוף העולם שמאלה".לפחות יש קליטה ואפשר לחפש ביוטיוב כמה שירים, לנגן ולשיר למדבר יחד עם הזמר "אור גדול מאיר הכל"…
בצל הנדיב של עץ השיטה אני ממתינה לחברה שתגיע עם המכונית. נכין קפה של סיום טיול עם כמה עוגיות ליד ו… ניפרד מהמדבר…

תמו שלושה ימי טיול בארץ המכתשים.
הלב מלא שמחה.

Comments

5 תגובות על “הטיול שאחרי הקורונה – אל ארץ המכתשים”

  1. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    איזה יופי שהספקת לטייל בסוף העונה, אני יושב בבית בגל החום הנוכחי ומקנא.
    חניון החולות הצבעוניים נראה עמוס כמו בדרך כלל. אפשר לעבור לחניונים אחרים קרובים שקטים יותר כמו עין ירקעם או מישור ימין.
    אני אוהב את חניון מצפה המכתש (נחל עקרבים). הוא נגיש אבל שקט ומבודד.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      בסופ"ש האחרון, כתגובה טבעית לשיחרור מהסגר, כל מקום היה הומה אדם. גם החניון ל נחל עקרבים ששודרג מאו ויש בו היום משטחים מאוד נוחים להקמת אוהלים.
      גם בעין יורקעם ובמישור ימין היו המוני אוהלים.
      חבל שגל החום הנוכחי מונע מאיתנו לשוב למדבר, מקווה מאוד שעוד יהיה הזדמנויות לגיחות קצרות יותר, במתכונת שונה, שאינה דורשת הליכה ארוכה ומאומצת

      1. תמונת פרופיל של הופאק
        הופאק

        באסה. מדבר ללא שקט הוא לא ממש מדבר.
        לכן עדיף לפעמים לישון מחוץ לחניון (לא בשמורת טבע כמובן, הרי זה אסור).

  2. תמונת פרופיל של motior
    motior

    איזה יופי של טיול ואיזה השקעה בתיעוד שלו!
    ברוב המקומות אם לא בכולם הייתי בעבר, אבל מאז הקורונה יצאתי רק לטיול אחד קצר (בחולות קיסריה) ויש לי הרגשה שפספסתי את רוב העונה…

    ממליץ לך להצטרף לקהילת פרפרים – קהילה של בלוגרים ישראלים.
    פרטים כאן:
    https://isra-parparim.blogspot.com/

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה, זה באמת היה טיול יפה, בקצה-קצה העונה, כי מתחיל להתחמם והמדבר עבורי בעונת הקייץ מחוץ לתחום למעט טיולי לילה או טיולונים ממש קצרים.
      אכנס לאתר פרפרים ואצור איתכם קשר בהודעה פרטית. תודה על ההזמנה