שלושה ימים על השביל, בין מכתש למכתש


חמישי, חמש ועשרים בבוקר, יום חדש עולה. סיימתי להתארגן ויושבת לשתות כמה לגימות של תה חם, מקשיבה לגשם שיורד בחלון, מהרהרת בפיסות חלום שנותרו בזיכרון. עוד לגימה ואצא החוצה, אחצה את הארץ, מאיזור השרון אל שמורת מצלעות המכתש הגדול. גל קטן של התרגשות גואה בבטן, התרגשות לקראת הטרק העצמאי הראשון שלי בנגב.

המסלול המתוכנן על שביל ישראל מוכר לי בחלקו הגדול, את רובו צעדתי בהזדמנויות שונות מצפון לדרום או מדרום לצפון בטיול לפני שנה או שנתיים או שלוש. ועדיין ההתרגשות! בטיול הזה אני והשותף לדרך נצא לגמרי לבד למדבר הגדול עם תיק גדול על הגב בו נסחוב כל מה שצריך ללינת שטח. ההתרגשות מהולה בחששות, איך נסתדר, איך יהיה מזג האוויר, האם יספיקו לנו המים, ומה אם התיק יהיה כבד מדי, והמסלול, האם לא קשה מדי, שלא לדבר על מעלה עלי שבמכתש הקטן ששמעתי אודותיו רבות. לפעמים צריך לעשות את אותה קפיצת אמונה קטנה, להגיד שהכל יהיה בסדר, להאמין בלב שלם שיהיה בסדר ו…לצאת לדרך.

"מכל צורות הטיול המוכרות – ההליכה ברגל היא בעיני הדרך הטובה, המעמיקה והנעימה ביותר להכיר מקום ולהבין אותו. זוהי דרך איטית, בדיוק ההפך מהאינסטנט המציף אותנו בכל מקום. דרך שחוקקת את החוויות בגוף ומשאירה אותן כזכרונות לנצח. המאמץ הפיזי הכרוך בהליכה ברגל, הקושי המתלווה אליו והתכונות הנדרשות בכדי להצליח בו (נחישות, התמדה, כוח סבל לפעמים) – מביאים כמעט תמיד לתחושת מסוגלות והישג בסוף הדרך. תחושה נפלאה, כמעט ממכרת."

אורה גזית, בלוגרית בעלת הבלוג "חלומות שמורים"

והייתי מוסיפה, לא כמעט, אלא ממש ממכרת. אם מסתכלים עלי ממש מקרוב ניתן להבחין בתסמינים של "רעלת שביל" שאני לוקה בה לאחרונה. ומה הטיפול היעיל ביותר לכזה שיבוש? העמסת מדבר.

כמה פשוט לשמח אותי, לרפא אותי, להחליק את קמטי הצער, להחליף את הבעת הפנים הטרודה והמעוננת בבהירה יותר, קלה יותר, שמחה יותר. שלושה ימי מדבר, שני לילות בשטח, שני מכתשים, כמה וכמה מעלות לא קלים, שני מטיילים, האחת עם "רעלת שביל", השני ג'יפאי שלומד יותר ויותר להינות מההליכות הרגליות, מבסוט עד השמיים שגם הוא לכמה ימים "שביליסט". למען הדיוק שנינו שיבצנו את עצמנו תחת הכותרת "שבליסטים" ברגע שהעמסנו על הגב את התיק הגדול ויצאנו אל השביל. תחושת ההישג בסוף הדרך, המסוגלות לסיים בשלום מסלול הליכה תובעני היתה נפלאה.

לכל אחד יש בדפדפן כמה אתרים אהובים שפתוחים באורך קבע, לא ככה? אצלי זה אתר המפות של israelhiking ובין לבין אני אוהבת לגשת למפה הדיגיטלית ולחפש מקטע משביל ישראל, להגדיל, לסמן מסלול, למדוד אורך, עליות וירידות. סוג של משחק. סוג של עבודת הכנה לקראת היציאה לשטח. ותמיד, תמיד, לא משנה כמה טוב אתכונן, תמיד בשטח יקרו הפתעות. השביל ירגיש לי בכפות הרגליים ארוך מדי, תלול מדי, קשה מדי.

המספרים ע"פ israelhiking:
41.61 ק"מ, 1.45 ק"מ עליות מצטבר, 1.47 ק"מ ירידות במצטבר.
מרשים. ומרשים עוד יותר איך בין המכתש הקטן למכתש הגדול נמצא אחד המקטעים היפים, הדרמטים והמרשימים על השביל.

מי שמביט במפת א"י או בספרי לימוד מלפני קום המדינה לא ימצא זכר למכתש.
בשנת 1942 יצאו שישה בחורים, בוגרי מחנות העולים לסיור בן שבועיים בדרום מדבר יהודה שהיה אז ארץ לא נודעת. הם הגיעו למקום מוזר אשר כמוהו לא ראו ועליו לא שמעו מעודם, לא הם ואפילו לא מורה הדרך הבדואי. עמק סגור מכל צד בקירות ענק, מנומר בשלל צבעים.
הם חזרו מלאי התפעלו ושופעי סיפורים בנוסח זה: "אתה עובר דרך חריץ בין סלעים עמוקים, כל כך צר שאפילו חמור לא יעבור בו ופתאום אתה עומד בתוך בור ענק. קירות הבור גבוהים עד השמיים ועשויים מאלף צבעים. אתה ניגש אל קיר אדום ומכה בו בגרזן, נופלת אבן ותחתיה נגלה קיר צהוב, עוד מכה ונגלה קיר לבן, ואחריו אדום, וסגול…

עזריה אלון על גילוי מכתש קטן

לאחרונה קראתי עיצה טובה שממליצה לשאול לגבי כל הדברים שאנחנו עושים בחיים "האם הם מהנים? האם הם משמעותיים?" כי אפילו אם עונים "לא ממש" לשאלה הראשונה, תשובה של "כן" לשאלה השנייה יכולה לעשות את כל ההבדל. ואם עונים "כן" על שתי השאלות – הרי לכם את התשובה לחידת האושר. וכשאני בודקת את פרוייקט השביל שלי שמתקדם לאיטו – האם הוא מהנה? האם הוא משמעותי? – התשובה עבור שתי השאלות היא "כן". והרי לכם שביל ישראל בנוסף להיותו מסלול הליכה ארוך, גם מקור של אושר ומשמעות לאחת המטיילות עליו.

השביל נותן את המסגרת, את תוואי הדרך ולתוכה כל מטייל יוצק תכנים משלו, כל מטייל נושא עמו את המטען שלו, ומה הוא בוחר להשיל מעליו בדרך, מה הוא בוחר לקחת לעצמו מהדרך, זה כבר עיניין שלו. היגעתי למדבר טרודה, מודאגת, "הראש לא ממש במקום", בגלל זה שיניתי את תוכנית המסלול כ"כ הרבה פעמים, אבל השביל נותן מסגרת, מרגיע, מסמן לי שלא משנה מה, הוא כאן וממשיך לנקודה הבאה, מזמין אותי להצטרף אליו, לשחרר קצת מהעומס שהבאתי איתי מהבית, גם ככה אני סוחבת על הכתפיים מוצ'ילה כבדה. מותר להרפות, מותר לשחרר, מותר להתמסר, מותר להינות, מותר פשוט להיות.

יצאנו לדרך בחמישי בבוקר ולאחר הפנייה ימינה לכיוון המכתש הגדול קיבל את פנינו מזג אוויר מעונן, שמיים מקושטים בעננים אפורים. לא קר מדי, לא חם מדי, מזג אוויר אידיאלי לטיול לעומק בנגב. המסלול שלנו שאפתני, בשלושה ימים אנחנו מתכננים ללכת את כל הדרך ממצד תמר עד תחילת הכרבולת, עד לאותה נקודה בה טיפסתי עליה בטיול שבועיים קודם. היות ואני מטיילת בתפזורת אין הכרח שהקטעים יהיו רציפים, ככה שבחמישי אחרי שהותרנו את המכונית בשערי מפעל אורון, יצאנו לחצי יום טיול על הסנפיר הגדול. אחר הצהריים נסענו לחניון שמעל המכתש הקטן להטמין מים וחזרנו לישון בחניון חולות צבעוניים.

למחרת מוקדם בבוקר נסענו לדימונה ולאחר דין ודברים עם כמה נהגי מוניות מצאנו מי שייקח אותנו עד למצד תמר. בזה תם פרק המנהלות ובשבע ועשרים בבוקר חוצים את כביש 25 לכיוון עין צפית ומתחילים לצעוד דרומה – עד – שבת, שתיים ועשרים – כשהיגענו לחניון הרכבים סמוך לעין יורקעם, מחפשים טרמפ שיקח אותי למכונית בדימונה. ובין לבין, יומיים של מדבר נטו, "טרק מדברי" נפלא באחד המסלולים היפים וגם הלא קלים על השביל.

טיול ארוך ברגל במדבר טומן בחובו הרבה מאוד רגעים, חלקם מעיפים את מצב הרוח לשחקים, מטעינים בבוסט רציני של אנרגייה, וחלקם תובעים ממך כל טיפת אנרגייה, סוחטים את כל הכוחות. ככה זה, המדבר נותן ולוקח.
ככה זה גם היה, לפעמים רגעים בהם אני שמחה וצוהלת ולפעמים סחוטה, עייפה, מותשת.

דרכים רבות לדעת את המדבר
"יש ההולך ועיניו באדמה, מחפש הוא אחר זוטות קטנות, מרים כל אבן, מתפעל ונעצר בפליאה על יד צמחים עם פירות סגולים או זחל ססגוני.
חברו ההולך מאחוריו, מסביר לו שהאבן שהרים היא אבן מטמורפית מתקופת הפרה-קמבריום, ולצמח קוראים יפרוק תלת קרני, ומזחל זה יגדל בבוא היום פרפר לבנון הכרוב המצוי.
את השלישי תמצא תמיד על פסגות ההרים, בוחן הכל מגבוה, פסיעותיו גדולות ואין הוא שם לב למה שעובר תחת כפות רגליו אלא למה שנמצא שם, הרחק מעבר לאופק.
ובסוף הטור מזדנב החוקר. הוא מרים את האבן שהראשון הרים, שובר אותה ובודק את תכנה.
הוא שואל "מדוע גדל צמח זה דווקא בערוץ ולא בראש ההר?"
והחמישי? החמישי יודע את המדבר בייסורים, בחום הגדול, במעלות הקשים, בצפיה המתמדת שיגיע כבר הסוף. אין הוא שם לב למה שמתרחש סביבו. בשבילו המדבר הוא מקום אותו צריך לעבור כדי להגיע למקום אחר.
עכשיו אנחנו יוצאים לדרך וכל אחד צריך לבחור איך הוא רוצה לדעת את המדבר: בחכמה, בנבואה, בשאלות או בייסורים ואולי אף כמה מהם יחד…"

(מקור לא ידוע)

בימים הללו במדבר ראיתי שמיים גדולים פרוסים מעל, רקיע בגוונים שונים של כחול-אפור, ענני גשם, אפורים, כמעט שחורים, קשת גדולה, מושלמת, מרהיבה, זוהרת בשלל צבעים על רקע השמיים הכהים. באותו הרגע המדבר זהר באור כל כך מיוחד ששום מצלמה לא תצליח לתפוס, מסוג הרגעים שצריך להיות שם ולראות את היופי הכל כך מיוחד, כל כך מהפנט.

ראיתי מכתש, בור עצום פעור באדמה, יפהפה, בור ענק מוקף קירות תלולים, מחורץ ערוצים קטנים וגדולים בקרקעית. ראיתי הרבה מאוד גוונים של חום, מחום כהה מאוד על גבול השחור, חום אדמדם, חום אוקר. חום הוא ערבוב של כל הצבעים, לפעמים הכתום נותן את הטון הדומיננטי, לפעמים הצהוב.

ראיתי גם קווי צבע כתום-כחול-לבן צבועים על אבנים, הסימון המפורסם של שביל ישראל.

ראיתי צבעים של שקיעה, סגול ואדום כהה בכתם מטושטש על פני השמיים. ראיתי גם צבעים של זריחה, סגול ואדום מנוקדים בעננים לבנים קטנים.

ראיתי ציפורים, טריסטרמיות שנעמדו לרגע על שלט עם הכיתוב "המכתש הקטן" ושנייה אחר כך התעופפו לדרכן. ראיתי שביל עולה, מתפתל במעלה ארוך ותלול על קיר המכתש, ראיתי מדרגות, מעקה ביטחון, סולמות, שיפוע חד. ראיתי שבילים רבים, ראיתי את הנעליים שלי צועדות בדרך, גומעות קילומטר אחר קילומטר, מתכסות אבק, ראיתי את הצללית שלי מנופפת לשלום, ראיתי את קו האופק פרוש לצדדים, נמתח מכאן ומכאן, עד לאינסוף.

ראיתי אנשים מטיילים, ראיתי חיוכים גדולים של השותף לדרך, חיוך שמביע אושר ושמחה גדולה פשוט להיות שם. ראיתי אבנים, הרים ושמיים שנעמדו מולי בקומפוזיציה מושלמת, ראיתי מפלים רבי עוצמה עכשיו יבשים ואפשר רק לדמיין איך נראים בעת שיטפונות, ראיתי בולדרים עצומי מיימדים מוטלים זה על גבי זה בעירבובייה מקסימה.

"הטעינה הכי חיובית שאדם יכול לטעון את עצמו, זה להיות לבד בטבע. ובמדבר יש לזה העצמה. זה מאוד חזק. זה כאילו שהעולם סביבך מדבר אליך ומסביר לך מה הוא. חוויה חזקה מאוד."

דברי חוקר הבולענים מתוך סרטון של "כאן" על תופעת הבולענים בים המלח

וכשמחברים את ההליכה ברגל, במדבר, לבד מקבלים את המרכיבים לחווייה חזקה, מעצימה.

"זה הנוף הקשה ביותר לצילום בעולם כולו.
אתה צריך בשבילו עדשה של 360 מעלות לפחות, או משהו כזה.
אתה רואה אותו, ואז מביט לתוך עינית המצלמה – ואין כלום.
ברגע שאתה מנסה לשימו במסגרת – הוא נעלם".

(מקור לא ידוע)

מתוך כל התמונות שצילמתי בטיול סוף השבוע הארוך האחרון, תמונה זו שמקפלת בפיקסלים שבה כזה זיכרון מתוק, שאני לא יכולה להפסיק לחייך… המדבר הזה, אין כמותו.

Comments

6 תגובות על “שלושה ימים על השביל, בין מכתש למכתש”

  1. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    איזה יופי, אחד הקטעים היפים של שביל ישראל.

    שתי הערות מנהלתיות:
    1. יש מיכל מים ליד הבסיס של מצפה המכתש כך שלא הייתם חייבים להטמין שם.
    2. לאוטובוסים מבאר שבע לאילת יש תחנה במצד תמר ולא חייבים מונית.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה הופאק. אני יודעת על המיכל מים שליד הבסיס ושאלתי אם הוא מלא, נאמר לי שלא. לא רצינו לקחת צ'אנס שלא, אם כי היה בחניון אוטובוס של חוג סיירות. ועדיין מעדיפה לסמוך על עצמי. במקרה הזה זו היתה הטמנה קלה שנגישה למכונית והסתדר לנו עם הלו"ז. לגבי האוטובוס, לא ידענו את לוחות הזמנים. מונית לשם עלתה 100 ש"ח, ככה שזה מחיר סביר.

  2. תמונת פרופיל של גבי
    גבי

    קראתי ונמלאתי שמחה, היתי רוצה גם לאתגר את עצמי בטיול מהסוג הזה.
    מרשים ביותר!!! הכתיבה והתמונות ממש המחישו לי את הטיול.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה גבי. זה אכן טיול מאתגר והאמת שלא הייתי ממליצה לבחור דווקא במקטע הזה כטיול שטח ראשון. תוואי הדרך לא קל, במיוחד מעלה עלי בסוף היום הראשון. ניתן אגב לעשות את המסלול הזה כטיול יום לא מעגלי, עם מוניות מדימונה ומונית שתאסוף בחזרה מחניון נחל עקרבים.

  3. תמונת פרופיל של שמאי
    שמאי

    תענוג…

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה שמאי!