ימים של מנדלות

הימים האחרונים היו ימים של מנדלות. נשאבתי לתנועה המעגלית, כמו תנועה של צנטרפוגה ששואבת אותי פנימה ומעיפה החוצה את כל מה שמיותר.

רציתי שזה יהיה פוסט רק של תמונות, בלי מילים, בלי תאורים, בלי הסברים. בלי להלל את סגולות הריפוי שיש למנדלה.

היות ואני גם אישה של מילים, אביא הפעם סיפור שלא קשור לכלום. תלוש מהקונטקסט. ברוח האסקפיזם ששורה עלי מאז שיחררו אותנו לחופשי.

בשנה האחרונה לתואר הראשון בבצלאל קיבלתי באחד הקורסים משימה – לכתוב חיבור: ילד שמתאר בגוף ראשון את היום הכי כייפי שהיה לו בחיים.

לפני כמה ימים פגשתי את הטקסט הזה אחרי שנים ארוכות שהיה שמור באחד מספרי הסקיצות. יש בו משהו גולמי מאוד, מופרך לצד זיק של שובבות ודימיון משתולל. הקלדתי את המילים כפי שנכתבו אז, חורף 93, אל הפוסט בבלוג שיתפרסם במאי 2020.

מגישה לכם, קודם את ה"חיבור" ואח"כ את התמונות ואתם מוזמנים לעשות את החיבורים שלכם.

כל היום לא עצמתי עיניים, אפילו לא לשנייה. אימא שלי שאלה אותי איפה הייתי ורצתה שאספר לה הכל על ההשתוללות הנפלאה הזאת. שבבוקר יצאתי החוצה למקום שאף פעם לא הייתי, התחלתי ללכת והיו הרבה דברים לראות, לשמוע, לגעת, להריח ולטעום. מה אמרו לי האנשים בדרך ואיזה אנשים ומה בדיוק קרה לי שם, אולי זה בכלל לא קרה לי בארץ, אולי בחוץ לארץ. כי במקום להגיע לבית הספר עליתי על ההליקופטר וככה טסתי מעל העיר. היו שמיים כחולים, נקיים, בלי עננים ושמש שקצת סינוורה אותי, מקודם כשהיינו בגן שעשועים והתנדנדתי בנדנדה כל כך חזק, עד שהרגליים היו בשמיים. השמיים היו כל כך כחולים, כמו ביום ההוא, הכי מאושר שאני זוכרת. היתה שם בחורה יפה ושקטה, היא לא מדברת, היא חושבת שהיא כלב. אני רוצה ללטף את הראש שלה, אבל לא יכולה בגלל שהידיים שלי מלוכלכות בחול. הכלבה שלי היתה נעולה בבית כי בחוץ הסתובבו כלבים ענקיים שהיו הכלאה של סאן ברנארד עם כבשה. הם היו גדולים ופחדנים, פחדו להתקרב ולשחק איתי ועם הכלבה שלי. לא מצאתי את הרצועה שלה, היה רק חבל קצר שאי אפשר להשתמש בו, אז לקחתי אותה בלי לקשור. התחלנו לרוץ ולשחק תופסת. זרקתי לה בקבוק קוקה קולה שתתפוס, כל פעם כשהתקרבתי לקחת את הבקבוק, היא חיכתה על הדשא, מוכנה לזינוק. שנייה לפני שהיגעתי קרוב מדי היא כבר היתה במקום אחר. בסוף הצלחתי לתפוס אותה וללטף לה את הראש. חברה שלי הגר כל כך צחקה, היא רצתה שנשחק עם הברביות שלה, שנחזור הביתה ונחמם שוקו במיקרו. במקרר היו מדפים מלאים בדברים טעימים לאכול שאימא שלה הכינה. לאח שלה יש רישיון והוא לקח אותנו לסיבוב בטרקטור. נסענו לים וכל הדרך סיפרנו בדיחות. כשהיגענו היה ים כחול ועמוק וגלים גבוהים שעוברים את הראש כמו שמראים בטלוויזיה בהוואי. דווקא לשם רציתי להיכנס, שני צעדים במים והם מגיעים לי עד הכתפיים. ואז, כאילו שידעתי איך צוללים, המים כיסו אותי לגמרי. עשיתי בועות של אוויר, כאילו שאני נרדמת בתוך המים. חשבתי שיכול היה להיות שם דולפין. המשכתי לשחות, שמו לי מסיכת חמצן על הפה והאף והרכיבו לי אוזניות עם המוסיקה מהסרט פריס-טקסס. וככה צללתי. הלחץ באוזניים נהייה יותר ויותר חזק. בסוף נשארתי בלי השעונים והמכשירים, רק מה שמחובר לאף ולפה שעזר לי לנשום והאוזניות עם המוסיקה. ואז הגיע דולפין כמו בסרט הכחול הגדול שמצא אותי, בהתחלה חשבתי שהוא עשוי מפלסטיק, אבל זה היה דולפין אמיתי שנתן לי לתפוס אותו מהפה וככה עשינו סיבובים במים. כשיצאתי בסוף מהמים נכנסתי לאמבטיה ענקית עם מים וצדפים, מקושטת בהרבה פרחים קטנים וידיים טובות של נשים גדולות שניקו אותי, ליטפו אותי וקצת טישטשו אותי. אח"כ ישבנו כולנו ליד שולחן מפלסטיק ואני הקשבתי לכל מה שדיברו שם. האימא של הבחור הגיעה לבקר והבן שלה אומר שלא חייבים לאהוב, כי היא בעצם לא אהבה אותו אף פעם. ואז מה אם היה פעם הריון, הוא יודע שהוא לא האבא של הילד ולכן היא לא יכולה להיות הסבתא שלו. אז מי כן האבא ומי האמא של הילד, או אולי זאת ילדה. הוא בלנודיני ויש לו פנים עגולות ןעיניים כחולות בהיות. הילד אמר שהוא ילך עם האבא שלו והם יסעו לחפש את האימא שלו, שתצייר לו פרחים או שתלטף אותו או תיקח אותו על הידיים ותיתן לו פרי. אימא שלי הכינה ארוחה חגיגית, היא הזמינה שני אורחים מקנדה, הם צריכים להגיע מרחוק. הם איחרו, לבנתיים לקחתי את כל צבעי המים שלי ומכחול סיני והרבה דפים וציירתי אותי בתוף נוף שהוא שרשרת של הרים, כמו הרי הרוקי באמריקה ששם השלג הכי יפה בעולם ויש שם אגם מלאכותי. ציירתי טבע מאולף ומסוגנן וכיסיתי את הדפים בלבן ועל הדף האחרון כתבתי להתערסל באהבה באותיות מכוסות שלג לבן. אח"כ קראתי לכלבה שלי ונתתי לה מה שנשאר מהאוכל. נדמה לי שטעמתי קצת מהאוכל שלה, אמרתי לה שהיא טובה והיא נשכבה עם הרגליים מקופלות לבטן ככה שאלטף אותה בטן. המשכנו לרוץ ובדרך פגשנו גור של זאב, הוא היה שובב ורץ מהר מאוד, שתינו ניסינו להתקרב אליו. אמרתי לכלבה שלי שצריך לדעת את השפה שלהם, מסביב היו עוד חיות, חלק חיות דימיוניות או שאולי יש חיות כאלה. חשבתי איזו חייה הכי כדאי להיות. בטח שלא החייה הקטנה שהזאב מחכה שתצא מהמחבוא שלה כדי לטרוף אותה. את השפה של הכלבה שלי הבנתי, שהיא רוצה שאלטף אותה ליד הזנב. אני יודעת שהיא לא תעשה לי שום דבר רע, שהיא מבינה כל מילה שאני אומרת לה.רציתי שנחזור הביתה ונשב בחדר לראות בוידיאו סרט ישן, שחור-לבן, רק את התמונות ולשים תקליט. לשמוע את הזמר שר את השיר היפה הזה, כשהוא אומר אי ת'אנק יו פור דה-דאייז, לא היה לו קול צורם, אבל הוא ממש צרח. אח"כ התחשק לי לשחק שוב, יצאתי לרחוב ואמרתי לנהג שיסיע אותי לטייל בעשרים שקל, בקושי היו אנשים ברחובות, נכנסתי לאוטומט של תמונות והצטלמתי ובמכולת אוטומטית קניתי לחמניה עם גבינה צהובה. היה כבר חושך, הסתכלתי על הירח והוא היה כמעט מלא. ראיתי איך הוא מסתובב סביב עצמו. ראיתי גם את האורות של העיר שמתערבבים בצבע הלבן של הירח וזה היה יפה, אפילו יותר מהזיקוקים שבסוף של האולימפיאדה.
חוץ מזה יש עוד דברים בראש שלי שאני לא יכולה להגיד שקרו ביום ההוא. ואח"כ –

***

***

***

***

***

***

***

***